נועם אלימלך· רבי אלימלך מליז'נסק
ספר שמות
שמות
פירוש א
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כו' איש וביתו באו. לתרץ השינוי לשון שמתחילה אומר "הבאים" בלשון הוה, וסיים בלשון עבר "באו", גם מתחילה קראם על שם "ישראל" ולבסוף קראם על שם "יעקב". הכוונה בזה היות שהצדיק הגדול הנתחזק ונתיישן בצדקו ימים רבים, אזי אף שעושה דברים גדולים וצדקות רבות, אעפ"כ הוא ניצול מגדלות, כי אדרבה הוא מוצא בעצמו חסרונות לומר שהוא מקצר עדיין בעבודה והוא מיצר עצמו על זה, ומה גם שמצער עצמו על צורכי ישראל וגלותם המר במסים וארנונית וכל התלהבותו ודבקותו בעבודה אינו שוה לו כלל מרוב דאגתו עליהם כנ"ל, והמה עמודי עולם הנקראים בשם "ישראל". ואותן הצדיקים המתחילים בעבודה חדשים מקרוב באו, בהיותם עושים איזה דבר קדושה נתלהב בקרבם הגדלות והמה סוברים שכבר הגיעו לתכלית העבודה האמיתית, ואעפ"י שהם צדיקים המה נכשלים בעון הגדלות, המה אשר בשם "יעקב" יכונה.
וזהו רמז הכתוב באמרו "בני ישראל הבאים מצרימה", לומר שהצדיקים הגדולים המה תמיד במיצר ודאגה על העבודה לומר שהם מקצרים עדיין, ובזה הולכים למעלה תמיד בלי הפסק וזהו "הבאים" בלשון הוה. "את יעקב איש וביתו באו" - בעבר - לרמוז על אותן הסוברים שכבר שלמו בעבודה מבלי שום חסרון אליהם הגיע, שלא כן מדרגת האמת אלא להשגיח תמיד על שפלותו למען ינצל מגדלות ואז טוב להם. וק"ל.
פירוש ב
או יאמר "ואלה שמות בני ישראל כו'". ומתחילה נפרש הגמרא "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים", והיה לו לומר המענג את עצמו בשבת, וגם השכר שנותנים לו נחלה בלי מצרים מה מדה כנגד מדה הוא, גם מה שדרשו חז"ל "נשמה יתירה נותנין לו לאדם בשבת ולמוצאי שבת נוטלין ממנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש", והקושיא מפורסמת מה אומרם כיון ששבת כו', הרי איבוד הנפש היתירה הוא אחר השבת כאמרם ולמוצאי שבת ניטלת הימנו.
אך הענין הוא, דאיתא בזוהר הקדוש דהצדיק נקרא "שבת", מחמת שיש לו בחול נשמה כשאר בני אדם בשבת, אך מה יש בו תוספות מעלה בשבת, יש לומר דהנשמה נתוספת בקדושה יתירה עד שהוא מענג להבורא יתברך, וזהו "כל המענג את השבת", דקב"ה נקרא שבת, ע"ד דאיתא שם מהו שבת שמא דקב"ה, "נותנין לו נחלה בלי מצרים", דהצדיק הזה הוא תמיד מקושר ודבוק בעולמות העליונים אשר אין להם סוף ומיצר וגבול, דעולם הזה יש לו גבול, וביד הצדיק הזה לקשר כל העולמות עד אין סוף ב"ה. וזהו שאמרו חז"ל "כיון ששבת", פירוש האדם שאין לו נשמה יתירה בחול רק בשבת נותנים לו נשמה יתירה, "ווי אבדה נפש", פירוש ווי שהנפש נאבד בחול, שאין לו בחול הנפש הזה, ולא זכה להקדושה הנוספת בשבת להצדיק שיש לו נשמה יתירה בחול.
והנה יש צדיק שאינו דבוק תמיד בעולמות עליונים, מחמת שצריך עדיין לתקן את מידותיו ביראה וענווה, וצריך לירד מדביקותו כדי לתקן, אך אעפ"כ הוא תמיד בפנימיותו שאינו נכשל חלילה בשום חטא בירדו למטה ממדריגתו. וזהו "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", פירוש הצדיקים הנקראים בשם "ישראל" היורדים לפעמים ממדריגתם ובאים אל מצרימה, דהיינו בירידתם למטה נקרא "מצר ים", שהוא כדי לתקן את מידותיו ביראה וענווה, וזהו "את יעקב" רמז לענווה ויראת חטא כמו שאמר הכתוב עקב ענווה יראת חטא. "איש וביתו באו", פירוש הצדיק הזה הוא בטוח שלא יכשל בשום חטא ויבוא יחד איש וביתו, ד"איש" נקרא הדבוק, ו"ביתו" היינו פנימיותו, דהיינו היראה והענווה שבו שניהם יחד יבואו וכאלו כבר באו. וזהו "ויעקב איש תם יושב אהלים", ופירש רש"י ז"ל "מי שאינו יודע לרמות נקרא תם", רמז לדברינו הנ"ל, שהצדיק שהוא ביראה וענווה הוא איש תם בשני אוהלים, דהיינו אז ביורדו מדביקותו למטה, אעפ"כ הוא תם שאין יודע לרמות, שאינו נכשל בשום חטא, דיש צדיק אשר לפעמים כשנופל ממדריגתו יכול להכשל באיזה חטא חלילה, אבל הצדיק היורד בכדי לתקן את ביתו ביראה וענווה לא יכשל לעולם.
וזהו פירוש המשנה "איזה תם ואיזה מועד וכו'", יש לומר שהתנא מרמז לדברינו הנ"ל, "איזה תם", ר"ל התם הנקרא בשם תם יושב אהלים, "ואיזה מועד", כבר כתבנו "מועד" הוא רמז לעולמות העליונים, לשון מוֹעֵד בחולם, ואמר "איזה מועד" פירוש איזה הוא הצדיק שהוא תמיד מקושר ודבוק בעולמות העליונים, "מועד כל שהעידו בו שלשה ימים", דאיתא במקרא ומשנה ותלמוד הם מעוררים את הנפש ורוח ונשמה, וזה רמז "שהעידו בו וכו'" , פירוש שנתעורר בו הנפש רוח ונשמה לעלות לעולמות להיות תמיד דבוק בהם, "ותם משיחזור בו שלשה ימים", דהיינו כנ"ל, גם שיורד ממדריגתו הוא חוזר לתמותו שאינו נכשל חלילה, וצד תמותו במקומה עומדת. וק"ל.
פירוש ג
או יאמר "ואלה שמות כו'", דהנה יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק שאינו משגיח כלל על העולם רק כל עבודתו כדי לזכך ולתקן את נשמתו להעלותה לשורשה למקום מחצבתה, ויש צדיק קדוש וטהור שהוא דואג ומיצר תמיד על צרות ישראל וכל מגמותיו ומחשבותיו לעולם כל טוב להשפיע, ואיתא בגמרא ברכות "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולא תעשה" ומקשה הגמרא "אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב יהא עובר בלא תעשה דכתיב לא יקרא כו'", ומשני "שאני התם דאהדריה קרא", גם זה יש להבין למה באמת אהדריה קרא. ועוד איתא במסכת תענית דף ה' "יעקב אבינו לא מת" ומקשה הגמרא "וכי בכדי חנטוהו וספוד ספדינהו א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב כי הנני גואלך מרחוק וזרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". ומקשים מכל מקום קשיא וכי בכדי חנטוהו כו'.
ונראה דכך הוא פירוש הגמרא, דאיתא בבבא בתרא גבי דוד נאמר וישכב דוד לפי שהיה מניח בן ממלא את מקומו ע"ש, והכי פירושו "מה זרעו בחיים", דהיינו שהם צדיקים הנקראים חיים כמש"ה "ועמך כולם צדיקים", אלא מי מעכב שאור שבעיסה מעכב ושעבוד מלכיות, "אף הוא בחיים" כאילו לא מת, וכמו שיעקב אבינו ע"ה היה לו צער גידול בנים, וכל מגמותיו היה על בניו להשפיע להם כל טוב למען יהיו צדיקים גמורים שלא יהיה להם שום מניעה בעבודת הבורא יתברך שמו, כן הצדיק ההולך בעקבותיו המשגיח על העולם להשפיע להם תמיד נקרא בשם "יעקב". ונוכל לומר להכי אהדריה קרא וקראו יעקב, לרמז שצורך הוא המדריגה הזאת להשפיע לישראל כל צורכיהם, אבל אברהם כשהוסיף לו השי"ת אות ה' על שמו, היה נשאר קשור בעולמות העליונים ולא ירד שוב ממדריגתו.
ואיתא בגמרא (ברכות ז, ב) "מנלן דשְמָא גָרִים שנאמר (תהלים מו, ט) לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַמות אלא שֵמות", ואיתא בזוהר הקדוש דשם זה הקוראים לאדם ביום המילה הוא השם עצמו שבשרשו, ונמצא הצדיק שאינו משגיח על העולם להשפיע להם אלא על נשמתו להעלותה לשורשה, הוא נקרא בשם "ישראל", שזה הוא עיקר השם בשורשו. וזהו "ואלה שמות", רצה לומר הצדיקים הללו שאינם משגיחים אלא [על] העלותם לשורש שמשם באו להם נשמתם ושמותם, "בני ישראל" הם מכונים בשם "ישראל" לבד, אבל "הבאים מצרימה", דהיינו אותם הצדיקים הבאים במיצר ודאגה תמיד על כללות ישראל, "את יעקב" פירוש הם ג"כ במדריגת יעקב כנ"ל, "איש וביתו באו" פירוש כל איש מישראל וביתו, דהיינו בני ביתו, באו כולם כאחד שווין לטובה לפניו להשגיח עליהם, ודעתו ומחשבתו על כולם להתפלל עליהם ולהשפיע להם ברכה ורחמים וחיים וכל טוב. וק"ל.
פירוש ד
או יאמר ע"פ דאיתא דהרוחניות והנשמה של אדם נקראים בשם 'שמות', דעיקר השם הנקרא לאדם כגון ראובן או שמעון זה השם הוא להנשמה ולא להגוף, והחקירה לזאת הוא שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משינתו, אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו הוא יותר בקושי להעירו מאם היו קוראים אותו בשמו, וזהו מחמת כשאדם ישן אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו ולכן בקושי להקיצו משינתו ע"י דחיפת הגוף, משא"כ אם קוראים אותו בשמו. וזהו שמתמה הכתוב ואמר "ואלה שמות בני ישראל", ר"ל הצדיקים הקדושים אשר בשם "ישראל" מכונים שהיא מדריגה גדולה, "הבאים מצרימה", פירוש מאחר שהם במדריגה גדולה, מהיכן בא להם זאת שנופלים לפעמים ממדריגתם ובאים אל מצרימה, רמז שבאים אל מדריגה קטנה, ואמר הכתוב "את יעקב", פירוש בשביל "יעקב" דהיינו הפשוטי עם הנקראים בשם יעקב, בעבורם ההכרח שיפול ממדריגתו, שיהא לו שייכות וחיבור עם פשוטי עם כדי להעלותם אל הקדושה, דאילולי זאת לא היה שום שייכות להצדיק עמהם. ואמר הכתוב באיזה סיבה יכול להעלותם אל הקדושה, דהיינו "איש וביתו באו", ר"ל הצדיק נקרא איש וביתו, היינו פנימיותו, דהיינו ע"י שהוא מעורר הפנימיות שלו נתעורר ג"כ הפנימיות שלהם ובאים יחד אל הקדושה, וזהו "איש וביתו באו".
וזהו (תהילים קט, ל) "אודה ה' מאוד בפי", דהנה הכל הולך אחר המחשבה, ויכול אדם לתפוס במחשבתו דברים הרבה מה שאין הפה יכול לדבר, ואמר דוד המלך ע"ה "אודה ה' בפי", ר"ל הגם שאי אפשר להוציא בשפתים כל מה שבמחשבתי, אעפ"כ אודנו בפי שהיא מדריגה קטנה. כי כוונתי "ובתוך רבים אהללנו" פירוש כדי שיתהלל שמו בתוך רבים כנ"ל, כשהצדיק הוא במדריגה קטנה יכול להעלות גם את פשוטי עם אל הקדושה. וק"ל.
פירוש ה
או יאמר "ואלה שמות", לתרץ הדקדוק שהיה לו לומר "הבאים עמו". דהנה יש לדקדק בפסוק "ותקרא שמו ראובן כי ראה ה' בעניי", ופירשו רבותינו ז"ל שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, ולכאורה הלא הטעם מפורש בפסוק כי אמרה כי ראה כו', ומה ראו רבותינו לדרוש טעם אחר בדברים.
אך נראה כונת רז"ל דהנה כל הנשמות הנבראים צריכין להיות מקושרים למעלה בעולם העליון, וגם למטה בעולם התחתון, דכל נשמת אדם בשעת ביאתה לעולם נברא עמה עולם למעלה למען תהיה קשורה באותו עולם למעלה, וגם צריכה להיות קשורה למטה בעולם התחתון, והטעם צורך קשירתה למעלה הוא למען יעלו למעלה כל העבודות והתורות והתפילות ממטה למעלה ע"י התקשרותה בעולם העליון, והצורך שתהא קשורה למטה הוא ממילא, דאילולי זאת לא היה באפשרי שתהיה הנשמה העליונה הרוחנית בעולם השפל, לכן צריך לה קישור בעולם השפל. והתורה שבכתב היא כנגד עולם העליון, ותורה שבעל פה היא כנגד עולם התחתון.
ולכן קראה שמו ראובן בכדי שיהא מקושר בשני עולמות כנ"ל, וזהו שכתוב בתורה "כי אמרה כי ראה ה' כו'" הוא התקשרותו בעולם העליון כמ"ש כי ראה ה' דייקא, והוקשה לרבותינו ז"ל הלא גם בעולם התחתון צריך התקשרות והאיך נתקשר ע"י שם זה, ולכן אמרו שבשם זה נכלל גם ההתקשרות העוה"ז, ופירשו "ראו מה בין בני כו'", כי בעוה"ז אנחנו רואים שיש הפרש בין ישראל ובין האומות, אבל בעולם העליון אין להאומות שום אחיזה ואין ניכר ההפרש שביניהם, ונמצא ע"י שם זה נתקשר בשני עולמות.
וזה נקרא "פי שנים" מה שאמרו חז"ל "בכור נוטל פי שנים", רצה לומר הצדיק נקרא "בכור", בני בכורי ישראל, הוא "נוטל פי שנים", פירוש שיש לו אחיזה בשני עולמות, אבל צריך לזה שיהא צדיק גמור בכל מעשיו ומוחזק בצדקו לבל יתמוטט עוד, וזה נקרא חזקה, וזה רמז מה שאמרו חז"ל ש"אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק", וע"י דבר מה יהיה מוחזק בצדקתו? הוא ע"י שמרגיל עצמו בכל מידה ומידה שעושה ובכל גדר אשר יגדור לעצמו עד שנעשה אצלו כטבע, אז הוא מוחזק במעשיו הישרים. וזהו פירוש מה שאמרו חז"ל "מאימתי הוי חזקה מכי דייש אמצרי", ר"ל אחר שמורגל בגדריו שגדר, "דייש" הוא לשון "כיון דדש דש".
ואחר שיהיה הצדיק מקושר בשני עולמות ומוחזק במעשיו הקדושים, אזי כל התורות והתפילות והעובדות שלו הולכים אל הים העליון הנקרא ים התלמוד, אך באופן שבכל זאת ידע בבירור שעדיין לא עשה כלום להבורא יתברך כראוי לעבוד אליו יתברך שמו הגדול, שאם ח"ו יחשוב בעשותו איזה דבר טוב שעשאו בתכלית השלימות ויהנה במעשיו, אזי כל מעשיו אין נחשבין לכלום, וזהו פירוש "כל הנחלים הולכים אל הים" ר"ל כל המידות טובות הנקראים "נחל", שעל ידם הולכים כל השפעות והחסדים כנחל המתפשט ממעלה למטה, כל המידות האלה הולכים אל הים העליון, ובאופן "והים איננו מלא", פירוש שיחשוב בעצמו שפלותו ולא יהיה מלא ממעשיו.
וזהו "ואלה שמות כו'", דידוע ד"ישראל" הוא מדריגה עליונה הנקרא ישראל כידוע, ו"יעקב" הוא מדריגה תחתונה, וזהו שאמרו חז"ל "לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר" כו' ע"ש, דשני השמות הוצרכו, שם ישראל בשביל קישור העולם העליון, ושם יעקב בשביל קישור עולם התחתון כנ"ל, והצדיק גמור אשר בשם ישראל יכונה הוא מקושר בעולם העליון, והצדיק שאינו במדריגה ישראל יש לו אחיזה בשם יעקב שהוא מדריגה תחתונה, ובלבד שילך עכ"פ בתמימות אעפ"י שאינו יכול להשיג מדריגה העליונה הנקרא ישראל, וזהו "ואלה שמות בני ישראל", ר"ל אותן הצדיקים שבשם ישראל מכונים שיש להם אחיזה בשם ישראל, "הבאים מצרימה", פירוש הם באים ע"י המיצר, דהיינו ע"י הגדרים שגדרו לעצמם, והם מוחזקים בהם בכשרותם בטבע, ועולים במדריגתם אל הים העליון, וגורמים השפעות טובות לעולם, וזהו מצרימה - "מיצר ים", "מיצר" לשון מכי דייש אמצרי כנ"ל, ו"ים" רמז לים התלמוד.
"את יעקב", פירוש אותן הצדיקים שיש להם אחיזה בשם יעקב שהיא מדריגה תחתונה, "איש וביתו באו", פירוש צריך שיבוא בכל ביתו, דהיינו בכל גופו ותמימות כנ"ל, וזהו "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", ר"ל שהשי"ת ברוב רחמיו מבטיח לנו שגם מי שיחזיק במדריגת יעקב, אעפ"כ יגרום השפעות מנחל העליון, "כי פי ה' דבר", פירוש רק שיהיה בתמימותו, שכל אשר יצא מפיו יהיה דבר ה' דהיינו תמימות, ואז גם הוא ישפיע השפעות טובות וברכות מנחל העליון לישראל לעולם. אמן.
פירוש ו
ובני ישראל פרו וישרצו כו'. "פרו" יש לומר הוא לשון פירות, דהיינו ע"י קדושתם עשו פירות, "וישרצו", דהנה כתיב "ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ", יש לומר הפירוש דעיקר הוא באדם יסוד המים מהארבעה יסודות שבאדם, ומים נקרא התורה, ור"ל שציוה השי"ת שהעסק התורה יהיה בהכנעה, וזה רמז "ישרצו" דהיינו דבר השורץ על הארץ בנמוך והכנעה, "נפש חיה" פירוש וע"י זה יבוא לו חיות לנפשו, "ועוף יעופף על הארץ", ר"ל שגם הגוף והחומר של אדם יעופף ויעלה בקדושה רבה. וזהו "וישרצו", היינו שהיה להם הכנעה כנ"ל.
פירוש ז
או יאמר "וישרצו" ופירש"י ז"ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נוכל לומר שזה רמז שעשו הולדה בששה קצוות, שהצדיקים ע"י קדושתם עושים הולדה בששה קצוות הנקראים ומכונים בשם "כרס", שיהיו מתגדלים על ידם. והבן זה.
"וירבו" ר"ל שהמשיכו השפעות עוה"ז שזה נקרא "רב", דעוה"ז הוא עולם הפירוד לכן נקרא בשם רב, "ויעצמו במאוד מאוד", דאמר התנא "מאוד מאוד הוי שפל רוח", ולכאורה היה לו לומר מאוד תשפיל רוחך, אך הפשוט שהתנא הזהיר שיהא האדם תמיד שפל רוח בלי הפסק, וזהו "מאוד הוי שפל רוח" - "הוי" לשון דבר ההוה תמיד. וזהו "ויעצמו במאוד מאוד", ר"ל שעשו עצמיות במידה הזאת, שלא היה מקריות אצלם לפעמים כך ולפעמים כך, רק תמיד היו במידת שפלות בעצם הנקרא עצמיות, "ותמלא הארץ אותם", ר"ל שגם הארציות דהיינו החומר והגוף שלהם מילא אותם את קדושתם, שהיו כ"כ צדיקים וקדושים עד שהיה הגוף מזכירם ומסייעם לעבודת הבורא יתברך. וק"ל.
פירוש ח
ויבן ערי מסכנות לפרעה. נ"ל ע"ד המוסר, דלשון "מסכנות" הוא לשון הנאה, כמו דדרשינן בגמרא לך נא אל הסוכן כו' ויליף לה מקרא ותהי לו סוכנת, וזהו הפירוש כאן, מי שהוא בעל הנאות אזי הוא בונה ערים לפרעה, דהיינו להקליפה שנקרא פרעה, אבל מי שמסגף עצמו ומענה עצמו מהנאות יתירות, אזי יכול לבוא למדריגה גדולה, וזהו "וכאשר יענו אותו", ר"ל כנ"ל שמענה עצמו, "כן ירבה וכן יפרוץ" בקדושה ובכל העולמות. וק"ל.
פירוש ט
וייטב אלהים למילדות וירב העם ויהי כי יראו המילדות כו', ויעש להם בתים. יש לדקדק הלא הטובה היתה למילדות שעשה להם בתים כהונה ולויה כפירש"י ז"ל, ולמה הפסיק בוירב העם? ונראה לפרש דהנה כתבנו מזה פעמים הרבה דהצדיק צריך להיות עובד השם באהבה וביראה, אהבה היא רוממות אל יתברך, ונקרא בשם "ישראל" שמודה ומשבח להבורא יתברך ויתעלה בשירות ותשבחות, וזהו "ישר אל", והיראה נקרא בשם "יעקב" כמבואר לעיל, והצדיק הנקרא בשם יעקב משגיח תמיד על העולם להשפיע להם כמדת יעקב כנ"ל, הוא יכול להשפיע לעולם את שלש אלה, דהיינו בני חיי ומזוני, והמשכת שלשתם הוא ע"י מדריגת הנקרא בשם "יוסף", כמ"ש ברחל "יוסף ה' לי בן אחר", דהיינו שהיתה מרמזת למדריגה זו להמשיך לאותו מדריגה "בני", ויוסף אמר "העוד אבי חי" רמז להמשיך "חיי" ע"י מדריגה זו, כי למעלה מזו יש מדריגה הנקרא בשם אב והיה ממשיך משם חיי, ונאמר "ויכלכל יוסף את אחיו", היינו "מזוני" הוא ג"כ ע"י מדריגה זו, ושלש אלה הם נשפעים על ידי הצדיק הנקרא בשם יעקב.
והנה רש"י ז"ל פירש "אלה תולדות נח - עיקר תולדותיהם הם מעשים טובים", יש לומר הכוונה ע"י שהם מתקנים את העולמות העליונים הנקראים טובים, ע"י זה הוא עיקר התולדות בעולם שהם ממשיכים, והוא ע"י אהבה, דהיינו שירות ותשבחות כנ"ל, אבל הצדיק שהוא ג"כ במדריגת יעקב הנקרא בשם יראה, והוא תמיד משגיח ומטה את עצמו לעולם להשפיע להם, יכול להשפיע להם כל השלש הנ"ל דהיינו בני חיי ומזוני.
וזהו "וייטב אלקים למילדות", דהיינו כשהיו המילדות במדריגה זו של הטבה, שהיו מתקנים את העולמות העליונים כנ"ל, "וירב העם ויעצמו מאד", פירוש היה זה לבד שהמשיכו תולדות לעולם, אבל "ויהי כי יראו המילדות", פירוש שירדו ממדריגתם קצת להטות את עצמם להשגיח ג"כ על העולם, והיינו מדריגת יראה הנקרא בשם יעקב כנ"ל, "ויעש להם בתים", כהונה לויה מלכות, דהיינו שהמשיכו כל הנ"ל, "כהונה" רמז לבני, דע"י הכהן הוא "ונקתה ונזרעה זרע", "לויה" רמז למזוני, דלווים ניתן להם את המעשר, "מלכות" רמז לחיי, דמאן מלכי רבנן והתורה היא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. וק"ל.
פירוש י
ותתצב אחותו מרחוק כו', איתא בגמרא "כל הפסוק הזה נאמר על השכינה, ותתצב אחותו שנאמר אמור לחכמה אחותי את, מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי". נ"ל ע"פ הדברים שכתבנו לעיל דהצדיק צריך להיות ג"כ במדריגה זו להשפיע על ישראל ולבטל מהם כל הרעות והשפלות, והוא ע"י שהצדיק מעלה אותו הדבר עד מדריגות חכמה ושם נעשה "אין" וכלא היה, וזהו "החכמה מאין תמצא", והצדיק הזה נקרא בשם דוכרא, כי כל דבר שבקדושה יש לו דכר ונוקבא, והצדיק המשפיע נקרא בשם זכר, אבל הצדיק שאינו במדריגה זו להשפיע נקרא בשם נוקבא. וזה שאמר פרעה "כל הבן הילוד כו'", כי פרעה אמר "לי יאורי", דהיינו שהיאור היה לו לאלקות, והקליפה אין כח בידה להיותה יונקת מהקדושה רק מצד הנוקבא של הקדושה, כי הקליפה נקראת ג"כ בשם נוקבא, אבל מצד דוכרא אין לה רשות כלל וכלל לנגוע ולינק, והיה פרעה רוצה להכריח חלילה להיות יונק מצד דוכרא, ואמר "כל הבן הילוד" דהיינו צד דוכרא, היה רוצה לכפות ולהכניע חלילה, וזהו "היאורה תשליכוהו", "וכל הבת תחיון", דהיינו צד הנקבות, משם הוא מקום חיותו.
ונחזור לענינינו, דהצדיק שהוא במדריגה לבטל כל הרעות והשפלות מישראל, הוא ע"י שמעלה את הדבר עד החכמה ונעשה "אין", וזהו דאמרינן בגמרא "אחות לנו קטנה זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד", והיינו כנ"ל, כי הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, פירוש שזוכה לפעול דברים הרבה, להטיב ולהשפיע ולבטל גזירות רעות ושפלות, ועילם לא זכתה ללמד דהיינו להטיב לאחרים, וזהו "אחות לנו קטנה זו עילם" שהיה לימודם בקטנות, "ושדים אין לה" שלא היתה יכולה להשפיע לאחרים, ואמר שלמה המלך ע"ה "מה נעשה לאחותינו", פירוש שאנחנו צריכין לעשות את אחותינו, דהיינו לימודינו, עד שיעלה למדריגת "מה" דהיינו חכמה, "ביום שידובר בה", פירוש כשאנו צריכין לדבר לפעול איזה דבר ידובר בה באותה מדריגה. וז"ש משה רבינו ע"ה "ונחנו מ"ה כי תלינו עלינו", דהיינו שהוא היה מדבר עמהם למטה וכוונתו היתה אף כי תלינו עלינו אנחנו יכולים להביא אותו הדבר עד מדריגת מ"ה, ונמצא שם בטל ומבוטל ונעשה "אין".
וזהו "ותתצב אחותו - זהו שנאמר אמור לחכמה אחותי את", פירוש שתהיה במדריגה זו להעלות התורה עד החכמה, "מרחוק - דכתיב מרחוק ה' נראה לי", פירוש ע"י זה הוא בא לאותו המדריגה הנ"ל, ע"י שידאג תמיד ומחשב שעדיין ה' רחוק ממנו, ומחמת זה הוא מוסיף והולך בקדושה יתירה, "לדעת מה יעשה לו", דהצדיק שרוצה לבטל ומעלה אותו דבר עד מדריגת חכמה, צריך מתחילה להעלות עד מדריגת דעת, ומדעת לחכמה, וזהו "דעת קנה הכל קנה", דהצדיק נקרא "הכל", שהוא כללות ישראל להשפיע להם, והיינו "דעת" כשבא למדריגת דעת, "הכל קנה", פירוש הצדיק הנקרא "כל" קנה הכל, ר"ל שפועל ועושה הכל. וזהו "לדעת מ"ה", פירוש כשמעלה את דבריו עד דעת ומדעת לחכמה הנקרא מ"ה, אז "יעשה לו" הכל מה שחשקה נפשו ורצונו. והבן.
פירוש יא
ויהי בימים כו' וימת מלך מצרים. נ"ל ד"מלך מצרים" נקרא היצר הרע, ואמר הכתוב שמדרך בני אדם ברוב הימים אשר יגיעו ויתעורר לבבם בקרבם ויהרהרו בתשובה ויתחרטו על מעשיהם ורוצים להמית היצה"ר, ויש שאינו משכיל לעשות תשובה כהוגן ולתקן העיקר הם המידות רעות ולטהר מחשבותיו שיתפלל בלי מחשבות זרות, רק אחר שיהרהר בתשובה אמר יאמר בלבו שבזה הוא מתוקן כראוי, ומרפה עצמו מן התורה ומן התפילה שהיא עיקר עבודה שהיא בלב זו תפילה.
וז"ש "ויאגחו בני ישראל מן העבודה", כאדם המתייגע ועומד לפוש אזי הוא מתאנח מיגיעתו ואינו עושה כלום, "ויזעקו", ר"ל רק ביום כנופיא ותענית שאומרים סליחות אז זועקים ובוכים, אבל בשאר הימים אין מתאמצים כלל בתפילה ואין זו תשובה נכונה, אעפ"כ השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו מקבל צעקתם כאילו הם מתפללים בכוונה שלימה, וזהו "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", פירוש כאילו היתה עבודה בלב זו תפילה שלימה, "וישמע אלקים כו' ויזכור את בריתו", פירוש אם יש לו לאדם איזה זכות אזי זוכר לו, ואם לאו "את אברהם כו'", פירוש אעפ"כ הוא מזכיר לו זכות אבות, "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלהים", ר"ל וגם מי שתמה זכות אבותיו, אעפ"כ השי"ת ברוב רחמיו הוא היודע עתידות ורואה מה שעתיד האדם הזה לעשות תשובה שלימה, ומקבל צעקתו עתה עבור העתיד להיות. וק"ל.
פירוש יב
וירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה כו'. נראה לפרש דהנה השורש הוא לאדם שישבר את מידותיו כמו השנאה והקנאה והגאוה והתאוה והחמדה וכדומה כל המידות המגונות, צריך שיתקנם ומתוך כך יכול האדם לבוא למדריגה גדולה ולמראות גדולות והתלהבות ודביקות גדול בעבודת הבורא ית"ש. וזהו "וירא כו' בלבת אש מתוך הסנה", פירוש מתוך המידות המגונות שהם כקוצים, בא אל מדריגה שהיה לו התלהבות אש, "וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל", פירוש שראה שהיה לו התלהבות גדול ואעפ"כ לא נפרד ממנו כל המידות המגונות לשרוף אותם לגמרי, "ויאמר אסורה נא (ואראה)", פירוש אסורה נא לגמרי מן המידות המגונות, "ואראה את המראה הגדול", אז אבוא אל מדריגות גדולות לראות מראות גדולות, "מדוע לא יבער הסנה", "יבער" לשון ובער בשדה אחר, ור"ל מדוע לא יכלו ויסורו לגמרי המידות המגונות שהם כסנה.
וזהו פירוש "מראות נגעים", ר"ל נגעים הם המידות המגונות, וכשמתקן האדם מידותיו יוכל לבוא למדריגות גדולות כנ"ל, "בהרת (עזה כשלג)", פירוש אם יש לו איזה מידה מגונה שהיא נגע בגופו של אדם כבהרת, "עזה", פירוש צריך להיות עז כנמר להתגבר מאוד עד שיתקנה שתהיה "כשלג" ע"ד "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", "שניה לה כסיד כו'", ר"ל אחר זה יכול הוא לבוא עוד למדריגה "כסיד ההיכל" רמז לקדושה עליונה.
"וירא ה' כי סר לראות", שהשי"ת ראה שמשה רבינו ע"ה רוצה להסיר כל המידות לגמרי כדי לראות כנ"ל, שיוכל לבוא לידי ראיית מראות גדולות, וזה בלתי אפשרי עד שיבוא משיח צדקינו ואז והעביר ה' רוח טומאה מן הארץ לגמרי, "ויאמר אל תקרב הלום", פירוש שאמר לו השי"ת זה בלתי אפשר שתקרב אל המדריגה הזאת, אלא "של נעלך מעל רגליך", "של" הוא לשון שאלה, היינו שזה יהיה אצלך כדבר המושאל ובלתי אפשרי להסיר לגמרי עד ביאת המשיח במהרה, "כי המקום כו' אדמת קודש הוא", פירוש אלא שצריך אתה לראות להתאמץ בכל המקומות שיש בו איזה חומריות לקדש אותו הדבר. וק"ל.
פירוש יג
או יאמר "וירא אליו כו' מתוך הסנה והנה הסנה בוער כו' איננו אוכל ויאמר כו' מדוע לא יבער הסנה". יש לדקדק על השינוי לשון, שאמר "והסנה איננו אוכל" ואח"כ אמר "מדוע לא יבער הסנה", והיה לו לומר מדוע לא "נאכל" הסנה.
ונראה ע"ד המוסר, דהנה הצדיקים, גם היצה"ר נהפך אליהם לטוב, כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, אך אעפ"כ אין להאמין לעצמו, רק צריך תמיד להזהר ולהשמר ממנו. וזהו "וירא מלאך ה' אליו (בלבת אש)", דהיצה"ר נקרא ג"כ מלאך ה', "[בלבת אש]" פירוש והוא מראה עצמו להצדיק בהתלהבות גדול כנ"ל, שנהפך גם הוא לטוב, "מתוך הסנה", שהיה בו מתחילה כמו סנה, "וירא והנה הסנה בוער באש", פירוש ואמר הכתוב אעפ"י שרואה שהסנה, הוא היצה"ר, ג"כ בוער באש התלהבות לעבודת הבורא ית"ש, אעפ"כ "והסנה איננו אוכל", ר"ל וצריך להזהר ולהשמר ממנו עד יום מותו, "ויאמר אסורה נא ואראה", דהצדיק עולה תמיד ממדריגה למדריגה, כאשר יתמיד בעבודתו ית"ש באמת ובתמים אזי זוכה לבוא לידי ראייה שכלית כמבואר בחובות הלבבות ששומע בלי אזנים ורואה מבלי עינים, ואז כאשר הוא במדריגה זאת, כל מה שעושה בעבודת הבורא יתברך דומה בעיניו שהוא ממעט בעבודתו ית"ש, וזהו "ויאמר משה אסורה נא ואראה כו'", ר"ל הצדיק מתמיה על עצמו ואומר בלשון תימה מאחר שבאתי לידי ראייה שכלית "מדוע לא יבער הסנה", פירוש כנ"ל, שמוצא בעצמו חסרונות שממעט בעבודת הבורא ויש בו עדיין יצה"ר, ואומר "מדוע לא יבער הסנה" בעבודתו יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים. אמן.
פירוש יד
ויאמר ראה ראיתי כו' וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה כו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כו'. ולכאורה היה ראוי לומר "ראה ראיתי את עני עמי כו' וצעקת בני ישראל באה אלי וארד להצילו" כו'. ועוד מה צורך שהבטיח להם השי"ת ב"ה להביאם אל ארץ טובה כו', היה די שיאמר להם שיוציאם ממצרים, כדאיתא בגמרא שאמרו ישראל באמת הלוואי שנצא בעצמינו משל לעבד ע"ש.
ונראה לפרש דאיתא בגמרא "העומד בחוץ לארץ ומתפלל יכווין לבו כנגד ארץ ישראל, העומד בא"י יכוין לבו כנגד ירושלים, העומד כו' יכוין כנגד בית המקדש, והעומד כו' יכוין כנגד [בית] קדשי קדשים", ולכאורה אם בכוונה תליא מלתא, גם העומד בחוץ לארץ יכוין לבו כנגד בית קדשי קדשים. אך נראה דרבותינו ז"ל הורו לנו דרכי התפילה באופן שיעלו לרצון לפני השי"ת ב"ה וב"ש, דהיינו "העומד בח"ל", דקדושת ארץ ישראל היא יותר מח"ל, וקדושת ירושלים היא יותר מארץ ישראל, וכן כולם קדושתם זו למעלה מזו, וזה בודאי אי אפשר לאדם שיאחוז בקדושה רבה העליונה בפעם אחד, רק צריך לילך ממדריגה למדריגה, ואמרו חז"ל מי שהוא עדיין בח"ל, יאמץ ויקדש עצמו בקדושה יתירה שיבוא לקדושת א"י, ואחר שיזכה לקדושה יתירה והיינו "העומד בא"י, יכוין לבו" לאמץ עוד בקדושה נוספת "כנגד ירושלים", וכן כולם. וכשיתנהג אדם כך, אזי באיזו בחינה שיהיה, תפילתו רצויה לפניו יתברך ויתעלה, אבל בוודאי מי שעומד בח"ל, דהיינו שהוא עדיין לא נתקדש כלל, והוא מלא מחשבות זרות ותאוות וגשמיות, בלתי אפשרי שתעלה תפילתו לפניו יתברך.
והנה כשהיו ישראל במקום טומאה ונתגשמו מאוד מחמת צרות עול שעבוד וסבלות מצרים, בלתי אפשרי היה שתעלה צעקתם לפני השי"ת ב"ה, ולכן אמר השי"ת "וארד להצילו כו' ולהעלותו אל ארץ טובה כו'", ר"ל שאעלה אותם ואביא אותם אל קדושת ארץ ישראל, "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי". וק"ל.
פירוש טו
ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כו' וכי אוציא את בני ישראל כו'. לכאורה הלשון כפול כמו שהרגיש רש"י ז"ל בזה. גם בפסוק "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך כו' תעבדון את כו'", גם זה אינו מובן לכאורה שאמר לו השי"ת אות שיהיה אח"כ, ורש"י ז"ל פירש בטוב טעם.
ולענ"ד נראה ע"פ הפסוק "ויירא יעקב מאוד ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי כו'", ולכאורה מלת "אין" הוא מיותר, והיה לו לומר "מה נורא המקום הזה זה בית אלקים". ונראה דהתורה הקדושה מורה לנו בכל זה איך נתנהג בעבודתו ית"ש ויתעלה, דהנה האדם הבא לו אהבה והתלהבות בלבבו בתפילתו או בלימודו, וכן בכל מעשיו אשר יעשה לשמו ית"ש, ראוי לו שיחשוב מי יודע אם אין זו התלהבות אש זרה חלילה וחלילה, ואם לבו מתלהב עוד בפעם אחר פעם, יחשוב אפשר המקום גורם קדושה והתלהבות הזאת, דהיינו שעומד עם צדיקים ולא יתלה בעצמו כלל וכלל, רק שיהיה שפל מאוד ויחשוב איך אפשר שאיש שפל כמוני יזכה לזאת, ואם יוסיף עוד ולא יפסוק, יחשוב אמת בוודאי זה הוא דבר אלקים שנתן לי השי"ת מתנה והלוואי שיהיה לבבי זה כל הימים, ויתפלל תמיד להשי"ת שיעזור לו וישמור אותו שלא יכשל ח"ו בשום נדנוד חטא, שלא יגרום החטא ח"ו לכבות אש התלהבותו בעבודת הבורא ית"ש.
וזהו "ויירא יעקב מאוד כו'", דהיינו כאשר ראה סולם מוצב ארצה ומלאכים עולים ויורדים בו, וראה המראה הגדול הזה שהשי"ת ב"ה עם כל המרכבה העליונה נצב עליו, "ויירא מאוד ויאמר מה נורא", ר"ל מי יודע מה הוא המורא הזאת, כי מי אנכי שאזכה למראה הגדול הזה, ואח"כ חשב ואמר "המקום הזה", אפשר המקום גורם הקדושה הגדולה הזאת, ואח"כ אמר "אין זה כו'", כיון שראה הקדושה הזאת בלי הפסק, אמר בודאי "אין זה רק בית אלקים", והתחיל להתפלל להשי"ת ב"ה "וידר נדר אם יהיה אלקים כו' ושמרני כו'", דהיינו שלא יגרום החטא ח"ו להפסיק ממנו הקדושה הזאת.
וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "מי אנכי כי אלך כו'", שהיה עניו מכל אדם ושפל בעיני עצמו, ואמר איך אפשר שאגיע למדריגה הזאת, "וכי אוציא כו'", פירוש וגם אם היה באפשרי שאבוא למדריגה זאת שאלך אל פרעה, איך אני ראוי למדריגה גדולה כזאת להוציא את בני ישראל, "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך כו' תעבדון כו'", דהנה סימן טוב לאדם כשהוא שומע מספרים ממעלות הצדיקים ועבודתם בקדושה לשמו יתברך באמת, אם באותו הפעם לבו חושק ומתלהב מאד מאד שיזכה גם הוא לעבוד השי"ת באמת, זה הוא סימן טוב שהשם עמו וזה דבר ה', וזהו "וזה לך האות" שאני אומר לך "בהוציאך כו' תעבדון על ההר הזה", זה יהיה לך לסימן ולאות, אם יהיה לבך בוער ומתלהב לעבודתי בשומעך זאת, בזאת תדע שאני עמך.
וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה "השיבה לי ששון ישעך", ר"ל זכני להשיבני אליך, ושיהיה לי סימן טוב דהיינו ששון ישעך, ר"ל כשאשמע מספרים "ישעך", דהיינו מעוסקי תורתיך ומצוותיך שזה הוא הישועה להשי"ת, כאשר יהיה לי זאת לששון ולשמחה, בזה אדע כי אתה עמדי. וה' יזכנו להיות מעובדי ה' באמת ולשמוח עם הצדיקים. אמן.
פירוש טז
ויאמר משה כו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלקים כו' אהיה אשר אהיה ויאמר אהיה שלחני כו' ויאמר עוד כו' ה' אלקי אבותיכם כו'. ופירש רש"י ז"ל שאמר משה רבינו ע"ה די לצרה בשעתה כו', ופירשו קמאי לא שהשכיל משה מה' כו'.
וגם אנכי אענה חלקי, דאיתא במדרש דשמותיו של הקב"ה הם רבים, והשי"ת אמר שמי הוי"ה היה הוה ויהיה, שדי שמי שאמרתי לעולמי די ע"ש, והנה כל עבודתינו הוא לתקן ולטהר העולמות ולקשרם יחד, ולכן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בשלש ברכות הראשונות אלקי אברהם כו', מחמת שהאבות בחרו להם ועבדו ותיקנו שלש מדריגות, וע"י זה אנו מקשרים עצמינו בהם ועל פיהם אנו חיים, ולמעלה מהם יש עוד שלש מדריגות כידוע. וזהו "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ר"ל לתקן העולמות העליונים.
וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "ואמרו לי מה שמו", פירוש אם יאמרו לי באיזה בחינה נעבוד אותו יתברך? "ויאמר אלקים אהיה אשר אהיה", היא המדריגה העליונה כידוע ליודעי חן מלת "אשר", וכתיב עוד "ויאמר כו' אהיה", היא מדריגה למטה מזו, "ויאמר עוד כו' כה תאמר ה' אלקי אבותיכם אלהי אברהם כו' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור", דהיינו באותה מדריגה אנחנו חיים וקיימים לעולם על ידי שכבר תיקנו לנו אבותינו המדריגה הזאת ואנו מקשרים עצמינו כנ"ל ועל פיהם אנו חיים לעולם בכל דור ודור. והבן.
פירוש יז
ויאמר ה' בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך כו' ואני אחזק את לב פרעה. ולכאורה אינו מובן, ורש"י ז"ל פירש לפי דרכו, ואענה גם אנכי את חלקי. דהנה הצדיק המדבר דברי הבורא יתעלה, בלתי אפשרי שלא ישברו הדברים האלה את לב השומעים, והנה השי"ת ברוך הוא היה רוצה שיחזק פרעה את לבו, ואיך אפשר שיחזק את לבו מאחר שישמע דברי השי"ת מפי משה? ולכן אמר לו השי"ת "ראה כל המופתים", ואיתא בסנהדרין "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה", ופירש רש"י ז"ל "אדם האומר שילמוד כך וכך דפין אזי בוודאי אי אפשר שיקיים את דבריו", ולכן אמר לו השי"ת "בלכתך" בדרך, תחשוב הכל שכן תעשה המופתים לפני פרעה ועל ידי זה תשבר לבו, ובאמת המחשבה מועלת ולא תועיל דבריך לשבר את לבבו, לכן "ואני אחזק". וק"ל.
פירוש יח
וישב משה אל ה' כו' ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת. לכאורה "הצל לא הצלת" הוא כפל לשון, כיון שאמר "הרע לעם הזה" ממילא לא הציל אותם.ונראה כך פירושו, דהנה אנחנו בגלות המר הזה אשר בצרותינו לו צר וגלתה השכינה עמנו, אין לנו לדאוג ולהתאונן אלא על גלות השכינה, ולא לחשוב כלל על צרותינו כי אם על צער וגלות השכינה, ואילו היה מגמותינו וצערנו רק על צער השכינה ולא צערנו, בודאי היינו נגאלים מיד, אך כי בשר אנחנו ובלתי אפשר לסבול לנו צרותינו ומכאובינו, לכן ארכו לנו הימים בעוונינו הרבים בגלות המר, מחמת שאנו משתתפים צערינו עם צער השכינה ואנו חוששים על צערינו, ואילו היה צדיק אחד כנ"ל, היה מציל את כל העולם כולו מן הגלות.וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "ומאז באתי לדבר בשמך", פירוש כל דבורי לא היה רק בעבור שמך הגדול והקדוש שהוא בגלות ולא בשביל גלותינו, והסימן וראיה שאמת אתי שכוונתי לא היתה רק בעבור שמך הקדוש, כי אני רואה שפרעה "הרע לעם הזה", שזה סימן לאדם הרוצה להוכיח את חבירו או לדבר דברי קדושה, איך ידע שכוונתו היה רק לשמים בלי מחשבה ופניה אחרת? אם רואה בדברו לפני אנשים שאינם מהוגנים והם כועסים על דבריו, בודאי היו דבריו בכוונה שלימה לשמים לבד, ובעזה"י דבריו יעשו רושם, וזהו שאמר משה רבינו ע"ה כל דברי לא היו לשום כוונה אחרת רק בשמך ממש, והא ראיה שהרע לעם הזה, ומאחר שהיו דברי רק למען קדושת שמך, מן הראוי היה שיגאלו ישראל מיד "ומדוע הצל לא הצלת".וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "השיבה לי (ששון ישעך)", פירוש גאל אותנו והשיבנו מהר לארצינו, כי כל כוונתי אינו אלא למען "ששון ישעך", שתגאלנו גאולה קרובה למען ישועתך, להשיב את שבותך היא השכינה הקדושה, ולא למענינו כי אם למענך. והשם יגאלנו במהרה ונגילה ונשמחה בישועתו. אמן.
וארא
פירוש א
וידבר אלהים אל משה כו'. נראה לפרש דאיתא בגמרא "רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורין וצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה", יש לומר הפירוש דהצדיק צריך לעבוד את הבורא ב"ה מתחילה ביראה ולשמור עצמו מיצר הרע ולשבר כל תאוויות הגשמיות, וזהו "תחילתן יסורין", ואחר שזכה לשבר כל התאוות ואויבו - הוא היצה"ר - השלים עמו, אז "סופן שלוה".
וזהו "וידבר אלהים", שדיבור הוא לשון קשות ואלקים הוא מדרגת יראה, ופירושו "וידבר" לשון קשות "אלקים" ר"ל אז כשהיה במדרגת יראה, "ויאמר אליו אני ה׳" פירוש כשבא במדרגת אהבה דהיינו ה', אז היתה אמירה בלשון רכה.
ויש לומר זהו כוונת רש"י ז"ל "וידבר אלקים דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה וכדאיתא במדרש שהטיח דברים כלפי מעלה", ובאמת ח"ו שמשה רבינו ע"ה יטיח דברים נגד השי"ת, רק זה היה מחמת גודל אהבת ישראל, וזה מורה על גודל אהבת הבורא ית"ש, והפירוש כך, "וידבר אלקים כו׳" כלומר אע"פ שהיה ראוי לדבר אתו משפט על שהקשה לדבר כו׳, אך מחמת שהיה מגודל אהבת ישראל שהיא אהבת הבורא ית"ש, לכן "ויאמר אליו אני ה'" שהיא אמירה רכה באהבה.
וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, לח) "הקם לעבדך אמרתיך כו׳", פירוש שהשי"ת יסייע לו לבוא למדרגת אהבה המרומז בלשון אמירה, "אשר ליראתך" ר"ל אהבה כזו שמתוך אהבה אבוא ליראה שהיא היראת הרוממות. וק"ל.
פירוש ב
וארא כו׳. כתב רש"י ז"ל "וארא אל האבות". ולכאורה מה בעי רש"י בזה, הלא בפסוק מפורש אברהם יצחק וידענו שהם נקראים אבות. ונראה כוונת רש"י בזה כי אברהם היה מדת חסד ויצחק בחינת גבורה ויעקב תפארת, והיו משתנים זה מזה בבחינתם, וא"כ איך שייך שלכולם יתראה אליהם באל שדי, הלא הדרך הוא שכפי מדרגתו באה עליו הקדושה מלמעלה. אך שהשורש הוא בדבר הזה כך, שמצד הבורא ב"ה אין שום השתנות, אלא שהאדם בעבודתו לפי מדריגתו כך ממשיך עליו, נמצא אברהם המשיך על עצמו המדה של חסד, וכן יצחק מדתו, וכן יעקב, אבל מצד הבורא ב"ה הכל אחד הפשוט, ולזה פירש רש"י ז"ל "וארא אל האבות" לומר שאצל הבורא ב"ה אין הפרש וחילוק ביניהם כלל והכל אחד, לכך נראה אליהם בבחינה אחת באל שדי. וק"ל.
פירוש ג
וארא כו׳ באל שדי ושמי ה׳ כו׳. ונראה לפרש דאיתא בגמרא "שדי - שאמר לעולמו די", ולכאורה יש להבין מה יוצא לנו מזה שאמר לעולמו די שלא יתפשט יותר. אך הענין הוא שחז"ל משמיענו הטובה הגדולה שעשה עמנו הבורא ית׳, דידוע שהנאצל מה שהוא רחוק יותר מהמאציל הוא נתגשם ביותר, ונמצא אילולי שאמר לעולמו די היה העולם מתפשט לאין קץ והיו הקליפות מתהווין בעולם מנוקבא דתהומא רבא, ועכשיו שאמר לעולמו די הוא הטבה שלא נתהווה הקליפות כ"כ. ועוד איתא "שדי - על שם שהוא משדד מערכות", דהיינו שהשם הזה משדד הטבע לטובת ישראל.
וזהו "וארא כו׳ באל שדי", פירוש כשנראיתי לאבות להבטיח להם על א"י, הבטחתי להם בשם אל שדי שהוא משדד מערכות, בכדי שלא יהיה אחיזה לקליפות ולאומות בא"י גם אם ח"ו לא יהיו ראויים ישראל, "ושמי ה׳ לא נודעתי להם", ר"ל שלא הבטחתים בשם הויה ב"ה וב"ש, פן ח"ו יגרום החטא ויהיה כח להקליפות לינק מאחורים ויהיה לאומות אחיזה ח"ו בא"י, לכן נראה להם באל שדי. והבן זאת.
פירוש ד
או יאמר שדי הוא לשון שדים, שמשם זה יונקים ישראל השפעות, ואב הוא ג"כ משפיע לבן, וזהו "וארא כו׳ באל שדי" ופרש"י ז"ל "וארא אל האבות" לרמז שמשום זה נראה להם באל שדי שהוא המשפיע. וי"ל שזה רמזו חז"ל "משמר שלישי אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו" ר"ל כנ"ל לרמז שבעת הזאת יונקים ישראל משדי אמו היינו משם שדי המשפיע, ואיך לא יעלה מורא ופחד ואימה על בני אדם לספר אז עם אשתו רמז להיצה"ר, דהיינו לעסוק אז בדברים בטלים והבלי עולם, והוא לשון תימה אשה מספרת כו׳ ואינו משגיח שתינוק יונק משדי אמו? ופריך הגמרא "מאי קחשיב אי סוף אשמורה כו׳ יממא הוא", ר"ל וכי נמצא איש כזה שידבר אז בדברים בטלים ולא ישים אל לבו כי עת לחננה ובא מועד להתפלל תפילת השחר? ומתרץ "לא צריכא אלא למאן דגני בבית אפל", מובן ממילא הוא הכסיל אשר בחושך הולך וגני באפילות באין משים אל לבו יראת הבורא ב"ה. וק"ל.
פירוש ה
או יאמר וארא כו׳. על פי דאיתא בשולחן ערוך "אם לא כיוון באבות חוזר לראש", ויש להבין הטעם מה טעם דווקא באבות חוזר לראש. אך הענין הוא אברהם תיקן מדת חסד כו׳ כנ"ל, וזהו האל הגדול הגבור והנורא, דיעקב הוא מדת אמת - תתן אמת ליעקב, והרוצה לילך באמת צריך להיות במורא גדול, וזהו שאמר יעקב "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים", ולפי דרכינו י"ל הפירוש כך, מחמת שההולך במדת אמת צריך לזה עבדות גדול ומורא ופחד ושמירה בכל אופנים, ואמר יעקב "מה נורא המקום הזה" ר"ל באיזה אופן אפשר לבוא למדריגת אמת? "אין זה" ר"ל שבלתי אפשרי לבוא למדריגת אמת שהוא מדריגת נורא כי אם באופן זה דהיינו "כי אם בית אלקים", פירוש שצריך לאחוז ב׳ מדריגות, א׳ שידמה בעיניו כאילו עומד למעלה בעולמות העליונים בבית אלקים ממש לפני השי"ת, ומדריגה הב׳ שיאחוז במדת הכנעה מאוד מאוד, דהיינו "וזה שער השמים", פירוש יחשוב תמיד כאילו הוא מתחיל בעבודת הבורא עתה ועומד על השער ופתח התחלת עבודת השמים. וצריכין אנו בתפילתינו תפילת שמונה עשרה לילך מתתא לעילא, דהיינו שמתחילה אנו אומרים אלקי אברהם כו׳ שהיא מדריגה תחתונה, ואח"כ אנו אומרים האל הגדול כו׳ שהוא מדריגה עליונה.
והנה פירוש "שדי" הוא שאמר לעולמו די, שמתחילת הבריאה היו העולמות מתפשטים עד שאמר להם די ונשתלשלו העולמות למטה, ועוד פירוש "שדי" שאומר לצרותינו די, ואמר "וארא אל אברהם" ופירש רש"י ז"ל אל האבות, שהיא מדריגה תחתונה, דהיינו שהם תיקנו למטה ופעלו רחמים בעולם, וזהו "באל שדי" כפירוש השני של שדי שאומר לצרותינו די, וממילא היה רחמים וחסד אל בעולם. וזהו "ושמי ה׳ לא נודעתי להם" ר"ל שם הויה שהוא מדת הרחמים לא הוצרכתי להכיר להם במדת השם הקדוש הזה, כי אם פעלו רחמים ממילא. וזהו "אם לא כיוון באבות", פירוש אם לא כיוון לתקן המדריגה התחתונה, "צריך לחזור לראש" לתקן מתתא לעילא כנ"ל. וזהו כשאמר משה רבינו ע"ה "למה הרעותה לעם הזה", אז "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳", פירוש שזה מוטל על הצדיק להפוך מדת הדין לרחמים, שגם "אני" - מדת אלקים, יהיה ה׳ - דהיינו מדת הרחמים - ע"פ הצדיק, וזהו "אליו" דייקא.
וזהו "ה׳ אלקי תשועתי", פירוש גם מדת אלקים נהפך להויה שהוא מדת הרחמים, "תרנן לשוני צדקתך", ר"ל ע"י שלשוני תרנן צדקתך, דהיינו שאני גורם צדקות בעולם למטה כנ"ל מתתא לעילא. וק"ל.
פירוש ו
או יאמר "וארא כו' ושמי ה׳ לא נודעתי להם". דהנה השם של "שדי" הוא משדד מערכות, והפנימיות הוא השם הויה ב"ה, ולכן נכתב במזוזה שם שדי מבחוץ, והצדיק הוא ממשיך את הפנימיות שהוא השם הויה ב"ה לכל דבר חיצוניות, אפילו במאכל ובמשתה ובכל דבר גשמי הוא ממשיך קדושת השם לתוכו, וזהו "כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא", דהשם הויה ב"ה נקרא "כבוד" וכמו שנאמר ברוך כבוד ה׳, והיינו כל מה שברא הוא כדי להמשיך את שמו הגדול לתוכו וזהו לכבודו ברא, אבל המלאכים שאין בהם לא אכילה ולא שתיה לכן אומרים "ברוך כבוד ה׳ ממקומו", מפני שאין להם שום דבר חיצוני להמשיך את שמו הגדול לתוכו ומברכים ממקומו אשר הוא. וזהו "ושמי ה׳ לא נודעתי להם", כמ"ש רש"י ז"ל לא הודעתי כו׳ ולא קיימתיה שלא נתתי להם הארץ, ונמצא שלא היו יכולים להמשיך את השם הויה ב"ה לתוכו, שלא היה להם עדיין הארץ שהיא החיצונית, וזהו "לא נודעתי" בנפעל, שלא היו יכולים להמשיך.
והנה הצדיק לפעמים צריך לעשות דבר חיצוני ולהמשיך לתוכו הפנימיות, למשל מי שצריך פרנסה או רפואה, אז אומר לו הצדיק שיהיה לו רפואה ופרנסה שהם דברים חיצונים וממשיך לתוכו השם הויה ב"ה ע"י כוונתו ותפילתו והוא מסכים שכן יקום. וזהו "בשרתי צדק בקהל רב", ר"ל שאני מבשר כל מי שצריך דבר שיהיה לו כן כמו שצריך, "ושפתי לא אכלא" אליו לכל הצטרכות מלדברו אפילו חיצוניות הוא מחמת "ה׳ אתה ידעת", פירוש שאתה נותן דעתך וחפצך עמי להסכים על ידי שכן יקום, ואני ממשיך הפנימיות שם קדשך בהדיבורים הנ"ל. וק"ל.
פירוש ז
או יאמר "וארא אל אברהם" על פי שאנו אומרים בברכות אבות "אלקי אברהם" כו׳ ואח"כ אנו אומרים "האל הגדול" כו׳ כאשר כתבנו לעיל מזה, דהנה אברהם תיקן מדת חסד והמשיך את הבורא ב"ה במדת חסד לזה העולם, יצחק המשיך מדת גבורה כו', ומחמת שאין כח בנו לקשר עצמינו מיד בעולמות העליונים, לכן מתחילה אנו מקשרים עצמינו באבות אברהם יצחק ויעקב, ואח"כ אנו עולים מתתא לעילא בעולמות עליונים שהם הגדול הגבור כו׳, אבל האבות שהיה כחם גדול והיה כח בידם לקשר עצמם מיד בעולמות העליונים, והיה עבודתם מעילא לתתא שהמשיכו את הבורא ב"ה לזה העולם, כל אחד תיקן מדתו כנ"ל.
וזהו "וארא אל אברהם כו׳ באל שדי" הוא שאמר לעולמו די, והוא השם המשתמש בזה העולם, והיינו שהשי"ת היה נראה להם אחר שהמשיכו לזה העולם, דכאן נקראים אבות, "ושמי ה׳ לא נודעתי להם", ר"ל אבל בעולמות העליונים ששם שמי ה׳, לא נודעתי להם עד אחר שתיקנו המדות העליונות והמשיכו למטה כנ"ל. וזהו שפירש רש"י ז"ל "וארא אל האבות", היינו בזה העולם אחר שהיו נקראים אבות הייתי נראה להם. וק"ל.
פירוש ח
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויאמר משה לפני ה׳ הן בני ישראל לא שמעו אלי כו'. ודקדקתי מה זה ק"ו הן בני ישראל כו׳ ואיך ישמעני פרעה, הלא מפורש בקרא דבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח כו׳ אבל פרעה אפשר שישמע לו.
אך הענין הוא, דהנה יש בני אדם שהם "ארך רוח", פירוש שיש לו נשמה קדושה עליונה ויודע שצריך לעבוד השי"ת ב"ה בכל מיני עבדות ולא יספיק לו כל ימי חייו כל מעשה עבודתו אשר יעשה להשי"ת, ויש אשר הם "קוצר רוח", פירוש שאין נשמתם ורוחם יקר כל כך ודומה בעיניו שיוצא ידי חובתו בעבודתו ית"ש בכל עניניו, ויש אשר "עבודתם קשה", דהיינו שהם מסגפים עצמם בתענית וסיגופים. והיינו כשבא משה רבינו ע"ה ואמר להם הגאולה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח", פירוש מחמת שהיתה נשמתם ורוחם קצרה, "ומעבודה קשה" דהיינו שהיה ביניהם אנשים שהיו מסגפים עצמם והיו סבורים איך אפשר שמשה יביא את הגאולה הלא גם הם עובדים להשי"ת בכל עבודתם ומדוע לא יבוא הגאולה על ידיהם.
והנה משה רבינו ע"ה תלה חסרון השמיעה שלא שמעו בני ישראל אליו, תלה בעצמו מחמת שהוא אינו ראוי לכך שאינו צדיק גמור, ולכן אמר "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה", מאחר שדברי לא נכנסו באזני ישראל ואיך יכנסו דברי באזני פרעה, וזהו "ויאמר לפני ה׳" דייקא, דהנה לפעמים יאמר האדם שתולה החסרון בעצמו ובאמת לבו אינו נכון כ"כ באמת גמור שכן הוא שהחסרון בו, אבל משה רבינו ע"ה היה צדיק גדול וזה הדבר שתלה החסרון בעצמו היה אומר לפני ה׳ ממש, שהיה לבו נכון באמת לפי דעתו שהוא הגורם החסרון השמיעה.
"ויאמר משה הן אני ערל שפתים", לכאורה היה לו לומר הן אני ערל שפה, אך הענין הוא, דהנה היה תולה שני חסרונות בעצמו, אחד היה תולה שאינו צדיק גמור ולכן לא שמעו בני ישראל אליו, והשני תלה בעצמו שפרעה לא ישמע מחמת שהוא ערל שפה, דלפעמים אם ידבר אדם לפני שלטון בלשון צח אזי דבריו נושאין חן בעיניו, ומשה אמר שפרעה לא ישמע לו מחמת שהוא ערל שפה, וזהו "ערל שפתים", כפול בערלות שפתים. וק"ל.
פירוש ט
וידבר משה כן כו׳ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ויש לדקדק לפי פירוש רש"י ז"ל שהקוצר רוח היה מחמת עבודה קשה, א"כ לכתוב רק מעבודה קשה. וגם "ומעבודה קשה" משמעו שהקוצר רוח היה מניעה בפני עצמו ועבודה קשה בפני עצמו.
אך הענין על פי מה שדקדקתי לעיל על הק"ו שאמר משה רבינו ע"ה "הן בני ישראל לא שמעו כו׳ ואיך ישמעני כו׳", ועוד מה שאמר משה "הן אני ערל שפתים" הלא כבר אמר לו השי"ת מי ישום אלם כו׳. ויש לפרש דלא כפירוש רש"י ז"ל, דבאמת מה שלא שמעו היה מחמת שני דברים, דאיתא דברים היוצאין מן הלב נכנסין אל הלב, והנה יש שני מניעות מצד המקבל שגם הדברים היוצאין מלב אין נכנסין אל לבו, דהיינו א׳ אם השומע הוא איש בליעל, ב׳ מצד עצבות ג"כ אין יכול לקבל דברי המוכיח, וזהו באמת שלא שמעו אל משה "מקוצר רוח", כמו דאיתא במדרש שהיו ביניהם עובדי ע"ז, "ומעבודה קשה" היינו מחמת עצבות. אך יש חילוק בין השני מניעות הנ"ל, דהיינו אם המניעה הוא שאינו יכול לקבל מחמת שהוא איש בליעל, אזי גם אם צדיק גמור ידבר דבריו אעפ"כ לא יקבל. אבל אם המניעה היא מצד עצבות שבו, אזי אם המשמיע הוא צדיק גמור דבריו נכנסין גם ללב העצב.
וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "הן בני ישראל כו׳" דהיינו שהוא היה תולה החסרון בעצמו, מחמת שאינו צדיק גמור לכן אין נכנסין דבריו באזניהם מחמת עצבותם, וזהו "ואני ערל שפתים" ר"ל שאיני צדיק גמור, "ואיך ישמעני פרעה" שמניעתו הוא מצד שהוא איש בליעל. ונמצא עולה הכל כהוגן. וק"ל.
פירוש י
או יאמר "ולא שמעו אל משה כו׳", דהנה האדם מה שהוא עושה צריך להיות בלי שום פניה רק יהיה כוונתו לשמים לבד ולא להנאת עצמו כלל, וישראל היו צדיקים ועיקר צערם בגלותם היה על גלות השכינה ולא על צרת עצמם שהיו בקושי השעבוד, ולפיכך לא הטו אזנם לשמוע אל משה כדי שלא יבוא להם איזה תענוג להנאת עצמם שיגאלו מצרת השעבוד ויהיה שמחתם בשמוע הגאולה לשום פניה דהיינו הנאת עצמם, וזהו "ולא שמעו אל משה" ר"ל שלא הטו אזנם לכך, ומפרש הכתוב הטעם "מקוצר רוח ומעבודה קשה" שלא יבוא להם איזה תענוג ופניה, והם רצו שלא יהיה להם שום פניה אחרת רק על גלות השכינה לבד.
והכלל בזה הוא כך, כשרוצים להכניע הקליפה צריך להיות האדם בשמחה, כי כשהוא שמח אין שם עצבות ותוגה, כשזה קם זה נופל, ומשה רצה להכניע הקליפה - היינו פרעה - ע"י שיכניס בישראל השמחה של גאולה, והם לא רצו לקבל השמחה כדי שלא יבוא להם איזה תענוג, ונמצא לא באו אל השמחה, לזה אמר משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי" כלומר זה טוב שלא שמעו אלי כדי לעשות העובדא שלהם בשלימות בלי שום הנאת עצמם, אבל "ואיך ישמעני פרעה" ר"ל שהקליפה לא הוכנעה בזה כיון שלא באו ישראל אל השמחה.
וזהו פירוש "אברכה את ה׳ בכל עת תמיד תהילתו בפי", ר"ל כשאני מברך השם בכל עת, דידוע שיש כ"ח עיתים, י"ד ימין וי"ד שמאל, וכיון שאני עושה פעולה בכל עיתים, דהיינו אף בקליפה להכניע את הקליפה, אזי "תמיד תהילתו בפי" אפילו כשיש איזה הנאת עצמי, כיון שצריך הנאה ושמחה כדי להכניע הקליפה, ובזה אין אני נופל מן המדריגה שהיה לי "תמיד תהילתו בפי".
וזהו הפירוש עצמו "רצון יראיו יעשה ואת שועתם כו', שומר ה׳ כו׳, תהילת ה׳ כו׳", כי לכאורה איך אפשר שיהיה לצדיק איזה תאוה גשמיות, כי הלא צריך שלא יעשה להנאת עצמו שום דבר, אבל האמת הוא שהצדיק צריך שיהיה מחשבתו צלולה וברורה רק לכבוד שמים ולא להנאת עצמו, אבל איך יוכנע הקליפה כיון שלא הוגבה השמחה אצל הצדיק כדלעיל, לזה עושה לו השי"ת "רצון" שהוא תאוה, שירצה הצדיק איזה דבר והקב"ה ברחמיו עושה לו רצונו והוגבה השמחה אצל הצדיק ובזה מכניע הקליפה, והפירוש הוא כך, "רצון יראיו יעשה" שהקב"ה עושה רצון להצדיק, כדי "ואת שועתם ישמע ויושיעם" והוגבה השמחה אצל הצדיק, ולזה "שומר ה׳ את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד", היינו שמכניע הקליפה, ובזה "תהילת ה׳ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו", פירוש אפילו כשעושה ג"כ להנאת עצמו, כיון שבזה עושה פעולה להכניע הקליפה ע"י השמחה הזאת. והבן היטב כי נכון הוא בעזה"י.
פירוש יא
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. לפי פשוטו אינו מובן פירושו, ורש"י ז"ל פירש בטוב טעם. ולפי ענינינו י"ל, דהנה כשבאים בני אדם אל הצדיק בדבר הצטרכותם, למשל שיפעול להם איזה דבר אצל אדון ושלטון, אזי אומר הצדיק לאדם הזה "השלטון ימלא משאלותיך ולא יהיה באופן אחר", והוא כמצווה מפי הצדיק שאל יעשה באופן אחר, וזהו "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו׳", פירוש זה שתאמר הגאולה לישראל, הוא הציווי בעצמו אל פרעה, אע"פ שלא יאמרו משה ואהרן רק לישראל "לא יהיה באופן אחר", ויוכרח להוציאם ע"י הדיבור והציווי שתאמרו לישראל. וק"ל.
פירוש יב
הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל כו׳ הם המדברים אל מלך כו׳ הוא משה ואהרן. י"ל הפירוש כך, שהכתוב מתמיה האיך אפשר שאהרן ומשה שפי ה׳ דבר עמהם, האיך היה אפשר שהם ידברו אל פרעה ערל טמא? ומתרץ הכתוב "הוא משה ואהרן", כלומר שהם היו דבוקים שניהם יחד כמו שנאמר "והוא יהיה לך לפה", והיה הדיבור יוצא מבין שניהם ולא אל פרעה וממילא נשמע אל פרעה. וק"ל.
פירוש יג
ראה נתתיך. יש להבין מה זה הלשון "ראה", גם מלת "אלקים". ונראה, דהנה הצדיק הרוצה להעלות את אדם השפל ולהסירו משטותו ושפלותו, בלתי אפשר לשבר את דבר שטותו כי אם בדבר הדומה קצת, דהיינו שצריך הצדיק לירד קצת ממדריגתו להטות אליו בדבר הדומה, והנה פרעה אמר שהוא אלקי, כפירוש רש"י ז"ל "הנה יוצא המימה" כו׳, לכן אמר השי"ת למשה "ראה נתתיך אלקים לפרעה", שצריך אתה לעשות אותות ומופתים לפני פרעה כמעשה אלקות, ועי"ז תשבר את שטותו שמחזיק עצמו לאלקות, שהוא יסבור שאתה אלקים, ולכן "ראה" - שתסתכל בדבר זה מאוד שלא תתגאה ח"ו.
וזהו "גדולה עבירה לשמה" כנ"ל, שצריך הצדיק לירד ממדריגתו לשבר את שטות אדם השפל, ועושה עבירה לשמה, למשל מי שהוא רגיל לשונו לדבר שקר, צריך הצדיק ג"כ לשבר אותו בדבר הדומה, ובודאי ח"ו שהצדיק יאמר שקר, אך מצינו שהתירו חז"ל לשנות במסכת כו׳, או כדומה בענין זה, שהצדיק אומר על עצמו שאינו צדיק וזה שקר שהוא צדיק, ועושה עבירה לשמה כדי לשבר כח המשקר. ואיתא בגמרא "אמת אמר לא יברא ששיקרא בעלמא, צדק אמר יברא", וזהו "בשרתי צדק בקהל רב" פירוש כשיש קהל רב, אזי בלתי אפשרי שלא יהיה שקרן אחד, והצדיק הוא מעלה אותו משטותו ושקרותו ע"י שהוא מטה עצמו אליו ג"כ בדבר הדומה כנ"ל, ונמצא הוא בשורה לצדק שטוב אמר שיברא. וק"ל.
פירוש יד
כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת. הנה מלת "לכם" אינו מדוקדק, תנו "לי" היה לו לומר, שבוודאי רצה פרעה שיתנו לו מופת. ועוד יש לדקדק, אחר שהראו לפניו מופת שהמטה נהפך לתנין ויעשו גם החרטומים כן, מה היה צריך פרעה חיזוק הלב כמ"ש "ויחזק לב פרעה", הלא ממילא מאחר שראה שגם החרטומים עשו כן אין צריך חיזוק לזה.
אך נראה פשוט, דהנה האדם המלומד בניסים שהשי"ת עושה לו נס בכל עת, אזי הוא תמיד חידוש ונפלא בעיניו, הגם שרואה שהשי"ת עושה לו תמיד ניסים, אעפ"כ הוא מפליא הדבר לחידוש גדול, אבל העושה דבר חידוש פעם אחד ע"י כישוף וכדומה, אזי בפעם שנית אין חידוש בעיניו לכלום, מאחר שעשה בעצמו פעם אחד. וזהו שאמר השי"ת ב"ה "כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת", פירוש שתעשו מופת כזה שגם לכם יהיה למופת ולחידוש, זה יהיה ודאי דבר ה׳, ולכן כתיב "וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו", וגבי חרטומים כתיב "ויעשו גם הם בלטיהם כן" ולא כתיב "לפני פרעה", משום דהשלכת מטה אהרן היה חידוש לפני פרעה, שהבין שהוא דבר ה׳ מחמת שראה שגם בעיני משה ואהרן היה לחידוש, אבל בחרטומים לא היה שום חידוש, לא להם ולא לפרעה, כי ידעו שעושים ע"י שטותיהם, ולכן נאמר שפיר "ויחזק לב פרעה", שהיה צריך חיזוק הלב, כי הבין שאין בהם ממש ואעפ"כ היה מחזק את לבו.
וזהו "בשרתי צדק בקהל רב", ר"ל כשאני מבשר איזה דבר חידוש בקהל רב, אעפ"כ בהיות הדבר הזה, הנה "שפתי לא אכלא" מלשבח ולהודות על הדבר הגדול, אף שאני מלומד בכך, וזה הוא מחמת שזה דבר ה׳. וק"ל.
פירוש טו
ויאמר משה לפרעה התפאר עלי כו׳ למען תדע כי אין כה׳ אלקינו. נראה לפרש, דהנה האומות עובדי ע"ז בראותם איזה סיבה הבא עליהם לטובה או לרעה הם תולים בע"ז שלהם, אבל אין להם חשקות יותר לפארה ולשבחה מחמת הסיבה הזאת, ולא כן ישראל עם הקדוש העובדים את האל חי וקים, מכירים נפלאותיו ומשבחים ומפארים אותו ע"י פעולותיו. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה לפרעה "התפאר כו׳ למען תדע כו׳", כלומר בזאת תדע כי אין כה׳ אלקינו, שכאשר תתלה בו יתברך הפעולה, ישא לבבך לפארו בהסיבה הזאת. וק"ל.
בא
פירוש א
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כו'. הדקדוק מפורש בזוהר הקדוש "לך אל פרעה" היה לו לומר. ועוד מה זה נתינת טעם "כי אני הכבדתי את לבו", אדרבה מאחר שהכביד את לבו למה לו לילך בחנם, הלא בודאי לא ישמע לו.
ונראה לפרש, דהנה בראות הצדיק נפלאות הבורא או כשישמע מחבירו הצדיק דברים קדושים אזי הוא מתלהב בעבודת הבורא יתברך ויתעלה, משא"כ הרשע אף כשרואה נפלאות או שהצדיק מדבר אליו פעם אחד אזי הוא חוזר לפי שעה אבל אינו מתקיים בקרבו איזה זמן והוא ככלב שב אל קיאו, אבל כשהצדיק מדבר אליו יום יום או בראותו נפלאות הבורא יום אחר יום יכול להיות מתקיים בידו זמן רב.
וזהו "בא אל פרעה" בקביעות יום אחר יום ולא בדרך ארעי, ולכן לא נאמר "לך" שהוא לשון ארעי. וזהו הנתינת טעם "כי אני הכבדתי כו' למען שיתי אותותי" ר"ל אותיותי הקדושים שתדבר אליו יום יום, אשים "בקרבו" דייקא, כלומר שיתקיימו בקרבו זמן רב, ולא כן כשישמע אליך בפעם הראשון יחזור לסורו כנ"ל. ולזה לא נאמר "מופתי", לרמז במלת "אותותי" שני משמעות, לשון אותות כפשוטו וגם לשון אותיות כנ"ל, "ולמען תספר באזני בנך כו'" פירוש דהנה כשהצדיק רואה נפלאות ה' פעם אחד אזי מתלהב לבו זמן רב, וכשיחזור ויראה עוד נפלאות אזי בא למדרגה יתירה לספר גדולותיו יתברך לדורי דורות, ונמצא גם זה נתינת טעם לזה שלא ישמע אליך פרעה בפעם ראשון הוא "למען תספר כו'" שתבוא למדריגה נוספת לספר "באזני בנך" לדורי דורות. וק"ל.
פירוש ב
בא אל פרעה כו'. פירש רש"י ז"ל "והתרה בו", ולכאורה מה בעי רש"י בזה. ונראה לפרש, דהנה נקוט האי כללא בידך דהבורא ב"ה ויתעלה זכרו לנצח זהו תענוגו להטיב ולהשפיע לכל העולמות ולכל הברואים, אך מחמת שהשפעת הבורא ב"ה הוא רב מאוד ובלתי אפשרי לקבל השפעתו כי אם ע"י ממוצע הוא הצדיק המקבל השפעה מלמעלה והוא משפיע לכל, גם לאינו הגון ומוכשר לקבל אעפ"כ הוא משפיע לו, ונמצא ההשפעה שהצדיק משפיע אינו אלא כגומל חסד עם כל העולם שהוא מקבל השפעה מלמעלה ומחלק לכל, אבל העיקר הוא מהבורא ב"ה.
וזהו "לעושה נפלאות גדולות לבדו", פירוש שהקב"ה עושה נפלאות עם עמו ישראל אינו אלא לבדו, "כי לעולם חסדו" פירוש כי "לעולם" כלומר המשכת השפעה הבאה לעולם, "חסדו" ר"ל ע"י חסד של הצדיק שגומל חסד עם כל אדם כנ"ל.
והנה הצדיק המשפיע ברצותו לקבל השפעה מלמעלה צריך להקטין עצמו בהכנעה גדולה, ואח"כ בעת השפעתו לעולם הוא מתפשט עצמו ומתרחב להשפיע לכל העולם, כאדם המתפשט עצמו בכל חדריו ועליותיו להכניס בהם כל אשר לו למלאות אותם כל טוב. ורמז לזה אות צ' הוא רמז על הצדיק המקבל ומשפיע, דאות צ' נכתב נון יוד כזה צ', יוד מאחוריו של הנו"ן והראש העליון של הנו"ן הוא קטן והרגל התחתון הוא רחב, וכל זה הוא רמז על הצדיק המקבל השפעה הוא ע"י חכמה והיו"ד הוא חכמה, וצריך הצדיק להקטין ולהכניע עצמו בעת קבלתו כמ"ש "והחכמה מאין תמצא" פירוש מי שהוא בעיניו כ"אין", בצדיק הזה תמצא חכמה לקבל משם השפעה, ולכן ראש העליון של הנו"ן הוא קטן, רמז בעת קבלתו השפעתו מהיו"ד צריך להקטין עצמו שיהיה בעיניו כאין כנ"ל, והרגל התחתון הוא רחב, רמז כנ"ל דהיינו בעת שמשפיע לעולם הוא מתרחב ומתפשט לחלק לכל כנ"ל, ולכן מהדר אפיה דנו"ן מן היו"ד, לרמז לזה שכתבתי שגם למי שאינו הגון כ"כ לקבל הוא משפיע לו ומטה עצמו אליו להשפיע גם לו. וזהו "זמרו ה' כי גאות עשה" פירוש זמרו להשם הטוב שעשה וברא גאות כנ"ל שהצדיק מתפשט ומתרחב עצמו כעין אדם המתגאה, "מודעת זאת בכל הארץ" ר"ל שהוא משפיע לכל הארץ גם לשאינו הגון כ"כ.
ולפי דרכינו ההשפעה נקרא בשם "נפלאות", דהיינו הטובות שהשי"ת עושה עם עמו ישראל הקדושים נקרא נפלאות, אבל מה שהקב"ה מביא פורעניות ועונשים על הרשעים נקרא "אותות" כמ"ש "מאותות השמים אל תחתו" שאין לישראל להתיירא מאותות. וגם המשכת עונשין ורעות על האומות הוא ג"כ ע"י הצדיק כי "מפי עליון לא תצא הרעות".
וזהו פירוש הפסוק "גדול כבודו בישועתך", פירוש שהצדיק נתגדל ונתפשט ונתרחב כבודו בעת השפעתו לעולם, שזה הוא "ישועתך", דמה שישראל מלאים ושבעים כל טוב היא הישועה להשכינה, ומפרש הכתוב "הוד והדר תשוה עליו כי תשיתהו ברכות לעד", ר"ל שמסרת לו הברכות לברך את בית ישראל לעולם, "תחדהו בשמחה את פניך", פירוש וגם המדריגה זאת נתת להצדיק שאתה משמחו בזה שהוא ע"י דיבורו הקדוש ממשיך עונש ורעות על הרשעים, והיינו "את פניך" לשון רוגז, ממשיך הצדיק כי מאתך לא תצא הרעות.
וזהו "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" פירש"י והתרה בו, כלומר שע"י דיבורך תמשיך עליו האותות, "כי אני הכבדתי כו'" אלא מאתי לא תצא הרעות לכן צריך אתה להתרות בו, "למען שיתי אותותי אלה בקרבו" שאתה תמשיך עליו האותות כי מפי עליון לא תצא הרעה. והבן.
פירוש ג
או יאמר "בא אל פרעה כו' למען שיתי כו'", דהנה כתיב "אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומקשים העולם למה מזכיר יציאת מצרים יותר מבריאת עולם שזה הוא חידוש והטבה גדולה יותר, אך האמת שעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה הקדושה כדאיתא "בראשית - בשביל התורה שנקרא ראשית", ואז ביציאת מצרים התחיל חידוש התורה, לכן אמר אני ה' אשר הוצאתיך, שזה העיקר שהיה התחלת התורה אשר בשבילה היה עיקר הבריאה. והנה הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ולפעמים השי"ת ב"ה גוזר גזירה כדי שיתפלל הצדיק ויבטלה, וזהו "בא אל פרעה כי אני הכבדתי כו'", שלא ישלח את ישראל, ואתה תבטל זאת "למען שיתי אותותי" ר"ל אותיותי של התורה שיהיה בעת צאתם ממצרים שהיה אז התחלת התורה הקדושה. וק"ל.
פירוש ד
ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך כו'. נראה לפרש דאיתא בגמרא "בשמחת בית השואבה היו אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו", דהיינו שהיו מתנהגים מיד בנערותם כשורה ולא היו מתביישים בזקנותם ממעשה נערותם שהיו ג"כ בקדושה, אבל מי שאינו מתנהג בקדושה בנערותו, אזי לעת זקנותו הוא מתבייש ממעשיו הקודמים וצריך לסור מדרכו, על כן טוב שיתקדש עצמו מיד. וזהו שאמר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", כלומר שלא יצטרך לסור מדרכו הקודם, ויוכל לילך בעקבות נעוריו כמו שהיה מתנהג עד עתה, ובקל יכול לעבוד השי"ת ב"ה.
וזהו "בנערינו ובזקנינו נלך", רצה לומר שנתנהג ונלך בקדושה הן בנעורינו והן בזקנינו, "בבנינו ובבנותינו נלך", היינו שנדריך אותם בקדושה, "בצאנינו ובבקרינו נלך", רמז גם בעובדות הגשמיות כמו משא ומתן ואכילה ושתיה וכדומה נלך בכל זה להשי"ת, "כי חג ה' לנו", ר"ל כי התלהבות אש בוער בנו לעבודתו יתברך שמו ויתעלה זכרו. וק"ל.
פירוש ה
או יאמר "בא אל פרעה כו' ולמען תספר כו'". נראה כי עיקר כוונת הבורא יתברך בהכות את פרעה ועבדיו, למען יהיה אות לבני ישראל, ושיתרבו אותיות התורה על ידו באלה הדברים הנאמרים בו, ולא יהיה הספר תורה חסר אפילו אות אחת. והנה האיש משה כשהלך אצל פרעה, לא היה הולך ברצונו הטוב, כי לא היה חפץ להסתכל בדמות אדם רשע, לכך אמר לו השי"ת ב"ה בלשון "בא", ר"ל שתבוא אליו ברצונך, כי יש לי על ידו להתוסף קדושה ע"י אותיות התורה הנאמרים עבורו, ולזה אין שייך כאן לומר לשון "לך", כי הליכה מיקרי אף שאדם הולך שלא ברצונו, כי אע"פ שהולך שלא ברצונו אעפ"כ המעשה הליכה ברגליו נעשית, ו"ביאה" היא שייך כשהאדם בא ברצונו, ומחשבתו הוא המביאה לאדם אל הדבר ההוא, וזהו "למען שיתי אותותי" הוא מלשון אותיות כנ"ל.
פירוש ו
ולמען תספר באזני בנך. היות כשהקב"ה ברחמיו עושה נס לישראל פעם אחת ונוקם להם מאויביהם, אז נתעוררו הרחמים ומועיל אפילו לעתיד בכל דור, כשישראל צריכין להנקם מאיזה שונא העומד עליהם להכבידם בעול שררה או מלך, אז הקב"ה עושה נקמה בו כיון שכבר נתעוררו אותן הרחמים בענין כזה. וזהו "ולמען תספר כו' אשר התעללתי במצרים", וכשתספרו זאת תעוררו אותם הרחמים וינקם לכם מאויביכם לבל יוכלו להיצר לכם כלל. והבן.
פירוש ז
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה. ויש לדקדק על הלשון "בארבה". ונראה לפרש עפ"ז פסוק בפרשת וארא דכתיב שם במכת ברד "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך כו'", ויש לדקדק למה דווקא במכת ברד אמר לו זה? אך הענין הוא, כי כל המכות שבאו על פרעה, היה על איזה זכות שהיה להם לישראל או שיהיה להם, ועל אותו זכות במכוון בא המכה כנגדו. וזהו פירוש הפסוק הנ"ל, כי מכת ברד היה בא בזכות הדבור שמדברים ומודים תמיד להשי"ת ב"ה, וכיון שכן היה הדין נותן שיבוא במקומו מכת דבר, כי הם האותיות ממש של הדבור כנ"ל, וע"ז אמר "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר" תחת מכת "ברד", כי כך הדין נותן כנ"ל, "ואולם בעבור זאת העמדתיך למען ספר שמי" הפכתי את האותיות "דִבֶר"לאותיות "ברד" ולא לאותיות "דֶבֶר", וזהו "בארבה" בשביל שאמרתי "הרבה ארבה את זרעך" כנ"ל. וק"ל.
פירוש ח
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים. ונראה בהקדים הפסוק "יוצר אור ובורא חושך", וכבר דקדקו קמאי למה כתיב באור לשון "יצירה" ובחושך לשון "בריאה"? ולי נראה כי השי"ת ב"ה ותורתו הקדושה נקראו אור א"ס, וזש"ה "וירא אלקים את האור כי טוב", פירוש האור הוא נקרא התורה הקדושה, וכשלומד אדם את התורה לשמה נקרא אור "כי טוב", משא"כ אם לומדה שלא לשמה חלילה, וזה פירוש "וירא אלקים כו'", פירוש הקב"ה הוא משגיח על התורה הזאת שאדם לומד לשמה ולא כשלומד שלא לשמה, כי הבורא ב"ה אינו כבשר ודם שאף שהדבר הוא לפניו ואינו נסתר מנגד עיניו יכול הוא שלא לראות אותו הדבר, וזה הפירוש "יוצר אור", כי התורה הקדושה הוא אור פשוט א"ס בלי צורה, וכשהאדם לומד התורה ומלבש עצמו בהאור א"ס, אזי לפי מדריגתו של הצדיק ההוא יש לו צורה לאור הזה, לפי מדריגתו של הצדיק ההוא המלובש בו, וזהו "יוצר אור", כי קודם בריאת עולם היה האור התורה התפשטות בלי צורה, אבל אחר בריאת עולם כשאדם לומד את התורה ומלבש עצמו בהאור, אזי האור ההוא יש לו צורה כנ"ל, וזהו "יוצר" לשון צורה, כי הצדיק עושה לו צורה.
ובזה יובן מה שרגילים לומר "זכותו יגן עלינו", ולמה יתן הצדיק זכותו לאחר, הלא טוב לו שיקח לו לעצמו לעוה"ב שהוא א"ס? אלא יש לפרש שזכות הוא לשון "זך", דהיינו מה שלומד תורה לשמה, אזי זכות האור שהוא מושך על העולם היא העומדת לדורו ומגין עליהם. וזהו פירוש "נטה ידך על השמים", שתטה מכאן האור שלך שלא יגין עליהם, אזי ממילא יהיה "חושך על ארץ מצרים". וק"ל.
פירוש ט
ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה. ויש לדקדק מה בא הכתוב להשמיענו? אלא יש לפרש שזה קאי על הפסוק שלאחריו, שבשביל זה נענש פרעה שחיזק ה' את לבו, בשביל שלא שם על לבו שמה' היו הנפלאות האלה, כי כשהצדיק עושה נפלאות, אזי שורה עליו רוח הקודש וקדושה והכל יכולים להבין שמה' היתה זאת, ופרעה הרשע לא רצה לשום על לבו זאת, וזה שאמר הכתוב "ומשה ואהרן כו' לפני פרעה", ר"ל שאדם אחר היה יכול להבין שמשה ואהרן לא עשו כלום אלא שמה' היתה זאת, רק "לפני פרעה" ר"ל בעיניו היה שמשה ואהרן עשו זאת מעצמם, ולא רצה לשום על לבו שמה' הוא זאת, ולכך נענש שחיזק ה' את לבו.
פירוש י
החודש הזה לכם ראשון הוא כו'. נראה לפרש, דאיתא במדרש "הקב"ה ברא עולמות והחריבן ואח"כ ברא עולמות ואמר הדין הניין לי והדין לא הניין לי", ואיתא בספרים הטעם של בריאת העולמות שהחריבן ואח"כ בריאת העולמות הן עולם התיקון, היה למען יהיה שכר ועונש. וזהו "מתחילה עלה במחשבה לבראה במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מידת הרחמים", היינו מתחילה היו בריאת עולמות החרובין, ואח"כ היו בריאת עולמות התיקון שהיא מידת הרחמים.
וזהו מה שאמרו חז"ל "כשברא הקב"ה עולמו היה נמלך בנשמת הצדיקים", לכאורה אינו מובן מה זה שהיה נמלך בצדיקים? אך הענין הוא לפי דברינו, דהנה הצדיק צריך ג"כ להיות עבודתו תמיד כמו שהיה בריאת העולמות, שהיה מתחילה עולם החרובין ואח"כ עולם התיקון, וכל מה שברא הוא נצחיות תמיד בלי הפסק, וצריך להיות תחילת עבודתו בענין עולמות החרובין, דהיינו ע"י סיגוף ותענית, תחילתן יסורין וסופן שלוה, דהיינו אח"כ כשמתקן את עצמו במעשיו הקדושים כל אבריו וגופו ורוחו ונשמתו, אזי עבודתו בעולם התיקון, דהיינו כל דבר ודבר שהצדיק עושה, אז פועל ומתקן בו פעולות ותיקונים גדולים. ואיתא בגמרא "כל מה שברא הקב"ה לצביונם נבראו ולדעתם נבראו", דהיינו שהיה השי"ת שואל את דעתם אם הם רוצים להבראות על תנאי זה ועל עבודה זאת והסכימו כולם, וזהו הפירוש שהיה נמלך בנשמות הצדיקים, דהיינו שהיה נמלך עמהם אם דעתם להיות נבראים על תנאי העבודה זאת, כענין עולם החרובין ועולם התיקון כנ"ל.
ואיתא בספרים שבריאת עולם התיקון שהוא מידת הרחמים, היה בשם הנקרא "מה החדש", שע"י השם של מ"ה נתחדשו עולמות התיקון. וזהו "החודש הזה לכם", פירוש "החדש", דהיינו שזה מסורה בידכם לעורר רחמים ע"י השם של "מה החדש" כענין הבריאה ראשונה. ודרשו חז"ל "לכם" - שיהא קידוש החודש כשירה בקרובים, וחד אמר לכם חשובים כמותכם, ולפי דברינו מר אמר חדא כו' ולא פליגי, דהיינו לעורר רחמים צריך חשובים כמותכם צדיקים גדולים, וחד אמר רמז שצריך אחדות ואהבה וקרבות.
וזהו "מה ה' אלהיך שואל ממך", פירוש זה התעוררות הרחמים, שגם "אלהיך" דהיינו מדה"ד נעשה מדה"ר דהיינו שם "הויה" ב"ה שהוא רחמים, והוא ע"י שם של "מה", הדבר הזה "שואל מעמך", שאתה תפעול כל זאת.
"ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", פירוש זה תפעלו ע"י מעשיכם, לחדש תיקונים בעולם התיקון בעולמות העליונים שהם נקראים "ראש", זה יפעול לכם רחמים בזה העולם שהוא נקרא "שנה" כדאיתא בספר יצירה.
פירוש יא
דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחודש הזה, פירוש העיקר לעורר רחמים הוא ע"י יו"ד שהוא חכמה עליונה, וזהו "פותח את ידיך" קרי ביה "יודיך", שהשי"ת ברא ב' יודי"ן, שהוא חכמה עלאה וחכמה תתאה, שזה גילה השי"ת, "ומשביע לכל חי רצון", ר"ל וזה מסר השי"ת להצדיק הנקרא "חי", כמו שאמר הכתוב "בן איש חי", שהצדיק יפעול הרצון הזה, והשביע את הצדיק שעל ידו יתעורר הרצון הזה דהיינו הרחמים.
"ויקחו להם איש שה לבית אבות", כבר פירשתי שכל זאת צריך הכנעה גדולה שזה רמז "שה", "ואם ימעט הבית מהיות משה" ודרשו רז"ל "מחיותו דשה", דהיינו אם ימעט ממנו החיות דשה, שאינו יכול לקבל הכנעה, "ולקח הוא ושכנו", שיתקרב אל הצדיקים ויהיה לו אחדות עמהם, "במכסת נפשות" פירוש ואז גם הוא יהיה בחשבון נפשות הצדיקים.
וזהו (ישעיהו מ, ה) "ונגלה כבוד ה'", ר"ל שהי"ת עשה התגלות כבודו, "וראה כל בשר" פירוש ואפשר לכל אדם, גם מי שהוא בכלל "בשר" שאינו צדיק כ"כ, יכול לבוא לראות את כבוד ה' ע"י התחברות הצדיקים ואחדותם, וזהו "יחדיו", דהיינו שיהיו באחדות. וק"ל.
פירוש יב
או יאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". דהנה השורש כל השרשים לאחוז במדת ענווה, וזה מרומז במלת "שה" שהוא מוכנע מכל הצאן, ויש שני בחינות שצריך האדם לשמור ולזרז עצמו במדת ענוה, האחד כמו שאמר הכתוב "ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך", פרשתי כבר דהיינו אם תבוא למדריגה זאת שתשכח מאיזה עם אתה ומאיזה בית אב אתה מיוחס, אז יתאו המלך, מלכו של עולם, את יפיך. וזהו הפירוש כאן, "שה לבית אבות", דהיינו שיהא מוכנע מיחוסו ומבית אבותיו, "שה לבית", שצריך לשמור עצמו מהגיאות הבא מהפנימיות שנקרא בשם "בית", דהיינו עיון תפילה שמחשב שמתפלל בכוונה, או מה שלמד תורה לשמה, וצריך לשמור עצמו מזה שלא יהיה במחשבתו זאת, שידע שלא הגיע עדיין לתפילה בכוונה או לתורה לשמה.
"ואם ימעט הבית מהיות משה", פירוש ואם לא בא עדיין למדריגה זאת שיבחין שעדיין לא בא למדריגה הנ"ל, ואין לו מדת ענוה, אזי "ולקח הוא ושכנו" פירוש היצר טוב שהוא שכינו "הקרוב אל ביתו" דהיינו שהוא מסייע לפנימיותו, "במכסת נפשות", ר"ל שיספר תמיד מהצדיקים הגדולים וימנה תמיד את מידותם הישרים, ו"נפשות" הוא רמז על הצדיקים ומידותם, "איש לפי אכלו תכוסו" פירוש הכתוב מזרזו לזה שרוצה לאחוז במידה זו שלא יגזם במידת הצדיק, רק לפי אכלו תכוסו על השה, ולא יגזם במידתו, כי מזה לא תבוא לך הכנעה כשתגזם במידתו.
"שה תמים זכר", פירוש שיש עניוות שהוא גאות גדול, דהיינו שמראה עצמו שהוא עניו ובפנימיותיו יש לו מזה גאות גדול באומרו שהוא עניו, וע"ז אמר הכתוב "שה תמים זכר", דהיינו שתהיה ענוה בתמימות גדול מצד הדכרות, "בן שנה", פירוש שיהיה כבן שנה בלא חטא, "מן הכבשים ומן העיזים תקחו", פירוש חמדת ענוה תקחו "מן הכבשים", דהיינו שתראה כמה הוא מאוס מדת גאות באדם שהוא עולה במעלות, מה שלא מגיע אליו "כבשים", הוא מלשון "עלה בכבש", ומשם תראה כמה הוא מאוס מדת גאות ותקח מידת ענוה, "ומעיזים" דהיינו מעזי פנים שבדור תקח ג"כ ראיה כנ"ל, "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש", פירוש שצריך אתה לשמור עצמך במידה זאת ולידע שעדיין לא תקנת עצמך "עד ארבעה עשר יום לחודש", דהיינו עד שיבוא משיח צדקנו ותהיה הלבנה במילואה וחידושה. וק"ל.