נועם אלימלך· רבי אלימלך מליז'נסק
ספר ויקרא
ויקרא
פירוש א
ויקרא אל משה וידבר ד׳ אליו מאהל מועד לאמר. לכאורה היה ראוי לכתוב ויקרא ד' אל משה וידבר אליו כדי שנדע מי קראו, ולא כן עתה ויקרא אל משה סתם ואינו יודע מי קראו. אך הענין הוא דאיתא בזוהר ויקרא כו׳ אלף זעירא, דהשכינה כשאינה במקומה אזי היא זעירא, ואז היו במדבר ועיקר מקום כבודו הוא בבית המקדש בירושלים, ולכן מתחילה נאמר "ויקרא אל משה" והוא אלף זעירא קרא אל משה, אך אח"כ כשכבר קראו והיה משה רבינו ע"ה מטה עצמו לעבודת הבורא ב"ה בכל יכלתו, והיה מקדש עצמו במאוד מאוד ובא למדריגה זו "וידבר ה׳ אליו" שהוא שם הרחמים, וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (איכה ה, יט) "אתה ה׳ לעולם תשב", כי עתה בעוונותינו הרבים שהשכינה בהגלות, כשהקב"ה רוצה לדון את ישראל, צריך ברוב רחמיו לעמוד מכסא דין ולישב עליהם בכסא רחמים, אבל לעתיד לבא יהיה כולו רחמים גמורים ולא יצטרך לעמוד מכסא דין כלל ולשנות מכסא לכסא, ועל זה התפלל "אתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור", דעיקר שכינת כבודו יתברך הוא על הצדיקים, והתפלל לאמר אע"פ שנתמעטו הדורות אם ראשונים כו׳, אעפ"כ יהיה כסאך עלינו בכל דור ודור, ברוב רחמיך תחופף עלינו אור שכינתך. אמן.
פירוש ב
ונפש כי תחטא כו׳. נ"ל דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג טז, א) ונפש כי תחטא שהוא לשון תמיהה, שהכתוב מתמיה על נפש העליון שיחטא, ע"ש הלשון. ויש לפרש ג"כ ברמז על נפש צדיק שחטא באיזה חטא קל כחוט השערה, שעבר על איזו מדה והנהגה טובה חלילה, כפירוש הזוהר הקדוש שנפש היא מדריגה גדולה, והצדיק הזה הנכשל חלילה באיזו מדה כחוט השערה, אזי יחרד לבו בקרבו ותאחז נפשו פלצות, ומי יתן ויחרד לב הרשעים העוברים עבירות חמורות כקלות כמו הצדיק הזה אשר הקל שבקלות בעיניו כחמורות, ונפשו תאבל עליו ותחרד מאוד כאילו עתה שומע השבועה שהיו משביעין אותו קודם שיצא לאויר העולם כדאיתא בגמ'.
וזהו "ושמעה קול אלה" פירוש שדומה לו כאילו שומע עתה מחדש קול האלה והשבועה כנ"ל, "והוא עד" הוא לשון התראה, מלשון העדותי בכם כו׳, ופירושו הוא כך, מה הוא הדבר שמעיד ומתרה בהצדיק לעוררו שיחרד לבבו, ומפרש הכתוב והוא עד, ר"ל זה הדבר המתרה להצדיק, דהיינו "או ראה או ידע" על דרך שפירשתי כבר שהנשמה קודם יציאתה לעולם מוליכין אותה בכל עולמות ומלמדין אותה כל התורה, ואח"כ בא מלאך וסטרו על פיו כדאיתא בגמ', וכל זאת למה, אמרתי כבר באריכות השורש הוא לסיבה הזאת שמראין לו כל עולמות, הוא למען שיוכל אח"כ להשיג העולמות ולעבוד בהם להשי"ת ב"ה ולהשיג התורה שלמד, ואילולי זאת שמראין לו כנ"ל, לא היה יכול להשיג כלל וכלל לא התורה ולא העולמות העליונים, רק ע"י הרשימו הנרשם בו קודם יציאתו לעולם, עי"ז יכול אח"כ להשיג, ואם לא היה נשכח ממנו כל מה שראה ולמד, לא היה לו שום שכר בעבודתו.
וזהו "או ראה" ר"ל או שראה כל העולמות הגבוהים לכן יחרד לבו בו, "או ידע" שלפעמים מתגלגל הצדיק עבור איזה מצוה אחת שיש לו לתקן, וזהו או ידע, דהיינו בבריאה ראשונה שראה הכל, ונמצא לא היה הצורך להראות לו כנ"ל כשבא בגלגול, "אם לא יגיד" כו׳, שדרך הצדיק הזה אם יארע לו איזה נדנוד חטא כל שהוא, אזי הוא מוכיח עצמו ומדבר לעצמו דברים קשין כגידין, ולכן נכתב לו"א יגיד בוא"ו ואל"ף, לרמז ג"כ אם ל"ו דהיינו לעצמו יגיד, פירוש לשון גידין כמו שאמרו חז"ל ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, "ונשא עונו" פירוש הצדיק זה נושא עונו זה למעלה לעולמות עליונים, על דרך שאמרו חז"ל זדונות נעשים כזכיות. וזהו וצדיקים ישמחו ויעלצו בך, ר"ל שהצדיקים בכל פעם הם שמחים יותר ויותר בו ית׳, לעולם ירננו פירוש זה גורם להם כל השמחות, מחמת שהם מרננים על עצמם כשבא להם שום נדנוד חטא ומביאין אותו החטא לעולם עליון שנעשה להם זכות, וזהו לעולם ר"ל לעולם עליון, ירננו לשון רינון על דרך דאיתא והיו כל העם מרננין אחריו, והרינון הזה הם מביאים לעולם עליון לזכות גמור ולשמחה גדולה עד עולם. והבן.
פירוש ג
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא כו׳. י"ל שהתורה הקדושה מלמדת דרך הצדיק הרוצה לבטל הדינים ולהמתיקם שזה נקרא לשון נגיעה, שצריך להטות עצמו ליגע באותו דבר, ואמר הכתוב "נפש כי תגע בכל דבר טמא" ר"ל בכללות הטומאה להמתיק למט׳ רשעים הטמאים והמתועבים. "או בנבלת חיה טמאה" כו׳. דאיתא בזוהר הקדוש דארבעה חיות הקודש הנושאים הכסא הם נותנים השפעה וחיות כל אחד במינו, דהיינו אדם נותן חיות באדם, ושור נותן חיות בבהמות, והאריה היה מוכרח לרבוץ על המזבח ג"כ כדי להשפיע. וגם נשר אף שהוא מין טמא, אך מחמת שהוא רחמני על בניו הוא ג"כ משפיע על מיני עופות. ולעומת זה יש במרכבה טמאה ג"כ ד׳ חיות טמאות אשר ג"כ יש להן כח ע"י הרשעים החוטאים הם נותנים להם אחיזה וחיות בעוונם, וצריך הצדיק הרוצה לבטל הדינין להמתיקם בשרשם במקום התחלתם של הדינין. ואמר הכתוב "או בנבלת חיה טמאה" רמז שרוצה להמתיק שורש הדין של החיה טמאה, רמז על דרך שדרשו חז"ל בערבי פסחים על פסוק גער חית קנה, געור חיה כו׳, "או בנבלת בהמה טמאה" כו׳, רמז לכח הדין שבמרכבה טמאה שיש בה בהמה טמאה "או בנבלת שרץ" כו׳, רמז לכללות הטומאות, ובא הכתוב ומלמד הצדיק באיזה אופן ימתיקם, דהיינו "ונעלם ממנו" שצריך הדבר להיות בנעלם ובסוד גמור בהסתר כאילו גם ממנו עצמו הוא נעלם. "והוא טמא", פירוש שהכתוב מלמד שלא ידחוק עצמו לכלות אותם לגמרי שיגרום מיד ביאת המשיח, כי אמרו חז"ל אסור לדחוק את הקץ, רק "והוא טמא" פירוש שהטומאה עדיין תישאר, אלא שיראה להמתיקם, וזהו "ואשם" לשון שממה, ר"ל לעשותם משומם ומבולבל שלא יהיה בהם כח לשלוט כלל ולהמתיקם עד שיבא משיח במהרה ואז והעביר רוח הטומאה מן הארץ. אמן.
פירוש ד
או כי יגע בטומאת אדם רמז לאדם רשע שנטמא בעוונות וחטאים ועי"ז נותן כח וחיות לאדם רע בליעל, והצדיק רוצה שישוב מעוונו ולא יעשה עוד, וזהו "או כי יגע" פירוש שמטה עצמו לדבר זה כנ"ל, ומלמד הכתוב ג"כ שיעשה בדרך זה, "ונעלם ממנו" שיראה לעשות הדבר הזה בהעלמה ובהסתר, "והוא ידע", פי׳ ממילא יתוודע לאותו רשע וירגיש בעוונו ויפול עליו חרדה גדולה והתעוררות תשובה. "ואשם" פי׳ כנ"ל שיהא משומם ומבולבל מאותו דבר ולא יעשה עוד.
פירוש ה
או נפש כי תשבע לבטא בשפתים כו׳. ונפרש המשנה שבועות שתים כו׳. דהנה יש ב׳ גווני צדיקים, יש צדיקים המענים ומסגפים עצמם, עי"ז הן משברים כח הדינין, ויש צדיקים האוכלים בקדושה ובטהרה למען עבודתו ית"ש, אזי הם משפיעים ברכה ופרנסה לעולם, והצדיקים הללו יש להן כח להשביע ולגזור, כרצונם כן יקום, שזה הכח והשליטה שיש להם לגזור אומר ויקום נקרא בלשון שבועה, על דרך דאיתא ג׳ מלכו בכיפה וא׳ מהן היה אחאב, ומביא הגמ׳ ראיה מהפסוק והשביע את הממלכה ואת הגוי ואם לאו דשליט עלייהו איך יכול להשביעם ע"ש, נמצא ע"י כח השליטה שהיה לו היה יכול להשביעם, ולכן כח הצדיק הגוזר אומר ויקם נקרא בשם שבועה. וזהו "שבועות שתים" פי׳ ב׳ גווני צדיקים יש שיש להן כח להשביע ולגזור אומר ויקם כנ"ל, "שהן ארבע", רמז ששניהן גורמין תיקון להשם הוי"ה ב"ה שהוא ד׳ אותיות. ומפרש התנא "שתים שאוכל ושלא אוכל", רומז כנ"ל שהצדיק הזה מתקן באכילתו וזה בעינויו ובסיגופו שאינו אוכל, והוסיפו חכמים עוד ב׳ דהיינו "שאכלתי", פירוש הצדיק הזה שהוא אוכל עתה בקדושה, צריך להזכיר עצמו ולהעלות על זכרונו להיותו דואג על אכילתו שאכל כבר בלא קדושה, ולבו יבער על זאת: "ושלא אכלתי", רמז על הצדיק השני המסגף עצמו ידאג על הסיגופים שסיגף עצמו כבר שלא היו לתכלית לעבודתו ית"ש, כי יש פעמים מסגפים עצמם ומכחישים כחם בענין רע בפנים לא טובות שלא לשם שמים, על דרך שאמר הכתוב (ישעיהו נח, ד) "הן לריב ומצה תצומו", כי על זה צריך האדם להשכיל מאוד על דרך שאמרו במטותא מינייכו לא תרתו תרתי גיהנם, וצריך הצדיק לתקן ולבו יבער על הסיגופים הקודמים שלא היו לעבודתו ית"ש, ואז יהיה כח בהצדיקים לתקן הכל כנ"ל:
וזהו שאמר הכתוב "או נפש" רמז על הצדיק כנ"ל כו', "לבטא בשפתים" שעקימת שפתיו של הצדיק הוי מעשה, הם פועלים מעשה בעולמות העליונים "להרע או להטיב" כמ"ש חז"ל להרע שלא אוכל להטיב שאוכל, רומז על ב׳ גווני הצדיקים הנ"ל. "לכל אשר יבטא" פי׳ כל אשר יבטא הן הצדיק הזה באכילתו והן השני בסיגופו, "האדם בשבועה", כמו שדרשו חז"ל (שבועות כו, א) שצריך להיות האדם בשבועה, דהיינו שיהא צדיק גמור בצדקו הנקרא בשם אדם שהיא מדרגה גדולה.
וזהו "אדם כי יקריב מכם קרבן" ודרשו חז"ל מכם ולא כולכם, בכם חילקתי ולא באומות, נ"ל הרמז ג"כ לדברינו הנ"ל, אדם שיקריב עצמו להבורא ב"ה בעובדות כשרים שהן כמו קרבן, ואמרו חז"ל ולא כולכם פירוש שלא תהא מדרגת כולכם שוה בסגנון אחד, רק חלוק לשני גוונין כנ"ל, דהיינו א׳ שמתקן באכילתו וא׳ בסיגופו כל א׳ לפי מדרגתו. וזהו בכם חילקתי, פירוש בישראל יש חילוק בין הצדיקים כנ"ל, וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה "אולי ימושני אבי כו׳ והבאתי עלי קללה". ולכאורה איך טעה יעקב בזה שהיה סובר שיצחק יקלל אותו, הרי השכינה היה עם יעקב ובודאי ידע האמת, כאשר באמת אמר יצחק גם ברוך יהיה, אך נבאר לפי מה שאמרתי טעם שרצה יצחק לבדך את עשו, וכי חלילה יטעה יצחק לברך את עשו ולא את יעקב, אך שיצחק היה רוצה לברך את יעקב בברכת עולם הבא ואת עשו בעולם הזה, ורבקה ראתה שחלילה אם לא יהיה ליעקב חלק בעוה"ז לא יהיה לבניו חלילה תקומה בין האומות, לכך היתה מהדרת שיברך יצחק את יעקב גם בעוה"ז, ויעקב אבינו ע"ה לא היה דעתו נוחה מזה, שהיה מתיירא שיצחק יברך אותו בעניני עוה"ז בכולו גשמיות, כי גם בעניני גשמים יש חילוקים כנ"ל שצורך העולם לשני גווני צדיקים כנ"ל, וגם בעניני אכילה יש חילוק לאוכל בקדושה במחשבות טהורות בין האוכל כבהמה, ולזה אמר אולי ימושני אבי לשון ממשות, הדברים גשמיים נקרא בלשון מישוש, דהיינו אולי יברך אותי בכולו גשמיות, והבאתי עלי קללה שזה אצלי קללה יחשב, ואנכי איש חלק פירוש כנ"ל שאני מוכרח להיות מוחלק לשני אופנים כנ"ל. וזהו "בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳", ולכאורה מלת לכו הוא מיותר, והכי הוי ליה למימר בית יעקב נלכה באור ה׳, אך הכונה לב׳ אופנים הנ"ל, בית יעקב הוא מדרגה קטנה כידוע ההפרש שבין יעקב לישראל, וכתיב בפסוק והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש, רמז למדרגה של הצדיקים שע"י מדרגתם משברים כח הדינין, וזהו בית יעקב לכו פירוש במדרגתכם רמז למדרגה א׳, ונלכה באור ה׳ רמז למדרגה הב׳ ההולכים באור קדושתם בכל העולמות, והשי"ת יזכנו להיות מהם. אכי"ר.
צו
פירוש א
וידבר כו׳ צו את בני ישראל פרש"י אין צו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. ונ"ל ע"פ הרמז, דהנה האדם העובד את השי"ת ב"ה צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות, אבל העובד את השי"ת בעצלות ובדוחק שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף שאין לו גוף שהוא כמו כיס ונרתק להנשמה, וזה שרמז רש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל.
פירוש ב
זאת תורת העולה כו׳. פירוש הכתוב מלמד אותנו דרכי השי"ת, "זאת" היא השכינה שנקרא זאת כידוע. ואמר הכתוב "זאת תורת העולה" ר"ל אם לימוד התורה היא לשם זאת, דהיינו לשמה, להעלות נחת רוח ליוצרו, "העולה" פירוש התורה הזאת עולה לפניו ית"ש, אבל מי שאינו לומד לשמה ולימודו הוא מצד השמאל, ולזה רמז "היא" לשון נוקבא שהוא צד שמאל, "העולה על מוקדה" פירוש התורה הזאת צריכה לבא על מוקדה בגיהנם, וענוש יענש ויוצרף בצרוף אש של גיהנם, ואמר הכתוב "על המזבח כל הלילה", פירוש על המזבח, התורה שהיה ראוי להיות כפרה כמו מזבח, דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים, ועכשיו התורה מכפרת, דכל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה כו׳, והיה ראוי שהתורה יהיה במקום מזבח, ועכשיו ענוש יענש בגיהגם. ולא תאמר הלא גם שלא לשמה הוא טוב כדברי חז"ל, לא כן הוא כדבריך, כי חז"ל התירו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבא לידי לשמה, אבל אם לומד כל ימיו שלא לשמה בודאי ענוש יענש בגיהנם, וזהו "כל הלילה" פירוש אם הלימוד הוא בחושך ואפילה כל ימיו. "עד הבוקר" רמז עד יום מותו, יום הדין וחשבון וביקור על כל מעשיו, אזי הוא מר מאוד, "ואש המזבח תוקד בו" ר"ל האש שהיה ראוי להיות מזבח, תוקד בו בגיהנם.
לכן אמר הכתוב איעצך שתנצל מכל רע עשה זאת ותינצל, דהיינו "ולבש הכהן" דאדם הנכנס בעבודתו ית"ש נקרא כהן. ילבש עצמו "מדו בד" פירש רש"י מדו כמדתו, פירוש רמז שנגד מדתו הרע שיש בו באדם, יתאמץ מאוד לעשות היפך מדה זאת, למשל אם יש בו מדת כעס, יכריח עצמו להתאמץ לבבו להיות רחמן על כל דבר. אם יש בו מדת גאוה, ישפיל עצמו בתכלית השפלות מדה כנגד מדה. וזהו רמז "בד" שהוא פשתן, רמז למדת כילות וקמצנות שזה מדה גרועה ביותר, כמו דאיתא בס׳ הישר לר"ת, כמו שמצינו בפסוק שקין הביא מפרי האדמה ופירש רש"י מזרע פשתן מן הגרוע. "ומכנסי בד יהיו על בשרו" ר"ל שצריך שיכניס עצמו במדה זאת להתאמץ נגדה שלא יהיה קמצן וכילי. ואז כאשר יתקן המדות שבו ויתנהג כן ימים רבים כל ימי חייו, ויהיה אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב. אמן.
פירוש ג
זאת תורת העולה היא העולה כו׳. ונקדים לפרש פסוק "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך" כו׳. לכאורה לשון הכתוב משמע שהוא שני דברים, דהיינו את הדבר הזה מורה על עשיית דבר אחר, דאי לאו הכי היה לו לומר יען אשר עשית את הדבר הזה אשר לא חשכת כו׳, כי הוי"ו של "ולא" מחלקת לב׳ דברים.
ונראה לפרש, דהנה הקושיא מפורסמת דמקשים מפני מה בפרשה ראשונה של קריאת שמע נאמר בכל מאודך ובפרשה שניה לא נאמר ובכל מאודיכם. וי"ל דאיתא בגמ' גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות, ומקשינן והתניא נעשו לו כשגגות, ומשני כאן מאהבה כאן מיראה, לכאורה מאחר שרבותינו ז"ל האירו לנו עינינו והודיעו לנו שהתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות, א"כ מוטב מי שהעיר ה׳ את רוחו שישוב על עונותיו יעשה מאהבה מיד. אך הפשוט שזה בלתי אפשרי שישוב מיד מאהבה, רק צריך להיות בהדרגה, מתחילה ביראה, ומיראה בא אל אהבה, וכן הוא כוונת חז"ל שמתחילה נעשים כשגגות בעשותו תשובה מיראה ואח"כ בבואו לעשות מאהבה נעשים כזכיות.
ולכן בפרשה ראשונה של קריאת שמע ששם הורה לנו את הדרך אשר נלך בה ע"י תפילה, דהיינו בכל לבבך" איזה עבודה שבלב זו תפילה, דמתחילה היא בלב, שצריך לשום על לבו יראת ד׳ וגדולתו, "ובכל נפשך" דהיינו לגמול את נפשו, דגומל נפשו איש חסד, שהתפילה בכוונה היא גמילות חסד לנפש. "ובכל מאודך" דהיינו לאחר שמוציא בשפתיו ובדיבורו הוא בא אל אהבה, דהיינו שהוא מדבר בכל חושיו וכוחו וכוונתו במאוד מאוד בהתלהבות גדול. אבל בפרשה שניה שהוא הוראת הדרך ע"י התורה הקדושה כמו שדרשו חז"ל והיה אם שמוע בישן תשמע בחדש, ר"ל כאשר יהיה הלימוד אף שלא לשמה, והיינו "שמוע בישן" שתשמע את התורה כאילו דבר ישן, דהיינו שלא לשמה, "תשמע בחדש" תבוא ממילא אח"כ לבוא ללימוד לשמה כאילו מקבל התורה מחדש בסיני מפי הגבורה, דזהו אהבה גדולה והתלהבות גדול, ולכן אין צריך לפרש עוד בכל מאודיכם לרמז על אהבה, כי ממילא בא וכנ"ל, וע"י התורה הקדושה יכול האדם לבא לכל המדרגות. וזהו "וזאת התורה לעולה ולמנחה" כו׳, דבזמן המקדש היו הקרבנות מכפרים, ועכשיו העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. וזהו "וזאת התורה לעולה" כו׳ פירוש ע"י התורה תוכל לפעול הכל, שהיא מדרגה עליונה על הכל.
ועל שני מדרגות דהיינו יראה ואהבה, רמזו רז"ל באמרם "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול וכו׳ ושבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כו׳, ומה הפרש בין זה לזה, אלא שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו, וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו". ר"ל דמילת קדושה הוא לשון הזמנה אל הדבר, דשני פרישות הנ"ל היו כדי לתקן את הששה קצוות והעולם השביעי, אלא שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין, פירוש דזה הוא הנוגע לכל ישראל שיזמינו ויקדשו עצמם לעבודת הבורא ית"ש, ופרישתו ג"כ היתה לקדושה דהיינו הזמנה. וזה רמז "דבר אל כל בני ישראל קדושים תהיו" ר"ל להזמנה הזאת כל ישראל שוים כאחד לטובה. וזה פרישתו לטהרה, טהרה היא מדרגה גדולה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, ר"ל שלאו כל אדם יכול לבוא למדריגה הזאת, וזה רמז ש"מטהרת טמאים", פירוש מי שהיה מחזיק עצמו כשפל וטמא היה מטהר, ו"מטמא טהורים" מי שמחזיק עצמו לטהור שהוא מתוקן וטהור כל צרכו, זה בודאי עדיין בתוך טומאתו הוא יושב, כי המדריגה הזאת אין לה קץ ותכלית.
וזהו שנאמר באברהם אבינו ע"ה יען אשר כו׳ ולא חשכת כו׳, שהוא שני דברים, דהיינו אחד אשר עשית שהלך להר המוריה לשחטו אבל עדיין לא עשה, זהו מדרגת יראה. ב׳ לא חשכת את בנך כו׳, דזהו מצד אהבה גדולה והתלהבות גדול:
וזהו "זאת תורת העולה", דעולה היה בא על הרהור הלב, ואמר הכתוב זאת תורה העולה, פירוש תבוא למדרגה הזאת שיהיה תורה שלך עולה, פירוש שתכפר על הרהור הלב. "היא העולה על מוקדה" פירוש עוד תפעול התורה ההיא שתלמוד, שתביאך אל אהבה והתלהבות גדול וכנ"ל, שהתורה חשובה כנגד הכל. "על המזבח" ר"ל התורה הזאת היא למעלה מן המזבח, שהקרבנות אינם מכפרים כולם על כל חטא, כי אם כל אחד מכפר על חטא שלו, אבל התורה מכפרת על הכל, ובזה התורה מעולה מן המזבח. "ואש המזבח תוקד בו" ר"ל כמו שהיה בא אש על המזבח מן השמים, כן תוקד התלהבות אש בהצדיק הזה אשר יתנהג כנ"ל. "ולבש הכהן מדו בד" פירוש כאשר יתנהג כנ"ל נקרא הצדיק כזה בשם כהן, וצריך להלביש עצמו מדו בד, ר"ל שצריך לתקן עצמו במדותיו בהתבודדות מחשבתו. "ומכנסי בד ילבש על בשרו" דהיינו שצריך ג"כ התבודדות אחרת לכסות את בשר ערוותו ר"ל תאוותו. "והרים את הדשן אשר תאכל האש" ר"ל שזה בלתי אפשרי שישבר אדם כל מדותיו הנולדים עמו מבטן אמו, רק שצריך להרים אותם אל הקדושה, למשל מי שיש בו מדת כעס יסור מכעס החיצונית ויכעוס על הרשעים, וכן בכל המידות. "ושמו אצל המזבח" פירוש כנ"ל שישים המדה אל הקדושה, דהיינו באם יבא לכעוס או שאר מידה, ישבר עצמו להביא אותה המידה אל הקדושה. "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" ר"ל שאח"כ יבא אל מדרגה יותר עד שיופשט מכל וכל מכל המידות, "והוציא את הדשן מחוץ למחנה" ר"ל שלא יבא לו בשום פעם מהמידות הנולדות עמו כי אם הכל בקדושה רבה.
פירוש ד
דבר אל אהרן כו׳ זאת תורת החטאת כו׳ במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, ר"ל שכל דבר ודבר שיש בו נדנוד חטא, אף שאינו אלא כדוגמת הרהור הלב שעולה בא עליו, יהא נחשב בעיניך כאילו עברת על חטא שיש בו חיוב חטאת, וזהו "במקום" ר"ל באותו דבר ונדנוד חטא, "אשר תשחט העולה" עליו "תשחט החטאת" יהיה חשוב בעיניך כאילו נתחייבת חטאת, "לפני ד׳" ר"ל דע לפני מי חטאת ועד היכן הפגם הולך לפני ד׳ למעלה. "קודש קדשים היא" ר"ל המדרגה הזאת היא קדש קדשים.
"והכהן המחטא" ר"ל הצדיק אשר תמיד מחטא ומאשים עצמו תמיד, "יאכלנה במקום קדוש" פירוש אכילה לשון חטא, "אכלה ומחתה פיה", דהיינו בכל דבר קדושה שעושה, יתן דעתו לחפש היטב מה שמחסר באותה מצוה, ויחשוב לעצמו חטא גדול, "בחצר אהל מועד תאכל" ר"ל העולם הזה נקרא חצר, ועולם העליון נקרא אהל מועד על דרך שאמרו חז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא", והיינו הצדיק המתנהג כנ"ל יגרום טובה לעולם, שיהיה הנאה בעוה"ז על ידו.
וזהו "בחצר אהל מועד תאכל", "כל אשר יגע בבשרה יקדש" ר"ל אם יבא לו איזה המחשבה הנוגע אל הבשר דהיינו לתאוותו, "יקדש" ר"ל יראה להביא הדבר ההוא אל הקדושה, "ואשר יזה מדמה על הבגד" ר"ל אם יהיה נתפש בדבר קל, דהיינו בדבר חומריות וגשמיות הקל, ולזה רומז מלת "יזה", "תכובס במקום קדוש" ר"ל שיכבס הדבר ההוא בדברי קדושות ותפילות. "וכלי חרס אשר תבושל בו תשבר" על דרך שאמרו חז"ל "תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, דיבר עמו דומה בעיניו כקיתון של כסף, אכל עמו דומה לו כקיתון של חרם הנשבר שאין לו תקנה" ע"ש.
וזהו וכלי חרס כו׳ פירוש אם יעשה איזה פעולה בכדי שיבא לו הנאה כנ"ל, שדומה ככלי חרס, "ישבר" יראה לשבר עצמו מאד על הדבר. "ואם בכלי נחשת בושלה ומרק" וכו׳, פירוש אם הוא איש כזה שהוא צדיק רק שיבא לו איזה עבירה מחמת הנחש הקדמוני שהטיל׳ זוהמא, "ומורק" פירש רש"י לשון תמרוקי נשים, יראה לקשט עצמו בקישוטין נאים ויפים, והיינו במצוות וגמילות חסדים, "ושוטף במים" ר"ל בלימוד התורה שנקראת מים, על דרך שאמרו "אם רגיל ללמוד דף א׳ ילמוד ב׳ דפין". וק"ל.
שמיני
פירוש א
וישא אהרן את ידיו אל העם כו׳. נ"ל דהנה הצדיק הולך תמיד בדביקות ודבוק בעולמות עליונים, רק מחמת שתשוקתו תמיד על טובת ישראל שייטיב להם השי"ת בכל מיני שפע וברכה, מחמת זה הוא יורד קצת ממדריגתו ודביקותו, אך בכל זאת הוא פועל טוב במה שיורד קצת מהדביקות, שע"י שרואים בני אדם גודל תשוקתו ותאוותו לטובתם, הוא מכניס בלבם יראת ד׳ ואהבתו, שכולם נתעורר לבבם לעבודתו ית"ש. וזהו "וישא אהרן את ידיו" ע"ד נשא לבבינו אל כפים, וי"ל הפי' דהיינו האדם אשר ישא לבו לעבודת הבורא ית"ש, אז מחמת גודל האהבה והתלהבות שבו הוא מכה כף אל כף, ונמצא עבודת הבורא נקרא ע"ש הידים.
וזהו "וישא אהרן את ידיו אל העם" פי' כנ"ל שתשוקת הצדיק אל העם להטיב להם, "ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" פי' עי"ז ירד ממדריגתו, שמדרגת הצדיק הוא תמיד לבדוק עצמו בכל עת ורגע אולי חטא חלילה באיזה נדנוד חטא והרהור והוא מהרהר תמיד בתשובה, זה רמז "חטאת ועולה" שבא על הרהור, "והשלמים" רמז להדביקות שבו, שעושה שלום בפמליא של מעלה, וע"י תשוקתו היה יורד ממדריגותיו האלו קצת.
"ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד", דיש כמה גווני צדיקים, צדיק גדול הנקרא בשם "משה", ויש צדיק אשר הוא מדרגת "אהרן", וכל אחד לפי מדרגתו עולה ובא בקדושה הנקרא "אוהל מועד", "ויצאו" ר"ל ואח"כ יוצאים קצת ממדרגתם, ואין זה אלא למען "ויברכו את העם",כנ"ל אך בכל זאת גורמים קדושה ויראה לכל העם, וזהו "וירא כבוד ה׳ אל כל העם", וזהו "עדותיך נאמנו מאוד" כו׳, דאיתא בגמ' שלשה מעידין זה על זה הקב"ה וישראל ושבת, נמצא ישראל נקרא עדות של הקב"ה, וזהו "עדותיך נאמנו מאד" פי׳ שהם נאמנים וחביבים, למי? ומפרש הפסוק "לביתך נאוה קודש" לאותן הצדיקים הדרים תמיד בעולמות העליונים, "ד' לאורך ימים" פי׳ שהם גורמין במעשיהם שתתפשט הקדושה והיראה עי"ז לכל ישראל אמן.
פירוש ב
זאת החי׳ אשר תאכלו כו׳. נ"ל דאיתא בזוהר הקדוש זאת החיה רמז להשם הקדוש, אשר תאכלו פי׳ שע"י יש לנו אחיזה וחיות.
פירוש ג
או יאמר "זאת החיה" רמז למה שראה דניאל חיה זו אדום, "אשר תאכלו" לשון ואכלתם את אויביכם, ואמר הכתוב עי"ז יהיה כח בידכם לכלות אותם דהיינו מכל בהמה, דאיתא בגמ' בבא מציעא "אמר רב חנינא מסורא דפרת לרבינא יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שרצים למה לי, א"ל אמר הקב"ה אני שהבחנתי כו׳, א"ל אנא המעלה קא קשיא לי מאי שנא המעלה דכתב רחמנא, א"ל לכדתנא דבי ר׳ ישמעאל אלמלא לא העליתי את ישראל אלא בשביל שאינם מטמאין בשרצים ומעליותא היא גבייהו" וכו׳. י"ל הפי׳ הגמ' הנ"ל ע"פ דאיתא במדרש, שאלו המלאכים את הקב"ה למה ברא השרצים, והשיב להם השי"ת מפני הקטרוג, אם יבא לקטרג על ישראל חלילה שחוטאים לפניו ואין צורך בהם, אז משיב לו השי"ת הלא השרצים אין צורך בהם כלל ואעפ"כ בראתים. וז"ש "אנא המעלה קשיא לי" דהמעלה הוא הוא לשון הגבהה, שהקב"ה מגביה את ישראל מבין הקליפות והחטאים והם נופלים למטה, וז"ש המעלה כו׳, כלומר לאיזה סיבה וזכות מעלה את כללות ישראל מחטאותיהם, "א"ל אלמלא כו׳ אלא שאין מטמאין בשרצים" פי׳ הלא ישראל אין אוכלים השרצים ונמצא אין צורך כלל בבריאתם כיון שישראל אין אוכלין מהם, ואעפ"כ בראתים כדברי מדרש הנ"ל, ממילא אין כח להמקטרג לקטרג עליהם, ולזה אני מעלה ומגביה אותם מעונותיהם כנ"ל.
וזהו "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", פי׳ כללות ישראל כנ"ל, וגם הצדיק נקרא "כל", שהוא עיקר כללות להשפיע להם טובה וברכה ויראה, שע"י הצדיק נתעוררים כללות ישראל בתשובה.
וזהו "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח" ופרש"י שהיה אהרן בוש וירא לגשת וא"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת, דהנה עיקר הוא לאדם הבושה, סימן טוב לאדם שהוא ביישן, וכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ואהרן היה מתבייש מאד מגודל ההכנעה שהיה בו, שכן דרך הצדיק שתמיד רואה בעיניו חטאים על כל נדנוד עבירה, ואפי׳ דבר קל לעבירה חמורה תחשב לו, ומכניע עצמו ומשפיל עצמו תמיד, ובפני רבים מוכיח עצמו, ועי"ז מכניס הרהורי תשובה בהשומעים, באמרם אם בארזים נפלה השלהבת מה יעשו אזובי הקיר, והם חוזרים בתשובה שלימה, וזהו שאמר לו משה רבינו ע"ה "למה אתה בוש" פי׳ בשביל שאתה בוש וירא וא"כ אתה הוא הצדיק השלם הראוי ליקרב למזבח, "לכך נבחרת" שכך הוא ראוי לצדיק להתנהג בעבודתו ית"ש, וזהו "ויקרב אהרן אל המזבח" ר"ל כיון ששמע ממשה שכך הוא המדרגה המעולה, הבושה וגודל ההכנעה בלב ועשה כן, "ויקרב אהרן אל המזבח" פי׳ שהיה מקרב עצמו תמיד אל המזבח, שהיה מוצא בעצמו חסרונות והיה מחשב תמיד שצריך למזבח כפרה.
פירוש ד
וישחט את עגל החטאת אשר לו דהנה באמת מאין יבא לצדיק שיוכשל ח"ו באיזה חטא נדנוד קל, זה בא הכל מחמת חטא עגל, והזוהמא הזאת גורם אף להצדיק חלילה איזה עבירה קלה, וע"י שהוא מתחרט מיד ומצטער מאד ומהרהר בתשובה, אזי הוא גורם "וישחט את עגל החטאת", "אשר לו" פי׳ שהחטא הזה אינו נחשב לעבירה, כי אם לו לבדו הוא נחשב לו לעבירה, לגודל צדקתו. ובראות שאר בני אדם את מעשה הצדיק הזה, איך שמהרהר בתשובה אפי׳ על דברים קלים מאד, נשבר לבם בקרבם ומוסרים נפשם ודמם לעבודתו ית"ש.
וזהו "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו" פי' כנ"ל שע"י הצדיק מקריבים דמם לו ית"ש. "ויטבול אצבעו בדם" רמז שהצדיק מעלה את הדם של מסירת נפשם "על קרנות המזבח", קרנות לשון גדולה ושררה, שפועל בזה לדבר גדול מאד. ו"את הדם יצק" פי׳ המידות שהם מחזיקים בהם עם מסירת נפשם יצק "על יסוד המזבח" פי׳ נעשה מהם יסוד לעולם המזבח כנ"ל.
ונחזור לביאור הכתוב שעי"ז יש כח לכלות האויבים "מכל הבהמה", דהיינו כללות ישראל ע"י הצדיק הנקרא "כל בהמה" ע"ד שאמרו חז"ל אדם ובהמה אלו בני אדם שמשימים עצמם כבהמה, דהצדיק מכניע ומשפיל עצמו כבהמה ועי"ז כללות ישראל נגבהים ומתעלים וכנ"ל. "מפרסת פרסה" מלשון ופרשו השמלה, דהנה השמים נבראו ע"י פריסה דהיינו הבדל, כמו שאמר הכתוב "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", וי"ל הפי׳ דהנה שמים פרש"י אש ומים, דהתורה נקראת מים, והשי"ת ברא מדרגות והבדל בין מים למים, שפי׳ שצריך האדם ללמוד עם אש התלהבות וחשק לשמו ית׳, ורקיע הוא לשון ריקועי פחים, ותרגומו ורדידו לשון דקות, דהיינו שצריך להיות דקות בין מים למים, שהסודות התורה יעלה למעלה ולהשפיע למטה, וזהו "מפרסת פרסה" כנ"ל, שיהא מבדיל בין מים למים, "ושוסעת שסע" שיהא הבדל גמור.
פירוש ה
או יאמר "מפרסת" כו׳, ע"ד והיה עקב תשמעון, אלו עבירות שאדם דש בעקביו שיהיו דומים עליו כחמורות, והיינו "את המשפטים האלה", וזהו "מפרסת פרסה" לשון דריסת הרגל בפרסות רגליו. וק"ל.
תזריע
פירוש א
אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳. דהנה כתיב "יום ליום יביע אומר" נ"ל דהנה בני אדם ההולכים שובב בדרך ליבם אחר שטותיהם והבליהם, אז אין הפרש אצלו, וכמו שהיה מתנהג יום אתמול כן היום כן מחר, ולא יוסיף דעת ושכל כלל, אבל הצדיקים ההולכים בדרכי השי"ת ועבודתו, אז כל יום ויום יבין וישכיל יותר ויותר מה שלא השכיל אתמול, ובכל יום יוסיף פיו לדבר חכמות ואמרי נועם בחכמות אלקות ורוממות עד אין תכלית, וזהו "יום ליום יביע" לשון מים תבעה אש, שנעשה כמין אבעבועות הנגבהים למעלה, כמו כן הצדיק בכל יום עולה לו אמירה נעימה יתירה מיום אתמול, שיום אתמול שנהג בקדושה גורם לו קדושה יתירה ליום הבא אחריו, רק שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה, דהיינו שמתחילה צריך לתקן מדותיו ואת חטאת נעוריו, וזה נקרא בשם נקבות, ואחר כך יבא אל הקדושה עליונה הנקרא בשם דוכרא, שהוא כלי שלם ומלא בקדושתו ית"ש.
וזהו "אשה כי תזריע" פירוש אשה מזרעת תחילה וכפירוש רש"י, דהיינו שיתחיל מקצה התחתון לתקן את אשר פגם, ואז "וילדה זכר" כנ"ל, יבוא אל קדושה רבה הנקרא בשם זכר, ומפרש הכתוב "וטמאה שבעת ימים" פירוש שיתקן תחילה מה שפגם בז׳ מדריגות עליונות, שזה נקרא בשם טומאה, רצה לומר שיסתכל מה שטימא ועד היכן קלקל, "וביום השמיני" רצה לומר ואז יבוא אל הקדושה עליונה שהיא מדריגה שמיני למעלה למעלה, "ימול בשר ערלתו" ויהיה לו מחשבות קדושות ודביקות בו ית"ש.
וזהו "מעלה נשיאים מקצה הארץ" דנשיאים כתיב בתורה חסר, ואמר הכתוב "מעלה נשיאים" פירוש שצריך להעלות מה שחיסר, "מקצה הארץ" פירוש מקצה התחתון שקילקל מתחילת קצה הראשון, "ברקים למטר עשה" פירוש ואח"כ יהיה יכול להשפיע לעולם השפעות טובות.
פירוש ב
או יאמר "וטמאה שבעת ימים" דהנה אף אם יהיה אדם צדיק, צריך להכניע עצמו תמיד להסתכל על החסרונות שבו, ולעולם לא יהא מלא ממעשיו, וצריך תמיד לעבוד לו ית"ש במדריגות נקבות וזכרות כנ"ל, דהיינו שצריך לילך תמיד בקדושה ברוממות אל ולהסתכל בשפלותו.
וזהו "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" ד"זכור" לזכר ו"שמור" לנקבה, הם שני המדרגות שייכים לדיבור אחד וכנ"ל, ועל ידי זה יזכה שיתן לו השי"ת דביקות גמור מלמעלה, וזהו "יום ליום יביע" על דרך שאמרו חז"ל אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טיפיים עולות מלמטה כנגדן, פירוש דהש"י ב"ה אין נותן דביקות לאדם מלמעלה אלא אם כן ב׳ טיפים עולות מלמטה, הם ב׳ מדריגות הנ"ל, שעובד בהם בנקבות וזכרות.
וזהו "אשה כי תזריע" כנ"ל, "וטמאה שבעת ימים", דשבעים שנה של אדם המה נקראים שבעת ימים, כל עשר ועשר נקרא יום אחד, כמו שכתוב בספרים, ופירושו הוא שצריך להסתכל תמיד בכל מעשיו של שבעים שנה, שחיסר בהם מאד, וטימא אותם בעונות הרבה, "כימי נדת דוותה תטמא" פירוש שיהא נדמה בעיניו החטאים הקלים שאדם דש בעקביו כחמורות שבחמורות. וזהו "כימי" כו׳ שהיא טומאה חמורה, "תטמא" כן יהיה בעיניו קלות שבמעשיו, "וביום השמיני ימול" כו׳ כנ"ל, ולזה צריך דביקות גדול להיות דבוק בקדושה עליונה הנקרא שמיני וכנ"ל, ו"ימול בשר ערלתו" פירוש רוח נכון יחדש בקרבו.
וזהו דאמרינן בגמרא "אמרו עליו על שאול בן בטנית שכנס ש׳ מאות גרבי שמן ממיצוי המידות", דהנה ישראל כשעברו על הים, היה על ידי ע"ב שמות היוצאים מפסוק ויסע ויבא ויט, והם ע"ב גשרים כידוע ליודעי חן, ועם אותם ע"ב שמות נמתקים המספר של רבוע אלקים שמספרו שי"ן. וזהו "ונתתי עשב בשדך" פירוש "עשב" ע"ב שי"ן, דהיינו שזה נתון ומסור בידך להמתיק השי"ן על ידי ע"ב כנ"ל, "בשדך" רוצה לומר על ידי קדושתך הגדולה שאתה הולך בה שהיא שדה תפוחים, וכבר הערנו שהשורש לבוא אל האור האמיתי, הוא על ידי המידות, שיתקן אדם את עצמו במידותיו מקצה הראשון ותחילתם וכנ"ל. וזהו אמרו עליו כו׳ שכנס ש׳ מאות גרבי שמן "ממיצוי המידות" פירוש שהיה צדיק גדול כל כך, שתיקן המידות מתמציתם, מקצה תחילתם, "היה כונס", כלומר על ידי זה המתיק השין כנ"ל, על ידי "גרבי שמן" פירוש האור הגדול שהיה לו על ידי מיצוי המידות, היינו מתמצית כנ"ל.
ולפי דברינו יתורץ מה שיש לדקדק לכאורה בהפסוקים שלפנינו, שנכתב בתורה ברישא נגעי אדם, ואחר כך נגעי בגדים, ואחר כך נגעי בתים, והלא הנגעים באים על החטא, ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, והיה ראוי לכתוב מתחילה נגעי בגדים ובתים ואחר כך נגעי אדם. אך לפי דברינו יבואר בעזרת ה"י, דהתורה מלמדת האדם דרכי ה׳ בהדרגה כנ"ל, דהיינו שמתחילה צריך האדם לתקן המידות שבו, דהיינו הגאוה והתאוה והחמדה והשקר והחנופה ושאר המידות המגונות, אשר כל מידה לעצמה יש לה ענפים רבים עד אין מספר, וצריך האדם להשכיל מאד לעמוד עליהם, וישגיח עליהם בעזר האל, שברוב רחמיו הוא הנותן בינה לאדם הרוצה בעבודתו באמת, ואי אפשר לפורטם, ואחר כך צריך האדם כשיעשה מצוות או מעשים טובים שהם הלבושים של אדם, צריך להשכיל לעשותם כתקנם, לבל יתערב שום סיג ופסולת, ואחר כך צריך לתקן את הבית, הוא העולם העליון אשר הוא קשור בו, שזה עיקר ביתו ודירתו של אדם, ואחר שיזכה לכל זאת בהדרגה כנ"ל, אז הכח ביד הצדיק הזה להמתיק כל הדינים, ולעורר רחמים גדולים לעולם.
וזהו "אדם כי יהיה בעור בשרו" כו׳. דהנה כתיב ויעש אלקים לאדם כתנות עור וילבישם, ואיתא בגמ' "מצינו בתורתו של רבי מאיר כתנות אור באלף", ויש לפרש דהנה באמת השי"ת ב"ה ברא את האדם, והיה כל גופו אור גדול בלי שום יצר הרע, וישיבתו היתה בגן עדן כמאמר הכתוב וישם כו׳ לעבדה ולשמרה, רק שהיה קצת דקה מן הדקה נדנוד יצר, כאשר ראינו באמת שחטא, רק שהיה בקושי גדול להנחש להחטיאו כידוע, עד שרכב הס"ם כו׳, ואחר חטא האדם שאכל מעץ הדעת טוב ורע, אז ניתן הבחירה לאדם לעשות טוב ורע חלילה. וברצות האדם דרכי ה׳ ותורתו הקדושה לשמור כמצוותה לשמה, אז נעשה גופו גם כן כתנות אור באלף כאשר בתחילת הבריאה, וממילא מבואר הפירוש "בתורתו של רבי מאיר" שלפי הנהגתו של רבי מאיר, שהיה מתנהג בהתורה הקדושה, היה לו "כתנות אור באלף" כנ"ל, לפי שתיקן את גופו ואיבריו, והיו מאירים אור גדול. ואמר הכתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו" הגשמיות נקרא בשם בשר, והיינו שהכניס חלילה תאות הגשמיות בעורו, פירוש לא די שלא תיקן את עורו שיהיה אור באלף, אלא שהוסיף חלילה חטאים ועוונות בעורו, ואמר הכתוב, מה הם החטאים ועוונות? ומפרש "שאת" רמז למידות המגונות שהם שורש כל החטאים, שעל ידי מידות רעות בא אדם לכלל חטאים, ושורש המידות רעות היא הגאוה, ושאת רמז לגאוה על דרך דאיתא במדרש שאת זו בבל, על שם ונשאת את המשל על מלך בבל, עיין שם במדרש תזריע, ואיתא בגמרא, עשרה קבין גאות ירדה לעולם ט׳ נטלה בבל. "או ספחת" פירוש הכתוב מלמדינו על ידי איזה סיבה יבוא אדם לגאות בכדי שידע להזהר. אמר הכתוב לזה יש שתי סיבות, "או ספחת" דהיינו התחברות מחמת שאדם מחבר עצמו אל אנשים ריקים המהלכים ברחובות ושווקין, זה סיבה אחת הגורמת במהרה גאות לאדם, וספחת הוא מלשון ספחני נא, "או בהרת" סיבה השנית הבהירות של אדם, כפירוש רש"י בהיר הוא בשחקים, דהיינו לפעמים אם יבוא לאדם איזה בהירות והתלהבות על ידי איזה עובדא שעשה, בקל יוכל לבוא לידי פניות וגאות, אם אינו זהיר וזריז לשמור עצמו.
"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" דנגע הם אותיות ענג, דהיינו שהיה אפשר לו להפך הנגע לענג, אך אם אינו נזהר, אז נעשה נגע צרעת, ואמר הכתוב איך יעשה ויתקן את מעשיו? "והובא אל הכהן" דהצדיק גמור נקרא כהן, דהיינו יחבר עצמו לצדיקים, "וראה הכהן וכו׳ ושער בנגע הפך לבן" פירוש שהצדיק יראה באיזה אופן יהיה הנגע, דהיינו שיבין את זאת, אם נתהפך הלבן דהוא לובן העליון, הן אם נתהפך על ידי "שערה", דהיינו על ידי חטא קל דזה הוי כהררים התלויים בשערה, או מחמת "ומראה הנגע עמוק מעור בשרו" פירוש חלילה מחמת שהעמיק את הנגע בבשרו, "נגע צרעת היא" הן זאת והן זאת, הכל הוא נגע צרעת. "וראהו הכהן וטימא אותו" רצה לומר יראהו ויבינהו את הפגם הגדול שגרם בכל זאת, ויורהו דרכי התשובה והחרטה באמת, לתקן את המידות המגונות והרעות שבו.
ואחר כך כתבה התורה נגעי בגדים, רמז הנגעים הבאים חלילה ללבושיו כנ"ל, דהיינו שיבוא איזה סיג או פסולת בהמצוות שעשה, "בבגד צמר" רמז למצוות, כי מצות ציצית עיקרם הם בצמר או פשתים, ומצות ציצית מרומז נגד כל המצות, "או בשתי או בערב" רמז על דרך שאמר בגמ' ע"א שתפשו לרבי אליעזר בן פרטא אמרו ליה מאי טעמא תנית ומאי טעמא גנבת כו׳ אייתו ליה תרי קבורי אמרו ליה הי דשתי והי דערב אתרחיש ניסא אתיא זיבורא ויתיב על דערבא ואתיא זיבורתא ויתיב על דשתיא, ופירש רש"י זיבורא זכר זיבורתא נקבה, והבין הנס הנעשה לו, שהשתי מקבל הערב, נמצא השתי רומז לזכר והערב רומז לנקבה. וכך אמר הכתוב כאן, באיזה אופן שיהיה הלבוש שעשה מהמצוות, הן שעשה בנקבות והן בזכרות כנ"ל, "או בעור" פירוש שזה בא לו מחמת העור, הוא הגוף העב החומר, "או בכל מלאכת עור" רצה לומר שמלאכת תיקונו שתיקן את גופו בהמידות כנ"ל לא היה כתקנה, על ידי זה נכנס לו אבק סיג פסולת בלבושו. "והיה הנגע ירקרק או אדמדם" כפירוש רש"י ירוק שבירוקים אדום שבאדומים, רצה לומר זה שאירע פסולת וסיגים בלבושי מצוותיו, זה מר מאד, שמאחר שזכה לעשות לגופו לבושים ממצוות, היה ראוי שישכיל במצוות ה׳ לעשותם כתקנה, ואמר הכתוב הפעולה גם כן "והראה את הכהן" כנ"ל להתחבר לצדיקים, וילמוד ממעשיהם הקדושים להיזהר ולהישמר ולהשכיל האמת.
ואחר כך מפרש נגעי בתים, "כי תבואו אל ארץ כנען", "ארץ כנען" רמז להדינין, שזה עיקר להצדיק להמתיקם, והיינו "כי תבואו" כו׳, פירוש אחר שתזכו למדריגה זאת להמתיק הדינים, "אשר אני נותן לכם לאחוזה" כלומר שאני מסרתי לכם להמתיקם ולהופכם לרחמים, "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" פירוש על ידי שתהיו אתם נאחזים בבית שלכם, הם העולמות העליונים שאתם קשורים בהם, על ידי זה מסרתי לכם להמתיק הנגע צרעת הם הדינים, ואמר הכתוב "ובא אשר לו הבית" ופירושו הוא שתיכף שיבוא הצדיק הזה אשר תיקן את ביתו המיוחד לו בעולם העליון, "והגיד לכהן" מיד שיגיד לכהן, השי"ת שנקרא גם כן כהן, "לאמר לו כנגע נראה לי" כו׳, פירוש שצער לי על שיש נגע, הם הדינים, בביתי המיוחד לי, "וצוה הכהן ופנו את הבית" פירוש להמתיקם לרחמים גדולים. אמן.
פירוש ג
או יאמר אשה כי תזריע כו׳. נ"ל דאיתא במשנה "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו". ולכאורה מי זה האיש אשר לא עשה אף מצוה אחת כל ימיו? ואם רוצה לומר העושה מצוה אחת בשלימות, היה לו לתנא לפרש, ובאמת פירשו חז"ל עיין שם. ולעניות דעתי נראה על פי דאיתא "בכל לבבך בשני יצריך", ואיתא "איזהו גבור הכובש את יצרו", י"ל הפירוש כך, דהנה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומחממו להסיתו לעבירה חלילה, וצריך האדם להתגבר בגבורתו להביא אותו החימום אל הקדושה, ואז נקרא היצר הזה בשם גבור, וזהו פירוש איזהו גבור, וזהו בכל לבבך בשני יצריך, דהיינו שאותו החימום של היצר צריך להכניס גם כן אל הקדושה ושניהם כאחד עובדים להבורא ב"ה, וזהו "כל העושה מצוה אחת", כלומר שעושה המצוה באופן ששני היצרים הם אחת, "מטיבין לו", אך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו באותו טוב שעושה יש גם כן איזה חטא, פירוש חסרון, שעושה הדבר באיזה פניה.
וי"ל שזה רמז הפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שחין ונרפא", ש"בשר" הוא רמז על הצדיק ההולך בדרכי ה׳, והוא במדרגת בשר על דרך והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, אלא שעדיין הוא מלובש "בעור" בעין, ולא באלף כמו שהיה בתורתו של רבי מאיר, על דרך מה שפרשתי קודם עיין שם, ונמצא הוא עלול לקבל איזה חימום היצר תחת עור בשרו, וזה רמז "שחין" שהוא לשון חימום כפירוש רש"י. ואמר הכתוב "ונרפא", רצה לומר האדם הזה בוודאי בקל יוכל להתרפא על פגמיו וחסרוניו הקטנים, "והיה במקום השחין שאת לבנה", רצה לומר שהצדיק הזה בוודאי על ידי הרהורי תשובה והחרטות על החימום של היצר, על ידי זה יזכה שבמקום השחין ישא לבבו אל אל בשמים, ויזכה לליבון עוונות ולליבון העליון, וזהו רמז "שאת לבנה", "או בהרת לבנה", רצה לומר שגם יוכל לבא אל בהירות גדול, ו"בהרת" הוא לשון בהירות ואור ההתלהבות בעבודת הבורא ית"ש. ואמר הכתוב אף על פי שתזכה לכל זה, אף על פי כן הנני מזהירך ומלמדך שתדע באמת שעדיין יש בך "אדמדמת", פירוש פתוכי אדמומית, רמז לחטא שנקרא אדום.
"ונראה אל הכהן" פירוש הכהן הוא הצדיק הגמור האמיתי, על דרך שאמר הכתוב "והכהן הגדול מאחיו" ודרשינן גדלהו משל אחיו, י"ל הפירוש דכהן גדול צריך להיות גדול בנוי בחכמה בעושר, ולכאורה העשירות הוא דבר השמאלי, אלא הפירוש הוא כך "בנוי בעושר" פירוש שגם העשירות יהיה לעבודת הבורא ב"ה ולא להנאת עצמו, "ואם אין לו" רצה לומר אם עדיין לא הגיע למדרגה זו, שעדיין יש לו חימום ותאוה אל העשירות החומריות, "גדלהו" צריך להשתדל להביא אותו אל מדריגה זו, "מאחיו" על דרך הנ"ל, הם השני המלאכים המלוין את האדם, המה היצר טוב והיצר הרע, צריך להביא את שניהם אל הגדולה דהיינו ימין. וזהו "עושר שמור לבעליו לרעתו", פירוש שהבעלים צריכים לשמור העושר מהרעות שבו כנ"ל.
ונחזור לענינינו "ונראה אל הכהן" רצה לומר שהצדיק הנ"ל, שעדיין הוא צריך אל הצדיק הגמור האמיתי להיות נראה אליו, "וראה הכהן" פירוש וראה האיש הזה על הכהן, דהיינו הצדיק הגמור, "והנה מראהו שפל מן העור" פירוש שידמה בעיניו שעדיין גם בו חסרונות, כי כן יש בני אדם הבאים אל הצדיקים הגדולים וקשה להם על הצדיק קושיות. וזהו "ושערה" פירוש שיהיה כמו שער בנפשו שיעלה במחשבתו כמה קושיות על הצדיק גמור, וכל זה הוא מחמת חסרון שלמותו, ואף על פי כן "הפך לבן" רצה לומר אחר כל מחשבותיו וקושיותיו על הצדיק גמור, יגרום לו קדושתו של הצדיק ההוא שייהפך גם הוא ללבן.
וזהו "אשה כי תזריע" כפירוש רש"י אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, פירוש על דרך הנ"ל שצריך שחימום היצר יביאו אל הקדושה ולעבוד בשני יצרים, כדאמרו ז"ל "זריזות מביא לידי נקיות" רצה לומר הזריזות שמזרז עצמו ומתגבר בחמימות של היצר להביא אל הקדושה, מביאו לידי נקיות, על דרך יצא פלוני נקי מנכסיו, דהיינו בעשותו מצוה הרי היא נקיה מכל סיג, "ונקיות מביאה לידי טהרה" שהוא מדריגה גדולה, וזהו "אשה" רמז על היצר הרע שהוא הנקבות והשמאלית כידוע, ואם גם הוא מזריע בו תחילה החמימות אל המצוה, "וילדה זכר" הרי הוא מוליד הולדה העליונה הנקרא בשם זכר, "וטמאה שבעת ימים" כנ"ל, דהנה אנחנו צריכין למנות הימים, שאנו אומרים היום יום ראשון בשבת, וכן בכל יום, וכוונתינו בזה הוא כדי להכניס קדושת שבת בששת ימי החול, ונמצא בכל דבר כלול קדושת שבת חלק שביעי, וגם באכילה ושתיה צריך לעורר הקדושה שיהא שורה בו הששה קצוות ויום השביעי, וצריך שיבין הצדיק שכל עבודתו העבר עדיין היה בכלל טומאה, דהיינו שלא היתה עבודתו שלימה.
וזהו "וטמאה שבעת ימים" רמז על כל דבר שעשה עד הנה, "כימי נדת" כו׳, כך ידמה בעיניו, ועל ידי זה ילך בכל פעם ממדריגה למדריגה עד התכלית המכוון. וזהו "וביום השמיני" רמז אל הקדושה שהוא למעלה מקדושת שבת הנקרא ממחרת השבת, והוא יום השמיני כידוע. "ימול בשר ערלתו" רצה לומר אז ימול כל ערלת לבו. "ושלשים יום ושלשת ימים" דאיתא בגמרא ישלש אדם שנותיו שליש במקרא כו׳, וידוע שכל דבר קדושה כלול מעשר. וזהו "ושלשים ושלשת" רצה לומר כל מה שמשליש ימיו במקרא, צריך להיות כל אחד כלול מעשר, דהיינו שלשתן בין כולם שלשים. "תשב בדמי טהרה" רצה לומר כל זה יעשה תמיד כך בחמימות של הטהרה, כי נקיות מביא כנ"ל. ואמר הכתוב בכל זאת לא תחזיק עצמך בעיניך שבקרבך קדוש, "וזהו בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא" כי בזמן המקדש היה השראת השכינה בבית המקדש, ועתה בגלותינו המר כתיב ואהיה להם למקדש מעט, היינו שמשרה שכינתו על הצדיק, ואתה אל תחזיק עצמך במדריגה זו, "עד מלאת ימי טהרה" רצה לומר עד אחר שיתמלאו ימיך ימים רבים בקדושה ובטהרה.
פירוש ד
או יאמר אשה כי תזריע כו׳. ואיתא בגמרא מפני מה צדיקים נמשלו לעתר, מה עתר מהפך התבואה בגורן, אף צדיקים מהפכין מידת הדין למידת הרחמים. אך כשיש התעוררות תשובה בעולם, אז רחמים בעולם מתחילה ואין צריך להפך, וזהו "אשרי העם שככה לו" רצה לומר אשרי כשיש צדיקים בעולם שיכולים להפך הדין ולשככו להפכו לרחמים, ו"שככה" הוא מלשון וחמת המלך שככה, "אשרי העם שה׳ אלהיו" רצה לומר אשרי כשהדין הוא רחמים מעיקרא, דהיינו כשיש התעוררות תשובה בעולם כנ"ל.
וזהו "אשה כי תזריע" רצה לומר כאשר כל העולם בהתעוררות תשובה, שאף אותם שהם בנקבות מזריעים ועושים פירות בקדושה, אז "וילדה זכר" רצה לומר רחמים מעיקרא נקרא בשם זכר, "ואם נקבה" רצה לומר בשיש דין חס ושלום שכינה לנקבה, "תלד" רצה לומר גם זאת אפשר לעשות בו הולדה להפכו לרחמים. אמן.
פירוש ה
או יאמר אשה כי תזריע כו׳. דהנה האדם צריך לעבוד הבורא ב"ה תמיד בתורה ותפילה, רק שאי אפשר לאדם להיות עוסק תמיד בלי הפסק בתורה ובתפילה, וצריך לפעמים לדבר עם אחרים כדי לבטל השיעמום חס ושלום, רק שבכל זאת צריך שלא יהיו אותן הדברים שיחת חולין חס ושלום, רק צריך לדבר ולשיח דברים של יראה ומוסר, אז פועל בדברים אלו שמתעורר אורות עליונים בדיבורים אלו, וזה נקרא בשם "זריעה", כמו שאדם זורע בודאי הזרע מתרבה ומצמיח יותר ויותר, כך הצדיק הגדול שמדבר דיבורים קדושים דברי יראה ומוסר, הוא מזריע לאחרים, כי הוא פועל שיתרבה הרהורי תשובה בליבות בני אדם שמדבר עמם, וגם פועל שיתרבה אורות עליונים למעלה. וזה פירוש הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" רצה לומר שזה האות והסימן הניכר לכל, שזה ה"אור" הוא "זרוע להצדיק" שמזריע אורות עליונים בדיבורו, זה הוא האות, ש"לישרי לב שמחה" בדיבורו, כשהצדיק מדבר דברי מוסר, אזי הוא מכניס יראה בלב בני אדם הישרי לב המדבר אליהם, וכשאנו רואים שדבריו נתנו שמחה בלב ישרי לב, בודאי נתעורר אורות עליונים למעלה.
אבל צריך הצדיק לזה להיות מתון ומדקדק על עצמו בדיבוריו, שלא יבוא לו חס ושלום פניה מזה שמדבר דברים כאלו, וצריך להרגיל עצמו בכל פעם מעט עד שיהיה לו הדבר הרגל שלא יהיה לו שום פניה לגמרי. וזהו פירוש הגמרא "שיחתן של תלמידי חכמים צריכין לימוד" רצה לומר כשהצדיק משיח שיחת חולין כדי לנוח מעט מלימודו, צריכין להיות באופן הנ"ל בדברי יראה ומוסר, וזה צריך לימוד, שפירושו הרגל, שצריך שירגיל את עצמו שיהיה לו לטבע שלא יבוא לו איזה פניה וגדלות מזה, והיינו שהתלמיד חכם עצמו צריך להרגיל עצמו בשיחה נאה הזאת, כדי שלא יבא לידי פניה. וזהו "ויברך ה׳ אותך לרגלי" פירוש שיעקב אבינו עליו השלום היה רוצה להראות ללבן שהשי"ת בירך אותו בשביל צדקתו, ועיקר הצדקות הוא אחר ההרגל כנ"ל, וזהו שאמר ויברך ה׳ אותך לרגלי, דהיינו אחר שהרגלתי בצדקתי.
והנה כשאדם עוסק בתורה או תפילה, אז נקרא במדרגת "זכר", אבל דברים הנ"ל, היינו דיבורים דברי יראה ומוסר שהצדיק מדבר לפעמים, זה נקרא בשם "נוקבא", כי העיקר הוא התורה והתפילה, אלא שצריך לדיבורים אלו כנ"ל, וגם פועל לעצמו שיעלה על זכרונו הרהורי תשובה בעת שיעמוד עצמו להתפלל או ללמוד, אז הדברי קדושה שדיבר קודם יזכירו לו הרהורי תשובה. וזהו פירוש "אשה כי תזריע" רצה לומר כשאדם הוא במדרגת אשה, דהיינו בשעת הדיבורים דברי יראה ומוסר כנ"ל, שמזריע אורות עליונים, יפעול גם כן בזה "וילדה זכר" פירוש שיוולד לו מהדברים האלו זכירה, שיזכיר לעצמו בשעת תורה ותפילה הרהורי תשובה. "וטמאה שבעת ימים" רצה לומר הצדיק הזה שהוא במדריגה ההוא כנ"ל, הצדיק הזה אינו מוצא בעצמו שום מעלה כל ימיו, רק תמיד הוא אצלו כטמא חס ושלום בטומאת עוונות, שסובר בודאי שעדיין אינו טהור בעבודתו ית"ש. וזה "וטמאה שבעת ימים" רמז לשבעים שנה של אדם, ודואג תמיד שיטהר עצמו יותר ויותר, אבל זה הוא שלא בשעת תפילה, דהיינו כשמדבר עם בני אדם, אז צריך הצדיק להתיישב בשפלותו מטעמים הנ"ל, אבל כשצריך להתפלל על איזה דבר, אל יאמר בלבו מי אנכי שאתפלל על הדבר ההוא, רק אדרבה צריך להחזיק אז במדרגתו ואל יתעצל מלהתפלל על כל דבר, וזהו "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" רצה לומר כשיבוא למדריגה השמינית שהוא העולם העליון ונעלם, אז צריך לימול בשר ערלתו, פירוש להחזיק עצמו לצדיק גדול כאילו אין בו שום שפלות וערלות, גם צריך להצדיק הנ"ל להחזיק עצמו במדריגה הזאת, דהיינו "שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" פירוש שצריך להחזיק עצמו פעמים בגדלות ופעמים בקטנות כנ"ל, "שלשים" רמז לגדלות, ששם הוי"ה ב"ה עם ארבע אותיותיו עולה גימטריא שלשים, ו"שלש" הוא קטנות, כי שלש הוא מספר קטן של שלשים, והיינו להחזיק עצמו בשפלות והכנעה, דהיינו "בדמי" שהוא טמא, ולפעמים להיפך דהיינו ב"טהרה", שבשעת תפילה יחזיק עצמו לטהור גמור שהוא צדיק כנ"ל, עד כאן מדריגת צדיק ההולך תמיד בעבודתו ית"ש. אבל אם אדם חס ושלום אינו עובד הבורא, ומתעצל עצמו בעבודתו בתורה ובתפילה, שאינו מתפלל בזריזות וחדוה, וכן בשאר דברי קדושה הוא מתעצל, הוא מכונה בשם "נקבה", כי טבע הנקבה היא בעצלות, וזה "אם נקבה תלד וטמאה שבועיים" פירוש שהוא טמא חס ושלום שבועות הרבה, עד שיעשה תשובה שלימה להשי"ת ויתקן מעשיו, ואז טוב לו בזה ובבא.
פירוש ו
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת כו׳ לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן כו׳. דהנה לפעמים יבוא אדם להרהור תשובה, ועושה איזה עובדא להבורא ב"ה, דהיינו תפילה ושאר דברים שעושה, והם אינם בפנימיות לגמרי, מחמת שלא תיקן את עצמו עדיין, ולא עשה תשובה על חטאת נעוריו. וזהו "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" רצה לומר שישא לבבו בקרבו באיזה הרהור תשובה לעבודת השם, "או ספחת" פירוש שיבוא לו הרהור שיחבר עצמו לאנשים צדיקים, כמו ספחני נא כו׳, "או בהרת" שיבוא לו איזה בהירות לעבודתו ית"ש, רק שכל זאת אינו בתמימות לגמרי, רק מבחוץ מראה עצמו כך, "בעור בשרו" ולבו בל עמו לגמרי, אמר הכתוב שזה בא לו מחמת שלא טיהר עצמו לגמרי מחטאת נעורים, וזהו "לנגע צרעת" כמו בשביל נגע צרעת שבו מנעוריו, ולכן "והובא אל הכהן" שזה האדם צריך לבוא לצדיק גדול וגמור שבדורו, והוא נקרא כהן, ואז יחזור בתשובה אצלו לגמרי, ויבוא לו יראה תמימה בפנימיותו. והשם יזכנו לעבדו בלב ונפש בכל מאודינו ולבנו, אמן כן יהי רצון.
מצורע
פירוש א
זאת תהיה תורת המצורע. נ"ל דהשכינה נקראת "זאת", וידוע דמצורע הוא מוציא רע, דהנגעים באים על לשון הרע, ואמר הכתוב אחר שישוב בתשובה ויתקן את מעשיו, ויפעול על ידי תשובתו ותורתו תיקון השכינה הנקראת זאת, וזהו "זאת תהיה תורת המצורע", פירוש שתורת המצורע תהיה "זאת", שיתקן השכינה הנקרא זאת, "ביום טהרתו והובא אל הכהן", פירוש ביום שיטוהר מעוונו יפעול להעלות השכינה ליחדה עם קב"ה, וזהו "והובא אל הכהן", הקב"ה נקרא כהן, ואז אחר שיעלה את השכינה "ויצא הכהן מחוץ למחנה", דהעולמות עליונים נקראים מחנה, והעולם הזה נקרא חוץ למחנה, "וראה הכהן" פירוש שישגיח השי"ת ב"ה על העולם הזה להשפיע להם, "והנה נרפא נגע הצרעת" פירוש כל הדינים יהיו נמתקים, "מן הצרוע", כל זה יהיה מן הצרוע שהוא יגרום את כל זאת בתשובתו השלימה. וזהו "יהי כבוד ה׳ לעולם", דהשכינה נקראת "כבוד", והיינו כאשר יהיה כבוד ה' "לעולם" דהיינו שתעלה השכינה לעולם העליון, אז "ישמח ה׳ במעשיו", דהיינו במעשה הטוב שישפיע עלינו כל טוב וברכה. אמן כן יהי רצון.
פירוש ב
או יאמר "זאת תהיה" כו'. נראה לפרש על דרך הרמז, דהנה בכל עסק האדם הן תורה או תפילה, צריך האדם לומר "לשם יחוד הקב"ה ושכינתיה", ונראה לקרב אל השכל מה הוא היחוד הזה קב"ה ושכינתיה הוא כך, דהנה האדם כשלומד תורה, הוא מדבר דברים קדושים ואותיות הקדושים, ומכח מה הוא מדבר? מכח חלק אלקות אשר בקרבו, דהיינו הנשמה הקדושה היא חלק אלוה ממעל. וזהו ידוע דאורייתא וקב"ה כולא חד, נמצא על ידי נשמה הקדושה שמדבק עצמו בחלק אלקות שבו באותיות הקדושים, אזי מעלה הדיבורים למעלה ומתדבקים באחדותו ית"ש, וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה, שמיחד התורה הקדושה ונשמתו הקדושה עם קב"ה על ידי לימוד התורה והתפילה. וזהו בכל אדם, אבל משה רבינו עליו השלום היה בו מעלה יתירה, שקודם הדיבור היה מיחד חלק אלקות שבו עם קב"ה, דהיינו הקול היוצא מגרונו של אדם הוא קודם הדיבור כנודע, והיה זה מעלת משה רבינו עליו השלום שמיד בקול היה מיחד הקב"ה ושכינתיה, דהיינו עם חלק נשמתו, וזהו "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", רצה לומר חלק אלהים היה מנענע בו קודם הדיבור, וזהו שאמרו חז"ל "מלמד שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה", דהיינו בקול היוצא מהגרון, דהיינו נשמתו היה מייחד תמיד עם קב"ה בקול.
ועוד איתא בגמרא "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד", ונראה לתת טוב טעם לדבר, דהנה האדם ההולך בעבודתו ית׳, צריך לדקדק על עצמו במאד מאד שלא יבא לו שום פניה וגדלות בעבודתו ית"ש, דהיינו בעסק התורה או תפילה, כי אם חס ושלום יבוא לו איזה פניה, אזי העבדות הזה אינו עולה למעלה, אך כשאדם רשע עושה תשובה על עוונותיו הגדולים, דהיינו חס ושלום גזל ועריות ושאר עבירות, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וכשעושה תשובה גמורה באמת ובתמים, אז מעלה גם כן התפילות של הצדיק שנפלו לו פניות בהם, ולזה במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳, כי הבעל תשובה במדריגה גדולה יותר מהצדיק, שמעלה גם כן תפילתו והתורות של הצדיק כנ"ל, וזהו "זאת תהיה תורת המצורע" פירוש תורת המצורע שהוא הבעל תשובה המוציא רע, כשיתקן ויעשה תשובה שלימה, אז יפעול שתהיה תורתו תועלת להשכינה שנקראת זאת כידוע, שמעלה את השכינה ליחדה עם קב"ה, ומפרש הכתוב מהיכן זוכה למידה זאת? ומפרש מחמת "והובא אל הכהן" כנ"ל, שמביא ומעלה תפילת הצדיקים שהיו מונחים למטה מחמת הפניות שהיו להם, ומעלה אותם למעלה למעלה.
פירוש ג
או יאמר זאת תהי׳ כו' דהנה זה כלל גדול הצנע לכת עם אלהיך שכל דרכיו של אדם צריך להיות בהצנע כי כשאדם עושה דבר בהתגלות בקל יכול לבא לידי פני' וגדלות בעבודתו אבל בהצנע אינו יכול לבא לידי פני' כי אין אדם רואהו אך זה הוא באדם שרוצה לקרב עצמו לעבודה צריך לילך בהצנע אבל הבע"ת שעשה עבירה בפרהסיא כמו לה"ר או שאר עבירות בהכרח תשובתו ג"כ בפרהסיא כי כב' כ"פ כלומר כבליעת האיסור שנבלע בו כן צריך לפלוט אם עבר בסתר יעשה תשובה בסתר ואם בגלוי ופרהסיא צריך תשובתו ג"כ להיות בנגלה ופרהסיא אבל איך יעשה תשובה בפרהסיא פן יבא לו איזה פני' בתשובתו ח"ו ויפסיד הכל חלילה תקנתו שילך אצל הצדיקים השלימים ואז בודאי ינצל מהפניות כי היצה"ר אין בו כח לשלוט שם במקום הצדיקים וגם זאת שאינו באפשר לבא לו איזה פני' בראותו מעשה הצדיקים שהוא רב מאד יחרד לבו בקרבו לאמר איך אתגאה במעשיי נגד מעשה הצדיקים.
וזהו זאת תהי׳ תורת המצורע שפי׳ מוציא רע שדבר לה"ר זאת תורתו ביום טהרתו פי׳ צריך לטהר עצמו לעשות תשובה בפרהסיא ובגלוי כיום שהוא גלוי מפורסם וא"ת שמא יבא לו איזה גדלות מזה כנ"ל לזה אמר והובא אל הכהן תקנתו שילך אצל כהן הוא הצדיק הגדול העובד ד׳ באמת וזה ימנעהו מכל פני׳ בראותו מעשה הצדיקים אשר צדקות אהב ואז ישר יחזה פנימו.
פירוש ד
או יאמר "זאת תהיה וכו׳ והובא אל הכהן", כבר דקדקו קמאי מה זה ביאתו אל הכהן, כי הצריך לרפואה טוב לו שיחזור אחר רופא מומחה, וגם "ובא" אל הכהן היה לו לומר, ולא "והובא" שמשמע על ידי אחרים. ונ"ל על פי דאיתא בגמרא "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", ייראה לפרש הלשון צירוף, שהיה לו לומר מְחַשְבָהּ למעשה, דהנה המחשבה שאדם מחשב איזה דבר, בודאי אין בה שום פניה, כי מי יודע בו, ואם אדם מחשב לעשות מצוה או עסק התורה ולא עשה מחמת איזה אונס, ואדם אחר עוסק בתורה או במצוה רק שמכוין בה איזה פניה, הקב"ה מצרף את העובדא הזאת למחשבתו של הצדיק, והוי כאילו הוא עושה המעשה ההוא, ולכך "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו", פירושו כנ"ל, אם זכה לטהר את מחשבתו תמיד, ומחשב לעשות מצוות ונתבטלו ממנו מכח איזה סיבה, נוטל המצוה של חבירו שעשה במעשה אבל לא במחשבה, ונשלם אחר כך על ידי זה מצוה שלימה. וזהו "לעולם ילמד אדם כו׳ שמתוך שלא לשמה בא לשמה" פירושו כנ"ל, דהיינו מתוך זה שלמד שלא לשמה, בא לזה שחישב ללמוד אותה מסכת לשמה ונאנס ולא למד כנ"ל.
וזהו "זאת תהיה תורת המצורע" רצה לומר העסק התורה של המוציא רע מה תקנתו, "והובא אל הכהן" שהתורה הזאת מובאת אל הצדיק שהיה מחשבתו לעסוק בתורה וכנ"ל, "ויצא הכהן" כו׳, דהצדיק צריך לתקנו ולהחזירו בתשובה, ומחמת גודל האור והדביקות של הצדיק, בלתי אפשרי לאדם השפל לקבל ממנו תשובה, ואמר הכתוב "ויצא הכהן" פירוש שצריך להטות את עצמו ולירד ממדרגתו, "אל מחוץ למחנה" פירוש אל האדם השפל הזה שיצא חוץ למחנה השכינה, שהפריד את עצמו מהקדושה על ידי חטאיו, "וראה הכהן" היינו הצדיק בראייתו הקדושה ושכלו שמשים עינו עליו, "והנה נרפא" על ידי הצדיק המשרה עליו קדושה בראייתו.
פירוש ה
וצוה הכהן ולקח כו׳ שתי צפרים, דהנה השכינה נקראת "הציפור", שהיא עמנו בגלותינו, כמו שנאמר "כצפור נודדת מקינה" כו׳, זהו נאמר על השכינה שגלתה עמנו בשני חורבנין, בבית ראשון ובית שני בחטאינו, כדאיתא בגמרא "בית ראשון היה בו עבודה-זרה גילוי-עריות שפיכות-דמים, ובית שני שהיה בו תורה וגמילות חסדים מפני מה גלו, אלא שהיה בו שנאת חנם". והנה האדם בנעוריו אז הוא עדיין בכח ובריאות ומתגבר עליו היצר הרע להכשילו בגילוי עריות ושפיכות דמים, כדאיתא בנדה "שוחטי הילדים, אל תקרא שוחטי אלא סוחטי", ואחר כך בזקנותו, שאז נחלש כחו ופסק ממנו קצת תאוות והרהורים, אבל עדיין לא יסור ממנו עוון הזה של שנאת חנם, ואמר הכתוב "וצוה הכהן" היינו הצדיק ילמוד לאיש השב לשוב בתשובה שלימה על החטאים שעשה בנעוריו, וגם על החטאים שלעת זקנותו, שבשני עניני חטאים האלו הוא גורם גלות השכינה, וזהו "ולקח שתי צפרים" כנ"ל, לתקן עוונותיו שעל ידו נגלתה השכינה שתי פעמים כנ"ל, ואז כשיעשה תשובה שלימה יזכה לבוא לידי מדריגה זו "חיות טהורות", דהנה במרכבה הקדושה כתיב "פני אדם מימין כו׳ ופני השור משמאל ופני נשר" כו׳, ויש ליתן טעם על היות במרכבה הקדושה חיות טמאות. והוא כך מחמת שמשם יומשך כל דבר גשמי לעולם, ומן פני אדם ושור יומשך חיות ודביקות לעולם, אלא הפרש ביניהם, אדם שהוא מימין, הוא הכל דביקות וחיות, והשור שהוא מהשמאל, לא יומשך הכל בדביקות וחיות, כי אם השפעות גדולות לעולם גם כן בדביקות, אבל אינו כל כך כמו מימין, וזהו "חיות טהורות" רצה לומר שעל ידי התשובה השלימה יזכה לבוא לידי דביקות וחיות ואור גדול.
ואיך יעשה תשובה באיזה אופן? ואמר הכתוב "ועץ ארז" אם קלקל ועיוות בעוונותיו שהיה גבה לב, אז ישפיל עצמו מאד מאד, וזהו גם כן "שני תולעת" פירושו "שני" לשון משנה כפול, כלומר מאד מאד יהיה בעיניו כתולעת ואזוב, "וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת", דהנה העוון שנאת חנם קשה מאד לאדם להיפרד ממנו מכל וכל, וצריך לזה תשובה גדולה, לשבר את גופו ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואין לו תקנה אלא שבירה, ולכן מלמד הכתוב "ושחט אותה אל כלי חרס" שתקנתו של זה הוא בכלי חרס, והיינו שבירה, ואחר זה יזכה לבוא אל דביקות וקדושה גדולה, וזהו "על מים חיים" שיעשה כל הנ"ל כדי שיזכה למים חיים הנובעין תמיד ממקור החיים ודביקות, וכל זה יזכה אם יהיה תשובתו שלימה, לשאוב ולקבל קדושה רבא מהדביקות הבא מימין כנ"ל, וזה נקרא בשם "דוכרא", אבל השמאל נקרא בשם "נוקבא", וזהו "אשה כי תזריע וילדה זכר" כפירוש רש"י אשה מזרעת תחילה, פירוש אם יהיה תשובתו מצד הנוקבא משמאל, אז יפעול "וילדה זכר" לשון זכירה, שגורם להזכיר את ישראל לפני הבורא ב"ה להמשיך משם השפעות גדולות כנ"ל, אבל עדיין אינו בא אל המדריגה העליונה וחיות ודביקות כנ"ל, וזהו "וטמאה שבעת ימים" רצה לומר שאינו כל כך בתשובה שלימה לתקן את השבע מדריגות שצריך האדם לתקנם, וצריך להתגבר במאד מאד לילך ממדריגה למדריגה, וכשיבוא למעלה העליונה והיינו "ביום השמיני", אז "ימול בשר ערלתו" שיהא קדוש וטהור:
אחרי מות
פירוש א
אחרי כו׳. נ"ל על דרך הרמז, דהנה הצדיק מהפך הדין לרחמים, ואף אם נגזר על אדם מיתה חלילה, יכול לבטל הגזירה ולהפכו לחיים, והסיבה לזאת שכח ביד הצדיק לעשות כן, הוא מחמת שהצדיק עולה בתפילתו בעולמות עליונים אשר שם כולו רחמים בלא תערובות דין כלל, ושם לא נגזר אותה גזירה, וממשיך משם חיים לאותו האדם. וזהו "ששון ושמחה ישיגו" כו׳, רצה לומר הצדיקים משיגים לעולמות עליונים אשר שם ששון ושמחה, כמו שאמר הכתוב "עוז וחדוה במקומו" וממילא "נסו יגון ואנחה". וזהו גם כן "ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו", רמז לדברינו שמוציא את עמו ומביאם לעולם הששון, ואז "ברינה את בחיריו" פירוש אז מביא רינה לישראל בחיריו. וזהו "אחרי מות שני בני" כו', רצה לומר שיש כח ביד הצדיק שיהיה אחרי מות, כלומר לבטל המיתה מאיזה אדם, כמו שאומרים בני אדם על דבר הנתבטל, אומרים שכבר אחר הדבר ההוא, שלא יהיה עוד. ואמר הכתוב על ידי דבר מה יוכל הצדיק לבטל? ומפרש "בקרבתם לפני ה׳" פירוש כנ"ל, על ידי שמתקרבים לפני ה׳ לעולמות עליונים, "וימותו" רצה לומר הרי הוא כאילו נתקיים הדין של מיתה, ובאמת נמשך להם חיים על ידי הצדיק.
פירוש ב
דבר אל אהרן אחיך. נראה לפרש דהתורה הקדושה מלמדת לאנשים המוכיחים לבני אדם, שלא יוכיחו לאנשים ליצים וריקנים, אשר בודאי אין דבריהם נכנסים כלל באזניהם, כמו שאמר הכתוב "אל תוכח לץ", רק לאנשים המקשיבים לקול תוכחה ומוסר ורוצים בתשובה, אליהם יגיד ויורה דרכי התשובה.
וזהו "דבר אל אהרן אחיך" רצה לומר שהוא אחיך, ורוצה במעשים טובים ויקבל תוכחה ממך, וכה תאמר אליו "ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" פירוש, אם הוא אדם כזה שיש לו כל מיני עיתים לטובה ולרעה, שלפעמים עושה מעשים טובים ולפעמים להיפך, שנכשל חס ושלום לפעמים בעבירה, האדם כזה "אל יבא בכל עת אל הקדש" שאל יכניס עצמו בסודות עליונים, "אשר מבית לפרוכת" פירוש כיון שעשה לעצמו מסך המבדיל בינו ובין הקדושה, לא יכנס בסודות עליונים מיד, רק מתחילה ישוב מעבירות שבידו בתשובה ויתחרט מאד.
וזהו "אל פני הכפורת" לשון כפרה, שהתשובה והחרטה מכפרת עוון, "אשר על הארון" רצה לומר קודם לימוד התורה יתחרט ויתודה על עוונותיו, ויהיה לימודו לרצון לפניו ית"ש, ו"ארון" רמז על התורה על שם שמונחת בארון, זה העיקר. ואמר הכתוב "כי בענן" פירוש גם אם עשה לעצמו מסך המבדיל, כמו שכתוב "סכות בענן לך מעבור תפלה", אף על פי כן "אראה על הכפורת" פירוש על ידי התשובה והחרטה יראה אליו השי"ת לקבלו, "ולא ימות" שגדול כח התשובה שמארכת ימים, ואין לך דבר שעומד בפני התשובה.
פירוש ג
בזאת כאן מתחיל הפסוק לדבר מדריגת הצדיק הגמור. "בזאת יבא אהרן" הוא הצדיק הגדול, יבא "אל הקדש" בקדושה העליונה, "בפר בן בקר" פר הוא דינים כידוע, בקר רמז לחסד מלשון בוקר, דהיינו גבורה שבחסד, רצה לומר שיהיה לו יראה מתוך אהבה, "לחטאת" רצה לומר לענין חטאים, לפשפש תמיד במעשיו שאינו יוצא ידי חובתו, ויכניע עצמו מאד בהכנעה גדולה, "ואיל לעולה" רמז אבל לעולה, היינו תפילה שהיא עולה לגבוה, יתגבר להיות זריז כאיל, לבל ימנע עצמו להתפלל על כל דבר ודבר, ואל יאמר מי אנכי שאמלא לבי להתפלל על דברים כאלו, אל יאמר כן, וכגדול כקטן יתפלל תמיד, "כתונת בד קודש ילבש" רמז שיתקן את גופו כל כך בקדושה גדולה שיהיה כתנות אור באלף, וכל זה יעשה לעצמו לבושים, "ומכנסי בד ילבש על בשרו", דמכנסיים היו מכפרים על גילוי עריות, וצריך שיהיו על בשרו תמיד, "לכסות בשר ערוה" דהיינו לכסות כל התאוות הגשמיות, שלא יעלה על לבו כלל שום תאוה, "ובאבנט בד יחגור", רמז שיאזור כגבור חלציו יותר, "ובמצנפת בד יצנוף" דמצנפת היה מכפר על גאוה, וצריך לקדש עצמו כל כך לשבר כח הגאוה, עד שיבוא לקדושה כזאת, שגם מהגאוה יכניס לקדושה ויעשה ממנה מצנפת קדש, "בגדי קדש הם" רצה לומר כל הדברים יכניס הכל לקדושה ויעשה מהם לבושי קודשא, "ורחץ בשרו במים" רמז שלא ילמוד ויתפלל בגוף טמא, אם צריך לטבילה יטביל עצמו, ואז כשיטבול יקדש עצמו כל כך שגם מהטבילה יעשה ממנה לבוש לנשמתו, שלא יבוא לידי טומאת קרי חלילה ולא יצטרך לטבול בהכרחי. "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת" פירוש על ידי שיתחבר עצמו עם בני אדם יזכה לב׳ מדרגות, ו"שעירים" לשון חשיבות, כמו שמצינו וישלח שני גדיי עזים, "לחטאת" רצה לומר בשביל החטאת והחסרון הבלתי אפשרי לצדיק זולתו, שאי אפשר שיהיה כל תפילתו זכה וצלולה מכל סיג ופסולת מחשבה זרה, והוא מחמת שתי סיבות, האחת מחמת שאדם אחר עושה איזה חטא חלילה, מזה נמשך שיבוא איזה הרהור לצדיק בתפילתו כדי שיעלה אותו הדבר לכפר עליו, וסיבה השניה כי כל זמן שאנחנו בגלות המר, צריך ליתן יניקה לסיטרא אחרא כדי שיהיה להם חיות קצת, עד שיבוא משיח צדקינו ויעביר ממשלת זדון מן הארץ, וזה רמז "והשעיר אשר [עלה] עליו הגורל לה'" דהיינו החלק שעולה לה׳ "ועשהו חטאת" רצה לומר שנעשה בו חסרון מחמת הסיבה הנ"ל, "והשעיר אשר עלה עליו" כו׳, דהיינו החלק המחשבה זרה היא למען "יעמד חי" פירוש כנ"ל להעמיד הסיטרא אחרא שיהיה להם חיות קצת, ועל הסיבה הב׳ "לכפר עליו" כנ"ל. והשם הטוב יכפר בעדינו ויצמיח קרן ישועה במהרה בימינו אמן סלה.
קדושים
פירוש א
דבר אל כל עדת בני ישראל. נראה לפרש דהנה הצדיקים הגמורים נקראים ישראל והצדיקים שאינם גמורים נקראים בני ישראל, וצוה השי"ת "דבר אל כל בני ישראל" פי׳ שכולן שוין לטובה למדריגה הזאת, "קדושים תהיו" שהיא מדריגה גדולה, "כי קדוש אני ד׳" כו׳, פי׳ כי עיקר הקדושה הוא להסתכל תמיד על אלקותי שאני ד׳, ובבחינה זאת הם יכולים כולם להיות קדושים.
וזהו "וישא עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו", דצריך האדם להסתכל תמיד רוממות אל שהוא אלקינו כנ"ל, וזאת ג"כ צריך להסתכל בשפלותו, והנה עקידת יצחק עפרו צבור לזכור עקידת יצחק לזרע ישראל, ואברהם אבינו ע"ה היה רוצה לתקן עוד לישראל דבר אחד שיהא להם לזכות כמו אילו של יצחק, וזהו "וישא אברהם וירא והנה איל אחר" ר"ל זאת ועוד אחרת תיקן לישראל שיהא כמו זכות האיל של יצחק, דהיינו "נאחז בסבך בקרניו" פי' שיאחוז במידה זאת להסתכל בשפלותו שיהא שפל ונבזה בעיניו כמו קוץ ודרדר, "בקרניו" פי׳ גם במידה זו להסתכל ג"כ רוממות אל וגדולתו. קרניו לשון שררה וגדולה. וק"ל.
פירוש ב
או יאמר דבר אל כל עדת בני ישראל, ונקדים לפרש משנה באבות, ר׳ חנניא בן חכינאי אומר הנעור בלילה כו׳, דהנה כבר כתבנו בזה כמה פעמים דהצדיק צריך לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש בשני מדריגות, לראות תמיד לחשב רוממות אל וגדולתו, ולחשוב ולראות תמיד בשפלותו, וזהו פי׳ המשנה "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים כו׳ דע מאין כו׳ מאין באת מטיפה סרוחה כו׳", ולכאורה היה לו לתנא לקצר ולומר הסתכל דע מאין באת מטיפה סרוחה כו׳, ולמה לו לכפול את דבריו. אך האמת שהתנא הורה לנו את דרכי ה׳ כנ"ל, שאנחנו חייבים להסתכל תמיד את רוממות אל ושפלותינו, ורמז תחילה באמרו "דע מאין באת" פי׳ ראה והסתכל וחשוב מחצבתך שנחצבת משם ממקום גבוה מתחת כסא הכבוד, "ולאן אתה הולך" פי׳ ותחשוב שצריך שתחזור נשמתך למקום שלוקחה למחצבה הראשון בלי שום פגם, וצריך אתה לזכך ולצחצח וללבן את נשמתך מכל סיג, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין", והשלש האלה הם רוממות האל, והזהיר התנא בלשונו הזך והטהור. ואח"כ פי׳ לנו התנא שנחשוב בשפלותיגו, והמה "מאין באת כו׳ ולפני מי כו'" ואיך תשא פניך לעמוד לפני מלך גדול ונורא בהסתכלך בשפלותך כזה שאתה הבל וריק וצל עובר, לכן יהיה תמיד נגד עיניך ותהיה תמיד בתשובה על עווניך ופשעיך, שהשפל כזה יכעיס שמו הגדול והנורא, ותראה תמיד את רוממות האל ואחדותו ליחד שמו הגדול באמת, ותדאג תמיד על צרות ישראל ולהתפלל עליהם על טובתם והשפעתם, שישפיע להם השי"ת ב"ה כל טוב, ולבטל מעליהם כל הגזירות.
וזהו "הנעור בלילה", פי׳ הצדיק שהוא נעור ולא ינום ולא יישן בגלות המר הזה נקרא לילה, ומתפלל תמיד על שמחת ישראל וגדולתם, "והמהלך בדרך יחידי" פי׳ שהולך בדרך האמת בבדידות בהצנע לכת שלא להראות חסידותו לאחרים, והולך באחדותו ליחד שמו הגדול, "ומפנה לבו לבטלה" פי׳ שפונה לבו מכל עסקיו ועניניו הנוגעים לו ואינו חושב ורואה אלא לבטל כל הגזירות מישראל, וכשתראה צדיק כזה הוי יודע שהוא רואה שפלותו ונאנח ודואג תמיד על עוונותיו, ורואה תמיד חוב לעצמו שמחסר בעבודתו ית"ש, ודומה לו כאילו עדיין לא עבד הבורא ית׳ אף רגע א׳, וזהו "הרי זה" פי' צדיק זה, "מתחייב בנפשו" פי' הוא מחייב את נפשו תמיד כנ"ל. וזהו ודברת בם ודרשינן בגמ׳ ולא בדברים בטלים, פי׳ כשתעסקו בתורה לשמה אז לא תהיה צריך לדבר לבטל דינים, כי ממילא הם בטלים.
וזהו "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים" פי׳ זהו דבר השוה לכל נפש להתקדש בקדושת הבורא ית"ש, "כי קדוש אני" כו׳, ואתם חלקי ממעל, וראוי הוא לכל עדת בני ישראל שקדושים יהיו, ואמר הכתוב "איש אמו ואביו תיראו" ר"ל כל איש יראה בזה בהסתכלו מאין הוא מקום צאתו מאביו ואמו כמאמר התנא מאין כו׳ מטיפה כו׳, זהו ראותו בשפלותו, וז"ש דוד המלך ע"ה ובחטא יחמתני אמי, "ואת שבתותי תשמרו" והיינו רוממות אל, שזה הוא חידוש העולם כמ"ש וינח ביום השביעי, ושתי שבתות ע"י שתקיימו שבת תחתון תתקנו שבת העליון, וזהו מלה כפולה שבתותי היינו שבת תחתון ועלינו ליחד אחד אל אחד.
"אני ד׳ אלקיכם" פי' אף המדה"ד יתהפך לרחמים, ואז ממילא יתמלא כל העולם מילי מיטב, וזהו "אל תפנו אל האלילים" שלא תפנו אל מדעתכם, "ואלקי מסכה לא תעשו לכם" כי ממילא לא תצטרכו לדאוג על כסף וזהב כלל.
פירוש ג
"קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם" וכו׳. נראה שהאדם צריך לקדש עצמו מלמטה, ולהאמין בשם הוי"ה ב"ה המנהיג העולמות כולם ע"י עשר ספירות, וישראל עם הקודש מאמינים בא"ס ב"ה, אשר השתלשל העולמות כולם ע"י עשר ספירות בהשפעת השם הוי"ה ב"ה המאיר בהם, אבל האומות אינם מאמינים בשם הוי"ה ב"ה, ומכח זה נתפקרו המינים באמרם שהעולם קדמון, מחמת שאינם מאמינים בהשתלשלות העולמות ע"י עשר ספירות בכח השם הוי"ה ב"ה. וזה אומרו "קדושים תהיו כו׳ אני ד׳ אלקיכם" פי׳ שאני מהוה העולמות כולם בכח השם הוי"ה, ו"אלהיכם" ר"ל אלהותכם, פירוש שלכם אבל לא של האומות, כי הם אינם מאמינים בזה, וזה הוא המצוה "קדושים תהיו" שגם האדם למטה יקדש עצמו כהעולמות העליונים הקדושים, כי העולמות מכוונים וכל מה שיש בעולם הזה השפל יש דוגמתו בעולמות עליונים הקדושים, ובכל דבר שאדם עושה צריך לקדש עצמו בשורש הדבר של מעלה הוא כך. וזה "איש אמו ואביו תיראו", למטה יש אב ואם ודוגמתו למעלה יש עולמות הנקראים או"א, זה הוא "ואת שבתותי תשמורו" שהעולמות נקראים שבת ע"ש קדושתן ומנוחתן, "תשמרו" ר"ל בכל מה שתעשו תשמרו במחשבתכם הכוונה בעולמות העליונים וק"ל.
פירוש ד
או יאמר קדושים תהיו כו'. נראה לפרש דאיתא בגמ׳ "כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה", ולכאורה מלת לאמתו הוא מיותר, אך נראה דרז"ל רמזו לנו בזה על הצדיק שהוא מבטל הדינים, והוא הנקרא דיין שכאשר ידין ויגזור כן יקום, שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, והוא אע"פ שקושטא הוא שחלילה שקודשא בדיך הוא יעביד דינא בלא דינא, וגזירתו הוא באמת שהדין הוא שיהיה כך כי הוא היודע האמת, אך הצדיק למראה עיניו ישפוט ואמירתו ונראה לו שכך הוא הדין האמת, והקדוש ברוך הוא ברחמיו וחסדיו מסכים עם הצדיק, וזהו "לאמיתו" דייקא היינו אמיתתו של הצדיק נוטה כך. וזהו פי׳ "איזה דרך שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" ר"ל תפארת הם הרחמים שזה תפארתו של הקב"ה, והיינו "תפארת לעושיה" ר"ל להבורא ב"ה שברא הרחמים, "ותפארת לו מן האדם" פי׳ שהתעוררות צריך שיבא מן האדם מכחו כנ"ל. וזהו פירוש המדרש "קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם", ולכאורה אינו מובן כלל המדרש, ועפ"י דרכנו יבואר היטב, דהנה השפעות הרחמים מהבורא ב"ה הוא בא בהשתלשלות מעולם לעולם, כי אלולי זה לא היה באפשרי לקבל השפע מרוב בהירות, וזהו "דבר אל כו׳ קדושים תהיו יכול כמוני" ר"ל שאתם תרצו להתנהג עצמכם בקדושתכם כמו שאני נוהג עצמי בקדושה שלי, הם ההשפעות שיורדים לכם בהשתלשלות, ותרצו גם אתם לעשות כן ולא תעוררו הרחמים בפעם א׳, "ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם" ולכן צריך ההשתלשלות מפני הבהירות הגדול וכנ"ל, וההשתלשלות הוא ע"י שם הקדוש הוי"ה ב"ה וע"י שם "אני" אבל אתם צריכין לעורר הרחמים הכל כאחת וק"ל.
פירוש ה
או יאמר קדושים תהיו כו׳. דאיתא בגמרא "הלל אומר אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן", ולכאורה יש להבין וכי היה הלל מתפאר עצמו כך? אך נראה כוונת הדברים בעזה"י, דהנה האדם הוא כלא ואין נחשב, ובלתי אפשר שיאמר אדם על עצמו "אני" שהוא משמע דבר חשוב וממש, והאדם כאין נחשב אם לא כשאדם ממשיך על עצמו קדושת הבורא ב"ה, ומשרה שכינתו הקדושה עליו הנקראת "אני" כידוע, אז האדם הזה נקרא בשם "אני" מחמת השכינה השורה עליו, אבל כל זמן שאינו במדריגה זו צריך האדם להיות שפל בעיני עצמו כלא, וזהו "אם אני כאן" ר"ל שיוכל להיקרא בשם "אני", "אז הכל כאן" פי׳ הוא בוודאי שלם בכל המידות וזה כל האדם, "ואם אין אני כאן" פי׳ שאינו במדריגה זו שתשרה שכינה עליו, "מי כאן" צריך להשפיל עצמו לומר מי אנכי שאיני כלל, כן הוא הדרך שיתנהג בו האדם, אבל הבורא ב"ה ברוב רחמיו הוא מקבל מאתנו אף המיעוט שעושים בעבודתו ית', וזהו פי׳ הגמ׳ "ופערה פיה לבלי חק, ודרשינן בגמ' חד אמר אף מי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אלא חק א' מוכרח לבא בגיהנום חלילה, א"ל לא ניחא למרייהו לומר כך, אלא מי שלא קיים אפי׳ חק אחד כו׳", ולי נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהיינו ע"פ הנ"ל שהאדם בעיני עצמו צריך להיות כלא, וידמה בעיניו שפלותו תמיד וכאילו אינו עושה כלל, אבל השי"ת מקבל הכל מאתנו כנ"ל, וזה שאמר "אפילו מי שלא חיסר אלא חק א׳", זה קאי על האדם שידמה בעיניו כך שאפי׳ אם לא יחסר אלא חק אחד יוכרח להיות בגיהנום חלילה, "א"ל לא ניחא למרייהו" כו׳ ר"ל להבורא ב"ה לא ניחא לומר כן, כי הבורא ב"ה בודאי לא יאמר כך כמו שאדם צריך לחשוב בעצמו, שהוא מקבל הכל מאתנו אפי׳ חק אחד, וזהו "דבר אל בני ישראל קדושים תהיו" פי׳ כולכם שוין לטובה אצלי וכנ"ל, רק שיהיה באופן "כי קדוש אני" כו׳, ר"ל כשיש צדיק כזה שהוא נקרא בשם "אני" וק"ל.