פרק ז · הלכה ב
קטע ח
שם (ה"ב) תני ר' זכאי קומי ר' יוחנן כו' (עיין מה שביארתי לעיל ה"א) ר' בא בר ממל בעא קומי ר' זעירא ויהא חייב על כל אחת ואחת כמה דתימר גבי שבת לא יעשה כל מלאכה כלל לא תבערו אש בכל מושבותיכם פרט והלא הבערה בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל מעשה ומעשה שיש בו לחייב עליו בפני עצמו כו' א"ר מנא הבערה שלא לצורך יצאת השתחוי' לצורך יצאת ללמד על עצמה שאינה מעשה כו' אמר ר' שמואל בר אבדימא מכיון דתימר לצורך יצאת כמי שיצאת שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך מלמד:
והנה הק"ע והפ"מ נדחקו בפירוש הירושלמי הזה. וכבר ביארתי לעיל (בפ"ב ה"ה) דאמרינן שם תמן תנינן כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר כו' בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אפי' אין צריך לאפר כו' וקשי' על דבר קפרא הבערה לימדה על כל מלאכות שבתורה כולהון לצורך והיא שלא לצורך (פי' דמקלקל בהבערה חייב וזה נקרא שלא לצורך). וכמו דאמרי' בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב) והסותר ובלבד לצורך (פי' דאל"ה הוי מקלקל) וע"ז אומר דעל הא דאמר דהבערה שלא לצורך יצתה וע"כ אמרינן דיצתה לחלק השתחוי' לצורך יצאת ללמד על עצמה שאינה מעשה. וע"ז אומר ר' שמואל בר אבדימי (צ"ל) מכיון דתימר שלא לצורך יצאתה כמי שיצתה לצורך ודבר שיצא לצורך אינו מלמד (פי' דכיון דהבערה שלא לצורך יצתה דהיינו ללמד דהמבעיר חייב אעפ"י שהוא שלא לצורך דהוי מקלקל) וא"כ יצתה לצורך זה החידוש דאעפ"י שעושה שלא לצורך נמי חייב וא"כ הוי כמו שיצתה לצורך וכל שיצא לצורך אינו מלמד (פירוש לחלק על המלאכות). [וכן הקשו התוס' בשבת (ד' ק"ו) בד"ה דאמר כו' דלר' שמעון דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא לי' דיצתה ללאו או לחלק. ועיין לקמן (פי"א ה"ג) א"ר זעירא ויאות אם לצורך כו' מה שביארתי שם ודו"ק]:
קטע טו
(שם) בירושלמי ר' אבהו ר"א בשם ר' הושעי' שני לאוין כרת א' לאוין חולקין כריתות מ"ט על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו וכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו הרי יש כאן שני לאוין וכרת א' לאוין חולקין כריתות (וכן הוא בכריתות (ד' ג') אמר ר' אלעזר כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת א' חלק חטאה ביניהן ומאי היא מפטם וסך) מה עביד לה ר' יוחנן (פי' דאמרינן התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כו' כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה אחותו בכלל הי' ויצאה מן הכלל לחלק על הכלל פי' שיצתה אחותו לחלק ואמאי מיבעי' ליה לחלק כיון שהלאוין חלוקין א"כ ממילא מחולקים לכריתות ג"כ כמו דאמר ר"א במפטם וסך דשני לאוין וכרת א' דחלוקים לחטאת ג"כ) וכן פריך הש"ס דילן בכריתות (דף ג') וכי מאחר דלאוין מחולקים כרת דאחותו דכתב רחמנא למה לי כו'] באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על כל הנשים ולית לי' לר"א כן אית לי' לא תקרבו א' האיש וא' האשה ומה עביד לה ר' יוחנן פתר לה ואינו מחוור ופי' הק"ע ר"י נמי מתרץ למאי איצטריך כרת באחותו ואינו מחוור ואין התירוץ ברור לכך לא פי' מהו התירוץ ועוד מן הדא פריך אי ס"ד דלאוין מחלקין ופירושו דחוק גם מה שנדחק לפרש דועוד מן הדא קאי אהא דלקמן הוא ג"כ דוחק:
[ע"כ נראה לי דהאי ועוד מן הדא קאי אהא דקאמר תחילה דמקשה מאי עביד לה ר' יוחנן פי' למאי איצטריך כרת באחותו אם ללמד על כל הנשים הא מלא תקרבו נפקא לן וע"ז אמר מה עביד לה ר' יוחנן פתר ואינו מחוור ועוד מן הדא (פי' כמו דאמרינן בירושלמי (ר"פ בתרא דעירובין) דאמר ר' יוחנן כל מילה דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין ופי' כל מילה דלא מחוורא שאינו מפורש בתורה סמכין לה מן אתרין סגין) (פי' שצריך מקראות הרבה על זה עיי"ש) וע"ז אומר פתר לה ואינו מחוור (פי' כיון שאינו מפורש בתורה) ועוד מן הדא ע"כ צריך ב' מקראות הא דלא תקרבו וכן כרת באחותו ואח"כ הוא ענין בפני עצמו שמואל בר אבא בעי קומי ר' זעירא ואף דבסנהדרין (פ"ג ה"ה) מתחיל שם ועוד מן הדא אך שם חסר בדפוס וקאי אהא שאומר חחילה וכמו שביארתי ודו"ק]:
(שם) שמואל ב"ר אבא בעי קומי ר' זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו לאוין על כל הקדשים בטומאה. א"ל לצורך יצאו למעט קדשי בדק הבית ומעילה שלא יהיו חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא כו' עיין שם בק"ע ושגה בפירושו וכמו שהארכתי בזה בספרי נחלת יהושע (ס' ט') וביארתי שם הירושלמי:
[ובירושלמי הזה יש טעות הדפוס ובירושלמי בסנהדרין (פ"ז ה"ה) שם הוא בלא טעות והוא כמו שביארתי בספרי נחלת יהושע והכי איתא שם שמואל ב"ר אבא בעי קומי ר' זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו על כל הקדשים בטומאה (פי' כמו דאמר בירושלמי דיצתה הבערה לחלק כן אחותו יצתה לחלק א"כ יצאו שלמים נמי ויחלוקו על כל הקדשים בטומאה שאם אכל חייב על כל אחת) א"ל לצורך יצא למעט קדשי בדק הבית דאין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא (פי' האי דיצתה טומאה בשלמים לא יצתה לחלק רק לצורך להוציא קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא וכמו דאיתא בש"ס דילן בכריתות (דף ב') ולאו מתניתא היא קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא משא"כ בקדשי בדק הבית א"ל מכיון שהם מצטרפין כצ"ל) אין חולקין (פי' שמקשה לו דאיך רוצה לומר שיצתה שלמים לחלק על כל הקדשים בטומאה דכיון שהם מצטרפים איך חולקים דאם היו חולקים לחטאות לא היו מצטרפין) וא"כ איך בעי שמואל בר אבא קומי ר' זעירא שיצאו שלמים ויחלוקו על כל הקדשים לטומאה וע"ז אמר לי' לכן היא צריכה והכא בשבת הגירסא כיניויחלוקו ולא יצטרפו (פי' דמקשה על מתניתין נמי דיצאו שלמים ויחלוקו על כל הקדשים לטומאה וכיון שיתחלקו לחטאות ע"כ לא יצטרפו נמי [ועיין בכריתות (דף ב') והלא שלמים בכלל כל הקדשים פי' למה יצאו כו' שהן קדשי מזבח וחייבין עליהם אף כל שהם קדשים חייבין עליהם יצאו קדשי בדק הבית כו' עיי"ש]:
קטע כ
(שם) ר' חייה בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט. ר"ש ב"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד התיב ר' בא בר ממל על דר' יוחנן מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט (פי' לר' יוחנן דאמר דאינו לוקה על נבילה הואיל שהותר מכלל בישול ביו"ט ע"כ אף על נבילה נמי אינו לוקה א"כ לא ילקה על החרישה ביו"ט הואיל והותר לצורך כיסוי ביו"ט) (והוא כמו דאמרינן בפסחים (ד' מ"ז) שלח לי' רב חסדא לרבה כו' מי אמרינן הואיל והא תנן יש חורש תלם א' וחייב עלי' משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כהן ונזיר אבות הטומאה ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור) ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה:
והנה הק"ע פירש לא הותרה חרישה כדרכה לא התירו לו רק על ידי שינוי ואינו אלא שבות בעלמא משא"כ בישול כדרכו מותר הלכך אמרינן מתוך וכן כתב הפ"מ דחפירה בדקר שלא כדרכה הוא ובספרי שפת הנחל ביארתי דשלא כדרכה הפי' שהוא רק מצד דעשה דוחה ל"ת אבל לא שהותרה והא דאמר ר' יוחנן שאינו לוקה על נבילה שבישלה ביו"ט והוא שהותר מכלל בישול א"כ הוי בתורת היתר וכן ביארתי בזה בפ"ק דביצה אבל לכל הפירושים לא יתיישב הא דאמר לקמן מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון כו' עד סוף הענין
ע"כ נראה לי לפרש לא הותרה חרישה כדרכה (פי' שאומר דהאי חרישה לצורך כיסוי לא הוי חרישה ואפי' לר' יהודה שסובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אעפ"כ זה לא הוי חורש כלל שעיקר חורש הוא ליפות את הקרקע בכדי שתהא ראוי' לזריעה. אבל זה שכונתו לצורך כיסוי לא הוי חורש כלל אעפ"י שר' יהודה סובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב וא"כ נעשית מלאכה דחרישה ממילא מ"מ לא הוי חורש כלל והוא כמו שכתבו התוס' בשבת (ד' ע"ג) אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע וכתבו התוס' בד"ה וצריך לעצים נראה דאפי' לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב וכדאמר ר' יוחנן לקמן בשבת (ד' קמ"ה) א' כבשים וא' שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאצ"ל אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך:
וע"ז משני ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה והא דחורש לעשות דם ציפור לא הוי בכלל חורש אפי' לר' יהודה שסובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב אפ"ה זה לא הוי בכלל חורש (וכמו שכתבו התוס' לענין זומר וצריך לעצים דאפי' לר' יהודה בעינן צריך לעצים). וכן בחורש נמי לא מיקרי חורש בענין זה וע"כ אמרינן דיש חורש תלם א' כו' ביו"ט ולוקה ולא אמרינן כיון דהותרה חרישה לצורך כיסוי וע"כ אינו לוקה דלא הותרה חרישה כדרכה ולצורך כיסוי לא הוי חורש כלל:
וע"ז אומר ר' שמי אמר קומי ר' יסה ר' אחא בשם ר' אילא דר' שמעון היא דר' שמעון אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר (פי' דר' אחא חולק על ר' יוסי דאמר בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה. וא"כ אפי' לר' יהודה נמי לא תקשי חורש וא"כ לא הותרה חרישה). וע"ז אומר ר' אחא דר' שמעון היא פי' דלר' יהודה דסובר דמלאכה שאצ"ל חייב הוי חורש אך הוא סובר דאינו מותר לחפור בדקר ולכסות דם ציפור ביו"ט. והא דתנן שיחפור בדקר ויכסה הוא ר"ש. וא"כ לא קשה מהא דתנן יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין ואמאי לוקה על יו"ט ואמאי לא אמרינן דכיון דהותרה לצורך כיסוי ע"כ אינו לוקה. דזה אינו דהא דהותרה לצורך כיסוי הוא רק לר"ש דאינו חייב משום חורש דהוי מלאכה שאצ"ל וא"כ לא הותרה חרישה ולר' יהודה דסובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב לדידיה לא הותר לחפור בדקר ויכסה:
וע"ז אומר קם ר' יוסי עם ר' אחא (כצ"ל וכן הוא בפ"ק דביצה) א"ל את אמרת דא מילתא (פי' דלר' יהודה לא הותר לחפור בדקר דהא הוא סובר דמלאכה שאצ"ל חייב) ולא כן אמר ר' יוחנן דברי ר' מאיר עשרים וארבע דברים מקולי ב"ש ומחומרי בית הלל וזה חד מהם (פי' הא פלוגתא דכיסוי) נימר כ"ג (פי' דהא לר' יהודה שסובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב סובר דלא אמרינן שיחפור בדקר ויכסה אלא ר"מ ור"ש שניהם אמרו דבר אחד (פי' וא"כ צריך לומר דר"מ שאומר בעשרים וארבעה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וזה חד מהם סובר נמי כר"ש דאמר דמלאכה שאצ"ל פטור ע"ז אומר ולא כן (כצ"ל) סברין מימר ר' יוסי ור' שמעון שניהן אמרו דבר אחד (פי' דאמרינן בפ"ב דשבת (ה"ה) אמר ר' יוחנן ר' יוסי ור"ש אמרו דבר א' כמה דר' יוסי אומר עד שיהא לו צורך בגופו של פתילה כן ר"ש אומר עד שיהא לו לצורך בגופו של דבר) נימר ר' מאיר ור' יוסי ור' שמעון שלשתן אמרו דבר א':
וע"ז אומר אלא מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון פשיטין לרבנן (פי' דאם אינו מתכוין לחרישה אם הוי חורש לר' יהודה שסובר דמלאכה שאין צריך לגופה חייב והוא חופר לצורך כיסוי אם חייב משום חורש או לא):.
וע"ז אומר קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע (פי' דבודאי אינו מחייב משום מייפה את הקרקע אא"כ מתכוין ליפות את הקרקע והוא משום דסתם קצירה היא לצורך האוכל או העצים ולא ליפות את הקרקע ע"כ בודאי אינו מתכוין משום מייפה את הקרקע אלא א"כ מתכוין ליפות) לא צורכה דלא קצר ליפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע דכיון דסתם קצירה היא לצורך העצים או האוכל ע"כ אפילו אם מתכוין ליפות הקרקע אעפ"כ מתחייב משום קוצר ג"כ או לא. וע"ז קמיבעי' לרבנן וע"ז אומר מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון והוא דלר' יוסי פשיטא לי' דלר' יהודה נמי אינו חייב משום חורש אע"ג שסובר דמלאכה שאצ"ל חייב ור' אחא קאמר דר' שמעון היא אבל לר' יהודה בודאי דחייב משום חורש והוא מילין דצריכין לרבנן דהא בעו לה בכה"ג אם קצר לייפות את הקרקע אם חייב משום קוצר או לא
וע"ז אומר ואפי' תימר דר' שמעון הוא, ברם כרבנן מ"מ הרי חרש מ"מ הרי קצר. (פי' דהא בעי' שלהם הוא אליבא דר"ש דאע"ג דסובר דמלאכה שאצ"ל פטור איפשר כיון דנעשה המלאכה ממילא אע"ג שמתכוין לצורך מלאכה אחרת אעפ"כ חייב) אבל לר' יהודה שסובר דמלאכה שאצ"ל חייב ודאי חייב דהרי חרש מ"מ קצר מכל מקום (פי' דר' אחא משני דהא דמספקא להו הוא בדר' שמעון אבל בדרבנן ודאי חייב וע"כ אמר דר"ש הוא:
וע"ז אומר א"ר מנא מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי (והק"ע גריס לר' שמי) ושגה בזה דהגירסא הוא כמו דאיתא בירושלמי מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי (פי' שסובר דאפי' לר' יהודה מ"מ לא הותרה חרישה כדרכה שאפי' לר' יהודה שסובר דמלאכה שאצ"ל חייב אעפ"כ זה לא מיקרי חורש וא"כ לא הותרה חרישה) וע"ז אומר מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי דמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר חייב ור' מנא סובר דר' יוחנן אליבא דר' יהודה אמר והוא משום דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה: וא"כ מוכח דאפי' לר"י נמי אם סחט לגופו ה"ז פטור אע"ג דממילא יוצא המשקה אעפ"כ לא מקרי סחיטה וא"כ מסייע לר' יוסי דאמר דלא הותרה חרישה כדרכה ופי' אם חפר לצורך כיסוי לא אמרינן דהוי חרישה אפי' לר' יהודה וע"כ לא קשה אמתניתין דמכות דיש חורש תלם א' כו' דאמאי לקינימא מתוך שהותרה חרישה לצורך כיסוי הותרה נמי שלא לצורך משום דזה לא מקרי חרישה אפי' לר' יהודה וע"כ א"ר מנא מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי דמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו הרי זה מותר אלמא דאפי' לר' יהודה נמי לא אמרינן דהרי סחט מ"מ [וכן הביאו התוס' שהבאתי תחילה בשבת (ד' ע"ג) בד"ה וצריך לעצים נראה דאפי' לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה כו' וכדאמר ר' יוחנן לקמן בשבת (ד' קמ"ה) א' כבשים וא' שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאצ"ל אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך וכן אומר בירושל' א"ר מנא מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי (פי' דאפילו לר' יהודה לא הותרה חרישה כדרכה דמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר חייב אלמא דאפי' לר' יהודה נמי אינו חייב משום סחיטה אם סחט לצורך גופן וכמו שהביאו התוס' ראי' מזה וכמו שביארתי]:
וע"ז אומר ואפי' תימא דר"ש היא דמר (פי' שאמר כר"ש) ברם כרבנן מ"מ הרי סחט מכל מקום הרי הוצא ציר (פי' דר' אחא דאמר דר' שמעון היא אבל לר' יהודה הוי חורש). יתרץ דהא דאמר ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר חייב זהו רק אליבא דר"ש ברם כרבנן (פי' לר' יהודה שסובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב הרי סחט מ"מ הרי הוציא ציר מ"מ) [וע' בתוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה כתישה ביו"ט מישרי שרי כו' ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא משום דחי' קאמר אלא דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאצ"ל והשתא פריך שפיר כתישה ביו"ט דכתישה הוי כטחינה וצריכה לגופה היא שמתכוין לעשות עפר כו' וקשה לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא כו'] ולפי מה שביארתי הירושלמי חלוקים בזה ר' יוסי ור' אחא אם לר' יהודה הוי חרישה כדרכה משום דסובר דמלאכה שאצ"ל חייב או דאפי' לר' יהודה נמי פטור וכמו שבארתי ודו"ק:
והא שכתבו התוס' (שם) דהא דפריך שם ואי אמרת אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ומפרש הרשב"ם שהוא משום דהוי מלאכה שאצ"ל ומקשה מזה על מתניתין דיש חורש הלם א' וחייבין עליו משום שני לאוין. והירושלמי אומר דלא תקשי מחמת שלא הותרה חרישה כדרכה ולפי מה שביארתי הוא מחמת מלאכה שאצ"ל אפי' לר' יהודה ולמאי דאמר ר' שמי הוא אליבא דר"ש א"כ מוכח דאם הוא פטור מחמת שאצ"ל לא קשה מידי אך הטעם הוא משום דהש"ס דילן מקשה דנימא הואיל ע"כ פי' הרשב"ם דהקושי' הוא דנימא הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ואי לא צריך לחרישה אלא לעפרה פטור עלי' אבל הירושלמי מקשה דנימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמו דאמר ר' יוחנן גבי המבשל נבילה ביו"ט שאינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט וע"ז הקשה מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט וע"ז משני דלא דמי דמבשל הותר לצורך אכילה משא"כ הכא שלא הותר החרישה כדרכה וא"כ לא הותרה חרישה אבל הש"ס דילן מקשה דנימא הואיל וע"כ מקשה כיון דמ"מ מותרת חרישה לצורך כיסוי א"כ נימא הואיל ודו"ק:
[והנה ובפ"ק דביצה ה"ג) אומר שם בירושלמי חברי' אמרין שמצות עשה דוחה למצוה בל"ת ואפשר לומר שזהו תירוץ על מה שמקשה תחילה על דר' יוחנן דאמר המבשל נבילה אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט. מעתה החורש אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט וע"ז אומר חברי' אמרין שמ"ע דוחה לל"ת וא"כ כיון דהוי בדרך דחי' ע"כ לא אמרי' מתוך כיון שלא הותר רק בתורת דחי' אבל הש"ס דילן מקשה דנימא הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אפי' לפי' המפרשים דמטעם דחי' היא דאתי עשה ודחי ל"ת מ"מ לא לילקי דנימא הואיל משא"כ לשיטת הירושלמי דמקשה מחמת מתוך כמו דאמר ר' יוחנן גבי המבשל נבילה שאינו לוקה לר' יוחנן. ע"כ אומר חברי' אמרין שמ"ע דוחה לל"ת וע"כ כיון שהוא רק בדרך דחי' ולא בתורת היתר ע"כ לא אמרינן מתוך ודו"ק ועיין בספרי נחלת יהושע (ס"ד) ובפ"ק דביצה (ה"ג) מה שביארתי ע"ז ודו"ק: ועיין לקמן (פי"ב ה"ב) ושם יתבאר עוד בזה]:
קטע נא
(שם) הצד חלזון ופוצעו אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני אינו חייב אלא אחת מאן דאמר שתים א' משום צד ואחת משום נטילת נשמה ומאן דאמר אחת היידא משום נטילת נשמה ולית ליה צידה (פי' ולית ליה צידה כיון דסובר דבחלזון לית ביה צידה א"כ לית ליה צידה (פי' בתמיה) והא צידה הוא מאבות מלאכות). והיכן מצינו במשכן שהיה בו צידה דהא בעורות אלים מאדמים לא שייך צידה דבבהמות לא שייך צידה וע"ז אומר ואתי כהיא דאמר ר' אלעזר בר' יוסי ר' אבהו ור"ש בן לקיש בשם ר' מאיר מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. ר' אבין אמר קרש היה שמה תני ר' הושעיא דחדא קרן ותיטב לה' משור פר מקרין מפרים מקרן כתיב:
קטע נב
עוד (שם) השוחטו רשב"ל אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה לא תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון. והוא כמו דאמרינן (פ"ב דשבת ה"ה) דאמרינן התם ניחא הבערה (פי' דחייב אעפ"י שהוא מקלקל) חבורה אב שלה לצורך (פי' חבורה אב שלה דהיינו שחיטה היא לצורך) והיא שלא לצורך. וא"כ איך אמר דמקלקל בחבורה חייב. ר' יוסי בר' בון אמר אתפלגין ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנא מחליף (פי' שהחבורה הוא האב וע"כ חייב אפילו במקלקל בחבורה. ושחיטה תולדה) וע"כ אומר רשב"ל לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה וחבורה היא האב (דלא כהפ"מ שם):
קטע נג
עוד שם והמעבדו מה עיבוד היה במשכן שהיו מסרטטין בעורות מה מסרטטין לון מסרגלין לון ואתי כהיא דא"ר שמואל בשם רבי אבהו מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה:
והנה המפרשים הק"ע והפ"מ והגליון פירשו בדחוקים גדולים הא דמותר לעשות אוהלים והק"ע כתב דלא נימא דאסור לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה משום דכתיב וטמאים יהיו לכם והפ"מ פירש דאוהלים מעור בהמה טהורה נקרא אוהלים דממשכן למדו ובמשכן היה מעור בהמה טהורה דתחש מין טהורה היה ועל כן מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה וכלומר שאינה מטמאה טומאת אוהלים והפירושים הם דחוקים מאוד:
ע"כ נראה לי שנתחלפו השיטות בירושלמי וצריך להגיהו (וכצ"ל) על הא דאמר תחילה ולית ליה צידה וכמו שביארתי דכיון דבחלזון לא היה בה צידה א"כ היכן היה צידה. וע"ז אומר ואתי כהיא דאמר ר"א בי ר' יוסי ב"ר אבהו ורשב"ל בשם ר' מאיר מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כו' וא"כ היה צידה:
ואח"כ צריך לומר ואתי כהיא דאמר ר' שמואל בשם ר' אבהו מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה פי' שהוא כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דשבת ה"ג) ר' אלעזר שאל מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה (פי' אם מטמא טומאת אוהלים כמו עור בהמה טהורה. וא"כ אינו יכול לעשות אוהל מעור בהמה טמאה דהיינו לחברו ולעשות אוהל דכיון דמטמא טומאה אוהלים א"כ אינו חוצץ וכמו שכתבו התוס' בשבת (ד' כז) בד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן והא דאמר בפ"ק דף י"ז) ועל עצמן בכל שהן משמע דכל הכלים נעשים אוהל לקבל טומאה מחמת אוהל הכא מיירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקע אע"ג שמתחילה היה בגד כיון שחברו לאוהל בטל מתורת בגד ואין מיטמא אלא פשתן אע"ג שהוא מחובר כדכתיב והזה על האוהל וכו' וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אוהלים ואיך חוצצין סדינים של פשתן בפני הטומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. וי"ל דמיירי בסדינים של משי וקבועים שאינם מטמאים):
וע"ז אומר ר' אלעזר שאל מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה (פי' אם יכול לשום אוהל על הטומאה מעור בהמה טמאה והוא שאם הוא עצמו מטמא טומאת אוהלים א"כ אינו יכול לעשות אוהל על הטומאה מעור בהמה טמאה דכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכן אמרינן בש"ס דילן בשבת (ד' כח) בעי ר' אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אוהלים מאי קא מיבעי' ליה אמר רב אדא בר אהבה תחש שהיה בימי משה קא מיבעי' ליה טמא היה או טהור היה אמר רב יוסף מאי תיבעי' ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד כו' וכה"ג בעי ר' אלעזר בירושלמי אלא דבש"ס דילן מיבעי' ליה אם מטמא טומאת אוהלי' (פי' אם הם בעצמם מיטמא טומאת אוהלי'). ובירושלמי בעי לה ר' אלעזר מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה (פי' אם יכול לעשות אוהל על הטומאה לחוץ בפני הטומאה) ותלי בזה דאיבעי' ליה לפי שיטת הש"ס דילן דאם הם בעצמם טמאים טומאה אוהלים א"כ אינו חוצץ בפני הטומאה ואינו יכול לעשותם אוהל על הטומאה לחוץ דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה.
וע"ז אומר בירושלמי והא כתיב עורות תחשים והיה סבור שהוא מין חיה טמאה ע"ז אומר ר' יהודה ר' נחמיה ורבנן ר' יהודה אומר טיינין לשם צובעו נקרא (פי' דמה שאומר עורות תחשים הוא מחמת שעורות אלים צבועים היו עורות תחשים וקרא תחשים על שם צבע שדומין לתחשים כו') ורבנן אומרים מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כו':
וע"ז אומר בירושל' ר' אבהו בשם ר"ש בן לקיש בשם ר' מאיר מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה וע"ז אומר כהא דאמר כו' ר' אבהו כו' בשם ר' מאיר מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה כו' וע"כ ניחא שהיה צידה וכאן (צ"ל) ואתי כהיא דאמר ר' שמואל בשם ר' אבהו מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה (פי' דר' אבהו לטעמיה דאמר דמין חיה טהורה היה. וא"כ עור בהמה טמאה אינו מטמא טומאת אוהלים דהיא לא היה במשכן וא"כ כיון שאינו מטמא טומאת אוהלים ע"כ אמר ר' שמואל בשם ר' אבהו מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה דכיון שהעורות אינם טמאים טומאת אוהלים דהא תחש שהיה בימי משה חיה טהורה היה א"כ אינו מטמא טומאת אוהלים) וכמו דאמרינן בשבת (דף כח) בעי ר' אליעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אוהלים כו' תחש שהיה בימי משה קא מיבעי' ליה] וע"ז אומר ואתי כו' בכם רבי אבהו מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה שיכול לעשות אוהלים לחוץ על הטומאה מעור בהמה טמאה (פי' דמעור בהמה טהורה אינו יכול לעשות כיון שהעור עצמו מטמא טומאת אוהלים וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אבל מעור בהמה טמאה מותר לעשות אוהלים כיון שהעור עצמו אינו מקבל טומאה ע"כ יכול לעשותו אוהל לחוץ בפני הטומאה ואחר זה מתחיל השוחטו רשב"ל אמר לית כאן שחיטה כו' ואח"כ המעבדו מה עיבוד היה במשכן שהיו משרטטין בעורות מהו משרטטין מסרגלין לון ואח"כ מתחיל המוחקו כו' ודו"ק: