אור ברסלב
נושא האפוד סימן יח

נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו

סימן יח

סימן יז

סיון התרע"ט

עובדא אתא לידן מעיר דובניצה יע"א ביבמה שנפלה לפני ב' או ג' יבמים וכולם פנויים מאשה ותובעת שיעשו כדת. וכפי מה ששמעה משום אחד מהם אינו חפץ ביבום תבעה שיחלצו לה וחזרו ע"כ האחים ולא אחד בהם שרוצה לפוטרה לא בחליצה ולא ביבום. והיא תובעת שיפטרו אותה אך בעבור מסוה הבושה לא טענה לפני הב"ד רק שיפטרוה אבל הענין כי זה קרוב לשש שנים שהיא אלמנה ועתה רוצה להנשא וכבר הזמינו לה מן השמים זיווג נאה והיא רכה בשנים ובושה מלטעון בפירוש שהיא רוצה להנשא והיבמים מעגנין אותה ושאלו ממנו קרוביה לכוף לגדול האחים שיחלץ לה אם אינו רוצה ביבום ואם אינו רוצה גם לחלץ שיתנו לה מזונות. וגדול האחים אינו נוטה אזן קשבת אפי' לבא ולהתיצב בפני ב"ד וכ"ש לכופו לחלץ או למזונות מה שוה"ד?

תשובה דבר זה הוא פשוט שכופין אותו שיחלץ ודינא יתיב בש"ע סי' קס"א ס"ד וז"ל מצוה על הגדול ליבם וכו' לא רצה לא ליבם ולא לחלץ כופין אותו לחלץ והוא מקור נפתח ביבמות דט"ל במשנה לא רצה חוזרין אצל הגדול וא"ל עליך מצוה או חלץ או יבם ומבואר שם בגמרא דהאי אומרים לו דקתני במתני' היינו בכפייה דבעו בש"ס גבי האחים שלא רצו לחלץ ולא ליבם אמאי חוזרים אצל הגדול לכופו לכפייה לדידהו ותי' כיון דמצוה עליה רמייא לדידיה כייפינן. מבואר דמ"ש במשנה אומרים לו היינו דכופין אותו וכמ"ש הטוש"ע. ופשוט דהך כפייה היינו בשוטים דסתם כפייה האמורה בתלמוד היינו בשוטים וע"כ לא נחלקו הריף ודעי' עם ר"ח ודעי' אי כייפינן בשוטים או"ל אלא דוקא היכא דלא איתמר בש"ס בהדייא אבל היכא דתני בש"ס כפייה היינו בשוטים יעו' בטוש"ע אה"ע סוס"י קנ"ד. וכ"כ להדייא מרן ב"י בסי' קס"ה בשם מ"כ וז"ל יבם שדוחה את יבמתו מלחלץ וליבם יטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו שיחלץ וכו' ואם אין יכולין להטעותו כופין אותו בשוטים ובמילי דאמרי' בגמר' הולכים אצל הגדול למכפייה וכל היכא דאיכא כפייה פר"י אפי' בשוטים, ועוד דמצוה על היבם לחלץ או ליבם ומ"ש משאר מצוות דאמרינן שמכין אותו עד שתצא נפשו וכו' עי"ד גם התשב"ץ בח"ב סי' ק"פ למאי דקאי מר כתב וז"ל וכפייה זו ע"י ישראל ואפי' בשוטים דבדברים לא יוסר עבד כדאיתא בפ' המדיר וכ"כ הרשב"א דכל שכופין אותו לחלץ כופין אותו אפי' בשוטים ואם עשוהו עכו"ם שחובשין אותו וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך חליצתו כשרה וכו' גם הריב"ש בסי' ר"ן כתב וז"ל מי שיש לו לכוף לאחר לעשות איזה דבר אין התנצלות בכפיית דברים לבד דבדברים לא יוסר עבד דהכי אמרינן בסוף המדיר כי מקשינן למ"ד נשא אשה ושהתה עמו יוד שנים וכו' אלמא בכל מקום שניכר כפייה לעשות דבר פ' אין כפיית דברים כלום עכ"ל. וז"ל הרשב"ש בסי' תקי"ב דהתם קאי על יבם שאינו יכול ליבם מחמת חשש דשמא הניח בן או שמא הפילה הביא משם הרשב"א דכופין אותו בכך אפי' בשוטים עד שיאמר רוצה אני דכיון דאסירא ליה מעתה חייב להוציא וכתב עוד ואע"ג דחליצה מעושית פסולה היינו כשלא אמר רוצה אני ואנן כייפינן ליה כשאר מחוייבי כפייה וכו' וכפייה זו תהיה ע"י דייני ישראל בשוטים או בחרם וכו' י"ש. וע' כנה"ג סי' קס"א הגה"ט סק"ו על דין זה דגדול האחים שכופין אותו בשוטים שהביא שכן דעת מוהראנ"ח בח"א סי' ע"ח ומוהרשד"ם באה"ע סי' ס"ז מ"ץ ח"ב סי' ע"ב מוהרא מוטל ומוהרח"ש בתשו' סי' מ"ט ע"ע. וברור שדין זה מוסכם וכמו שכ"ר לה' אדרת אליהו בדפ"ב ס"ב רמזו היד"א בהגה"ט סק"ג שכתב וז"ל ומי שאינו רוצה לא ליבם ולא לחלץ וכו' יש לב"ד לכופו כפייה גמור' כי כן הוא במוסכם וכל הפוס' קמאי ובתראי ז"ל ויש במשמע מסתמייות דבריהם דכייפינן ליה בכפייה גמור' עי"ד וכ"כ ה' מגן גבורים בסי' פ"ו רמזו היד"א שם.

והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי דוד תשובה שלמה למר נכדו הרד"ק ז"ל והיא באה בחאה"ע סי' א' דקצ"ו שכתב בסוף התשובה וז"ל אך אמנם אם אינו מתרצה היבם כלל וכלל והיא באה מחמת טענה ואתה בא לכופו לחלץ וכו' הוו זהירין ברשות שלא לכופו בשוטים לא ליתנו במסגר כדי שלא יבא לידי חליצה פסולה ופוק חזי מ"ש הרטב"א בתשו' הביאה הרב"י סי' קס"ה דאפי' שנשבע לחלץ ליבמתו וגם דיש לו אשה ובנים דלדעת הסמ"ג כופין ומנדין אותו עד שיחלץ אעפ"כ כתב דאין כופין אותו דאין כופין אלא אותן שהוזכרו במשנה דכופין להוציא. וע' ג"כ למוהרשד"ם בסי' ע"א וע"ה ומוהרדב"ז ח"א סי' ק"ח ובפמ"א ח"ב סי' ע' ע"ח ובס' אהל יצחק אה"ע סי' י"ב ואע"ג שנשבע שתי שבועות אין כופין בשוטים שלא נזכרו במשנה ונ"ד שאינו רוצה לחלץ ולא ליבם לא הוזכרו במשנה שכופין אותו אשר ע"כ אין כופין אותו בשוטים אלא מטעין אותו ואם לאו עושין לו הרחקה דר"ת. וכשלא נתרצה כלל וכלל ויש לנו כח לכוף אותו ודאי דחייב במזונות יעו"ש. ואהמ"ר דברים אלו אין להם שחר דמה הבין בדברי הרישב"א ז"ל דאם הבין בדבריו דכשם דכנשבע אין כופין ה"ה כשאינו רוצה לחלץ ולא ליבם אין כופין א"כ הרישב"א חולק על התלמוד דקתני בהדייא דבכגו"ד כופין ופסקוהו כל הפוסקי' וגם איהו גופיה כתב בחידו' ליבמות דמ"א ע"ב וז"ל והא דנקט ברח משום דאילו איתיה הכא היו כופין אותו או לכנס או לפטר. ודברים הללו ראיתים בדברי ה' ידי דוד שהביאם שם בדקצ"ב ע"ג ומה מאד יתחמץ לבבי בראותי דברי הרד"ק ז"ל שציין במאמרו דנדון שאינו רוצה לא לחלץ ולא ליבם לא הוזכר במשנה שכופין אותו מאחר דבמסכת יבמות קתני במתני' אומרים לו או חלץ או יבם ופירושו בש"ס דהיינו בכפייה. ואם הבין בדברי הרישב"א דכונתו לומר דאין:

כופין בשוטים ומ"ש בש"ס דכופין היינו בדברים אין אלו אלא דברי נביאות שהרי הריטב"א כתב דאין כופין ולא בא בפיו ענין כפייה בשוטים או בדברים אבל האמת דאין דברי הריטב"א אמורים היכא דאינו רוצה לחלץ ולא ליבם דהתם יודה דכופין אותו בשוטים עד מקום שידינו מגעת והראיה שמרן ב"י ז"ל בסי' קס"א אחר שהביא דברי המ"כ שכופין אותו בשוטים הביא דברי הריטב"א כמחודש ואילו היה חולק היה כותב אך הרישב"א כתב. ומדלא כתב כן מבואר דאינו חולק והיינו משום דהריטב"א קאי באיש נשוי אשה דהוא היה רוצה ליבם אך השואל רצה לכופו לחלץ בעבור שנשבע לחלץ דאפי' למ"ד מצות חליצה קודמת עכ"ז אין כופין אותו ותדע שכן הוא האמת שהרי מוהרשד"ם סובר דכשאינו רוצה לא לחלץ ולא ליבם כופין אותו בשוטים וכמ"ש בסי ס"ז ואילו בסי' קפ"ב הביא דברי הריטב"א ונסתיע ממנו אלא ודאי דאין דברי הריטב"א אמורים כי אם בנשוי שרוצה ליבם ולא לחלץ ושבועתו מעכבתו אבל באינו חפץ לעשות לא זה ולא אותו יודה דכופין אותו לחלץ בכל מין כפייה שיהיה ומהמקומות שנסתייע הרד"ק בכונת דברי הרישב"א הוא עזר כנגדו דמדברי מוהרשד"ם בסי' ע"א מתבאר דהריטב"א בנשוי מיירי ורוצה ליבם וכנז' בסי' ע"ה דשאלו ממנו על יבם שהיה נשוי ורוצה ליבמה שלא לש"ש אם יכולים לכופו בשוטים וליסרו בערכאות או לנדר לו נדרים ולהטעותו או להעליל עליו פסק הרב דיכולים להטעותו וע"ע הכפייה לא דבר כי בחר בהיותר קלה ומוסכמת דלכופו בשוטים בכגו"ד דחפץ ביבום מידי מחלוקת לא פלטינן. ותשו' הרדב"ז סי' ק"ח שרמז הלא היא בישנות ואין הספר הזה תח"י אבל אחשב בטח כי הרדב"ז איירי בענין זה שרצה ליבם ולא לחלץ וכמו שכן הביאו הכנה"ג בסי' קס"ב הגה"ט סק"ג עם הפוס' וסוברים שאין לכוף לחליצה כשרוצה ליבם אבל אם אינו רוצה לא לחלץ ולא ליבם כופין אותו וכבר הוא בעצמו בדקצ"ב רע"ג הביא משם הרדב"ז בח"א סי' רס"ז שכתב בפי' דאם אינו רוצה לחלץ ולא ליבם כופין אותו וכו' עי"ד והפמ"א בסי' מ' ומ"א איירי ביבם שרוצה ליבם ולא לחלץ ולא הביא דברי הרשב"א כי אם ביבם שהוא נשוי אשה באופן דלפי שטחייות דברי הפוס' הנז' דברי הריטב"א לא נאמרו כי אם במי שרוצה ליבם רק דדבר אחר מעכבו דהיינו השבועה בזה הוא דקאמר הריטב"א דאין כופין אותו וטעמא דלמ"ד מצות יבום קודמת הו"ל חליצה מעושית אבל היכא דאינו רוצה לקיים לא זה ולא זה ודאי דכופין אותו דמצוה אחת רמייא עליה חליצה או יבום איברא דס' אהל יצחק שציין הרד"ק ז"ל והוא עזרו ומגנו דהתם קאי על יבם שאינו רוצה לא לחלץ ולא ליבם ונתפשרו עמו בסך רב ונתנו לו המעות בידו ורוצים לקחתם ממנו אח"ך וע"ז כתב הרב ז"ל וכן לענין הכפייה לא יוסיף תת כח אף שנשבע ב' שבועות אחת שלא לישא א"א עליה וגם נשבע בעת הנישואין לפוטרה בחליצה אפי' לדעת הריטב"א בתשו' אין כופין אותו להוציא עי"ד ונ"ד הוא שאינו רוצה לחלץ ולא ליבם ובזה לא דבר הריטב"א לפי דרכנו אינו אלא דה' אה"י הבין דדברי הרישב"א אמורים אף שאינו רוצה לא ליבם ולא לחלץ. אך אהמ"ר אין זו כונת הריטב"א ודבריו אינם נשמעים נגד רבנן קמאי ובתראי דפרשוהו דקאי ביבם שאינו רוצה לפוטרה כלל.

והנני יוסיף להביא עוד אותות ומופתים דבאינו רוצה לא ליבם ולא לחלץ דגם דעת הריטב"א שכופין אותו וסתם כפייה היינו בשוטים דהוא דע"ד הריטב"א הנ"ל דבנשבע לחלץ דאין כופין אותו לחלץ עליו ישאנו כפירים שזהו הפך הדין דקי"ל דנודרת הבאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלץ דכיון דאסורה לו ליבום. אין לו למנדר ומה גם למ"ש הנמק"י בפ' ב"ש משם הריטב"א דהך דנודרת הנאה הוי בנין אב לכל מי שאסור לו לייבם דכופין אותו לחלץ משום עיגין והמה בחכמתם חתרו ליישב דברי הריטב"א ז"ל. וגדול דורנו מ"מ מוהר"א גאטינייו ז"ל בס' צה"כ ח"א סי' י"ג אסף בחפניו הפוס' שעמדו ע"ז ומני"ר בא לכלל ישוב ע"פ מה שמצא בדברי הראשונים ובתוכם הרמב"ן ה"ד הריטב"א בסו"פ המדיר גבי אין מעשין אלה לפסולות דטעם נודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו לחלץ היינו משו' דכיון שנדרה בחיי בעלה הרי לא נראתה לו מעולם ליבום ובזה נתיישבו דברי הריטב"א והיה בהניח דהריטב"א קאי בשיטת הסוב' דמצות יבום קודם ועמ"ש איהו גופיה שם בדס"ה ע"ג ומעתה הא דקאמר דאין כופין למי שנשבע לחלץ היינו שנשבע לאחר מיתת אחיו דכבר חל עליה חובת יבום ואתה בא למנוע היבום ממנו בעבור שבועתו בכגו"ד מקרי חליצה מעושית אבל אם יהיה האופן שנשבע בחיי אחיו דא"א לו ליבם כייפינן ליה לחלץ שלא תשאר עגונה עוד לו דרך אחרת וכתב שהוא הנכון דנדון הריטב"א הוא דנשבע לחלץ ליום נועד וקאי בשיטת הרישב"א ודעו דכל שעבר היום שוב אין חייוב שבועה עליו וכיון שכן בנ"ד שעבר היום ולא חלץ ושוב אין חייוב שבועה עליו דכבר עבר על שבועתו ואין לו תקנה במה שיחלץ ונשאר עתה ברשותו וכיון דלדעתו מי"ק ליכא עיגון ליבמה ולכן אין אנחנו יכולים לכופו משא"כ בנשבע סתם לחלץ דלית קביעות זמן דאז ליכא למימר מי"ק דהו"ל כנודרת הנאה מיבמה ואיכא עיגון דידה ובכן כופין אותו לחלץ ועל פי הדברים האלה העלה הרב להלכה פסוקה המוסכמת:

מהראשונה דיבם המושבע שלא לישא אשה אחרת או:

שמושבע בחייו לחלץ לאשתו כיון שאסור לו מחמת שבועתו כופין אותו לחלץ דאיכא עיגון יש"ב משיב דברים נכוחים ברוך שחלק מחכמתו נמצינו למדין דע"כ ל"ק הריטב"א דאין כופין לחלץ אלא במקום דליכא עיגון דאי בעי חליץ ואיבעי מיבם אבל כל היכא דאינו רוצה לא ליבם ולא לחלץ ורוצה לעגנה דעתו הוא דכופין אותו כדי שלא תשאר עגונה ומאחר עלות בירור דברי הריטב"א דלא נאמרו אלא ברוצה לייבם אבל כשאינו חפץ ליבם ולא לחלץ כופין אותו בשוטים מבואר דליתנהו להני מילי דכתבו ה' אוהל יצחק והרד"ק ז"ל ולדבר הזה יסלחו הצדיקים דלא עמדו על הענין יפה. וכבר עלה ע"ד לישב הרד"ק דמ"ש אם אינו מתרצה היבם כלל וכלל אנדון דידיה קאי דהיינו זמן היב"ח ואינו מתרצה כלל לחלץ כ"א רוצה ליבם ואנחנו באים לכופו לחלץ וכו' ואתי שפיר דהיינו כדינו של הריטב"א. אך לא נתיישב אצלי המשך המאמר שכתב בע"ד ונ"ד שאינו רוצה לחלץ וליבם וכו' ועוד כתב אבל כשהיא באה מחמת טענה והוא אינו מתרצה לכ"ע דין הוא שיכופו אותו אלא שאין אנו כופין שלא תהיה חשש חליצה מעושה וכו' דמבואר מכל זה דאאינו רוצה לחלץ ולא ליבם קאי ועוד לא ידעתי למה חזר ממ"ש שם בדקצ"ג ע"א דכשבא בטענה מפורשת כייפינן ליה בשוטים ובכן דינא יתיב בנ"ד דכופין את גדול האחים בשוטין שיחלץ ליבמתו הנז' כי חייובא עליה דידיה רמייא. וכ"כ ה' חו"ש ח"א סי' ח"ל וע' זל"ח ח"ב דס"ד או"ד ובצדק תמה עליו ה' שד"ח ע' חליצה סי' א' או"א ע"ע.

קושטא קאי דחזינן למוהרח"ש ז"ל שם בתשו' סי' מ"ט שהמציא לנו דאע"ג דמדברי התוס' נראה דלעולם כופין את היבם ולא בעינן באה מחמת טענה מ"מ האיכא סברת מוהרי"ח הביאו התה"ד סי' ר"ך ונלוה עמו ס' הרשב"א דס"ל דלא כייפינן אלא בבאה מחמת טענה אבל כל שלא באה מחמת טענה לא כייפינן ליה ובנ"ד שהאשה טענה שרוצה להנשא אולי יתן ה' לה בן הו"ל כבאה מחמת טענה שרוצה בן להשען עליו ושוב נסתפק דהא דאמרינן הכי ה"ד בבחורה אבל בזקנה שאינה ראויה לילד לא שייך הך טעמא והכריע מדברי הנ"י דאף בזקנה שייך רק דמדברי הרמב"ם היה נראה להפך ולכן עשה ס"ס ספק אי בעינן באה מחמת טענה דדלמא הלכה כהאומ' דל"ב באה מחמת טענה ואת"ל דבעינן דלמא הך מקרי טענה ושוב יישב גם לדעת הרמב"ם והעלה דמאחר דחזינן לגדול המורים שעשה לכפות אף באינה באה מחמת טענה ואף שנרצה להחמיר בנד"ז שבאה מח"ט יש להורות שכופין אמנם לצאת ידי פקפוק הנכון דאף אם נאמר שלא לכפות עבדינן הרחקה דר"ת ע"ש והביא קצת דבריו הכנה"ג בסי' ק"ס הגה"ט סק"ו ונסתפק בדברי מוהרח"ש אי גם בבאה מח"ט עבדינן ליה הרחקה דר"ת או"ד בנד"ש שלא אמרה טענתה בפי' רק טענה אולי יתן ד' לה בן אבל בטענה ודאית כיפינן ליה. והרד"ק שם דקצ"ג פשיט ליה דאאינה באה מח"ט ודאית אלא שטענתה מסופקת קאי מוהרח"ש ז"ל י"ש ולפ"ז בנ"ד דהוא כמו טענה זו יש להסתפק אך נראה לע"ד דע"כ לא חשב מוהרח"ש ז"ל טענה מסופקת אלא בנ"ד דהיתה זקנה ואינה ראויה לילד דלא שייך טעמא דבעינא חוטרא לידי וכו' לפי דעת הרמב"ם ז"ל אבל בבחורה דשייך שפיר הך טעמא הו"ל טענא ודאית ובכה"ג באה מחמת טענה מקרי וכייפינן ליה לכ"ע. ואע"ג דהיא האשה דנ"ד לא אמרה בפי' בפני ב"ד דרוצה להנשא היינו מפני הבושה אבל כבר נודע ומפורסם לעיני הב"ד דמה שטענה יבום או חליצה היינו שעתה רוצה להנשא כי זה שבע שנים שנתארמלה ולא תבעה מאומה אך עתה נתגלה שהוא אינו רוצה ביבום ויען היותה עדיין רכה בשנים. וקפצו עליה אנשים והיא רוצה להנשא אין לך טענה גדולה מזו ודינא הוי דכופין אותו לכ"ע. (ובענין זה דבאה מחמת טענה עמ"ש עוד בתשו' לקמן סי' ג"ל ש' ת"רדף).

וברור הדבר דהיכא שלא נתרצה לא ליבם ולא לחלץ דחייב ליתן לה מזונות דכיון דכופין אותו לחלץ וכל שאינו חולצה אגידה ביה חייב לזונה. והנה אמת דמדברי הב"ש בסק"ב נראה לכאורה להפך דעל ההיא דקי"ל דעמד בדין ונתרצה לייבם וברח מחמת אונס דחייב ליתן לה מזונות כתב וז"ל ואם לא ברח אלא נתעכב אינו חייב במזונות אא"כ כשתבעו ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם ע"כ דמשמע דוקא משום שנתרצה לייבם והיא תובעתו או שייבם או שיתן לה מזונות אבל אם לא נתרצה לא לזה ולא לזה אינו חייב וכמ"ש בראשית דבריו גבי ברח ולא נתרצה כלל דפטור ממזונות עי"ד. אמנם כל קבל דנא מתבאר מדברי מוהראנ"ח ח"א סי' ע"ח דאפי' במקום שאין כופין אותו חייב במזונות בעבור שהוא מעגנה כ"ש במקום דכופין וכמו שדקדק מדבריו ה' אדמ"ק ח"א סי' נ"א והעלה להלכה דהוא חייב במזונות היכא שלא נתרצה לא לזה ולא לזה ושכ"כ הרדב"ז ח"א סי' רס"ו ורמז דבריו היד"א בסי' ק"ס הגה"ט סק"ד ומהתימא על היד"א שלא זכר דברי הב"ש שנראה דעתו להפך. אולם ראיתי לה' בני אברהם חאה"ע סי' ל"ה שגם הוא פסק להלכה שאם תבעתו לדין והוא אינו רוצה לחלץ ולא לייבם ואינם יכולים לכופו והיא תובעת מזונות דחייב לתת לה ואע"פ שלא ברח כיון דמעונות מחמתו וכתב שכ"ד הב"ש (והיינו כמ"ש שם קודם לכן ואם ברח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות אפי' לא נתרצה לייבם אלא לחלץ מהיכא תיתי שיהא חייב במזונות) דע"כ לא מחלק הרא"ש בין ברח או לא ברח כ"א דוקא היכא שנתרצה לייבם ונתאחר מלייבם ולא תבעתו לדין שיתן לה מזונות עי"ד נמצא דהדבר שנוי בלי מחלוקת דלכ"ע בכנה"ג חייב לזונה וכן העלה הרד"ק ז"ל בס' ידי דוד שם דקצ"ב. ויעו' בסה"ק אבני האפד סי' ק"ס אות ז' שבאו הדברים בקיצור כלל העולה למאי דאיתשיל קמן דיכולים אנו לכוף ליבם בשוטים לחלץ ואם מתרצה ביבום מה טוב ואם לא נתרצה לא זה ולא זה מלבד דכופין אותו מצד השררה שיאמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך עוד בה דמחייבינן אותו במזונות. תל"ת שזכינו שנתרצה היבם לחלץ מדעתו ורצונו. יה"ר שלא תבאנה בנ"י לא לזה ולא לזה ותהיינה תחת בעליהן איש תחת גפנו יבור"ך יראי ס' והדר גאונו הוא הצעיר דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט.

אחרי מופלג דרך למודי באה לידי תשו' הרה"ג מוהר"י לישראל ז"ל היא באה בס' בני בנימן ח"א סי' ל"ו ובדס"ה ע"ד ראיתי שם דברים תמוהים לפי קע"ד דלמאי דקאי מר כתב וז"ל אבל הרא"ש ז"ל ס"ל דדוקא תבעתו לדין ונתרצה ליבם וברח או שחלה חייב במזונותיה וכו' אבל אם נתרצה לחלץ או שלא נתרצה כלל לא לחלץ ולא ליבם אינו חייב במזונותיה וכן פסק מרן ז"ל בסי' ק"ס ס"א י"ש הרי להדייא דאף דהעכבה בא מצדו דאינו חולץ ואינו מיבם ואינה יכולה להנשא מחמתו אפ"ה אינו חייב במזונותיה עכ"ל והרב ז"ל נקט דין זה כהלכה פסוקה ומלבד דלא זכר שר שום אחד מהפוס' הנ"ל הראנ"ח והרדב"ז וה' אדמ"ק וה' בני אברהם עוד בה דכתב על שם מר"ן מה שאינו דאנא מצא בדברי מרן בש"ע שכתב דאם לא נתרצה כלל לא לחלץ ולא ליבם דאינו חייב במזונותיה ואדרבא ה' ב"י שם כתב דמה שהיה כתוב באיזה טורים ם אבל לא נתרצה ליבם ולא לחלץ שהוא ט"ס וצ"ל אלא לחלץ וכמו שכ"כ במר' ובתוס' דמבואר דדעתו דאם אינו רוצה לחלץ ולא ליבם חייב במזונות ודוק ואחר מ"ר וגלגול מחילות לא עמד בזה כל הצורך כדרכו דרך הקודש וה"ג מוהר"א אשכנזי ז"ל בדס"ח ע"ג העתיק דבריו ולא עמד ע"ז כי כבר היה לו דבר סת"ר ממקו"א ובודאי דאין יכול לומר קי"ל בזה ועמו הסליחה.

תוכן העניינים

נושא האפוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה