נועם אלימלך· רבי אלימלך מליז'נסק
ספר במדבר
במדבר
פירוש א
וידבר ה' אל משה במדבר סיני כו'. נראה לי על דרך הרמז, דהנה על הר סיני שם ניתנו כל סודות התורה ורזין דאורייתא "וידבר ה' אל משה" כל התורה וגילה לו כל הסודות העליונים, והבחינה הזאת נעלמה ונתכסה מעין כל חי עד אשר יבואו צדיקים ויעבדו את ה' באמת ובתמים, ויתקנו מעשיהם בכל הבחינות, ואז אליהם יגלה כל הסודות העליונות לאומרם בבחינה זו כאשר ניתנה למשה רבינו ע"ה בסיני, וזהו "וידבר כו' במדבר סיני כו' לאמר" שיאמר בזאת הבחינה כמו בסיני, ואיזה צדיק יכול לאומרה בבחינה זו? ואמר הכתוב הוא הצדיק אשר זכה למדריגות האלו דהיינו "באהל מועד", "אהל" רמז ליראה כמו שכל הדברים צריכים לכלי ואהל הוא כלי להכניס בתוכו כל הצורך להכניס, כן כל התורה והמצוה צריך להכניסם אל תוך הכלי היא היראה, ו"מועד" רמז לאהבה שהוא לשון יום טוב, דהיינו אחר שיזכה ליום שכולו טוב שהיא אהבה, "באחד לחדש השני" רמז למדריגה ג' שיזכה לבא לאחדות שמייחד נשמתו בהקב"ה, והיינו עולם התיקון הנקרא בספרים עולם החדש. ואשר אין עבודתו שלימה כי אם בפניות שלא לשם שמים, אז מעשיו הולכים לעולם החרובין, דהנה השי"ת ב"ה בנה עולמות והחריבן ואחר כך ברא עולם התיקון, ונמצא עולם התיקון הוא חידוש העולם שנית, וזהו "באחד" פירוש שהולך באחדות, "לחדש השני" הוא מתקן עולם התיקון הנקרא "לחדש השני". "בשנה השנית" רמז שזה העוה"ז נקרא שנה, כמו דאיתא בספר יצירה ג' שמות יש לעולם: עולם נפש שנה, וכל עניני עוה"ז הם עניני גשמיות, והצדיק המתקן מעשיו בעניני גשמיות העוה"ז נמצא שנותיו הם שנה שניים, וזהו "שנה השנית" דהיינו שהוא במדריגת שנה השנית. ומפרש הכתוב מה הם השנה השנית, דהיינו "לצאתם מארץ מצרים" ר"ל בצאתם מהגשמיות והארציות אל הקדושה האמיתית, הצדיקים האלו יכולים לומר התורה בבחינה הזאת וזהו "לאמר".
"שאו את ראש" ליתן טעם לשבח על המנין, כי באמת אמרו חז"ל אסור למנות את ישראל, אך הענין הוא דאיתא במדרש כאשר ראו ישראל על הר סיני המלאכים נושאי המרכבה התאוו לדגלים, גם בזה יש ליתן טעם למה התאוו לדגלים, והענין הוא דהנה נשמות ישראל הם למעלה מן המלאכים ומן החיות הקודש, וכל העולם הוא כסא לעולם שהוא למעלה ממנו, דהיינו הארבע יסודות של החיות הקודש הם מרכבה לד' אותיות השם הקדוש ב"ה, והמלאכים הם מרכבה לעולם שלמעלה מהם, והנה ישראל ידעו שנשמותיהם הם מרכבה וכסא לעולמות העליונים שהם למעלה מחיות הקודש, ולא הבינו שגם הגוף של האדם צורך בו לקשר עולמות התחתונים, כי לא ידעו שיש בידם שיהיו מרכבה לעולמות תחתונים ג"כ לקשרם ולייחדם עם העולמות העליונים באחדות אחד, ואחר שראו המלאכים עם הדגלים, אז ראו והבינו שיש לעולמות התחתונים כח להיות מרכבה לעולמות עליונים, כמו המלאכים שהם מרכבה להעולם שלמעלה ממנו, לכן התאוו תאוה שגם גופם יהיה מרכבה וכסא לקשר העולמות, ולכן התאוו לדגלים, כמו המלאכים בדגליהם היו מרכבה להעולמות שלמעלה מהם, כן יוכלו הם לתקן ארבע יסודות לקשר יחד העולמות התחתונים בעליונים, והמנין שמנו אותם היו על כוונה זאת ג"כ, כי כל הת"ר אלף של ישראל הם ושמותיהם, היו מכוון נגד כל העולמות העליונים, וצוה הקב"ה את משה למנות אותם כדי לקשרם בעולמות כולם, ויהיה כח בידם לחבר ולקשר כל העולמות כנ"ל ולתקן אותם, כי ע"י מספר הם מקושרים בספירות, כי מספר הוא ר"ל ספירה, וזהו שמקשו חז"ל על המקרא "והיה מספר בני ישראל" כו', ורמי קראי אהדדי, דמתחילה אמר והיה מספר, ולבסוף מסיים אשר לא ימד כו', ומתרץ כאן בעושין רצונו של מקום כו', ולפי דברינו יהיה הפירוש כך, כאן בעושין רצונו של מקום, דהיינו כשישראל עושין הרצון להבורא יתעלה, שמעוררים רחמים ע"י מעשיהם הטובים, אז יהיה להם מספר, שהסיפור של קדושה הוא טוב כנ"ל, שע"י הספירה הם מקושרים בספירות העליונים, כאן שאין עושין רצונו כו', אז אסור למנות אותן. וזהו שפירש רש"י ז"ל מתוך חיבתן מנאן, ולכאורה הוא ההיפך שהרי אסור למנות כו', אבל מתוך דברינו יבואר ג"כ דברי רש"י ועולים כהוגן, מתוך חיבתן שהיו צדיקים גמורים, מנאם כדי לקשרם כנ"ל, והבן.
וי"ל באופן אחר ונושא אחד, דהנה כתיב בתורה "כי אתם המעט מכל העמים", וח"ו שלא יהא המיעוט בטל ברוב, ולכן הנכון שלא למנות את ישראל, שלא יהיה להם מספר, כדי שלא יתבטלו בין האומות, אך כשישראל הם טובים ועושים רצונו ית', אין מזיק להם המנין, וממילא מצוה למנותם כדי לקשרם בהספירות כנ"ל. והוא כשעושים רצונו והם דבוקים בהבורא ית"ש, ובשו"ע פסקינן בדבר הדבוק צריך הביטול כנגד כל הדבוק, וכשאנו דבוקים בו ית"ש, אינם יכולים לבטל אותנו. וזהו שתירצו "כאן בעושין רצונו" כו' ואז יכולים למנותם ומצוה למנותם, ואין מזיק להם מחמת שהם דבוקים ולא יתבטלו, אבל "כשאין עושין רצונו" כו', אז ח"ו מזיק להם המנין, ואז "אשר לא ימד ולא יספר" וזהו שפירש רש"י מתוך חיבתן מנאן, כי הם דבוקים בו ית' והם חביבין אליו למנותן כדי לקרבם אליו ית"ש ויתעלה, אמן.
ועוד יש לפרש המדרש אשר דברנו בו לעיל בדרך אחר, והוא ע"פ דאיתא "ראשית המחשבה סוף המעשה", דהיינו האדם עלה במחשבה להבראות תחילה ולבסוף המעשה היה אחר כל הנבראים, וזה שלא נברא ג"כ תחילה הוא כדי שיהיה לו בחירה, שאם היה נאצל מיד, היה כמו מלאך אשר אין לו בחירה, לכן מתחילה נבראו כל העולמות ואחר כך נשתלשל האדם עד למטה מכולם בכדי שיתגשם. ונשמתו של אדם חצובה מתחת כסא הכבוד שהוא עולם המחשבה, וצריך האדם לעבוד הבורא ב"ה עד אשר ישוב אל מחצבו ומקורו הראשון. והנה כל הטובות הנעשים לישראל בא הכל מתחת כסא הכבוד ונשלח הטובה לישראל ע"י מלאך, ואם יתוקן האדם במדרגתו עד מחצבו הראשון, לא היה צריך לשליחות המלאך, רק היה נעשה השליחות על ידו שהוא למעלה מהמלאך, ונפקא מינה בין אם היה נעשה ע"י מלאך או ע"י אדם הוא, שהשליח, דהיינו המלאך, בלתי אפשרי לשנות מהשליחות לעשות גדולה או קטנה רק כמה שנמסר לו, אבל הצדיק יש לו רשות לשנות להוסיף על הטובה. והנה החיות הקודש תשוקתם וחושקם שהם יעשו השליחות לישראל להטיב להם, אלא שאחר ירידתם קצת למטה הם מתגשמים קצת מקדושתם שהם שרויים תחת כסא הכבוד, ואז שבים מהר ללכת למכון שבתם, וזהו "והחיות רצוא ושוב" פירוש שהם רצים בחשקם להיות שלוחים, ושבים מחמת שרואים שבירידתם מתגשמים. וזה קשה מאד שיתוקן האדם לגמרי עד מחצבו הראשון, רק אבותינו אברהם כו' הם הגיעו במעשיהם הקדושים עד הכסא הכבוד, והם היו אינם מצווין ועושין, והדורות הללו אנחנו מצווין ועושים, גלל כן צריכין אנו לצפות ולומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי.
וזה שאמר המלאך לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כי מדרגת אברהם היה מדת אהבה תמיד, כמ"ש אברהם אוהבי, אלא כשהיה באהבה אז היה למעלה מבחינת מלאך, ולא היה המלאך יודע כלל מהותו וטיבו של אברהם אבינו ע"ה, רק עקידת יצחק בהכרח היה ע"י בחינת יראה מחמת פחד יצחק, הוכרח אברהם להתלבש במידת יראה, ולמען יעמוד זכותו לדורות ויהיה אפרו צבור, הוצרך להיות במדרגה הנוהגת לדורות והיא בחינת יראה, לכן אמר לו המלאך "עתה ידעתי" פירוש עתה שאתה במידת יראה ידעתי אותך, כי מתחילה לא ידעתיך מחמת שאתה למעלה ממני בבחי', אבל עתה ידעתיך "כי ירא אלקים" פירוש מחמת שירא אלקים אתה. ואז אמר לו השליחות "ארבה את זרעך" כו'.
וזהו שנתאוו ישראל, כי ידעו שזה בלתי אפשרי שיתקנו עצמם עד מחצבם הראשון, אלא כאשר ראו המרכבה מהמלאכים וראו שהשליחות נעשה על ידם, התאוו אז כשנבנה המשכן שהיה השכינה למטה, שיהיו הם המרכבה ויהיה השליחות ע"י עצמם. וזהו "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם", ר"ל לנשאם על העולמות, "לבית אבותם" שיגיעו עד מקור בית אבותם, "במספר שמות" לשון ספיר, והיינו שיאירו בהשמות העליונים, "כל זכר לגלגלותם" ר"ל זה יהיה ע"י שיזכור כל אחד שישוב לגלגול אבות כנ"ל, והבן.
פירוש ב
או יאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני כו'. נראה דהתורה מלמדת לאדם שיתנהג עצמו, כי להיות שהתורה ניתנה בסיני למען ילמד אדם להיות תמיד מוכנע גדול ונבזה בעיניו, כדרך שעשה הש"י ב"ה שמאס בהרים הגבוהים ובחר בהר סיני הנמוך מכולם. וזהו "במדבר סיני", רק לזה צריך האדם שלא יתעצב מחמת גודל הכנעה יפול בעצבות, וזה הוא מניעה גדולה מעבודת הבורא יתברך, לכן הזהירה תורה עליו שיראה להיות תמיד בשמחה, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות. וזהו "באהל מועד" פירוש שיכניס עצמו לאהלו של מועד, הוא לשון שמחה, כי מועד הוא לשון יום טוב. "באחד לחדש השני" פירוש ואם יאמר האדם איך אוכל לשמוח כיון שהרבתי לפשוע? ולזה אמרה תורה אעפ"כ יראה לעשות תשובה בשמחה, ויתחזק עצמו לאמר הרי אני כאילו נולדתי היום הזה ולא אשוב עוד לכסלה, וזה נקרא "חידוש" שנתחדש כבריה חדשה. וזהו "באחד לחדש השני", כי האדם הזה הוא נתחדש ב' פעמים, האחד ביום שנולד, והשני ביום שעושה התשובה ונתכפר לו. "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" ג"כ על הד"ז, כי השי"ת ב"ה הוציאנו ממצרים, הם הקליפות גדולות מ"ט שערי טומאה, ותמיד כשאדם עושה תשובה על חטאיו הוא יוצא מהקליפה אל הקדושה ונקרא ג"כ יציאת מצרים, וזה נקרא "בשנה השנית" כי העולם נקרא "שנה" כנזכר בספר יצירה, לומר שגם בשנה השנית פירוש בעולם עכשיו ג"כ יש יציאת מצרים שנית, והיינו בשעה שעושה אדם תשובה כנ"ל, והבן.
פירוש ג
או יאמר וידבר כו' במדבר כו', דהנה מדרך אב לרחם על בניו, אם רואה איזה כאב שיש להם, אז הוא מרחם ונותן לו איזה מאכל טוב ודברים טובים שינוחו דעתם בהם, אבל הצער והכאב גופא שיש להם בלתי אפשרי לאביו ליטול מהם, והבורא ב"ה כשיש איזה צער לאדם והוא מתפלל אליו ית', אז לא די שמסיר ממנו הצער, אלא אף זו שנותן לו כל הטובות שפע ברכה, וזהו (שמות כד, טז עיי"ש) "ויכסהו הענן להר ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי" פירוש ד"הר" הוא רמז למידת הדין, על דרך הר קשה כו', והיינו בששת ימי החול יש כח למידת הדין ח"ו לשלוט, והצדיק בקדושתו הוא מכסה אותו ההר. וזהו "ויכסהו הענן" רמז לקדושה, ולא זו [בלבד] אלא "ויקרא אל משה" בקריאה בלשון חיבה "ביום השביעי" שזו קדושה עליונה.
וזהו (תהלים סה, יב) "עטרת שנת טובתך" ר"ל הטובה שאתה עושה עמי, דהיינו הסרת צער והכאב, לא זו בלבד, אלא שאתה עושה עטרה ונזר להטובה זו וכנ"ל, "ומעגליך ירעפון דשן" שהתפלה פועלת אף השפעות גדולות, וזהו "מעגליך" דהיינו השבילים הנפעלים ע"י התפלה.
וזהו "וידבר כו' במדבר סיני" רמז שהוא מקום נחשים ועקרבים, והצדיק פועל ע"י דיבורו שהוא מתפלל, ו"במדבר" הוא לשון דיבור, הוא פועל "באהל" פירוש דאוהל הוא מכסה כנ"ל, "מועד" רמז ליום טוב, היינו השפעות וטובות גדולות הנפעלות ג"כ כנ"ל.
פירוש ד
שאו את ראש בני ישראל כו' למשפחותם כו. נ"ל דהנה יש שלש מדריגות הגורמים לאדם שיהיה צדיק, א' מצד הגלגול, שהיה צדיק בגלגול ראשון ומחמת זה נקל לו להיות צדיק גם עתה. ב' מחמת זכות אבותיו שהיו צדיקים, ומחמת זכותם חולקים להם כבוד בפמליא של מעלה שיהיו בניהם צדיקים. ג' מחמת שהשי"ת ב"ה גזר בבריאת העולם שיהא כך וכך שמות ראובן, וכך וכך שמות שמעון, ועתה כשגתגלגל איזה אדם בעולם ונותן לו שם בשם צדיק א' שהיה כבר בעולם, זה גורם לאיש הלזה שיהיה ג"כ צדיק מחמת שנתעורר האור של הצדיק שהוא בעולם העליון. והחילוק שבין הצדיק שהוא מחמת גלגול הראשון ובין הצדיק שהוא מחמת זכות אבותיו הוא כך, שהצדיק מחמת גלגול הראשון, נהנין ממנו עצה מחמת שהיה כבר בעולם העליון ושמע הכל מה שעתיד להיות בעולם, ולכן יש לו כח זה ליתן עצה, אבל הצדיק מחמת זכות אבות לא כן הוא במדריגה זו, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני" פירוש שהיה מתפלל על עצמו שיהיה צדיק, או במדריגה זו להיות נהנין ממנו עצה, או עכ"פ מחמת כבוד אבותיו.
וזהו "שאו את ראש" כו', שהש"י ב"ה אמר למשה רבינו ע"ה להעלות את כל בני ישראל כל אחד לפי מדרגתו, א' "למשפחותם" כו', היינו מדריגת צדיק מחמת זכות וכבוד אבותיו, ב' "במספר שמות" כנ"ל, ג' "לגלגלותם" היינו צדיק ע"י גלגול ראשון שהיה ג"כ צדיק בעת ההיא. וק"ל.
פירוש ה
והיו לי הלוים אני ה' לכאורה אינו מובן הפירוש של "אני ה'", האיך שייך לשלמעלה הימנו והיו לי הלוים. אך הענין הוא, דהנה הש"י ב"ה בלתי אפשר להשיג מציאותו ית"ש, רק ע"י פעולותיו ונפלאותיו הנפלאים והנוראים, על ידם יכול האדם לדעת ה' ב"ה. וזהו "והיו לי הלוים" פירוש כשתהיו דבוקים ולווים לי, עי"ז תגרמו שאעשה נסים ונפלאות בעולמי, ויהיו היכולת בידכם להשיג אותי ע"י מפעלי, וזהו "אני ה'" שתדעו אותי שאני ה'.וזהו "אם אין אני לי מי לי", פירוש אם לא תקנתי מעשי שיהא "אני לי" פירוש שאכיר בוראי ע"י נפלאותיו בכדי שיוכל להקרא "אני", "מי לי" מה יש לי פעולה שפעלתי. וזהו "אני לדודי" כו',, פירוש ע"י ידידותי ואהבתי שאני אוהב להש"י ב"ה ועובד אותו, עבודתי גורם שיתקרא "אני" כנ"ל, "ועלי תשוקתו" דעיקר תשוקת הש"י ב"ה שלא יחטא האדם, ויהיה צדיק תמים, וזהו "ועלי תשוקתו" פירוש תשוקתו הם גם עלי, שגם אני משתוקק שאהיה צדיק. וק"ל.
נשא
פירוש א
נשא את ראש בני גרשון גם הם כו׳. יש לתת טעם לשבח למה לפעמים כתיב למשפחותם קודם לבית אבותם ולפעמים כתיב לבית אבותם ולמשפחותם, ע"פ הפסוק שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם ולמשפחותם כו׳, כי הצדיק הוא מעלה את העולם כולו והוא נושא אותם ע"י דבקותו וקדושתו, ועי"ז הוא מקרב אותם לעבודת הבורא ית"ש, וזה נקרא נשיאות ראש, לכן צוה השם שהנשיאות ראש ההוא יתנהג לפי הגלגולים, כי הצדיק היודע גלגולי הנשמות יכול לידע איזה איש יש לו נשמה קדושה, או מאיזה עולם נשמתו נלקחה, ומשה ואהרן היו במדריגה זו וידעו גלגול הגשמות, לכך צוה אותם השי"ת ב"ה "שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם" פירוש לפי גלגול הנשמות כן תעלו אותם למעלה, אך פשוטי בני אדם אשר נשמתם אינה כ"כ במדריגה גדולה, גם הם צריכים עליה ונשיאות ראש, ולמה יגרעו, ובמה הם יכולים להנשא כיון שהם למטה? לזה צריך הצדיק לקשר אותם באבות הקדושים הכלולים מכללות ישראל, ואז יתעלו למעלה על ידם, וזהו לפעמים כתיב לבית אבותם קודם למשפחותם, על שצריכים לקשר אותם באבות תחילה כדי להעלות אותם בתוך שאר משפחות ישראל, ובאותן שהם צדיקים שנשמתם הוא מעולם העליון הוא להיפך, שמעלין אותם כסדר מתתא לעילא, מתחילה למשפחותם ואחר כך לבית אבותם, לקשר אותם עם מדריגות האבות ג"כ, ודו"ק.
פירוש ב
או יאמר נשא כו׳ בני גרשון גם הם כו׳. הדקדוק מלת "גם הם" הוא מיותר. ונ"ל דהנה יש ג׳ מיני צדיקים, יש צדיק שהוא מחמת זכות אבותיו, ולזה הצדיק בקל יכול לבא לאור גדול. ב׳ מחמת שהוא מעורר את הצדיק שהיה כבר בעולם ועתה הוא בעולם העליון, הוא מעורר את אורו ובא לו מכחו אור גדול. ועוד יש שהוא צדיק מעצמו, ולזה הצדיק הוא בקושי קצת שיבא לאור גדול, אך שלבו מתלהב וחושק לעבודת הבורא ב"ה בשלימות, וזהו "אור זרוע לצדיק" פירוש האור הוא זרוע להצדיק מאבותיו, "ולישרי לב שמחה" פירוש אותם הצדיקים שהם ישרי לב, מעצמם שמחה, שלבם מתלהב ומשמח לעבודתו ית׳. וזהו "אז ישיר משה כו׳ ויאמרו לאמר" מלת "לאמר" אין לו ביאור לכאורה, וע"פ דרכנו יבואר, "אז" ראשי תיבות אור זרוע, ר"ל האור הזרוע מאבותינו הקדושים עשה פעולה זאת ש"ישיר משה", פירוש שפעלו במעשיהם הקדושים לדורות הבאים אחריהם שישיר הצדיק שבכל דור ודור, שהצדיק נקרא בשם משה, ולזה אפשר רמזו בגמרא הקדושה "מכאן לתחיית המתים מן התורה", שזה שהצדיק מעורר את האור של הצדיק שכבר מת, זה הוא תחיית המתים, שמחיה את האור של הצדיקים שכבר מתו וגם שפתותיו דובבות כו׳. ועוד פעלו "ויאמרו לאמר" פירוש במה שהם אמרו שירה, פעלו "לאמר" שיאמרו גם אנחנו בניהם שירה. "אשירה לה׳" כו' היינו הצדיקים שחושקים ומתאווים לעבודתו ואומרים "אשירה", שאין להם עדיין אור גדול רק שנפשם חשקה, אך הצדיק העוסק בתורה לשמה יוכל לבא לאור גדול אף בלא זכות אבות. והנה בני קהת היו משאם הארון והשולחן כו׳, והיה להם התורה והיו יכולים לבא בקל לאור גדול ע"י התורה הקדושה, וזהו שאמר השם ית' למשה "נשא את ראש בני גרשון גם הם" כו׳, פירוש שגם הם יכולים לבא לאור גדול ע"י זכות אבות וכנ"ל, וק"ל.
פירוש ג
וידבר ה׳ אל משה כו׳ וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש כו׳ ויעשו בני ישראל כו׳ כן עשו בני ישראל. נראה לפרש הכפל לשון: ויעשו בני ישראל, כן עשו בני ישראל, שהוא יתור לשון. ונראה כי אמר השי"ת ב"ה לישא את ראש בני גרשון קהת ומררי, כי רמז בזה להיות שיש ג׳ מיני צדיקים משונים במדריגתם זה מזה, והוא, יש צדיק הנקרא "קהת" על שם מעשיו הקדושים והטהורים, ואליו יקהת עמים ללמד להם דרכי ה׳ הטובים, ומשנהו הנקרא "מררי" ע"ש שמסגף עצמו בתעניתים בסיגופים המרים מרוב יראתו ופרישתו, והשלישי הוא אשר הוא כגר בארץ ושפל ברך וענוותן גדול נבזה בעיניו נמאס, ועל שם כך נקרא "גרשום" כי אמר גר הייתי כו׳. וכשיש שלשה מדריגות הקדושים הללו בישראל, אזי ניצולים משלש מדריגות אחרים, והם "צרוע וזב וטמא לנפש", ולכך צוה השי"ת ב"ה לשלח מן המחנה אותן השלש.
וישראל קדושים נביאים הם, ותיכף כשנצטוו בשלש מדריגות הקדושים, והם גרשון קהת ומררי, הבינו מעצמם הדבר שצריך לשלוח השלש אחרים מן המחנה, ולזה בא השפת יתר באמרו "כן עשו" פירוש אפילו קודם שנצטוו במצוה זו, הבינו מעצמם זה וכוונו אל האמת, ושלחו אותם למען יהיה מחניהם קדוש בשלש מדריגות הקדושות, והבן.
פירוש ד
דבר אל בני ישראל כו׳ איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כו׳. נ"ל בהקדים לפרש פסוק "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳", יש לומר דהתורה הקדושה רמזה לנו בזה ללמד דרכי ה׳ ברצות האדם לשוב מדרכו הרעה ומדרכיו המקולקלים, ורוצה לעשות תשובה ולסגף עצמו בסיגופים ותענית, והנה צריך לזה חכמה ושכל להשכיל בסיגופיו. וזהו "איש או אשה כי יפליא לנדור" ר"ל פלא הוא חכמה, והיינו שצריך לעשות בחכמה גדולה כשרוצה לנדור נדר לעשות איזה סיגוף, "נזיר להזיר לה'" פירוש נזיר הוא לשון נזר ועטרה, ופירושו שרוצה לעשות עטרה להש"י, "מיין ושכר יזיר" ר"ל גם משתיית יין יראה לעשות נזר מזה לה׳, שיעשה בקדושה רבה, "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה" פירוש אם אין שתייתו בקדושה, אזי שתיה זאת היא כחומץ חזק וקשה וסופו רע, ושתיה כזו לא ישתה.
"וכל משרת ענבים" ע"ד דדרשינן בגמרא חד אמר לטעם כעיקר וחד אמר להיתר מצטרף לאיסור, והיינו חצי זית היתר וחצי זית איסור מצטרף. ונראה שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואחד רמז בדבריו הקדושים דבר אחד והשני דבר אחר, והוא "טעם", היינו הסתכלות איסור חלילה או איזה מחשבה והרהור רע חלילה הוא "כעיקר" עבירה גופה, וצריך לשמור עצמו מאד בזה כמו מהעיקר עבירה, ומר אמר "להיתר" כו׳, דהנה עיקר מניעת האדם מעבודת הבורא הוא עסק הפרנסה שקשה כו' כקריעת ים סוף, ורובם נכשלים חלילה בעסק משא ומתן שצריך ליזהר מאד בזה וכולי האי ואולי. וזה שאמרה היונה "רבונו של עולם יהיו מזונותי כו׳ ומסורים בידך", פירוש שהבחירה יהיה בידך, שאתה תבחר ולא אני בעסקי מזונות, כי מתיראת אנכי שאם יהיה בידי זאת, שלא אתמוטט חלילה מחמת שצריך לזה שמירה גדולה. וזהו "חצי זית איסור וחצי זית היתר מצטרפין", דהיינו שקצת עושין באמונה לפעמים, ולפעמים להיפך ח"ו, אז גם ההיתר נבלע באיסור חלילה, וזהו "וכל משרת ענבים".
והנה יש צדיקים קדושי עליון אשר מצד עצמותם לא היו חוטאים כלל, רק מחמת חטא אדה"ר, עי"ז נתפסין קצת באיזה נדנוד עבירה, וזהו "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" ר"ל שיהיו בעיניהם זאת שנכשלים באיזה הרהור עבירה, כאילו עשו עבירה ממש, ויהא בעיניהם כאילו מעלו בה׳, וזהו "למעול מעל בה׳", "ואשמה הנפש ההיא", פירוש שיאשים את נפשו מאד, "והתוודו את חטאתם" דהיינו שהם מתוודים על זה במאד מאד, "והשיב את אשמו בראשו", דהנה נפשו של אדם חצובה מתחת כסא הכבוד, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, דעיקר תשובה היא תשוב ה׳, והיינו תשובה מאהבה, ופועל בתשובה זו להשיב האשם בראשו, דהיינו בשורשו העליון, והיינו שגם זה נחשב לו לזכיות, וזהו שאחז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות כו׳ כאן מאהבה כאן מיראה, וזהו "רגלי חסידיו ישמור", דשורש הצדיק הוא למעלה, וזה נקרא ראשו, והאדם למטה הוא נקרא רגלים, והיינו מחמת צדקתו שתיקן כל שורשו למעלה, אז ממילא הוא נשמר למטה ברגלים מחמת ראשו ושורשו למעלה, וזהו שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים "נתנה ראש ונשובה", וקשה למה להם ראש, הלא כיון שישובו יהיו משועבדים למצרים ומה להם לראש, אך לדברים הנ"ל יבואר היטב, דדור המדבר היו דור דעה, וביציאתן ממצרים באו לקדושה גדולה, ונמצא היו להם ראש למעלה וממילא היו נשמרים כנ"ל, ולכן אמרו "נתנה ראש" ר"ל נעשה לנו ראש אחר זל"ז למען נוכל לשוב למצרים.
ונחזור לביאור הכתוב "וחמישיתו יוסף עליו" ר"ל שמוסיף עוד קדושה גדולה עליו, ע"ד וחמושים עלו בני ישראל, שפירושו לחמשים שערי בינה, "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו", ע"פ הפסוק "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה", י"ל שזה רמז על הצדיק השלם הגואל את ישראל מכל צרה ונותנם על האומות שהם תמורתם, ע"ד שנאמר ואתן אדם תחתיך, אל תיקרי אדם אלא אדום כו׳, וכשרוצה אדם לפעול כך צריך להתנהג כך, "ושלף איש נעלו", דאיתא בגמרא לעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, י"ל שרמז בזה על האדם אשר הורגל חלילה בדברי שפלות, אז צריך לעשות לעצמו גדרים וסייגים למען יתנכר ויופרש ממעשיו השפלים, וזהו לעולם "ימכור" לשון יתנכר, ר"ל שכל ההרגל השפל אשר לו יתנכר ממנו ויהיה זר בעיניו, "ויקח מנעלים" לשון הסגר ומנעול, דהיינו גדרים וסייגים, "לרגליו" פירוש להרגל שלו, וזהו בכל אדם, אבל הצדיק הגדול אשר פועל במעשיו ליתן האומות תמורה תחת ישראל בכל צרה, צדיק כזה צריך להיות מוטבע בצדקתו כ"כ עד שלא יצטרך שוב לגדרים ולסייגים, וזהו "ושלף איש נעלו" פירוש שיהא מושלף ממדריגה זו שיצטרך לנעל. וזהו "אם אין לאיש גואל" פירוש שאינו במדריגה זו להיות גואל לישראל כו׳, עכ"פ "האשם המושב לה׳ לכהן", פירוש יעסוק בתורה לשמה, שכל התורה שמותיו של הקב"ה, וזהו "לה׳", ועי"ז ירים ויתקן אשמו, "לכהן" דהקב"ה נקרא כהן, וזהו "ויקחו לי תרומה", פירש"י לי לשמי, רמז כנ"ל על העסק התורה שהיא שמותיו של הקב"ה, "תרומה" ר"ל עי"ז הוא מרים ומגביה הכל למעלה.
פירוש ה
איש כי יפליא כו׳. נראה לפרש ע"ד דאיתא בגמרא "אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טיפיים עולין מלמטה כנגדן", י"ל הפירוש שזה רמז על התורה הקדושה שנקראת טיפה, על שם שמתחילה האציל הש"י נקודה קטנה שהיא היו"ד, וממנה נתפשטו כל הכ"ב אתוון כידוע ליודעי חן, וע"י התורה הקדושה נשפעים כל ההשפעות למטה, וזהו אין טיפה יורדת כו׳, ר"ל שיושפע השפעות ע"י התורה כנ"ל, אלא אם כן ב׳ טפות עולות מלמטה, הם ב׳ מדריגות אהבה ויראה, אשר על ידם יש כח ביד הצדיק לגרום השפעות לישראל ע"י התורה כנ"ל. וזה שדרשו חז"ל "מקבלה ואילך מצות כהונה ושחיטה כשרה בזר", כשרה הוא לשון שהוא כשר ונכון שיהא כן, שתהא השחיטה בזר, ר"ל הזר הוא מי שעדיין לא בא אל מדריגות הצדיק, ויש לו עדיין לתקן חטאת נעוריו, כשר ונכון לו שיהא הוא שוחט הדינים, דהיינו ע"י התאמצותו לשבר כח התאוות הגשמיות המדובקין בו מנעוריו, וביותר בעת התפילה שהיא במקום קרבן, ומחמת החטאים אשר עדיין לא נתקנו הם מעכבים אותו בתפילתו, שבלתי אפשר לו להתפלל במחשבה טהורה וזכה, וצריך עבודה גדולה לשבר כח המחשבות זרות, ועי"ז הוא שוחט הדינים שלא ישלטו בו. אבל מי שרוצה להמשיך השפעות, צריך להיות במדרגת כהן שהוא חסד, וזהו "מקבלה ואילך" פירוש שרוצה לקבל שפע ורחמים, "מצות כהונה" מצותו עליו שיהא כהן במדת חסד.
וזהו שנאמר גבי בני קהת "למשפחותם ולבית אבותם", ואצל בני גרשון נאמר להיפך "לבית אבותם ולמשפחותם", וע"פ דרכינו יבואר, דהשפעות הולכים ע"י התורה כנ"ל, ומשא בני קהת היה הארון שהוא התורה, ואמר הש"י למשה "נשא את בני קהת" שיהא כח בידם להשפיע, וזהו למשפחותם קודם, דהצדיק המשפיע הוא מדבר עם בני אדם הצטרכותם, ומכוין בדבריו לתקן להם די צרכם ע"י דיבורו, ועניני עוה"ז הם נרמזים בלשון משפחות הרבה, שלכל אחד הצטרכות אחר, והצדיק מדבר עמם במשפחותם בכאן, וכוונתו ויחודו בעולמות עליונים, והם "בית אבות" שהם השורש של כל הרחמים והשפע. ואחר כך צוה "נשא את ראש בני גרשון גם הם", אף שאינם במדריגה הזאת להשפיע, אעפ"כ מתחילה יתקנו עצמם "לבית אבותם", שיהא דבוקים בעולמות עליונים, ואחר כך "למשפחותם" להשפיע להם די צורכם.
וזהו "איש כי יפליא" לשון פלא, דדוד המלך ע"ה אמר "לעושה נפלאות גדולות לבדו כו׳ הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו", פירוש דהאיך אפשר לנו להודות להשי"ת? ואמר "כי לעולם חסדו", ר"ל שזה חסד הבורא ב"ה שנתן לנו להודות לו ית׳, וכן הפירוש "לעושה נפלאות גדולות לבדו" פירוש הוא העושה הנפלאות לבדו, ומה שמסר ביד הצדיק שיהא כח בידו לעוררם, הוא חסדו, וזהו "כי לעולם" הוא "חסדו". וזהו "ונפלינו אני ועמך" פירוש שהתפלל משה רבינו ע"ה שאני ועמך יהיה בידינו הנפלאות שנעוררם שתעשה עמנו נפלאות ונסים. וזהו "איש כי יפליא" שיהא הפלא בידו, שיהא מעורר הנפלאות שיעשה עמנו השם יתעלה, "לנדור נדר" פירוש יפעול גם זאת, שיחזיק הנדר והשבועה של הבורא ב"ה, כמ"ש אשר נשבעתי לאבותיכם, שיקיים לנו מהרה. "להזיר לה׳" לעשות נזר ועטרה להבורא יתעלה ע"י מעשיו הקדושים, "מיין ושכר יזיר" ר"ל אפילו מדברים הגשמיים יכול לעשות נזר להשי"ת, אם יתנהג בהם בקדושה לשמו הגדול. רק "חומץ יין לא ישתה" ע"ד דאיתא חומץ בן יין, ופירושו שלא יהיה זולל וסובא בשתייתו חלילה, אלא לאכול ולשתות במקום מצוה לרצון הבורא יתעלה, אכי"ר.
פירוש ו
ולבני קהת לא נתן כו׳ בכתף ישאו. נראה לפרש כי נאמר אצל שאול "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", ואמר שמואל הנביא "הראיתם אשר בחר בו השם כי אין כמוהו" כו׳, ובגמרא "מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא נמצא בו שום דופי", ותמוה אדרבה בשביל שלא היה בו שום דופי היה טוב שימשך עדי עד. ונראה כי בגמרא איתא "גדולה עבירה לשמה", וקשה מה זה שייכות אצל עבירה לשמה, וכי מי צוה לעשות עבירה שיהא שייך אצלה לשמה. אבל נראה דהאמת הוא כך, דהנה כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו כי אם להטיב לברואיו ע"י השפעות השפע מעילא לתתא, אלא שלזה צריך התערותא דלתתא ע"י מ"נ, וזה היה הכיון בנתינת התורה לישראל ובנסים ונפלאות שעשה עמנו, כדי שנאמין בו ית׳ באהבה ויראה, ונוכל לקבל טובותיו השפעה העליונה, נמצא השפע אינו כי אם ע"י הצדיק המשפיע, והצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לבני אדם צריך הוא לדבק עצמו עמהם כדי להשפיע כל דבר הצורך לטובתם, כי מי שרוצה לעשות איזה טובה לחבירו אינו יכול לעשות לו הטובה בשלימות כי אם ע"י שידבק עמו באחדות גמור, וא"כ הצדיק צריך לדבק עצמו בכל ישראל כדי להטיב להם, ואיך הוא עושה עם הבעל עבירה חלילה, הלא אף שהוא בעל עבירה אעפ"כ צריך להשפעה ולחיות, ואיך יתקשר הצדיק עמו? לזה אמרה הגמרא "גדולה עבירה לשמה" שהצדיק עושה ג"כ איזה עבירה, אלא שהיא לשמה, ועי"ז יכול להתקשר עם הבעל עבירה ג"כ ויטיב לו ג"כ.
וענין עבירה לשמה הוא כך, כמו אצל שאול דכתיב וירב בנחל, ודרשו שרב על עסקי נחל, אם על נפש אחת כו׳ בהמה מה חטאה, והיה נראה לו זה שיהרוג הבהמות של עמלק עבירה גדולה, אבל אם היה יכול לעשות עבירה לשמה היה עושה, והורג את הבהמות ג"כ כיון שצוה המקום ב"ה, מה לך שנראה לך עבירה, יהיה עבירה לשמה, אלא שמרוב צדקותיו שלא היה בו שום דופי, לא היה יכול לעשות אפילו עבירה לשמה, וממילא כיון שלא היה יכול לעשות עבירה לשמה, לא היה יכול להתחבר עם הבעלי עבירה להמשיך עליהם השפעה, כי במה היה דבוק עמהם, והמלך צריך להטיב לכל ישראל לכולם שוין, אפילו לבעלי עבירה ח"ו. וזהו שאמרו "מפני מה לא נמשכה כו׳ מפני שלא היה בו שום דופי", ולא היה בידו להטיב לכולם וכנ"ל. ולזה נאמר אצל שאול שהיה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", פירוש כי השכם הם הכתפיים, ונרמזים אל החסדים המגולים, כענין שנאמר "וישכם אברהם בבקר" כנודע, ושאול עם החסדים שלו שהיה צריך להשפיע, גבוה מכל העם, כי לא היה בו שום דופי, נמצא שלא יכול להתאחד עמהם כלל, כי היה למעלה מהם ולא היה יכול להשפיע אליהם כי אם שהם יתאחדו עמו, פירוש שיהיו צדיקים ויתאחדו עמו במדרגתו, אבל הוא לא היה יכול להוריד עצמו אליהם כנ"ל, שלא היה יכול לעשות שום עבירה קלה. לזה אמר שמואל להעם "הראיתם כו׳ כי אין כמוהו", פירוש ראיה הוא הבטה, פירוש שצריכין אתם להביט ולהתקשר בו, "כי אין כמוהו" שאין בו דופי ולא יוכל להוריד אליכם להשפיע לכם, וצריכין אתם להעלות עצמכם אליו לקבל על ידו השפע שלכם, כי בהכרח השפע הולכת ע"י המלך.
וזהו "ולבני קהת לא נתן בכתף ישאו", כי על בני קהת שהיו צדיקים היתה עבודת הקודש חל עליהם, ומה היה עבודת הקודש? "בכתף ישאו" שהיו צריכין להוריד השפע הנקרא "כתף" כנ"ל. ודוק היטב ותהיה מתוק לחיך.
בהעלותך
פירוש א
וידבר ה׳ אל משה כו׳ בהעלותך את הנרות כו׳ וזה מעשה המנורה כו׳ כמראה כו׳ כן עשה את המנורה. ודקדקו המפרשים איך בא לכאן "וזה מעשה המנורה" שהיא בכאן לשפת יתר. ונראה דאיתא בגמרא בא דוד והעמידן כו׳ עד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, וי"ל ע"פ דכתבנו כבר שמתחילה צריך אדם הנכנס בעבודתו ית"ש לעשות לעצמו סייגים וגדרים והנהגות רבות כדי שיתנהג כשורה בעבודתו, ואחר שיעלה במדרגות גדולות בכל פעם שוב אין צריך אותן הנהגות שהיה צריך קודם בואו לתכלית העבודה, כי בכל פעם שעולה מעלה א׳ הוא בא יותר אל האחדות והוא מתאחד ג"כ במעשיו ובהנהגותיו. כן הדבר הזה בכאן שבא דוד והעמידן על אחד עשר, כי אחד עשר רמז על העולמות המתאחדים בעבודת הצדיק כידוע ליודעי חן, וזה עיקר תכלית תורה ומעשים טובים לעשות יחודים בעולמות כידוע, וישעיה העמידו על שבע, פירוש כשאדם עולה בעבודה אז הוא מביא הכל אל השבע מאורות העליונים, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת, פירוש בתכלית העבודה שיבא כולו אל האחדות הגמור, וזה תכלית המכוון.
וזה שציוה ה׳ להצדיק "בהעלותך את הנרות" פירוש כשתרצה לעלות התורה והמצוות הנקרא מאורות המתאחדים באורות העליונים שהם שבע, תראה עיקר שיבא הכל אל האחדות הגמור, והוא "אל מול פני המנורה", הכוונה אל השורש הכל והמקור העליון. וא"ת הלא אדרבה שלפי הנראה שהנרות הם בית קיבול להאורות הנתונים בהם והמנורה עצמה היא דבר עביות יותר מן הנרות, ואיך נעשה מן הטפל עיקר? לזה תירץ שלא תימא שהמנורה עצמה נעשה בגשמיות, "וזה מעשה כו׳ כמראה אשר הראה בהר" כלומר באותה קדושה עצמה שנעשה בהר כן עשה בכאן, והיא ברוחניותה מתחילתה ועד סופה, וא"כ לפי זה המנורה עצמה היא רמז אל האחדות הגמור, והנרות הם נגד שבעה המאורות העליונים, וטוב יותר להביא הכל אל האחדות גמור כי זה העיקר והשורש הכל. והבן.
פירוש ב
או יאמר בהעלותך כו׳, ע"פ הקדמה דאיתא בספר הקדוש "שפע טל" בהקדמתו טעם למה שאמרו חז"ל כל העולם ניזון כו׳ וחנינא בני די לו כו׳, והוא דבר תימה למה באמת לא יהנה גם הוא בעוה"ז? ואמר דרך משל אם תקח נר א׳ מאבוקה ותרצה להחזירו, אזי יכבה האור של אבוקה את הנר, ואם תחבר הרבה נרות אחד לאחד עד שגם הם הם אבוקה ותקרבם לאבוקה, אזי יוכל לקרבם יחד וירבה אורם, כן נר ה' נשמת אדם שהיא חלק אלקי, בלתי אפשר שתחזור למקורה כי אם ע"י לבושי המצוות שהם אורות רוחניות, בכדי שתעשה אבוקה לחזור לאור האין סוף, ולכן הטעם שחנינא בני די לו כו׳ ע"ש באריכות. וזהו "בהעלתך את הנרות" ר"ל כאשר תוכיח את ישראל להראות להם הדרך האמת במצוותיו ית׳, כדי להעלותם, "אל מול פני המנורה יאירו" פירוש תאמר להם שהם צריכים לאור באור נשמתם אל מול פני המנורה עליונה שהוא אור אין סוף ב"ה.
פירוש ג
או יאמר וידבר כו׳ בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כו׳. נ"ל דהנה ידוע דהשם אדנ"י הוא ההיכל להשם הוי"ה ב"ה, ואנחנו מחויבין להמשיך את השם הוי"ה לההיכל הוא שם אדנ"י להיות כסא כנ"ל ע"י מעשים טובים. וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה "אדנ"י אל נא תעבור מעל עבדך" ופרש"י י"א קודש, ולכאורה היתכן שיאמר אברהם להקב"ה שימתין עליו עד שיכניס האורחים? וע"פ דרכנו יבואר שכך אמר אברהם, דהנה המצוה צריך לעשותה בדחילו ורחימו, ודחילו הוא שצריך האדם שיעלה מורא על ראשו אולי אינו עושה המצוה בשלימות לייחד השם הוי"ה באדנ"י לעשותו כסא כנ"ל, וזה היה אברהם מתפלל "אדני" כו׳ ר"ל שע"י המצוה הזאת אוכל לפעול שלא יעבור השם אדנ"י ויהיה כסא שלם להשם הוי"ה ב"ה כנ"ל, ולא עוד אלא שהצדיק צריך לקדש ולטהר עצמו עד שימשיך הקדושה העליונה למטה, והעולם התחתון יתן אור לעולם העליון, והעולמות עליונים יהיו כסא לעולם התחתון מחמת רוב קדושת הצדיק שהמשיך למטה. והנה הדבר שהוא למטה נקרא "מול" שהוא מכוון נגד הדבר שהוא למעלה ממנו., וזהו שממשיך הצדיק הקדושה למטה נקרא "עלייה".
ובזה יבואר "בהעלותך את הנרות" פי׳ כנ"ל, כשתרצה להמשיך הקדושה למטה הנקרא "נרות", צריך אתה להתקדש כל כך עד שתמשיך הקדושה כ"כ ש"מול פני המנורה" כו׳ "שבעת הנרות" כו׳. דהנה ו"ק הם כנגד ששת ימי החול, והמדה השביעית כנגד שבת, וזהו "שבעת הנרות", וצריך הצדיק לייחדם כאחד ולהמשיך הקדושה למטה עד שיהיה כל הקדושה הנקרא "פני המנורה" למטה, והכסא הנקרא "מול" למעלה. וזהו "אל מול כו׳ יאירו שבעת" כו׳, דהיינו שהעולם התחתון יאיר לעולם העליון. וזהו (תהלים יא, ד) "וה׳ בהיכל קדשו ה׳ בשמים כסאו" פי׳ כנ"ל, שימשיך הקדושה כ"כ השם הוי"ה לשם אדנ"י הוא ההיכל שיהיה למטה, והכסא יהיה בשמים בעולם העליון. והבן.
פירוש ד
או יאמר בהעלותך כו', דרש"י מפרש אל מול פני המנורה היינו נר מערבי, נר אמצעי שממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, ולכאורה יאירו ששת הנרות מבעי ליה. ונראה דנר אמצעי הוא רמז להשכינה, שהשכינה במערב, והצדיק צריך להיות תמיד בדביקות גדול, וזהו "ממנה היה מתחיל" כו׳, דהיינו שהוא תמיד בדביקות, וזהו מדרגות שבת, ולכך נקרא הת"ח תמיד שבת מחמת הדבקות שבו בימי החול כבימי השבת, וזהו "בהעלותך את הנרות" הוא רמז לדביקות, "אל מול פני המנורה" שהוא נר אמצעי רמז לשכינה "יאירו שבעת הנרות", פירוש שתתקן גם ימי החול שיאירו יחד עם השבת כאור אחד.
פירוש ה
ויעש כן אהרן כו׳ העלה נרותיה פרש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. הדקדוק מפורש מה בעי רש"י בזה שפירש להגיד, אי משום דקשה לרש"י ז"ל מה חידוש שעשה כמו שציוה אותו הש"י, וא"כ האיך מתורץ במה שפירש להגיד שבחו של אהרן, הקושיה במקומה עומדת. ועוד יש לדקדק בלשון "יאירו שבעת כו׳ העלה נרותיה", והיה לו לומר האיר נרותיה. אך הענין דאיתא שבעה רועים יש לישראל, אברהם כו׳ יוסף ודוד, ושעליהם עומדים כל העולמות שהם מאירים בשבעה ימי הבנין והם יסוד כל העולמות, ונמצא הצדיקים נקראים אורות. והנה הצדיק העובד השם באמת צריך לקשר עצמו בשבעה רועים הנ"ל, והש"י מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים, רק יקשר עצמו בכללות ישראל ג"כ, אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת אחת, כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו ממדרגתו העליונה, ובעת שהוא מקשר עצמו בשבעה הרועים אזי הוא עולה גבוה מעל גבוה, וא"א להיות בבת אחת הב׳ קשרים הנ"ל. וזהו שאמר השי"ת "דבר אל אהרן" כו׳, דהיינו ללמדו שיעשה בהדרגה, מתחילה יקשר עצמו בכללות ישראל ואחר כך בז׳ רועים, וזהו "בהעלותך את הנרות" ר"ל בעת שתעלה עצמך להקשר בנרות הם ז׳ הרועים הנ"ל, "אל מול פני המנורה" הם כללות ישראל נקראים פני המנורה, שהם השורש והגוף של המנורה, ואחר כך "יאירו שבעת הנרות" הם ז׳ הרועים שתתקשר ותאיר בהם.
"ויעש כן אהרן כו׳ העלה נרותיה", כי בודאי אם היה באפשרי שיעשה הצדיק השני קשרים כאחד, בודאי היה נחת רוח לפניו ית"ש שזה הוא רצונו, וכן היה הכוונה בשעה שדיבר עם משה רבינו ע"ה, אלא שהכתוב מלמד לאדם איך שיעשה בהדרגה, ואהרן בצדקתו הגדולה עשה שניהם בבת אחת בהתקשרות אחד, וזהו "אל מול פני" כו׳, פירוש בשעה שהתקשר עצמו בפני המנורה, "העלה נרותיה" של שבעה רועים הכל ביחד, וזה היה שבח גדול לאהרן ראש החסידים לעשות כדבר הזה הנכבד בעיני הבורא ית׳, וזהו שפרש"י ז"ל "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" פירוש שלא היה צריך לשנות, דהיינו לעשות שני פעמים כנ"ל, אלא עשה ותיקן הכל כאחד. והבן.
פירוש ו
וידבר ה׳ כו׳ בחודש הראשון לאמר ויעשו כו׳ את הפסח במועדו בארבעה עשר כו׳ בין הערבים כו׳ ככל חוקותיו כו׳, וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום בין הערבים כו׳ ככל אשר צוה כו׳ כן עשו כו'. ולכאורה יש לדקדק מה טעם בציווי השי"ת נאמר כל הסימנים הללו באיזה זמן יעשו הפסח בחודש הראשון בי"ד בין הערבים כו׳, ובדבר משה לבני ישראל לא נאמר רק וידבר משה כו׳ לעשות הפסח, ואח"כ בעשייה נאמר ג"כ כל הסימנים כמו בצווי השי"ת, ממה נפשך, אם אין מן הצורך לפרש בצוואת משה לבני ישראל כל העיתים, כי בוודאי ציוה אותם כאשר ציוה ה׳ אותו, א"כ גם בעשיה אין צורך לפרש, כי עשו בוודאי כאשר נצטוו, וגם "כן עשו" הוא מיותר, שכבר התחיל הכתוב ויעשו בני ישראל.
אך הענין הוא, דכל מצוות זמניות כגון פסח סוכה שופר ולולב, צריך האדם לעשות המצוה הזאת בבחינה גדולה בשמחה ובדביקות העליון, כדי שעי"ז יתקשר בקדושה בלי שום הפסק לכל זמן, ולזה רמז מלת "במועדו" ולא אמר בזמנו, לרמז להנ"ל ג"כ שיעשה המצוה בשמחה ודביקות כנ"ל, ו"מועדו" סובל שני פרושים, לשון זמן וי"ט דהיינו שמחה ודביקות, ונמצא עשיית המצוה זמניות היא בפועל בזמן ההוא, ובכח לאחר זמן דהיינו הארת קדושה שתשאר בו. ולזה כיון משה רבינו ע"ה שאמר סתם לבני ישראל לעשות הפסח, לרמז הנ"ל שיעשו תמיד הפסח, דהיינו בזמנו בפועל ולאחר זמן בכח קדושה שנתקשר בה ומעוררן תמיד לעבודתו ית׳, ולכן בעשייה נאמר "ויעשו כו׳ במועדו" דהיינו שעשו באופן הנ"ל בשמחה ובדביקות העליון ולזה כפל "כן עשו" להורות שהיה עשייה כפולה, בפועל בזמנו ובכח לעתיד לאחר זמן. והבן.
פירוש ז
ויהי אנשים כו׳ למה נגרע כו׳ עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם. נראה שנכתב בתורה כאן מעלת אותן האנשים הצדיקים קדושי עליון, נושאי ארונו של יוסף היו, ואיך הגיעו למעלה ההוא לומר דברים קדושים כאלו, וזכו לכתוב על ידן פרשה בתורה. והוא כי דרך הצדיק בכל מה שמוסיף והולך בקדושה, הוא מבין יותר בחינות אלהות, ודומה לו שלא התחיל עדיין בעבודת הבורא, ואותן אנשים שזכו לשאת ארונו של יוסף הצדיק באו למדרגה גדולה עד מאוד, והבינו בעצמם שאינם כלום, והיו נגד פניהם חשובים כטמאים. וזהו שאמרו "אנחנו טמאים כו׳ למה נגרע", פירוש בכל פעם כשאנחנו מוסיפים עבודה, אנחנו נגרעים בעינינו, כי ידענו בבירור שלא התחלנו בעבודה לפי רוממותו. וזה שאמר משה להם "עמדו ואשמעה" כו׳, פירוש הוטב בעיניו מאד דבריהם, ואמר אלך ואתפאר בדבריכם לפני הבורא ב"ה לאמר, היש עם כזה שיותר שעובדים אותו מקטינים עצמם עד מאד, "ואשמעה" מה שיאמר הוא ב"ה לדברים הללו. והשיבו הש"י ב"ה "איש איש כו׳ בדרך רחוקה כו׳ ועשה פסח בחודש השני" ע"פ אשר כתבנו למטה על כפל "איש איש" הנאמר בתורה, לרמוז על הצדיק הגדול שהוא איש למעלה ואיש למטה, "כי יהיה טמא או בדרך רחוקה" פירושו כנ"ל שיבא למדריגה גדולה שידמה בעצמו כטמא, או כאדם שהוא בדרך רחוקה בעבודת הבורא, "ועשה פסח בחודש השני", פסח נקרא על שם הקדושה הגדולה כידוע, פירוש שיוסיף בקדושה תמיד בהתחדשות שניות, כי כשיוקטן בעיניו תיכף ומיד יבא להשגת מדרגות היותר גדולות, ויחודש תמיד מעלה ומעלה עד אין סוף. והבן.
פירוש ח
וידבר ה׳ כו׳ דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש. נראה לפרש ע"ד הרמז, דאיתא בזוהר הקדוש ובשאר ספרים "אברהם אברהם" פירוש אברהם למטה אברהם למעלה, וכן משה משה כו׳, וכן כולם. ויש לכוין ג"כ הפירוש גם כאן בדרך הזה, "איש איש" פירוש אם המצא ימצא צדיק גדול כזה הנקרא איש למטה ואיש למעלה בהעולמות, "כי יהיה טמא לנפש", דאיתא בזוהר דהצדיק הגדול הוא מהנפש דאדה"ר, ולזה לא נמצא בו שום דופי רק מחמת חטא אדה"ר קצת, וזהו פירוש "טמא לנפש" ר"ל שטומאתו אינו אלא מצד הנפש שנאחז בו מחטא אדה"ר, "או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם" פירוש הכתוב מפרשו ואומר לנו שהצדיק כזה הוא פועל בשני דרכים, שהם "או בדרך רחוקה" והוא עולמות עליונים הרחוקים והוא הולך בהם, "לכם" כמו בשבילכם, להשפיע לכם כל טוב, "או לדורותיכם" פירוש לעשות דירה להשכינה להעלותה לדורות העליונים, "ועשה פסח לה׳" פירוש כל עשיותיו בפיו הקדוש הכל לה׳, "פסח" כבר פירשנו שהוא פה סח.
ועוד אמר לנו הכתוב "בחדש השני" ר"ל אז כשיש צדיק גדול כזה, אז כל מי שהוא בדורו של הצדיק ההוא, אף שאינו צדיק גדול כמוהו, אף על פי כן יכול לפעול גם כן כמו הצדיק גמור מחמת התחברו עמו, וזהו "בחדש השני" ר"ל בחידוש שני, שהוא למטה ממנו ממדרגת הצדיק הגדול, "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" פירוש שגם הוא יכול לפעול כמוהו בהתקשרו עמו, וזה רמזו חז"ל באמרם "פסח שני חמץ ומצה עמו בבית" רמז שגם אם הוא מעורב קצת בחמץ ומצה, הם טוב ורע, אעפ"כ יכול להיות הפסח לה׳ כנ"ל, אבל הצדיק גמור, "סביביו נשערה מאד", וחמץ משהו אוסר בו ואינו בטל. ואמר הכתוב רק זאת הוא העיקר הגדול, "ועצם לא ישברו בו" ר"ל הגם שאינו כמו הצדיק הגדול, ויש בו קצת טוב ורע, עכ"פ צריך לראות שלא ישבר את העצמיות, והיינו שלא יעבור על דברי חז"ל המבוארים בש"ע לקיימם היטב, כי הם העיקר העצם והשורש. וק"ל.
פירוש ט
וביום הקים את המשכן. נראה דהנה הצדיק כל עבודתו להעלות ולהקים את השכינה, ואמר הכתוב כאשר יהיה הצדיק במדרגה הזאת ויקים את המשכן היא השכינה, "כסה הענן את המשכן" פירוש הצדיק הזה הוא תמיד בהכנעה גדולה וכאילו כסהו הענן, דהיינו לפניו שפלותו וחסרונות שבו, וחושב בעצמו שאינו צדיק כלל, "ובערב" ר"ל אבל מי שהוא בערב ובחשך, "יהיה על המשכן כמראה אש" פירוש הוא חושב בעצמו שהוא כמראה אש, שהוא צדיק גמור, "כן יהיה תמיד הענן יכסנו" בצדיק גמור, "ומראה אש לילה" מי שהוא במדרגת לילה הוא סובר דווקא שהוא טוב, והאמת הוא להיפך אצל הצדיק גמור. וק"ל.
פירוש י
ויאמר משה לחובב כו׳ נוסעים אנחנו עד והטבנו לך. ולכאורה "והיית לנו לעינים" אין לו שחר, דהלא הארון וענני כבוד הולכים לפניהם להורות להם הדרך. וגם איך מקושר זה "כי על כן ידעת" לכן "והיית לנו" כו׳. נראה לפרש, דהנה ע"י אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא, והיינו כשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם, צריך לעורר מתחילה חדוה ושמחה להבורא ב"ה, ועי"ז משפיע השי"ת טובות לעולם, וזה נעשה ע"י שהצדיק מכיר ורואה בנסים ונפלאות שעושה עמנו יוצרנו בוראנו, אז בא לו שמחה מזה, וכיון שיש שמחה להצדיק, עי"ז הוא מעורר שמחה למעלה. אבל מי שאינו מכיר בנפלאות ונסים, בלתי אפשר לו לעורר רחמים, וזהו פירוש "שלש רגלים תחוג לי בשנה", פירוש דהנה בשלש רגלים היה בכל אחד נס גדול לישראל כידוע, פסח היה יציאת מצרים, שבועות מתן תורה, סוכות היה ענני הכבוד, וזה שצוה הקב"ה שיזכרו ישראל ויתנו דעתיהם להכיר הנסים שנעשה להם בימים האלו, כדי שעי"ז יעוררו חדוה ושמחה להבורא ב"ה, ויעשה להם גם עתה נסים כמאז, וזהו "תחוג לי" שהוא לשון חדוה והתלהבות אש. וזהו "עיני ה׳ אל צדיקים" כאשר כתבתי מזה לעיל, שעיני ה׳ הם ביד הצדיקים, שע"י מעשיהם הקדושים הם מעוררים ועושים כביכול עינים להקב"ה, שיתן עינא פקיחא על עמו הקודש לטובה. וזהו פירוש "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר" ר"ל שאתה הכרת הנפלאות וגודל החנינה שעשה עמנו הש"י במדבר, ו"חנותינו" הוא מלשון חנינה, "והיית לנו לעינים" פירוש כיון שאתה במדרגה תהיה לנו לעינים, שתגרום במעשיך ובדבקותיך שישגיח השם עלינו בעינא פקיחא, "והיה הטוב כו' והטבנו לך" ר"ל שממילא יהיה טוב לך, והוא ע"פ דאיתא בגמרא בעל הבית מברך משום טוב עין הוא יבורך, ולכאורה משמעות הפסוק הוא דבעל הבית מתברך, אלא הענין הוא דממילא מחמת שהוא מברך מתברך, ע"ד הכתוב ואברכה מברכיך, וזהו "והיה הטוב" ר"ל הטובות שיושפעו עלינו על ידך, "והטבנו לך" כנ"ל ואברכה מברכיך. וק"ל.
פירוש יא
או יאמר ויאמר משה לחובב כו׳ עד והטבנו לך. ולכאורה קשה הלא גם מתחילה אמר לו משה "לכה אתנו והטבנו לך", והוא לא רצה לעכב בשביל ההטבה, ועוד מה זה נתינת טעם "כי על כן ידעת" כו׳, וכי בשביל שידע חנותינו כו' יעכב בשביל ההטבה? ונ"ל דהנה יש ב׳ מיני טובות שהש"י מטיב עם ישראל, דהיינו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אזי ראוי להם להטיב בשכרם ונקרא הטבה ההיא "רחמים", כרחם אב על בנים, שאז נקראים בנים למקום, וחלילה אם אין עושין רצונו ח"ו, אזי אעפ"כ השם הטוב ברוב חסדיו מקדים ההטבה קודם שיבא הקטרוג, וזה נקרא "חסדים".
וזה שאנו אומרים "הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו", כי אנחנו מחוייבים להחזיק עצמינו שכל טובותינו שמטיב עמנו הבורא ב"ה וב"ש הוא ע"פ חסדיו ולא בשכרנו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה "כי תקדמנו ברכות טוב תשית לראשו עטרת פז", והיינו כשהאדם הוא במדריגה שהשי"ת עשה עמו חסד חנם, אזי כל עצמו צריך לשבח ולהודות לו על הטובה, אבל כשהאדם הוא מקדים עצמו לעשות רצון המקום קודם שמטיב לו, יכול הוא לעלות במדריגה עליונה יותר ויותר לתקן בעולמות העליונים, וזהו "כי תקדמנו" כו׳, שזה הוא כמדבר לאדם לנוכח כאשר תקדמני במעשיך הטובים קודם שיתן לך "ברכות טוב", אז תעלה במעלות ש"תשית לראשו" ר"ל לעולמות העליונים הנקראים "ראש", תוכל לעשות שם "עטרת פז".
וזה שאמר משה בתחילה "לכה כו׳ והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל", היה סבר יתרו שהטובה היא מחמת חסד אל, לכך לא רצה ואמר "כי אם אל ארצי" כו׳, פירוש אלך לגייר את בני משפחתי למען שיבואני הטובה בשכרי ולא בחסד חנם, לזה אמר לו משה לא כמו שאתה סובר שהטובה היא ברב חסד לבד, כי אם שההטבה בא בשכרנו, ע"י שהיינו במדבר בהתבודדות גדול לאהבה וליראה, "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב עמנו" פירוש שעמנו הוא הדבר, שגרמנו לעצמנו הטובה ההיא, וגם אתה היית עמנו וראוי לך ג"כ ההטבה ההיא, וזהו "והטבנו לך" כי ראוי לך ע"י מעשים הטובים. וק"ל.
פירוש יב
וישמע משה את העם כו׳. ופירשו רבותינו על עסקי עריות. ונדקדק הלא מתחילה לא נאמר בפסוק שבכו על עסקי עריות, רק שאמרו זכרנו את הדגה כו׳. וגם "בעיני משה רע" אין לו שחר לכאורה. וגם "אשר נשבעתי לאבותיו" הוא מיותר. אך מתחילה נדקדק בפרשת מרים, "ותדבר מרים ואהרן במשה ויאמרו כו׳ הלא גם בנו דבר וישמע ה׳ והאיש משה עניו" כו׳, והנה מה שייכות קישור פסוק "והאיש משה" להפסוק הקודם "וישמע ה׳".
ונראה לפרש הכל בחדא מחתא, דאיתא בגמרא אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והקשו התוס' תימה הלא אף מחשבה שבלב יודעין ע"ש, ונדחקו המפרשים בהתוס׳ דמנ"ל דאף מחשבה שבלב יודעים, ואפשר לומר דבאמת אין המלאכים יודעין מחשבה שבלב רק באופן זה, דהנה המלאכים הממונים על התפלה הם מעלין את תפלת ישראל לפני הקב"ה ועושים עטרה על ראשו, והם צריכין להבחין בין תפלה כשרה וצלולה ובין תפלה הנמצא בה מחשבת פסול חלילה, כי תפלה זו לא תעלה לריח ניחוח לה׳, ולכאורה לדברי האומר דאין יודעין מחשבה שבלב איך יודעין להבחין, אלא שזה נתן להם השי"ת שיריחו בהתפלות באיזה בחינה שנתפללה, והיינו האדם המשמר עצמו מכל דבר רע כל היום, מחניפות ושקרים וליצנות וכעס וגאות ושנאה ותחרות ומשאר דברים המפסידים העבודה, ולזה הוא עוסק בתורה וג"ח ובעסק המצוות, והיה כאשר יבא אותו האדם להתפלל, אזי כל הבחינות מאיזה מצוה שעשה נותנת בו ריח טוב בהתפלה ההיא, כמו שהתבלין נותנין ריח טוב בתבשיל, וחלילה להיפך נותנת ריח רע בתפלה, והמלאכים המקבלים התפלות הם מריחים באותה תפלה, ובחינת כל מצוה ומצוה יש לה ריח לעצמה, וכן כל חטא ועון יש לו ריח לעצמו, ועל ידי זה יודעים המלאכים להבחין בהתפלות. נמצא ע"י התפלות הם יודעים מחשבות האדם אם טוב ואם רע, אבל בלא זה אינם יודעים מחשבות האדם.
והנה השבתי על דברי אדם אחד, הלא מצינו אצל ישמעאל שאמרו המלאכים לפני הש"י זה שעתיד כו׳ ואתה מעלה לו הבאר, ונמצא שידעו אף המחשבה העתידה לבא ע"י בחירת האדם, ומכ"ש מחשבה שהיתה כבר שיהיו יודעים. והשבתי לו שגם זה לא ידעו אלא ע"י תפלת אברהם ע"ה שהתפלל לו ישמעאל יחיה לפניך, שבוודאי אברהם אבינו ע"ה שהשיג כל התורה, והיה נביא וידע שעתיד ישמעאל להרע לישראל, אלא שהתפלל על ישמעאל מחמת שבחר לישראל עול גלות ולא גיהנם, ובאותה תפלה שהתפלל על ישראל הכניס אותה מחשבה, אף שעתיד להרע לישראל מוטב שיסבלו עול גלות והתפלל שיחיה, ועי"ז ידעו המלאכים אותה המחשבה העתידה להיות כנ"ל.
ובזה יבוארו הפסוקים הנ"ל, דהנה מה שאמרו ישראל "זכרנו את הדגה" היה מחשבותיהם על עריות, דדגה הוא רמז דדגים הם פרים ורבים, והצדיק בשמעו איזה דיבור, יכול להשיגו לדעת שורש מחשבות האדם בדיבורו. וזהו "וישמע משה כו׳ בוכה למשפחותיו", פירוש שהבין המחשבה שבלבם באמרם זכרנו את הדגה, ומשה היה מתפלל על ישראל תמיד אף בעת ההיא ג"כ, ונמצא אותה המחשבה הבחינו המלאכים בתפלתו כנ"ל, שכל מחשבות האדם נכנסים בבחינת התפלה, והתחיל הקטרוג לקטרג ע"י אותה המחשבה שהבחינו בתפלת משה, וקטרגו על ישראל בעריות, לכן "ויחר אף ה׳" דאילולי הקטרוג לא היו נענשים על המחשבה, דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי דברינו הטעם הוא שאין המלאכים יודעים מהמחשבה ואין שום קטרוג עליה, אבל עתה ע"י משה הבחינו זאת, לכן התחילו לקטרג, "ויחר כו׳ ובעיני משה רע" מחמת שהבין שהוא גרם להם זאת, ומה עשה משה? התחיל בתפלתו "ויאמר משה" כו׳ עד "על האדמה אשר נשבעתי לאבותיו" ר"ל שכוונתו היה להזכיר להם זכות אבות ואף אם חטאו, ואמר משה "מאין לי בשר" כוונתו היתה לסבב הדבר לומר שלא היתה כוונתם על עריות כלל, כי אם על בשר ולא על עריות כדי להשקיט הקטרוג.
והוסיף עוד בתפלתו "ואם ככה את עשה לי הרגני גא הרג", ד"ככה" בגימ׳טריא "מה", דעיקר התפעלות הצדיק הוא ע"י שם מ"ה. וזהו "ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך" כו׳, ר"ל שם מ"ה שואל מעמך, שתבא למדרגה זאת שתפעלו בשם מ"ה הצטרכותך. וזהו "אשרי העם שככה לו" פירוש שככה מלשון וחמת המלך שככה, והיינו אשרי העם שיכולין לשכך החימה ע"י שם מ"ה הוא "ככה". וזה שאמר משה רבינו ע"ה "ואם ככה את" כו׳, ר"ל שכיון שנתת לי מדרגת "ככה", אני מתפלל לפניך "הרגני נא הרג", דדוד המלך ע"ה אמר "ולבי חלל בקרבי" ודרשו חז"ל שהרג היצה"ר, ולכאורה הלא היצה"ר הוא מלאך ואיך אפשר שהרגו, אלא פירושו שהעבירו מאומנתו שהיה מסית אותו, וכן צדיק וצדיק הורג היצה"ר, היינו שמעבירו שלא להסיתו, ודרך היצה"ר כיון שאינו יכול לאדם להתגבר עליו באיזה דבר שמסיתו, אז הוא מתהפך לאומנות אחרת ונעשה מוכיח להצדיק תמיד, ומראה לו תמיד חסרונות ואיך שמעשיו אינו עולין כהוגן, וכוונתו בזה למען יבוש הצדיק ויירא מלהתפלל, וזה שהתפלל משה "הרגני נא הרג" היינו היצה"ר הנקרא הרג, שהרגתיו כבר, רק שנהפך עלי למוכיח ומראה בי חסרונות ורעות כדי שאבוש ואירא מלהתפלל לפניך, לכן הרגהו גם אתה בזה שלא יראני שאני מקלקל, ואהיה מתפלל לפניך בכל לב ונפש, וזהו "ואל אראה ברעתי" פירוש שלא אמצא בי חסרונות.
וזהו "ותדבר מרים" כו׳, פירוש דאיתא בגמרא עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, ויש לומר הטעם מחמת כל זמן שלא ריצה לחבירו, יש קטרוג למעלה ואינו מניח לכפר עליו עד שירצה חבירו, שכל זמן שיש לחבירו תרעומות עליו, אז יש למעלה כנגדו קטרוג עליו, וכיון שנתרצה חבירו חלף הלך לו המקטרג. והנה כאן במרים לא היה יכול הקטרוג לקטרג, מחמת שלא הקשה בעיני משה דבורם מגודל ענותנותו, כי היה עניו מכל אדם, וזהו קישור הכתוב "וישמע ה׳" ר"ל השם לבדו, שלא היה שם קטרוג כי "והאיש משה עניו מאוד", אך שהש"י לא רצה לעזוב את עוונם חלילה לעוה"ב, ובעוה"ז א"א לענוש אותם בלא קטרוג, לכן "ויאמר ה׳ פתאום צאו שלשתכם", ר"ל פתאום כדי שיתבהל משה קצת וירד ממדרגתו ויהא שוה לאהרן ומרים במדרגתם, וזהו "שלשתכם" מלה מיותרת, אלא פירושו כנ"ל במדרגה אחת, ואז היה קשה קצת בעיני משה את דבורם בו, ולכן היתה יכולה להענש בעוה"ז ולא ימצא בה חטא ועון כלל לעוה"ב.
פירוש יג
או יאמר וישמע משה כו׳ ובעיני משה כו׳, קצת באופן אחר. כי הנה בראות הצדיק שפלות ישראל אינו יכול להתפלל עליהם חלילה ונתרשל דעתו, וזהו "ובעיני משה רע" שראה שפלותם במה שאמרו זכרנו כו׳, שהבין שהוא על עסקי עריות כנ"ל, לכך התפלל "למה הרעות לעבדך" פירוש למה נתת לי מדריגה זאת שאוכל לראות הרעות של ישראל ח"ו, וזה גורם לי שאיני יכול להתפלל עליהם, "ולמה לא מצאתי חן לשום את משא כל העם הזה עלי" ר"ל מוטב היה לי אם נתת משאם עלי, פירוש הצטרכותם להשפיע להם כל צרכם, ולא אסתכל בשפלותם רק מעלתם, כדי שאוכל להתפלל עליהם ולהשפיע להם כל טוב.
והנה ידוע דכל השפעות שבעולם נשפעים ע"י אלו שני המדות, שם מ"י ושם מ"ה. ובזה יבואר הפסוק "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם", ולכאורה יש לדקדק השנוי לשון, "מי שם" הוא לשון הווה, "או מי ישום" הוא לשון עתיד, ולמה שינה הכתוב? ויבואר ע"פ דאיתא בגמרא (שבת קטז, א), ובמדרש הוא מבואר יותר, וזהו ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה תיבות טעונה גניזה ומטמא את הידים ומצילו מפני הדליקה. ואפשר שהגמרא רמזה בזה, כי כשהאדם לומד ואינו מקיים, הוא כאילו מוחק מה שכתוב בספר ח"ו, וגורם למיעוט השפעות וטובות לעולם, אך כשיש צדיק בעולם שיש לו פה קדוש, ויוכל לפעול בדיבורו הטוב כל מיני שפע ורחמים, אז הצדיק הזה מבטל הדינים, וזהו "מטמא את הידים" ר"ל ידי עשו שהוא השפלות, מטמא אותם להכניעם ולהשפילם, הוא "מציל מפני הדליקה", היינו הרעות הנקרא דליקה מלשון מה דלקת אחרי, ע"ש שרודפים אחרי האדם והקב"ה מצילו מידם, והוא מבואר "ספר שנמחק" פירוש כנ"ל, שאינם מקיימים מה שכתוב בו, "ונשתייר בו פ"ה תיבות", היינו הצדיק אשר יש לו פה קדוש כנ"ל, אז הוא יכול לתקן הכל.
וזהו "מי שם פה לאדם", ר"ל השם של "מי" שם פה לאדם, היינו הצדיק הנקרא "אדם", שיוכל לפעול בפיו הקדוש כל הרחמים והחסדים, ולכן נכתב בלשון הווה, שבכל דור צריך להיות צדיק כזה שיוכל להמשיך שפע לקיים הדור ההוא, "או מי ישום אלם" דמן הראוי שלא יהיה שום מקטרג על ישראל, אבל אם ח"ו המצא ימצא איזה מלשין ומסטין חלילה, אז הש"י ברחמיו עושה אותו אלם שלא יוכל לקטרג, וע"י שם "מי" הוא עושה אותו אלם, לכך כתיב בלשון עתיד "או מי ישום אלם" כלומר כשהשעה הוצרכה לכך לעשותו אלם, והאדם הצדיק הוא מבטל הדינים ע"י שם מ"ה, כי "אדם" בגימטריא מ"ה, והצדיק הוא במדריגה אד"ם, והוא דבוק במדת מ"ה, ועי"ז הוא מבטל הדינים. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה ונחנו מ"ה, כשראה שחטאו ישראל אמר לאהרן אנחנו במדריגה מה, ונבטל הדינים מעליהם. וגם כאן התפלל משה על זאת, "ואם "ככה"" בגימטריא "מה", שרצה לעורר הרחמים, אמן כן יהי רצון.
שלח
פירוש א
שלח לך אנשים כו'. דהנה צריך האדם לעבוד את הבורא [בשני מדריגות, א'] להסתכל תמיד בשפלותו ולשבר ולהכניע את הגשמיות והארציות. ב' לחשב תמיד רוממות אל ולילך במחשבות טהורות לזכך ולטהר את מחשבתו, ועי"ז הוא מעלה את נשמתו למעלה עד מקום שרשו. וזהו פירוש הפסוק "וישובו מתור הארץ" כו', ר"ל שהשיבו את נשמתם לשורש שלהם ע"י שני מדרגות האלו, דהיינו "מתור הארץ" כלומר ע"י הסתכלותם בארציות להכניעם, ב' "מקץ ארבעים יום" הוא התורה שניתנה למ' יום, ולשון קץ הוא סוף ותכלית, והיינו שלמדו התורה במחשבות טהורות שזה הוא תכלית לימוד התורה וסופה, וזהו "מקץ ארבעים יום", וזהו "שלח לך אנשים" דע"י המצוות נבראים מלאכים וצריך לעשות המצוה במחשבה טהורה ובהכנעה, והיינו "שלח" כו', ר"ל שתעשה המצוה ותשלחם למעלה לשורשך, ו"לך" דייקא, "ויתורו את ארץ כנען" פירושו כנ"ל ע"י הסתכלות בארציות להכניען וזה לשון כנען, וק"ל.
פירוש ב
או יאמר שלח כו', דהנה בזמן שיש צדיקים, אף שאינם במדריגה כ"כ, אז בקל הוא להצדיק השלם לפעול פעולתו להכניע הדינים ולהמתיקם, לפי שיש לו עוזרים, וזהו שאמר התנא במקום שאין אנשים השתדל כו', כי במקום שיש צדיקים א"צ להצדיק הגדול הנקרא "איש" להשתדלות, כי בקל יכול לפעול פעולתו, אבל במקום שאין אנשים צריך הוא להשתדלות וחריצות שיוכל לפעול הכל בעצמו. וזהו "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל", ר"ל ד"ציון" הם המצויינים בהלכה, וזהו פירוש "צהלי ורוני" קאי על הצדיק שישיבתו בין המצויינים בהלכה, ישמח מאד שיוכל לפעול הכל בקל, וזהו "יושבת ציון", וזהו פירוש "כי גדול בקרבך קדוש" ר"ל ע"י שיש לו עוזרים נתגדל בקרבו קדושת הבורא הנקרא קדוש ישראל. וזהו פירוש "שלח לך אנשים" ר"ל לטובתך תראה שיהיה לך צדיקים, "ויתורו את ארץ כנען" ר"ל שהם יעזרו לך לתור ולהכניע הדינים והקליפות, ולזה נקראים "ארץ כנען", ארץ - ע"ש שהם ארציות וגשמיות, וכנען - ע"ש שצריך האדם להכניען תחת הקדושה.
פירוש ג
או יאמר דהנה יש ב' גווני בני אדם. יש שהוא צדיק גמור ואין בו סיג ופסולת כלל, ואעפ"כ הוא מוצא תמיד בעצמו חסרונות שנראה לו תמיד שהוא בעל חסרון גדול, ומוכיח עצמו בפני בני אדם. ויש עוד בחינת צדיקים, היות שהם צדיקים אלא שלא תקנו עצמם כל צרכם לגמרי ויש להם עדיין חסרונות. וי"ל ששניהם עשה ה' לטובה, שהש"י מכניס בלב זה שיהיה נראה לו שהוא חסר אף שאינו, ולזה הוא ג"כ אשר נכשל באיזה חטא חלילה, הוא כדי שיוכנע ויראה האמת שעדיין אין מתוקן כל צרכו ועי"ז יתאמץ מאד לעלות במעלות יתרות בעבודתו ית"ש, וזה שהש"י מכניס בלבו שהוא חסר אף שאינו כן, כוונת השם הוא למען כאשר יוכיח את עצמו בפני בני אדם שעדיין לא נתקנו מעשיהם כראוי, והוא מוכיח בפניהם את חסרונו, עי"ז עולה על זכרונם קלקול מעשיהם, ויתאמצו לחזור בתשובה היטב, ולתקן מעשיהם כראוי, ומזרזין עצמם בעבודה. וזה "שלח לך אנשים", אנשים הם הדיבורים של הצדיקים, אשר נבראו מלאכים מכל דיבור ועולים לפניו ית', ואמר "שלח לך אנשים" דהיינו שתאמר דברים כאלה, "ויתורו את ארץ כנען" פירושו כנ"ל, שע"י הדיבורים האלו יזכיר את עצמו השומע דבוריך את חטאו, שזה נקרא בשם "כנען", "אשר אני נותן לבני ישראל" פירושו כנ"ל שזה אני נותן לשני הבחינות כנ"ל.
פירוש ד
או יאמר שלח כו'. דהנה הצדיק כל דיבור היוצא מפיו נברא ממנו מלאך, וגורם השפעות בעולמות העליונים והשפעות לעוה"ז וממתיק הדינים, ונמצא דיבוריו הם לצרכו ולטובתו. וזהו "שלח לך" היינו הדיבורים ההולכים בעולמות נקרא שילוח, שהולכים למרחוק, והם לטובתו ולהנאתו, וזהו "לך" להנאתך שתפעול ב' דברים, הא' "ויתורו את ארץ כנען" שהם המתקת הדינים שנקרא ארץ כנען, ועוד "אשר אני נותן לבני ישראל" היינו השפעות.
ודוד המלך ע"ה התפלל בזה רבש"ע "משוך חסדך ליודעיך", ר"ל שהש"י ימשיך החסדים ליודעיך, הם הצדיקים המייחדים תמיד יחודים, מלשון וידע אדם לשון חיבור. או יאמר "משוך חסדך" דהנה יש ב' גווני צדיקים, הא' הוא שסיגף עצמו וטיהר את גופו בצחצחות עד אשר אין בו שום פסולת, והוא הולך בדביקות תמיד, וזה גורם השפעות לכל העולמות לעליונים ולתחתונים, וזה נקרא "חסדים" שהכל צריכים לחסד אל ית', ויש צדיק שעדיין אינו מתוקן בכל המידות, רק שהוא מתאמץ עצמו בכל יכולתו תמיד לתקן מדותיו, וזה אינו ממשיך השפעות לעולמות רק צדקה לעוה"ז, וזהו "משוך חסדך ליודעיך" דהיינו הצדיק ההולך בדביקות וגורם חסדים לכל העולמות, "וצדקתך לישרי לב" היינו אותם המיישרים ומתקנים את לבם להיותם מתוקנים בכל המידות, ופועלין צדקה לעוה"ז, וק"ל.
פירוש ה
או יאמר שלח כו', ע"פ שאמר התנא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ויש לדקדק היה לו לומר במקום שאין אישים כו', או איפכא לסיים השתדל להיות אנוש. אך הענין ד"אנוש" הוא לשון כי אנוש הוא, דהיינו לשון אנחה, פירוש שעדיין צריך להתאנח ולהיות אנוש בעצמו על שאינו מתוקן במידות, ולא הגיע למדרגת צדיק, וצריך להתגבר בעבודת הבורא, והנה כשיש רבים עובדים ה' ומתאנחים על קיצור עבודתו, אז בקל הוא להצדיק שהוא במדרגת "איש" שהוא מעלה עליונה לעלות במדרגתו יותר ויותר, אבל בעת שפשוטי בני אדם אינם מתאמצין בעבודה, צריך לצדיק השתדלות גדול לבוא למדרגה, וזהו שאמר התנא במקום שאין אנשים כו' השתדל כו', ר"ל צריך השתדלות גדול כנ"ל.
וזהו שאמר הקב"ה למשה "שלח לך אנשים" ר"ל תראה להנהיג אנשים רבים בעבודת הבורא, "ויתורו את ארץ כנען" ר"ל שיתקנו את המידות שלא יהא בהם מידות שפלות וגרועות, "אשר אני נותן לבני ישראל" פירוש עי"ז יהיה בקל ליתן מתנות לבני ישראל הם הצדיקים, שיוכלו לבוא למדרגות גדולות בקל. "איש אחד" ר"ל האיש הצדיק שהוא באחדות, "למטה אבותיו תשלחו" פירוש שצריך הצדיק ג"כ לתקן ולהעלות את מעשה אבותיו שהטו עצמם ג"כ לעבודתו ולא הגיעו למדרגה עליונה להעלות את מעשיהם לעולמות עליונים כראוי ונכון, וזהו "כל נשיא בהם" ר"ל כל מעשיהם צריך לנשא ולהעלות אותם, "וישלח אותם משה ממדבר" ר"ל שמשה רבינו ע"ה הנהיג והכניס את בני ישראל במדרגה זו, והיינו שהכניסם שיהיו כמדבר שהוא הפקר והתבודדות, שהצדיק צריך להיות הפקר לכל ישראל לעשות טובה עם כל אחד, וגם צריך להיות בהתבודדות בעבודתו ית', וזהו מדבר שהוא מקום התבודדות מבני אדם, " פארן" הוא לשון פאר, היינו שכ"כ הכניסם בעבודתו ית' עד שהיו מפוארים ומשובחים, "על פי ה'" ע"ד שכל מוצא פיהם היה נראה לבני אדם שקדושת שם הקדוש שוכן על פיהם, "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" פירוש שלא תאמר שאין כל אדם זוכה לבוא למדרגות אלו, לא כן הוא רק "כולם אנשים", פירוש אותם אשר הם במדרגת אנשים, יכולים לבוא למדרגות גדולות להיותם "ראשי בני ישראל".
"וישלח אותם משה כו' ויאמר אליהם עלו זה בנגב" ר"ל שהדריכם ולימדם שיעלו למדרגת חכמה, ע"ד שאמרו הרוצה להחכים ידרים, "ועליתם את ההר" פירוש שתבואו לעבוד בשני יצרים ביצר טוב וביצה"ר, שגם היצה"ר תעלו אותו, שגם בו יעבוד לו ית', כמו שדרשו חז"ל בכל לבבך בשני יצריך, ו"הר" רמז על היצה"ר, ע"ד שאמרו לצדיקים נדמה להם כהר, וזהו שאמרו "הר קשה ברזל מחתכו", פירוש היצה"ר קשה לכופו, ברזל מחתכו, ר"ל עם התורה הקדושה, שהיא מחתכת כל הקליפות כברזל המחתך ההר, ינצל ממנו, ואדרבה יכניעו תחת הקדושה. "וראיתם את הארץ מה היא" פירוש ועיקר תראו להסתכל על הארציות והגשמיות שבמה נחשב הוא, כדכתיב ואנחנו מה, "ואת העם היושב עליה" פירוש תראו את העולם, "החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב", דאיתא בגמרא לעולם יראה האדם העולם כאילו חציו זכאי וכו' עשה מצוה אשריו שמכריע כו' לכף זכות, וזהו "החזק הוא" כו', היינו אם מתחזקים בעבודתו או אם רפים חלילה, "המעט הוא אם רב" צריך אתה להחזיקם בחציו זכאי כדי שתראה לעשות מצוות, "ויעלו בנגב ויבואו עד חברון" ר"ל שהתגברו בעבודת הבורא עד שבאו להתחברות, דהיינו דיבוק חברים וצדיקים ללמוד ממעשיהם הקדושים, "ושם אחימן" פירוש מיד כשמתחברים הצדיקים יחד, אזי שם מיד מתגברים הס"א, וזה רמז "אחימן כו' ילידי הענק", ומעוררים מחלוקת וקטטות על הצדיקים, ואמר הכתוב "וחברון שבע שנים נבנתה" פירוש ומדריגות התחברות הוא מדרגה גדולה שעי"ז נבנה השבע מידות עליונים, "לפני צוען מצרים" פירוש להכניע הקליפות הנקרא "צוען מצרים", ודו"ק.
פירוש ו
או יאמר "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען" כו', ולכאורה יש לתת לב דהש"י אמר לשון "ויתורו", ובמשה ג"כ נאמר וישלח כו' "לתור" כו', ובפרשת דברים כשהוכיחן נאמר ותקרבון כו' נשלחה כו' "ויחפרו", ולמה שינה ולא אמר ויתורו? ונ"ל בהקדים לפרש המשנה "כשר בתורים פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורים", י"ל שרמז לנו התנא בדבריו הקדושים הדרך אשר נלך בו בעבודת הבורא ית', דאיתא בגמרא למה נמשלו ליונה מה יונה אינה מחלפת את בת זוגה כך ישראל אין מחליפים אלהיהם, והיינו שהם מדובקים אליו ית' תמיד, כי כן הוא ראוי ועיקר לאדם שיהא דבוק בהבורא יתעלה ולא יפסיק. וזהו "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" ר"ל ד"שמור" הוא מצות לא תעשה, כל מקום שנאמר השמר כו', ו"זכור" הוא מצות עשה, והיינו שכל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת לא נאמר לישראל אלא בשביל דיבור אחד, פירוש שיהיו יכולים לדבר דיבור באחדות גמור ודביקות, והצדיק הזה הדבוק בהבורא ית' נקרא "יונה" ע"ש שהוא דבוק בו כיונה כנ"ל, וזהו שנאמר ויברח יונה תרשישה מלפני ה', שהוא היה דבוק בהש"י באמת, וע"ש זה נקרא יונה - אמיתי, ולכאורה קשה איך עולה על הדעת לומר שברח מלפני הש"י אשר מלא כל הארץ כו' ושמים ושמי שמים לא יכלכלו אותו? אלא שכוונתו היה לעשות עבירה לשמה, דגדולה עבירה לשמה, רק שיהא כוונתו לשמים, וכוונתו היה שהיה קשה בעיניו לומר הנבואה לאנשי נינוה, שאם ישובו מעוונותיהם יהיה חלילה קטרוג על ישראל, כדאיתא בגמרא דאומות הם עלולים לקבל תשובה מיד, לזה היה רוצה להפריד עצמו ולטרוד בטירדות הליכות ים, בכדי שיפסיק עצמו מהדביקות למען לא יבוא לו הנבואה הזאת, כי עיקר קבלת הנבואה היה ע"י הדביקות.
והנה יש צדיק במדרגה עליונה מאד שהוא דבוק תמיד ולא יטרידו שום טירדא, ואף שמדבר בדברים גשמיים ונראה לעיני אדם שהוא נפסק מדבקותו, אבל באמת אינו כן, אלא גם באלו הדברים הוא מכוין בהם כוונה עליונה, וזה הצדיק נקרא בשם "תור", מחמת שהוא השפיע השפעה ושמחה בעולם, ע"ש וקול התור נשמע בארצנו, שהוא לשון שירה ושמחה. וזהו שרמז התנא בדבריו הקדושים, "כשר בתורים" הם הצדיקים הגדולים, מה שכשר להם דהיינו שיש להם רשות לפעמים לדבר אף בדברים הגשמיים כנ"ל, "פסול בבני יונה" הם הצדיקים הקטנים, שלהם אין רשות להיותם מטורדים לבל יפסיקו מדביקותם, "כשר בקטנים" ר"ל הם צריכים להחזיק עצמן בקטנות והכנעה גדולה, "פסול בתורים", שהגדולים במעשיהם אין רשאים להיות תמיד בקטנות, כי לפעמים צריכים להיות בגדלות, לפי אשר יורה אותם החכמת אלקים אשר בקרבם להשפיע שפע רב וברכה לעולם על ידיהם. "תחילת הציהוב שבזה ושבזה", ציהוב נקרא שמחה והתפארות מלשון צהבו פניו, והיינו "תחילת" פירוש בהתחלה בעבודה, הן אותו הצדיק המתחיל לדבק עצמו בדביקות והן הצדיק הפועל איזה פעולה והשפעה טובה, אם יבוא לו איזה פניה ושמחה על שהגיע לזה, "בזה ובזה פסול".
וזה שאמר הקב"ה "שלח כו' ויתורו את ארץ כנען", דאותה שעה כשרים היו כפירוש רש"י, והיה כוונת הש"י שיתקנו הם בא"י בקדושתם תקנה לדורות, ולגרום השפעה ושמחות ע"י קדושתם, ולכן אמר "ויתורו" כנ"ל, רמז להצדיק המשפיע כנ"ל, וגם כוונת משה היה ששילחם לתור את הארץ ג"כ לזה הכוונה לתקן השפעה לדורות. ותדקדק היטב ותמצא מרגוע לנפשך.
פירוש ז
ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ עד כי יכול נוכל לה. ולכאורה תמוה מאד, איך אפשר שמשה רבינו ע"ה יהיה חפצו ורצונו לשלוח מרגלים? אדרבה הלא גבי ותקרבון אלי כו' נשלחה אנשים, פירש רש"י שמחמת דוחק הוצרך לשלוח על שבאו אליו כולם ע"ש, וא"כ קשה כיון שעשה זה בלא חפץ ורצון, למה הרבה כ"כ בהתרת הארץ לומר להם שיעיינו יפה איך העם ואיך הארץ והפירות, מוטב היה לו לשלוח אותם סתם רק כדי להפיק רצונם.
ונראה כי כוונת משה רבינו ע"ה היה הכל לטובה, למען מנוע אותם מחטוא בלשונם, שלא יוציאו דבת הארץ רעה, דהנה ידוע שאין הקב"ה מפיל אומה עד שמפיל תחילה השר שלה למעלה, כדכתיב יפקוד ה' על צבא מרום כו' והדר על מלכי אדמה, וכיון שמפיל השר, אע"פ שהאומה עדיין חזקה, הרי היא כאילו נפולה כבר כיון שאין לה על מה להשען כי אבדה מבטחה, וזה יכול האדם הצדיק לפעול בפעולותיו הכשרים להפיל השר של אומה למעלה, ממילא היא ג"כ נופלת, ולזה הכוונה אמר להם משה רבינו ע"ה "עלו זה בנגב", נגב הוא מדרגת חכמה, כי הרוצה להחכים ידרים, לזה אמר להם כשתרצו לרגל את הארץ, צריכים אתם להעלות עצמכם אל החכמה עליונה כדי שלא תבואו לטעות חלילה כאשר נפרש אי"ה לקמן. "ועליתם את ההר" כי מצינו באברהם אבינו ע"ה שאמר לו הש"י "והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך", ונראה לפענ"ד עוד כיון א' בדברי הפסוק, כי העולמות עליונים נקראים הרים, כמו שאמרו הר המוריה שלמטה מכוון כנגד הר המוריה שלמעלה, והעיקר הוא למעלה והדוגמא היא למטה, והאדם המדבק עצמו אל הבורא ב"ה, אז נדבק בעולמות העליונים, כי מצינו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והרי מצינו שכמה נביאים עמדו להם לישראל, ומהיכן היה זה כיון שאין השכינה למטה? אלא ע"כ כאשר כתבנו שהצדיק המדבק עצמו בהש"י הוא שורה במחשבתו הקדושה בעולמות עליונים, ונפשו ורוחו הוא שם, כיון שהמחשבה היא שם, ושם הקב"ה מדבר עמו ומשרה שכינתו עליו, וזהו פירוש "והעלהו כו' על אחד ההרים אשר אומר אליך" פירושו אותם ההרים אשר אני מתגלה לך ומדבר עמך, שהם העולמות העליונים, שם באותו העולם העלה אותו לעולה.
וזה הוא ג"כ הפירוש בכאן, שאמר משה לישראל "ועליתם את ההר" ר"ל כשתרצו לרגל הארץ, צריכים אתם להעלות עצמכם לעולמות עליונים, כדי שתראו את השרים שלמעלה אם הם חזקים או חלושים, ו"הר" נקרא עולמות עליונים כדלעיל, ולזה אמר "וראיתם את הארץ מה היא החזק הוא הרפה" בכפל לשון, והיה די לומר החזק הוא אם לא, אך לזה הכיון כפל להם, למען ללמדם שיראו שהם חזקים שלא יפיגו לבן בזה, כי יכולים לתקן הדבר שיהיה הרפה, דהיינו להפיל השר של מעלה, וכיון שיפילו השר הרי הם כנפולים. וזהו "החזק הוא" פירוש אם חזק הוא, "הרפה" כלומר תפעלו שיהיה הרפה. "המעט הוא אם רב" ג"כ הפירוש כך, אם הוא רב יכולים אתם לפעול שיהיה מעט, וכן כולם כאשר כתבנו, השמנה כו'. וא"כ צריך לזה ב' פעולות א' למעלה וא' למטה, ולזה אמר כלב כשהשיב למרגלים בכפל לשון "עלה נעלה כי יכול נוכל לה", פירוש שני הפעולות אנו יכולים לפעול, להפיל השרים שלמעלה ושל מטה, "כי יכול נוכל לה" הוא כמו נתינת טעם, כלומר כי כבר יכולתי לפעול כזה, כי כלב ויהושע באמת עשו כך ולא טעו כלל, ולזה אמר להם "עלה נעלה וירשנו אותה".
"והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", אמרו בגמרא דערכין שאמרו כביכול אין הבעל הבית יכול להוציא כליו משם, ונראה לפרש מה זה להוציא כליו, וכי איזה כלים הניח שם שצריך להוציאם משם? ונקדים לפרש משנה אחת, "הבית והעליה של שנים שנפלו, אומר בעל העליה לבעל הבית לבנות כו' ויחזיר לו יציאותיו", ועוד משנה אחת סוף מסכת כלים "אשריכם כלים שנכנסתם בטומאה ויצאתם בטהרה", וזו המשנה סתומה בלי פירוש כלל. והנראה היותר מכוון בפירוש המשנה הוא כך, כי ידוע שיש אורות וכלים, והאורות הם למעלה בעולמות עליונים והכלים הם למטה בזה העולם, ולמה היה זה? כדי להוציא הרפ"ח ניצוצין שנפלו בקליפה כידוע ליודעי חן, ועיקר כוונת התורה והמצוות להעלות הניצוצין שנפלו ולבררם עד שהם יגיעו ג"כ אל האורות, והכלים הם נשארים אח"כ למטה כמתים, כמש"נ ורוח אלקים מרחפת - רפ"ח מ"ת, וזה עיקר עבודת האדם לתקן זאת. ונאמר בפסוק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" הוא ג"כ הפירוש כך כמ"ש, שהשמים שהם האורות הם למעלה, והכלים נתן הבורא ב"ה ל מטה לבני אדם שהם יעלו הפנימיות שיש באותן הכלים למעלה והחיצונית ישארו למטה, וזהו "והארץ נתן לבני אדם".
והעולם הזה נקרא "בית" והשמים הם נקראים "עליה", וזהו פירוש המשנה "הבית והעליה של שנים" היינו של הבורא ב"ה והאדם, שהעליה שהם השמים של הבורא, והבית שהם הארץ היא של האדם, "שנפלו" היינו כמ"ש לעיל שהם הכלים שיש בהם ניצוצי הקדושה מלמעלה והכלי הוא של מטה, "אומר בעל העליה לבעל הבית לבנות" פירוש שהקב"ה אומר לאדם לבנות, שיעלה בפעולותיו הטהורים הניצוצי הקדושה שיש באותן הכלים, "ולא רצה", כי האדם אינו יכול לפעול דבר גדול כזה בעצמו כי הוא שפל אנשים, "יורד בעל העליה אל הבית ודר בתוכו ובונה", דהיינו כביכול צריך הקב"ה בעצמו לירד למטה, ולזה ירדה השכינה עמנו בגלות למען ללקט אותן הניצוצין, "ובעל הבית מחזיר לו יציאותיו" פירוש כי ע"י מה הקב"ה יורד למטה, הלא הוא א"ס ב"ה וב"ש אין בו תואר ודמיון אלא מצד מידותיו, כי מידותיו נתגלו בזה העולם, והם הגדולה והגבורה והתפארת וכל המידות שלו, וזה צריכין אנו להחזיר לו אותן יציאותיו, פירוש המידות שעל ידם הוא דר בעולם הזה, וצריכין אנחנו להודות ולשבח אליו במידותיו דהיינו בגדולה ובגבורה ובתפארת, וזה נקרא החזרת יציאותיו, דהיינו שאנו מחזירין אליו השירות ותשבחות באותן המידות שהאציל וירד אלינו.
וזהו פירוש המשנה דכלים, "אשריכם כלים" כו', כי בריאת האדם ג"כ היתה עד"ז, כי האדם נולד ממקום טומאה ומתחילה אין לו שום שכל, והנשמה היא האור והגוף הוא הכלי, והאדם צריך לזכך עצמו כ"כ עד שיעשה מן החומר - צורה, ויעלה האור למעלה לאור העליון מקום מחצבה ושורשה, ולזה אמרה המשנה "אשריכם כלים שנכנסתם בטומאה" דהיינו מקום טומאה, "ויצאתם בטהרה" אח"כ כשמזדככים אותם הם יוצאים בטהרה.