נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו
סימן יג
שבט התרע"ח
שאלה אשה שנתגרשה מבעלה זה כמה שנים בגט כריתות בעבור הפרשייות שביניהם ואחר עבר זמן מה נקשרו באהבה עזה עם איש אחד ומפני סיבה עמדו לדין ביום ח' אייר התרע"ג. ובין טענותיה טענה ג"ך שמקודם ד' או ה' חדשים שהם חיים ביחד כדרך איש ואשה. אודות זה שאל הב"ד מהאשה אם היה ביניהן עסק ביאה וענתה הן חזרו ושאלו ממנה אם בעודה תחת בעלה הראשון היה בא עליה? העזה פניה ותאמר כי הן בעודה תחת בעלה הראשון הן לאחר שנתגרשה היה בא עליה עד כי נתעברה ממנו והפילה. הב"ד שאל מהאיש אם אמת הדבר שכבר בא עליה:
השיב. הן בעודה תחת בעלה הא' או לאחר שנתגרשה השיב הן (וכונתו דהיינו גם בעודה תחת בעלה הא' וכמו שנתבררו הדברים אח"ז בעודן בפנינו) ועתה היא טוענת שרוצה להנשא עמו יען שכבר נתקדשה לו בפני עדים כדת ש"ת זמן מה. הב"ד הוצרך לעשות קב"ע על הקידושין ובט"ו אייר התרע"ג בא פ' לפני ב"ד ואחר האיום והגיזום העיד כי לילה אחד בא לביתו האיש הנ"ז ושאל ממנו שילך לביתו להשלים עשרה והלך הוא ואיש פ' עמו וראה שהמקדש אמר להם ראו שהנני שם טבעת ושם הטבעת ביד האשה הנז' ואמר הברכה שאלו ממנו מהו נוסח הברכה ואמר שאינו זוכר הנוסח שוב ביום ך' לחדש אייר הזה בשנה זו בא העד הב' שהזכיר העד הא' ואחר האיום והגיזום כראוי העיד כי ערב אחת הלך לביתו המקדש וחילה פניו שילך עמו לביתו כי הוא עתיד לקדש את האשה הנז' והלכו הוא והעד הא' לבית המקדש ובעיניהם ראו שימת הטבעת מהאיש הלזה ליד האשה ואמר הברכה שאל הב"ד מה ברכה אמר והשיב הברכה הנהוגה ביתר הקידו' חזר הב"ד ושאל ממנו אמר נא אלינו הדברים שאמר המקדש אז השיב שאמירתי היתה הרי את מקוד' בטבעת זו כדמו"י וכשגמר אמרנו לו בס"ט ע"כ והזוג הנז' נשארו חיים עד עתה יחד כמקדם ובאו שניהם יחד לפנינו ב"ד והאשה כרסה בין שיניה ושניהם מודים כי ההריון הוא ממנו ורוצין שנסדר להם קידושין בעשרה וחזן הכנסת וכתובה כדרך בנ"י הכשרים. ואנן מהכא יעצנו אותם שיגורשו זה מזה בגט פיטורין ושום א' מהם מאנו שמוע רק רוצים לשבת יחדיו ואנחנו לא נדע מה נעשה אם נתיר להם לשבת יחדיו הלא קי"ל אסורה לבעל ואסו' לבועל. ואם נכוף אותם לגירושין הו"ל גט מעושה וחובה עלינו להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו.
תשובה יחרד האיש וילפת הירא את דבר ה' ותסמר שערת בשרו משמוע כזאת על האומה הישראלית אומה קדושה ישראל אשר בך אתפאר איך ירדה בשפל המדרגה ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי פריצות וזמה אך! אך! יראה ויתן בלבנו לשמר חוקותיו ולהיות קדושים זרע קדש' כאתנו את רכבו ואת המונו.
א ראשונה יצ"ע הסוג דאסורה לבעל ואסורה לבועל. הלא כתבתי לך בזה בסה"ק אבני האפד בתשו' סי' י"ד ואשובה אשנה עוד הפעם קצת בארוכה ואין מדרש בלא חידוש. הנה אמת דאין כאן עדות שהוא בא על האשה בהיותה תחת בעלה רק על פיו ולא נתגרשה מבעלה בעבור זה כי לפנינו נתגרשה עכ"ז נראה שאסורה לו וכמ"ש הרא"ש בתש' כלל ל"ב סי' י"ז והביאה הרב"י באה"ע סי' י"א על לאה שהלך בעלה למדה"י ונכנסה בבית בעה"ב לשרתו ויצא קול שנתיחדה עמו ואח"ך בא בעלה וגרשה אי מותר לה לשבת עוד עמו בבית וכתב דכיון דלא נאסרה לבעל בשביל הקול אף לבועל לא נאסרה וזהו אם אומר שלא בא עליה אבל יש להזהירו ולומר לו הוי יודע שאם באת עליה אסורה דלגבי דידיה הוי כעדים אע"פ שלא נאסרה על הבעל בידיעתו מ"מ הוי חתיכה דאיסו' גבי דידיה והראיה מפ"ק דכתובות ד"ט גבי מעשה דדוד ובת שבע ע"כ גם התוס' שם עמ"ש בש"ס ופ"פ כב' עדים יו וא"ת מעשה שהיה מפני מה לא לא אסרוה התם ים היה ופרש"י מפני מה לא אסרוה על דוד שהרי עדים הרבה ידעו הקשו דהעדים לא ראו השכיבה ופירשו דהכונה דכיון דפ"פ כב' עדים דמייא אמאי לא אסרוה על דוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה לו ואם היתה אסורה לו לא היה דוד לוקחה לאשה ע"כ וכ"כ הריטב"א בחידו' לכתו' וכמ"ש החיד"א בשיו"ב סי' י"א והכי נקיט בפשיטות להלכה ה' ב"ש בסי' י"א ססק"ג וז"ל אין אוסרים על היחוד מ"מ מזהירין אותו אם באמת בא עליה אסורה לו אע"ג דליכא עדים כן נשמע מתשו' הרא"ש וש"פ שהביא הרב"י ונלמד מסוגייא דפ"ק דכתובות ופי' התוס' וכו' עכ"ד וכ"כ מוהריט"ץ בסי' ק"ל וכ"ד ה' גן המלך סי' י"ו וכמ"ש היד"א וכפי הנראה דין זה מוסכם מכל הפוסקים.
ותבט עיני לה' מוהר"י טייטצק בתשו' הובאה בס' תומת ישרים סי' ג"ל על איש שקדש אשה על אשתו כי ע"פ הודעתו בא עליה בעודה מקודשת לאחר ומוהר"מ עובדיה אסרה עליו וחלק עליו מוהרי"ט ז"ל וכתב מה שאתה רוצה לאסרה בשביל שאמר שבא עליה בעודה מקודשת זה לא היה ולא נברא נניח שיהיה כן קרוב אדם אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן כלל שבא על א"א וכו' ולענין נטען לא נטען כלל בעודה ארוסה ולא גרשה הארוס בשביל שראה בה או שמע ממנה כי לפני נתגרשה ע"כ וכתב שם שהסכימו עמו כל החכמים השלמים אשר משלוניקי והחרימו אותו רק על מה שעבר על השבועה שנשא אשה על אשתו לא שיהיה אסורה משום ליתא דנטען והשתא ק' דמה יענו לסברת כל הפוס' הנז' דס"ל דאם באמת בא עליה אפי' שאין כאן עדים אסורה היא לו והיה להם לאסרה מצד זה. וגם מוהר"ח עובדיה ז"ל מדוע לא בא עליו בכשיל וכלפות מכח דברי הראשונים הנז'. ועינכם תראנה דגם הוא לא חלק עליו רק כפי היסוד שהביא שהיה שם קלא דל"פ קודם הנישו' כמו שנראה מאותה תשו' שהובא שם המעשה וע"ע בתומת ישרים סי' קס"א אשר בזה כיחש לו מוהרי"ט ואמר שלא היה כן המעשה מכלל דאילו לא היה שם קלא דל"פ לא היו אוסרין עליו את האשה בעבור אמירתו. ופוק חזי בס' תו"י שם בסי' קס"ב שמוהר"ר תם כיון ששמע מפי מוהרי"ט דכך היה המעשה חזר בו והודה לדבריו עש"ה ופלא ע"כ הרבנים הנז' איך לא חשו לדברי כל הראשו' הנ"ל. וגם על הכנה"ג באה"ע סי' י"א הגהב"י סק"ד יעבר כוס התימא שהביא תשו' מוהרי"ט הלזו וקבלה בשתיקה ולא יעיר דדבריו הם הכך כל הפוס' הנ"ז זאת היתה לי כי זה שנים כשעמדתי ע"ז ככתוב אצלי בקצרה בסה"ק אבני האפד שם החלטתי דאהמ"ר ממוהרימ"ט כרוב גדלו אין לנו לחוש לדבריו כי הנה הנם הפך דברי הראשו' הנ"ל.
אכן עתה התבוננתי, על הדבר וראיתי דח"ו לא דבר מוהרי"ט נגד הראשו' או שנעלם ממנו דבריהם כי רב גדול הוא ואם בינה שמעה זאת דדעת הרב ג"ך דיהיה אסורה לו מצד עצמו דשאחד"א אך על שאנחנו לא ידענו דבר רק מפיו כיון דמוסכם להלכה דאין אדם משים עצמו רשע מוכרחים אנו לומר כי שקר הוא דובר ואין. בנו כח לכופו שלא ישאנה גם היכא דכבר קדשה כנדון שלהם דאז צריכין אנחנו לכוף אותו שיגרשנה רק אנחנו מחויבין להזהירו מקודם ולומר לו שהיא אסורה אליו ופוק עיין דדברי הרא"ש והב"ש ז"ל שכתבו ומזהירין אותו שאם באמת בא עליה שאסורה היא לו אבל לא לכופו שלא ישאנה. ואל תשיבני מדברי הרא"ש שכתב וה"ה אם אומר שלא בא עליה דמשמע שאם אומר שבא עליה אינו די באזהרה דלשון זה אדלעיל קאי במה שסיים שלא נאסרה לבועל ע"ז כתב דזהו דוקא אם אומר שלא בא עליה דאם אומר שבא אסורה עליו אבל לא לאסרו בכח רק דמזהירין אותו. ואני אמרתי דזה יהיה כונת רש"י ז"ל בסוגייא דכתובות שם שכתב מפני מה לא אסרוה על דוד שהרי עדים ם הרבה ידעו והתוס' שם הוקשה עליהם פירוש זה אבל האמת דפשי' לשון הש"ס דקאמר למה אסרוה דמשמע בית דין הוקשה לו דבאיזה כח יכולין ב"ד לאסר על אותה על דוד כיון דאין כאן עדים ולזה קאמר דעדים הרבה היו שם אבל התוס' רוח אחרת איתם ופירשו דהענין הוא על דוד איך לקחה דהיה לו לחוש על עצמו כן עלה בדעתי מתחילה ושו"ר למוהריט"ץ שכ"כ בדעת רש"י ונדחק ליישב הגירסא לפי דעת התוס' ואף הוא העלה דכל שהוא ע"פ דבריו אינם יכולים לאסרה עליו בכח רק דאומרים דלצאת יד"ש אסורה לו עש"ה כנלע"ד ליישב תשו' מוהרי"ט ז"ל ודעימיה. איברא דאכתי לא איפרקנא מחולשא כמה שיש להרגיש על מוהרי"ט ז"ל דלא בא בפיו לא דבר ולא חצי דבר מסוג זה דשאחד"א דלכל החלוקות הלא הוא אמר דבא עליה וכל לגבי דידיה הוא חתיכה דאיסו'. האמת שאין אנו יכלין לכופו בעבור זה אבל מי פטר לנו מהחייוב דרמייא עלן לגלות את אזנו שאם באמת בא עליה שאסורה לו משום חתיכה דאיסו' וגם אם כפתן חרש יאטם אזנו אנחנו נצא י"ח ומה שירצה יעשה.
ב ונראה לחלק דע"כ ל"א בעלמא דכל שהוא בודה האיסור אע"פ שהוא היתר שאחד"א היינו דבאותו איסור שהוא בודה על ההיתר אינו מדבר רשע על עצמו וכגון ההיא דפ"פ מצאתי דאין הוא עושה האיסור רק שהוא אומר שהיא עשתה מעשה רשע ועם מנאפים חלקה ופ"פ מצא. ובמ' כתו' ב"ך ע"א אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני וכו' ופרש"י טמאה אני נדה אני ולא פי' טמאה אני מזנות וכן בראה אשתו שזנתה או ע"א אומר לו שזנתה או היא עצמה אומרת שזנתה והוא מאמינם בכי הא איכא למימר שאחד"א ברם כל שבאמירתו משוי אנפשיה רשיעא וכגון נ"ד דהוא אומר דבא על אשת חברו בעודה נשואה הרי משים עצמו רשע באמירה זו ואין אדם מע"ר וכיון שאינו נאמן לא חל האיסו' על עצמו וזוהי כונת מוהרי"ט בתשו' הנ"ל ואותם המסכימים עמו ובעבור זה לא חשו אפי' להזהירו ול"ד לההיא דהרא"ש בתשו' דהתם הא מיהא יצא קול שבא עליה וכן ההיא דדע"ה דהיה רגליים לדבר אף בלי אמירתו. והיה נראה להכריע מן הש"ס דאפי' דבאמירתו נעשה רשע עכ"ז אמרי' שאחד"א דהכי איתא במ' נדרים ד"ץ ע"ב בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ופרש"י בא עלי אדם אחד וטמאני וכו' ומוקי לה בש"ס דהיינו באשת כהן דאנוסה אסו' לו אבל באשת ישראל לא מצי מוקים לה דמ"ן אם היה באונס בישראל משרא שרי ואי ברצון כלום יש לה כתובה משמע דכל שהיא אמרה שברצון נבעלה נאמנת והיינו משום דשאחד"א ואמאי נאמנת והלא באמירתה נעשית רשעה וא"א מע"ר ואין לומר דמ"ש בש"ס דנאמנת היינו לגבי כתובה דלגבי ממון הודאת בע"ד כק' עדים דמי אבל לא לאסרה על בעלה הא ליתא דמלבד דאמתני' קאי דקתני יוצאות ואי איתא להא לא היה צריך הש"ס לאקשויי מכתו' לחוד דיכול היה להקשות ג"ך דיוצאות קתני ואילו באומרת ברצון נבעלתי אינה יוצאה דאינה נאמנת. עוד בה דרש"י במשנה פירש להדייא דלא מוקי לה בישראל דאילו ברצון מיירי אפי' לישראל אסורה ואין לה כתובה וכי תימא דהכא מיירי בשבעלה מאמינה ובעבור זה נאמנת דלגבי בעל שאחד"א גם זה ליתא דכשבעלה מאמינה אפי' למשנה אחרונה אסורה לו וכמ"ש הפוס' יעו' בטור אה"ע סי' קט"ו הא אינו אלא כשאין בעלה מאמינה וכן הוא דעת רש"י שפי' יוצאות בע"כ של בעל. הרי לך כתב מפורש דאמרינן שאחד"א אפי' היכא דבאמירתו נעשית רשעה וזהו הפך ס' מוהרי"ט הנ"ל ודישרן סמיכין עלוהי ואיך הפה יכולה לדבר שנעלם ממנו לפי שעה סוג' ארו'...
ג קושטא קאי דטעמא בעי על מה זה האמינו רז"ל במשנה ראשונה להאשה שאמרה נטמאתי ברצון ולא חשו. להא דאמרו ז"ל אין אדם מע"ר ומוכרחין אנו לילך בעקבות הנמק"י בפ"ד דיבמות גבי ההיא דנתגיירתי ביני לבין עצמי שכתב דל"א אין אדם מע"ר היכא דהוא בא להמנע מעשות איסור מכאן ולהבא וכגון להאסר בבת ישראל וכן העלה ה' פחד יצחק בערך א"א מע"ר דאף אם משים עצמו רשע בדבורו נאמן היכא דמתכוין לטובה י"ש ועפ"ז אתי שפיר מה שהאמינו רז"ל במשנה ראשונה לאשה אומרת נטמאתי ברצון אע"ג דמע"ר דיש לדון דכונתה לטובה כדי שלא לעשות איסור עוד לשבת עם בעלה שהיא אסורה לו. ובכן יתיישבו דברי מוהרי"ט ז"ל דלא חש למאמר האיש דהוא בא על האשה בעודה נשואה דאם כונתו לשוב ולא להיות עוד באיסור עמה יען כי צרעת ממארת היא יגרשנה ויתרפא מצרעתו מבלי שיאמר דבר ובפרט שכבר היה לו טעם לגרשה שנ"ד היה שנשא אשה על אשתו ולכן כיון שאין שייך לומר כאן דמשום שלא לעשות איסו' אומר בודאי דלא מהמנינן ליה מטעם דא"א מע"ר. ובכן יכונו יחדיו המקומות שמהם הקשתי למוהרי"ט ז"ל בנדפס סי' י"ד עש"ה ואין כאן דבר סת"ר מדברי הפוס'.
ואחרי הודיע אלקים אותנו דדברי מוהרי"ט ז"ל לית להו פרכא מדברי הראשונים כמ"ש בנדפס רק מיוסדים על אדני האמת והצדק דלא שייך כאן סוג דשאחד"א ולכן התירוה שם בלתי שום אזהרה ורק הכריזוהו משום שעבר על שבועתו שנשא אשה על אשתו וכמבואר שם דתא נפקת דהאשה הנצבת עמך בזה היא מותרת לו. ואפי' תימא דאין חילוקינו עולה יפה ונדון מוהרי"ט במחלו' הוא שנוי עם סברת הפוס' העומדים בראש דברינו ואיתא הכא ליתא דשאחד"א ואע"ג דליכא הכא עדים לאסרה עליו לקחתה אבל אם כבר לקחה אין לנו לכופו לגרשה בעבור היותה לגבי דידיה חתיכה דאיסו'.
ד הלא זה הדבר נפתח בגדולים וז"ל הרמב"ם בפ"ד מה' אישות דין טו"ב מי שראה אשתו שזנתה וכו' ה"ז חייב להוציאה וכו' ובדין י"ח כתב א"ל אשתו שזנתה תחתיו וכו' אם מאמינה וסומך עליה ועל דבריה ה"ז חייב להוציא ואין ב"ד כופין את האיש לגרש אשתו בדבר מדברים אלה עד שיבאו ב' עדים ויעידו שזנתה בפניה' ואח"ך כופין אותו להוציא וכ' ה"ה שדין זה מן ההלכות. הנך רואה בעיניך שני שרי צבאות ישראל הרמב"ם והרי"ף שכתבו להדייא דהיכא דהאיסור הוי מכח שאחד"א אין כופין אותו להוציא ואע"ג דהרא"ם בח"ם סי' כ"ה ומוהריב"ל בח"ב סי' ו' תמהו ע"ז דלמה לא יכפוהו לגרש מ"ש מהאומר פ"פ מצאתי דב"ד כופין אותו להוציא רמזם הכנה"ג בסי' קט"ו הגה"ט ס"ק כ"ט מ"מ לא הסכימה דעתם הפך הרמב"ם והריף רק שתמהו עליו וכבר מוהר"י הלוי בסי' קכ"ג ומוהר"י הלוי אחיו של הטו"ז בסי' ט"ל הו"ד בס' פ"ת סי' קט"ו ס"ק ל"ה המליצו בעדם ויישבו הקושייא עי"ד. ואמת שמוהריב"ל שם אחר שתמה על הרמב"ם כ' דהכי משמע מתוך תשו' הר"ר חזקיה הכתוב בקובץ תשו' הרשב"א וז"ל אבל אם ראה אותה שנבעלה לאחר פשיטא דאסורה לו דכעדים חשיב וכו' עי"ש ותשו' זו היא באה בתשו' הרשב"א ח"א סי' תתל"ב מ"מ מי סני לומר דכעדים חשיבי היינו כעדים ולא עדים ממש דהיינו לאוסרה עליו ושחייב לגרשה אבל לא לכפייה וכמו שדחה שם מוהר"י הלוי ראיית פ"פ עי"ד והג' מוה"ר מוהרא"ג ז"ל בס' צל הכסף ח"ב סי' י"א דח"ל ע"ג כתב בדעת הרשב"א והרא"ש כס' הרי"ף והרמב"ם דבראה שזנתה חייב להוציא מידי שמים אבל אין כופין אותו. אך ה' עבודת השם סי' פ"ט דקס"א ע"ג הביא דהריטב"א בחידו' לכתו' ד"ט על סוגייא דפ"פ ורב"א ז"ל בשיטתו שם ס"ל דכופין אותו להוציאה עי"ד ובמה שהביא משם הריטב"א כן כתב ג"ך הג' חת"ס באה"ע סי' כ"ח משם הריטב"א בחידו' לקידו' לדפ"א רמזו הפ"ת בסי' קט"ו ס"ק ל"ה ושם אתה מוצא סברות האחרונים בזה מערכה לקראת מערכה וכשנבא למנין אבי ראה גם ראה דרובא הן הפוס' הן בראשונים הן באחרונים דס"ל דאין כופין אותו להוציא שהוא הביא האיסור על עצמו וכבר כתב הטור בסוס"י קנ"ד דכל היכא דאיכא פלוגתא אי כופין או לא אין כופין כדי שלא יהא גט מעושה וכ"ש הכא דאיכא רובא דסברי דאין כופין ומה גם דאם נאמר כדברי מוהרי"ט ודעימיה דל"ש כאן שאחד"א גם הריטב"א ורב"א דסברי בההיא דפ"פ דכופין הכא יודו דאין כופין דהא דכופין התם טעמא הוי משום דשאד"א.
איכו השתא דאסקינן להלכה דאין כופין אותו להוציא חל עלינו חובת ביאור אם הקידו' נעשו כהוגן דכדי להתירה לשוק צריך שיפטרנה בגט פיטורין והוא אינו חפץ לגרשה ואם נכופהו הו"ל גט מעושה. או אפשר שהקידו' אינם עולים לפו"ד וכאפס ותוהו נחשבו ותצא ממנו בלא גט. ולפי השאלה המוצגת לפנינו איני רואה שום גרעון בקידושין רק בעבור שכפי דברי העד החסיר תיבת לי אשר בזה ארוכה ל"ו עלתה והקדושין המה עולים לפו"ד וכאשר נבאר.
ה ראשונה דאע"ג דמרן ז"ל פסק בסי' ז"ך ס"ד דמקדש שאמר הרי את מקוד' ולא אמר לי אינה מקוד' ורובא דרובא מהפוס' הסכימו לזה מ"מ רבני האחרו' ובפרט רבני שלוניקי ורבני אזמיר נרתעו לאחוריהם ולא סמכו עצמם לפוטרה לשוק בלתי גט וכמ"ש בסה"ק אבני האפד סי' ז"ך אות ל"ב לך ואספת זאת שנית דשניהם יחד מודים דלשם קידושים לעצמם נתכונו ובכי הא איכא כמה מרבוואא דסברי דיש להחמיר אפי' בחסרון לי ע' כנה"ג סי' ז"ך הגהב"י ס"ק ב"ך יד"א ס"ק כ"ט ועד אחרן מו"ה בס' צ"ל הכסף ח"א סי' ט' דנ"א ע"ג כתב דמי יקל ראשו נגד אשלי רברבי שהחמירו עי"ש והבאתים שם באות ל"ד. והבאתי את השלישית שהעד הזה שאמר הנוסח ולא הגיד שאמר לי ההוא אמר בתחילה שאמר הברכה הנהוג' ביתר הקידושין וכל כי האי סגי ומסגי וכמ"ש ה' מטה לחם בסי' י"ט דח"ל רע"ג ורמזתיו שם באות מ"ט דאם מעיד שאמר מה שאומר החזן בעת החופה אנן ידעינן דאמר לשון המועיל ומה שבחזרתו דלג תיבת לי אמרינן דלא נזכר לסיים הכל. ואת רב"ע וגדולה היא אלי דהא דלא חיישינן לקידושין כשלא אמר לי טעמא הוי דאין כאן ידים מוכיחות למי מקדשה דאפשר דמקדשה לאחר וזה לא שייך בנ"ד דהיא היתה קשורה אצלו ככלב והיתה שוכבת עמו ואין כאן ספק דמקדשה לאחר דלא שביק דידיה ויהיב לאחריני וזה נראה פשוט בלתי ראיה. באופן. דאין כאן בית מיחוש על חסרון לי מכמה טעמי וס"ס להחמיר דאיכא הכא והגם דאלו הן דברי האחד אבל העד השני לא העיד רק שאמר הברכה ולא הגיד לנו איזו ברכה אמר גם בזה כבר כתבתי בנדפס בתשו' סי' ד' דבמקומות אלו נוהגין לומר כן על נוסח הקידושין ויגיד עליו רעו בנד"ז שגם העד הראשון אחר שהעיד שאמר הברכה ושאלו ממנו מה ברכה אמר והשיב הרי את מוכח להדייא שדרכם לקראת נוסח אמירת קידושין הברכה וכיון דהעד האחד העיד נוסח הדברי' גם העד הב' על נוסח זה היה מכוין והבאתי ראיה מתשו' מוהר"א ב"ן ז"ל והיא באה בתשו' מרן לאה"ע בדיני קידושין סי' יו"ד דכ"ד ע"ש והן עתה מצאתי להג' מוהרש"ם שנראה מדבריו כן. ואדרבא נוכל לומר שהאיש הזה שהעיד שאמר הברכה היינו בשלימות ובתיבת לי. ובכן דאין בלשון הקידושין שום פחת או גרעון והם קידושין שא"א להפטר ממנו בלא גט והוא אינו חפץ לגרשה ומוכרחין אנחנו לכופו וזה אם כן היא נשארת אצלו והיא שמלתו לעורו.
ו אולם אשכחנא טענת ביטולין להנך קידושין בהביטי בנוסח השאלה היטב ואנכי הרואה דאשתכחת חסיר ואיכא הכא גרעון גדול בקב"ע הקידושין דהעדות האחד נתקבל בט"ו באייר והב' בעשרים לח' אייר ואע"ג דב' העדים העידו על המעשה שהיה ביום א' ושניהם ראו המעשה בבת אחת מ"מ העדות לא נתקבל בב"א. ומצינו להכנה"ג באה"ע סי' מ"ב הגהב"י ס"ק ל"ב שחקר אם עדי גטין וקידושין ולאסר אשה על בעלה צריך שיעידו כאחד בב"ד כד"ן וכתב דזה תלוי במה שנחלקו בעדות מיוחדת בקידושין דלמ"ד דכד"ן דמייא לענין עדות מיוחדת ה"ה הכא ולמ"ד דכד"מ דמייא ה"ה הכא ובחה"מ סי' ל' הגה"ט ס"ק נ"א כתב דכן מתבי מדברי מוהרח"ש באה"ע סי' מ"ב. ולך נא ראה במוהרח"ש שם בדקפ"ו דאחר שהוכיח מדברי הרשב"א דקידו' לאו כד"ן דיינינן להו כתב דאילו היה רואה ה"ר להרשב"א שסובר להפך הוה הדר ביה גם הביא מדברי הרב' בחה"מ סי' ל' בבד"ה שהסכים דכד"מ דיינינן להו וע' יד"א סי' כ"ט שהעתיק תשו' מוהר"ש הלוי דכ"ו דאחר שכתב דרוב הפוס' סוברים דכד"מ דמיין והעלה להתיר נ"ד בס"ס כתב וז"ל וסברא זו דקידושין דמיין לד"ן היכא דלא הוי כי אם לאסר אשה ולהתירה דלית בה כתובה כתב מוהרימ"ט דלד"ן דמייא לכ"ע והכריע כן מתשו' הרא"ם ז"ל ה"ד ה' בני משה סי' כ"ה ואע"פ שהוא חלק עליו וכתב שתשו' הרא"ש אינה מוכרחת מ"מ הוא ז"ל עשאה סניף להתיר ע"ש ועפ"ז ביטל מוהר"ש הלוי הקידו' בעבור שלא נתקבלה עדות בבת אחת עם ספק אחר שהיה בנדונו (וכבר רמזתי ענין זה בקצרה בסה"ק אבני האפד סי' מ"ב אות ס"א ושם נפל ט"ס שרמזתי ירך אברהם סי' כ"ט וצ"ל יד אהרן עי"ש) וע"פ הדברים האלה הקידושין דנ"ד בטלים ומבוטלים דהכא לאו לענין כתוב' מתנייא רק לענין איסור דבהא לס' מוהרימ"ט ליכא פלוגתא דכד"ן דמייא לכ"ע ומה גם דנוכל לעשות ס"ס להקל דאע"ג דהחזקנו הקידושין אע"ג דחסר תיבת לי עכ"פ לכל הצדדים מידי פלוגתא ל"ן רק צד האחרון דקיימנו אותו מצד הסברא ומי יודע אם לא ימצא חולק ע"ז באופן דמידי ס' מקודשת ל"ן ובכן איכא הכא ס"ס ס' אי בעינן בקידושין עדות מיוחדת דהיינו שיבאו להעיד עדותן בבת אחת וכל שלא באו להעיד בבת אחת אין כאן עדית על הקידושין. ואת"ל דהלכתא אזלא דלא בעינן עדות מיוחדת על הקידו' והעדות כשר כל שבא העד האחד היום והב' לאח"ז דלמא הלכתא אזלא כרבוואא דסברי דכל היכא דחסר תיבת לי בקידושין הן בטלין אע"ג דאיכא הכא שאר הטעמים הנאמרים לעיל כולהו מידי פלוגתא ל"ן ונהפך הוא כמובן ועפ"ז איתתא דא נפקת ברא בלתי גט.
ז האמנם כי תשית אליו לבך על פקפוק זה תמצא ידך כי יש מקום להסירו ולרפאת קצ"ב שברו. דיציבא מילתא דאין אנחנו יכולין לסמך על עדות זה לפי שיטת הסוברים דדיני קידושין כד"ן דמיין אבל לא בעבור שנתקבל נפסל העדות דאין כאן ריעותא לא בעדים ולא בעדות רק בקבלה וסמא בידן לקרותם עוד הפעם בפני ב"ד ויבאו ויגידו עדותם בבת אחת. דהרי מצינו דהיכא דנתקבל העדות שלא בפני בע"ד דקי"ל דפסול ולא מהני הקבלה עכ"ז איכא רובא דרבוואתא דס"ל דיכולין לחזר ולהגיד וכמו שפסק מור"ם בחה"מ סי' כ"ח סט"ו ובכנה"ג שם הגב"י ס"ק ע"ד ונ"ז ונ"ט. חש"ש ס"ק נ"ט ובסה"ק אבני האפד בתשו' סי' ג' דקס"ג ע"ב והתם מדין גמרינן לה דצריך בפני בע"ד דכתיב והועד בבעליו ע' להרה"מ פ"ג מ"ה עדות ועכ"ז יכולין לחזר ולהגיד ואפי' לס' חוקות הדיינים בשם הרמ"ה וש"פ דס"ל דאין תקנה לחזר ולהגיד היינו משום דחיישינן דאם העידו שקר לא יחזר בהם דעבידי לאחזוקי שקרא מה שהעידו בתחילה שלא בפנבע"ד אבל הכא בתחילה היה בפני בע"ד ועכשיו בפני בע"ד וליכא חששא זאת ודמי לאם קבלו עדות בלילה דחוזרין ומגידין עמ"ש בזה מוהר"ש ברוך ומוהר"ש חכם הלוי הובאו בתשו' מוהרח"ש אה"ע דקכ"ה ע"ג ובס' עבודת השם אה"ע סי' י"ד דקי"ג ובד"ן ע"ב ובהגהותי שם ומה שרשמתי בזה עוד בסה"ק חושן האפד סי' כ"ח אות יו"ד ואיך ובמה יכולין אנחנו לפוטרו בלא גט במקום דסמא בידן לתקוני. ואפי' תימא דהחול' שם חולקים ג"ך בזה וס"ל דאין תקנה לחזר ולהגיד אכתי איכא הכא ס"ס להחמיר ס' אם הל' כהאומ' דהעדות הוי עדות וצריכה גט ואת"ל דהלכתא כהאומ' דהעדות בטל דלמא הל' כהסוברים דיכולים לחזר ולהגיד וליתי סהדי ויעידו ואין לפטר את האשה בלא גט.
ח ואם יהיה הדבר שהעדים עתה אינם זוכרים עדותם בטיב מאחר שכבר עברו קרוב לחמש שנים. או שאינם פה עמנו וכמו שנודע לנו שאחד מהם איננו פה עמנו היום עדיין הנה מקום איתנו לחזק הקידושין מצד אחר דאפי' תימא דהל' אזלא דגם עדות קידושין צריך שיעידו בב"א וכל שהעיד אחד היום ואחד למחר העדות בטל מ"מ זה יהיה כשאנחנו צריכין לשני העדים וכגון שכל אחד מעיד שבפניו נתקדשה דלא אהנייא לן עדות כל א' כהסכמת רוב הפוס' דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין וצריכין אנו לעדות שניהם אז אמרינן דכיון דבעינן עדות מיוחדת העדות בטל אבל כשאין אנו צריכין לעדות ב' העדים ובעדות א' מהם סגי אזי אינו מזיק מה שלא באו להעיד כאחד דדל מהכא עדות האחד די לנו בעדות האחר ובנד"ז כיון דכפי הנז' בשאלה כל אחד ואחד העיד שבפניו ובפני חברו נתקדשה אין אנחנו צריכין לב' העדים וכאשר נבאר. הנה ידוע עיקר המחלו' והובא בש"ע סי' מ"ב במקדש בפני ע"א אי חוששין לקידו' או"ל ואיכא טובא מהפוס' המחמי' עמ"ש בזה בסה"ק אבני האפד סי' מ"ב אות ד"ה והתה"ד סי' רי"ב סבר מימר דאפי' לס' האומ' דאין חוששין לקידושיו היינו במקום דאין כאן רק ע"א ולא יותר אבל בעד המעיד דבפניו ובפני פ' נתקדשה אפי' שאותו פ' מכחישו מ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קידושין גמו' אם האמת כדבריו וכה"ג כ"ע מודו דחוששין אלא דשוב משוי אנפשיה הדרנא וביטל סברא זו היכא דאחר מכחישו עי"ש וכ"כ מור"ם בהגה בסי' מ"ב וז"ל ואין חילוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד בין שאומר שנתקדשה לפני ב' והוא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו וע' כנה"ג הגב"י ס"ק ב"ך שהביא אמבוהא דרבנן דקיימו בהך שיטתא אבל הג' חכם צבי בסי' קל"ה כתב שדעת אבות העולם הרמב"ם והראב"ד ורמב"ן והרשב"א והה"מ דגם אם מכחישים העדים זה את זה לא תנשא לכתחילה ואילו ראה התה"ד סברות רבותינו היה מחמיר ואוסר בפה מלא עי"ד.
ומבואר מדברי התה"ד בתורתו ומור"ם שפסק כוותיה דהא דמקלין וס"ל להתיר היינו בדאיכא מכחיש אבל אם העד אומר שבפניו ובפני ב' נתקדשה ואין מי שיכחישהו דאין האחר קמן גם אינהו ס"ל דבכה"ג אפי' שהעד שלפנינו הוא באחד שפיר הוו קידו' גמו' וכ"כ הכנה"ג בהגב"י ס"ק כ"ד וז"ל לא סתר בעל תה"ד סברא זו אלא כשמכחישו אבל כשאין מכחישו חברו לא. מדברי הב"י נראה דלא דחה דברי בעל תה"ד מהלכה אלא במכחישו עי"ד וכ"כ מוהרח"ש אה"ע סי' ט"ו וי"ט ודקדק כן מתשו' הרשב"א וכ"כ ה' בנימן זאב בסי' ל"ה וז"ל בנד"ז שמעיד שנתקדשה בפני כמה אנשים אם האשה מודה לדברי העד הרי הוא כאילו נתקדשה לפני הרבה עדים והרי היא מקודשת וצריכה המינו גט וכו' עי"ד, וכדברים האלה כתב הרא"ם ז"ל בתשו' ח"ב סי' ל'. איברא דהכנה"ג הביא משם ה' מוהרי"א ז"ל בסי' רל"א דמוכח דאפילו באינו מכחיש דחה רבינו המחבר דברי התה"ד עי"ד. אולם כשאני לעצמי אהמ"ר מעוצם רבנותו של מוהרי"א מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הרב"י שוב בתר הכי מבואר להפך וכמו שכ"כ מוהרח"ש בסי' הנ"ל דכ"ד הריטב"א ושיש לחוש לסברתו ואיך נאמר שהרב"י חולק אהרשב"א מבלי עלות על שפתיו מאומה.
וראיתי לה' שעה"מ פט"ו מה' אישות הלכה ל"א דכ"א ע"א שכתב דאפשר דאף מוהרי"א מודה בע"א האומר שנתקדשה בפני ובפני אחרים והלכו למדה"י דחוששין לדבריו ואף כשחברו מכחישו היכא דאינו צריך לקיים עדות בראית חברו ומה שנסתייע מדברי מרן היינו לפי נדון שלו שלא היו בשעת מעשה אלא ב' בלבד אחד העיד כן ואחד העיד כן שלפי עדות הב' אין כאן קידושין כלל ועדות הא' אינו מתקיים אלא בראיית הב' והו"ל מקדש בע"א וכההיא דהתה"ד ממש וכו' עי"ש. ומ"מ לא הרוחנו כלום בזה דעדיין מחלו' במקומה עומדת דהגם דהרב שם הכריע דדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והה"מ ז"ל דע"א האומר בפני ובפני פ' נתקדשה כל שהיא שותקת חוששין לדבריה עכ"ז בד"ן ע"ד הביא משם הריטב"א בחידו' לקידושין לדס"ה ע"ב על ההיא דאמרו בש"ס ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וכו' ומשם הר"ן בנימוקיו על הרי"ף פ"ב דכתו' על ההיא דע"א אומר נתקדשה וכו' דכתבו בהדייא דגם באומר בפני ובפני ב' נתקדשה וליכא מכחיש דעכ"ז ל"מ דגזה"כ היא דבעינן ב' עדים דילפינן דבר דבר מממון וכ"כ מפורש ה' תומת ישרים סי' קכ"ז וז"ל השורש אצלינו שאין דבר שבערוה פחות מב' וכו' וצריך שיהו ב' בשעת מעשה וב' בשעת העדות אבל כל עוד שיש ב' בשעת מעשה ואין ב' בשעת העדות שיעידו ע"ז כגון האומר בפני נתקדשה ובפני אחר והרי אמר שהיו ב' בשעת מעשה כיון שאין שם ב' שיעידו ע"ז לא מקרו ב' וכו' וכד מעיינינן שפיר תשכח עדות ב' הוא מה"ת ובנד"ז אין שם ב' בשעת עדות אלא אחד עכ"ל.
אשתכח השתא דבכל האופנים אפי' כשאין כאן מכחיש מידי פלוגתא ל"ן כי אם זאת מצאנו דהיכא דליכא מכחיש רובא דרבוואתא ס"ל דמהני אמירתו ומה גם בנ"ד דידענו מצד אחר דגם העד הב' מודה לו באופן דאין כאן מכחיש ובכן איכא הכא בנ"ד כמה ספקי להחמיר ס' אי הלכתא אזלא כמ"ד דבעי' עדות מיוחד' שמא הל' כהאומרים דלא בעינן עדות מיוחדת בקידושין והעדות כשר ואת"ל דבעינן עדות מיוחדת וכל שלא העידו שניהם כאחד עדותן ל"מ זהו דוקא היכא דבעינן עדות שניהם אבל כל היכא דיכולין אנו לומר דל מהכא עדות האחד הרי איכא כאן ע"א המעיד דאשה זו נתקדשה ואיכא כמה פוס' דס"ל דחוששין לקידושין בע"א שלא לפוטרה בלא גט ואת"ל דאין הלכה כוותייהו כ"א הל' כרוב הפוס' דאין חוששין לקידושי ע"א כלל דלמא היכא דאומר דבפניו ובפני חברו נתקדשה אע"ג דחברו מכחישו הקידושין הן קיימים וכסברת רבוואתא גדול הראשונים דסל"ה וכמ"ש הח"ץ. ואת"ל דלית הלכתא הכי אלא הלכה כחזרתו של התה"ד ורובם אשר אתו דכל דאיכא מכחיש אינו נאמן הלא בנ"ד ליכא מכחיש וכל דליכא מכחיש והאחר הוא חי הלכתא אזלא כרוב הפוס' דס"ל דנאמן העד והרי הוא כשנים ודלא כהחולקים על זה. והנה נהפך באופן זה ספק אם באומר ע"א דהיו שם ב' לא מהני דדלמא מהני כב' ואת"ל דאפ"ה ל"מ כב' היינו בדאיכא מכחיש אך בדליכא מכחיש מהני ואת"ל דאפ"ה ל"מ כשנים מ"מ לע"א מיהא מהני והל' כהאומ' דהמקדש בע"א חוששין לקידושיו ואת"ל דהל' כהאומ' דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו דלמא הל' כהאומ' דלא בעינן עדות מיוחדת ויש כאן ב' עדים שנתקדשה.
ומאחר עלות דאיכא הכא כמה ספקות וס"ס להחמיר ולהצריכה גט מאן ספין ומאן רקיע לפוטרה בלא גט וכיון דהבליעל הזה אינו חפץ לגרשה ומה שיעצנו אותו שיגרשנה כמו פתן חרש יאטם אזנו. אין אנחנו יכולין לכופו דהו"ל גט מעושה שלא לרצונו. אז יאכל בדי עורו ונשא עונו. והשטן עומד על ימינו. ולא תהיה זאת לנו לפוקה ולמכשל במה שאנחנו מצוין לסדר להם הקידושין ולכתב לה כתובה דכיון שרוצה לעכבה תחתיו וע"פ הדת צריך לקדשה קי"ג וכמ"ש הש"ע בסי' מ"ב וחובה עלינו להצילו מספק איסור קדשה ושאר איסורין המסתעפין כשאין נשואים כדרך כל הארץ כל עורב למינו. ואיש לא גוע בעונו. ואנחנו נקיים ה' משמים ינחנו בדרך אמת וצדקה תהיה לנו צדקות פרזונו. ויתן לנו עוז וחייל להקים דגל התורה על כנו נאם הצעיר. דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט