אור ברסלב

נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו

סימן ג

סימן ב

שאלה ראובן אלמון שנשא אשה גרושה ביום ז' אלול התרע"א (31 אגוסטו 1911) ואחר סמוך לנישואין התפרדו איש מעל אחיו וביום שש תשרי התרע"ב ערך הבעל מכתב לב"ד שנתברר לו שאשתו היא חולנית ושלא ראוי לה שתנשא והוא חפץ לגרשה ועל ידי הזמנת הב"ד האיש ואשה מינו מורשים לטעון בעדה. מורשה הבעל טוען על שם הבעל כי טרם השידוכין אחי הבעל שאל מאת קרובת האשה אודות בריאותה והיא השיבה לו שהיא בריאה וטובה ונגמרו השידוכין. ובלילה הראשון שנשאת כשרצה לקרב אליה מיחתה בו בטענה כי היתה בנדתה אחר ימים כשקרב אליה צעקה בקול מר והוא אמר לה לילך שניהם אצל הרופא ולא רצתה וזה היה בעודם בעיר לוזאן. אח"ך שבו לביינה והיא לא רצתה ללכת עם בעלה אל הרופא והוליכה עמה אשה אחרת והאשה הזאת הגידה לבעלה שהרופא אמר לה שלא עשתה יפה שנשאת כי חולי האשה הזאת נושנת היא ולא הי"ל להנשא שאפי' אם תתרפא הנה בשובה להזדווג יחזר לה החולי ועוד אמר לו האשה חולה הנז' כי גם האשה בעצמה אמר לה שלפני שתי שנים עשו לה בגופה ניתוח (אופיראסייון) ומאז היא והלכה לדרש אל הרופא פ' ואמר לה שיש לה קאטאר (חולי בבית הרחם) ומלבד זה היא ג"ך ר"ל אשתו ספרה לבעלה כי לימים אשר הן חליפות בעודה נשואה למי שנתגרשה ממנו נעשתה ניתוח בבשרה ולא רצתה לעמד ימים הרבה וכשבאו לעירם עזבה לילה אחת בחצר ונצטננה ובא אליה החולי. וזה שנה תמימה היתה זבה מבשרה מוגלא ומים הרעים וכיוצא ואח"ך הלכה עוד הפעם לביינה להתרפא. שאל אותה בעלה למה לא הגדת לי וענתה ואמרה כי לו ידעת לא נשאתני. אך שמע בקולי איעצך קח לך אשת זנונים ואיני מתקנא בזה והוא השיב כי לא נשאתי אשה לקחת לי אשה אחרת משרכת דרכיה. ולהחזיק דבריו אומר כי מלבד שיש לו מכתב תעודה על זה שהיא היתה חולנית. וגם שמע מהרופאים שאם תשוב להזדווג עוד תחזר לה החולי ושיש לו תחת ידו קב"ע מהאשה שהלכה עמה שנעשה בפני המו"ץ של ביינה. עוד בה שיבחנו דבריו עתה ע"י הרופאים שיבדקו עתה והמה יבאו ויגידו צדקתו כי היא חולה מחולי שמזיק לה התשמיש ושהמכה הזו נושנת היא בטרם שינשאו זה עם זה. מורשה האשה משיב כי אינו מזומן להשיב שום דבר על זה יען לא ידע עתה מהו החולי ומה עבר ביניהם ולכן שחל מהב"ד שירחיב לו זמן לידע מה להשיב וכן עשו הב"ד. אחר ט"ו ימים עמדו שני המורשים לפני הב"ד. ומורשה האשה בכל מושב ומושב מהב"ד שהיו שואלים ממנו תשובה על עיקר הענין הוא היה בודה טענות זרות שלא כענין (כי על טענות כאלו שטען מורשה האשה ה"ן נסד"ר פסקא דדינא ה"ן ארו"ך אליו ומצאת כי תדרשנו בסה"ק חושן האפד סי' מ"ג) ונתחברר לב"ד שכונתו היתה לדחות את הדין מיום ליום ומחדש לחדש. ומורשה האיש צווח ואמר שתבדק האשה ויבחנו דברי הבעל וכשירצו הב"ד יחרוצו המשפט כי בעבור הזמן לא תוכל להודע אם היתה חולה ואם חוליה היה מקודם. ומורשה האשה רע מעללים מעכב במיני עכובים שונים ובתוך דבריו הוא אומר שאינו חפץ שתעשה בחינת הרופאים לעת עתה כי האשה היא בריאה ואין לה שום חולי ועל מה ועל מה תגלה ערותה לעיני זרים ומראה לפני הב"ד מכתב תעודה מרופא מובהק והכי כתיב בגויה האשה הזאת מיום 25 יאנואר 1911 עד 10 פיברואר מאותה שנה היא באה אצלי להתרפאות בעד צירים שהיו לה בעת האורח ובעד צירים שהיו לה אחר הניתוח שנעשה בגופה בביינה בבית הרחם ואחר שנתעסקה ברפואות ט"ו יום היא נתרפאה לגמרי באופן כי עברו ימים שיש בהם ירחים והאשה לא נבדקה. וביני ביני ילדה האשה בן ואחר עבר שנה תמימה ערכה מכתב להב"ד אודות מזונות הולד ובו מודיע כי סלקה את אחיה ממורשה וב"ד הזמינוה לדין ושאלו ממנה שתשיב דבר על טענות הבעל והיא השיב אמריה כי טרם כל יתיצב הבעל לדין עמה כי אינה חפצה להתדיין במורשה שלו ורצונה להכחיש את בעלה כי כל מה שטען עליה הוא שקר ודבר כזב וגם היה רוצה לדעת על מזונות הולד. הב"ד השיבוה שאין זו טענה מאחר שכבר נמנה מתחילה לדון עמה ובידיעתה בחגו"מך ובקגו"מך כתחז"ל והבעל אינו חפץ לסלקו. ואודות הילד אין לו להמורשה רשו' ושליטה להתדיין כי לא הורשה מהבעל רק על אודות הגירושין ועתה אין הבעל בעיר ולכשיבא השב ישיב על ענין הולד מורשה הבעל סדר עוד הפעם את טענתו בפניה והוא אומר דהגם שיהיה פטור מצד הדין כפי טענותיו לפרוע לה כתובתה מ"מ הוא יגדל פר"ע כתו' במשלם עספ"א. אך א"א לדור עמה וחפץ לגרשה מכמה טעמים. א' דכיון ששמע מאשתו בעצמה ששנה א' היתה זבה מבשרה מים הרעים ואף הוא ראה אותה בתחילת נישואיה קושרת ומתרת טלאי ע"ג טלאי בבית הסתרים נמאסה אצלו ואינו יכול לשכב עמה כדרך כל הארץ אף שיהיה אמת שנתרפאה והגם שבעת הקידושי' נשבע לה שלא יגרשנה כ"א מדעתה ורצונה הוא לא ידע שהיה לה זה החולי שתמאס אליו ותגעל נפשו מלקרב אליה ואדעתא דהכי לא נשבע. ב' דגם שיהיה האמת כדברי האשה שכל מה שדבר מורשה הבעל לפנינו הם כולם כזבים והיא היתה בריאה בשעת נישואיה אך מי יוכל להכחיש שלא היה לה חולי מקדמת דנא והלא אפי' לפי דברי הרופא שלה שנתן לה תעודה כתוב שהלכה אצלו מקודם להתרפאות מצירים וחבלים שהיו לה בעת האורח ושהיו לה אחר הנתוח שנעשה בגופה וא"כ כיון שהיא היתה חולה מקודם השידוכין ונתרפאית אח"ך היה לה או לקרוביה להגיד לבעל קודם הנישואין על דבר זה כי רבים מקפידים שלא ליקח אשה שעברו על גופה חלאים יהיה מחמת שמתפחדים שמא תחזר לה החולי או יהיה מחמת איסטניסות ובפרט על מקום בית הסתרים אשר בעת זיווגם עולים על לב התחלואים שעברו מענייני מיאוס ונמנעים וכ"ש שקרוב האיש שאל מקרובי האשה על בריאותה והשיבוהו שהיא בריאה וחזקה נמצא דהיה כאן טעות בשעת הקידושין ובשעת השבועה דלא ידע הבעל הדבר הזה ואילו היה יודע לא היה נושאה ושבועה זו יצאה בטעות ממנו שכפי דברי הבעל מעולם לא נתרפאית ועדיין היא חולה ובפרט שהוא שמע מפי הרופאים שאף אם תתרפא כל עת שתשוב להזדווג יחזר לה החולי והוא מראה לזה הקב"ע שנעשה בעיר ביינה מאשה אחת שעמדה לפני הב"ד ששמעה כן מפי הרופא בפניה ואיך יוכל לחיות עם האשה הזאת. ועוד מביא סעד וסמך שהאמת איתו בדבר הזה שכמה פעמים טען וחילה פני מורשה האשה שתעשה בחינה על זה אם היא חולנית ולא הטה אוזן קשבת לבקשתו ושערי דחייה לא ננעלו בטענות אחרות מוזרות כדי לדחות השעה שלא תעשה הבחינה וכל זה מורה ובא שהאמת כדבריו וע"פ כל הטענות האלה רוצה לגרשה ולהפטר עצמו משבועתו על העבר ועל העתיד. הב"ד שאל מהאשה אם אמת הדבר שהלכה עם האשה המעידה אצל הרופא ושהרופא אמר לה בפניה שאם תזדווג ישוב אליה החולי השיבה כי אמת הדבר שהלכו שתיה' יחד אך היא לא הבינה בלשונם מה דברו. עוד שאל הב"ד מהאשה אם אמת הדבר שהיא אמרה להאשה המעידה שמזה שתי שנים שנעשה לה הנתוח ומאז נעשה לה חולי והלכה לדרש אל הרופא פ' ואמר לה שיש לה חולי בבית הסתרים. השיבה שהאמת שאמרה לה שזה כמה שנעשה לה נתוח האברים אך לא אמרה לה שנשארה חולה ואדרבא היא בריאה היום והיתה בריאה מאז. אז אמרו לה הב"ד שתבחר אחר מב' פנים או שיבאו הרופאים שראוה מקודם לפני ב"ד ויעידו אם היתה חולה או שתעשה עתה בדיקת הרופאים וכפי מה שיאמרו יגידו הב"ד דעתם. היא השיבה שלא תעשה דבר לא על הבחינה ולא על קב"ע מהרופאים טרם שיבא בעלה לפניה לדון עמו בדוקא. ועם שהב"ד אמרו לה פעמים שלש דאין הדין כן מאחר דכבר מינה מורשה והיא היתה שם וברצונה נמנה ואין טענתה טענה היא מתאמצת ואינה רוצה להשיב דבר וחצי דבר. מורשה הבעל צועק מרה לפני הדיינים שכל אלה הם דחייות ומבורר הדבר שהיא חולנית ובעבור זה עושה לה פותחת בדברים אחרים ומה נשאר עוד עתה לעשות בדיקה אחר שנתיים ימים כי אף אם היה תהיה שנתרפאה מאן מוכח אם היה לה חולי מקודם ומי מבטיח לנו שלא תחזר ובכן אל תאחרו אותי ופסקו לי את הדין הן על הגירושין והן על המזונות ושאר הוצאות כי הבעל הוא מעוגן ודינא קבעי. אלו הן הטענות שבין האיש לאשה וחובה להגיד עם מי הצדק?

תשובה יודע הלבבות ובוחן הכליות ינחני כמעגלי צדק ויושר ודרך אמת (א) ראשונה יס"ע על מה שטוען הבעל שכיון ששמע שהיתה זבה מבשרה מוגלא ומים הרעים שנה א' מאיס אליה לשכב אצלה אפי' שתהיה בריאה מה גם דלפי דבריו עינו ראה שרייא קטרין ותחבושת בשעת נישואיה ומאיסא ליה באנו לההיא דכתב מור"ם בהגה סי' ע"ז ס"א בטוען האיש מאיסא עלי דאם רוצה לגרש מיד ולתת לה כתובתה רשאי ובד"מ כתב דהכי משמע מדברי הרמב"ם פי"ד מאישות והכנה"ג בסק"ג הביא שכ"כ בשה"ג פ' אע"פ בשם ריא"ז וסיים מדעתו דה"ד במקומות שלא קבלו עליהם חרגמ"ה שלא לגרש אשה בע"כ וגם לא נשבע על כך כמו שנוהגים בקושטא לכתב בכתו' שנשבע שלא ישא אחרת ושלא יגרשנא בע"כ (בלתי כצ"ל) רשות ב"ד אבל במקו' שנוהגי' חרגמ"ה או שנשבע על כך אם רוצה לגרש אין שומעין לו וכו' א"ד וכ"כ עוד בסי' א' הגהב"י ס"ק ל"ג וע"ה. ודברים הללו כתבם מוהריק"ו בשו' ק"ז דאין ראיה מדברי הרמב"ם להתיר לגרש כי ממנו לא נתפשט עדיין מרגמ"ה יעו' להח"מ סק"ג ומהתימא שהכנה"ג כתבם מדעת עצמו וע' ב"ש סק"ז שחלק על הח"מ וכתב דאף בזה"ז איתא להך דינא וכ"כ הג' חת"ס בהשמטות לח"מ סי' קצ"ח דמונע ממנה שכ"ו עד שתתפייס לקבל גט. ומ"מ לא נחלקו אלא להוציאו מכלל מורד ולעשות אופנים שתקבל גט אבל לגרש לע"כ בכ"ע אינו יכול.

ב ובאומרת האשה מאיס עלי רבים מהפוס' ס"ל דאין כופין אותו לגרש וכמ"ש מרן שם ודלא כהרמב"ם ורשב"ם. והשתא הכא נגלו אלינו חעלומות חכמה דרבים הם כת הראשונים הסוברים באומרת מאיס עלי דכופין ה"ה כל הגאונים עד רב שרירא ובנו ר"ה ורגמ"ה ור"ח ובעל העיטור והרי"ף והרמב"ם והראב"ד וסמ"ג ורשב"ם ור' יאודה ורש"י והריטב"א קבצם כעמיר מוה"ר מוהרא"ג ז"ל בס' צל הכסף ח"א חאה"ע סי' ט"ו ובסי' י"ג דפ"ה ע"ד הראה לנו דסברת רגמ"ה היא מוצאת בהג"א פ' אע"פ. וידוע ס' הרא"ש בתשו' כלל מ"ב והובא בהגה אה"ע סי' קי"ז שכתב דרגמ"ה לא ייפה כח האשה מכח האיש אלא דהשוה את המדות דכשם דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה וכל מקום שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט דק"ו הוא יעו' בדבריו והשתא ק' על מה זה באשה שטוענת מאיס עלי ס"ל לרגמ"ה דכופין את הבעל להוציא אף שהוא נגד הדין דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ובאיש הטוען על אשתו מאיסא עלי יגורהו חרמו של רגמ"ה מלגרש ונראה כשני כתובים המכחישין זה את זה. ובמעט עיון נראה לחלק דשניין דא מן דא והיה בהניח דהפוס' דס"ל דאשה האומרת מאיס עלי דכופין אותו להוציא הוי אפילו באופן דאינה נותנת טעם לדבריה על אשר שנאתהו רק היא אומרת שנאתיהו וכמו שהאריך בזה מרן מלכא בס' צל הכסף בדפ"ה ובס' עבודת השם סי' כ"ט דקס"ג ע"ד ולכן בשלמא באשה כיון דהיא מפסדת כתוב' ואינה נוטית אלא בלאותיה הקיימין אין לחושדה דעיניה נ"ב ומחמת זה שנאה את בעלה כיון דמטי לה פסידא ולכן נאמינה ונכוף את בעלה אך באיש כיון דאיכא למימר דמה שאומר דמאיסא עליה אפשר דנתן עיניו באחרת ומאן מפיק לן מחששא זאת בעבור זה גזר עליו רגמ"ה דבאומר מאיסא עלי לא יוכל לגרשה בע"כ שלא תהיינה בנות ישראל הפקר.

ג דון מינה דאם הדברים מורין דמאי דמאיסא עליה יש לו טעם נכון וכגון שיש לה מום המגלגל וגורם טעם המיאוס דהוסר ממנו חשש דענ"ב בזה יכולין אנו לומר דלא גזר רגמ"ה ולך נא ראה למוהריק"ו בשור' ק"ז בנדון שלו שהי"ל מום אך ידע ומחל רק דטוען סבור הייתי שאוכל לקבל כתב דיש להסתפק אם ע"ז גזר רגמ"ה דאפשר לומר דבכה"ג לא תיקן כיון שבא מחמת טענה שנמאסת בעיניו מחמת מום וכו'. ומילתא דמספק"ל פשיט"ל לה' תומת ישרים בסי' לק"ט דהתם קאי באשה נכפית וכתב וז"ל ואילו הכא מספק"ל אם הוא רשאי לגרשה בע"כ וכו' וזה נראה שיש לחוש ואינו רשאי וכ"ש דהוי כסבר וקביל אלא שלע"ד אם לבו נקפו מחמת חולי וירא לנפשו אין לנו לעכב על ידו וכו' דלא גרע מאשה שבאה בטענת מאיס עלי דכופין אותו וכו' עאכ"ו שאין לנו לכוף את האיש להיות עם אשה מאוסה בעיניו מחמת דבר רע וכו' וכל שאינו יכול לקבל כיצד נעכב ע"י מתקנת רגמ"ה דבכה"ג לא תיקן הגאון דלא קיימי רבנן ומתקני מ מילתא דאית בה ריעותא וכו' עי"ד ולפי האמור לעיל מוכרח לחלק כן דלא תקשי לרגמ"ה מדידיה אדידיה. ויש ראיה לזה דמוהר"ם פפ' ז"ל עם שהוא מכת הסוברים דבאומרת מאיס עלי אין כופין אותו לגרש עכ"ז ס"ל דאם נותנת אמתלא לדבריה כופין אותו וכמ"ש בהגמ"י פי"ד דאישות ומהמר' בכתובות ומפרש לה מוהר"א אבן טוואה בתשו' שבס' התשב"ץ סי' ל"ה דכופין אותו לגרש יעו"ש ואין לך אמתלא גדולה מן המום (ויעו' במ"ש בחידו' לאהע"ז מ"ב כ"י סי' ע"ז) ולא תהיה כחה של אשה מעולה משל איש.

ד וראיתי להחת"ס בהשמטות לח"מ סי' ג"ר במי שטוען על אשתו שהיא מאוסה בעיניו שיש לה ריח הפה ורבני העיר ההיא התירו לבעל לגרשה בע"כ או להתירו ע"י ק"ר ע"פ ג' שרשים אחד מהם שנתברר ע"פ עדים שמאוסה עליו הן מחמת מומים שבגופה הן מחמת מדותיה והשיב הרב וז"ל מה שנסתייעו הרבנים מדברי ה' ח"מ סי' ע"ז סק"ג דבמאוסה מחמת מום לא תיקן רגמ"ה שנו ברואה דבמוהרי"ק מבואר שהיה בדעת השואל לכופו לשמש עמה משום ביטול פו"ר והשיב דאי הוה פשיט"ל דאף בכה"ג תיקן הגאון אפשר לומר כן וכו' אך לא פשיט"ל מלתא וא"ל דשרי לגרש בע"כ או לישא אחרת דבמקום מצוה לא גזר כמ"ש המר' פ' מצות חליצ' אע"פ שיש קצת לחלק ומפרש לה (החת"ס) דהחילוק מבואר דשם במרדכי סי' ק"ך והובא יותר באריכו' בתשו' מיימו' סי' כ"ה היתה היא פרוצה בעריות באופן שע"י רשעה ופריצותה נאסרה עליו אז ס"ל להר"ם פפ' דבמקום מצוה לא גזר משא"כ במומין וחילוק זה העלה בשב יעקב אה"ע סי' מ"ב מסברא דנפשיה והאמת שכן מצאתי להדייא בתשו' מוהר"ם פפ' דפוס פראג סי' תתרפ"א וז"ל כי הגאון שתקן שלא לגרש אשה בע"כ במקום דאיכא עיגונא לא תקן בפשיעת האשה כי האיש מצווה על פו"ר וכו' וחתמו ע"ז כמה גאונים הרי דס"ל דאפי' במקום מ"ר מ"מ דוקא בעינן פשיעת האשה לא זולת ומוהרי"ק עצמו כ"כ אחר זה וז"ל דאף אם נאמר גם זו בכלל התקנה ולא חלק הגאון בין אשה לאשה כל שלא פשעה להעבי' על דת מהיוצאות בלא כתובה וכו' מבואר חילוק הנ"ל נמצא לפ"ז אם לא באנו רק משום טענת מיאוס דלא פשעה דהיינו ריח הפה קשה להתיר לגרש בע"כ לפי דברי מוהרי"ק הללו ולפי משמעות תשו' מוהר"ם הנ"ל ומ"מ מצאתי להרא"ש כמ"ב שהתיר לגרש בע"כ במקום וכו' א"ד העתקתי כל לשונו בעבור יוקר מציאות הספר.

ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליו לא זכיתי לירד לסוף דעתו במאי דחידש לנו דכל שאינו בפשיע' האשה אע"ג דגם האיש לא פשע תרגמ"ה מוטל על צוארו והעמיס כן בדעת מוהריק"ו. ומה יענה הרב לתשו' הרשב' דנשתטית שכתב דלא גזר רגמ"ה עליה והביאה מוהרי"קו בשו' ק"א למאי דקאי בנשתטית אחר השידוכין וסמך עצמו אדברי הרשב"א הללו ודן במכ"ש לנ"ד דהא הרשב"א התיר אפי' בנשואה יש"ב וכן הסכימו כמה מהפוס' דבנשתטית לא גזר רגמ"ה וכנודע והא התם איהי לא פשעה ומה שרמז לתשו' מוהר"ם שהביא המר' בפ' מ"ח סי' ק"ך והובא ג"ך בתשו' מיי' סי' כ"ה אתה תראה דלא הוזכרו שם תיבות דבמקום מצוה לא גזר לא במר' ולא בתשו' מוהר"ם דהתם קאי באשה שזנתה תחת בעלה ופסק הרב דאסור לקיימה ובעלה יזרק לה גט ולא שייכי דברים הללו דבמקום מצוה לא גזר ואחר גלגול אלף מחילות החת"ס לא כיון יפה בציונו דתשו' מוהר"ם הלזו היא באה בהגמ"ר דפ' מצות חליצה ולא לזה היתה כונת מוהריק"ו רק כונתו היה על מה שהביא המר' גופיה בפ' מ"ח סי' נ"ד וז"ל מורי הרא"ם היה נוהג להתיר חרם רגמ"ה לישא ב' נשים ליבם כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזר ע"כ האחים והיה אומר שבמקום מצוה לא נגזרה גזרה וכו' וללשון זה כיון מוהריק"ו וכתב שיש קצת לחלק והכונה דהדוחה יכול לדחות דבכג"וד דבעינן להוציא האשה מדין חליצה מוטעית דצריכה לחזר על כל האחין בזה יותר טוב להתיר לו תרגמ"ה שאז תהיה מותרת לכולם משא"כ בנדון מוהריק"ו דראה וידע אלא שטוען שסבור הייתי שיכול לקבל וכו' דסמא בידיה להסיר שנאתו שלא יהו בני שנואה ויכול להתקיים מצות פו"ר למה לנו לעבר על חרגמ"ה ויעו' במוהרח"ש אה"ע סי' ל"ג דקס"א ע"א דפירש ספקו של מוהריק"ו באופן זה ויען שהחילוק אינו כ"כ ברור כתבו בלשון וקצת יש לחלק ותשו' מוהר"ם פפ' שרמז הרב אינם מצויים אצלי לראות במאי קאי גם ס' שב עקב אמ"א ולפי מה שכתבנו לעיל בדעת מוהר"ם דדעתו דאפי' מאיס עליה מחמת מום חייב לגרש באיש והדעת נוטה דכ"ש באשה וכמ"ש לפנים האר"ש איך אפשר דיסבר הרב דבכ"הג איכא חרגמ"ה. גם מה שנסתייע מסוף דברי מוהריק"ו אני בער לא ידעתי הבן איך נסתייע משם דאדרבא הוא כתב להפך וז"ל דאף אם אומר שגם זו בכלל התקנה ולא חילק הג' בזה בין אשה לאשה כל שלא פשעה להעבירו ע"ד וכו' מ"מ לא יוכרח לומר שיועיל רגמ"ה בכל אנשים דדי לנו שיועיל בכל שאר הנשים דהוו טפי מרובא לגבי הך וכיוצא בה וכו' דוק בדבריו שכתב ואף אם נאמר דלשונו מוכח דאף אם נאמר מה שאינו. וגם סיים בדבריו דלא יועיל חרגמ"ה לגבי הך דהיינו נ"ד דהוי מחמת מום סו"ד שדברי הג' חת"ס שגבו ממני ולא יכולתי להולמם. וכבר מצאנו להגאון עצמו דתבריה לגזיזי דהאי חילוקא דבח"א חא"ע סי' ק"ן נשאל על מי שנשא אשה וחותנו נדר לו סך עצום ואח"ך פשט לו את הרגל הובא שם בשאלה דגאון וב"ד רצו להתיר להאיש חרגמ"ה לישא אשה על אשתו או להתיר לו חרגמ"ה והביאו ראיה מההיא דהפ"מ בח"א סי' ע"ז במי שנשבע לארוסתו לנשא ליום נועד והיה בעיר שנתפשט חרגמ"ה ואבי הנערה פשט לו את הרגל ופטרו הג' פ"מ מחרם ומשמעתו דיכול לגרש בע"כ דנהי דלא פשעה מ"מ גם הוא לא פשע שילבין ראשו מפני חרגמ"ה וה' חת"ם פלפל בזה והעלה לדינא דכל שפשט את הרגל בין אירוסין לנשואין כופין אותה להתגרש בע"כ אפי' בזיווג ראשון ואפי' במקום תקנת רגמ"ה אלא דמצד אחר לא הונח לו יש"ב הוב"א לציון בפ"ת אה"ע סי' נ"ב וזהו הפך מש"ל בההיא תשו' דסי' ר"ג ועל הכל דברי החת"ס צע"ר.

ולפי זה דתא נפקא דכל שטוען מאיסא עלי מחמת מום לא גזר רגמ"ה ויכול לגרש בע"כ ושו"ר לה' שדי חמד במע' אישות סי' ב' סוף אות ט"ז שהביא משם ה' צמח צדק החדש באה"ע סי' קל"ב דעמ"ש בכנה"ג א"ע סי' א' הגב"י אות ל"ג דהמורד על אשתו ואומר מאיסא עלי תרגמ"ה מונעו מלישא אחרת כתב ע"ז דהכנה"ג כ"כ למאי דקי"ל דהאומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא אבל למאן דסבר דכופין אותו להוציא בודאי באשה יכול ג"ך לגרשה דלא עדיף כח האשה מכח האיש כמ"ש הרא"ש והכריע דרגמ"ה גופיה ס"ל דבאיש כופין אותו להוציא וא"כ באשה ליכא חרגמ"ה ומותר לישא אחרת ע"י ק"ר וכו' עי"ד והגם דהרב תלה הדבר במחלוקת היינו היכא דליכא טענת מום אבל היכא דטענת הבעל דמאיסא עליה הוי מחמת מום כבר כתבנו דיכול לגרשה בע"כ ל"מ לס' מוהר"א אבן טוואה בתשו' חוט המשולש שבס' התשב"ץ סי' ל"ה דצ"ט ע"א שכת' דהיכא דליכא חששה דענ"ב שהאמתלא נגלית לעין כל דכ"ע יודו שכופין אותו לאלתר לגרש דבכי האי דנ"ד דינא יתיב דיכול לגרש אלא אפי' למה שחלק עליו מוה"ר בס' צל הכסף ח"א סי' י"ג דפ"ו ע"א דנעלם ממנו דאיכא פוס' דס"ל דאפי' באומרת מאיס עלי מחמת מום ונראה לעין כל דדבריה אמת עכ"ז אין כופין אותו לגרש י"ש. נלע"ד לומר דבנ"ד כ"ע יודו דמצי לגרשה בע"כ דבשלמא באשה כיון דלפי הדין האיש אינו מגרש אלא לרצונו משו"ה באומרת מאיס עלי אפי' שתהיה מחמת מום כיון שהוא אינו חפץ לגרשה אין אנחנו יכו' לכופו הפך הדין דמה"ת אין האיש מגרש אלא לרצונו אבל באיש הטוען מאיס עלי דע"פ הדין יכול לגרשה בע"כ אה"ן דכופין אותה להתגרש לכ"ע היכא דמתברר הדבר שטענתו אמת ויעו' בס' בני יעקב סי' ח' דכ"ז ע"ד שחילק כן וע' להרה"ג מוהרח"פ ז"ל בס' חיים וש' ח"א סי' א' ד"ז ע"ג משם ה' פאת נגב סי' טו"ב וה' שמן המשחה דקי"ח ע"ב דבטענת מאיסא עלי מחמת מום כופין אותה שתתגרש אפי' לאחר חרגמ"ה עש"ה.

אמר מעתה אחר שמצינו דכל דמאיסא ליה מחמת מום לכל הפוס' מצי לגרשה בע"כ ואין כאן חרגמ"ה דאמרינן דמסתמא לא תקן לפום ריהטא יש לומר כן גם היכא דנשבע שלא לגרש בע"כ כ"א מדעתה ורצונה דאם יש בה מום דמאיסא ליה אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע ומצי לגרשה בע"כ. אך לא ברירא לן האי דאפשר לומר דע"כ ל"א כן כי אם בחרגמ"ה משא"כ גבי חומר שבועה שהוא חייוב שמביאו האדם על עצמו אפשר דבכה"ג לא פטרינן ליה מחמת טענה זו דאדעתא דהכי.

ח ומלתא כדנא נפתח בגדולים ואני טרם אחלה להביא על ספר דבריהם דרבנן. אדברה נא בענין חרגמ"ה או שבועה שלא לישא א"א ושלא לגרשה בע"כ איזה מהן חמור יותר או שניהן כאחד שוין ונ"מ ללמד זה מזה דהנה חרגמ"ה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן נחלקו הפוס' מערבה לקראת מערכה מהם אמרו שהוא דאור' ומהם אמרו שהוא מדרבנן ומהם אמרו שהוא מד"ק קבצם כעמיר ה' שדי חמד בחלק אסי' דינים מער' אישות סי' ב' אות י"ט ומע' גירושין סי' ב' או"ד ובחלק הכללים מע' החית אות מ'. וכ"כ בשבועה שאנו משביעין לחתן ע"י ת"כ וע"י הש"ץ יש מחלו' בפוס' אי הוי דאורייתא או"ל וכאשר כתבתי בזה בסה"ק אבני האפד סי' א' אות ל"ב ובכן אם ראינו איזה קולא בחרגמ"ה ונרצה ללמד ממנו לשבועה יכול הדוחה לומר שאני שבועה שהוא איסור דאור' והגם שראיתי להשד"ח במע' אישות סי' ב' ד"ס ע"ג שכתב דהדבר פשוט דשבועת האלקים חמור מחרגמ"ה והמתי' איסור שבועה כ"ש שיתירו חרגמ"ה ע"ע מ"מ הדוחה דוחה בקש לפי מה שנתחדשה הלכה דרבים אומרים דשבועה שלנו הוייא דרבנן. אך כד הוינן בה חזינן דעכ"ז אי בעינן למילף זה מזה שפיר ילפינן באשר איכא ס"ס ס' אי חרגמ"ה הוי דאורייתא כשבועה או"ד הוי דרבנן ואין ללמד ממנו לשבוע' דהוי דאורייתא ואת"ל דהוי דרבנן דלמא הלכה כמ"ד דגם שבועה שלנו הוייא דרבנן וכן להפך ושפיר ילפינן ואם היה מצד החמור והקל שפיר היה לנו ללמד זה מזה. אך טעם הפוס' אינו מטע"ז ולכן נחלקו. הלא תראה להכ"מ בח"ב סי' קי"ז דסבר מימר כדעת מוהראנ"ח ח"ב סי' ך' דס"ל דשנייא חרגמ"ה משבועה דטפי עדיף לומר אדעתא דהכי בחרגמ"ה מכשהוא מושבע מפי עצמו דבמושבע מפי עצמו הו"ל לאתנויי דאם יולד איזו סיבה דאדעתא דהכי לא נשבע, וכיון שלא התנה משמע דבהחלט נשבע משא"ך חרגמ"ה דאין בידו להתנות ולדעתו מוהריב"ל בח"ב הוא מסברה זאת. זאת. אולם דעת מוהרשד"ם בחיו"ד סי' ק"ס דטפי אמרינן בשבו' אדעתא דהכי דאנן סהדי דרווחא שביק לנפשיה מכשהוא מעוכב מכח תקנת רגמ"ה ושכן דעת רש"ל בתשו' סי' ס"ה דבתקנת רגמ"ה לא שייך לומר אדעתא דהכי וסיים וכתב דדברי מוהראנ"ח אינן ודאות אצלו אלא מחששות ולא שבקינן ודאן דמוהריב"ל ומוהרשד"ם בכמה מתשובותיהם שהתירו לישא אחרת עליה היכא דאיכא אומדנא דאדע' דהכי ל"ן מה גם דמוהרח"ש בסי' ג"ל התיר לישא אשה על אשתו בנשתטית ואפי' במקום שבו' וא"כ לא שבקינן ודאן של שלשת הרועים הללו מפני ספקו של מוהראנ"ח את"ד הפ"מ וכתב שבח"א סי' נ"ה הרחיב בפרט הלז (ואמ"א) ועוד כתב בזה בח"ג סי' י"ט י"ש ואסיק שם דהצד השוה בין מוהריב"ל ומוהרשד"ם דבמלתא דלא שכיחא אית לן למימר אדעתא דהכי בין בשבו' שאדם מושבע מפי עצמו ובין בתקנת רגמ"ה י"ש.

גם הפמ"א בח"ב סי' ק"ו כתב וז"ל ואע"ג דמוהריב"ל כשבא ללמד מתשו' זו של הרשב"א דנשתטית בחרגמ"ה לנ"ד שנשבע שלא ישא אשה אחרת כתב שיש פנים לחלק בחרגמ"ה לענין שבועה שאדם מתחייב בה מ"מ עסיק לבסוף דאין לחלק וכל דהוי אונס דלא שכיח דמותר לישא אחרת דאדעתא דהכי לא נתחייב ומי לנו גדול ממוהריק"ו בסי' ק"א דלמד מתשו' זו לענין שבועה וכו' הרי שאינו מחלק בין חרם לשבועה ע"כ וע' לה' שד"ח במ"ע אישות סי' ב' אות דנ"ו ע"א שתמה על מוהריב"ל דעלה בדעתו דשבועה חמור יותר דחילוק זה לא ניתן ליאמר לדעת מוהרי"קו בשו' ק"א ושמצא אח"ך לה' יד ימין בדס"ו דקדמו י"ש ועל שניהם הוא אומר ונעלם דבר שכבר הפמא נרגש מזה. וע' שערי רחמים ח"א אה"ע סי' א' ד"ח שכתב דאין מדברי מוהריק"ו ראיה להקשות למוהריב"ל דהתם לא מיירי בשבועה וכו' וישוב זה ממני היה ושלחתיהו דהמעיין בדברי מוהרי"קו בעמקן יראה דכן כונתו לעשות שבועה וחרם דבר אחד וע"ע ל"ה שד"ח שם שהביא דדעת המש"ל בכ"ג מה' אישות דטפי אית לן למימר בשבועה אדעתא דהכי ממה שי"ל בחרגמ"ה לפי מה שפירש דבריו ה' שיבת ציון סי' פ"ח ודעת הרדב"ז החדשות ח"ב סי' ר"ם הביאו ה' עבודת השם סי' כ"ט דקנ"ח ע"ג דחרם רגמ"ה הוי כשבועה ובמקום דא"ל דבזה לא החרים רגמ"ה ה"ן אמרינן לגבי שבועה דמתירין לו שבועתו וסיים הר' שם דכ"כ מוהר"א ישראל הוב"ד בס' נשמת חיים אה"ע סי' ב' הרי דשלמים וכן רבים ס"ל דילפינן מחרגמ"ה לשבועה מהם דס"ל דשבועא קילא מחרגמ"ה משום דרווחא שביק לנפשיה ומהם דס"ל דשוים הם. ואף למאי דסליק אדעתיה דמוהריב"ל דשבו' חמירא מחרגמ"ה למימר בה אדעתא דהכי ל"ן מ"מ היכא דהוי מילתא דל"ש ואיכא אומדן דעתא לכ"ע אמרי' אדד"לן. ואחז"ר נדפס ס' כוכב מיעקב וע"ש בסי' י"ב דכ"כ דלא זכר אמבוהא דרבנן הנ"ז (וע' בחידו' לאה"ע סי' קי"ז מ"ב כ"י) וע"ע תעלומות לב ח"א סי' ך' בתשו' ה' שמ"ח גאגין ז"ל.

ו ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת אלכה ואשובה לנ"ד דבא הבעל בטענת מאיסא עלי מחמת מום כיון דאם היה מפאת חרגמ"ה היינו מתירין לו לגרשה בע"כ וכ"ש ה"ן דאיכא שבועה יכו"ל אדע' דל"ן ל"מ לס' האומ' דיותר נקל בשבו' לומר כן מחרגמ"ה וכן למאן דס"ל דשוין נינהו אלא אפי' למאן דסבר דשבועה חמיר יותר מ"מ אומדנא דמוכח הוא דאין אשה אלא ליופי ולתשמיש וכל דמאיס אליה מחמת החולי שהי"ל באותו מקום אדע' דל"ן והכין חזינא לתרי גברי רברבי רבצי זמננו הר' מוה"ר יצחק קובו ומוהר"ש מאטאלון זלה"ה בתשו' כי באה בס' צל הכסף ח"ב אה"ע סי' יו"ד בדל"ה שכתבו להתיר לבעל לגרש את אשתו בטענת מאיסא עלי וסמכו עצמם על תשו' פאת נגב סי' טו"ב שכתב דבטוען האיש דמאיסא עליה דיכול לגרשה בע"כ אף לאחר חרגמ"ה שלא תהא כח האשה גדו' משל איש וככל הנז"ל והרבנים הנ"ז ילפי לה בדדמי דה"ה בשבועה דנהיגי האידנא לפי מ"ש הפוס' דאין לה אלא דין שבו' דרבנן ע"ע והג' מוה"ר שם בסי' י"א הגם שהשיג לשני הרבנים הנ"ז במה שהבינו בדעת ה' פאת נגב מ"מ הסכים לדינא דכל היכא דבטענת האיש איכא רגליים לדבר וכנדון מום הנתק של הר' פ"ן הדין דין אמת שיכול לגרשה אלא דבנ"ד לא היה לבעל שום בירור בטענתו שטוען שנמאסה בעיניו משום שבקשה להכשי' באיסור נדה וכו' ע"ש וכבר הציל את עצמו מוהרש"מ מהשגתו זאת בספרו עבודת השם סי' פ"ט דקס"ג ע"ד עי"ד נמצא דשלשת הרועים הנ"ז בהסכמה עלו דבטוען מאיסא עלי מחמת מום ויש רגליים לדבר שטענתו אמת הגם שנשבע שלא לגרש אמרי' אדל"ן. ובחפשי' מצאתי אילן גדול להשען עליו הוא הקדוש מוה"ר ב"ד זיע"א בחא"הע סי' ע"ז שנשאל על מי שטוען על אשתו שחלתה אחר הנישואי' ובכל פעם שמפרידין אותה ממנו ועושין לה רפואות היא מתרפאית וכשחוזרת להזדווג חוזר לה החולי עצמו ואמרו הרופאים שיארע לה כן לעולם ואומר הבעל שאינו יכול לסבל הצער והריח רע שיש לה מהחולי הנ"ז והרב פתח לה פתחא מההיא דמוהר"ם שהבאנו לעיל בראש אמיר' דכשטוען שנאתיה יכול לגרשה אם פורע לה כתובתה אך עמד כנגדו השבו' שנשבע בעת הנישו' שלא יגרשנה בע"כ ושלא ישא א"א עליה וגם חרגמ"ה ופתר לה ע"פ תשו' מוהריב"ל א"ב סי' כ"ב דיכו"ל אדל"ן ויכול לישא א"א עליה וכו' הרי דהרב התיר לישא א"א ולעבר על שבועתו ותרם רגמ"ה רק בעבור טענתו דמאיסא עליה מחמת מום כי בדברי התשו' לא בא טענה אחרת והיינו בדברי הרבנים הנ"ז. ומאי דלא התיר לגרשה בע"כ הגם דדא ודא חדא היא דבין כך וכין עובר על חרגמ"ה כבר פירש הרב שם דאע"ג דלישא אחרת מצי למימר אדל"ן לענין שלא לגרשה בע"כ אמרי' אדעתא דהכי נשבע ולא מצי לגרשה והיינו משום דאפשר לו לקיים אותה ולישא אחרת והיא שיטת מוהריב"ל וסיעת מרחמוהי דס"ל דיותר קל הוא לישא אחרת עליה מלגרשה בע"כ ודלא כהחול' דס"ל להפך יעו' לה' חק"ל חיו"ד ח"ג סי' פ"ז דל"ז וע' לה' אהל יצחק ח"מ סי' ז' שנתקשה בזה בדברי הרב"ד וה' בארות המים אה"ע סי' א' וע"ע לו בהשמטות לח"מ סי' ט"ל ד"פ ע"א. משנת ר"א ח"ב סי' מ"ח ועד אחרן המאסף האחרון חת"ס גדול בס' שדי חמד מע' גירושין סי' ב' אות ה' דערך מחלו' הפוס' בזה מערכה לקראת מערכה והוא פנה אחרת עכ"פ מותר לעבר על שבועתו באיזה אופן שיהיה. ונ"מ דאם ברור הדבר דלא יהבי ליה איתתא אחריתי בעודה אגידא ביה או שאינו יכול לישא ב' נשים דיש מחאה מצד השררה כמו שיש במלכות הזאת מחאה גדולה ליקח ב' נשים גם מוהריב"ל ודעימיה יודו והרב"ד מכללם דיכול לגרשה בע"כ הגם דהוא קשור בחבלי השבועה דהא יהבי טעמא דאפשר לקיים אותה וז"ל מוה"ר דברי שמואל באה"ע סי' ט' דקנ"ב ומינה יוצא למה שנחלקו הפוס' אי אמרינן דגירושין עדיף או לישא אחרת דלפי מ"ש דבשבועה זו איכא ספקות להקל א"כ נראה דאם הבעל רוצה לגרשה דיכול לגרשה ואם היא אינה מתרצית בגירושין יכול הבעל לישא אחרת עליה ע"כ והרי כאן תנא דמסייע להו להרבנים הנז' רבני וגאוני ארץ מולדתי יע"א מר ניהו נשיא הארץ הרב"ד ז"ל. ואח"ז נדפס ס' כוכב מיעקב למו"ה מוהריק"ו ז"ל ובסי' ו' דט"ל ע"א העלה כן מכח תשו' הפ"ן הנ"ז. אך דא עקא

שראיתי לאחד מחו"ר זמננו תנא ירושלמאה הרב יצחק אשכנזי נר"ו בתשו' כי באה שם בס' צל הכסף ח"ב סי' י"ב דמ"ז ע"א שחלק על ב' צנתרות הזהב הנז' מוהריק"ו ומוהרש"מ ודחה ראייתם מתשו' ה' פ"ן באמרו דשאני חרגמ"ה דאיכא למימר לא ייפה תקנתו היפך מה שהדין נותן אבל בשבועה שאדם נשבע אימא שכלל בשבועתו דאף שהדין נותן להוציאה בע"כ שלא יוציאנה ובסוף כתב דחילוק זה הנה בא בדברי הפ"ן שם בסי' י"ח שכתב ולפ"ז בנ"ד אם א"א שתתגרש ע"כ לכ"ע מונע ממנה שכ"ו וכו' וכ"ז אף אם נתפשתה תקנת הגאון ז"ל וכו' באופן דאם לא היתה הדבר פשוט דהיה מגרש' בע"כ אך מה שמעיק לנו הוא שנשבע שלא לגרשה בע"כ וכו' אמנם כיון שתלה הדבר ברשות ב"ד וכו' הרי בהדייא כמ"ש ואעיקרא המעיין היטב בדברי הפ"ן בסי' טו"ב יראה דלא כתב דגם בנ"ד דאיכא שבוע' דכופין אותו להוציא אלא דכונת הרב הוא דכיון דמה"ד כופין אותה לקבל גט יועיל זה להקל מעליו שבוע' המזונות אך מעולם לא עלה ע"ד הרב להתיר לישא אחרת או לגרשה בע"כ נגד השבועה וכאשר יראה המעיין בדבריו ובסוף כתב דבס' בני אברהם סי' ח"י ובס' בני יעקב סי' ח' וה' פאת נגב סי' ח' חילקו כמותו יעו"ש. וכשאני לעצמי אהמ"ר לבבי לא כן יחשב דאיהו אזיל לשיטתיה למ"ש בדע"ב ע"א דחרגמ"ה קיל משבו' ובשבו' ל"א אדעתא דהכי ולפי מה שהוכחתי לעיל דלעו' אמרי' אדל"ן אפי' שנאמר דשבו' חמירא מחרגמ"ה שוב אין מקום לדחיה זו ולא אדבר עתה רק למה שנסתייע מדברי הפ"ן בסי' טו"ב וסי' ח"י דלפי דעתי איני רואה כאן סיוע שיש בו ממש והנני מודיעך דההיא תשו' דסי' טו"ב בעל דברים הוא מוהר"ם אשכנזי ז"ל מרבני קושטא יע"א והיא באה בספרו אם הדרך בחאה"ע סי' יו"ד ושם באה השאלה והתשו' בדרך ארוכה ושם מפורש דטענת הבעל הלא היא דמאיסא ליה מחמת הנתק ורוצה לתת לה כתובתה ולגרשה ואם לא תרצה להתגרש אף בנטילת סכי כתובתה היוכל למנוע ממנה שכ"ו עי"ש שהבעל לא הקשה ערפו לגרשה בע"כ רק דעיקר טענתו היתה שרוצה למנוע שכ"ו וע"ז ה' מוהרמ"א הנ"ל ירה אבן רעיוניו לענין השבועה אך הגיד ולא כיחד פעמים הרבה וכתב דכיון דלא תיקן רגמ"ה בכי הא יכול לגרשה בע"כ כ"ש הוי לענין מזונות וכו' ובנ"ד שנשבע שלא לגרשה בע"כ בלתי רשות ב"ד לצד זה שלא תיקן רגמ"ה בהכי צריכין ב"ד לתת לו רשות וכו' גם כשהביא ס' הרמב"ם ורשב"ם דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרשה ודן ממנו דכ"ש באיש סיים וכתב דבטענת מאיסא עלי כופין אותה לקבל גט ואם לא תרצה אינו מחוייב בשבועה ושנה ושלש בדברים האלה יעו"ש בתשובתו ואיך הפה יכולה לדבר דמעולם לא עלה על דעת הרב להתיר לו לגרשה בע"כ מאחר דבדברי מוהרמ"א מ"א בספרו ובתשו' שבס' פאת נגב בא מפורש להדייא וכן הבין בדבריו הרה"ג מוהרח"פ בס' חו"ש ח"א סי' א' ד"ז ע"ד ורמזתיו לעיל.

ומה שנסתייע מדברי הפ"ן סי' ח"י אה"מ משם תברא ולא העתיק כל דברי הפ"ן ז"ל וז"ל הכתוב שם אך מה שמעיק לנו הוא מה שנשבע שלא לגרש דחזקתו דידע וע"ז נשבע (תיבות הללו הושמעו מידי מוהרי"ץ אשכנזי נר"ו בהעתקתו) ולא מצי לגרשה אפי' שישלם לה כתו' משלם וכו' אמנם כיון שחלה הדבר ברשות ב"ד ורואים ב"ד שא"כ במקום שאין האשה מתגרשת בע"כ בנד"ז הדין נותן לגרשה בע"כ כיון דמאיסא עליה מחמת דבר רע וכו' נותנים לו ב"ד רשות שיגרשנה וכו' והענין הוא שבנדון הרבנים הנ"ז היה מקום לומר דידע ומחל כיון דאיכא מרחץ והו"ל כידוע ועמ"כ נשאה ונשבע שלא לגרשה וכמ"ש הפ"ן בתחיל' דבריו אלא דבאים אנו לפוטרו מטעם דסבור הייתי דיכול לקבל וטע"ז מהני לחרגמ"ה דיכולים אנו לומר דלא תיקן בזה הג' אבל לענין שבועה ל"מ ול"מ דמצי למימר אדל"ן כיון דחזקתו דידע וע"ז נשבע ולכן בחר דרך אחרת. ודברים הללו באו יותר בהרחבה בס' בני יעקב סוס"י ח' וז"ל אפשר דלא אמרו הני רבוואתא שיכול לגרשה אע"ג דאיכא טענת מחילה אלא דוקא היכא דלא אתי עלה אלא מכח תקנ' רגמ"ה דכיון דאמרי לא תיקן הג' א"כ לא חל על אשה זו תקנת רגמ"ה ואפי' אי מחיל מה בכך אבל בנ"ד דאריא דשבועתא רביע עליה נהי דאיכא למימר אדל"ן היכא דליכא טענת מחילה אבל היכא דאיכא למימר דידע ומחל לאו כ"כ להוציאה דהרי נתרצה בזה וחייל עליה שבועתא והעתיק דברים הללו הפ"ן סוס"י י"ד לענין נכפית דלא קביע לה זמנא והו"ל כידע קודם אירוסין וע"מ כן נשבע והן הנה דברי ה' בני אברהם סוס"י ח"י. אך אם היה יהיה האופן דלא ידע וכנדון שלשת הרועים הנ"ז וכגונא דנ"ד גם הפ"ן ודעי' יודו דיכול לומר אדל"ן וזה ברור בדבריו ואה"מ ממוהרי"ץ אשכנזי נר"ו דבריו אין להם שחר ומהרבנים שהביא לסיוע לחלק על מוהרש"מ ודעי' המה עומדים לעזרו דכל דלא שייך טענת מחילה דלא ידע ונשבע יכול הבעל לומר אדל"ן. ועם שאני אהבתיהו האמת יותר אהובה. וע"ע למוהרי"א נר"ו שם בדמ"א שבקש להפיל ארצה טענת אדל"ן מפני שלשה שריגים אי מפאת ההיא דה' המבי"ט ח"ג סי' נ"א גבי נסמית ואי מפאת נולד ואי מפאת ס' מוהראנ"ח דבקו"ע ל"א הכי וקמחא טחינא היא ועל הדבר הזה ל"ו נמצאו ביטולין' בדברי מוה"ר מוהרא"ק ז"ל בס' שער אשר אה"ע סי' ב' י"ש דברים נכוחים ובס' דברי שמואל סי' ט' דק"פ ע"ג ואכמ"ל וע"ע משנת ר"א ח"ב חיו"ד סי' מ"א דרך עץ החיים סי' פ' דל"ו ע"ד שעות דרבנן סי' ה' די"ח ע"ד. פני יצחק ח"א סי' ט"ו. תעלומות לב ח"א אה"ע סי' י"א. שמחה לאיש חאה"ע סי' ז' דל"ג ע"ג.

ז ורווחא אשכחנא להציל נ"ד מכל הני פקפוקי גם לס' מוהר"י אשכנזי הנ"ל יען בכתו' שלנו כתוב וכן נתחייב התתן הנז' שלא לגרש את הכלה הנז' שום מין גירושין שבעולם כי אם מדעתה ורצונה ורצון אחד מקרוביה היותר קרוב לה וברשות ב"ד וכתבו להדייא מוהרמ"א והפ"ן שם הבאתי דבריהם לעיל דכל היכא דכתוב בכתו' רשות ב"ד שהדין נותן לגרשה בע"כ דמאיסא עליה מחמת דבר רע דבכה"ג ב"ד נותנין לו רשות שיגרשנה ע"ע וע' למוהר"י אשכנזי נר"ו בס' צל הכסף שם דמ"א דכן הוא גם לפי פקפוק מוהראנ"ח דבקו"ע ל"א אדל"ן דכל שהוא ברשות ב"ד לית לן בה. והגם דהרבנים מוהרמ"א והפ"ן מיירו למנהג קושטא שכות' ברשות ב"ד לבד אכן למנהגינו שאנו כותבין אם לא מדע' ורצונה ורצון א' מקרוביה וברשות ב"ד יש מקום לומר שצריך רשות משלשתן. הא ליתא דכל שיש רשות ב"ד אין אנו צריכין לרשותה יעו' כנה"ג סי' א' הגהב"י ס"ק ס"ו. יד"א מ"ק הגב"י ס"ק מ"ז ומ"ב ס"ק ל"ג חסד לאברהם סי' ד' דטו"ב וי"ח דאע"פ שכתוב רשותה ורשות ב"ד רשות ב"ד לחוד מהני וצריכים הם לתת לה רשות וכמ"ש הפ"ן ומוהרמ"א הנ"ל. והנה אמת דאנכי העירותי ע"ז בסה"ק אבני האפד סי' א' אומ"א דלפי מ"ש מוהרש"ך ח"א סי' ך' והמשא"מ ח"א אה"ע סי' כ"ג דבכתובות דכתוב בהן דעתה ורצונה ודעת ורצון א' מקרוביה לא הוי וי"ו לחלק אלא להוסיף ולומר דתרתי בעינן מה נשתנה כשכתוב בה ורשות ב"ד לומר דברשות ב"ד לחוד מהני ולא נאמר דהוי וי"ו להוסיף ותלתא בעינן י"ש והן עתה בדעתי לומר שליש ישוב דבשלמא בדעתה ורצון קרוביה שפיר אמרינן דהוי וי"ו להוסיף דלא רצו להתיר ברצונה דוקא דשמא יאנסנה בינו לבינה או יפתנה שתתן רשות ובקל תתפתה האשה לכך הצריכו ג"ך דעת א' מקרובי' דבנקל לא יתפתה אבל רשות ב"ד אין לצרף לזה דרשות ב"ד הוא בא לכשהדין נותן לגרשה והיא וקרובה ימאנו ולא יתנו לו רשות לזה כתוב התנאי דרשות ב"ד ולומר דרשות ב"ד יהיה בו כדאי לגרשה או לישא אחרת עליה אף בלתי רצונה אבל כל שהיא וא' מקרוביה נותנין רשות למה לי רשות ב"ד ולכן ס"ל דהכונה או רשותה ורשות א' מקרוביה או רשות ב"ד ודוק בדברי ה' חס"ל שם כי דברים הללו באו אל קרבנה. ובחפשי ראיתי למוהרח"פ ז"ל בס' חו"ש ח"א סי' ז"ך ד"ך ע"ג שכתב וז"ל דאף אם כתוב בכתו' שלא לישא א"א עליה כ"א ברשו' וברשות ב"ד וכשיהיה הדין נותן דיכול לישא אחרת והיא אינה רוצה לתת לו רשות יכול להתיר שבועתו לישא אחרת בלתי רשותה וכו' ואפי' תהיה האשה עומדת וצווחת לא משגחינן בה ומתירין את שבועתו וכמ"ש ה' משא"מ ח"א חיו"ד סו"סי ט' דמ"ח ע"ב עכ"ד ופשפשתי בתשו' משא"מ שם ולא ראיתי כהנה דהתם אינו כתוב בכתובה רשות ב"ד דוק שם. וכיון דבכה"ג מהני רשות ב"ד בלי רשותה כגוונא דנ"ד דהדין נותן דיכול לגרשה בע"כ רק דמצד השבועה מעכב דאינו יכו"ל אדל"ן לדעת קצת פוס' אזי רשות ב"ד מהני לכ"ע וצריכין ב"ד לתת לו רשות וכמ"ש ה' אם הדרך והפ"ן הנ"ל.

ח ואל תבהל ברוחך לומר גם אני אודך דכל דטוען הבעל מאיסא עלי מחמת מום דשפיר מצי לגרשה ע"כ וכהסכמת הפוס' הנ"ל מיהו זה יהיה כשעדיין מומה עליה וכגון מום הנתק וריח הפה אשר בא בדברי הפוס' הנ"ז דכיון דבבא אליה מרגיש צער המיאוס יכול לטעון דאדל"ן. אך אם יהיה האופן בנ"ד דלפי דבריה נתרפאית איך נאמר דמאיסא ליה על המומין שעברו הלא מאי דהוה הוה והנה בעתה האשה הנצבת אין בה מום כדי שיטעון דמאיסא ליה ואין זה כי אם רוע לב הבעל שרוצה לגרשה מעל פניו בטענות שוא ומדוחים, לאו הכי דמלבד דכפי דברי הבעל הוא שעדיין חליה עליה והדברים מורים כן ובדבעינן מימר קמן בס"ד. עוד בה דאפי' יהיה האמת כדבריה שכבר נתרפאה מהחולי שהיה לה מקודם ועתה היא בריאה וחזקה עכ"ז יכול לטעון שגם עתה שנתרפאה היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו לה מומין וטענה זו היא טענה חזקה וכמ"ש התוס' במס' כתובות דע"ו ע"ב ונעמד בזה בסמוך בס"ד.

ט ואשיתה עני על הטעונה השנית שטוען הבעל דהגם שתהיה האמת שהיא היתה בריאה בשעת נישואין אך מי יוכל להכחיש שלא היתה לה חולי מקדמת דנא ואפי' לפי מכתב תעודה שהיא הראתה מהרופא הוא המעיד בנו שהשתדל לרפאותה ממכה שהי"ל בבית הרחם ונתרפאה ולפ"ז הי"ל או לקרוביה להגיד לבעל קודם נישואין הדבר הזה ובפרט כי קרוב הבעל כשדבר עם קרובתה על קשר הזיווג אל האשה אמר ושאל ממנה אם האשה הזאת היא בריאה והיא השיבה כי בריאה היא נמצא דהיה כאן טעות בשעת הקידושין והו"ל שבועת שגגה כי לא ידע האיש ולו ידע לא היה לוקחה ואומר דהדעת נותן והשכל מחייב דאשה שהיתה חולה ונתרפאה דיש מקום קפידא להבא להתקשר עמה בזיווג כי יש לו לחשב דתחזר החולי למקומו לאח"ז או בזכרו כי הי"ל חולי אע"פ שחלף עבר מ"מ היא נמאסת אצלו ובפרט במקומות בית הסתרים ויש להודיעו מקודם כי אפשר הוא מהקפדנין וכל שלא נודע לו מתחילה יש מקום להקפדתו ולטענתו לומר אילו ידעתי לא לקחתיה. ומה גם דנחית לזה למען דעת אם בריאה והשיבה לו דכבר היא בריאה וחזקה ונמצא לפ"ז דהשבועה שנשבע בשעת הנישו' היתה שבועה בטעות. וזאת מצאנו דעל ההיא דתנן בכתובו' מ"ב ע"ב המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת אמרו בש"ס דמ"ו ע"ב הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר ממקומו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ופרש"י מכאן ולהבא אבל עד עכשיו היו עליה נמצא דבשעת הקידו' הטעהו וכתבו התוס' בד"ה חכם אין לפרש דבלשון תלייא מילתא וכו' אלא בקפידת המומין תלוי הטעם שאף עתה לאחר שנתרפאית נמאסת היא בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין וכו' והכי מפרשי לה הרא"ש והר"ן ושכ"ן מדברי הרמב"ם וכמ"ש בב"י באה"ע סי' ש"ל וכ"פ על השלחן הטהור שם ס"ה וז"ל ה' הלבוש קדשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומין בשעה שקדשה והלך אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת דכיון שגילה דעתו שהוא מקפיד על המומין של עכשיו אף אחר שנתרפאת היא נמאסת בעיניו כשהוא זוכר שהיו בה מומין אב' אם התנתה עם האשה ע"מ שאין בו מומין והיו בו מומין אפי' בשעה שקדשה והלך אצל רופא ורפאו ה"ז מקודשת שאין גנאי לאיש במומין שנתרפאו וכו' מבואר דכל לגבי אשה אם היתה חולנית ונתרפאה גנאי הוא לה ואיכא קפידא. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות דקפידא זאת דמתנייא בש"ס היינו שבשעת קידושין היו עליה מומין ונתרפאה אח"ך אבל כל שהיו עליה קודם השידוכין והנישואין ובשעה שנתקים הזווג היא היתה בריאה לא נאמר זה וכמ"ש להדייא בא"ז לכתובות והו"ד בס' אמרות טהורות שם וכ"כ הח"מ והב"ש בסי' ט"ל סקי"ז. אמנם הא לאו שמה דחייה דכל דאתינן לבטל הקידו' ולפוטרה בלי גט או להוציאה בלי כתובה בודאי דאזי בעינן שיהא בה בשעת התנאי כדי לעקר הקידושין דאם הוי בה קודם לכן ובשעת הקידו' לא היו בה נמצא דנתקיים התנאי ולא מצו לבטל הקידוש' דהא לא התנו ע"מ שלא יהיו בך מומין לעולם וכמ"ש הח"מ והב"ש שם אבל כל היכא דאין אנו באין לעקר הקידושין ולא להפסיד כתובתה רק דהוא טוען דהטעוהו ואדל"ן ולא נכנס בקשר הזיווג בכה"ג הוי קפידא כל שלא גילו אזנו דיוכל לטעון עכרתם אותי שלא גיליתם אזני בשעת הקשר דלו ידעתי לא הייתי לוקחה דחוששני מחלאים כאלה מחמת מיאוס דיש אפי' לאחר שנתרפאית וכמ"ש הפוס' דהוא גנאי. ואל תשיבני מההיא דמוהר"שי בתשו' כי באה בס' חיים ושלום ח"א סי' ו' ד"ך ע"א דיש לחלק דהתם שאני דנחלית תחתיו ודוק. ותו חוששני להם מחמת פחד שלא תחזר החולי ויעו' להב"ש בסי' ט"ל ובסי' קי"ז סקי"ב דעמ"ש הח"מ לשם בענין חולי הצרעת ונכפה שהי"ל בילדותה קודם הקידושין דאע"ג דנתרפאית מקודם הוי מום כי יש לחוש שמא תחזר הקשה דכשחילקו בש"ס בין חכם לרופא למה לא חילקו דשאני רופא דיש לחוש שמא תחזר לה המום ותירץ דקמ"ל בש"ס דאפי' אם ידוע שלא תחזר אינה מקודשת כי מאוסה היא בעיניו י"ש מבואר דאפי' במקום שאין שם תנאי וכגון במאי דקאי הב"ש חששא דשמא תחזר היא חששא אלימתא וכ"כ ה' כוכב מיעקב שם בדט"ל ע"א וע' להג' חת"ס בהשמטות לחה"מ סי' קצ"ח דבא מעשה לפניו על אשה נשואה שנדבקה בה הצרעת ונתרפאית וחפץ בעלה לגרשה הביא לשון הח"מ והב"ש הנ"ז וסיים וז"ל ונ"ל דלק"מ דהש"ס איירי בהתנה ע"מ שאין בה מומין ועי"ז בא לבטל הקידושין דאם היה אומר הטעם דשמא יחזר המום למקומו הראשון אפי' לא הי"ל בשעת התנאי רק בילדותה וכבר נתרפאה בשעת הקידו' מ"מ לא נתקיים התנאי דשמא יחזר המום למקומו וז"א דעכ"פ נתקיים התנאי דלא הי"ל מום בשעת הקידו' אבל לעולם יכול הבעל לבטל השידוכין או לגרש בע"כ ע"י מניעת שכ"ו וכו' י"ש הרי דיש לחלק היכא דהוא לעקר הקידו' להיכא דהוא לבטל הזיווג דהתם בא לפוטרה בלא גט אבל היכא דפוטרה בגט רק דהטענה הוא להפטר מהשבועה אה"ן דטענה זו מעולה וישרה באיש נגד אשתו ע' צ"ל הכסף ח"א סי' י"א ד"ס ע"ג. ואע"ג דה' חת"ס שם סיים דהח"מ עצמו לא אמרו רק בדרך אפשר דמשמע דלא סמך ע"ז היינו להוציאה בלי כתובה אך לענין דינא אסיק ותני דאחר שיניח לה כתובתה יכול למנוע ממנה שכ"ו עד שתקבל גט ואף לאותם שקבלו חרגמ"ה כ"ש לדידן דהוי מטעם שבועה דלרוב הפוס' קיל מחרגמ"ה וכנ"ל דיכול לומר דהיתה שבועה בטעות כי הוא לא ידע מזה.

כי ע"כ אלין דהו"ו לא זכיתי להבין דברי קדשו של ה' באר מ"ח ח"ב חאה"ע סי' ט' למאי דקאי מר דדמה דינא דשבועה לדינא דקידושין דש"ס דכשם דהיכא דכנסה סתם ונמצאו בה מומין אח"ך דאמרינן דהוייא מקוד' מספק וצריכה גט רק כתובה מפסדת ה"ה לענין שבו' דלא מצי לגרשה יעו"ש ואחר נע"ר גבא טורא בינייהו דהתם כדי לעקר הקידו' בעינן טענה רבא אמתני ותקיפא דהיינו תנאי ובלי תנאי אינן נעקרין הקידושין לפוטרה לעצמה בלי גט אבל לענין שבועה דכל דאיכא אומדנא דאד"לן וב"ד פוטרין אותו משבועתו וכמו שהארכנו לעיל (באות ו') מה דמות יערך ומ"מ אף לפי דברי הרב בנ"ד יודה דטעמא טעים הרב דמאחר דהיה בשבועה לא מחית איניש נפשיה לכתחי' לישבע עד דבדיק וכיון דהוי מום שבגלוי אמרינן ראה ונתפייס אבל בנ"ד דהני מומין שבסתר דא"א להתגלות אם לא על ידי תשמיש וכבר הבעל שאל מקודם אם היא בריאה והשיבוהו שהיא בריאה א"כ הי"ל לעשות עוד ולא עשה בודאי הגמור דאמדינן דעתיה דאדעתא דהטעוהו לא נשבע ויכול לגרשה בע"כ.

איכו השתא נקומה ונעלה אל הטענה השלישית שטוען הבעל שהוא שמע מפי הרופאים שאף אם תתרפא כל עת שתשוב להזדווג עמה יחזר לה החולי והוא מראה לזה הקב"ע שנעשה בעיר ביינה מאשה אחת שהעידה לפני הב"ד ששמעה כן מפי הרופא בפניה והמכתב הזה נמסר ביד הב"ד כו"ח מאת הרב המו"ץ מעיר ביינה מחדש תשרי התרע"ב מגיד ומשמיע שהאשה מ' פ' שהלכה עם האשה בעלת דבר להרופא למליצה בינה ובין הרופא ספרה לפניו מה שדבר לה הרופא מענין זה וכה היו דבריו חולי האשה. הזאת הוא ישן נושן וע"כ לא הי"ל להנשא כלל שאפילו אם תתרפא הנה בשובה להזדווג יחזר לה החולי, ועוד ספרה האשה המעידה לפני המורה שהאשה הנשואה אמר לה שלפני שתי שנים עשו לה ניתוח (אופיראסייון) ומאז היא חולה והלכה לדרש אל רופא פ' ואמר לה שיש לה קאטאר (חולי בבית הסתרים) את"ד המכתב ולפי מ"ש בשאלה היא שהב"ד שאלו מהאשה בעלת דבר אם אמת היה שהלכו שתיהן יחד לפני הרופא ואם דבר הרופא כדברים האלה והיא השיבה שהאמת שהלכו שמה אך לא הבינה מה שדבר הרופא לה כי איננה מבינה באופן שאין כאן הכחשה רק כמו שהעידה המעידה שאמרה לה האשה שנעשה לה נתוח האברים ושמאז היא חולה הכחישה במקצת שאמת שהגידה לה על הנתוח אך לא אמרה לה שהיא חולה עדיין ואדרבא מאכלה בריאה. ובעמדי לעיין מכתב קב"ע הנז' נולדו לי ג' ספקות אחד כי המעידה היא אשה שפסו' להעיד וכמ"ש מרן בחה"מ סי' לה' סי"ד והן שני כי היא מעידה ששמעה מפי הרופא והו"ל עד מפי עד דפסול וכמ"ש מרן סי' פ"ח ס"ח. יבא השלישי דלא נתקבל העדות בפני האשה והו"ל קב"ע שלא בפני בע"ד.

י על הספק ה"א זאת מצאנו להתה"ד בסי' שנ"ג שכתב דבמקום דלא רגילי להיות אנשים רק נשים כגון בבה"כ של נשים נאמנות הנשים להעיד על המקומות אפי' להוציא ממון ושכן מצא מועתק מפסקי גדול דנאמנות הנשים להעיד לאשה שאלו הבגדים לבשן בחיי הבעל וראייתו מההיא דקידושין דע"ד ד"ג נאמנין על הבכור חיה לאלתר ועי"ז מוציא ה' סלעים לכהן י"ש והיא הפך מ"ש הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קכ"ב לענין מקומות בה"כ דעדות נשים ואפי' אלף וכולן שוות בעדות אחת אין עדותן עדות ואע"פ שאנו מחזיקין לענין פי ב' בבכור שאני התם לפי שא"א זולת זה שאין האנשים מילדות את הנשים וראיה לדבר ותקח המילדת והקשר על ידו שני אבל כאן הרי אפשר ע"י אנשים בעדות מכר או מתנה ומרן ב"י בסו"סי ל"ה הביא דברי שניהם וכתב דזו היא שיטת הרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון ושדברי התה"ד אין נראין בעינו עי"ד וכ"כ מור"ם שם בהגה וממרוצת דברי הרב"י נראה דמוהרי"קו בשו' ק"ב קאי כס' התה"ד. אולם מוהר"ש הלוי סי' ל"ח כתב דגם מוהרי"קו אינו מסכים לדינו של התה"ד שלא כתב מוהרי"קו שיש להאמין נשים רק בהכאות וחירופין (דאע"ג שיש בהם צד ממון וכמבו' בדברי הכל בו שהביא שם דיש תקנת ר"ת ליתן המכה כ"ה זהובים מ"מ כיון) דהדבר בא פתאם שא"א להזמין עדים מקודם אבל במקומות בה"כ לא והעלה דמאחר דהרשב"א דחה ס' זו א"ל דאילו היה רואה התה"ד ס' זו של הרשב"א אולי היה חוזר בו וכו' עי"ד. ואנכי לא ידעתי ועפר ואפר תחת כפות רגליו לא זכינו לירד לסוף דעתו דהא התה"ד סמך עצמו אפסקי גדול שכתב דנאמנת אשה להעיד לאלמנה אלה הבגדים לבש בחיי הבעל משום דאין האנשים רגילים להסתכל בבגדי נשים והביא ראיה מההיא דחיה י"ש (ועי' כנהג הגב"י סק"י דהביא כן משם הרדב"ז) וכיון דהת"הד מצא לאחד מן הגדולים שכ"כ איך אפשר לומר דאילו ראה תשו' הרשב"א היה חוזר בו דמי יודע מי הוא הגדול הזה (אחז"ר ראיתי להג' יאודה יעלה בחיו"ד סי' קצ"ו שהביא דברי התה"ד ודברי הרשב"א המנגד עי"ד) ואע"ג דהרשב"א קאי למקומות בהכ"נ והגדול קאי אבגדי אשה אין סברא לחלק דמ"ל זה ומ"ל אותו עיקר הילפותא הוא מההיא דחיה כי לפי דעת הרשב"א אין ראיה מחיה דדוקא שם נאמר דין זה שא"א בלתה דאין האנשים מילדין את האנשים וכמבו' בדבריו ואנא קחזינא לה' משכנות הרועים מ"ט אות ס"ה שהביא ג"ך משם תרין אריוותא מוהר"ש הלוי בסי' לה' וה' מוהרח"ש בס' חו"ת ח"א סי' כ"כ שכתבו דאי הוה שמיע להת"ד ההיא חשו הרשב"א הוה הדר ביה מה גם בהגלות נגלות דעת הרמב"ם והר"ם מסרקסטא והרא"ש והטור מאן חשיב לאפקועי ממנא בעדות הנשים נגד האדירים האלה עי"ד וגם עליו יעבר כוס התימ"ה דלא עלה על לב מ"ש.

ומכל מקום עיניך תראנה דהר' משכה"ר לא אזר חייל לדון הפך התה"ד כי אם בעבור דנ"ד היה לא פוקי ממונא מה גם דאינהו אזלי בתר הוראות מרן אך אם יהיה הדבר להפך דאנו באים לאחזוקי ממונא ע"ש עדות נשים וע"י ס' האדירים הרבנים אנו באים להוציא מיד המוח' מודו גם הם דאין בנו כח להוציא מידו באשר התה"ד אתו ואינו יחיד בדבר הזה וכמו שכ"כ מוה"ר ב"ד ז"ל בחה"מ סי' ו' ד"ז ע"ג דהמוח' יכו"ל קי"ל כמ"ד דהוי פלוגתא וקי"ל כמ"ד דמכשיר אשה יעוש"ב ולא אכחד דגם על הרב"ד יש לתמוה דנדחק הרבה לומר תרי קי"ל ולמצא עזר לס' התה"ד מדברי מוהריק"ו כדי שלא ישאר יחיד בדבר הזה ומדוע לא יבאר דתרי גברי רברבי נפקי הכא אותו גדול והתה"ד ואם ריק הוא ממני וזה ברור. נקטין דבמקום דרגילי נשים אע"ג דאיכא אופן שהיה אפשר ע"י אנשים איכא מרבוואתא דסברי דמדינא מקבלין עדות נשים ומצי המוח' לומר קי"ל כוותייהו. וראה זה חדש שמצאתי להג' ר' האיי ז"ל בתשו שערי צדק ח"ד ש"ד סי' ל' ד"ס שכתב וז"ל ולענין מה שאין זה רוצה להאמין לדברי הנשים המילדות אין הדין לשמוע לדברי הנשים דהנאמנות אינו אלא להחמיר אבל לא להקל וכו' וכבר ידענו כי בדיני ממונות חומ' לתובע וקולא לנתבע כך אם אמרו הנשים הנאמנות דבר לחייב בו חייוב אין שומעין להן שהמע"ה ואם אמרו שהיא בתולה עדיין אין מחייבן את האיש ליתן כתובה עש"ב מבואר דעתו דלהחזי' ביד הנתבע עדות נשים מהני וכמאי דקאמר חומרא לתובע וקו' לנתבע ומי לנו גדול מר"ה ז"ל. אף גם זאת באו לידי אח"ז ת' הגאו' הנדפסות בש' התרל"א ע"י החכם קורוניל וראיתי שם בסי' ע"ד שכתב וז"ל המארס את האשה והיה נכנס אצלו וכו' אם מתיראין שמא הפסיד בתוליה נבדקת ע"י נשים שכל הנבדקות נבדקות ע"י נשים ואם הפסיד בתוליה נותן ז' סלעים שהם מאתיים זוז דמפותה י"ש הר' דמוציאין ממון מן האיש ע"י עדות נשים. והנה אמת דתשו' זאת היא באה גם בתשו' שערי צדק ש"ד ח"ד סי' כ"ה והיא להר' שר שלום ושם אינו כתוב שנבדקת ע"פ נשים שמעידין עליה שכנים שבעל עש"ה ואני העתקתי מה שמצאתי שם ואפשר שהיא לגאון אחר. הגם הלום בא לידי בתור' שאלה ס' יאודה יעלה ושם בחיו"ד סי' קצ"ה ראיתי לו שכתב על אשה שמשתנת בשעת תשמיש והיא מכחשת ויש עדות אשה א' בעלת המקוה שאמרה בשם בעלת המום שספרה לה בעצמה את מומה הנ"ל דנאמנת אפי' להוציאה ממון על פיה דכיון דאין רגילות ואין פנאי להזמין אנשים לעדות אפי' אשה יחידה נאמנת דאין דרך להודיע צערת מומה אם לא לאשה דוגמתה אבל כיון שלא אמרה הדבר הזה כי אם חוץ לב"ד וגם לא אמרה אתם עדי יכולה לומר משטה הייתי ביך י"ש מבואר דכל שלא אמרה כן אינה נאמנת בהכחשתה והרי זה כמו נ"ד ממש.

י"א ואתה תשוב ותראה בדברי הרשב"א באותה תשו' במה שחילק דשאני ההיא דחיה שא"א זולת זה כי אין האנשים מילדין את הנשים וכו' אבל במקומות בהכ"נ אפשר ע"י אנשים דלפ"ז דתא נפקא דהיכא דאין דרך האנשים להמצא שם מטעם צניעות וכגון באשה ההולכת אצל הרופא להתרפא את עצמה בחולי בית הסתרים דאז גם אשה נאמנת בדבר ואפי' דהוי להוציא ממון וכ"ש היכא דע"פ עדותן ה"ן פותר להנתבע. איברא דמדברי הרא"ש בתשו' כלל נ"ג סי' ב' אין נר' כן שכתב וז"ל אפי' לאחר איתתא לא מה מהימננא כ"ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ולא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא דג' נאמנין על הבכור חיה ואביו ואמו והתם גופיה ל"א הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרים ובשביל דגלי קרא והאמינה לאב אע"פ שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו ע"כ דמבואר דבשום אופן אין האשה נאמנת להעיד ומשמע אפי' בדברים שבסתר מדקא יהיב טעמא בההיא דחיה משום דגלי קרא. ומוה"ר ב"ד שם דהאיר עינינו והוא גילה לנו ת' הרא"ש הלזו סיים וכתב משם מוהראד"ב סי' קכ"ח דהרשב"א דסבר דגם במקומות בהנ"ל לא מהמני נשי יתרץ לההיא דחיה כמ"ש הרא"ש עי"ד וס' לח"ר איננו עמדי אך בזה לשרי' לן מר דנר' דלא ראה תשו' הרשב"א בשרשה דיהיב לן טעמא לשבח דשאני חיה דא"א זולתה והרא"ש רוח אחרת אתו וכמ"ש להדייא בתשו'. אך מה נעשה ביום שידובר בנו דברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ג סי' ב' והובאה בטו' אה"ע סי' קי"ז על מי שטען על אשתו שאינה ראויה לאיש והיא בוגרת השיב דבר זה יבדק עפ' נשים הגונות וכשרו' אם אמרו כן שאינה ראויה לאיש אין לו עליו לא כתובה ולא תנאי כתובה ואם יאמרו שהיא ראויה לאיש נתבטלה אותה טענה ופסקה מרן על השלחן הטהור שם ע"ע הרי דע"פ עדות הנשים פטור או חייב הבעל לתת לה דבר ועכ"ל דטעמו דכיון דאינו משורת דרך ארץ שיבדקו אותה אנשים (כי לא הונהג אז כמנהגנו עתה דהרופאים בודקים אותה ואין דבר נעלם מהם אז סמכינן ע"פ עדות הנשים וכההיא דחיה דנאמנת על הבכור אך להוציא ממון וצ"י.

איך שיהיה דעת הרשב"א מבואר דהטעם דהחיה נאמנת הוא מטעם צניעות ולא מטעם דגלי קרא. וראיתי למוהר"י פירמון ז"ל בתשו' כי באה בתשו' מוהרש"ך ח"ב סי' ק"ס שנשאל על אשה שטוענת על בעלה שאין לו ג"א והוא טוען שנשאה בתולה והיא עתה בעולה והביא עדות נשים שהעידו שיצא מגופה כחחיכת דם כמות ב' או ג' אצבעות וגם ראו שהשליכו השלייא וכשהעידו ע"ז שאל הרב אם היה נפל או לא ואם היתה חתיכה מדם או מבשר והשיבו כי לא ידעו מה הוא והאשה אומרת שהיה בימי וסתה ופעמים יקרה לה כן שמשלכת דם קרוש שנראה כנפל והשיב הרב דדינא הוי דכופין אותו להוציא ותטול כל מה שהכניסה לו ומה שהעידו שראו שהפילה כתחי' דם גם המה לא העידו שהיה נפל ואף אם היו מעידות כן אין עדותן עדות דאע"ג שכתב מוהר"אי וכו' דהיכא דאינהו רגילי למידק טפי מהאנשים מהימנינן להו וכ"ן מדברי מוהרי"קו סי' ק"פ י"ל דדבר זה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ועוד שהרי מדברי הרמב"ם פ"ח מה' נ"מ ומדברי הרשב"א בתשו' נר' שחולקים ולעולם אין אשה כשרה להעיד וכ"כ מוהרי"ק בה' עדות שלא נראו לו דברי מוהרא"י בדין זה עכ"ל ותמהתי מראות איך החליט הדבר לכוף את הבעל שתתן לה כל מה שהכניסה לו דמלבד שהיו בעזרו התה"ד ומוהרי"קו ומצי מימר קי"ל כוותייהו עוד בה דאף אי יהיבנא ליה כל דיליה דדברי הרבנים חידוש הוא ולא ילפינן הלא במלתא כדנא דדוקא נשים יכולין לבדקה מדרך צניעות ולא האנשים גם הרשב"א מודה דדמי לחיה וכמבו' בדבריו וגם להרא"ש מצינו לו שכ"כ ואיך פסק לדינו בסכינא חריפא לחייב את הבעל. ומה שנ"ל לומר ע"ץ הדחק הוא כי גם ה' מוהר"י פירמון יודה דבמקום שהרגילות הוא דדוקא נשים ימצאון שם בעבור הבושה המגיע לנבדקת דאז נאמנות הן אליבא דכ"ע אך נדון הרב היה דאחר שראו שהחתיכה הזאת יצאה מגוף האשה די לנו מה שיעידו שהחתיכה כה הזאת יצאה מגופה ובזה הן נאמנות אך אם היא חתיכת דם או נפל בזה אינן נאמנות דסמי בידן לברורי ע"י שיראו אותה לאנשים בקיאי' דשם לא שייך טעמא דצניעות ועדות האנשים מהני ומעלי ובעבור זה פסק הרב את דינו דאין עדות האנשים מועיל זה נר' ליישב דברי הרב דלא ליתו הפך דברי הרשב"א והרא"ש.

ובלכתך בדרך הזה דבענייני בית הסתרים דנשים דהדרך הוא להעשות ע"פ נשים גם הרשב"א יודה דנשים נאמנות וכמו שדקדקנו מתוך דבריו מה מתוק לחכי מ"ש ה' קול הרמ"ז בפי' המשנה דר"פ המדיר גבי עוברת ע"ד דיוצאת בלי כתובה ואחת מהנה הוחזקה נדה בשכנותיה דמפסדת כתו' אע"ג דעיק' העדות ע"פ נשים דקא יהב טעמא הרב ז"ל דכיון דדבר זה מסור לנשים מהני עדות נשים כב' אנשים כשרים ורמזו הדב"מ ח"ג סי' יו"ד וכן דעתו ועמ"ש ע"ד ה' עבודת השם אה"ע סי' ז"ך דק"ן דאם אמרו מור"ם היינו מכח תקנת הגאו' ולא מדינא והיאך נאמר דהתלמוד כיון לזה ושוב יישב דלס' התה"ד והמרדכי הוי מדינא ע"ע ולפי האמור גם הרשב"א ס"ל דבכה"ג הוי מדינא וכדבר האמור ולא אכחד תחת לשוני דר' האיי גאון לא ס"ל האי חילוקא דהא נ"ד הוי בבדיקת בית הסתרים לראות אם בתולה היא ואם בעולה ועכ"ז אחר דאין הנשים נאמנות להוציא והגם דיש לדחות דכיון דאפשר דאותה בדיקה תהיה באופן אחר להושיבה ע"פ חבית וכמ"ש הרב ומטע"ז הוא דלא סמכינן אנשים מ"מ לא מלאני לבי לסמך ע"ז ומלשון ר' האיי שם הנוטף מעצי הכת"ב נראה דלעולם אין לסמוך אעדות נשים להוציא ממון מחזק' בעלים (עמ"ש בסה"ק אבני האפד סי' קי"ז) אולם כפי ס' רו' הפוס' הוא דבמקום בה"ס שאין דרך להעשות הבדי' ע"פ אנשים שפיר מהמני הנשים.

י"ב ואתה קח לך סוג אחר מדברי מור"ם בהגה בשם הכל בו ומוהריק"ו דכל שאין פנאי להזמין עדים כשרים דהענין היה פתאומי וליכא אופן להזמין עדים מקודם נשים נאמנות ואף בדבר דאינו ענין צניעות וכגון חירופין וגידופין והכאות אלא דמוהרש"ל בס' יש"ש פ"ק דב"ק סי' מ"א הטיל תנאים לזה וע' רוח חיים סי' ל"ה או"ב. וע"פ האמור מפורש יוצא להכשיר עדות האשה בנ"ד דהטעמים הנ"ז כולהו חלתא שייכי הכא א' דכיון דהרגילות הוא דשכיחי נשים בכה"ג דכשהולכת אשה אחת אצל הרופא אפי' על מומין שבגלוי לוקחת עמה אשה אחרת ותלכנה שתיהן והן יודעות הדבר הו"ל כמקומות בהכ"נ של נשים דבעבור דהרגילות הוא דשכיחי התם עם נשים בכה"ג אף להוציא נאמנות לס' התה"ד ודעי' ודלא כהרשב"א ודעי' וכ"ש אם הוי הענין להפטר מלתת דגם ר' האי סל"ה. ב' דכיון דההליכה לבית הרופא היא היתה על עסק בית הסתרים דבכי הא ודאי האשה שהלכה אצל הרופא לשאל בעניינים כאלה בטח כי אינה מולכת עמה כי אם נשים דוקא ואינה מולכת איש והו"ל כההיא דחיה לדעת הרשב"א מה שהאמינוה רז"ל הוא לבעבור כי א"א ע"י איש ונלוה עמו ה' קול הרמ"ז ומו"ה דב"מ לנדונם. ואל השלשה לו' בא דענין זה הוי בדרך אקראי שא"א להזמין עדים מקודם כי מה יעשה הבעל שלא רצתה ללכת עמו אל בית הרופא כי אז בהשמע דבר הרופא ודתו היה עושה כל המועיל כי הרופא ידבר דבריו לפני עדים ועתה שנודע לו שדבר אליה כדברים האלה היכול להזמין עדים וכיון דהוי הענין פתאם מכח התקנה נשים נאמנות ושפיר יש לסמך אדברי האשה המעידה. י"ג

הספק השני שהאשה הנז' העידה כן ששמע מפי הרופא שאמר לה שהיה מן הראוי שלא תנשא כי היא חולנית וכיון שלא אמר כן הרופא בפני ב"ד גם אין לפנינו מכתב תעודה מידו על פתגם דנא רק האשה מעידה ששמעה כן מפי הרופא הו"ל עד מפ"ע וכבר אז"ל בשבת דקמ"ה דאין עד מפ"ע כשר אלא לעדות אשה בלבד וכן לבכור וכן פסק מרן סי' כ"ח ס"ח דאם העד מעיד איש פ' שהוא כשר ונאמן אמר לי שהום חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו ובב"י סו"סי ל"א הביא לנו לשון הרמב"ם פי"ז מה' עדות שכתב דכל המעיד מפי אחרים ה"ז עד שקר ועובר בל"ת ע"ע אך במעט קט עיון אתה תראה דאין זה ענין לנ"ד ולא חשיב הכא עד דהרופא אינו עד רק הוא מגיד מה שרואה ודן בדעתו והוא כמו הדיין לענין זה והאשה שומעת מפי הדיין ומעידה בפני ב"ד מה שאומר לה וזה אינו עמ"ע וטעם פיסול עד מפי עד דחיישינן דלמא העד הראשון משקר וזה לא שייך הכא. הגע עצמך דאיש אחד נמצא לפני הב"ד ושמע מהב"ד שחייב או זיכה לפ' ואח"ך אותו פ' תפשו לפני ב"ד אחר שיבא ויעיד לפני הב"ד איך עמדו לדין עם שכנגדו לבני ב"ד ופטרתו הנאמר בזה דלא יוכל להעיד דהוי עד מפ"ע הלא הראשון אינו עד וא"א עליו דמשקר. והגם שכעת לא מצאתי ראיה לזה מ"מ נראה ברור דכן השכל מחייב והדעת מכרעת.

י"ד הכתוב השלישי דעדות האשה הזאת שהעידה לפני המו"ץ של ביינה לא נתקבל בפני האשה הנתבעת רק המו"ץ הביא לפניו האשה המעידה וקבל ממנה העדות ובא לפני ב"ד מכתב קב"ע והאשה בעלת דבר לא היתה שם בעת הקבלה כי לא היתה נמצאת בעיר ודינא הוי דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. גם על זה לא חשחין אנחנא דכיון דהאשה הנתבעת לא היתה נמצאת בעיר בשעת קבלת העדות מצו לקבל העדות שלא בפניה שכן פ' מרן בסי' סח סי"ו דכל שאינו מצוי בעיר מקבלים עדות שלא בפניו וכ"פ מור"ם בהגה שם סטו"ב דאם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלח אחריו או שלא ימצא עדות אח"ך גובין בפני בע"ד ושלא בפני בע"ד ודנין ע"פ העדות ההוא וסיים וכתב וכן המנהג פשוט במדינות אלו אע"ג שיש חולקים וס"ל דאפי' במקום שיש לחוש להפסד העדות אם לא יקבלוהו שלא בפניו אין מקבלין אא"כ שלחו לו תחילה אין הדין כן אלא כאשר נתבאר וע' כנה"ג שם הגב"י ס"ק צ"ז דהביא חבל נביאים שהסכימו כן גם מוהר"ש בר ברוך בתשו' כי באה בתשו' מוהרח"ש אה"ע סי' י"ח כתב וז"ל והרבנים הגדו' אשר השקו מים מבית לחם לחמה של תורה ה"ה הרה"ג מוהר"י ב"ר ומוהרי"ק ומוהרשד"ם כתבו בשם הריב"ש דבעיר אחרת מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואנחנו על פיהן אנו דנין ומימיהם אנו שותין ובפרט כי זולת הרבנים הנז' הרב מוהריב"ל עשה מעשה לקבל העדויות בירוש' והאשה היתה במצרים הכי נקטינן עי"ד ומוהרח"ש בתשו' שם באה"ע סי' מ"ב כתב וז"ל כלל הדברים יראה דלרובא דרבוותא רוב בנין ורוב מנין ה"ה ה' בעה"ע ור"ת והראב"ד והרשב"א והריב"ש ואו"ז והר"מ הארוך והמר' בשם ראב"ן נפיק דינא לכולם דכל שאין מצוי בעיר מקבלין שלא בפניו וכ"ן מדברי המפר' שהביא הנמק"י וכו' א"כ כיון שכל הני רבוואתא הסכימו שכשאין מצוי בעיר מקבלין שלא בפניו יראה דהכי נקטינן כ"ש היכא שכבר העידו שיועיל עדותם. גם ראה ראיתי אחר זה פסק א' שהביא כת"י של רבני פירפינייאן וכנראה שהיו גדולי הדור שהסכימו לזה ועשו מעשה וכו' עי"ד גם ה' מט"ש ס"ק מ"ד הביא משם תשו' הגאו' ומוהר"י אבן מיגאש דדעתם דמקבלין ואע"ג דהכנה"ג שם שרמז לנו תשו' מוהרח"ש הנז' וה"ד לא אזר חייל לסמך בזה וסיים וכתב דהנכון בזה כי בדיני ממונות המע"ה ובאיסו' נקטי' לחומרא הלא נדון שלפנינו הוי ג"ך מידי דממונא דעל ידי עדות זה שמקודם הנישו' היתה חולנית יכול הבעל להפטר עצמו מהכתו' ותוס' כתובה ושפיר מצי הבעל לה להפטר עצמו מהממון גם לפי דעת הכנה"ג ז"ל.

ט"ו ואנא דאמרי דאפי' החולקים ואומרים דאין מקבלין שלא בפני בע"ד אפי' כשאין הבעל בעיר הכא בנ"ד יודו כ"ע דמקבלין כפי המפורש בשאלה ששאלו הב"ד מהאשה הנתבעת אם אמת היה שדבר הרופא עם האשה ואם דבר בדברים האלה והיא השיבה שכבר דברו אך לא הבינה דבריו כי הם דברו בלשון אשר היא אינה מבינה. וא"כ בכי הא לא שייך דינא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דעיקר טעמא דהך דינא היינו שבפני הבע"ד לא יוכל להעיד שקר וישית אל לבו אמתת הדברים להעיד האמת משא"כ כשמעיד שלא בפניו וכמ"ש ה' הלבוש בסי' כ"ח סט"ו ולפ"ז אפי' אם האשה הנתבעת היתה עומדת שם. בב"ד והמעידם היתה מדברת שקרים ודברי כזבים מי יוכל להכחישה דאם היתה מכחישה העזה פניה ותאמר לה להנתבעת הנה לא ידעת דבר ומי הגיד לך כי לא דבר אלי הרופא כדברים האלה. באופן דלא היה מועיל מאומה ישיבת האשה שם בב"ד בעת העדות ואפי' שהיתה הו"ל כאילו איננה שם ולכך לא שייך הכא פקפוק דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וק"ל.

ט"ז קושטא קאי דלפום ריהטא היה נראה דכל זה אינו ענין לנ"ד דאילו היה שבאים לפנינו לדון על הכתובה והוא חפץ להפטר עצמו בטענה דאשתו היתה חולנית מקדמת דנא ומקחו מק"ט והרי הוא פטור מהכתו' ומח"כ וכמ"ש מרן באה"ע סי' קי"ז ס"ב וס"ד ומביא עזר וסייוע לדבריו מהאשה הזאת דאז היתה היא התובעת ובעלה נתבע שפיר שייך לומר חומרא לתובע קולא לנתבע והוא היה יכול לסמך על עדות האשה ובטענת קי"ל לא כן עתה ונהפך הוא. כי הבעל בא לפני ב"ד בטענה שחפץ לגרשה כי אשה חולנית היא ובזה רוצה להפטר עצמו מהשבועה שנשבע בעת הנישו' שלא יוכל לגרשה בע"כ ומורשה שלה לא השיב דבר לפני הב"ד בכל מעמד ומושב אודות זה רק טענות ותשובות אחרות ומתוך דבריו יוצא שלא היתה חולנית ושאם יהיה לה חולי תוכל להתרפא וכשעמדה היא לפני הב"ד לדון אמרה שהכל שקר ודבר כזב ושהיא אינה חולנית נמצא שהוא התובע ועליו להביא ראיה שהיא חולה ושהחולי הוא קודם הנישו' וכמ"ש מרן בס' קי"ז ס"ח וכיון שאנו באים לדון על השבו' שנשבע שלא לגרש בע"כ ולפוטרו מזה עדות האשה יצאה חינם דאיכא כמה פוס' דס"ל דל"מ עדותה ובמקום שבו אית לן למיזל לחומ' ובמה כחינו גדול לכופה שתתגרש אמנם אחר העיון נראה דגם להפטר הבעל משבועתו מהני ומעלי עדות האשה דאיכא הכא תרי ספקי ואבע"א תלת ס' אם הלכה כהת"הד דפסקו דנשים כשרות להעיד אף להוציא ממון במקום דרגילי נשים כגון במקומות בה"כ או"ד הלכה כהרשב"א ודעי' דלא מהמני ואת"ל דהל' כהרשב"א דלא מהמני דלמא הלכה דה"ד במקומות בהכ"נ דאפשר ע"י אנשים אבל במקום צניעות כגון ענייני בית הסתרים גם הרשב"א יודה וכמ"ש בהדייא בתשו' שם והל' כוותיה ודלא כר' האיי דלא חילק בין מקום צניעות לאינו מקום צניעות דלעולם ל"א קולא לתובע ולא מהמני. ואת"ל דלא מהמני דהלכה כר' האיי דלמא הלכתא אזלא כסברת מור"ם בשם הכלבו ומוהריק"ו דהיכא דהענין בא פתאם וליכא אופן להזמין עדים מקודם דנשים נאמנות ונ"ד הכי הוי וכמש"ל (באות י"ב) ומתהפכי שפיר הנהו תרי ספקי בתרייתי ס' אי הל' כהכל בו ומור"ם דהיכא דא"א להזמין עדים מקודם נשים נאמנות ואת"ל דהל' כרש"ל דבעי תנאים הרבה ה"ד היכא דאינו בית הסתרים אבל היכא דהוא ענין בית הסתרים גם הם יודו דמהני וכ"ס הרשב"א ודעי'. גם על מה שנתקבל העדות שלא בפני האשה מלבד דרובא דרבוואתא פסקו דכל שאינו מצוי בעיר מקבלין של"ב ועשו מעשה רבני ספרד ואשכנז עוד בה דאיכא פוס' דס"ל דאם נתקבל העדות שלא בפני בע"ד כשר בדיעב' וכנודע ואיכא הכא ס"ס אשר אין הכתוב' צריך לאמרו ואתה תבא"ר. וכ"ש לפי מש"ל דלא שייך בהך דקמן סוג דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. ובכן עדות האשה הנז' הנו נצב על עולתו ומסייע לבעל בטענתו. והן פוטר אותו משבועתו.

טו"ב ואחרי שומי עין עיוני על הדבר הזה אני אמרתי לריק יגעתי להחזיק ולסמך עדות האשה הנז' כי מגן הוא אך מגן שוייא דלו יהי שנשוה אשה לאיש ונחזיק עדות האשה כאילו היה איש הלא אינו אלא עדות ע"א שמעיד לפנינו שהיא היתה חולנית ושעפ"ז ממילא רוותא דיכול לגרשה בע"כ וכן לא יעשה כי לענין זה לא יועיל ולא יציל ע"א וכמ"ש ה' בעי חיי אה"ע סי' טו"ב למאי דקאי מר בע"א שמעיד שהאשה פטרה את בעלה משבועתו שלא ישא א"א עליה וז"ל האידנא שרבו בתי דינים שאינם הגונים אין להוציא ממון אם לא ע"פ ב' עדים או ראיה ברורה וכ"ש להתיר לאיש לעבר על השבועה ותרגמ"ה אם לא בעדות שמוציאין ממון ע"פ עכ"ד וה"ן כיון שבאים אנו להתיר לבעל לגרש את האשה בע"כ ע"פ עדות האשה הזאת ששמעה מהרופא שלהאשה הנתבעת יש לה חולי ישן ושאם תתרפא ישוב לה החולי כל עת שתזדווג עם איש אפי' תהיה העדות אמת ויציב אינו אלא ע"א ונ"מ להתיר השבו' לפי דעת ה' בעי חיי. והגם כי כפי המתבאר מדברי ה' בעי חיי שם הוא שה' מוהר"י אישקאפה ז"ל סמך בזה להתיר ע"פ עדות ע"א מ"מ מידי פלוגתא ל"ן וכבר נתוכחו גדולי רבני האחרו' מו"ה מוהרא"ג ז"ל עם מר דודו מוהר"ש גאטינייו ז"ל יע"ו בס' צל הכסף אה"ע סי' ה' וסי' ו' רמזתים בס"ה אבני האפד סי' א' אול"ח.

ח"י וכי תשית אליו לבך למען דעת טעמו של ה' בע"ח דהחמיר כולי האי שלא להאמין איש אחד במה שהעיד שהאשה התירה לבעיה השבועה ונתנה לו רשות לישא א"א עליה דעל מה יהיה זה? הלא אין כאן דררא דממונא רק חומר שבועה דאינו אלא איסור ואפי' יהיה איסו' דאור' הלא קי"ל ביו"ד סי' קכ"ו ס"ג דע"א נאמן באיסו' ונאמנותו הוא מן התורה וכאשר כתבתי אני עני בחידו' על ש"ע יו"ד שם משם הפוס' ולמה לא יהיה נאמון בעדותו. צא ובדק בדייני ישראל הרבנים בס' צל הכסף שם דכ"ט ע"ג וי"ד ושמה תראה דטעמא הוי דהכא איתחזק איסו' דהבעל אסור בזיקים לישא א"א דידוע דנוהגי' להשביע לחתן שלא לישא א"א עליה ושלא לגרשה בע"כ וקי"ל ע"א אינו נאמן להתיר באיתחזק איסו' כ"ש אם הוא מוכחש מפי האשה ע"ע והגם דהעד אינו בא להעיד נגד חזקת איסור ולומר שהוא מותר רק הוא בא להעיד דנתקן האיסור דהיינו איסור שבועה שהיה מושבע דכבר נתקן דאשתו נתנה לו רשות עכ"ז אינו נאמן כיון שאינו בידו והוא דעת ה' בעי חיי ולפום ריהטא דינא קבעי דכ"כ מור"ם שם וז"ל וכל היכא דאיחזק איסו' כגון טבל וכו' אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו והוא מדברי הרא"ש פ' הנזקין והמר' בפ' האשה שהלך בעלה והכי איתמר ביבמות דפ"א ע"א גבי טבל היכי דמי אי הוי דידיה משום דבידו לתקנו ואי דאחר ואמר אנא ידענא ביה דאיתקן היא גופא מנ"ל וכו' עש"ה דמבואר מהש"ס דס"ל דהאומר דטבל זה נתקן כיון שהוא של אחר ואינו יכול לתקנו לא ברירה ליה להש"ס דנאמן בעדותו וכ"כ בשיטה קידושין לא נודע למי על דס"ה ע"א דאין ע"א נאמן באיסו' אלא בדבר שבידו לתקן וכו' י"ש וה"ן כיון דהרשות להתיר השבועה אין בידו של עד דהרשות צריך שיהא מפי האשה ולכן ע"א אינו נאמן ולפ"ז ק' על מוהר"י אישקאפה איך אפשר שנעלם ממנו זה והתיר ע"פ ע"א שהעיד שהרשהו אשתו. אבל אנן בדידן דייקנן בהך מילתא ואשכחנן דהך דינא לאו הלכתא פסיקתא היא דהרב המאירי בחידו' ליבמות דס"ט מהספר כתב דהך דיבמות סוגייא בעלמא היא שהרי במס' קידושין (דס"ה) מוכח מינה אביי דע"א נאמן ואף סוגייא דכריתות (די"א ע"ב) מוכחת כן וסוגייא בדוכתא עדיפא וכו' וע"א בשחיטה היאך נאמן דהא איתחזק איסו' כשאין זכות ואין בידו לתקן וכו' ומתוך כך ברור שסוגייא זאת ללישנא בתרא (כצ"ל) איתמר אבל ללישנא קמא כל ע"א שלא בהכחשה נאמן בכל האיסורין משום דרחמנא המניה כל היכא דליכא מכחיש ואפי' באיתחזק איסו' ואין בידו לתקן וזהו עיקר הדברים אע"פ שהרבה מפרשים נתפלפלו בה עכ"ל וכדברים האלה כ' הרשב"א בחידו' ליבמות שם וה"ד בקיצור הנמק"י ברפי"וד דיבמות. הרי דהרשב"א והמאירי ס"ל דאפי' באיתחזק איסו' ואין בידו לתקנו עכ"ז כל שהוא אומר שנתקן נאמן עליו וכ"ד הר"ן בחידו' לחולין לדיו"ד והריטב"א בחידו' לחולין לד"ב ע"ב וכאשר כתבתי בחידו' ליו"ד שם והיינו ס' מוהרי"א. נמצא דמה שנחלקו ה' בע"ח עם מוהרי"א אם ע"א נאמן להעיד על האשה שנתנה רשות לבעלה לישא א"א עליה תלוי במחלו' ראשונים אי באיתחזק איסו' בדבר דאין בידו לתקן האיסור אי נאמן ע"א או"ל. ומינה אתה דן למאי דקמן דכיון דקשה הזאת הוא בא להתיר השבו' אתאן למחלו הנ"ז. י"ט ובהגלות לנו טעם מחלו' הבע"חהרי"א כי הוא תלוי במחלו' הפוס' בין תבין כי נדון שלנו אינו דומה לשלהם דע"כ לא נחלקו הרבנים הנ"ז אלא בכגון שהאיסור ברור והעד בא להעיד שכבר נתקן וכגון במאי דקיימי אינהו דהשבו' חלה עליו והעד בא להעיד שכבר הוחלה דכבר נתנה האשה רשות בזה נחלקו דמר ס"ל דנאמן ומר ס"ל דאינו נאמן אבל היכא דהעד לא בא להתיר האיסור רק לומר דלא נכנס בכלל האיסור התם יודו דנאמן העד להעיד. ועדיפא מינה איכא בנ"ד דהאשה אינה באה להעיד אי נכנס זה בכלל האיסור או לא נכנס רק היא מעידה בדבר אחר שאין לו קשר עם השבועה שהיא מעידה על שם הרופא שהאשה יש לה חולי ושאף אם תתרפא אם תחזר להזדווג יחזר לה החולי דאין כאן שום חזקה כנגדה לא לאיסור ולא להיתר ואינה באה להעיד נגד חזקת איסור אלא דממילא רוחא להבעל שהוא נהנה מהעדות הזה לומר דאדל"ן וכשנאמר כן נמצא דאעיק' אין כאן איסור ונעקרה השבו' מעיקרא דהיתה שבועה בטעות לא שנתקן האיסור בכי הא יודו כ"ע דע"א יהיה נאמן וחפשתי בספרים לראות אם יעמדו דברי וכמעט שעברתי בדברי הג' מוה"ר בס' שער אשר חיו"ד סי' ך, ראיתי אני כי הוא עזרי ומגני שעמד שם על תשו' הנו"ב מ"ק חאה"ע סוס"י ס"ט הובא לציון בפ"ת סי' קכ"ז סקי"ג ודבר האיש אדוני האר"ש דברים אשר תבאן אל קרבנה אלה הדברים וז"ל שם והגם דבאיתחזק איסו' באותה חתיכה לא מהימן דבכי הא גרע מינה משום דבאיתחזק לן איסורא כגון א"א וקונמות וטבל דהן אסורין בודאי ואתי העד להתיר את האיסור ודאי שהיה מקודם ולעשותו התר מכאן ואילך אינו נאמן אבל היכא דנתערב חד התר בתרי דאיסור דמה שהיה אסור אותו התערובת אינו אלא מספק מחמת חיסר ידיעתינו שלא היינו יודעין איזו של התר ואיזו של איסור אמטו"ל כשבא העד ואמר לנו שהוא מברר דעתם ומגלה לן מ מילתא למפרע דזו היא של התר ולא נאסרה מעולם שפיר מהמנינן ליה א"ד ז"ל הרי לך דיש לחלק היכא דבא להתיר האיסור שהיה מקודם להיכא דבא לומר דלא נכנס זה בכלל האיסור הגם דהאיסור יהיה רובא ודינא הוי לילך בתר הרוב ולאסר. ה"ן דכוותא האיסור הוא חייוב השבועה שהיא נכתבת בכל שטרי כתובות ומסתמא גם האיש הזה הוא בכלל האיסור דהוא נגרר בתר רובא דעלמא ועליו ג"ך חייל השבועה ובא העד לומר דהאיש הזה לא נכלל בכלל השבועה כי שבועתו היתה מוטעית לפ"ז העד הוא מברר לנו דהאיש הלזה לא חל עליו איסור מעולם ובכה"ג ע"א נאמן באיסו' וכנ"ז וכ"ש דלפי מה שאמרנו העד לא בא להעיד על האיסור דהיינו השבו' רק הוא בא להגיד כי הרופא א"ל כן רק דמאליו יוצא התר לבעל ודוק.

ד והשתא דאתינן להכי אין אנחנו צריכין לדחוקי נפשין לקיים עדות האשה מכח ס"ס וכאשר דברנו עד הנה (באות ט"ז) כי כיון דאנן קיימין באיסור שבועה ואתינן עלה להאמינה מפאת ע"א נאמן באיסו' הלא מעתה אין חילוק בין איש לאשה וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה' עדות דין ו' דע"א ל"ב אע"פ שהוא פסול לשאר עברות דע"א נ"ב אע"פ שהוא פסול וכ"כ מור"ם בהגה שם ס"א דכל פיסו"ע כשרים לענין איסור ולא גרע אשה מפיסולי עברה ויעו' חק"ל יו"ד רס"י קצ"ה. עבודת השם אה"ע סי' ז"ך דק"ן ע"ד ובחידו' ליו"ד סי' קכ"ז כתבתי בזה ואחר שבררנו דעדות האשה מהני ומעלי שפיר יכול לשמך הבעל על עדות זה דכיון דא"א להזדווג עוד עמה כי תחזר לה החולי אע"פ שתהיה האמת אתה שנתרפאית א"כ אדל"ן ויכול לגרשה בע"כ דאין כאן חרם אין כאן שבועה.

תוכן העניינים

נושא האפוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה