אור ברסלב
נועם ירושלמי על ברכות פרק א › הלכה ה

נועם ירושלמי על ברכות

פרק א · הלכה ה

הלכה א

קטע ד

שם בירושלמי תמן תנינן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת. והם בירכו. מה בירכו ר' מתנא אמר בשם שמואל זו ברכת תורה. (פי' אהבה רבה כמו שפירש המפרש) וקראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע ויאמר ר' אמי בשם ר"ל זאת אומרת שאין הברכות מעכבות. אמר רבי בא אין מן הדא לית את ש"מ כלום שעשרת הדברים הן הן גופא של שמע. וכתב המפרש מהרא"פ מדקיימי מילתא דר"ל אגופא דמתניתין וקראו את עשרת הדברים. ולא אמרה תיכף אמילתי' דשמואל. וגם לא אמרה מעכבות זא"ז כדאמר בבבלי (דף י"א) ע"כ ר"ל שאין מעכבין כלל. אבל בבבלי אמר לישנא זא"ז משמע כפירושו שם וכמסקנת הש"ס דסדרן לא מעכבות וגם מדהקשה ר' בא ואמר אי מן הדא לית את ש"מ כלום שעשרת כו' משמע דדיוקא דר"ל לא על סדרן נאמרה. אלא שאין מעכבות כל עיקר. והש"ס זה פליג על הש"ס בבלי בזה עכ"ל. (ומה שפירש הפ"מ שהיא ברכת התורה ממש לא נראה לי כלל. וכן משמע בירושלמי לקמן דקאמר והלא לא בירכו יוצר המאורות. ומשני עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות משמע דברכת התור היינו אהבה רבה. דהא לא פריך רק מיוצר המאורות משמע דאהבה רבה הוי אמרי. וא"כ ברכת התורה זו היא אהבה רבה) וצריך להבין דאפילו למאי דמסיק בירושלמי אין מן הדא לית את ש"מ כלום שעשרת הדברות הן הן גופא של שמע מ"מ אמאי לא דייק כמו שמדייק הש"ס דילן דש"מ אין ברכות מעכבות זו את זו. דהא לא בירכו רק ברכה אחת דהיינו אהבה רבה. ואם סובר הירושלמי כמו דאמרינן בש"ס דילן. דילמא האי דלא אמרו יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור. וכמו דאמרינן בירושלמי לקמן מה בירכו מר רב מתנא בשם שמואל זו ברכת התורה. והלא לא בירכו יוצר המאורות ר' שמואל כו' עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות וכי מטא זמן יוצר אור הוי אמרי. אכתי הוי לי' לדייק דסדר ברכות אין מעכבין זא"ז כמו דמדייק הש"ס דילן:

ע"כ נראה לי שהירושלמי סובר דבזה אין שייך להוכיח דסדרן של ברכות אינן מעכבות. כיון דלא מטא עדיין זמן יוצר אור. וכמו שאומר לקמן עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות. ודמי מקצת להא דאיתא בירושלמי (פ"ג דתרומות) ר' שמואל בר אבא בעי מעשר ראשון שהקדימו בשבלין עובר או אינו עובר אלא על הסדר וכבר ביארתי שם דלכאורה הפירוש שאינו עובר אלא על הסדר. דהיינו אי צריך לתרום אח"כ תרומה. אבל אם אינו צריך לתרום תרומה אח"כ אינו עובר על שהקדים מעשר ראשון והכא א"צ להפריש ת"ג. דהא אמרינן בביצה (דף י"ג) וכן בירושלמי (פ"ק דחלה) דאמר ר' אבהו בשם ר"ש ב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה כו'. אך באמת זה אינו דהא דפטור מת"ג היינו המעשר ראשון אבל שאר הכרי חייב בתרומה גדולה. וא"כ הוא מקדים מעשר ראשון לתרומה גדולה. וע"כ צריך לגרוס או אינו עובר אלא על הגורן. כמו שביארתי לקמן (וכן הוא בהגהת הגר"א) פי' דאינו עובר אלא על הגורן שכבר נתמרח והי' לו להפריש ת"ג. וע"כ הוא עובר אם הוא מקדים. אבל בעודם שבלין כיון דעדיין לא חל עלי' חיוב של הפרשת ונועם ירושלמי בית תרומהתרומה. וע"כ אם הקדים המעשר ראשון בשבלין אינו עובר. וא"כ כיון דמיבעי לי' אפי' בדאורייתא אם עובר על שהקדים מ"ר בעוד שלא הגיע עדיין זמן הפרשת תרומה וא"כ מכש"כ הכא בברכות דרבנן דכיון דעדיין לא הגיע זמן יוצר אור ע"כ יכול לומר הברכה השני'. וליכא להוכיח מזה דאין סדר ברכות מעכבות. אבל הש"ס דילן ס"ל דעובר אע"ג דלא מטא זמן עדיין. וכמו דאמרינן בביצה (דף כותש למה לי כו' כי היכי דיהבי לי הכי יהיבנא לך. אמר רב ופירש"י על שהקדים וגורם לעבור על ד"ת. שהמשנה סדר מעשרות עובר בלאו מלאתך ודמעך לא תאחר. וא"כ ס"ל להש"ס דילן דאע"ג דלא מטא עדיין זמן החיוב עובר במלאתך ודמעך לא תאחר וא"כ הכא נמי מוכח מזה דסדר ברכות אין מעכבות. דאל"ה האיך מברך אהבה רבה קודם יוצר אור. משא"כ לשיטת הירושלמי ס"ל דכיון דלא מטא עדיין זמן החיוב אין בזה משום סדר ברכות.

והא דתנן כותש כו' וא"כ קשה קושית הש"ס לימא לי' כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך וא"כ צריך לומר משום וא"כ מוכח דעובר אע"ג דלא מטא זמן. ואיפשר כמו שכתב המ"ל בהרמב"ם (פ"ג מה' תרומות הל' י"ג) דלשיטת הירושלמי שאמר בפ"ק דחלה דהא דפטור היינו דווקא כשמירח והפריש אח"כ תרומת מעשר שבו. אבל אם הפריש תרומת מעשר ואח"כ מירחו לא. וכתב דאפשר דס"ל להירושלמי דטעמא דברייתא לא משום קנסא הוא אלא מן הדין הוא משום דאינה ניטלת אלא מן הגורן והיקב דהיינו דבר הגמור. כמו שכתב המ"ל שם. וא"כ אין הטעם משום קנסא. והוא משום דקודם שיגמור דעדיין לא מטא זמן החיוב אינו עובר. וכמו שאומר בירושלמי דאינו עובר רק על הגורן. וה"נ כיון דלא מטא זמן של יוצר אור אין בזה משום סדר ברכות. וע"כ אינו מוכח מזה דסדר ברכות אינן מעכבות כיון דלא מטא זמן של יוצר אור. ודוק:

והא שהקשה המ"ל דהא משמע דהברייתא דקאמרה בן לוי שנתנו לו שבלין במעשרותיו ענבים עושה אותן יין זיתים עושה אותן שמן היינו מדינא משום דצריך לתרום מדבר הגמור עי"ש. וכתב דהדבר צריך אצלו תלמוד ל"נ דשיטת הש"ס דילן דכיון דקאמרינן שמו טובלו לת"מ. היינו ששמו טביל לת"מ ונעשה כדבר הגמור. וע"כ קובעת אף לענין תרומה דכיון שנעשה כדבר הגמור ודבר הגמור ממילא נקבע לכל. וא"כ יכול לתרום ת"מ כמו שיכול לתרום מדבר הגמור. וע"כ מפרש רבא דהטעם משום קנסא. אבל לשיטת הירושלמי שאמר (בפ"ק דחלה) בשמירח ואח"כ הפריש ת"מ שבו. אבל אם הפריש ת"מ ואח"כ מירחו לא בדא. וא"כ כיון דמחלק בין הפריש קודם מירוח להפריש אחר מירוח. א"כ מוכח דס"ל דהא דשמי' טובלו לת"מ היינו רק לת"מ. ובפרט לפי מה דאיתא בירושלמי (ספ"ק דתרומות) דמ"ר שהקדימו בשבלין אין לוקין על טובלו ד"ת. וא"כ לא הוי רק מדרבנן. וא"כ לא הוי כדבר הגמור. ואף לפי מה שהגהתי דצ"ל לוקין על טובלו ד"ת. אעפ"כ אינו קובע רק לת"מ שבו. אבל לא שיהי' כדבר הגמור. ובפרט לפי מה שביארתי (בפ"ק דחלה) דהטעם הא דמחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח. הוא דהטעם כיון דאמרינן ת"מ ולא תרומה ות"מ. וע"כ פטור כל המעשר מת"ג וזה היינו דווקא לאחר מירוח דכבר חל עלה חיוב תרומה. ע"כ ממילא נפטר המעשר נמי. אבל קודם מירוח דלא נתחייבה בתרומה וא"כ לא פטרה התורה מחמת דת"מ אמרה התורה ולא תרומה ות"מ כיון דלא חל עלה עדיין חיוב תרומה. א"כ מוכח דהירושלמי ס"ל דדווקא לענין ת"מ אמרינן דשמו קובעו אבל לא דהוא כדבר הגמור. וא"כ הברייתא מדינא קאמרה משום דצריך לפרוש מדבר הגמור. וע"כ ס"ל דאם מפריש בשבלין ה"נ אינו עובר על מלאתך ודמעך לא תאחר. כיון דליכא עדיין חיוב תרומה. וכמו שביארתי:

קטע לז

שם ד' ד אנן תנינן אכילת פסחים. אית דלא תני אכילת פסחים. מאן דתני אכילת פסחים רבנן (פי' ר"ע ור' יהושע דסברי דהפסח נאכל כל הלילה. והא דנאכל עד חצות הוא מדרבנן ולהרחיק את האדם מן העבירה) ועיין בזבחים (דף נ"ו)] ומאן דלא תני אכילת פסחים ר' אליעזר. (פי' שסובר דמדאורייתא אינו נאכל רק עד חצות. וע"כ הכא לא תני. דהא הכא הוא להרחיק מן העבירה. מ"ט דר"א נאמר כאן לילה כו' אז לית כאן אכילת פסחים אפי' כרבנן (פי' אפי' תדחוק לאוקמי כרבנן. אעפ"כ צריך לומר דלית כאן אכילת פסחים. או שהוא ט"ס. וצ"ל לית כאן אכילת פסחים) דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים א"כ מוכרחין אנו לומר דתנא דמתניתין סובר כר"א דהפסח אינו נאכל רק עד חצות הוא מדאורייתא. וכמו דאמרינן בפסחים (דף ק"כ) הפסח אחר חצות מטמא את הידים. אלמא מחצות ה"ל נותר כו'.

והנה בירושלמי בשלהי פסחים אמרינן הפסח אחר חצות מטמא את הידים והפיגול והנותר מטמאין את הידים. ואמרינן למה מפני היסח הדעת או משום שעבר עליו חצות הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת. הרי לא עבר חצות הוי לית טעמא דא אלא מפני היסח הדעת. והנה הק"ע הגיה הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת הרי לא הסיח דעתו. הוי לית טעמא דא אלא מפני שעבר עליו חצות:

ולי נראה שאיפשר ליישב ולפרש כמו דאיתא בירושלמי ואין צריך להגיה. הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת הרי לא עבר חצות. הוי לית טעמא אלא משום היסח הדעת. והענין הוא כמו שכתבו התוספות שילהי פסחים (דף ק"כ) דהנאכלין ליום א' והקטר חלבים ואיברים שאמרו עד חצות. דאם עיכב מלהקטיר ולאכול קודם חצות מקטיר והולך עד ע"ה דחכמים לא עשו סייג לדבר להביא קדשים לבית הפסול והביאו ראי' מהא דאמרינן בזבחים (דף נ"ו) דמתניתין דהפסח אינו נאכל אלא כו' ר"א ב"ע היא. ופריך ממאי דאורייתא דילמא מדרבנן ור"ע. ומשני א"כ מאי אלא פי' דאם הי' מדרבנן לא ה"ל למיתני אלא כו' דאפי' עבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל. ועיין בש"א (סי' ד'):

ואפשר לומר שסובר הירושלמי דבפסח כיון דאיכא כרת ע"כ אם לא אכל קודם חצות בודאי מותר לאכול אחר חצות. ולא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. אי אמרינן דאכילת פסחים מעכבא. וע"ז אמר דאם הטעם דמטמא אחר חצות הוא משום נותר. אבל אם יש חבורה אחרת שלא אכלו עדיין את הפסח. א"כ לדידהו מותר לאכול אחר חצות. וא"כ האיך נאמר דלחבורה אחרת שמותרין לאכול מפסחם אחר חצות יהא מטמא להם הפסח מחבורה אחרת שכבר יצאו ידי פסחם ונשתייר אחר חצות ויהא מטמא את הידים. כיון שמתירין להם לאכול מפסחם אחר חצות כיון שלא אכלו תחילה. אבל אי אמרינן דהטעם משום היסח הדעת. א"כ כיון שלחבורה ההיא שיצאו קודם חצות הלילה נפסל להם משום היסח הדעת דהא אסורין לאכול מפסחם אחר חצות. וא"כ נפסל משום היסח הדעת. ע"כ אסורין לאכול אפי'. החבורה האחרת שאוכלין מפסחם אחר חצות כיון שלא יצאו תחילה. אע"פכ הפסח הזה שנשאר ממנו אחר חצות מטמא להם הידים. דמ"מ כיון שהם אסורים לאכול א"כ הסיחו דעתם. וע"כ נפסל אפי' לבני החבורה האחרת:

והנה עוד אמרינן שם בירושלמי ר' סימון בשם רי"בל הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים כדי עונשן בכזית מהו שיפסל את התרומה קו"ח אם מטמאין את הידים לפסול את התרומה הן עצמם לא כש"כ אהן יוצא מה את עבד לה. מטמא את הידים או אינו מטמא את הידים. אין תימר אהן יוצא מטמא את הידים כו'. אין תימר פיגול ונותר פוסלין את התרומה (כצ"ל) אהן יוצא לא גזרו עליו כלום. דלא כן יטמא צד החיצון לצד הפנימי(כצ"ל) ופי' דאי אמרינן דפיגול ונותר פוסלין את התרומה א"כ מוכח דאהן יוצא לא גזרו עליו כלום. דאם לא כן איך תנן בפסחים (דף פ"ה), אבל שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם ואם כן אם יוצא גזרו עליו טומאה א"כ יטמא צד החיצון לצד הפנימי (וכן פריך בפסחים (ד' פ"ה) וא"א גזרו בי' רבנן טומאה כי חתיך לי' מאי הוי הא קא מטמא לי') אמר רבי אבין מאן אית לי' דבר מחמת מגע עצמו לא ר"מ (פי' ולא קיי"ל כר"מ דטומאת בית הסתרים מטמא) וכמו דמשני בפסחים (שם) טומאת סתרים היא וטומאת סתרים לא מטמא. וכתבו התוס' וא"ת התינח לר' יוסי אלא לר"מ דפליג כו' דאית לי' דמטמא מאי איכא למימר. וי"ל דקיי"ל כר' יוסי לגבי ר"מ. ולא כן אמר ר' יוחנן כל הדברים טהורין ברובן כיון שחתך רובן לא בפרוש הוא ויעשה כמגיע בו ויהא פסול. אמר ר"ח במחתך כל שהוא כל שהוא ומשליך פי' וע"כ הוי טומאת בית הסתרים ואינו מטמא:

ואמרינן שם אית לך מימר שעבר חצות לא מפני היסח הדעת הוי לית טעמא אלא מפני היסח הדעת. וכתב הק"ע אית לך מימר וכו' עד אלא מפני היסח הדעת לא גרסינן:

ולא נראה לי לשבש הספרים ולמחוק כל כך מהירושלמי ע"כ נראה לי דצ"ל אית לך מימר שעבר חצות מפני היסח הדעת הוי לית טעמא מפני היסח הדעת. פי' דהירושלמי מוכיח דאין הטעם משום היסח הדעת. דאם הטעם משום היסח הדעת דכיון דאסור לאכול הסיח דעתו ואיפשר דנטמא. וכמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ד) היסח הדעת ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי. ורשב"ל אמר פסול הגוף הוי. דא"כ בעינן כביצה. והתוס' בפסחים (דף ל"ג) כתבו דאינו מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה. אבל לטמא אחרים אינו מטמא אפי' מדרבנן עד שיהיה כביצה. וכן אמרינן (דף פ"ה) מר מתני כזית ומר מתני כביצה. מאן דמתני כזית כאיסורו. ומאן דמתני כביצה כטומאתו. וא"כ כיון שאומר בירושלמי הפיגול והנותר מטמאין את הידים כדי עונשן בכזית. א"כ מוכח דרבנן גזרו על פיגול ונותר שיטמאו את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה וע"כ גזרו אפי' על כזית שכך גזרו חכמים. אבל אם הטעם משום היסח הדעת. דכיון דאסור לאכול א"כ לא נזהר בשמירתו ונטמא. א"כ בעינן דווק' כביצה:

ועוד איפשר לומר דהירושלמי מוכיח דאין הטעם משום היסח הדעת דא"כ מאי קא מיבעי לי' אם גזר על יוצא. דכיון דיוצא אסור מלאכול בודאי מטמא את הידים משום היסח הדעת וכמו פסח אחר חצות דמטמא את הידים משום היסח הדעת. דאע"פ דלא הוי נותר דהיינו לחבורה אחרת שלהם אי אפשר שיטמא משום נותר. וכמו שאומר תחילה בירושלמי הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת כו' וכמו שביארתי. אעפ"כ מטמא. א"כ מאי נ"מ דאמאי יוצא אינו מטמא ומאי קא מיבעי ליה ביוצא. וא"כ כיון דמיבעי ליה ביוצא. א"כ מוכח דלא גזרו עליו טומאה משום היסח הדעת.

עכ"פ איך שהוא מזה בודאי מוכח דאין הטעם משום היסח הדעת דא"כ איך מטמא בכזית. וגם מאי קא מיבעי ליה אם יוצא מטמא את הידים. דלפ"ז כל הפסולין מטמאין את הידים. דכיון דאסור באכילה ע"כ יש היסח הדעת. אלא ודאי דאין הטעם משום היסח הדעת. וע"ז אומר אית לך מימר שעבר חצות מפני היסח הדעת הוי לית טעמא משום היסח הדעת. אלא דגזרו חכמים בפיגול ועתר משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה. וע"כ פסח אחר חצות מטמא את הידים:

אך דא"כ קשה דהא לעיל אמר למה משום היסח הדעת או משום שעבר עליו חצות הוי לית טעמא דא מפני היסח הדעת. וא"כ כיון דטעמא דהיסח הדעת נדחה א"כ מפני מה הפסח אחר חצות מטמא את הידים. אך באמת אין זו קושיא דמה דהירושלמי שקיל וטרי הפסח אחר חצות מפני מה מטמא היינו לר"ע ור"י דסברי דמדאורייתא הפסח נאכל כל הלילה אלא מדרבנן אינו רק עד חצות וע"כ שקיל וטרי דכיון דאמרי רבנן דאינו נאכל רק עד חצות ה"ל נותר. וא"כ מטמא כמו נותר או דהטעם כיון דמ"מ אסור באכילה א"כ נפסל בהיסח הדעת. וע"כ דחי הירושלמי תחילה הטעם משום נותר הגע עצמך כגון שיש שם חבורה אחרת וגם דחי הטעם דמשום היסח הדעת. וא"כ ודאי דמתני' אתי כר"א דנאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה מה לילה שנאמר להלן עד חצות אף לילה שנאמר כאן עד חצות. וא"כ כיון דמדאורייתא אינו נאכל עד חצות א"כ ה"ל נותר ממש ומטמא אחר חצות כמו נותר ולא שייך למיפרך הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת. דבאמת לחבורה אחרת נמי מטמא דהא אם לא אכלו קודם חצות לא יוכלו לאכול אחר חצות כיון דמדאורייתא אינו נאכל עד חצות. וע"ז אמר רב חונא לית כאן אכילת פסחים אפי' כרבנן פי' דנאמר דגזרו שאינו נאכל עד חצות נמי ליכא למימר דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים. וזה ודאי מדאו' דאל"ה ליכא למימר לא משום נותר ולא משום היסח הדעת. אלא ודאי דמדאורייתא אינו נאכל עד חצות. וא"כ מוכח דלית כאן אכילת פסחים שלא גרסינן במתניתין אכילת פסחים. ודוק:

[ודע דלפי מאי שאומר הירושלמי דהפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים כדי עונשן בכזית. חלוק על הש"ס דילן דאמרינן במעיל' (דף י"ז) הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהן שתי שמות. ואמרינן שם אמר רב יהודא אמר שמואל לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן הוא אבל לענין אכילה מצטרפין. דתני' ר' אליעזר אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וא"כ לפי הירושלמי שאומר דלטומאת ידים מצטרפין. א"כ הא דתנן הפיגול והנותר אין מצטרפין היינו לענין אכילה. ולא יסבור כשיטת הש"ס דילן דלענין אכילה מצטרפין. [ועיין בירושלמי (רפ"ה דערלה) חתיכה של קודש ושל פיגול ושל נותר שנתבטלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין ע"ש במה שאבאר שם. ודוק]. ואיפשר דהטעם של הירושלמי הוא דהא דמטמא את הידים הוא מפני היסח הדעת ע"כ ס"ל דמצטרפין לטמא את הידים כיון דפיגול ונותר מטמאין משום שם א' ולא הוי כגזרת לגזירה ועיין רש"י במעילה (שם) ולפ"ז יהיה הגירסא הוי לית טעמא אלא משום היסח הדעת. והראי' הוא משום דמצטרפין ודוק]:

תוכן העניינים

נועם ירושלמי על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה