פרק א · הלכה א
קטע ג
תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. א"כ למה קורין אותה בביהכ"נ א"ר יוסי אין קורין אותה בביהכ"נ בשביל לצאת ידי חובתו אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה. הנה בריש ברכות (דף ב') פירש"י לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. א"כ למה קורין אותה בביהכ"נ כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת. והכי תני' בברכות ירושלמי ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא. והקשו התוס' שם דא"כ פסקינן כריב"ל דאמר תפלות באמצע תיקנו'. פי' באמצע בין ק"ש של שחרית ובין ק"ש של ערבית ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד') איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית:
והנה הש"א האריך בזה (ס' ג') וכתב די"ל דלא קפדינן אסמיכת גאול' לתפילה אלא כשהתפלל בזמן ק"ש. אבל כשמתפלל ערבית מפלג המנחה שעדיין לא הגיע זמן ק"ש ל"ל בה וכה"ג פירש"י בברכות (דף ל') גבי הא דאמרינן התם אבוה דשמואל ולוי כי הוי בעו למיפק לאורחא הוי מקדמי ומצלי וכי מטא זמן ק"ש קרו. ולא הוי סמכי גאולה לתפילה אע"ג דבשל שחרית כ"ע מודו דבעי למסמך. ופירש"י ומשום מסמך גאולה לתפילה כיון דמצלי קודם ק"ש לא קפדי. וע"כ אם מתפללין ערבית ועדיין לא הגיע זמן ק"ש ע"כ לית בזה משום מסמך גאולה לתפילה. אך אח"כ דחה הש"א מהא דאמרינן (שם) אהא דאבוה דשמואל ולוי כמאן כי האי תנא דתניא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא. רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפילה ואמר במאי קא מפלגי מ"ס תפילה מעומד עדיף. ומ"ס מסמך גאולה לתפילה עדיף. ולפירש"י הא דקאמר מ"ס מסמך גאולה לתפילה עדיף. אע"ג דקודם זמן ק"ש לא חייש לסמיכה. ע"כ ה"ק מוטב שימתין מלהתפלל עד זמן ק"ש כדי שיתחייב לסמוך ויקיים מצות סמיכת גאולה לתפילה מלהתפלל מעומד קודם זמן ק"ש. אע"פ שאכתי לא חל עליו חיוב מצות סמיכת גאולה לתפילה. והרי אפי' ת"ק לא קאמר להקדים תפילה לק"ש ולא חייש לסמיכת גאולה לתפילה אפי' בקודם זמן ק"ש. אלא בהשכים לישב בקרון או בספינה דא"א לו להתפלל מעומד וכדאמר מר סבר תפילה מעומד עדיף הא לאו הכי כ"ע אפי' ת"ק מודה דמסמך גאולה לתפילה עדיף. וא"כ חזינן דאפילו אם לא מטא זמן ק"ש עכ"ז צריך שימתין מלהתפלל עד זמן ק"ש כדי שיתחייב לסמוך ויקיים מצות סמיכת גאולה לתפילה וא"כ קשה על רש"י שהביא הירושלמי דהקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. והא דקורין אות' בביה"כ הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת:
אך לקמן בפרקין וכן בירושלמי (פ"ד דברכות) הארכתי בזה דיש חילוק בין סמיכת גאולה לתפילה דשחרית ובין סמיכת גאולה לתפילה של ערבית. והענין הוא דתפיל' שחרית הוא מתוך שתפילת שחרית הוא מצוה וחובה על האדם ע"כ אף עפ"י דלא מטא זמן ק"ש אעפ"כ אינו יכול להתפלל מחמת שצריך להמתין עד זמן ק"ש כדי שיוכל לסמוך גאולה לתפילה. ויצא ידי חובת סמיכת גאולה לתפיל'. אבל תפילת ערבית דקיי"ל דהוי רשות. א"כ לא שייך לומר שהחוב הוא על האדם לסמוך גאולה לתפילה של ערבית כיון דתפיל' ערבית בעצמה הוי רשות אלא דהחיוב הוא אם מתפלל שיסמוך גאולה לתפילה וכמו שכתבו התוס' בברכות (דף ד') בד"ה אמר ר' יוחנן. דאף דר"י סובר דצריך לסמוך גאולה לתפילה אעפ"כ יכול לסבור תפילת ערבית רשות]. וע"כ כיון דאינ' חובה על האדם לסמוך גאולה לתפילה אלא דאם מתפלל צריך שיסמוך גאולה לתפילה וע"כ זהו דוקא אם מטא זמן ק"ש אבל קודם דמטא זמן ק"ש. א"כ יוכל להתפלל כיון דלא מטא עדיין זמן ק"ש ואינו מחויב להמתין עד זמן ק"ש בכדי שיוכל לסמוך גאולה לתפילה כמו שהוכחתי מהא דברכות (דף ל') דהתם הוא בתפילת שחרית דחובה להתפלל ולסמוך גאולה לתפילה. ע"כ צריך שימתין עד דמטא זמן בכדי שיסמוך גאולה לתפילה. משא"כ בתפילת ערבית שהיא רשות. ואין החיוב על הגבר' רק על התפיל' אם מתפלל.
ושם הבאתי קצת ראיה מהירושלמי (ספ"ג דתרומות) ר' שמואל בר אבא בעי מעשר ראשון שהקדימו בשבלין עובר או אינו עובר אלא על הסדר [ושם הגהתי שצ"ל על הגורן] פי' דוקא על הגורן שכבר חל חיוב התרומה ע"כ עובר אם מקדים מעשר ראשון. אבל אם מפרי' בשבלין כיון שעדיין לא חל החיוב של תרומה ע"כ מיבעי לי' אם עובר. והטעם כיון דשם אין החיוב חל על גברא אלא דאם רוצה לאכול צריך לתרום. ע"כ איפשר דאינו עובר רק אם כבר חל החיוב של תרומה. ועיין לקמן (רפ"ד דירושלמי) שם בארתי דהירושלמי סובר דהא דתפילת המנחה קודמת למוספין היינו דוקא בזמן מנחה קטנה אבל לא בזמן מנחה גדולה. והוא משום דס"ל דכיון דלכתחילה אין להתפלל בזמן מנחה גדולה אלא דאם התפלל יצא ועיין בש"ע או"ח (סי' רל"ג). ע"כ יוכל להקדים תפילת המוספין למנחה. אע"ג שהיא תדירה. והש"ס דילן סובר דכיון דבדיעבד הוי תפילתו תפילה ע"כ לא יוכל להקדים. והבאתי ראי' לזה מהא דאמרינן בביצה (דף י"ג) ולימא ליה כי היכי דיהבו לי הכי יהיבנא לך אמר רבא קנסא ופירש"י על שהקדים וגרם להערים על דברי תורה שהמשנה סדר המעשרות עובר בלאו מלאתך ודמעך לא תאחר אלמא אע"ג דלכתחילה אין לתרום רק בדיעבד אעפ"כ עובר בלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר ושם הארכתי בזה:
ועוד ביארתי שם דאף לפי מה שכתבו הפוסקים דה"מ היכא דלא צלי לי' כלל. אבל היכא דצלי לי' תפיל' ערבית כבר שוי' עילוי' חובה. היינו בהתפילה גופא. אבל אעפ"כ אין צריך לסמוך גאולה לתפילה אם עדיין לא מטא זמן ק"ש. דכיון דמן הדין הוי תפילת ערבית רשות וא"כ א"צ לסמוך גאולה לתפילה אם לא מטא זימני'. ע"כ אף דשוי' חובה. אעפ"כ לא לענין לסמוך גאולה לתפילה אם לא מטא זימני'. [ועיין לקמן (פ"ד דירושלמי) מה שבארתי שם]:
קטע ח
שם ר' יוסי ב"ר בון בעי. אין תימר שנים ספק ראה שני כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה ראה שני כוכבים במ"ש והתרו בו ועשה מלאכה. מה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויהא חייב על הראשונים:
והנה המפרש מהרא"פ כתב. וא"ת והלא התראת ספק הוא שהרי מספקא לן נמי אם כולו מן היום או כולו מן הלילה. וא"ל דעיקר התראה בשני הוא. דהא משמע בשבועות (דף כ"ח) דבעינן התראה בשעת האיסור וכן פירש"י במכות (דף ט"ז) ויש לומר דהסוגיא דהכא אתי כר"י דס"ל שמה התראה. ובשבת (ד' ל"ה) איתא להא מימר ענין חטאת. עכ"ל:
והנה בס' נ"י (סי' ד') כתבתי דבענין זה יש בירושלמי סתירות הרבה והפ"מ נדחק בזה מאוד. והוא דבירושלמי (ר"פ י"א דיבמות ה"ז) גבי מי שאינו ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון. הכה את זה וחזר והכה את זה. קילל את זה וחזר כו' פטור. ר' חנינא בעי לית הדא פליגי על ר' יוחנן דאתפלגון בשני יו"ט של גליות. ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק. ר"ש בן לקיש אמר אין מקבלין התראה על הספק. אמר ר"ח כו' לית הדא פליגי תמן איפשר לך לעמוד עליו ברם הכא אי איפשר לעמוד עליו אלמא דר' יוחנן לא קאמר דה"ס ש"ה אלא בב' יו"ט של גליות דאיפשר לעמוד עליו. אבל אם אי איפשר לעמוד ולברר מודה דה"ס לא שמי' התראה. ובפ"ח דנזיר (ה"א) איתא בירושלמי שתה יין תוך שלשים יום הראשונים אינו לוקה. ט"ס וצ"ל לוקה (וקאי אמתניתין דשני נזירים שאמר להם א' ראיתי א' מכם שנטמא ואינו יודע איזה מכם כו') בתוך שלשים יום האחרונים לוקה. ט"ס וצ"ל) אינו לוקה (פי' שמא לא נטמא ונשלמה הנזירות) הבא מן השוק אינו לוקה לא על הראשונים ולא על האחרונים (פי' על הא דאמר ר' יהושע יבקש א' מן השוק שידור כנגדו בנזיר) אינו לוקה לא על הראשונים ולא על האחרוני' ופי' הפ"מ דבכל חד מאלו השלשים התראת ספק הוא אצלו דלא ידעינן אם חבירו הוא טמא ונזיר מיד. או אם חבירו הוא טהור ואינו נזיר אלא בשלשים האחרונים] עד כדון כשהתרו בו על זה בפני עצמו ועל זה בפ"ע. התרו בו על שניהם כאחד. פלוגתא דר"י ורשב"ל דאתפלגון בשני יו"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התראה על הספק. ר"ל אמר אין מקבלין התראה על הספק אלמא דלא מחלקינן בין יכול לעמוד עלי' ובין אינו יכול לעמוד עלי' דהא גבי נזיר א"א לעמוד עליו ולברר ואפ"ה מדמה הירושלמי ונדחקו בזה הק"ע והפ"מ ע"ש:
והנה שם ביארתי דאם התרו בו בשלשים ימים הראשוני' שאם ישתה בשלשים הראשונים והאחרונים שיהי' חייב הוי התראה. כמו בנשבע על תנאי שמתרין בו בשעת השבועה שאם יעבור על התנאי יהיה חייב. וה"נ בשלשים הראשונים והאחרונים הוי התראה למ"ד התראת ספק שמה התראה. וע"ז אמר בירושלמי התרו בו על שניהן כא' פלוגת' דר"י ור"ל. והא דמחלקינן ביבמות בירושלמי שם דדווקא בב' יו"ט של בליות שאיפשר לעמוד עלי' היינו בהתרו בו על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו. וא"כ כל חד וחד ספק הוא אפי' לגבי המותרה. דהא אינו ודאי לו שחייב אלא בצירוף שניהם. וע"כ אומר בקילל את זה וחזר וקילל את זה דפטור. והיינו בהתרו בו על כל א' בפני עצמו וכמו שמחלק בירושלמי שם (פ"ח דנזיר) עד כדון כשהתרו בו ע"ז בפ"ע. רק דבשני יו"ט של גליות יכול להתרות בו על כל ק א' באם שיודע שיום הראשון הוא יו"ט יהא חייב וכן אם יום השני הוא יו"ט יהא חייב. וע"כ יכול להתרות בו על כל יום בפני עצמו. דכל שיתברר איזה יום הוא יו"ט הוי התראה לכל, יום. ועכ"ז היינו דווקא אם התראת ספק שמי' התראה. אבל אם התראת ספק לא שמי' התראה מה מהני אם יכול לעמוד עליו כיון שלע"ע אינו מבורר וע"כ דמי ב' יו"ט. של גליות בהתרו בו על כל א' בפני עצמו לשאר התראת ספק באם התרו בו מתחילה שאם יעבור בשניהם יהיה חייב:
והא דאמרינן בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"ד) לענין השוחט ת הפסח על החמץ ר"י אומר אפילו נותנן עמו בירושלים. רשב"ל אמר עד שיהא נותנן עמו בעזרה. דין כדעתי' ודין כדעתי' דאתפלגון בשני יו"ט של גליות. ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק רשב"ל אמר אין מקבלין התראה על הספק. התם נמי איפשר לעמוד עליו וכ"ת כיון דאמרינן אגלאי מילתא למפרע יהא חייב אפי' אי התראת ספק לא שמי' התראה כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף פ') שאני התם שהספק הוא בהחוטא אם הוא בר עונשין ע"כ אמרינן אגלאי מילתא למפרע. אבל הכא הספק הוא בהחטא לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע עי' בספרי ע"י (ס' י"ט) שהארכתי בזה:
ובזה יתיישב הירושלמי דהכא שלא הביאוהו הק"ע והפ"מ. ר"י ב"ר בון בעי. אין תימר שנים ספק ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה. ראה ב' כוכבים במוצאי שבת והתרו בו ועשה מלאכה. ממ"נ אם הראשונים יום אף האחרונים יום ויהא חייב על האחרונים ואם האחרונים לילה אף הראשונים לילה. ויהא חייב על הראשונים.
ולכאורה קשה דהא התם לא יכול לעמוד עליו. וא"כ לא מהני אפי' למ"ד התראת ס' שמה התרא' אך לפי מה שבארתי ניחא דמיירי בהתרו בו בע"ש על שניהם. וע"כ חייב לר"י דס"ל דהתראת ס' שמה התראה. והא דקאמר ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה בו מלאכה. ראה ב' כוכבים במוצאי שבת והתרו בו הוא לאו דווקא אלא דהתרו בו מתחילה על שניהם כאחד.
אך אעפ"כ הוא דוחק. דהא בירושלמי אמר אין תימר שנים ספק ראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה. ראה שני כוכבים במוצאי שבת והתרו בו ועשה מלאכה כו' א"כ משמע שהיה התרא' לכל ביה"ש בפ"ע:
ע"כ נראה לי כעת להגיה בירושלמי (פ"ח דנזיר) הבא מן השוק אינו לוקה לא על הראשוני' ולא על האחרונים עד כדון כשהתרו בו על שניהם כא'. התרו בו ע"ז בפ"ע ועל זה בפ"ע פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון בשני יו"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התראה על הספק. רשב"ל אמר אין מקבלין התראה על הספק. והענין הוא דאע"ג דר"י סובר דהתראת ס' שמה התראה. אעפ"כ בעינן התראה בשעת האיסור. וכמו דאיתא בשבועות (דף כ"ח) אכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאה פלוגתא דר"י ור"ל. ופי' רש"י דהתרא' בשעת אכילת איסור בעינן. ואין כאן אלא התראת ספק כו'. ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע. אע"פ שהתראת ודאי היא. אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:
וכן איתא בירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ז) שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה כצ"ל. ר"י ור"ל תרויהון אמרי פטור לא טעמא דאהן טעמא דאהן (כצ"ל) טעמא דר"י משום שאינו ראוי לקבל התראה וטעמא דר"ל משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה. והוא ט"ס וצ"ל טעמא דר"ל משום שאינו ראוי לקבל התראה (פי' דר"ל סובר דהתרא' ספק לא שמי' התראה). טעמא דר"י משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה. מה מפקא ביניהן שרפה והשלכה לים. אין תימר משום שאינו ראוי לקבל התראה פטור. (פי' דא"א להתרות בשעת השלכה לים דהתראות בעינן דווק' בשעת עצם האיסור). אין תימר משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה (כצ"ל) הרי יש בו מעשה. ופי' כיון דהשליך לים א"כ יש בו מעשה). וכן איתא בירושלמי (פ"ו דנזיר הל' ד') היו לפניו צלוחיות שתים אחת של מים וא' של יין והתחיל לשתות בהם אמרו לו הוי יודע משאת שותה של מים את שותה של יין ויש בה עשרה זיתים ואת מתחייב עליו עשרה מלקיות אינו מקבל התראה בדעת הזאת אבל אם היתה צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות בה אמרו לו תהא יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זיתים ותתחייבעשרה מלקיות מקבל התראה היו לפניו שתי שפודין א' של שחיטה וא' של נבילה כו' אינו מקבל התראה כו' אבל אם היה שפוד א' של נבילה התחיל לאכול ואמרו לו כו' מקבל כו':
וא"כ כיון שבעינן התראה בשעת האיסור וע"כ אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה. זהו דווקא אם ההתראה הוא בשעת האיסור. וע"כ אומר אם אינו ידוע אימתי הוא נזיר אם בשלשים ימים הראשונים או בשלשים ימי' האחרונים. אם התרו בו תחילה בשעת שלשים ימים הראשונים על שניהם לא הוי התראה דדילמא לא הוי נזיר אלא בשלשים ימים האחרונים. וא"כ לא הוי התראה בשעת איסור. וע"כ אומר בירושלמי עד כדון כשהתרו בו על שניהם בב"א. (פי' דע"כ לא הוי התראה אפילו לר' יוחנן דס"ל התראת ספק שמי' התראה) התרו בו ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון בשני יו"ט של גליות. והטעם דאם התרו בו על שניהם כא' א"כ דילמא לא הוי נזיר אלא בשלשים ימים האחרונים. וא"כ לא הוי התראה בשעת האיסו'. וע"כ לא הוי התרא' אלא אם התרו בו על כ"א בפ"ע. וא"כ הוי התראה בשעת האיסור וע"כ אע"פ שיש ספק איזה מן השלשים יום הוי נזיר. אעפ"כ ממ"נ יש התראה בשעת האיסור גופא. אלא דמ"מ הוי התראת ספק. וע"כ תלוי בפלוגת' דר"י ור"ל בהתראת ספק:
ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי ביבמות (פי"א ה"ז) הכה זה וחזר והכה את זה כו' פטור. ר' חנינא בעי לית הדא פלוגתא על ר' יוחנן דאתפלגון בשני יו"ט של גליות. ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק. רשב"ל אמר אין מקבלין התראה על הספק. ר' חנינא אמר רב לית הדא פלוגתא תמן איפשר לך לעמוד עליו ברם הכא א"א לעמוד עליו. והנה לכאורה תמוה. דהא גבי נזיר אמרינן דלמ"ד התראת ס' שמי' התראה אע"פ שא"א לעמוד עליו הוי התרא' אך דעיקר הטעם הוא משום דבעינן התראה בשעת העבירה גופא. וע"כ הא דקתני הכה זה וחזר והכה את זה פטור קשי' לר"י דס"ל התראת ספק שמיה התראה [ובש"ס דילן ביבמות (דף ק"א) פליגי בה ת"ק ור' יהודה. דת"ק סבר דהכה את זה וחזר והכה את זה חייב. ור"י סובר דפטור. וא"כ פליגי בהתראת ספק]. אבל הירושלמי מביא הברייתא דתני פטור ומקשה לר"י דס"ל דהתראת ס' שמי' התראה גבי שני יו"ט של גליות. וע"ז משני תמן איפשר לעמוד עליו. פי' בב' יו"ט ש"ג יוכל להתברר משא"כ הכא א"א לעמוד עליו. פי' הכא אי איפשר להתברר:
והענין הוא דבעינן התראה בשעת עבירה. וע"כ בהכה זה וחזר והכה את זה אם התרו בו על שניהם כא' לא הוי התראה. דדילמא השני הוא אביו וא"כ לא הוי התראה בשעת העבירה. אבל בב' יו"ט של גליות יכול להתחייב אפי' אם התרו בו על שניהם כא' דהא איפשר לברר. ואם יתברר שיום הראשון הוא יו"ט ע"כ הוי התראה [משא"כ בהכה זה וחזר והכה את זה. כיון דאינו יכול להתברר ע"כ פטור]. אבל עיקר הטעם הוא משום דבעינן התראה בשעת העבירה גופא. ע"כ הוי התראה למ"ד התראת ספק שמי' התראה וא"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דבעינן התראה בשעת העבירה גופא. ע"כ אם יש התראה לכל א' בפני עצמו לא בעינן שיוכל להתברר. וע"כ אומר בירושלמי גבי נזיר דאם התרו בו על כל א' בפני עצמו הוי התראה אעפ"י שלא יוכל להתברר. ודוק:
ומעתה ניחא הירושלמי דהכא ראה שני כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה ראה שני כוכבים במ"ש והתרו בו ועשה מלאכה. מה נפשך כו' והוא משום דבעינן התראה בשעת העבירה גופא. ע"כ לא מהני אם יתרו בו תחילה על שני ביה"ש. רק דבעינן התראה לכל ביה"ש. אע"פ דאי איפשר להתברר. אעפ"כ הוי התראה לר"י דס"ל דהתראת ס' שמי' התראה:
ובזה איפשר לבאר הא דקאמר ר"י ב"ר בון בעי אין תימר שנים ספק כו'. דלכאורה הא אמר תחילה דשנים הוי ספק וא"כ אמאי אמר אין תימר שנים ספק דאיפשר לומר דהפירוש הוא אין תימר שנים. ספק דהיינו שהוא ספק אם הוא יום או לילה. אבל לא שהוא ספק אם יש בו מן היום ומן הלילה. ועיין בשבת ל"ה) דא"כ לא הוי התראה דדילמא הוא חצי יום. א"כ ל הוי התראה בשעת עבירה גופא. ע"כ אומר אין תימר שנים ספק דהיינו שהוא ספק אי יום אי לילה. [ועי' לקמן דמוקי הא דתנן ראה א' ביום וא' ביה"ש. אם ספק שמקצת הראי' היום ומקצתה למחר כר' יוסי דאמר בין השמשות הוי כהרף עין. לקמן יתבאר בזה]:
[ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי שם ראה ב' כוכבים בע"ש וקצר כחצי גרוגרות. בשחרית וקצר כחצי גרוגרות. ראה שני כוכבים במ"ש וקצר כחצי גרוגרות. מה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויצטרף של שחרית עם מ"ש ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה. ויצטרף של שחרית עם לילי שבת. ויהא חייב על הראשונים. ולכאורה אמאי לא קאמר כמו דאמרינן בש"ס דילן (דף ל"ה) אמר ר"י ב"ר זבידא העושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממ"נ. ואמאי לא קאמר נמי בירושלמי אם עשה מלאכה בשני ביה"ש כמו דאמרינן בש"ס דילן. ע"כ נראה לי שרוצה להשמיענו דלא אמרינן דהשהות שבנתיים הוי לי' כידיעה ומחלק. וכמו שכתב רש"י בשבת (דף ק"ה) בהא דתנן הכותב שתי אותיות כו' א' בשחרית וא' בין הערבים. ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ופירש"י דה"ל שהות בנתיים כו'. וה"ל כידיעה. וע"כ אומר בירושלמי דחצי גרוגרות ביה"ש וחצי גרוגרות בשחרית וחצי גרוגרות ביה"ש חייב ממ"נ ומזה מוכח דלא אמרינן דהוי כידיעה. וא"כ אם היה עושה בשני ביה"ש כגרוגרות לא היה מוכח דכיון דהוא חייב ממ"נ. אי על ביה"ש ראשון. אי על בין השמשות אחרון. א"כ אפי' אם יהיה כידיעה אין נ"מ כיון דא"צ לצירוף. וע"כ משמיענו דאפילו עושה חצי גרוגרות ביה"ש וחצי גרוגרו' בשחרית וחצי גרוגרות בין הערבים. דמצטרפי ממ"נ. וא"כ מוכת דהשהות שבנתיים לא מחלק. אבל לשיטת הש"ס דילן. כמו שבארתי דס"ל דהוי ספק מן היום ומן הלילה ג"כ. וא"כ חייב ממ"נ ע"י צירוף. וא"כ מוכח דהשהות שבנתיים אינו מחלק. אבל לשיטת הירושלמי צריך להשמיענו באופן שהוא ע"י צירוף:
ועוד יש לומר דאפילו אי אמרינן דביה"ש הוי ספק מן היום ומן הליל' אפ"ה צריך להשמיענו דווקא אם אכל חצי גרוגרות ביה"ש וחצי גרוגרות בשחרית דאי הוה אשמעי' ע"י שני ביה"ש. דהיינו שעש' בכדי גרוגרות בכל ביה"ש דחייב ממ"נ דאי כולו מן היום אי כולו מן הלילה וא"כ אפי' הוי היום שנתחייב כידיעה ממ"נ חייב דהא חייב אי על ביה"ש ראשון אי על בין השמשות אחרון. ואי משום ספק דמקצת מן היום ומקצת מן הלילה אפ"ה מצטרפי דאפי' אי הוי היום כידיעה מ"מ לא הוי רק כספק ידיעה דהא ביה"ש הוי ספק. א"כ הידיעה שעשה מלאכה ביה"ש הוי כמו ספק ידיעה בחטא ואנן אמרינן בכריתות (דף י"ח) וכן רבא ס"ל דאין ידיעות ספק מחלקות לחטאות. וע"כ משמיענו חידוש בירושלמי ע"י שעשה חצי גרוגרות ביה"ש וחצי גרוגרות בשחרי' וחצי גרוגרות ביה"ש של מוצאי שבת. וא"כ בחצי גרוגרות של שחרית אי אמרינן דהיום שבנתיים הוי כידיעה הוי ידיעת ודאי. א"כ לא הוי מצטרף. אלא ודאי דהיום שבנתיים לא הוי ידיעה לחלק: והפ"מ האריך בזה ושגה שהוא כתב דהוי ספק ידיעה לחצי שיעור. ובאמת הוי ידיעה ודאי לחצי שיעור.
ולי נראה עוד דלשיטת הירושלמי ודאי לא אמרינן דספק ידיעה יחלק בחצי שיעור שלא יצטרף ואפי' למ"ד בכריתות (דף י"ח) דספק ידיעה מחלקת. ה"מ לענין חילוק חטאות אבל לא לענין צירוף. דלענין ידיעה בחצי שיעור אמרינן דדווקא ידיעה ודאי מחלקת. ולא ספק ידיעה:
והראי' דהא אמרינן בירושלמי (פ' ידיעות הטומאה) דר"ל אמר ידיעת ספק קובעתו לחטאת. ור' יוחנן אמר אין ידיעת ספק קובעתו לחטאת. ר"י ב"ר בון בשם ר"ש מודה רשב"ל בכהן משיח אין ידיעת ספקו קובעתו לחטאות שנאמר כחטאת כאשם אתי שמביא אשם תלוי בידיעת ספקו קובעתו לחטאות. את שאינו מביא אשם תלוי אין ידיעת ספקו קובעתו לחטאות:. ואם כן אם כל הטעם דידיעות ספק מחלקות לחטאות הוא מפני שמתחייב אשם תלוי ע"י ידיעת ספק. וע"כ מחלקות לחטאות. ואם כן בחצי שיעור דלא מתחייב אשם תלוי. א"כ אין ידיעת ספק מחל ומצטרפת. ואף דיש לחלק. דהתם בכהן משיח אפי' בשיעור שלם אינו מביא אשם תלוי. משא"כ הכא בשיעור שלם מביא א"ת. אעפ"כ נראה דלשיטת הירושלמי ספק ידיעה בחצי שיעור כיון דאינו מתחייב בזה א"ת. ע"כ אפילו למ"ד דידיעת ספק מחלקת. אעפ"כ לענין חצי שיעור אינה מחלקת ומצטרפת:
וע"כ אמר בירושלמי כחצי גרוגרות ביה"ש של ע"ש וכחצי גרוגרות בשחרית וכחצי גרוגרות ביה"ש של מוצאי שבת. ומזה מוכח דהשהות שבנתיים לא הוי כידיעה אבל לפי שיטת הש"ס דילן אי אמרינן דספק ידיעה מחלקת אינה מצטרפת ג"כ. והראיה דהא פריך בכריתות(דף י"ח) אתיבי' רבא אכל היום אכל למחר. נהנה היום נהנה למחר כו' ואמאי הא כיפר עליו יוה"כ. והטעם דיוה"כ במקום א"ת קאי אלמא דאפי' במעילה דסברי רבנן במעילה (דף כ"ב) דאינו מביא א"ת אעפ"כ פריך דאמאי מצטרפי דהא כיפר עליו יוה"כ. ועוד דפריך על חצי שיעור דלא יצטרפו. ועיין במה דאמרינן התם. כי קא מכפר אכולי שיעורא. אפלגא דשיעורא לא מכפר. ודוק:
והנה עוד יש לבאר על הא דאמרין הכא בירושלמי דשנים מביא א"ת והא אמרינן בירושלמי (ספ"ב דבכורים) מתני' דלא כרב דאמר כל שא"א לעמוד על ודאי אין חייבין על ספק אשם תלוי והכא נמי אי איפשר לעמוד על ודאי. אך התוס' כתבו בכריתות (דף י"ז) דאיפשר לברר איסור שיוכל לראות לפי ענין המלאכה שפעל בשבת לפי מה שיש כמה עבר מן הלילה. אך לכאורה בהאי ספק דביה"ש גופא אי איפשר לברר. וזהו דוחק לומר דהוי כל שאיפשר לעמוד על ודאי ע"י שיעשה בשני ביה"ש שיתחייב חטאת. ע"כ הוי איפשר לעמוד על ודאי וכה"ג כתבתי בספרי אבי הנחל]:
קטע יד
שם בירושלמי (עמוד ב') איזהו בין השמשות משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל דברי ר' נחמי' ר' יוסי אומר ביה"ש כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים. ר' יוסי ור' אחא הוי יתבין א"ר יוסי לא מסתברא חצי מיל דר' נחמי' כהרף עין. א"ל אוף אנא סבר כן ר' חזקי' לא אמר כן אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמי' ספק הוא. א"ר מנא קשיית' קומי דר' חייא כדתנינן תמן ראה אחת ביום וא' ביה"ש א' ביה"ש וא' למחר. אם יודע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומא' ולקרבן. ואם ספק שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן. ר' חייא בר יוסף בעי קומי ר' יוחנן מאן תנא ראי' נחלקת לשנים ר' יוסי א"ל קשיתי' על דעתך דאת אמר כל הרף עין שבחצי מיל דר' נחמי' ספק הוא א"ל קשיתי' לכשיבוא אלי' ויאמר זהו ביה"ש:
והנה המפרש מהרא"פ שגה בזה מאוד ולא ידע לפרשה. ויתבאר עפ"י מה שכתבתי בספרי נ"י. והוא עפ"י מה שכתבו התוס' בשבת (דף ל"ה) דהא דאמרינן ראה שני ימים ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן. ראה יום א' בין השמשות ספק לטומאה. וכתבו התוס' דאם מיירי שראה כל ביה"ש כמו העושה מלאכה שני ביה"ש כמו שמפרש הרשב"ם. א"כ בראי' אחת חייב קרבן דהא ביה"ש הוי לכל הפחות חצי מיל דהוי אלף אמה. דשיעור מיל הוי אלפים אמה כו'. ואמרינן בסנהדרין (דף ס"ג) ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמגדיון לשילה שהן שתי טבילות ושני סיפוגין ה"ז זב גמור ובתוס' בריש מסכת זבים משמע דהיינו שיעור מאה אמה. ואח"כ כתבו דמיירי שראה כל בין השמשות דר' יוסי. דר"י תני לה דאמר ביה"ש כהרף עין. וליכא בי' שיעור שלשה ראיות:
וע"כ אומר הירושלמי מאן תנא ראי' נחלקת לשנים ר' יוסי. פי' הא דתנן ראה אחת ביום וא' ביה"ש כו'. אם יודע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן. א"כ מיירי שראה כל ביה"ש ועוד מעט תחילה וסוף. וא"כ הם ודאי ג' ראיות. וא"כ אי אמרינן דלא כר' יוסי אלא כרבנן. הא שיעור ביה"ש אפי' לר' נחמי' הוי חצי מיל. וא"כ הוי כשיעור ג' ראיות. דהא ק' אמה הוי כשיעור ג' ראיות כמו שכתבו התוס'. וא"כ תיפוק לי' דיש באותה ראי' גופא שלש ראיות. וא"כ הוי ודאי לטומאה ולקרבן. אלא ודאי ר' יוסי היא דאמר דביה"ש הוי כהרף עין וע"כ ניחא שראה ביה"ש ומתחילה ומסוף. וא"כ הוי ג' ראיות. וע"כ הם מצטרפים לטומאה ולקרבן ואעפ"כ לא הוי שיעור ק' אמה אך זה ניחא אי אמרינן דסוף חצי מיל דר' נחמי' הוי ביה"ש דר' יוסי שהוא כהרף עין אבל לר' חזקי' שאומר דכל הרף עין שבחצי מיל דר' אמי הוי ספק. וא"כ אם הוא ודאי לקרבן מוכרחין אנו לומר שרואה ביה"ש ומתחילה קצת ומסוף קצת. א"כ סוף כל סוף תקשה דכיון, שראה יותר מתחילה ומסוף א"כ הוי שיעור ק' אמה. וא"כ בלא"ה הוי שיעור ג' ראיות א"ל קשיתי. [פי' בתמיה שהקושי' לא כלום הוא]. לכשיבוא אלי' ויאמר זהו ביה"ש. ופי' לכשיבוא אלי' ויברר שראה בביה"ש דר' יוסי כהרף עין דהוי מקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה. וא"כ לא הוי שיעור ג' ראיות. וכה"ג כתבו התוספו' בחולין (ד' ל"ח) בתוספו' ד"ה אלא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. אין להוכיח מכאן דאפילו בידי שמים א"א לצמצם דקרא איכא למימר דאיצטריך אם יבוא אלי' ויאמר שבצמצום נעשה ושבקינן לקרא דאיהו דחוק ומוקי אנפשי'. ועכ"ל:
ובזה יש לבאר הא שאומר בירושלמי. א"ל קשיתי (פי' בתמיה) והוא שלא קשה מידי] לכשיבוא אלי' ויאמר בין השמשות מאן פליג ופי' לכשיבא אלי' ויאמר זהו ביה"ש ויש מקצת הראי' מהיום ומקצת הראי' למחר וע"כ הוי ודאי לטומאה ולקרבן אך הא דקאמר מאן פליג תמוה. והמפרש פירש מאן פליג מאן יחלוק על אלי' והוא תמוה. והפ"מ פירש דקאי על הא דקאמר ר"ח חבריהן דרבנן בעי. והוא דוחק. גם כל דבריו שם דחוקים.
ע"כ נראה לי לפרש מאן פליג פי' שמקשה על הא דמשני לכשיבוא אלי' ויאמר זהו ביה"ש. וע"ז אומר מאן פליג. פי' דא"כ לא היה צריך ר' חייא ב"ר יוסף לומר דמאן תנא ראי' נחלקת לשנים הוא ר' יוסי משום דלר' יהודה ולר' נחמיה לא יתיישב. דאיך תנן דאם יודע שמקצת הראיה היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן. דאיך יהי' ודאי אם לא שהראיה נמשך קודם ביה"ש עד לאחר ביה"ש וא"כ יש בה ודאי מקצת ראיה היום ומקצת למחר. וא"כ קשה (כמו שהקשו התוס' בשבת ד' ל"ד) א"כ בראי' אחת חייב קרבן דהא ביה"ש הוי לכל הפחות חצי מיל דהוי אלף אמה. וא"כ בודאי חייב קרבן דשתי טבילות ושני סיפוגין הוי שיעור ק' אמה. וע"כ מוקי לה כר' יוסי שאומר דהוי כהרף עין. אבל אם לר' יוסי נמי מספקא לי' כהרף עין וכל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמי' ספק הוא. וא"כ אם ראה כל השיעור. א"כ חייב קרבן משום שיעור הראי'. וא"כ צריך לומר דלא ראה כל ביה"ש רק מקצת ביה"ש. והא דהוי ודאי הוא אם יבוא אלי' ויאמר. א"כ מאן פליג ע"ז. פי' דא"כ למה צריך לי' לאוקמי כר' יוסי. הא לר' נחמיה נמי ניחא דמיירי דלא ראה כל ביה"ש והבירור שהיה מקצת היום ומקצת למחר הוא ע"פ אלי' שיאמר דסוף בין השמשות הוי יום וא"כ ראה מקצתה היום ומקצתה למחר. וע"כ הקשה הירושלמי דמאן פליג ע"ז דאם יבוא אלי' ויאמר דהוי מקצת היום ומקצת למחר דהוי ודאי לטומאה ולקרבן:
והנה הירושלמי לא תירץ ע"ז. והוא משום דסמך דאיפשר לתרץ כדרכו בכמה מקומות וכה"ג כתב הרא"ש בברכות (דף כ"ו) ע"ש. והוא משום דאיפשר לתרץ ולומר כמו שביארתי בס' א"ה ושה"נ דבס' דדינא לא אמרינן אם יבוא אלי' ויאמר. דבספק דדינא לא שייך אם יבוא אלי' משום דלא בשמים היא וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ט מה' אישות) שכתב. ומיהו נראה דדוקא בספק דמציאות. כגון ההוא דנתערב ולדה בולד שפחתה. דמשום דבס' דמציאות שייך לומר אם יבוא אלי' ויאמר. אבל בספק דדינא לא שייך לומר אם יבוא אלי' ויאמר כו' עיי"ש. וכן הבאתי ראיה משבת (דף ק"ח) מאי אם יבוא אלי' ויאמר אילימא אי דאית לי' עור אי דלית לי' עור הא חזינן דאית לי' עור. ועוד דתנן עצמות הדג ועורו מצילין באוהל המת. ופירש"י היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא
ובזה יתבאר הירושלמי. והוא דתחילה צריך להבין במאי קא מיפלגי ר' יוסי ור' חזקיה. דר' יוסי סובר דמסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה כהרף עין. ור' חזקי' לא אמר כן אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא:
ונראה לי דהטעם הוא משום דר' חזקיה סובר דאי אמרינן דלר' יוסי דביה"ש הוא כהרף עין הוא לאחר שיעורא דר' נחמי'. וא"כ תקשה כמו שהקשו התו' בשבת ד' ל"ה) דאיך תניא בתוספתא דמס' זבים בפ"ק. וכן הי' ר' יוסי אומר ראה אחד ביה"ש וא' ודאי ספק לטומאה ולקרבן.פי' שראה במוצאי שבת ביה"ש וביום שני ראה ביום ספק לטומאה דשמא ביה"ש כולו מן היום והוי יום טהור מפסיק כו' אלמא דר' יוסי נמי מספקא לי' בההוא כהרף עין. וא"כ לפי"ז הא דקאמר ר"י כהרף עין היינו נמי שאיפשר להסתפק בו. שיהיה מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה:
וא"כ לפי"ז קשה דהא ר' יוסי קאמר דביה"ש הוי כהרף עין. וכמו דאמרינן בירושלמי א"ר תנחומא לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חודה של סייף ונחלקה הטיפ' לכאן ולכאן זהו ביה"ש. [והנה טוב לגרוס הא דר' תנחומ' אחר דברי ר' יוסי דאמר שביה"ש כהרף עין ולא יכלו חכמים לעמוד עליו. ואח"ז גרסינן א"ר תנחומא לטיפה של דם שהיא נתונה ע"ג חודה של סייף ונחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו ביה"ש]. וא"כ כיון שממשיל כמו הטיפה שעל חודה של סייף שאינו משתהא כלל. א"כ איך אמר ר"י דביה"ש הוא ספק מן היום ומן הלילה:
וע"כ אמר בירושלמי ר' יוסי ורב אחא הוי יתבין א"ל ר' יוסי לרב אחא מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה כהרף עין. וא"כ צריך לומר לפ"ז דאפי' האי בין השמשות נמי הספק מן היום ומן הלילה כמו שכתבו התוס' וע"ז אומר ר' חזקיה לא אמר כן והוא משום דבהרף עין ודאי אין לחלק שמקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה כיון שאינו משתהא כלל. וע"כ אמר שעצם בין השמשות כהרף עין ממש. וכמו שאומר בירושלמי לטיפה של דם שהיא נתונה ע"ג חודה של סייף ונחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות. ואך אותו ההרף מספקא לן בכל חצי מיל דר' נחמיה. וא"כ ניחא הא דמוכח בתוספתא דמס' זבים. דלר' יוסי נמי מספקא לי' בביה"ש אי הוי מקצתו מן היום ומקצת' מן הלילה. ואע"ג דעצם ביה"ש דר' יוסי הוא רק כהרף עין. אעפ"כ כיון דלא ידעינן היכן הוא האי הרף עין בכל חצי מיל דר' נחמיה א"כ הוי ביה"ש דר' נחמיה ס' מן היום ס' מן הלילה. אע"ג דעצם ביה"ש הוא רק כהרף עין והוא רק ההתחלקות היום ללילה. וכמו שממשיל לטיפה על חודה של סייף מ"מ הספק הוא בכל חצי מיל דר' נחמיה:
וא"כ צריך לבאר מהו הנ"מ אם ביה"ש בעצמו הוא חצי מיל והוי ספק מן היום או מן הלילה. או מקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה. או כמו שסובר ר' יוסי דעצם ביה"ש הוי כהרף עין. אך לדידן מספקא לן אימתי הוי אותו הרף עין של ר' יוסי:
ע"כ נראה לי שהחלוק הוא. דלר' נחמי' אותו חצי מיל הוי ביה"ש והוא מובדל מן היום ומן הלילה. וע"כ יש ספיקא דדינא על הבין השמשות אם הוא כיום או כליל'. או הוא ממוצע בין היום ובין הלילה. וא"כ הוי חצי מן היום וחצי מן הלילה. וא"כ הוי הספק על הביה"ש מה דינו. וא"כ הוי כמו ספיקא דדינא שאין אנו יודעים מהו הדין של ביה"ש. וכבר ביארתי דבס' דדינא לא שייך לומר אם יבוא אלי' ויאמר וע"כ אמרינן ר' חייא ב"ר יוסף בעי קומי ר' יוחנן מאן תנא ראיה נחלקת לשנים ר"י. משום דלת"ק א"א שיהא ודאי. רק ע"י שראה קודם ביה"ש מעט. וכל ביה"ש עד לאחר ביה"ש מעט. וא"כ קשה דא"כ טמא מטעם הראיה גופא דהוי מאה אמה. וע"כ משני דאתי כר' יוסי דאמר דהוי כהרף עין. וא"כ הוי פחות מק"א. אך שר' חזקיה דסבר דהס' נמשך בכל חצי מיל דר' נחמי' א"כ עדיין קשה דא"כ הוי יותר מק' אמה. וע"כ משני דבאמת לא ראה כל ביה"ש. אך הבירור הוא ע"י אליהו ולכשיבוא אליהו ויאמר דהוי מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. והוא לא ראה כל ביה"ש אך מקצת ביה"ש:
וזהו דווקא לר' יוסי שאומר דביה"ש אין בו שיעור. ואינו נבדל מן היום ומן הלילה. אלא שהוא כהרף עין במה שמתחלק הלילה מן היום. וע"כ הוי ס' מציאות. וע"כ הא דמביא קרבן טומאה. הוא אם יבוא אלי' ויאמר שמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. אבל לר' נחמי' שסובר דעצם ביה"ש הוי חצי מיל מחמת דחצי שעה אחר שתשקע החמה ביה"ש. אך גם יש ספק אם אותו שיעור הוי כמו יום או כמו לילה. או דהיינו מקצתו יום ומקצתו לילה וא"כ הוי ספיקא דדינא בביה"ש. וע"כ לא שייך אם יבוא אלי' ויאמר. דבספק דדינא לא שייך אם יבוא אלי' ויאמר וע"כ מוקי לה כר' יוסי דווקא ולא כרבי נחמיה. ואע"ג דלר' יוסי מספקינן בהרף עין נמי אימתי הוא. אעפ"כ הוי כמו ספיקא דמציאות דביה"ש עצמה הוי הרף עין. אלא דלא ידעינן אימתי הוא וא"כ הוי כמו ספק דמציאות אם הוא ביום או בלילה. ע"כ אמרינן אם יבוא אלי' ויאמר. ודוק: