אור ברסלב
נושא האפוד סימן יא

נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו

סימן יא

סימן י

תשרי התרע"ח

ישאלוני משפטי צדק שרי ואוהבי. לעמד ולעיין במאי דקי"ל באה"ע סי' י"ג דלא ישא אדם מנקת חברו עד שיהיה לולד כ"ד חדש אי בזה"ז דנשתנה הטבע דכל אנשים מניקות ולדותיהן עד היותן בן י"א או יב"ח ולמרבה עד היותו כבן ט"ו (שלא ברצון חכמים ע' שד"ח חלק אסי"ד מער' ההא אות מ"ב) אי הותר עכשיו להנשא אחר ח"י חדש וכמו שעשו מעשה חכמי התלמוד אלא דלא קי"ל כוותייהו יען בזמנם היו נוהגים להניק כ"ד חדש אבל עתה דנשתנה המנהג דלמרבה גומלין אותן בהיותן בן ט"ו חדש ולא יש כמעט אפי' אחת שתניק את הולד עד כד"ח א"כ דיינו בט"ו חדש או"ד הגזרה לא זזה ממקומה וקושטא קאי לעיני כל העם תמיה מילתא טובא לאסר את האשה בכבלי העיגון כ"כ זמן מאחר שהולד הולך ומתחזק כבריא ודרכיה דרכי נועם כתיב.

והאר"ש תענה מליצי! רעי! גם אתם ידעתם כי בדין זה ספרין פתיחו רבני אשכנז האחרו' אשר נבוכו בזה הרבה ולא אחד בהם שסמך עצמו וחזר חייל להתיר ועל מה זה תכריחוני לשנות את הידוע ולטחון קמחא טחינא. וידעתי גם ידעתי כי כונתכם למנוע האנשים מחטא כי הפרצה מרובה פרץ על בני פרץ אחד האיש ואחד האשה שאינן יכולין להמתין כד"ח ועושין המזמתה ואתו לידי תקלה. והתאויתם' לכם למצא צד קולא וכוחא דהיתרא ואם איני רוצה לסמך על דעתי לפני מלכים יתיצב והמה יעמדו על הענין לראות אם כונתי אל האמת ולפום ריהטא דלתי ההתר ננעלין תנן דמאחר דאיסור זה אך יצא יצא מפום רבנן מארי דתלמודא עד דור אחרון ואי פסיקא הלכתא הכי מי זה אשר יוכל לנגוע בקצהו אנן יתמי דיתמי ל"ו חסרנו דבר וחצי דבר. אך כי היכי דלא לימרו מי גרם לכם עצלות שהיתה בכם כי לא אביתם לעלות אל הר סיני ספרי התלמוד והפוס' וכמ"ש בפסחים ס"ו אטפל בענין זה וה' אלקים ינחנו בדרך אמת לכוין לאמתה של תורה. ובטרם יהיה כל שיח אציגה נא עמך שורש דבר אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו ודבר שנאסר במנין וכו' הם ופירושיהם והחילוקים הנאמרים בו אולי יפתחו לנו שערי התר למאי דקמן.

א בכמה דוכתי אמרינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומהם במס' עדוייות פ"ק מ"ה. ובמס' ביצה ד"ו ע"א אמרינן הוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ומדברי הרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"כ נראה דהכל הוא מאמר אחד וכן מבואר מדברי הראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם מההיא דריב"ז ספ"ק דביצה ואי איתא דשניין דא מן דא מאי מקשה מדבר שנאסר במנין להא דאין ב"ד יכול לבטל אלא ודאי דהכל הוא ענין אחד וא"כ למה רבותינו בעלי הש"ס אמור רבנן בכפיל"א ולא כל האר"ש שפה אחת דבמקו"א אמרו אין ב"ד יכול לבטל ובמקו"א אמרו דבר שנאסר במנין וכו'. עוד יש לדקדק דלגבי ב"ד אמרו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ובדבר שנאסר במנין אמרו צריך מנין אחר להתירו ולא התנו שיהיה גדול ממנו ומדברי הרמב"ם שם שכלל הכל כאחד וסיים שיהא גדול ממנו בחו"מ נראה דבכל השנים צריך שיהא גדול מן הראשון. גם הרא"ש ז"ל בתשו' כ"ב סי' ח' העתיק בדבר שבמנין גדול ממנו.

ב וראיתי לה' זרע אמת ח"ב סי' מ"א שכתב וז"ל הך מילתא דכל דבר שבמנין וכו' לא איתמר אלא גבי תקנה דבוטל הטעם בפ"ק דביצה ד' ו' אבל במילתא דלא בוטל הטעם לא סגי במנין אחר אלא צריך דוקא ב"ד גדול בחו"מ דאין ב"ד יכול לבטל וכו' ע"כ מבואר דדעתו לחלק דבדבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו היינו מנין שוה לראשון וא"ץ גדול ממנו וה"ט דבוטל הטעם אבל כשעדיין הטעם קיים ורוצים לבטל אותה תקנה או גזרה צריך שהב"ד המבטל יהיה גדול מהראשון בחו"מ וכפ"ז הרי לך הפרש גדול בין שני מאמרי רז"ל ובדקדוק נקטו במקו"א. מנין סתם ובמקו"א גדול מהראשון. אולם דבריו הנה הנם הפך הרמב"ם והרא"ש במקומות הנ"ל וכבר עינו ראה דבריהם ולא העלם על דל שפתיו אך איכא תנא דמסייע ליה הוא הקדוש הריטב"א ז"ל ה"ד הרב"א באסיפתו לביצה לד"ו שכתב וז"ל כי אמרו אעדות דביצה לא התנו וא"ת משמע דאילו אמרו אביצה הוה שרייא והא קי"ל אין ב"ד יכול לבטל דברי בד"ח אא"כ גדול ממנו בחו"מ וי"ל דש"ה שבוטל הטעם ושוה"ד שיתבטל מאליו אלא שהצריך הכתוב היתר ב"ד ולפיכך בכל בד"ח סגי ואע"פ שאין גדול כראשון שאין זה חשוב ביטול כדאמרינן גבי כרם רבעי וכו' ע"כ הרי לך כדברי ה' זרע אמת בהדייא. וכשתעיין בשורש הדין ברמב"ם אתה תראה דאין כל חדש שזו היא סבר' הראב"ד שהשיגו לרמב"ם מההיא דריב"ז שלא היה גדול מהראשונים וכונתו דהוא לא בא לחלק על הרמב"ם במ"ש דכדי שיוכל ב"ד אחר לבטל דברי הראשון צריך שיהא גדול ממנו בחו"מ דזהו ש"ס ערוך וה"ה לדבר שנאסר במנין. אך בא לחלוק על הרמב"ם דלא חילק בין זל"ז ועל שניהם הוא אומר דצריך ב"ד אחר גדול ממנו עו' פליג וס"ל דכיון שבוטל הטעם אין צריך שיהיה גדול מהראשון אלא במנין אחר סגי ואפי' קטן ממנו וראיתו מריב"ז שביטל תקנת עטור ירושלים בפירות בעבור שנתבטל הטעם נמצא דהראב"ד והריטב"א קיימי נגד הרמב"ם והרא"ש וע' להג' חק"ל חיו"ד ח"ב סי' מ"ט דכ"ז ע"ב שכתב דדעת רש"י כהרמב"ם עי"ד. ומדברי הרמב"ן במלחמות ר"פ מקום שנהגו ואביא דבריו לקמן (באות ד') נר' דקאי בסבר' הראב"ד וכן דעת ה' תומת ישרים סי' קס"ח וגאון עוזינו מוה"ר בס' שער אשר חיו"ד סי' י"ג דכ"ו ע"ב כתב דכ"ד ה' המאירי הובא בשעה"מ ה' ממרים והג"א פ"ק דכתובות אך דברי הר"ן בחידו' לביצה פ"ק מטין כדברי הרמב"ם והרא"ש עי"ד באופן דרבים אשר איתנו דס"ל דכל שנתבטל הטעם הגם דלא נתבטלה הגזרה וצריך מנין אחר מ"מ די בשיהיה אפי' קטן מהראשון בחו"מ וכנ"ז ובעבור זה לא זכיתי להבין דברי רבינו אשר ז"ל בס' שע"א א"ח סי' ב' ד"ה ע"א שכתב דרוב הפוס' הסכימו עם הרמב"ם עי"ד ואנחנו לא נדע מי המה הרוב הזה.

ג עוד תשוב ותראה למוה"ר בא"ח שם שחידש מדנפשיה דאפי' לס' הראב"ד שסובר שאם נתבטל הטעם א"ץ שיהיה הב"ד גדול מהראשון מ"מ כדי להתירו צריך שימנו גדולי החכמים די בכל אתר ואתר הנמצאים בכל הגולה וגם שירצו ויסכימו רוב ישראל וכו' תדע דבדבר דצריך מנין אחר להתירו אם היתה גזרה כוללת לכל ישראל לא סגי בלתי אם יסכימו כל ישראל דהא גדולה מזאת אמרו גבי ד' צומות רצו מתענין כדאיתא פ"ק דר"ה ד"מ והרמב"ן בס' תוה"א והובא בטא"ח סי' תק"ן כתב דמ"ש רצו מתענין היינו בשרצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות אז אין מטריחין עליהן ע"ש הרי דאפילו דהניחו הדבר ברצון וא"ץ מנין אחר להתירו עכ"ז הצריכו הסכמת רוב ישראל וכו' א"ד זצ"ל ואחר נע"ר אנא דאמרי אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשו' דמה ראיה מייתי מההיא דרצו מתענין לומר דהכא צריך שיסכימו רוב ישראל דהתם שאני והרמב"ן בא להשמיענו שלא נאמר דניתן רשות ביד כל אדם אם ירצה יתענה ואם לא ירצה לא יתענה על זה אשמועינן דלא כן הוא רק הדבר תלוי ביד כל ישראל דאם הסכימו רוב הצבור להתענות אין היחיד רשאי לפטר את עצמו אבל לענין דבר שבמנין כיון שנמנו העדה ויורו המורים לבטל אותו דבר א"ץ ג"ך שיסכימו ישראל תדע דהא הראב"ד שסובר שאפי' מנין קטן מהראשון די עיקר חיליה מההיא דריב"ז שביטל תקנות הראשונים יהיה קבלת עדות מן המנחה ולמעלה יהיה עטור ירושלים בפירות ומי הגיד לנו דידעו רוב רבני וחכמי עיירות די בכל אתר ואתר וכ"ש רוב ישראל והלא ר' אליעזר שהיה רשום בין החכמים עוד לא ידע והגידו לו לאמר כי כבר נמנו עליך חבריך והתירו בש"ס מאן חבריך ריב"ז ולא גילו לנו בש"ס אפ"י ברמז דהודיעו לכל החברים ולכל ישראל ומכאן מוכח להדייא דא"ץ שידעו כל רבני הגולה וגם שיסכימו כל ישראל אלא כל שנמנו בד"ח שבדור וראו שבוטל הטעם יכולין לבטל הגזרה לדעת הראב"ד ודעימיה אך בזאת שיהיה במנין אע"פ שאינו גדול המנין כראשון וא"ץ שיהיה גדול ממנו בחכמה.

ד וגדולה מזאת היא דעת הרז"ה ז"ל במאור דכל שנתבטל הטעם מתבטלת הגזרה מאליו וא"ץ ב"ד אחר כלומר מנין אחר. הלא תראה בר"ם מקום שנהגו לענין מלאכה בער"פ דעל מאי דמתבאר מהש"ס דמחצות ולמעלה אסור ונתנו טעם בירוש' דאינו מה"ד שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עסוק במלאכתו כתב הרז"ה ז"ל דבזה"ז שאין קרבן דינו כמו שאר ערבי שבתות וי"ט וחלק עליו הרמב"ן במלחמו' דאין הדין כן דמשנאסר הדבר נאסר לעולם ככל ענין שאפי' בטל הדבר לא בטלה הגזרה עד שיעמד ב"ד אחר ויתיר שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וכו' עי"ש מבואר מדברי השגתו דהבין בדברי הרז"ה דס"ל דדבר שבמנין א"ץ מנין אחר להתירו לא גדול ולא קטן כל שנתבטל הטעם (ומיהו דוק בדברי הרמב"ן דלא חלק עליו אלא להתירו מבלי ב"ד אבל ע"י ב"ד יכולין להתירו ולא הטיל תנאי שיהיה גדול ממנו בחו"מ וכמש"ל באו"ב אני עני) והרב מטה אהרן ח"א מע' ה"ד דע"ח צירף לרשב"ם ז"ל עם דעת הרז"ה דס"ל דאף דבר שבמנין כל שנתבטל הטעם בטלה הגזרה מבלי שום מנין אחר עי"ד.

אמנם הרא"ש והר"ן ר"פ מקום שנהגו חלקו על סברת הרז"ה ז"ל בהדייא וכתבו דאף בזה"ז דליכא קרבן באיסוריה קאי והרא"ש הביא ראיה ע"ז מההיא דמס' עירובין דמ"א מר"א בר"ץ לומר דל"א בטל הטעם בטלה הגזרה י"ש וכ"ד הרשב"א בתשו' הביאה מ' ב"י ביו"ד סי' קט"ו לענין גבינות העכו"ם וז"ל כל דבר שנאסר במנין אע"פ שאסרוהו לטענה ובטלה הטענה האיסור במקומו עומד ע"כ.

ולכאורה היה נראה דהתוס' בביצה ז' ע"א ד"ה והאידנא קיימי בשיטת הרז"ה דעמ"ש בגמ' לאסר קבו' המת ביו"ט ב' ע"י ישראל משום דאיכא חברי דהיינו אומה הרשעה שמכין את ישראל לעשות מלאכה כתבו התו"ס וז"ל והשתא בזה"ז שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דהוי מטעם חשדא ועברה החששא עבר הטעם וכן אמרינן גבי מים מגולין דאסו' שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפי' לכתחי' אע"פ שהוא דבר שבמנין ע"כ מבואר דקיימי בשיטת הרז"ה דאף בדבר שבמנין בטל הטעם בטלה הגזרה והדברים נראין מכונים עמ"ש בע"ז דל"ה ע"א ד"ה חדא דר"ת היה מתיר גבינות העכו"מ דלדעתו לא נאסרו אלא משום גילוי ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אין לחוש משום גילוי ואין לומר דהוי דבר שבמנין כי ודאי כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשי' מצויים וכו' ע"ש ולפ"ז גם ר"ת קאי בשיטה זו דבהתבטל הטעם בטלה הגזרה. וראיתי לה' משפט צדק ח"ב סי' כ"ט דנ"ח ע"א שהביא דברי התוס' בע"ז הללו והוקשה לו מההיא דביצה דעיטור שוקי ירושלים דמבוא' משם דאף דבטל הטעם ל"א דבטלה הגזרה ויישב לדעת התוס' דיש לחלק היכא שהיה לגזרה שמץ חיילות דאז אפי' נתבטל הטעם לא נתבטלה הגזרה לכשלא היה לה שעת חיילות דאז בהתבטל הטעם במלה הגזרה ודייק לה ממ"ש התוס' שם דלא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים דהכונה דמעולם לא היו נחשים שם אפי' בשעת הגזרה אבל כשהיו שם נחשים ולא יש עתה הגזרה במקומה עומדת עש"ה ויראה המעיין דפירוש זה יתכן בדברי התוס' דע"ז אבל לא בדברי התוס' דביצה דמבואר דעם דהיה לה מקום לחול החששא וחלה מ"מ כיון דהשתא בזה"ז עברה החששא עברה ג"ך הגזרה וזה ברור.

ואם כנים אנחנו בזה בכונת התוס' זוהי שקשה דהרא"ש שם בביצה כתב כדברי התוס' ממש דהאידנא דעברה החששא עברה הגזרה ודמהו למשקין המגולים ואם נאמר דהתוס' ס"ל דעברה החששא עברה הגזרה בהכרח לומר כן בדעת הרא"ש וזה א"א דהלא מצינו לו בהפך דס"ל דאע"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזרה. וממקום אחר ג"ך ק"ל להרא"ש ז"ל דסותר דידיה אדידיה והוא שראיתי בספר סניגור שבא לידי בתו' שאלה לימים בצד 174 שהעתיק שם תשו' בשמים ראש סי' ל"ו שכתב וז"ל דע לך שהדין נותן להתיר את הגבינה וכו' וכל שבטל טעם האיסור בטלה הגזרה ואע"ג שהוא דבר שבמנין שכל שטעם התקנה הלך די וכדאמרי' בריש גטין עשינו עצמינו בבבל כא"י לגטין וכו' ואין לומר שהושיבו ב"ד על כך ובטלוהו חדא דהלשון לא משמע כן דא"כ צריך אתה לומר אפי' ב"ד דזוטר וכו' ובכסא דהרסנא הוסיף וכתב ובאמת קהו הראשונים בכמה עניינים בדרבנן שנאמר טעמא בהדייא שהותרו עם ביטול הטעם עכ"ל ואין ס' בשמים ראש מצוי אצלינו לראות הדברים בשרשן ומאן חתים עלה אך ידוע דרבני האחרו' רבים ונכבדים נקטי דס' בשמים ראש הוא להרא"ש וכמו שאסף בזה ה' שד"ח בכללי הרא"ש או"ז והרי הרא"ש כאן קרי בחייל דכל שבוטל הטעם בטלה הגזרה מאליה אע"פ דהוי דבר שבמנין כמ"ש בביצה הפך מ"ש בפסחים וכזאת וכזאת ראתה עיני בס' משפט צדק שם דאחר שח שחילק ידע לדעת התוס' בין חלק הגזרה דהתם ל"א דבטל הטעם בטלה הגזרה הוקשה לו מדברי הטור ביו"ד סי' קי"ו שכתב והאידנא נהגו להקל אפי' בודאי שאין הנחשים מצויים עתה ואין בזה משום דבר שנאסר במנין שלא גזרו אלא משום הנחשים וכיון שאין נחשים ליתא לגזרה דמשמע דעתה אין מצויים אבל מקודם היו מצויים ופשטה הגזרה ועכ"ז א"ץ מנין אחר להתירו מאחר דנתבטל הטעם ומההיא דריב"ז בביצה משמע להפך והניח הדבר בבן תימ"א ע"ע וק"ט דלמה קבע קושייתו רק על הטור ולא גם ע"ד הראש' וכנ"ז ועל הרשב"א ג"ך יש להק' דאילו הוא סובר דאפי' דנתבטל הטעם לא בטלה הגז' ואילו בתוה"ב ש"ה מ"ה כתב דעכשיו ליכא למיחש לגילוי ורמזו הב"י בסי' קי"ו.

ה והנראה ליישב כל זה ע"פ מ"ש הרא"ש בתשו' כ"ב סי' ח' לענין טלת של פשתן שאסר ר"ת להטיל בו ציצית ובעירו נהגו להיתר וז"ל ולא שייך לדמותו לדבר שבמנין דאין להתיר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחו"מ דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דלא דמי לביצה מתקנת ריב"ז ואילך גם ללך אמר להם שובו לכם לאהליכם וכו' דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהא הדבר תלוי במה שנתקן שיהו מקבלים כל היום וכו' עי"ד ודבריו באותה תשו' באו משוללי ההבנה ע' לה' זרע אמת בחיו"ד סי' מ"א שפירש דבריו ועכ"ז לא הרוה צמאונינו ומ"מ המובן מדבריו באר היטב דסברתו לחלק דגם בדבר שנאסר במנין אם ידוע הטעם למה נאסר ונתבטל הטעם נתבטלה הגזרה מאליו ובביצה אע"ג דנתבטל הטעם מ"מ אין הטעם ידוע לכל דאיסור הביצה היתה מפני שב' י"ט של ר"ה היו כולן קדושה אחת ומתקנת ר ריב"ז ואילך אינו כן ולכן אף שהחכמים ונבונים ידעי הטעם מ"מ עדיין הגזרה קיימת. ולפ"ז יבא הכל על נכון דהן אמת דהרא"ש והתוס' והרשב"א והטור ס"ל דאף שנתבטל הטעם לא נתבטלה הגזרה ה"ד בדבר שהטעם אינו ידוע לכל העולם כגון ההיא דביצה וגבינות העכו"ם לרוב הפוס' שיש טעמים הרבה וכמ"ש הרב"י שם ואין אתנו יודע איזה טעם הוא הנכון כדי שנאמר נתבטל הטעם נתבטלה הגזרה ובעבור זה צריך מנין אחר להתירו אבל גילוי משקים שידוע הטעם לכל שהוא מטעם נחשים וכמו שהרחיב הדברים ה' פרישה כיו"ד סי' קט"ו דה"ול כמי שאמרו משקין המגולים אסו' ושאינן מגולים מותרין והו"ל כנתברר הטעם בכי הא ודאי גם הם יודו דא דאמרינן בטל הטעם בטלה הגזרה ומשו"ה כתבו התוס' והרא"ש דחברים דהיה ידוע לכל דמפני החברים הוא שאסר לקבר מת ביוט"ב ש"ג וכל שהוסרה החששא נתבטלה ג"ך האזהרה וכן בההיא דגבינות העכו"ם שהובא בבשמים ראש דקאי לדעת ר"ת שהוא משום עיקור דהיינו גייוי והו"ל כמשקין המגו' דידוע לכל העם הטעם לא כן בההיא דמלאכת ער"פ אין כל העולם יודעים שהוא בעבור מלאכה שאסורה משום הק"פ כדי שנאמר בטל הטעם בטלה הגזרה דאינהו סברי דטעמא הוי כדי שיהו פנויים לעשות צרכי הפסח ומשוה לסב' הרא"ש ודעימיה ל"ש לומר בט' הטעם בטלה הגזרה וק"ל. ועדיין לא הטהרנו מלהק' להרא"ש דמדבריו שם בביצה נר' דאפי' דהטעם מבורר ל"א בטל הטעם בטלה הגזרה וז"ל שם כל דבר שבמנין וכו' פירוש דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזרה בטלה כגון שידוע היה שתתבטל גם הגזרה ממילא אפ"ה אינה בטלה עד שנמנו עליו חכמים והתירוה ע"כ הרי להדייא דאע"ג דידוע טעם הגזרה ואיננה עתה עכ"ז הגזרה קיימת הפך מ"ש בתשו' ובדרך זה דרך ה' תפארת אדם בחיו"ד סי' ח"ן בפירוש הש"ס ונעלם ממנו תשו' הרא"ש הנ"ל וגם לא נסתייע מדברי הראש בפסקיו. ובדוחק נוכל לומר דהרא"ש דייק בלישניה בתשו' וכתב דהיתר ביצה אינו ידוע כ"כ לעולם וכו' דמוכח דבעינן מפורסם וידוע לכל.

אשתכח השתא דהיכא דידעינן טעמא דמילתא אבל אינו ידוע לכל רק להחכמים ומביני מדע אי אמרינן דנתבטל הטעם נתבטלה הגזרה ולא בענין מנין אחר להתירו במחלו' הוא שנוי דלדעת הרז"ה ורשב"ם אפ"ה אמרינן דנתבטלה הגזרה ולדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן בעינן בכה"ג מנין אחר להתירו וגובה להם הרא"ש בעי מנין גדול מהראשון אך היכא דהטעם הוא מובן וידוע לכל לכ"ע אמרינן בוטל הטעם בטלה הגזרה.

ו שוב אשוב אליך לשיטת הרז"ה דס"ל דכל דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו היינו כשלא נתבטל הטעם אבל כשנתבטל הטעם הותרה ממילא וא"ץ מנין אחר להתירו דבקושטא טעמא בעי ומי יענה למה שהקשה עליו הרמב"ן ממאי דקי"ל בההיא דביצה דצריך מנין אחר אע"ג שבטל הטעם דהנה אמת דכיון שבוטל הטעם איתרע כח הגזרה וזה יהיה די להתירו במנין אחר קטון מהראשון אבל להתירו לגמרי בלי ב"ד זה נר' הפך הש"ס. ואחר בקשת הרשות להכניס עצמי בין הגדולי' אמינא דטעם הרז"ה הוא דס"ל דלא שייך דין זה דמלאכה, בער"פ לכוללו בסוג דבר שנאסר במנין דזה יהיה כשנאספו שמה הב"ד על ככה וגזרו איסור ידוע יהיה שפירשו הטעם או לא פירשו אבל כל היכא דהאיסור אמרו חכם אחד או רבים אמרוהו בבה"מ והסכימו עמו חבריו אך לא נמנו והושיבו ב"ד על כך בכה"ג, לא נכנס בסוג דבר שנאסר במנין ולכן במאי, דקאי הרז"ה במלאכת ער"פ דרבותינו בעלי התלמוד אמרו דמחצות ואילך אסורין במלאכה מן הדין ויהבי טעמא בירוש' דלא יהא. קרבנו קרב והוא עסוק במלאכתו ולא נמנו והושיבו ב"ד על כך לגזר דבר זה אז אינו נכנס בסוג דבר שנאסר במנין רק הוי איסורא בעלמא דאם נתבטל הטעם נתבטל האיסור.

ועל דרך זה יובנו דברי התוס' בפסחים דק"ז דעל מאי דאיתא במשנה שם ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך בעו בש"ס אי הוי סמוך למנחה קטנה ומשום אכילת מצה או למנחה גדולה ומשום אכלת פסח ופי' רשב"ם שם דאי הוי סמוך למנחה קטנה ואפי' בזמן דליכא פסח דליכא למיחש לא לעשותו ולא לאכילתו וכו, דמבואר מדבריו דס"ל דבוטל הטעם בטלה התקנה והתוס' שם דחו פירושו דאף אי הוי טעמא משום פסח אסור אף בזה"ז כדמוכח בסמוך גבי ר"ש דהוה יתיב בתעניתא כולי שתא וכו' ותהי עליה ה' מט"א שם בדע"ח אלמא לא הקשו בש"ס מהך דדבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר אע"ג שבטל הטעם עי"ש ולפי האמור צדקו דברי התוס' דלא הקשו מההיא דכל כה"ג אינו נכנס בסוג זה מאחר דלא הושיבו ב"ד על כך רק איזה תנא גזר כן ונתקבלה סברתו וכל כה"ג בהתבטל הטעם תתבטל הגזרה. ושוב ראתה עיני לה' זרע אמת שם בדל"ד ע"ב שכתב כדברים האלה בדעת הרא"ש בתשו' כ"ב סי' ח' וז"ל ונלע"ד דהרב קרי תקנה לכל דבר הבא כללי שהושב ב"ד על כך והותקן ע"פ כל חכמי ישראל דנמנו וגמרו כן כמו הי"ח דבר וגבינה וכיוצא ובזה דוקא הוא דקאמרי דצריך מנין אחר להתירו אע"פ שבוטל הטעם לאפוקי כמה גזרות אחרות שלא הושב ב"ד על כך בקבוץ כל חכמי ישראל אלא כל ב"ד בעירו היה גוזר לפי הצורך ולפי המקום וכל א' היה פוסק בעירו עפ"ס וכו' כמו בשר עוף בחלב אטו בשר בהמה וכו' בכה"ג דבטל הטעם בטלה התקנה בלא מנין אחר ודקדק כן מדברי הר"ן פ"ב דע"ז גבי גבינות העכו"ם יש"ב וכפ"ז נפק"ל בדעת הרז"ה דמעולם לא עלה על דעתו לומר דדבר שבמנין נוכל להתירו בכדי בלא מנין אחר אע"ג שנתבטל הטעם רק דעתו לומר דזהו דוקא היכא דידעינן דנאמר במנין אבל כל שהאיסור נאמר מפי רב או רבנים מבלי שהושב ב"ד על כך ונמנו ע"ז אינו נכנס בסוג זה ולכן במלאכת ע"פ ובאכילת ער"פ סמוך למנחה שלו הושיבו ב"ד ע"ז כל שנתבטל הטעם א"ץ מנין אחר ושרינן ממילא.

אלא דאם האמת כן הרמב"ן והר"ן והרא"ש סותרין את עצמם דהא הם הם הסוברים דכדי שיקרא דבר שבענין הוא דידעינן שהושב ב"ד על זה הלא"ה לא הוי דבר שבמנין וכמ"ש הר"ן משם הרמב"ן בע"ז גבי גבינות זה הרז"א שם והלא הרמב"ן והרא"ש והר"ן הם החולקים על הרז"ה בדין זה דמלאכת ער"פ וכנ"ז וחפשתי ומצאתי להרא"ם ז"ל בתוס' ע' הסמ"ג ה"ד ה' שיו"ב א"ח סי' תס"ח שכתב להדייא דבדבר זה נמנו עליו מתחילה ואסרוהו ומשו"ה הוי דבר שבמנין עי"ד ועפ"ז נחה שקטה כל האר"ש ותכל תלונות. ובה פליגי הרז"ה ודעי' עם הרמב"ן ודעי' דלס' הרז"ה הוא דלא נמנו עליו מתחילה וא"כ אינו נכנס בסוג דבר שנאסר במנין ולכן בנתבטל הטעם מותר ממילא אך הרמב"ן ודעמיה קי"ל דדבר זה נאסר מתחילה במנין שהושיבו ב"ד על כך והו"ל דבר שבמנין שאפי' שנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו אבל בשאר איסו' שנאמרו בש"ס או אזהרות ולא נתברר לנו שנאסרו במנין כל שנתבטל הטעם נתבטל האיסור לכ"ע ממילא ולא בעינן מנין אחר וע' להרשב"א בת"ה בית ג' ש"ו שכתב שכל דבר שנאסר במשנת אין מעמידין נאסר במנין וכו' עי"ד מכלל דבעלמא שאר אזהרות הנאמרות בתלמוד ל"א דמסתמא נאסרו במנין עד דידעינן בבירור. וע' להגאו' פר"ח בסי' י"ב ססק"ד ולהפלתי שם סקי"ב דלא נחתו לזה עי"ד.

ז וחזינא ל"ה זר"א שם שכתב דע"כ ל"א דדבר שבמנין צריך מנין אחר אלא בדבר שלא נאסר מן הדין רק משום סייג אבל דבר שאסרוהו משום חשש איסור כגון מגע גוי ביין שלנו דלא נאסר אלא משום שמא נתכון לנסך אע"ג שנאסר במנין היכא דבוטל הטעם בטלה התקנה והאריך להוציא דין זה מתוך דברי התוס' בע"ז דנ"ז ד"ה לאפוקי ומדברי התוס' בביצה ו' ע"א ד"ה והאידנא וה"ה היכא דעיקר התקנה היתה משום ספק סכנה דכל דעכשיו ליכא סכנה כמו מיים המגולין דעכשיו אין נחשים מצויין בינינו ליכא לחששא ומותר אע"פ שהוא דבר שנאסר במנין וסיים וכתב דזו היא ס' הרא"ש והתוס' והסמ"ק והסמ"ג נגד הרמב"ן והר"ן י"ש ולדידי הדבר תמוה דלא זכר מדברי הרמב"ם שם בה' ממרים שכתב וז"ל בד"א (פי' דדי בשיהיה הב"ד גדול ממנו בחו"מ) בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזר ולאסר לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד אחר יכול להתירן אפי' היה גדול מהראשון ע"כ הרי דאעיק' כשנאמר הך דינא דדבר שבמנין וכו' הוא בדבר שאינו סייג ועכ"ז בעינן גדול ממנו דכשהוא לעשות סייג ליכא אופן התר לדעת הרמב"ם ז"ל והרב לא עלה על שפתיו דעת הרמב"ם בזה וע' שדי חמד ח' הכללים מע' הדלת אות ך' שרמז ל"ה זר"א והק' עליו ממקו"א ולא נרגש מדברי הרמב"ם ז"ל.

ח עוד אחרת היתה שכתוב בגליון תוס' פ"ק דמגילה על ד"ה ע"ב עמ"ש בש"ס על ר"י שבקש לעקר ט"ב והק' בתוס' דהא אין ב"ד יכול לבטל וכו' ותיר' בגליון. שם דר"י לא היה יכול להכריע כל החכמים לדעתו אלא שהרבה חכמים הסכימו לקובעו בעשירי רק הרוב הסכימו לקובעו בס' וכה"ג אינו בכלל אין ב"ד רשאי דיש רשות ביד ב"ד אחר לקבוע הלכה כדברי יחיד כדאיתא בעדויות פ"א מ"ה ע"כ הרי לך חידוש אחר דכל שבתחילת קביעות האיסור היו חכמים חולקים ע"ז הגם שנפסקה ההלכה כדעת האומ' מ"מ ב"ד אחר יכול לעשות כדברי היחיד אע"פ שאינו גדול ממנו בחו"מ

סלקא בידן בדבר שנאסר במנין. (א) צריך מנין אחר גדול ממנו להתירו (ב) ומיהו ה"ד היכא דהטעם שעליו נאסר עדיין בדוכתיה קאי אבל אי נתבטל טעם האיסור וליתיה עוד קמן בזה יש מהפוס' דסברי דא"ץ מנין אחר גדול ממנו אלא קטון ממנו סגי והוא מחלו' מערכה לקראת מערכה (ג) ואי בעינן שיסכימו בזה רוב הציבור גם זה במחלו' הוא שנוי (ד) וגדולה מזו איכא מרבוואתא דסברי דכל שנתבטל הטעם הותר ממילא וא"ץ מנין אחר לא גדול ולא קטן (ה) ותו איכא דהיכא דטעם האיסור אשר עליו נעשית התקנה והוסד האיסור ידוע לכל העם אפי' אותם הפוס' דס"ל דל"א נתבטל הטעם נתבטלה הגזרה בכי הא יודו דהותר ממילא אלא דגם זה אי נקי ממחלוקת. (ו) ועוד אחרת מצינן מימר דהחילוקים הללו לא נאמרו אלא היכא דידעינן בבירור דדבר זה נאסר במנין אבל אם לא ידענו הדבר מפורש רק שמצינו לתנאים ואמוראים שאסרו הדבר הזה והזהירו עליו לסברת איזה פוסקים אינו נכנס בסוג דבר שנאסר במנין (ז) גם היכא דנאסר הדבר משום חשש איסור או חשש סכנה ולא משום סייג איכא מאן דסבר דבנתבטל הטעם בטלה הגזרה ממילא ולא מצינו דבר זה מוסכם (ח) אך היכא דבעת הגזרה היה מי שחולק ע"ז והמנין גבר והוסכם כש' האוסרים אז לא נאמר בזה דבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר אלא כל שבא חכם ורצה לעשות בזה מעשה כסברת אותו יחיד יכול לעשות ואין צריך כאן עוד מנין אחר וכעת חילוק זה הוא מוסכם:

ט ומעתה הגיע עת להלך צעי"ר למדב"ר לנ"ד דמבורר הדבר דמה שאסרו חז"ל לישא מעוב' חברו ומנ"ח ה"ט מפני סכנת הולד וכמ"ש בש"ס יבמות מ"ב ע"א ועתה עינינו הרואות דנשתנו הטבעים וכל העם מקצה גומלין ולדותיהן כבן י"א או י"ב ותו לא ולא נשאר עד אחת שתניק את בנה עד כ"ד חדש נמצא דטעם הסכנה הלכה לה ותשב מנגד והנסיון יוכיח וע' שדי חמד ח' הכללים מע' הט' אות ז' שהביא מ"ש הפוס' היכא שנשתנו הטבעים אי אזלינן בתר השתא ע"ש מ"ש בזה וא"כ באיזה כח נאסר אותה להנשא ל"מ אם אינו נכנס זב"ג דבר שנאסר במנין רק אזהרת רבותינו בעבור טעם פ' דאז אינו צריך שום מנין רק הותר ממילא וכמש"ל באות ו' אלא אפי' אם נכניס אותו בסוג דבר שנאסר במנין הלא כמה ספקות יש בדבר דשייכי הכא רובא דכל שנתבטל הטעם הותר ממילא וא"ץ מנין אחר לא גדול ולא קטן כמ"ש באו"ד שנית דכל שטעם האיסור ידוע לכל העם לרוב הפוס' ובתוכם הפוס' דס"ל דבעלמא צריך מנין אחר להתירו בכי הא יודו דהותר ממילא וכמ"ש באות ה'. גם היכא דנאסר משום חשש סכנה כל דליכא עוד סכנה סברת ה' ז"א משם הפוס' דליכא למיחש משום דבר שבמנין וכמ"ש באו"ז. ואחרון חביב סב' גליון תוס' דכל שבשעת קביעות האיסור היו חולקים שלא לאסר לא נאמר בזה שצריך מנין אחר וכמש"ל באו"ח ואשכחינן בש"ס שם דרבים מהאחרו' עשו מעשה להתיר אחר עבר י"ח חדש ומכל אילין דהו"ו מוכח להדייא היתר מפורש לדידן להתיר לישא מנ"ח לאחר עבר יב"ח ואין מעצר זה היה נר' לפי סברתינו הדלה והעניה אולם אנן קחזינן לרבני אשכנז שנבוכו בזה.

ראש המדברים בזה החילוק אשר לא נשאו לבו להתיר להדיא מטע"ז כי אם צרפו לסניף עם טעמים אחרים הוא הג' בנ"י בקונ"א לכתו' וה"ד הפ"ת בסי' י"ג סק"ך דהתם קאי באלמנה שנשתדכה לאיש בלי ידיעה שאסו' להנשא והיא נתנה בנה למנקת קודם לכן ועתה שידעו שא"א להנשא רוצה המשו' לבטל השידוך וכדי שלא להפריד בין הדבקים התיר הרב לישא אותה אחר ט"ו חדש כיון שהולד היה כבר אצל המנקת דלכן ושכן התיר גדול אחד בשע"הד בצירוף טעמים אחרים עי"ש וה' חתם סופר שם שכחה"מ ח"א זרק מרה במורה שכתב דבזה"ז דרוב פנים אינם יונקים רק איזה חודשים וגומלים אותם בטלה תקנ"ח וקראו מורה רעה והיה טעמו דגם בימי התלמוד כן היה והכריע כן מדברי התוס' ומר הוא דקאמר דרוב בנים סגי להו ביב"ח אך אין הולכין בפי"ן אחר הרוב וממילא חיישינן למיעוטא ומאן חשיב לעקר תקנתא דרבנן עי"ד מ"מ בח"ב סו"סי קמ"ג כתב וז"ל יפה כתב מעלתו כיון שבזמן יהיה י"ח חדש וגם בגרושה יש להקל קצת אע"פ שחלילה לי ומעולם לא יצא ממני הוראה להקל בזה מ"מ ג"ג להתיר ע"כ הרי דהיכא דאיכא ג"ך קולא מצד אחר צרפו להתיר והיינו כדברי הג' פנ"י כ"ד ה' צמח צדק החדש הו"ד בס' שד"ח חלק א"ד מ"ע אישות סי' ג' או"א. ודעת גדול א' הובא בתשו' מוהר"ם מרוטונבורג האחרו' שהובא בס' שד"ח שם חול"ב וכן הוא דעת ה' מים חיים ראפאפורט הובא בשד"ח שם אוכ"ה אך לעומת זה ראיתי בשני ספרים חדשים שנראו אלי כרגע בהיותי בבאדין שכתבו בפירוש להפך האחד הננ"ו בשם יקרא תשו' רי"מ (ר' יצחק מאיר) באה"ע סי' ט"ל כתב וז"ל רוב נשים בזה"ז א"א להם להניק כד"ח ולא בשביל זה נשתנה ח"ו דין חז"ל ע"כ והן שני ס' עטרת חכמים להג' ר' ברוך תאומים פרענקל בע"ס אמרי ברוך באה"ע סי' ג' נשאל על אשה שנתגרשה מבעלה והיתה מעוברת ואחר כמה חדשים מהגירושין ילדה והניקה אותו איזה חדשים אך האשה הנ"ל הוכרחה לבקש פרנסתה עבור זה הוכרחה לגמל את בנה ולאחר חצי שנה מיום הגמל נתקשרה עצמה בשידוך עם איש"א וכשנודע לב"ד שעדיין לא שלמו ימי ההנקה שלא היה בן י"ז חודש עכבוה מלהנשא והרב ז"ל לא רצה להתירה י"ש ומוכח מדבריהם דאף לסניף ל"מ וה' שד"ח שם או"ל רמז ספרים בענין זה אשר אינם נמצאים אצלי ואנחנו לא נדע מה דברו בזה. אך שם באו"א הביא משם הג' שו"מ בח"א סי' כ"ד שנשאל בגרושה מעוברת שתכף ללידתה רצתה ליתן בנה למנקת כדי להנשא ורב העיר מיחה ולא הטתה אוזן ונתנה בנה למנקת ואחר ט"ו חדש רוצה להנשא ורצה הרב השואל לסמך דכיון דאחר ט"ו חדשים הרבה אמוראים רצו להתיר וגם ב"ה מן המתי' נהי דבאלמנה אין לסמך ע"ז אפי' בשעה"ד אבל בגרושה דאיכא ס' ר"ש וגם שלא התחילה להניק כלל יש לסמך ע"ז שהוא אחר ט"ו חדש והג' המחבר כתב דחלילה לסמך ע"ז ותמה עליו שלא ידע מדברי הג' פנ"י שרצה לסמך להתיר אחר ט"ו חדש וכל רבני האחר' דחו דבריו וכ"ש דלהתיר לכתחי' דודאי אסור י"ש וה' שד"ח שם כתב ע"ד דהפליג להחמיר כיון דאיכא ס' ר"ש הזקן דמקל בגרושה ומצורף לזה דעת המתי' כשלא התחילה להניק י"ש ומן התימא עליו דלא יעיר דהחת"ס בח"ב סי' קמ"ג התיר בכה"ג וכמש"ל באו"ז. גם ה' שד"ח השיג עוד להג' שו"מ שם באות ט"ו דלא דחו דברי הג' פנ"י אלא באלמנה ולא בגרושה. נקוט מיהא דבאלמ' נשאר ה' פנ"י כמעט יחיד בסברתו וגם שהוא לא כתבו אלא לסניף בעלמא.

י ואנכי הרואה ל"ה שו"מ גופיה דבמקו"א צירף טעם זה לסניף הלא תראה לה' שד"ח שם באות ט"ו שהביא משמו שבח"א סוס"י נ"ג על כהן שנשא מנ"ח אחר ט"ו חדש ואמר בזה דבר חדש כיון דבכתובו' ד"ח אמרו דלב"ה ור"י מותר לאחר ט"ו חדש ור"ח הורה כן נהי דלא קי"ל כן מ"מ באשת כהן יש לסמך ע"ז דהא ביבמות דל"ז אמרו דהתם איכא רבנן אבל הכא כמאן נעביד לא כר"מ ולא כרבנן ולפ"ז כל שיש לנו עמודים לסמך עליהם פשיטא דלא מחמירינן בכהן דא"א להחזיר אחר גירושין והתיר אף בלי הפרשה דכל שאנו מחזיקים דאחר ט"ו חדש ל"ש איסור מנ"ח א"כ לא צריך לשום טעם וכו' י"ש ראה גם ראה דבנד"ז דליכא שום מקל בדבר דהכא קאי באלמנה שא"א שתהיה בגרושה כיון דנשאת לכהן עכ"ז סמך עצמו אדבר המתי' לאחר ט"ו חדש כיון שהוא כהן בסי' ס"ד הנ"ל דקאי בגרושה ולא התחילה להניק לא רצה לסמך אסברת ה' פנ"י אתמהא! ואין ס' שו"מ עמדי לראות הדברים בשרשן וז"ל הג' מנחת משה בחאה"ע סי' ג' אם נשאת לאחר עבר ט"ו חדש או י"ח והוא כהן ה' גבעת פנחס נסתפק בזה בסי' י"ג וכן בתשו' שו"מ ח"ג סי' קל"ה (סי' זה לא רמזו השד"ח) אולם ראיתי לאחד מגדולי הראשו' ה"ד ריא"ז בס' א"ז הנדמ"ח תשו' ר' משה ב"ר חסדאי שכתב וז"ל ומיהו נראה לומר דמה שיש לכהן לגרש בנושא אשה מינקת היינו בנשאה ט"ו חדש דצריך לגרש לכ"ע אבל לאחר ט"ו או י"ח חדש לא היה כהן מגרש שהרי יש כאן לסמך ארשב"ג ור"י שעד שם נקראת מנקת אבל לאח"ך לא כדאיתא בפ' אע"פ הרי יש לנו תנא דמסייע לדבריו א"ד ז"ל הלא תראה דבכהן סמכו אהך טעמא לחודא רק בעבור שא"א לו להחזירה ואפי' באלמנה וגרושה דעלמא דיש מקלין כמה מן הפוס' לא רצו ליקח טעם זה אפי' לסניף. ובאמת טעמא בעי שלפי מש"ל לפום דינא מקום יש בראש להתיר בזה"ז כיון דטעמא דסכנה ליתיה השתא דאפי' אם נאמר דחיישינן למיעוטא וכדברי ה' חת"ם הנ"ל מ"מ השתא הכא ליתיה קמן אפי' אחד מעיר שתניק את בנה כד"ח ולכ"ע למיעוטא דמיעוטא לא חיישינן והדין נותן להתיר אפי' לסברת המחמירין.

י"א וכזאת וכזאת מצינו לרב א' גדול מרבני האחרו' מוהרא"מ אשכנזי ז"ל והו"ד באורך בס' חיים ושלום ח"ב סי' א' די"א ע"ב ואילך שרצה להמציא היתר חדש בענין עיגונא דעתה שיש הפרש רב בין זמן התלמוד והפוס' קמאי ובתראי שהיו בדורות שלפנינו לזה"ז כי עתה נתחדשו הטילינראפוס והמכתבי עתים וכיוצא דאם יהיה אסון על ספינה שנתבעה או נשברה מריצים איגרותיהם מזה לזה ומודיעים הכל בודאי הגמור שאין לחוש תשש רחוק שעדיין חי כמו שחשבו חז"ל עד עתה שמא יצא חי באיים רחוקים וכו' ואל תתמה על החפץ איך יתכן להחליט לבטל דברי חז"ל מפאת התחדשות ומעשים הנעשים אח"ך כי כן מצינו לחז"ל גופייהו כמה פעמים בש"ס וכו' ובהתבטל הטעם בטלה הגזרה וכ' והבו דלא להוסיף עלה להחמיר באופנים שהשכל הישר מחייב ומחליט לומר שלא עלה ע"ד חז"ל לכלל גם זה בגזרתם ומצוה עלינו לחפש ולמצא מקום ודרך היתר וכו' עש"ב ורבני דורו ה' מוהר"י אביגדור ומוהר"י אלפנדארי ז"ל בס' פורת יוסף ד"מ חלקו עליו וכמו שהובאו דבריהם שם והרה"ג מוהרח"פ שם בקש להחזיק דברי מוהרמ"א ואסופא דמילתא לא אזר חייל להתיר בזה כי אם בהצטרפ' אומדנות אחרות וכבר רמזתי דבריהם ויתר רבני האחרו' בסה"ק אבני האפד סי' טו"ב אות של"ט ע"ש והתם נמי שייכי כל הני טעמי דהיתרא שכתבנו פה ועכ"ז לא הסכימו להתיר. ומ"מ יד הדוחה נטויה דהתם עיקר האיסור שהוא איסור א"א חמיר טפי ואע"ג שהם לא הסכימו להתיר גם היכא דבא הדבר לידי איסור דרבנן מ"מ:

שורש הדבר הוא באיסור דאורייתא אבל בכה"ג דנ"ד דאעיקרא אינו אלא חומרא דרבנן היה נראה מקום להקל ע"פ כל החילוקים הנז'..

ולולא כי יגורתי מה' פני יהושע שארר וקלל להמקל ש במנ"ח וכן ה' תפארת למשה וכמ"ש ה' חת"ם בתשו' הנ"ל הייתי מבקש פנים עוד להתיר והגם שה שד"ח שם אות א', הביא לנו משם רב א' דהאריך לשפך סוללה נגד דברי התל"מ וכתב שבמקום שדעת תורה נוטה להקל אין לך מצוה גדולה מזו לשמח נפשות עגומים וכו' י"ש מ"מ אניני סומך על דעתי בזה כי מכיר אני את מקומי כי איני ראוי ליכנס במקום גדולים ומי שדעתו יפה ורואה את דברי ויכול לסמך על דעתו ולא על דעתי הישר בעיניו יעשה.

ובכל זאת אנא דאמרי שליש ישוב למאי דק"ל דכיון דטעם האיסור שלא ישא מנ"ח הוא מטעם סכנת הולד השתא דברור לנו דליכא סכנה בטל הטעם בטלה הגזרה וככל מה שהבאתי לעיל. אך זהו דוקא אם היה הטעם רק משום סכנה אבל בירוש' אמרו טעמא משום דאמר קרא ובשדי יתומים אל תבא והוי מטעם זכיה דזכה התינוק בשדי אמו ואתי אחרא ופסיק לחיותיה וכמ"ש הג' חת"ס בח"א חאה"ע סי' ג"ל וכתבתי בזה בחידו' לאה"ע (מ"ב כ"י) סי' י"ג נמצא דהתינוק הזה שזכה בשדי אמו גבלו רבותינו זמן זכייתו עד כד"ח ומעתה לא שייך לומר בזה בטל הטעם בטלה התקנה דבשלמא אם היה הטעם משום סכנה איכא למימר הכי כיון דהשתא ליכא סכנה אבל כל היכא דאתינן עלה מטעם זכייה הלא התינוק הזה זכה לזמן ב' שנים ואין לנו לשבר זכייתו בכדי ובעבור זה לא הלכו הפוסקים באותה שיטה דדבר שנאסר במנין וכו' וק"ל. (א"ה מה שייך זכיה אחד שנגמל הילד?)

ולדידי חזי לי דאף לס' הפוס' שלא התירו בעבר ט"ו חדש מיום הלידה ה"ד היכא דעדיין תינוק יונק מאשה אחרת וכמו שתראה בכל הנדונות מהרבנים דעדיין התינוק יונק חלב אבל כל שיש זמן שנגמל הילד מפני סיבה עצומה למה נעכב אותה בחינם דכבר ראינו שכבר עברו יותר מג"ח ולא אירע שום רע לולד וכמ"ש כיו"ב ה' חוט השני בסי' פ"ח והובא בשד"ח אות ט' ובאות ל"ב הביא כן משם גדול א' שמובא בתשו' מוהר"ם מרוטו- נבורק האחרו' והוא נחל נובע מדברי הרב"י בשם הר"ן בתשו' סי' י"ב שכתב וז"ל שכיון שתקנו חכמים שלא ישא מנ"ח מפני תקנת הולד היכא שאין לולד תקנה אין לאסר לאשה להנשא וידוע שדרכן של נשים שפוסקין קצת זמן מלהניק ופסק חלבן ואין ראוייות עוד להניק עי"ד. ולא אכחד דממה שאז"ל גמלתו אסור מוכח דאפי' עבר זמן ולא אירע שום נזק אסור מ"מ אפשר לומר דה"ד בגמלתו בלתי שום סיבה דקנסוה רבנן אב' גמלתו מפני החלב או סיבה אחרת ועברו ט"ו חדש אפשר דלכ"ע מותר. וכמעט שעברתי בתשו' מוהרש"ם נר"ו שבאו לידי בתו"ש ראיתי לו בח"ב סי' צ"ב שכתב וז"ל עכ"פ באשה גרושה דנ"ד שגמלתו ע"י חסרון בריאות כדאי הם המתי' לסמך עליהם וכיון שהחת"ס לא התיר אלא אחר ח"י חדש גם אנחנו נצא בעקבותיו וימתינו עד כלות ח"י חדש ובתשו' כתבתי לפי מ"ש בהגהות ח"ש (לא ידעתי מי הוא) לאה"ע דכפי שנשתנה בזה"ז ואין יונקים כ"ד חדש יש להקל בפחות אלא שיש בזה משום דבר שנאסר במנין וע"ש מ"ש בזה ולפי מ"ש התוס' במגילה ובגליון תוס' דהיכא דיש דעה א' להקל ל"ש בזה דבר הנאסר במנין א"כ ה"ן אחר ח"י חדש דכמה תנאי ואמוראי עבדו עובדא יש מקום לצדר בזה"ז אבל ח"ו לסמך ע"ז להקל נגד הפוס' וגם החת"ס דחה טעם זה בב' ידים אבל מ"מ כיון דהוא רק דחיישינן למיעוטא במיעוטא דמיעו' לא חיישינן וכו' ובפירש ב' חדשים כמה מניקות כבר פסקה החלב אצלם וכו' בצירוף כל הנ"ל אפשר להקל וכו' ע"ש הביטה וראה דהרב ז"ל במיעוט ש שיחה החזיק את המרובה והתיר כדברינו רק דלא פירש לנו מדוע לא סמך אדברי גליון תוס' שהם יסוד חזק לדברינו אפי' אם נאמר שנכנס בסוג דבר שנאסר במנין כ"ש לפי דברינו שלא נכנס בסוג זה וככל הנ"ל אחז"ר בא לידי ס' שבט שמעון ח"ג ושם בד"ץ הרחיב בה והביא ראיות דיש לחלק מזמנם לזמן זה וכמעט שרצה להתיר לאחר תשעה חדשים ומ"מ לא אזר חייל להתיר בנ"ד כ"א מכמה טעמים ועלית על כולנה כי בעוד בעלה חי היה לה כאב עינים עד שהיתה קרוב לעורון והלכה לרופאים וכולם הסכימו שלא תניק הולד שהיה לה ועי"ז השיגה רפואה י"ש ולא זכר כמה מרבני זמנו שכתבו ש כדבריו ולא עלתה בידם היתר.

העולה מן האמור דהיכא דנגמל מפני סיבה עצומה ועברו לפחות ב' חדשים מותרת להנשא אחר ט"ו חדש ואם התינוק יונק מאשה אם יש עוד טעם להקל מצטרף לסניף הטעם הזה אבל בטעם זה לחוד איני סומך להתיר כה דבר האיש מקוה רחמי שמים ממעונו. והוא הצעיר דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט.

תוכן העניינים

נושא האפוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה