נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו
סימן טו
מעשה בא לפנינו באיש שבא לישא אשה וכפי מה שהגידו לנו שהוא חרש שאינו מדבר ואינו שומע. אך קראנוהו לפנינו ובדקנוהו וראינו שאינו שומע כלל. אולם יען עמד בבית חינוך החרשים אשר מקרוב נתיסדה פה למד לדבר באופן זה דכשכותבין על הנייר בלשון בולגאר הוא קורא אותם התיבות בכבדות ובהפסקות ונעשה הנתינה לכתב תיבות הרי את מקודשת וכו' בנייר במכתב בולגאר והוא קראם באופן זה ה-רי-את-מ-קו-ד-ש-ת לי וכו' והוא חריף מאד ומתעסק במו"מ ונו"ן עם אחרים ברמיזות ובתיבות גסות שאינם מבינים אותו שמכיר ברמיזותיו ואינו מדבר בדרך כל הארץ אפי' בכבדות פה. ונכנסנו לבית הספק אי יהבינן ליה דין חרש דבעלמא שצריך ליכנס ברמיזה ולחייבו ע"י ב"ד או יש לו דין מדבר ואינו שומע שישתנה דינו. ויען העת היה נחוץ אנכי ציויתי לסדר הקידושין בכל סדר קידושי חרש ולכתב לו כתובת חרש כנוסח שסדר רב אחאי כמוהר"ר ב"ש נר"ו בספרו נהר מצרים דרי"ב ויסדתו ממוהר"י פראנגי ז"ל בתשו' כי באה בס' גו"ר אה"ע כ"א סי' י"ב רק שנכתבה הכתיבה בב' דפים כפי מנהגנו ואחר שגמרנו הסדר לרווחה דמלתא וכתבו תיבות ה"א מיקי' וכו' על הנייר וחזר ונתן לה הטבעת ואמר לה נוסח הקידושין ע"פ הכתב ונכתב למטה בשטר הכתובה כך כל שמש"ל ואינו מדבר הוא טעות יען כי האיש הזה למד בבה"ש של החרשים וכשכותבים על הנייר הוא יודע לקרות אותם הדברים בכבדות ונסתפקנו אם נקרא מדבר ואינו שומע ונכנסנו בסלע המחלקות אם יש לו דין חרש כנודע ולצאת מידי כל ספק מלבד הרמוזות כתבנו תיבות ה"א מקודשת וכו' על הנייר ואמרם לכלה הנז וזאת תהיה למזכרת לעת הצורך ושו"ב גם ברכו ברכת אירוסין בלי שו"מ וכמו שהעתיק ה' שמח נפש בערך אירוסין מש"ס הנו"ב מ"ב סי' א', הגם ש"ה כתח תשו' בסי' ל"ד סק"א לא העתיק כדברים האלה משם הנו"ב גם ה' בית סופר ב"ד אחר שהביא ספקו של הנו"ב כ"כ מדנפשיה מ"מ שאין ס' נוב"י מצוי אצלי סמכנו על דברי ה' שמח נפש. ולא השבענו אל החתן כנהוג ולא ניטל ממנו קגומ"ך. ואחר מעשה הנה באתי לעיין על הדבר אם נעשה כדין וגם לתקן להבא אם בא יבוא ענין כזה כי עתה. נתחדש באופן הזה להשיח אלמים ולדעת מה יעשה ישראל?
ואומר תמן תנינן ביבמות קי"ב ע"א חרש שנשא פקחת אם רצה יוציא ואם רצה וכו' כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה ובחגיגה ה' ע"ב וגטין ע"א חרש שאמרו חכמים ב"מ אינו לא שומע ולא מדבר מדבר וא"ש זהו חרש שומע וא"מ זהו אלם וזה וזה בפקחין לכל דבריהם ונבוכו האחרונים בזה בדעת הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה' מכירה שכתב חרש שאינו שומע וא"מ או מדבר וא"ש כלום מוכר ולוקח המטלט' ברמיזה אבל לא בקרקע וכו' שהשוה דין חרש המדבר ואינו שומע לחרש גמור מאחר דבש"ס איתמר שהרי הוא כפקח לכל דבריו יעו' בה"ה ובכ"מ ובפרישה וב"ח בח"מ סי' רל"ה דהרכ"ם יישב דדברי הרמב"ם הם כשאינו שומע כלום אך בש"ס מיירי בשומע קצת וכמו שהאריך בזה ה' גט מקושר בסי' טו"ב אות י"א והביא שם שכ"ד הא"ז בהג"א פ"ק דחולין לענין שחיטה דחרש דמ' ואינו שומע יש לו דין חרש גמור. וכ"ד הרא"ש בפ"ק דתרומות כפי מה שהבין בדבריו הצ"ץ החדש הובא בס' שדי חמד ע' חליצה סי' א' אות ך' ועוד הביא שם שכ"ד מוהר"י בן מלכי צדק בפירושו למשנה תרומות יעו"ש. גם הנו"בי במ"ק אה"ע סי' ג"ן הבין בדעת הרע"ב בתרומות שם שכן דעתו בהחלט וכ"פ מרן בחה"מ סי' רל"ה סטו"ב ומורם לא השיגו וכ"כ שם הרב הלבוש בהדייא.
איברא דיש לעמד ע"ד שלשת הגבורים הנ"ל דבא"ח ס' נ"ה ס"ו פסקו דחרש המדבר וא"ש או שומע וא"מ הרי הן כפקחים ומצטרפין לעשרה והוא מדברי מוהרי"ל כי הובאו בית יוסף וקא יהיב טעמא דלמאי ניחוש לה דהא קי"ל הרי הוא כפקח לכל דבריו ואי משום דבור מאי נ"מ הואיל ובר דעה הוא ובר מצות הוא וכל בי עשרה שכינתא שרייא עי"ד ומאי שנא הך מהא. ומוכרחין אנו לומר דל"ד חייוב המצוות למקח וממכר דבמו"ת צריך יותר דעת צלולה ולפי דעתם כל שאינו שומע אף דמדבר אין כאן דעת צלול ולכן אין מקחו מקח כי אם במטלט' משום כדי חייו ודייקא נמי לשניה דמרן והלבוש שם בא"ח שכתבו הרי הן כפקחין ולא כתבו כפקחין לכל דבריהם כלישנא דש"ס ולפ"ז לגבי קידושין דקרייה רחמנא מקח כדכתיב כי יקח איש אשה דינו הוי כההיא דח"מ דדינו כחרש גמור וע' לה' עבודת השם סי' ס"ח דקכ"א ע"ג שכ"כ להדיא דקידושין יש להם דין מו"מ עי"ד וע' להפר"ח באה"ע סי' ק"ך סקי"ז ועם שחלק על הכ"מ במה שיישב דעת הרמב"ם עכ"ז זו הלכה העלה דלענין גטין מדבר וא"ש דינו כחרש גמור עש"ה ואוף אנן נאמר דה"ה לענין קידושין גם מדברי הגאון ר"א מוילנא בתרומות פ"ק מבואר דעתו דכל היכא דתני חרש סתם היינו אפי' מדבר וא"ש והכא קתני מתני' חרש שנשא פקחת.
לעומת זו ראינו להטור בחה"מ סי' רל"ה דס"ל דמדבר וא"ש הרי הוא כפקח לכל דבריו וכ"ד התוס' במגילה די"ט ע"ב ד"ה חרש וכ"ד הר"ן וראה שם וכ"ד הראש בתשו' כלל יעו"ש פ"ה בס' עבודת השם. ושם הביא שכ"ד הר"ן בנימוקיו על הרי"ף בפ' התקבל וכן דעת רש"ל ביבמות פי"ד סי' א' שכתב גבי חרש שנשא פקחת וז"ל האי חרש דקאמר היינו שאינו לא שומע ולא מדבר אבל אינו שומע ומדבר ה"ז כפקח גמור וע' פ' מי שאחזו סי' פ' ע"כ ואין מצוי אצלי יש"ש דגטין ומשטת דבריו דפה נראה ברור דדעתו כדעת הפוס' דהוי פקח גמור ובס' שדי חמד ע' חליצה הנז"ל כתב משם הצ"ץ החדש שדעת הרמב"ן והרישב"א בחידו' ליבמות דלענין חליצה מדבר וא"ש פסול לחליצה עי"ש והיינו כס' הרמב"ם ודעי' אבל אין חידושי הראשונים הללו מצויין אצלי דאנכי הרואה להריטב"א בחידו' לגטין לדע"א ובחידו' למגילה לדי"ט שכתב להדייא דמדבר וא"ש הרי הוא כפקח לכל דבריו ודוחק לומר דנקט סוגיית הש"ס כלשונה ומפרשי לה דהיינו בשומע קצת וכדמפרש להרמב"ם לפי שיטת הרכ"מ דבדברי פוסק א"א לפרש כן דהי"ל לפרש בהדייא איך שיהיה אף אם נניח דעת אלו השתי מאורות לצד אחד ולא נקח מהם לא לצד זה ולא לצד אחר מ"מ לא פלטינן מפלוגתא דרבוותא במדבר וא"ש אם נכנס בכלל חרש וכעת במאי דקמן רוב הפוס' ס"ל דהרי הוא כחרש מנה מנה וע' להרב שד"ח בחלק הכללים מע' החית אות ל' ושם בסוף אות ל"א הביא משם הג' פמ"ג בפתיחה כוללות ח"ב או"ג דע"ד מרן כ"מ שכתבם ג"ך בב"י ח"מ סי' רל"ה דחרש שאינו שומע כלל הוי כשוטה כתב דבאמת כל הפוס' כתבו דאף שאינו שומע כלל הוא כפקח כברייתא דריש חגיגה ע"כ וחם אנכי על הגאון הנ"ל איך החליט הדבר דכל הפוס' כתבו כן מאחר דלפי מה שבאירנו פה אדרבא רוב הפוס' ס"ל להפך. והנני יוסיף להפליא על הרה"ג מוהרח"ף ז"ל בס' חיים ושלום ח"ב סי' ך' שהביא דברי הפמ"ג האלה וקבלן בשתיקה ולא יעי"ר דאיכא הרבה פוס' החולקים וצ"י.
ומעתה אפי' נחשב לאיש הזה כמדבר וא"ש נראה נכון לעשות סדר הנישו' כדת וכמשפט נישואי חרש ל"מ לענין החייובים שבין איש ואשתו דהתם צריך ב"ד דאם יעשו על ידו בלי ב"ד למחר יוכלו לטעון בעבורו קי"ל כמ"ד דיש לו דין חרש וחייוביו אשר נתחייב תזרה ורוח תשאם אלא אפי' לענין קידושין טוב יותר לעשותם ברמיזה דממ"ן יוצא ידי חובתו אם יש לו דין חרש שפיר עבדינן ואם אין לו דין חרש הלא ליכא הכא שום חשש כלל דאפי' במה שנתן לאשתו מעות קידושין ולא דבר כלום הוו קידושין כל שהיו עסוקים באותו ענין וכמש"כ מרן בסי' 53 וכן לענין חייובי הבעל לאשתו ממ"ן יהיו חלין דאם יש לו דין חרש הלא ב"ד הטילו החייובים והשעבוד על נכסיו ואם יש לו דין פקח הלא הוא חייבם בכל דבר שהבעל חייב לאשתו כיון שקדשה בכסף כל שכן שלפי דעתי האיש הלזה דנ"ד אינו נכנס בסוג מדבר, כדרך כל הארץ ואפי' כאיש כבד פה וכבד לשון רק מגמגם בלישניה ואינו נשמע בטוב והאנשים אשר אינם הולכים עמו אינם מבינים דבריו כי אם בצירופים ורמזים. וגם שהוא חריף עצום חריפותו לא משוי ליה לשבח כמש"כ ה' צמח צדק סי' ע"ז במי שהיה חריף ובקי ויודע בסדר התפילות להראות מתוך הסידור איזה מהם של חול איזה מהם של שבתות ויו"ט ונו"ן עם כל אדם ויודע לחתם בחתי' ידו ופעמים הרבה היה תובע ונתבע לפני ב"ד ומורה אחד סבר מימר שיכנס ברמיזה שיהיו כותבין על הנייר הרי את מקו"ל וכו' והרב היה מראה לו על הכתב והאלם הרכין בראשו הן כי לפי דברי בעלי בתים מבין הוא מתוך הכתב ויודע לקרות והשיב הרב דלא נכון לעשות כן והאיש הזה יש לו דין חרש שא"ש וא"מ אע"פ שהוא פקח ביותר אין לחלק בין החרשים וכו' ואיכא למיחש לתת לו שהרואים יאמרו דקידו' ק"ג הן מה"ת כיון שאינו מקדש כשאר חרשים ובפרט שמחזיקין אותו לפקח גדול ואם יקדשנה אחר שהוא פקח לא יצריכו גט וכו' לכן אין לשנות מכל החרשים שנהגו לקדש ברמיזה וכו' עי"ש הרי דאע"ג דיודע לקרות כיון שאינו כדרך כל הארץ לית דין בר נש. ולא נכחד ממני מה שיש לחלק דמש"כ הרב ויודע לקרות היינו שהוא קורא אותם התיבות לעצמו אבל אינו מוציאם בפה משא"כ בנדון שלנו דאע"ג דקורא אותם בדוחק ובהפסקות ותיבה אחת קורא אותה לשנים או לארבעה קרעים הא מיהא קורא אותם ואין ראיה מתשו' הצ"ץ לנדון זה מ"מ מסתברא שפיר דאין זה נכנס בגדר מדבר דאין דבורו כדרך כל הארץ.
ובעודי נבוך בזה כה הראני ידי"ן הר"ן ברוך הי"ו בספר שבט סופר הנד"מ לאחד מרבני אשכנז נין ונכד להג' חת"ם ובן יאיר לה' כתב סופר באה"ע סי' כ"א שבתוך תשובתו למאי דקאי הרב שם כתב וז"ל והנה מאי דפשיט"ל למכ"ת דאם יהיה שם בבית החינוך וילמד לדבר שם בקושי ע"י קריצותיו ורמיזותיו ויתפקח עד שיכול ויבין להתפלל ולישא וליתן עם בנ"א דודאי מחוי' במצות כשאר ישראל כבר הבאתי מצ"ץ סי' ע"ז שכתב בההוא חיט וכו' בכל זאת כתב דאין חילוק בינו לשאר חרשים וכו' ולדידן אף ביכול לדבר ע"י כתב הווי דינו כחרש גמור ואינו בכלל מדבר אלא באלה שלומדים בבית חינוך ומדברים בקושי ומבין מה שמדברים אחרים ע"י תנועותיו יש להסתפ' אם נאמר דלא הווי רק מעשה אומן בעלמא ומה שמדבר בקושי לא הווי חילוק לשאר קריצותיו ותנועותיו כי ע"י רגילות הוא או שדינו כנתפקח ושמעתי כמה פעמים מאדמו"ר ז"ל שאמר שהוא מסופק אם אינם חייבים במצות וכאשר היה בוויען בקשו ממנו המורים ם בבית חינוך החרשים שיכבד אותם בכבודו לראות בעיניו מעשה אומן נפלא שלהם והיה משתומם מהדברים אשר ראה שם מה שלמדו אלו החרשים ואינם מדברים עד שעלה ספק זה בלבו אם אינם בר דעת גמור ומחוייבים ם במצות וכמדומה לי שאמר ובקש מהמורים שם ליקח להם תפילין שיניחו אותם שוב ואמר לי שכבר דבר בזה בשו"ת מוהר"ם שיק אה"ע סי' ע"ט וגם הוא מסיק להלכה שעדיין לא יצא מספק אינו בר דעת ואין לאכול משחיטתו ואין לצרפו למנין עשרה ויש להחמיר עליו בדמעיקרא יעו"ש. וע"ע שבט שמעון דפ"ד ע"ד ה"ד בחידו' לאה"ע סי' קע"ב אות ה' והמה בכתובים מדברי הרבנים הנצבים לפניך אתה תראה דלא אחד בהם שניתן להאנשים האלה המדברים ע"י אומנות הלז דין מדבר וא"ש והם נשארו בספק והלכו להחמיר. ומינה דגם למאי דקמן אין אנו רשאין לתת לו דין מדבר וא"ש ולעשותו. כבריא למ"ד רק אית לן למזל לחומרא ולסדר לו סדר נישואי חרש וכדאמרן.
וכי תאמר בלבבך הלא זה דמחמירנן ביה לעשותו כחרש דעלמא הוי חומר' דאתי לידי קולא לאחר זמן אשתו תזנה תחתיו או תפשט ידה ותקבל קידושין מאחר. ונחשב אותה כפנויה מדאורייתא ותפסי קידושי אחר או נתירה לו. ואם האמת דהאיש הזה הרי הוא כפקח נכניס עצמנו בס' איסור תורה. ידוע תדע דליכא למיחש להכי דאף אם יארע מקרה כזה יש להתירה לבעלה דאיכא הכא ס"ס ספק אי מקרי זה מדבר וא"ש. דדלמא לא נכנס בסוג זה כיון דלכל הדברות מידי ספקא לא נפקא ואת"ל דזה הוי מדבר וא"ש דלמא הלכה כהרמב"ם ודעי' דגם המדבר וא"ש כחרש נחשב וקידושיו אינן קידושין ולא מקרי זנתה תחתיו ומתהפך שפיר ספק אי הלכה כהטור ודעי' דמדבר וא"ש הרי הוא כפקח דלמא הלכתא כהרמב"ם ודעי' דיש לו דין חרש ואת"ל דהלכה כהטור ודעי' דלמא האיש הזה אינו נכנס בגדר מדבר וא"ש וכ"כ אם פשטה ידה וקבלה קידושין מפקח נאמר כן ונתירה לו מטעם זה. גם אם יבוא הזוג זה לידי גירושין נוכל להתירה בגט חרש מטע"ז ודוק.
על פי הבאר לא היה צורך למה שנעשה בנד"ז לתת לה קידושין שניים כי הקידושין הראשונים עלו ובאו לפום דינא אך איש ממנו פקפק על הדבר ולא הונח לו הס"ס וכמו שבאמת עדיין לא היינו מוסכמים לזה ויען שלפי דעתו היה דן האיש הלזה כאיש אשר לא שומע אך מדבר לכן נעשה. הדבר שאחר שנעשו סדר נישואי החרש כדין נסדרו הקידושין הנזכרים בשאלה על ידי כתב כשנאמר שם בפירוש שהקידושין הראשונים הם העיקרים אך לרווחא דמלתא נסדר עוד הפעם כסדר פקחים ולפי מה שביארנו אין צורך עוד לקידושין אחרים. אך נכנסנו במבוכה אחרת שאם ח"ו יבא הדבר לידי גירושין צריכין לסדר שני מיני גטין דאם נידון אותו כחרש אין אשתו נפטרת בגט פקח ואם נדון אותו כפקח אינה נפטרת בגט חרש ויה"ר שלא יבאו לידי גירושין ואם בא יבא לכשנבא שם נחכם.
ולכל הדברות אע"פ שנעשו הקידושין השניים בסדר הפקחין לא נסדר כסדר כל הפקחין שמשביעין אותו על תנאי הכתובה וכמו שכן העלה הרב מוהר"ש מאטלון ז"ל בס' עבודת השם אה"ע סי' ט"ז באלם ושומע בקול גדול ובא לישא אשה דאין משביעין אותו כיון שאינו שומע ובשבועה בעינן שישמע הנשבע ויאמר הן אז מקבל עליו השבועה מדעתו וכל שאינו שומע ליתיה להך יעו"ש גם לא נטלו ממנו קגומ"ך וכהסכמת ה' גט מקושר בסי' י"ו סוף אות ז' שכתב דלא מהני קנין וכמ"ש מוהרי"פ ז"ל עי"ד.
ושם אתה רואה שכתב דבנוסח הכתובה אין לזוז מהנוסח שתקנו מוהרי"פ ומוהר"א הלוי אחר שרמז הנוסח המובא בס' נחלת שבעה בי"ב דט"ל. גם בס' שבט בנימין סי' רי"ט כתוב שם נוסח לפי דעתו וכמו שרמזתי בסה"ק אבני האפוד סי' ס"ו ולדאבון נפש אינו מצוי אצלי כעת. גם ס' נחלת שבעה המצוי אצלי אשר הדפיס קאלה ולא יכולתי להתעסק בהם עתה בשעת המעשה והן עתה שנראה בעליל ס' נהר מצרים לרב אחאי כמוהר"ר ב"ש נר"ו ומר ניהו היו לפניו ספרי האחרו' שדברו בזה ומתוכם בירר אוכל מתוך אוכל ולא היה מקום להאריך עוד אך יען הם כתבו לפי מנהגם שכותבים הכתובה בדף אחד ומנהגנו לכותבה בב' דפים ולרגל המלאכה אשר לפני ראיתי לסדר פה הנוסח לפי מנהגנו ודרך אגב אעלה ואגידה מה שחנני ה' כמאי דמסיק תעלה מבי כרבא וזה החלי בס"ד.
הדף הראשון
בכו"ך בשבת כך ימים לחדש פ' שנת התרע"ח למנין שאנו מנין פה סופיה יע"א אנן ב"ד דחתי' לתתא במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קדמנא פב"פ החרש שאינו מדבר ואינו שומע וקדמנא רמז לה להדין בתולתא שפירתא יעח"ו ימ' פב"פ הפקחת דתהוי ליה לאינתו כדת מו"י והוא מתחייב לה בכל מה דגוברין יהודאין מתחייבין לנשיהון בקושטא ומשום דחייובא דחרש דמחייב נפשיה לית ביה מעשה כלל אנן ב"ד דחת"ל בהורמנותייהו דרבנן דתקינו נישואין לחרש עבידנא שליחותייהו דרבנן ואטפלנא בהו למעבד תקנתא לנשואייהו ואמרנא לפב"פ בתלותא דא איצבית למהוי לאינתו לגברא דנא החרש פב"פ אנחנו ב"ד מהכח המסור בידינו *** מדינא דאורייתא דאנן אבוהון דחרשייא מחייב"נן ליה לגברא דנא דיפלח ויוקיר ויזון ומפרוס ויכלכל ויכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין ומזנין ומכסין ית נשיהון בקושטא ומחייבינן ליה דיהיב ליכי מהר בתולייכי כסף זוזי מאתאן דחזו' ליכי מדאורייתא ומזונייכי וסיפוקייכי וכסותייכי ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא. ולשופרא דמלתא טפי רמיזנא ליה ע"כ החייובין וסבר וקביל ברמיזה וצביאת כלתא דא והות ליה לחתנא דנא החרש לאינתי כתקנתא דרבנן. ודא נדונייא דהנעלת ליה וכו' בלי שום העמסה כלל באופן שנעשו עליו כמלוה ורשו וכנצ"ב שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ואנן ב"ד דח"ל מהכח המסור בידינו מדינא דאורייתא דאנן אווז דחרשים הטלנו אחריות וחו"ח שטר כתובה דנא עיקר ונדונייא ותוס' על החרש הנ"ל ועל ירתאי בתריה ועב"כ מאמ"ק להתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית ליה תחות כל שמיא וכו' כתחז"ל והכל בנאמנות עליו ועב"ך וכו' מושיב יחידים וכו' והכל שו"ב וקים.
הדף השני
נחנא ב"ד דח"ל במותב תלתא כחדא הוינא כשנכנסו לחופה הזיווג פב"פ החרש שא"ש וא"מ עם הכלה הבתו' הפקחת מ' פב"פ ובכח המסור בידינו מדינא דאורייתא נחנא אבוהון דחרשייא חייבנו להחרש הנז' בכל תנאי הכתובה דנהיגי בעיר הזאת והם אלו:
ראשונה להוסיף המדודין סך המחצית כתו' וכו' וגם להוסיף בכל סך הנדו' והמדו' והז"כ המחצית וגם חייבנו אותו שלא ישדך ולא יארס וכו' בגט כשר כדמו"י ולענין ההעדר חייבנוהו שאם ח"ו תפטר הכלה וכו' וכן חייבנוהו שלא לגרש וכו' ולמען תהיה כתובה זאת שו"ק כשאר כתובות דנהיגי בישראל כתבנו לה מעב"ד דנא למיהב כח ויכולת מספיק לשכ"ד לפום דינא וכתקנת רז"ל ושליחותייהו קעבדינן והכ"ל שו"ב וקיים
הערות
בנוסח מוהרי"פ כתוב החרש וא"מ והיינו הך וכתב ה' שדי חמד בחלק הכללים מע' החית אות ל' דהנכון לכתב בכתובת חרש בפירוש שא"ש וא"מ לפי מ"ש בתב"ש דחרש לבד משמע נמי מדבר וא"ש וכן בחרשת וה' שבט בנימן סי' רי"ט ורפ"ג כתב סתם ואף שי"ל דממיל' מובן שאם לא כן לא היו כותבים פ' החרש מ"מ נכון לבאר ולכתב כן בפירוש ושכן מצא בס' שבט בנימן סי' עד"ר בכתובת חרשת עכ"ל וכ"כ בנוסח כתו' מוהרש"ג שארמז אח"ך ולדידי אם בחרש סתם נכון לכתב כן ומשמע דאף אם לא נכתב כן ממילא מובן כל שהוא מדבר וא"ש יותר ויותר מה"ד צריך לכתב בפי' דמ' וא"ש והיינו טעמא דנהי דבשעת קידושין לצאת י"ח כל הפוס' עשינו סדר נישואי חרש מ"מ אם יבוא לגרש את אשתו אינה נפטרת ברמיזה דליכא למימר בזה כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה דדלמא הלכתא אזלא כס' הפוס' דדין פקח יש לו וקדש בשתיקה וצריך גט כשר ובראות הב"ד הכתובה שכתוב בה חרש סתם יבינו שלא היה שומע וגם לא היה מדבר ולכן בשעת כתיבת הכתובה צריך לפרש מה הוא ואם הוא כחרש דעלמא כותבין חרש שא"מ וא"ש ואם הוא מדבר כותבין חרש המדבר וא"ש וכמו שכיו"ב ראיתי ל"ה מוהרי"פ שם בנידון שהיה איש אילם ושומע בקול גדול ציוה לכתב בכתובה פ' החרש ואילם ושומע בקול גדול ופי' דבריו שם בסי' ט"ו שהאיש הזה הוא מוחזק בכל העולם כחרש גמור ויש לחוש שברבות הימים ישתכח הדבר מה שנתברר לב"ד ששומע בקול גדול ובזה יתעוררו וידעו שכשנשא היה שומע והוא כפקח לכל דבריו וצריך גט מעלייא וכו' עכ"ד וא"כ ה"ה להפך כשמדבר וא"ש הגם דיש לחלק דכששומע וא"מ לפי ס' הרמב"ם עדיף ממדבר וא"ש מ"מ גם במדבר וא"ש איכא פוס' דס"ל דהוא כפקח והיא מגורשת ולכן צריך לפרש וק"ל.
**בעל ס' נהר מצרים מחק תיבות כדמו"י הגם שהם כתובים בנוסח מוהרי"ף ז"ל וה' גט מקושר העתיקם והיה טעמו דחרש אין לו נישואין רק מדרבנן ולא שייך ביה כדמו"י ושכ"כ ה' שבט בנימן סי' ער"ה והגם דהרב מוקים לה בשינויי דחיקי ההעדר טוב מהמציאות ע"כ וכבר כתבתי דכעת אין ס' ש"ב מצוי אצלי לראות מה דבר אך לע"ד אחהמ"ר לבבי לא כן יחשב למוחקו ללא צורך כי תיבות הללו נתיסדו עמ"ש רז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכמ"ש רש"י בכתובות ד"ג דכל דמקדש אשה ע"ד מה שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין הקידושין לפי דברי חכמים ויהיו בטלין לפד"ח וכתבו התוס' שם דלכן אומרים בשעת קידושין כדמו"י עיד"ב ובסה"ק אבני האפד סי' ס"ו בביאור הכתו' אות ו' וה"ן שייך שפיר למימר כדמו"י שציונו בתורתו לא תסור מן הדבר וכו' וישראל שהם רבנן דתקינו להו קידושין ואיני רוצה לגרוע מהם אפי' אות אחת ואח"ז ראיתי לה' שד"ח חלק הכללים מ"ע הד' אות פ"ג שהביא א אמבוהא דרבנן דאישרו וקיימו לכתב כדמו"י אפי' במידי דרבנן י"ש.
*** הרב
הנ"ל וכו' פירש הדברים האלה לפי שהתורה נתנה כח ורשות ביד ב"ד להפקיר ממון אחרים כמ"ש וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים וכו' ואם ככה בפקחים עאכו"כ בחרשים דאין מי שיחוש עליהם חוץ מב"ד וכן היה נוסח מוהריט"א ז"ל בנוס' כתו' חרשת (הו"ד בס' שפת הים סי' י"ב) וכ"ה בנוסח שסידר מוהרי"ף וכו' וכן אישר וקיים בס' ש"ב סי' עט"ר בשם תלת אריוותא והאריך להרחיב הדברים עכ"ד ה' נר"ו (גם מוהרש"ג ז"ל בנוסח שסדר שארמז אחר זה כ"כ) ולא היו בידי ס' שפת הים וש"ב כי אז הייתי משתעשע בשיחם ובניביהם ולדעתי אי מאי דכתבינן מדינא דאורייתא הוא לבעבור כי הפקר ב"ד הפקר נפרצה לנו פרצה אחרת דידוע מאי דנחלקו הפוס' בהא דקי"ל הפקר ב"ד הפקר אי הוי דוקא לאפקועי ממונא מבעל הממון אבל אין כח לב"ד לזכות הממון למקבל ואיכא מנייהו דס"ל דמהני לאפקועי ממונא והן לזכות הממון למקבל וכמבו' מחלוקת זה בס' דברי אמת קונ' ט' דצ"ג ובס' שד"ח מע' ההא אות נ"ט ורמוזים בסה"ק חשן האפד בנימוקי על השלחן ערוך סי' ב' והשתא אי בהאי חייובא דמחייבי ב"ד לבעל מטעם הפקר ב"ד כשתבוא אשה זו לתבוע מזונות או שאר חייובי כתובתה מהבעל או מיורשיו הם יאמרו קי"ל כמ"ד דכח ב"ד הוא דוקא לאפקועי ממונא אבל לא לזכות לשכנגדו ואת תלכי ותזון ותפרנס עצמך באשר תמצאי ומי יוכל להוציא הממון מהם כיון שהם מוחזקים ועדיין היא האשה לא הרויחה כלום בזה ודוק בדברי מוהרי"ף שם כי היא היולדה והמחזיקה לכתובה זאת ולא בא בפיו טעם זה והפקר ב"ד אשר חדש בטובו ידידינו הרב כמוהרב"ש נר"ו.
האמנם לדידי חזי לי דנוסח זה הוא מתוקן לפי דינה של תורה כהוגן וכשורה ולא מטעם הפקר ב"ד כי אם מטעם דב"ד הם אבוהון דחרשייא וכמ"ש להדייא כן מוהריף ז"ל דוק בלשונו שכתב מהכח שנתנה לנו התורה להיות אבוהון דחרשייא עי"ד והכונה לפי מאי דקי"ל בעלמא דב"ד אבוהון דיתמי וגם הם אבוהון דחרשייא שהם כיתומים וכמ"ש מרן בש"ע ח"מ סי' ר"ן ואע"פ שכתב מוהר"ם אלשיך בתשו' סי' קל"ב דביתו' הוא חייוב ובחרשים אינו אלא מצוה בעלמא מלבד מה שחלק עליו הכנ"הג בהגה"ט בטוב טעם מ"מ כל שנמנו יש להם דין אבי כיתומים ומ"ש רז"ל דב"ד אבוהון דיתמי ענין זה הוא מה"ת כתר לי זעיר ואחוך. והוא דבגטין דל"ו ע"ב איתב ארי"ץ מנין שהפקר ב"ד הפקר דכתיב וכל אשר לא יבוא לג' ימים יחרם הוא וכל רכושו וכו' ר"א אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות מה האבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו ויש להבין במאי פליגי דמר מפיק לה מהאי קרא ומר מפיק לה מהאי קרא ועלה בדעתי לומר דבהא פליגי רי"ן ור"א דלס' ר"א הפקר ב"ד מהני רק להפקיע זכות בעל הממון אבל לא לזכות לאחרים ומפיק לה מקרא דיחרם הוא וכל רכושו דליכא למילף מהכא דזוכה האחר ור"א ס"ל דהפקר ב"ד מהני גם לזכות לאחר ולכן מפיק ליה מקרא דראשי האבות דמה אבות מנחילין מאיש אחד לאחר גם ב"ד יש להם כח להפקיע מזה ולזכות לזה ועד בשמים דכשפשפתי על זה במפר' ראיתי שקדמני בזה הגאון מוהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב בתוספות דרבנן אות קנ"ג דנ"ד ע"ג וששתי כעל כל הון וסיים וכתב הרב דס' הרטב"א דלענין הלכה קי"ל כילפותא דר"א ושכ"ן מדברי רש"י והרשב"א ולכן כתבו דיש לב"ד כח וזכות להפקיע מזה וליתן לזה עי"ד ורמזו ה' שד"ח שם וכתב שכ"כ רש"ל ביבמות פיו"ד סי' י"ט מינה דהפוס' דס"ל דמטעם הפקר ב"ד אין להם כח רק להפקיע ממונא אבל לא לזכות הוא דפסקי כרי"ץ דמפיק ליה מקרא דיחרם הוא וכל רכושו ולא ס"ל כר"א דהפקר ב"ד נפקא מקרא דראשי האבות והגם שה' שד"ח שדי נרגא בהך חידו' דמוהריב"ט ולפי דעתי הפוס' שפסקו דמהני הפקר ב"ד אף לזכות לאו משום דפסקו כר"א רק דאינהו ס"ל דנ"פ ור"א בא לפרש יותר מ"מ הסוברים דלא מהני רק להפקיע ולא לזכות מוכרח ס"ל דרשת ר"א ופסקו כרי"ץ אך במאי דקאמר ר"א האבות יש להם כח להפקיע ולזכות לא פליגי רק דאינהו סברו דהב"ד לגבי פקחין אינם כאבות ולא יש להם כ"כ כח. מיהו למאי דקי"ל דב"ד הן אביהם של יתומים כיון דיש להם דין זה דנקראים אבות יש להם כח להפקיע ולזכות. גם ממקו"א יש לדון דמאי דאמרינן בעלמא דב"ד אבוהון דיתמי הוא מדאורייתא מההיא דאתמר בקידוש' דמ"ב ע"א מנין ליתומים שבאו לחלק בנכסי אבוהון שב"ד מעמידין להם אפוטרו' וכו' ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ והתם איכא יתומים ויונקי שדים ויהיב להו רחמנא כח לזכות ולחובה י"ש בש"ס והכי איתא ביבמות דס"ז בכהן שמת והניח אשתו מעוברת והניח ג"כ בנים דקי"ל דזכרים יאכלו ופריך הש"ס דאמאי יאכלו והאיכא עובר וקי"ל דהעובר פוסל וא"מ ותירצו דעבדינן להו תקנתא דמעמידין להם אפוטרופוס ובודקין להן שאר הנכסים לחלקו ונמצאו העבדים כולן לחלק הזכרים הנולדים עי"ש בגמרא ואי איתא דכח ב"ד הוי מדרבנן היאך אוכלים העבדים תרומה שהיא איסור דאורייתא כתקנתא דרבנן אלא ודאי דהכח שיש לב"ד בנכסי יתומים הוי מה"ת וה"ה בנכסי חרש ולפ"ז שפיר כתבינן בכתו' חרש מדינא דאורייתא ודוק. אחר זמן ראיתי בס' נוה שלום לה' מוהרא"ח ז"ל בד"ה ע"ב שסדר גם הוא נוסח כתובה לחרש שנשא פקחת כנוסח נהר מצרים נר"ו. זהו מה שעלה במצודתי עני שהקריב את קרבנו. והמעין אשר יבחר בו יקריב אליו כרצונו נאום הצעיר
דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט
אחר זמן רב אינה ה' לידי תוך קה"ק לה' שמואל גאטינייו ז"ל תשובה אחת מעשה שבא לפני רבני שאלוניקי בכסלו התקפ"ה ביבם חרש שא"ש וא"מ שנפלה לפניו יבמה פקחת וסדרו הנישואין רבני הדור היושבים על מידין ה' יצחק קשטרו ומהרש"ג וה' דוד קאראשו בע"ס ידי דוד וסדרו הכתובה ובתחילה כתבו נוסח כתובת יבם וסיימו ככל הנוסח הנ"ל וחתימי עלה שלשת הגבורים הנ"ל ותחת חתימות הב"ד כתבו וז"ל אנחנו עדים הח"מ היינו מצויין ונרשמים לעדים בעת וזמן שעשה מאמר היבם החרש פב"פ ליבמתו פב"ב וקדשה בפנינו ביקידו' גמור' כדמ"י והיה זה ביום פ' וחתמו העדים ע"כ וביאר עליה ה' מוהרש"ג דהיו פה תיבות כפולות וגם הכתובה בדף אחד שלא כמנהג שאלוניקי ויען שהיה שעת הדחק הניחוה כמות שהוא ומבואר שם דהסכימו לכתב כנוסח הגו"ר ודעימיה ושם כתוב דאחר זמן בא מעשה כזה לידם וכתבו הנוסח ככתוב בה' גט מקושר ובב' דפים ם כמנהג שאלוניקי א"ד ז"ל אך לא ביאר שם למה הוצרכו להחתים עדים אחרים ולא די להם בחתימת הב"ד כי אין אחר מעשה ב"ד כלום תו חזינא בכתובתה הנ"ל שכתבו בנוסח זה וצביאת יבמתו הנ"ל ורמיזת ליה באנפנא ב"ד ואיתיה יבמתו ליה לאברהם החרש הנ"ל וכו' כי בנוסח זה יפה פקפק המלאך רפאל נר"ו בשלילות הנהר שם דרי"ב ע"ד דבכתובה זאת דהאשה פקחת א"ץ לכתב דהיא ג"כ רמזה ליה דצביאת למהוי דמה צורך ברמיזה הלא היא פקחת וכשקבלה קידושין מיד החרש אין לך רצון יותר מזה והוא מעשה בפועל ובפרט שבנוסח כתובה דנא ב"ד הם המדברים עם האשה שאם ברצונה להנשא לחרש הם יחייבוהו בכל תנאי הכתובה וכשהיא א מתקדשת לו בפניהם א"כ הרי שמעה בקול ב"ד המשיאים אותה וכן בנוסחת מוהרי"ב ז"ל אין שם רמז עכ"ד וטעמו ונימוקו עמו ואע"ג דבנוסח הרבנים הנ"ז אינו כתוב שהב"ד אמרו לאשה שאם רצונה להנשא לו הם יחייבוהו וכו' מ"מ כיון שהחרש רמז לה והיא קבלה קידושין בלי שום כפייה מבואר שמדעתה ורצונה היא מקודשת לה ודוק.
והנה עמש"ל שצויתי שלא לומר ברכת אירוסין עתה בניסן התרפ"ד קבלתי מכתב מידי"ן הרב רפאל סאבאן וכו' אחד מחו"ר קושטא יע"א ובו' הודיעני כי בענין זה נחלקו שני רבני קושטא ומר קמצריך לברך ומר קפליג עליה ברישא ומר סבר מימר דכיון דתקנתא דרבנן היא נאה לברך מידי דהוה אהלל ושוב כתב דהטוב טוב שלא לברך בשו"מ דסב"ל וכמו שהסכי' להלכה ה' ב"מ וה' שמח נפש ושבס' ברכת ישראל ס' מ"ו הביא להלכה דברי הנוב"י בחרש עם חרשת אך עמד לנגדו שמע' הרבנים שקדמוהו עשו מעשה פעמים רבות וברכו ברכת אירוסין בשו"מ וע"כ נכנס בעובי הקורה למצא סמך לדבריהם והוליד ס"ס דלס' הרמב"ם ברכת אירוסין הוי ברכת המצוה אך לס' הרא"ש והר"ן הוי ברכת השבח והביא דברי הכנה"ג אה"ע סי' ל"ד הגה"ט או"ז דהאשה חייבת בברכת אירוסין דלא כהנוב"י ואיכא הכא ס"ס לברך וכתב ה' שמן המשחה בח"מ סי' מ"ד דבשעה ההוראה דבס"ס מברכינן ושוב הביא משם ס' טיב קידושין שכתב לברך בסי' ל"ד. ושכ"כ בס' שו"ת בית שלמה סי' פ"א ושיש אתו תשו' ה' מוהר"א חזן ז"ל שהסכים לברך וגם הוא העלה לברך את"ד בקצור נמרץ ולע"ד מאחר שהסכימו האחרו' שלא, לברך מי הכניסנו בתגר ולברך ש"ש לבטלה ויכול לברך בלי שו"מ אך היכא דנהג נהוג וכבר בימי חרפי מקדמוני בחידו' לא"ח סי' טו"ב עמדתי בס"ב חב עלי באר אי במקום דאיכא ס"ס אי שרינן לברך ואספתי בזה דעת כמה פוס' מרבני האחרו' שהסכימו שלא לברך אפי' בס"ס לך נא ראה.