נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו
סימן י
אדר התרע"ז
שאלה בוגרת שבאה לפני ב"ד וכרסה בין שניה ותובעת מאיש שממנו נתעברה והוא מכחישה. היא הביאה עדים לר' שו"ל לברר דבריה ואחר האיום העשוי לשלשתן ר' אומר שאינו יודע כלום ש' מעיד שהנואף אמר לו שהוא שכב עמה ושהיא מעוברת ממנו כי בפעם הראשון עשו תרופות והפילה הבחור משיב שאינו זוכר אם אמר לו כן. לוי מעיד שהנואף א"ל שפלנית היא הרה בת ח' חדשים. וישאלו הב"ד ממנו אם יודע עוד בדבר זה והוא השיב כי לא ידע אתו מאומה. ויצאו מלפני ב"ד ותכף סמוך לוי הנז' דחק ונכנס ואמר לב"ד שישביעו לשלשתן שבו' חמורה שיגידו האמת. וכה עשו הב"ד והטילו להם חומרות יתרות אז פתח פיו לוי וכה אמר כי יום אחד היה הוא יושב במעמד הבחור והעד הב' והיו עיניו יורדין דמעה על מה שאירע לו עם כלתו שבא עליה והרתה ממנו והוא עשה אופנים שתפיל הולד בשמעו הנואף הנז' אלה הדברים בכה גם הוא ואמר ללוי אתה כבר גמרת הענין אך אני לא אוכל עשות דבר כי הנערה היא בת ח' חדשים ובפעם הראשון שהיתה הרה עשיתי אופנים שתפיל אמרתי לו א"כ תעשה החופה ענני כי אינו יכול יען הוא מזומן לילך לצבא. עוד זה מדבר והנואף בקש לטורדו בדברים ואמר לו לוי עתה כיון שאני נשבעתי לפני ב"ד מוכרח אני להגיד האמת מה שאני יודע. ואחריו בא ר' העד הראשון והעיד הכל כדברי לוי אך הוא הוסיף כי דבר עוד הנואף שאם תפיל הילד אני אקחנה ונזכר לוי ואמר שגם הוא שמע מהנואף כדברים האלה. הב"ד שאל מהנואף אם יש אצלו לשאל מהעדים דבר ואמר כי אין לו לשאול מאומה. וע"פ העדוייות הללו הנערה טוענת מהנואף שתזון את הולד ושיקחנה לאשה.
השב אשיב הלא מראש נחזי אנן על מזונות הולד ואחר נבא לענין הנישו'. הנה בעדות הא' של ש' שמעיד שהנואף א"ל שבא עליה ושעתה היא מעוברת מאחר שהוא עד אחד והנואף אינו מודה לו שאמר כן אדרבא דבריו קרובין להכחשה אין בו מועיל ועכ"ז אף אם נקח אמר לא א"ל הנואף רק שבא עליה אך לא אמר שהולד הוא ממנו (א"ה נראה ששכח מ"ש בשאלה שא' ושהיא מעוברת ממנו גם לפי הקב"ע השנית אע"פ שהדברים רצין ובא שהולד הוא ממנו מ"מ אין כאן עדות ברור שיצא מפיו אודיתא על הולד. אלא דמצד אחר הקב"ע השני לפום ריהטא הוא בל ואין בו מועיל מאחר דאלו העדים עצמם שניהם יחד ענו ואמרו בתחילה שאינם יודעים דבר ואחר באו להגיד וכבר ידוע מחלו' הא' והובא בב"י חי סי' כ"ט דכל שבתחילה אמר העד איני יודע ואח"ך ח והגיד דרוב הפוס' ס"ל דהו"ל חוזר ומגיד. וכפי דר מוהר"ם אלשיך סי' ק"ד הוא דכל הפוס' ס"ל דהו"ל קו ויעו' כנה"ג הגב"י ס"ק נ"ו דמידי מחלו' לא יצאנו עי ואע"ג דהכא איכא אומדנא מוכחת דמה שלא הגידו בראשונה היינו משום דנקל בעיניהם האייום והגיזום לא הודע חומר הדבר ולא רצו לקלקל האהבה אשר לו עם הנואף ולכן שאלו שלא בפניו דינתן להם שבועה חמורה וע"י השבו' יוכלו להגיד כי יהיה להם דבר להשיב לנוו דחומר השבו' הכריחם וכמו שכן השיבוהו בפנינו. וכן כתב הרב"י שם דאפשר דיש לחלק בין נ"ט למה שא שאינו יודע לאינו נ"ט. מלבד דהר' ז"ל בלשון אפשר א ועוד בה דמדברי מוהר"ם אלשיך ז"ל שם מבואר דאמת כזאת אינה מועילה עש"ה. מה גם למ"ש עוד מוהר" אלשיך שם והו"ד בכנה"ג שם ס"ס נ"ו דאפי' לסב' האו דיכול לחזר ולהגידם יהיה האופן שכבר אמר קצת העדות אך לא היה מספיק לפי הדין ואומר שאינו יודע נ מזה ואח"ך אומר שיודע יותר חו"מ מקרי עי"ד ה"ן בר לוי אמר בתחי' שהנואף א"ל שהנערה פ' היא מעוברת בת ח' חדשים אשר אין בו מועיל למאומה דאפ' לוו דכונתו דידע מאחר דהיא מעוברת ושאלו ממנו אם יו עוד ואמר שא"י ואח"ך הוסיף בעדותו דהוא בא עליה ושכבר היא הרה פעם ב' ואינו יכול להפילו דעדות הוא מועיל לומר דהא מיהא בא עליה א"כ הו"ל חו ולא נשאר אלא עדות ר' דגם זה אינו מועיל לרוה"פ דס"ל דאף באומר איני יודע לבד הו"ל חו"מ וב הקב"ע השנית הלכה לה ותשב מנגד ואין כאן א עדות ש' הראשון.
ובר מן דין אפי' ע"פ עדוייות הללו איני רואה מקום לחייב את הנואף לזון את הולד וכמ"ש בתר דאף לפי דבריו שהוא הודה שבא עליה אך לא הודה להם שהולד הוא ממנו' אדרבא הוא מחמיש שבא עליה וכיון שלא הודה שהולד הוא ממנו אף אם הודה שבא עליה פטור ממזונות וכמו שכן בא מפו' בדברי מרן סוס"י ע"א דהבא על הפנו' אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו וכת' הח"מ והב"ש שם דדוקא אם מודה אבל אם אינו מודה אע"פ שאינו טוען בריא שאינו ממנו אלא ספק חזקה דממונא עדיף והם הדברים שכתב הריב"ש בסי' מ"א עי"ד.
וגדולה מזו אני אומר דאפי' אם הוא מודה שנתעברה ממנו ואינו רוצה לזונו אין בנו כח לכופו דהנה ידוע סב' הרמב"ם פ"ג מ"ה יבום ופסקו מרן בסי' נ"ז דאפי' במודה שנתעברה ממנו ה"ז ספק וחולצת ואינה מתיבמת וה"ט דאמרי' כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר וכ"כ רי"ו בשם סמ"ג וכמ"ש בב"י וכ"כ המר' ריש פ' כיצד וכמ"ש הד"מ וכיון דלדעת הרמב"ם והסמ"ג והמר' אכתי מידי ספקא ל"ן איך אנחנו יכו' להוציא ממנו ממון. והגם דלענין ירוש' פ' הרמב"ם דהוא בנו ליורשו ומוציא ממון מהאחים הא ל"ק כלל דכיון שהוא אומר שהוא בנו בודאי דהוא יורשו דהא אי בעי יהיב ליה במתנה מחיים וכמ"ש ה"ה פ"ד מה' נחלות אבל להוציא ממון מאחרים לס' הרמב"ם ודעי' דמידי ספק ל"ן אין לנו כח להוציא ממון. אך ק' לפ"ז דמרן פסק בשו"שי ע"ה דאם מודה שהוא בנו חייב לזונו ולשונו תהלך באר"ש דע"כ הוא זן אותו וכל הפוס' כולם נקטי להלכה דכל שהוא מודה שהוא בנו חייב לזונו ואילו בסי' קנ"ו פסק לההיא דהרמב"ם וע"כ לחלק דשאני איסור מממון דכל שהודה שהוא ממנו גם הרמב"ם מודה שהוא חייב לזונו יען דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ורשאי אדם להתחייב עצמו בדבר שאינו חייב אבל לענין יבום וחליצה אינו תלוי בו ולכן פסק הדין דחולצת ואינה מתיבמת. וכן ראיתי אחר החיפוש לה' פ"ת סי' י"ג ס"ק י"ח שהביא משם ת' פני אריה סי' ס"ז שכתב וז"ל ואי משום שמא יחזר בו אחר הנישו' ויטעון שאין הולד ממנו לפטר עצמו מחייוב הנקתו הא אף בלא שבועה כיון שהודה בב"ד הודאת בע"ד לחוב לעצמו כק' עדים דמי ואינו נאמן לחזר בו וכו' יעו"ש ומה שהעיר עליו הפ"ת לא ירדתי לסוף דעתו:
אכן לימים אשר ה"ן חליפות קרוב לשנתים ימים במנחה התרע"ה (לעיל סי' ו') כתבתי דמטעם אחר הוא פטור ממזו' הבן אע"פ שהוא מודה שנתעברה ממנו וכת' סברת הר"ן והובא בד"מ דכל שאין חייב במזונות האם אינו חייב גם במזונות הבן י"ש ועפ"ז הנה מקום פטור לנדון שאלתינו וכ"ש דהוא לא הודה שנתעברה ממנו וכנ"ל:
אחר ימים בא הנואף לפנינו והודה הודאה גמו' שהוא בא עליה ושממנו נתעברה וברור לו שהיא לא זנתה עם אחרים ונתן אמתלא לדבריו כי מפני האף והחימה אשר הכעיסתו חמותו כי הוא אמר לה מקודם שלא תבא לפני ב"ד והיא לא שמעה לכן כחש בתחילה. (עמ"ש בתשו' תמוז התרע"ה לעיל סי' ה') והתרנו להם שינשאו זה עם זה. וה' יצילנו משגיאות ויזכנו להושיב האמת על כנו הצעיר. דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט.