אור ברסלב

נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו

סימן כ

סימן יט

מנחם התרע"ט

שאלה אשה שטענה עליה בעלה שזנתה תחתיו והביא ע"ז אותות ומופתים שבעוד שהוא היה במלחמה היתה כותבת אגרות לחשוק שלה. ובידו האיגרות הנ"ל שתים ושלשה כותבות מלאות דברי עגבות ונעתרות נשיקות וחתימתה תחתיה וקול הקריה הומה דהיא זנתה עם החשוק שלה והיא משיבה דהנה אמת דהאיגרות ההנה מתחת ידה יצאו אך היא מעולם לא עשתה זימה רק דברים בעלמא יען ששמעה שמת בעלה התחילה לעשוק' אוהב' כדי שאם יתברר שמת תנשא עמו והקול הנשמע בעיר אינו אלא מחמותה ויבמתה אשת אחי הבעל דשונאין אותה שהעבירו קול בעיר ולא היו דברים מעולם עוד הביא הבעל כתב תעודה מאשה אחת גויה מילדת העיר שהיו דרין שניהם והיא חתומה בשם ומאושרת חתימתה מב' עדים וגם משר העיר שכתב עליה הנפק והיא מגידה שבראשית חדש פיברואר משנה זו היא נקראת מצד האשה הלזו שתבדק אותה והגידה לה שהיא מעוברת קרוב ל"ד חדשים ובקשה ממנה שיתן לה סם להפיל את העובר והיא מאנה בעבור שאינם יכולות לעשות כדבר הזה אשר אם אמת הדבר הזה הנה האות שזנתה שכמו יב"ח מקודם לזה שבעלה היה חיל במלחמה שלא היה יכול לצאת ולבוא משם ואפי' מכתב ממנו לא היתה יכולה לקבל והבעל מברר שבאותם הימים בהיות הקור חזק שמה לדרך פעמיו ובאת ממקומה לעירנו סופיאה והיינו כדי להפיל את העובר והיא משיבה שהמילדת שקר נסכה כי היא קראה לעשות לה תרופה למכאובות שהיו לה בגופה והיא לא ידעה כי היא המילדת ומה שמעידה כן הוא בעבור שנתנו לה מעות ואחר ימים בא החשוד לפנינו ואחר שאיימו עליו באייום וגיזום שאלו ממנו אם היה לו עסק ביש עמה והנה הודה כי בא עליה לא פעם אחת ולא שתים אשר היא הסיתה אותו האשה העזה פניה ותאמר לא כי שקר הוא מדבר ושגם אותו שכרו הבעל בממון ושהיא נקיה מאיסור זנות אך מודה היא על דברים מכוערים שנכתבו באיגרות דברי עגבות כדי לקחת את לבבו על העתיד. ובכן לנו לדעת מה דינה של אשה זו המשרכת דרכיה.

(א) תשובה כאשר ירדף הקורא בשאלה תסמר שערת בשרו מראות רוע ההנהגה ותשובות מזוייפות אשר לא יכילם הרעיון והדברים מורין שהיא זונה ומזנה אך בכל כה"ג הדיין לא למראה עיניו ישפוט כי אם ע"פ ראיות מפותייות אשר כח בהם לאסרה על בעלה דאם נרצה לחוש להאיגרות שכתב לחשוקה דברי זימה וכיעור ונחשב אותם כעדי כיעור ואיכא בהדייהו קלא דלא פסיק עכ"ז אין לנו כח להוציאה מבעלה מכמה טעמי חדא דכבר איפסיקא הלכתא כס' רוב הפוס' קמאי ובתראי דאין מוציאין מהבעל כי אם בעדי טומאה דוקא וכמו שאסף וקבץ בזה ה' ידי דוד בסי' ק"א והא תנינא כמה זמני וכל שכן דהכא לכ"ע אין מוציאין אותה מבעלה דליכא הכא לא עדי כיעור ולא קלא דל"פ ויש לה בת אחת מבעלה דאי בשביל האיגרות אין אנו יכולין לתת להן שם עדי כיעור דהם חתומות מתח"י והיא מודה דלו יהיה דהיא בעצמה באה ואמרה שעשו דברי כיעור בינה ובין הבועל אינה נאמנת דאפי' אם האשה אמרה נטמאתי אינה נאמנת דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר וכ"ש אם אמרה על דבר כיעור ועפ"ז אפי' לדעת ר"ת היותר מחמיר לאחר חזרה וס"ל דבעדי כיעור מפקינן לה מבעלה הכא ליכא עדי כיעור גם קלא דל"פ ליתא דהא אית לה אויבים בתוך ביתה חמותה ואשת אחי בעלה דהם מחמש נשים ששונאות אותה וכמ"ש באה"ע סי' טו"ב ס"ה וכל היכא דאיכא אויבים אמרינן דאויבים אפקוה לקלא וכמ"ש הכה"ג באה"ע סי' י"א הגה"ט סק"ח דל"ד שהם הוציאו הקול אלא אפי' נשמע הקול מפי אחרים אמרי' דאויבים מעבירים את הקול בתוך העיר וכמו שכן טענה האשה הנז' וכיון דליכא הכא עדי כיעור ולא קלא דל"פ ויש לו בנים לכ"ע לא מפקינן לה מבעלה.

(ב) ומה שיש לעמד הוא על עדות המילדת שהיא היתה מעוברת ובקש להפילו שאם האמת כן אין לך בירור גדול מזה שזנתה דמאין בא לה העובר מאחר דמן הנמנע היה שבא בעלה כי הוא היה עצור תחת משמרת שר הצבא ולא היה רשות לשום אחד מאנשי החייל לשלח אפי' אות אחת בכתב כ"ש לבא הוא בעצמו למקום אשתו. והנה אמת דאיכא הכא תרתי לרעיתוא שהיא גויה וגם היא מכחישתה דאף אם תבוא האשה המילדת בעצמה לפני ב"ד ותעיד כן והבעל מאמינה עכ"ז כמה דייות נשתפכו בדבר הזה אי אסרינן לה על בעלה וכמו שהארכתי בזה בכמה מקומות ומהם בתשו' הנדפסות בסה"ק אבני האפד סי' ז' ובתשו' כ"י בחדש שבט שעבר לך נא ראה. ושם בס' אבני האפד דק"ן ע"א כתבתי דכל שהמעיד אינו מבנ"י ובע"ד מכחישו לכ"ע העדות בטל עש"ה. אך נראה דשנייא היא דא דהיא מילדת וכחה גדול בנאמנות אף להוציא ממון וכמ"ש בקידו' דע"ד ג' נאמנין על הבכור חיה לאלתר ומפקינן ממון על פיה הן לענין פדיון והן לענין ירושת פי ב' ופסקוהו הפוס' בחה"מ סי' זר"ע ע"ע וה"ה דנאמנת ג"ך לאסרה על בעלה דעדות אשה ילפינן לה דבר מממון.

ובכן חל עלינו חובת ביאור' נאמנות זו דמילדת אי הוי מטעם דהרי היא כרופא וכמו דאנו מאמינים לרופא אפי' נגד איסור דאורייתא ה"ה למילדת. או"ד מאי דמהמנינן לא דהוא מטעם דהיא רואה ויודעת וליכא אחריתי שידע ונעיד ונ"מ טובא וכמו שיבא לקמן בס"ד. הנה הכנה"ג בחה"מ סי' זר"ע הגה"ט ס"ק ט"ו כתב משם ס' אגודה הנ"ל מכאן שמאמינים לאדם בדבר שהוא עסוק בו ולא אחר ע"כ גם התה"ד בסי' גש"ן כתב משם גדול דנאמנות נשים להעיד לאלמנה שאלו הבגדים לבשם בחיי הבעל משום דאין האנשים רגילים להסתכל בבגדי הנשים והביא ראיה ומהא דאשה נאמנת על הבכור וסיים הרב דהא קמן דבמילי דלא רגילי האנשים נאמנות הנשים. גם הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קפ"ב כתב דהטעם דחיה נאמנת על הבכור לפי שא"א זולת זה שאין האנשים מילדים את הנשים וסי' לדבר ותקח המילדת ותקשר על ידו שני וכו'. והרא"ש ז"ל בתשו' כלל נ"ג סי' ב' כתב דטעם נאמנות החיה היינו משום דגלי קרא באב יכיר יכירנו לאחרים ובשביל שהאמינה תורה לאב אע"ג שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו ע"ע כי מבואר הוא דאין עדיפות לאשה חיה יותר משאר נשים רק משום דא"א באחר א"כ לו יהיה דנתנו לה כח כאיש אבל לא עדיף ממנו וכשם דבאיש אם מכחישו אינו נאמן למ"ד ה"ה באשה חיה והרי כאן בנ"ד היא מכחשת אמנם אי יהבינן לאשה חיה כח בנאמנותה כמו רופא לכאורה אז כחה גדול דאיפשר הו"ל כתרי ומצינו דרופא נאמן בכמה מילי ואפי' גוי וכמ"ש א"ה בסה"ק אבני האפד סוס"י ע"ט משם כמה פוס' ואפי' באיסור דאורייתא. ונ"ל דעתה בנדון הזה דאין כל בריה יכולה לעשות השירות מרפואות וכיוצא בלתי אם לקח מכתב תעודה מצד הממשלה שהוא מומחה ופקיע אחד איש ואחד האשה שוין א"כ המילדת הלזו יש לה דין רופא. ואיכא למימר דע"כ לא כתבו הפוס' בעדות החיה שהיא כאשה דעלמא רק שיש לה נאמנות אלא בחיות מזמן התלמוד כי חיות הנה מחמת ההרגל ואינם נכרות מצד השררה ולכן אין להן דין רופא אך המילדות שבזמננו דהם עושות מלאכת ההולדה ברשות והיא בעיני הכל נידונית כרופא בבירור שיש להן דין רופא וכשנאמר דרופא הרי הוא כבי תרי וכמו שמצינו לענין יוה"ך הרופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך דשומעין לרופא א"כ גם הכא אין האשה נחשבת לכלום כיון דהיא מכחיש למילדת ואינה יכולה להכחישה וזונה תחשב.

ג האמנם הנחה זו שהנחנו דהרופא נאמן היא הנחה שוברת, והן קדם אבקשה בינה על הרופא שהעיד על א"א שזנתה תחת בעלה ואינו מעיד שראה אותה שזנתה ממש רק שמתוך דבריו יוצא שזנתה שנקרא מצדה לרפאתה וראה שהיתה מעוברת ובעלה לא היה בעיר זה זמן רב ולא היה יכול לבוא עליה בשום אופן וא"כ ברור הדבר שהריון זה אינו מבעלה כי אם שזנתה עם אחר והיא מכחישתו ואומרת שזה שקר שהיא היתה מעוברת כי מעולם לא היה לה הריון ומה שקראה לה הוא ע"י מכאובות וחלאים אחרים אי מהימנינן לה או"ד הרופא נאמן כיון דהאמינוהו חז"ל בכמה דברים.

ואומר דבענין נאמנות הרופא כבר האריכו הפוס' דאיברא דמצינו לענין שבת ויוה"ך דסמכינן ארופא ומחללים אותם וכמבואר בש"ע סי' שפ"ח ותרי"ח. יש לדחות דהטעם הוי משום ספק פיקו"ן וכמו שכ"כ ה' פנים מאירות ח"א סי' י"ב והביאוהו האחרונים. גם לענין נדר מצינו למרן סי' קפ"ז ס"ס ברואה דם מחמת תשמיש דיש מי שמתיר כשאמר לה הרופא ישראל שנרפאית. כבר כתב ה' נוב"י מ"ק סי' מ"ט דכיון דהוי איסורא דרבנן סמכינן להקל והגם דמדברי מוהריק"ו סי' קנ"ט מתבאר דאפי' באיסורא דאורייתא הרופא נאמן מההיא דנדה דכ"ב ע"ב ומן התימ' על הנוב"י שלא הזכירו דקאי לעומתו עדיין יש לדחוק לנ"ד דהתם שאני דהוי מטעם דקי"ל ע"א נאמן באיסורין וכמ"ש ה' זרע אמת בחידו' סי' ל"ב ומ"ט ופ"ב לס' הסה"ת וסמ"ג החולקין שם בנדה ואיסתפקו באיתחזק אי רופא נאמן משא"כ בנ"ד דהוי דבר ערוה דהוי כממונא ומי זה אמר דנאמן הרופא בזה קושטא קאי דה' זרע אמת ז"ל שם בסי' ל"ב תוך דבריו הביא לנו סוגייא דסנהדרין דע"ח לענין מכה חברו דאם אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת דלרבנן חייב ולר"ן פטור וקי"ל כרבנן והא התם דאומדנא זו היא ע"פ הרופאים וסמכינן עלייהו לאפוקי ממונא וגם אנחנו נאמר כן באיסור ערוה כל לגבי דידי אהמ"ר ורוב סליחה מה' זר"א אין ראיה מסוגייא זו דרובא נאמן להוציא ממון דמי הגיד לו דאומדנא זו היא ע"פ הרופאים הלא רש"י ז"ל שם פירש דאומדנא זאת היא ע"פ ב"ד והם ג' דהב"ד נאמנים בכל מקום ואפי' תימא דאין הב"ד בקיאין על זה ומסתמא הם קורין לרופאים ועל פיהם יקום כל דבר מ"מ שאני התם דגלי קרא דידונו ע"פ האומדנא יעו' ברמב"ם ז"ל פ"ג מ"ה רוצח דכל האומדנות הנעשות בענין ההכאות מפיק להו מקראי ואיך נלמד לענייני דעלמא דהתם מוכרח הדבר דליכא אנפא אחרינא לידע אם מחמת המכה מת. ואפי' תימא דהיינו ע"פ הרופאים ונלמד ממנו בנין אב לכל מילי הלא מתני' קאמר אמדוהו למיתה וכו' בלשון רבים ואה"ן אם יהיו ב' רופאים שיעידו על הדבר שכן הוא בודאי שיועילו דהו"ל כב' עדים דעלמא אבל רופא אחד שיעיד על הדבר אין לו אלא דין עד אחד דלענין ממון אינו מועיל כשבע"ד מכחישו ועדיין אין לנו נאמנות ברופא כי אם לענין איסורין כמו שבת ונדה ושאר מילי אבל היכא דאיכא דררא דממונא ל"מ עדותם להוציא ממון וכ"ש בדבר ערוה.

וכי תאמר בלבבך דה"ן הוייא ליתא דאיסורא דמדינא האיש יכול לגרש את אשתו בין ברצונה ובין שלא ברצונה רק דחרגמ"ה או השבועה מעכבתו וכיון דאיתיה קמן הרופא שמעיד שזנתה אפי' באחד עלתה לו דע"א נאמן באיסורין וכל לגבי דבעל הותרה שבועתו ולא קעביד איסורא ונהמניה להאי וכמו שכן מצינו לה' מחנ"א ה' שבועות סי' ב' ולה' חק"ל בחיו"ד ח"ג סי' פ"ז דצ"ג ע"ד דלגבי שהיית יו"ד שנים באשה עקרה שלא ילדה אם אמרו הרופאים שהוא מחמת חולי שלה דסמכינן להתיר לישא אשה אחרת אפי' קודם זמן זה ע"ע וע"ע בסה"ק אבני האפד סו"סי ע"ט ובמ"ב שם והמה בכתובים מ"ש בענין זה דסמכי' ארופא שמע נא ואדברה אליך דכ"ז אינו ענין לנ"ד ל"מ דאי מחמת זה האשה מפסדת כתובתה כדין זנתה תחת בעלה דאז פשיטא דאינו נאמן דאיכא הכא דררא דממונא אלא אפי' אם הבעל יפרע לה כתובתה במשלם עכ"ז לא מהימנינן לרופא שהרי בעדות זה אתה בא לפוסלה ולעשותה זונה ולפסל איש או אשה צריך עדות ברור ולא די באחד דכל דבר שבערוה אין פחות מב'. ועוד דקי"ל ביו"ד סי' קכ"ז דע"א נאמן להתיר אבל לא לאסר ולהחמיר והכא ע"פ עדות זה תהיה אסו' לבעלה גם אם ירצה לשוב לקחתה ושם זונה היא נקראת.

ומאחר עלות דגם ברופא עצמו אין סומכין ע"ד בכה"ג אפי' נאמר דהמילדת יש לה דין רופא אין נגרע אין כאן אלא ע"א והרי זה כעדו' דעלמא ואפי' דעדיף כחה דלא תהיה לה דין אשה רק כאיש גבורתה ולא נחלק בין ישראל לגוי עכ"ז הגם דכל אלה חוברו לא לעזר ולא להועיל כיון דהוי ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא למ"ד כדכתבינן מעיקרא

, (ד

) תו אשכחנא תיוהא בעדות המילדת הלזו כי היא לא באה לב"ד רק שלחה עדות בכתב ואף דהכתב בא מאושר מב' עדים שהיא חתימתה וגם כתוב עליו הנפק מהערכי של אותה העיר עכ"ז סוף כל סוף הוא עדות ע"פ כתב ובאנו למחל' רש"י ור"ת אם העד יכול לשלח עדותו לב"ד דרש"י והרמב"ם וכוותייהו פסק מרן בח"מ סכ"ח סי"א ס"ל דעדים ששלחו עדותן לב"ד בכתב אינו עדות דכתיב ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם. והכנה"ג ס"ק נ"א כתב משם מוהר"מאי ז"ל בתשו' סי' י"ב דאפי' לדעת ר"ת אינו אלא בממון אבל לא בד"ן ולאסר אשה על בעלה כד"ן דמייא ושם בס"ק ז"ן כתב כן משם רש"ל בתשו' סי' ל"ג וסבב שכן דעת הרב"ח והסמ"ע עי"ש וה"ג או"ת בס"ק ט"ו וכ"ט העלה דבכל מקום דבעינן שתהיה הקב"ע בפני הבע"ד ל"מ מפי כתבם לכ"ע. ובעבור זה בעדות אשה לאוסרה לבעלה לכ"ע ל"מ מפי כתב עי"ד והגם דהגאון במשפט האורים חלק על הג' או"ת ומר הוא דקאמר דאפי' במקום שאין מקבלין עדות בפני בע"ד יכול לשלח עדותו לדעת ר"ת ה"ד בס' ישמח לב ח"ב סי' ל' מ"מ לא חלק על הרב אלא בחילוק זה אך לענין לאסר אשה לבעלה לא נחלק דא"א דיחלק אשני גדולי עולם מור"ם ורש"ל ז"ל וכפי זה איך נוכל לסמך על עדות המילדת אפי' דלא היה כאן הכחשת בע"ד וכנ"ד ואין לומר דכיון דיש עדים שהיא חתימתה נדונהו כשטר והו"ל כמי שנחקר' עדותו בב"ד הא ליתא דכיון דהעדים מעידים רק על חתימתה לא עדיף מאילו באה היא עצמה והעידה שהיא חתימתה דל"מ וכמ"ש הריב"ש בסי' קצ"ג רמזו הכה"ג שם ס"ק מ"ג.

(ה) ואם אמרנו נבא לאסור את האשה הנז' ע"פ עדות השוחט שהעיד לפנינו ובפניה ובפני בעלה שהוא בעצמו בא עליה עכ"ז ל"מ ול"מ. דמלבד דאפי' אם היינו יכולין להאמינו הרי היא מכחישתו לפניו ואומרת לו שקר אתה מדבר ואכתי איכא הכא ע"א דכבר סתרנו עדות המילדת עוד בה דאפי' נחזיק עדות המילדת ונאמר דעדותה עדות וה"ן נגרע רק מצד הכחשת האשה ועתה דאיכא תרי הכחשתה לא תועיל עכ"ז האשה הלזו היא זוכה בדין וכאשר נבאר. דידוע מ"ש הרשב"א בסי' אלף רל"ז והובא במור"ם סי' קט"ו ס"ז דע"א המעיד על אשה שזנתה עמו דנאמן עליו כע"א דפלגינן דבורה ומצטרף עם עד אחר וכתב הרשב"א שם דה"ד באומר אשה פ' זנתה עמי אבל אם אמר אני זניתי עם אשה פ' ליכא למימר פלגינן דבוריה ורבים מהפוס' חלוקים עליו ומהם ה' נוב"י מ"ק סי' ע"ב נפק דק ואשכח דס' הרשב"א הלזו יחידאה היא ושגדולי הראשונים הרמב"ם והרשב"ה ועוד חולקים עליו. עוד יש פלוגתא אחריתי ואפי' באומר אני זניתי אם קדם העדאת העדות לדברי הבועל איך נטמאת האשה ואח"ך אמר הבועל שבא אליה דאף לדברי הרשב"א נאמן וגם בזה נחלקו וכמ"ש כל זה בסה"ק אבני האפד סי' קט"ו אות ל"ה ול"ו במ"ב כ"י עו"כ הנו"ב שם וה"ד הפ"ת ס"ק ל"ב דאף הרשב"א לא אמרו רק לד"ן ולדונה להאשה במיתת ב"ד אבל לאסרה לבעלה שפיר מצינן לחלק דבורה ומה שאמר אני זניתי עם אשתך היינו בשוגג שהיה סבור שהיא אשתו דאינו משים עצמו רשע. וגם זה מידי פלוגתא ל"ן דמסתמייות דברי הפוס' החולקים הנז' מבואר דגם לאסרה לבעלה אמרו הרשב"א. ובפרט בנ"ד דלא שייך הך חילוקא דהוא פנוי ועדיין לא נשא אשה והוא הגיד לפני ב"ד שתפסתו בביתו בחשך והוא לא היה רוצה לבא עליה דליכא למימר כי שגגה היא. יהיה איך שיהיה לכאורה איכא הכא תרי ותלת ספקי לאסרה חדא דשמא הלכתא כהחול' על הרשב"א דגם באומר אני זניתי מצטרף עם העד הראשון והו"ל תרי ואין הכחשתה מועיל ואת"ל דה"ל כהסוברים באומר אני זניתי לא פלגינן דבוריה דלמא הלכתא כהאומ' דהיכא דקדם עדות טומאה אז פלגינן דבוריה ומהימן ואת"ל דגם בזה הלכה כהפוסלין דלמא הלכה כהנוב"י דגם הרשב"א לא אמרו כי אם לעשות בה משפט כתוב בא"א שזנתה אך לא לאסרה על בעלה דהתם נאמן ומתהפך שפיר והרי כאן ב' עדים המעידים עליה והכחשתה לאו כלום.

האמנם הרינו חלנו וילדנו רוח שהרי כתב ה' זכרן יוסף בסי' ז' וה"ד הפ"ת בס"ק ל"ב דאם העיד ע"א בתחילה והכחישתו ואחר זה העיד אחר והכחישתו דמיד שהכחיש את הראשון עדותו בטלה דקי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום וכבר בטלה עדותו לגמרי וכי אתי שמעון בתר הכי ומסעיד לא מהימן אפי' כי לא מכחישתו משום דלא הוי אלא ע"א בדבר ערוה וכ"ש היכא שמכחישתו יעו"ש והיינו כנ"ד דבתחילה כשנתקבל העדות מהמילדת הכחישה ונתבטלה עדותה אפי' אם היה איש כשר והגון לפי דעת כמה מהפוס' ואח"ך בא הנער והעיד שבא עליה אפי' אם היינו מכשירין אותו בלתי שום ספק עכ"ז אין כאן אלא ע"א לפי דעת ה' זכ"י ואינו מצטרף עם הראשון. ואע"ג דה' פ"ת בח"מ סי' ל' סק"ט כתב דה' שער משפט השיגו וס"ל דהגם דהוכחש העד הראשון מהבעל דבר מ"מ כשבא העד הב' חוזר ונעור העדות הראשון ומצטרפינן להו עי"ד וע' בתשו' שבס' אבני האפד סי' ו' דקא"ז ע"ד ומ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ובאיזה כח נוכל להתיר לבעל השבועה שנשבע שלא לגרשה בע"כ או לישא אשה אחרת עליה ודוק. וכל זה משנה שאינה צריכה לנ"ד דאין כאן עדות הראשון לפום מאי דאמרן בתחילת דבר כי אם עדות השוחט כי בא להשחית ודבריו כאין וכנז"ל, זהו הנלע"ד קטן לפי קטנו והוא הצעיר דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט.

תוכן העניינים

נושא האפוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה