נודע ביהודה מהדורא תנינא· רבי יחזקאל לנדא
יורה דעה
תשובה א
תשובה
לכבוד הרב המופלג ומושלם כבוד מו"ה פרידמאן נר"ו:
מכתבו קבלתי, ועל דבר אשר שאל שוחט שידיו מרתתין ואמנם הוא מרגיש בפגימה דקה וגם אומר ברי לו שאינו נכשל בשום דבר במלאכתו לא שהה ולא דרס וכיוצא כי אין הריתות מזיק לו במלאכתו: הנה בודאי יש להעבירו שלא ישחוט עוד אבל לאסור למפרע לא ידענא טעם כיון שהשוחט מוחזק למומחה בהלכות שחיטה וגם איננו חשוד בשום דבר קלות אם כן הוא נאמן על למפרע שלא אירע לו שום קלקול. ומה שכתב הלה"פ בשם הסמ"ג שקר העיד וגם לשונו בלול שכתב ומצא כתוב בסמ"ג בשם מהר"א שטיין ובשם מרדכי, זקן ומי שידיו מרתתין הן מחמת חולשה או מכח טבעו שג"כ ידיהם כבידות ששחיטת רובם דרסות המה ואע"פ שאמרו שברי להם שלא דרסו אין נאמנים מפני שהם עלולים לכך עכ"ל:
הנה ידוע שהסמ"ג קדם להמרדכי ולא עוד אלא שמהר"א שטיין הוא אחרון ועשה ביאור על הסמ"ג ואיך יכתוב הסמ"ג בשמם ולא נמצא דבר זה בסמ"ג ובמהר"א שטיין נמצא להיפוך שהרי הלחם הפנים כולל גם זקן בדין זה לאסור בדיעבד, וזה לשון מהר"א שטיין בביאורו למ"ע דף קמ"א ע"ב, והמרדכי כתב השוחט בלא ברכה פיגול ושחיטת אשה או סריס או זקן בן פ' שנים או נער פחות מבן י"ח שנים אסורין לשחוט וחומרא בעלמא הוא וכן פירשו תוס' עכ"ל. הרי שכתב בפירוש בזקן בן פ' שנים שחומרא בעלמא הוא, הרי ששקר העיד בעל הלה"פ בזקן ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם למה יגרע דבר זה ממה שמבואר ברמ"א בסימן א' סעיף ג' בהגה"ה ומי שדרכו להתעלף ואנו יודעין שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שידוע שיודע הלכות שחיטה. והש"ך מיקל שם שאפילו שותק ג"כ מותר ובזה נחלק עליו התבואת שור אבל באומר ברי מי יבוא אחרי הכרעת רמ"א. ולכן נראה לענ"ד שהכלים שהם בעין עוד משחיטת השוחט הנ"ל מותרים להשתמש בהם, ולרוב הטרדה אקצר:
תשובה ב
תשובה
להגאון אבר"ק קעלין בעל אור חדש:
בדיק לן בזה שאירע בקהלתו בשוחט דמתא שם שהוא מומחה ומוחזק וירא שמים ואירע דבר ששחט רק הקנה בעוף וכאשר הובא העוף לבית היה חי עדיין והחזירו את העוף לבית השוחט ושחט את הושט. ועתה שואל מר מה משפט הכלים כי כבר נאכל העוף ומה משפט השוחט מהיום והלאה. ושאל על הכלים אם לסמוך על תשובת שבות יעקב ח"ב סימן נ"ד שמכשיר בדיעבד אפילו את העוף עצמו. והנה הרב הזה דעתו יפה ועדיפא ליה כחא דהיתרא. אבל אני מיראי הוראה אני ואינני סומך על דברים שאין להם יסוד מוסד ואדרבה הרי הבעיא בגמרא שהה במיעוט סימנים מהו, לשון שהה היינו דיעבד שכבר שהה ועל זה נשאר בתיקו ופירש"י ולחומרא וא"כ לא ידעתי איך החליט להקל ולא הזכיר כלל שעכ"פ היה הפ"מ. ואמנם דעתו של השב"י נראה שהוא חושב דעכ"פ אין כאן נדנוד איסור תורה רק חומרא דרבנן והוא רק ספק לכך הקיל, ואעפ"כ אני תמה עליו דלו יהיה שהוא ספק דרבנן הרי אתחזיק איסורא והספק עם החזקה הוא בענין אחד שהספק הוא בשחיטה והחזקה היא חזקת אינו זבוחה, והמחבר הזה בספרו מנחת יעקב הסכים עכ"פ בחזקת איסור באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה להחמיר בספיקו, ואמנם על הכלים אם היה כאן רק איסור דרבנן היה מקום להקל אחר מעל"ע ודברנו מזה במקום אחר אפילו בודאי איסור דרבנן ואין כאן מקומו:
אבל באמת ראיתי בתב"ש סימן כ"ג ס"ק ט' שכתב שלדעת רש"י הוא ספק תורה ועם היות כי הראיה שהביא מדפסק רש"י בעיא זו לחומרא. לדעתי אינה מכרעת לפי מה שכתבתי שיש כאן חזקת איסור ואפי' בדרבנן ספקו לחומרא ואמנם התב"ש מביא שם עוד ראיות לזה ולכן אי אפשר להקל. גם נראה דאפילו לדעת השבות יעקב אין להקל בנדון דידן דבשלמא במיעוט הסימנים כיון שנשחט רובו הוה המיעוט כמו שנשחט וכמאן דמונח בדיקולא, ועיין בתשובת רשב"א סימן שמ"ד, ושוב מה שחותך לא מקרי כלל דרך שחיטה והרי שפירש ה"ר אושעיא הבעיא (חולין ל:) דשהה במיעוט סימנים היינו ששהה שיעור שהיה בעסקו לחתוך מיעוט סימנים והוה כחותך ברגל ולכך יש מקום להקל בשהייה לפי שזה שאוסר שהייה במיעוט בתרא הוא דוקא דרך שחיטה ולכך ע"י נכרי אין איסור לגמור כמבואר בדרישה סימן ב' ועיין בתב"ש כאן. וא"כ גם מיעוט הסימן לכך נסתפקו בגמרא דאולי לא מקרי כלל דרך שחיטה והוה כחותך ברגל. אבל כאן שהושט נשאר ושחטו אולי בזה לא נסתפקו בגמרא והוה נבילה דאורייתא לדברי התב"ש: ודע דגם ראית השבות יעקב להתיר בדיעבד מדנקט רש"י לשון מוטב להכותו על ראשו ג"כ לדעתי אינה ראיה דכוונת רש"י מוטב להכותו היינו אפילו מלחתך ע"י נכרי. ולכן כל הכלים אסורים והשוחט אולי כיון שראה בכמה חבורים דאינו פוסל רק דרך שחיטה היה סבור כיון שכבר הלר השליח עם העוף כבר הסיח דעתו מהשחיטה ולא מיחשב שוב שהיה בשחיטה ויש לדונו לכף זכות, ואעפ"כ טוב להעבירו על חדש או שני חדשים לפי ראות עיני מעלתו ולפי חזקת השוחט ביראת שמים. גם אין להקל בכאן כיון שכבר נתן העוף ליד השליח להוליכו לבית א"כ כבר גילה דעתו שנגמרה השחיטה שהרי גם רש"י מיירי שכבר השליך העוף מידו, וצריך לומר דאף שכבר השליכו ובתורת שחוט מ"מ אחרי שראה שעוד חי ולא נשחט כל הסימן חוזר ושוחט בתורת שחיטה ה"נ כאשר הוחזר העוף וראה שהושט נשאר שחט הושט בתורת שחיטה:
ועל דבר מחט התחובה בבית הכוסות אורך המחט לאורך בה"כ, אם היא תחובה ממש באורך הדופן אין להקל כי אם בהפסד מרובה יש להתישב וכעת אין להחליט הדבר. אבל שלא בהפ"מ ראוי לאסור. ולרוב הטרדה קצרתי:
תשובה ג
תשובה
לאהובי ידידי הרב המופלא ומופלג בתורה כבוד מוהר"ר ליזר נ"י:
ע"ד השוחט הנה מה ששוחט עופות לדעתי אין שום חשש לאסור דהחשוד לאיסור דרבנן אינו חשוד באיסור תורה. וכיון שלא נחשד רק שאינו בודק הריאה כהוגן אין כאן אלא איסור דרבנן ומן התורה נשחטה הותרה וחכמים החמירו לבדוק הריאה. גם בהמות ששוחט והשוחט הזקן עומד על גביו ג"כ לא ידעתי מה איכא למיחש כיון שעל בדיקת הסכין לא נחשד השוחט החדש כמ"ש דבאיסור תורה לא נעשה חשוד. ולענין בדיקת הריאה השוחט הזקן לא איתרע דתשות כחו מגרע כחו להרגיש פגימת הסכין לא לבדיקת הריאה. וגם על השוחט שנכשל תראו להקל עליו באיזה תשובה שיעשה ולא לדחותו לגמרי, שלדעתי כיון שלא אמר סתם כשר אלא אמר כאשר שאל אותו הזקן וויא איזט, והשיב בייא מיר איזט עס גוט כשר. הדברים אלו מראים שכוונתו שלדעתו היא טובה כשרה אבל אינו רוצה לסמוך על דעתו לחוד דאל"כ היה להשיב בקיצור עס איזט גוט כשר, ומה שהעידו עליו שהטריף סירכא תלויה אולי הרגיש איזה פגימה בסכין אחר שחיטה ונתיירא לומר כן ותלה להטריף עבור סירכא, ובלא"ה אם נחשד לאסור מספק אינו נחשד להתיר מספק, ואף שזה מורה שלא למד עכ"ז אין להעבירו בשביל זה לחלוטין. ולדעתי ראוי להעביר השוחט הזה על חודש או שני חדשים להיות לאות לבני מרי שלא להקל באיסורין ואחר כך יעמוד ויתודה על פשעו ויקבל עליו להיות נזהר היטב בבדיקת הראה, ועל כל פנים שנה תמימה יהיה מחויב להוציא הריאה לחוץ ולא יסמוך כל השנה על בדיקת משמוש היד בפנים עד שירגיל היטב ויהיה מומחה גמור בבדיקת פנים, שוב יהיה הנהגתו כשאר השוחטים:
תשובה ד
תשובה
מבן המחבר להרבני מו"ה חיים קיצע לק"ק אובן:
על דבר קושייתו על מה שכתב אדוני אבי מ"ו הגאון ז"ל בספרו נודע ביהודה קמא חלק יו"ד סי' ו' דלדעת הרמב"ן הלכה כר"ח בשיבר בו עצמות ונמצא פגום, והקשה מעלתו מדברי הרמב"ן בספר מלחמות בפ"ק דחולין על מה שכתב על דברי המאור בד"ה עוד כתב הרב אלפס והיכא דראה אחד ששחט ואזיל לעלמא ולא ידע אי גמיר כו' משם מוכח דהרמב"ן פסק כר"ה ולא כר"ח. הנה הטעות שנפל בדפוס בדברי הרמב"ן בספר המלחמות הטעה את מעלתו וסבר שהרמב"ן פסק בנאבד הסכין כר"ה דאוסר. אמנם האמת לא כן הוא וטעות נפל בדפוס ונתחלף במקום ר"ה ר"ח ובמקום ר"ח ר"ה דאיך אפשר לומר דאיפסקא הלכתא בסכין ששיבר בו עצמות כר"ה והלא בגמרא פסקינן הלכתא כר"ח בששיבר בו עצמות, ומעלתו דחק את עצמו וכתב בששיבר עצמות וגם נאבד בזה פסקינן לקולא, וזה הוא שיבוש דהא פלוגתא דר"ה ור"ח הוא בשוחט בסכין ונמצא פגום ולא מיירי כלל בנאבד וע"ז פסקינן בגמרא הלכתא כר"ח בששיבר בו עצמות הרי מפורש דאם שיבר בו עצמות והסכין פגום לפנינו הלכתא כר"ח דשרי:
אלא האמת יורה דרכו שכך צריך להיות ברמב"ן כדאיפסקא הלכתא בסכין ששיבר בו עצמות כר"ח והה"ד לאבד שהרי שניהם לא נבדקי וכר"ה בשלא שיבר בו עצמות ואפשר שהה"ד שצריך לבודקו. וביאור דברי הרמב"ן כך הוא דכשפסקינן בששיבר בו עצמות כר"ח דשרי הה"ד בנאבד הסכין אחר שחיטה ג"כ שרי דכיון שפסקינן בשיבר בו עצמות ונמצא פגום דשרי ותלינן הפגימה בעצמות וקשה הרי לא נבדק הסכין עכ"פ בין שחיטה לשבירת עצמות אלא דגם בנאבד הסכין ואי אפשר לבדוק ג"כ שרי רק בשלא שיבר בו עצמות ונמצא פגום פסקינן כר"ה דאסור וחיישינן שמא בעור נפגם על זה כתב דהה"ד שצריך לבודקו כשנמצא הסכין לראות אם יש בו פגימה והיינו היכא שלא שיבר בו עצמית דכל היכא דאיכא לברורי מבררין אבל אם שיבר בו עצמות הבדיקה לא מעלה ולא מוריד דאף אם ימצא פגום תלינן דנפגם בעצמות דהא פסקינן כר"ח בשיבר בו עצמות. וכל זה הוא פשוט וזיל קרי בי רב הוא. דברי הטרוד:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מוהר"י ז"ל
תשובה ה
בע"ה פראג יום ב' כ' שבט תקנ"ב לפ"ק.
תשובה
שלום להרב הגדול מו"ה יצחק אב"ד דעיר פעטשע:
מכתבו הגיעני וע"ד שאלותיו הנה בשאלה ראשונה הדין עמו וזה הת"ח שכנגדו שאכל משחיטת השוחט בודאי לא יפה עשה אם כדבריו כן הוא. ומה שטען זה שכנגדו שאפילו השוחט הוא מומר אם ישראל בודק סכין ונותן לו מותר לאכול משחיטתו, יפה השיב לו מעלתו, וזה אם לא נאמר בפירוש באגרת איסור ששחיטתו שחיטת כותי אבל כיון שנאמר בפירוש כשחיטת כותי והלא שחיטת כותי אסורה אפילו אם ישראל בודק סכין ונותן לו. אבלמה שכתב מעלתו אפילו אם היה נאמר סתם ששחיטתו אסורה הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם ולשון ב"א שחיטתו אסורה משמע אפילו אחרים עומדין ע"ג, לא ידעתי מזה אדרבה לשון ב"א הוא להיפך ששחיטתו אסורה היינו כשחיטת מומר. אבל מה לנו לפלפל בזה כיון שבפירוש נאמר ששחיטתו כשחיטת כותי ואף שאין זה דבר המתפיס בנדר ולא שייך בו נדר, יפה השיב מעלתו שזה שייך במה שאדם אוסר על עצמו אבל מה שאחרים עושין יכולים הם לגזור על פתו ועל יינו שיהיה פתו כפת כותי ויינו כיין נסך כמבואר בסי' ר"ה סעיף ב' בהגה"ה. ואמנם על שאלה שניה שכתב מעלתו שכל ספיקא להחמיר כסתם נדרים להחמיר כמבואר בסי' רי"ח טעה בדברי עצמו כיון שכבר מבואר שאין זה דבר הנדור ולא מתפיס בנדר רק שרבים יכולים לגזור א"כ אין ספיקא להחמיר. גם אני בחיבורי נ"ב חאה"ע סימן ע"ז בד"ה ומאד תמהני כו' הוכחתי מדברי הר"ן שהחרם הוא דאורייתא:
ואמנם בתשובותי האחרונים אשר עדיין לא באו בדפוס* [הגה"ה עיין לקמן סעיף קמ"א.] נתתי לבי שאע"פ שהחרם אינו מדרבנן אבל איני דאורייתא ממש. ומצאתי הדבר מפורש בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רס"ג שכתב דין המנודה אינו ד"ת שא"כ לא היו יכולים להקל ולא להחמיר כו' ולפיכך כל תיקו שנאמרה במה שבא השאלה עליו בפ' ואלו מגלחין כו' וסלקי כולי בתיקו וכולהו לקולא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו ואילו היה דינו דבר תורה היה לחומרא ככל ספיקא דאורייתא אלא דברי קבלה הן אורו ארור יושביה עכ"ל הרמב"ן. הרי מפורש שמה שבדברי קבלה הוי ספיקא לקולא וכיון שגם * [הגה"ה הרב הגאון ז"ל חי זה כמאה שנים לפנינו במדינת בעהמען. ושם בזמן ההוא התנהגו כל עניני הקהלות ע"פ הרב ופרנסי הקהל. והממשלה לא התערבה בעניני הקהל. ע"כ תיקנו אז תקנות בגזרת חרם לעת הצורך בעניני הקהלה. וגם לפעמים נידו והחרימו למסרב נגד דעת הקהל או למבזה את הרב או את פרנסי הקהל וכדומה בפרצת הדת. והממשלה ידעה מזה ולא כהתה בהם. ואדרבה במה שנוגע לענין גביית המס היו מוכרחים ע"פ פקודת השררה להוסיף בשעת הכרזת החרם תקיעת שופר וכבוי נרות בכדי לאיים על הצבור. כמבואר במהדורא קמא יור"ד סימן ס"ז ע"ש. אשר לא כן בימינו אלה ובפרט במדינתנו גם כל עניני הקהלות והרבנות מתנהגים ומושגחים ע"פ חוקי הממשלה. וממילא אין מקום לעניני חרם המדוברים בסי' זה ובסימנים האחרים. ואתה הקורא הנבון שמור הדברים וזכרם. כי כן הרבה המחבר ז"ל להעיר במקומות הרבה בכל הספרים שחבר וגם בספר הזה מהדורא קמא ומהדורא תנינא, לשמור חוקי הממשלה יר"ה. ושלא להתנגד ח"ו לאחד מחוקיה. כמצווה עלינו בכתובים "אני פי מלך שמור" ובתלמוד ופוסקים הסכימו להלכה דינא דמלכותא דינא:] החרם הוא מדברי קבלה הוי ספיקא לקולא. בכן אם הסכימו רוב בני עירו ובפרט הלומדים להכשיר השוחט יש יכולת בידם להכשירו רק שיודיענו מקודם על מה הם מכשירים אותו, כי לפי דברי מעלתו האכיל השוחט טריפות לישראל. בכן אם יש להם איזה טעם הגון על מה הם מכשירים אותו יודיעני ואז אדע להשיב. דברי הד"ש:
תשובה ו
בע"ה פראג יום א' חי אייר תקמ"ח לפ"ק.
תשובה
אלהים יענה בטוב מענה את שלום כבוד אהובי תלמידי ידידי האלוף והתורני המופלא כבוד מו"ה חיים נר"ו:
מה שהקשית על מ"ש הט"ז ביו"ד סימן ט"ו סק"ז שהקשה דהוה ס"ס שמא יש לו ח' ימים וספק שמא כלו חדשיו. והקשית הא כתבו התוס' בב"מ דף ק' בד"ה הא מני דאמרינן אוקמה אחזקת מעוברת והשתא היא שילדה וא"כ הרי כתב הט"ז עצמו בסימן ק"י ס"ק ט"ו דלא אמרינן ס"ס היכא שסותר החזקה: דע שאם הייתי רוצה לדחות קושייתך הייתי אומר דשם בסימן ק"י כל ספק שתאמר הוא סותר החזקה אבל כאן אף שהספק שמא יש לו ח' ימים סותר החזקה מ"מ הספק שמא כלו חדשיו אינו סותר החזקה שאף דאוקמינן בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה מ"מ יכול להיות שכלו לו חדשיו אלא דשנויא דחיקא לא משנינן דאכתי יש להשיב דגם על העיבור אמרינן חזקת אינה מעוברת ולא נתעברה כי אם מקרוב שעדיין לא כלו חדשי העיבור. אבל באמת אין כאן קושיא כלל שבמס' נדה דף מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה דקים ליה וכו' הקשו אמאי לא אזלינן בההוא עגל בתר רובא שרוב ולדות אינן נפלים. ותירצו דנפלים הוה מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכך החמירו חכמים וא"כ מן הדין היה לנו להתיר מצד רוב אלא דחכמים החמירו מצד מיעוט דשכיח ורובא עדיף מחזקה וכאן אף שהוא מיעוט השכיח מ"מ לא גרע מחזקה ואוקי רובא נגד חזקה והיה לנו להתיר מטעם ס"ס:
שנית הקשית על מה שתירץ הט"ז שם דע"כ יש כאן ספק נפל וכו' והקשית הלא כאן ספק אחד מתיר יותר מחבירו דספק שמא הוא בן שמונת ימים מתיר אפילו לקרבן וספק כלו חדשיו מתיר רק להדיוט. ובקושיא זו אשתבשת שהיית סובר שכוונת הט"ז מטעם דשני הספיקות הם שם אחד. ולא כן הוא כוונת הט"ז כי כוונתו שאין ס"ס המתהפך וכשאתה מתחיל שמא נפל אין לך שוב שום ספק להתיר. זולת זה לרוב טרדות הזמן וסבותיו אין בידי להאריך:
תשובה ז
תשובה
מבן המחבר לכבוד אהובי ידידי הרב המאה"ג המופלג בתורה וביראה כבוד מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק קו"ו יע"א:
מכתבו הנ"ל הגיעני. וע"ד שאלתו שאלת חכם בעגל שנולד ביום א' שעה אחת קודם לילה אם מותר לשוחטו במוצאי שבת שלאחריו אי אמרינן ביום הלידה מקצת היום ככולו והוי ליל מוצאי שבת ליל שמיני או אם בעינן מעל"ע: והנה דעת מעלתו שחושבים מעל"ע באותן ז' ימים וכן משמע מלשון הט"ז בי"ד סימן ט"ו בס"ק ב' ונקט בלשונו מעל"ע וכן הביא הבאר היטב דהנך ז' ימים צריך מעל"ע, והנה ודאי יפה הורה כבוד מעלתו שהחמיר בזה שצריך מעת לעת ושאלתו מפורש בספר הנחמד פרי מגדים על ש"ע יו"ד במשבצות זהב סימן ט"ו וז"ל. והנך ז' ימים בעינן מעל"ע דוקא ולא אם נולד סוף יום א' אם הגיע תחלת ליל מוצאי שבת יהיה יוצא מכלל נפל דא"כ מאי פריך בשבת דף קל"ו מימהל היכי מהלינן אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ע"ש. הרי ממש כמו שהורה מעלתו: אך אני אומר אם לדין יש תשובה וראשון נאמר דדברי פרי מגדים הנ"ל תמוהים מאד דמה שמביא מקושית הגמרא במסכת שבת מימהל היכי מהלינן לא ידעתי מאי שייכות יש לזה לדין ח' ימים של בהמה דאף אי הנך ז' להוציא מידי ספק נפל בבהמה לא צריך מעל"ע אפ"ה פריך הגמרא שפיר דהא קושית הגמרא קא סובבת והולכת על רשב"ג שם דאמר כל ששהה למ"ד יום באדם וח' יום בבהמה אינו נפל וע"ז פריך הגמרא מימהל היכי מלינן בשמיני בשבת הא עדיין לא יצא מכלל נפל דהא עדיין הוא תוך למ"ד יום ללידתו ושמא נפל הוא דהא לא שהה עדיין למ"ד יום להוציא מידי ספק נפל. ולא ידעתי איך נתחלף להגאון בעל פרי מגדים בין אדם לבהמה וכי ניים ושכיב רב אמר להא מלתא. והנה לא די שאין ראייתו ראיה אלא שראיתי קדוש אחד מדבר וסובר דלא בעינן בהנך ז' ימים מעל"ע והוא הגאון בעל תבואות שור בסי' י"ד ביו"ד וז"ל. אם לא נודע אי כלו חדשיו אע"ג דמדאורייתא שרי ביום לידתו מ"מ מדרבנן אסור אפילו בדיעבד עד שישהה ז' ימים ויום הלידה בכלל ובתחלת ליל שמיני מותר לשוחטו עכ"ל. הרי שכתב ויום הלידה בכלל ואי ס"ד דמונין הנך ז' ימים מעת לעת לענין מאי כתב ויום הלידה בכלל הא מתחילין למנות משעה שנולד שבעה מעת לעת. אלא ודאי רצונו לומר שיום הלידה הוי בכלל ז' ימים ונחשב ליום אחד אף אם נולד באמצע היום ולא בעינן מעל"ע דלא כדעת הגאון בעל פרי מגדים. היוצא מזה דדבר זה במחלוקת שנויה בין הנך רבוותא:
והנה מסברא נראה כדעת תבואות שור דהרי מסקינן במסכת בכורות כ"א ע"א דכ"ע ס"ל מקצת היום ככולו ואף שבסוף דהיינו ביום ז' לא אמרינן מקצת היום ככולו זה הוא מגזירת הכתוב דכתיב מיום השמיני והלאה אסור ואפילו ליל שמיני לקרבן מכלל דעד הלילה עדיין הוא אסור. וכן בנדה אמרינן בתחלתה מקצת היום ככולו ובסופה לא אמרינן מקצת היום ככולו. ועיין בתוס' מס' ר"ה דף י' ע"א ד"ה שנים ואף שבזבה הוא להיפך הרי שאין זה תליא בזה. וכן יש להוכיח מכל הפוסקים דכתבו דאסור משום ספק לפל עד תחלת ליל שמיני מסתימת לשונם משמע דלא בעינן מעת לעת דמדכתבו דמתחלת ליל שמיני מותר ואי מונין הנך ז' ימים מעל"ע משעה שנולד א"כ יש במציאות שנתיר באמצע יום דהיינו אם נולד בשחרית ביום א"כ כלין הז' מעל"ע ג"כ בשחרית ואז ניתר תיכף לשוחטו ואיך סתמו וכתבו שמתחלת ליל שמיני מותר וזה לא יתכן אלא אם נולד בסוף היום ולמה זה כל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד ונקטו בכי האי גונא שניתר בתחלת ליל שמיני ולמה לא נקטו גם בכי האי גונא דיהיה מותר לשוחטו באמצע יום דהיינו אם כלין הז' מעל"ע באמצע יום:
ודוחק לומר דכתבו כן לרבותא דאף לענין הקרבה לא ניתר לגבוה אלא עד אחר ליל שמיני כדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה וכמו שדרש ר' אפוטריקו במסכת חולין דף פ"א ע"א דר' אפוטריקו רמי כתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו הא ליל שמיני מותר ואח"כ כתיב ומיום השמיני והלאה הא בלילה אסור ומשני לילה לקדושה ויום להקרבה ולכך נקטו הפוסקים בחולין דמותר בליל שמיני לרבותא, זה דוחק דאף אי הוי נקטו מלתא דפסיקתא דבחולין מותר לאחר ז' מעל"ע ג"כ הוי ידעינן הך רבותא דהא לענין קרבן אם כלין הז' מעל"ע בסוף היום אפ"ה אסור עד יום שלאחריו אלא ודאי כדעת התבואות שור דיום הלידה נחשב ליום שלם אף אם נולד בחמצע יום וא"כ תמיד כליו הז' ימים בסוף היום ושפיר נקטו הפוסקים מלתא דפסיקתא דבליל שמיני מותר דתמיד כן הוא שסוף יום השביעי הוא סמוך ללילי שמיני, וכן נראה דגבי עוף ספק טריפה בסימן פ"ו דמשהין אותו עד שיטיל כל ביציו וצריך כ"א יום נאמר בפוסקים כ"א יום שלמים, ואי גם בהנך ז' ימים להוציא מספק נפל צריך מעל"ע ה"ל לפוסקים ג"כ לומר ז' ימים שלמים:
עוד ראיה נ"ל מסוגיא דחולין דר' אפוטריקו רמי קראי אהדדי כתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו הא בלילה מותר וכתיב ומיום השמיני והלאה הא בלילה לא ומשני הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה ופירש"י דמשעבר יום שביעי מותר לקדשו משחשכה ואינו עובר משום בל תקדיש פסולים. והתוס' שם בד"ה יום להרצאה מקשים וא"ת מביום צותו נפקא ביום ולא בלילה ויש לומר דמהאי קרא לא הוה פסלינן לילה שאחר שבעה אלא כמו שאר לילות ואם עלה לא ירד להכי צריך קרא דהכא דהוי מחוסר זמן ואם עלה ירד כו'. ועוד י"ל דנפקא מיניה הא דפסול משום מחוסר זמן דפסול אף בבמה אבל פסול לילה ליכא בבמה לשמואל בשלהי זבחים עכ"ל ע"ש:
והנה רבי אפוטרוקי דרש להך קרא דדחיק ומוקי אנפשיה דלילה לקדושה אף שהוא עדיין מחוסר זמן וחידוש הוא שחידשה תורה דכאן יכול להקדיש מחוסר זמן אף דקיי"ל בעלמא דאינו יכול להקדיש מחוסר זמן. ועיין במשנה למלך בפ"ג מאיסורי מזבח הלכה ח' בד"ה לא ידעתי כו' ע"ש היטב. ומעתה אי אמרינן דהנך ז' ימים חשבינן מעל"ע קשה דלמה ליה לר' אפוטריקו לדרוש ולתרץ קראי ללמוד מיניה חידוש דין דלילה לקדושה אף דהוי מחוסר זמן הא יש לו תירוץ מרווח ליישב קראי והכי ה"ל לתרץ קראי דמה שנאמר שבעת ימים יהיה תחת אמו מיירי כגון דנולד ביום קודם הקרבת תמיד בין הערבים אז ראוי הוא להקריב תיכף כשנשלם הז' מעל"ע דעדיין ראוי הוא להקריב באמצע יום וזה אינו ממועט מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה דשפיר קרינן ביה יום השמיני תיכף ככלות ז' מעל"ע דעדיין יום הוא וראוי להקריב דתיכף בהשלמת ז' מעל"ע מתחיל יום השמיני. ואין לתמוה על זה דאיך יהיה יום אחד חלוק להיות מקצת היום נחשב לשביעי ומקצת היום יהיה נחשב לשמיני כיון שיום אחד הוא. אין זה תמיה דהא מצינו בכי האי גוונא לענין שנה במסכת זבחים דף כ"ה ע"ב ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה ובשעת הולכה וזריקה בן שתים אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים ע"ש. הרי שיום אחד מתחלק להיות החצי נחשב לשנה העברה וחציו השנית לשנה שניה א"כ גם הכא דאם כלין הז' מעל"ע באמצע היום נחשב החלק השני מהיום ליום השמיני ושפיר נתרא מיום השמיני והלאה ירצה להקריבו תיכף בו ביום ועל זה נאמר שבעת ימים יהיה תחת אמו ולא יותר וקרא דומיום השמיני והלאה דקא ממעט לילה מיירי כגון שנולד אחר זמן תמיד של בין הערבים סמוך ללילה בזה נשלמו הז' מעל"ע בסוף היום בשעה שאינו ראוי להקריב על זה נאמר ומיום השמיני והלאה ירצה יום ולא לילה למעט ליל שמיני שיהיה מחוסר זמן הואיל ויום שמיני עדיין לא הגיע והוי מחוסר זמן ממש אפילו לקדושה וא"כ למה לא מיישב ר' אפוטריקו רומיא דקראי בכי האי גוונא. אלא ודאי ע"כ צ"ל דיום הלידה נחשב תמיד ליום שלם ואף אם נולד שעה אחת קודם הלילה מונין זה היום הלידה ליום ראשון ולא בעינן מעל"ע וא"כ תמיד נשלמו הז' ימים בסוף היום דכיון דיום הלידה נחשב ליום שלם א"כ מונין לו עוד ששה ימים שלמים ונשלמו תמיד הז' ימים בסוף יום השביעי ושפיר קשו קראי אהדדי דשבעת ימים יהיה תחת אמו משמע דבלילה שפיר דמי ואח"כ כתב ומיום השמיני והלחה דמשמע דממעט ליל שמיני. ועל זה צריך ר' אפוטריקו לתרץ דלילה לקדושה ויום השמיני להרצאה דליכא לאוקמי קרא כשנשלמו הז' ימים באמצע יום דזה אינו במציאות כלל דתמיד נשלמו ז' ימים בסוף היום כנ"ל, ודוק:
עוד ראיה נ"ל דלא בעינן מעל"ע מתוס' במסכת ערכין דף י"ח ע"ב ד"ה שנתו כו' הקשה הר"ש למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאלת"ה היאך נמצא תמידין כשרין לר"ה כו'. ויש מפרשים דאין אנו מתחילין מנין שנתו כי אם מיום הרצאה ואינו כן דלא אמרינן הכי אלא לענין בל תאחר אבל לענין שנים לא דהא אמרינן בפ"ב דזבחים דשעות פוסלות בקדשים פי' אם שחט כבש שהשלים קודם שהגיע מעל"ע ללידתו ולא הספיק לזרוק את הדם עד שעבר מעל"ע עד שעת לידתו פסול ואי אזלינן ביה אחר ההרצאה לא תמצא דין זה לעולם שהרי לעולם הוא בן שנתו עכ"ל ע"ש. ומעתה אי ס"ד דהנך ז' ימים מונין מעל"ע א"כ לא מוכיחים התוס' מידי דאף שמתחיל למנות שנתו משעה שראוי להרצאה ואפ"ה משכחת הך דינא שהשלים שנתו בין שחיטה לזריקה כגון שנולד באמצע יום א"כ נשלמו ז' מעל"ע ג"כ באמצע היום ומאז מתחילין למנות שנתו דהא מותר לשוחטו תיכף ואינו ממועט מיום השמיני וכיון דשעות פוסלות בקדשים נשלם שנתו ג"כ באמצע יום ושחט שעה אחת קודם השלמת שנתו ולא הספיק לזרוק את הדם עד שנשלמה השנה וא"כ לא מוכיחים התוס' מידי דשפיר יכולין לומר כדעת היש אומרים. אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דז' ימים להרצאה אינן נמנים מעל"ע כי אם ימים ויום הלידה נחשב ליום שלם ונגמרו הז' ימים בסוף היום וליל השמיני לאו זמן הרצאה הוא דהא ממעט מיום השמיני והלאה ואינו ראוי לשוחטה אלא עד הבוקר של יום השמיני וא"כ שפיר מוכיחים התוס' דאי מונין שנתו מיום ההרצאה א"כ מתחיל השנה בבוקר וגם נשלם בבוקר ואיך יהיה במציאות שיהיה השחיטה קודם שנשלם השנה והזריקה אחר שנשלם השנה ביום אחד הא תיכף בעלות הבוקר כשיגיע זמן שחיטה נשלם שנתו:
ומעתה מכל הני מילי מוכח דלא בעינן מעל"ע כדעת התבואות שור ודלא כפרי מגדים. אך אני אומר דאפ"ה אם יבוא מעשה לידי יהיה קשה עלי להקל נגד מה שמפורש בבעלי הוראה המפורסמים לאיסור ויפה הורה מעלתו. אמנם אעפ"כ אינו ראוי לכנוס במחלוקת עבור זה והמיקל לא הפסיד ובלא"ה הוא רק איסורא דרבנן דמדאורייתא לא צריך כלל הנך ז' ימים דאזלינן בתר רובא דלאו נפלים הם. והיה זה שלום. כ"ד אוהבו המוכן לטובתו:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מהר"י ז"ל.
תשובה ח
תשובה
שלמה משנתו, ומדעת קונו יש בדעתו. הוא כבוד אהובי האלוף התורני המופלא מו"ה זלמן אובן נ"י:
אשר שאל למה ביו"ד סימן ט"ז באותו ואת בנו שנתערב התיר המחבר דנכבשינהו דניידי ולמה בא"ח סימן תצ"ז סעיף י"ב פסק בזימן שנים ומצא שלשה שאסורין ולמה לא פסק דנכבשינהו דניידי: הנה מלבד שעיקר הקושיא אין לה מקום דאולי הש"ע חושש דהני כולהו אחריני ועיין במג"א ס"ק י"ד. ואי משום דהר"ן פסק שהטעם משום דאיכא חד שאינו מוכן ואינו בטל משום שהוא דבר שיש לו מתירין* [הג"ה מבן המחבר הנה גם אותו ואת בנו הוא דבר שיל"מ. וכבר הקשה זה אאמ"ו הגאון ז"ל בסכרו צל"ח למס' ביצה דף י' ע"ב איך פסקינן באותו ואת בנו דנכבשינהו דניידי הא בדבר שיל"מ לא אמרינן כל דפריש מר"פ כמו שכתב המג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ג גבי ביצים שמביא הנכרי בי"ט ע"ש. ולי נראה ליישב ע"פ מה דפסקינן בא"ח סי' ש"כ ס"ב ביין שבגיגית שענבים בתוכו דבטיל ולא אמרינן דהוי דשיל"מ הואיל ולא היה האיסור ניכר קודם שנתערב ע"ש במג"א ובט"ז. ולפ"ז יש לומר דגם באותו ואת בנו מיירי שנתערב האם קודם ששחנו הבת וא"כ ג"כ לא ניכר האיסור קודם התערובת כמו בענבים שבגיגית. ומה שכתב בש"ע בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערב וכו' אין הכונה שנתערב אחר שחיטת האם אלא הפירוש שנתערב כבר קודם השחיטה:] וע"ש במג"א ודלמא הר"ן גם באותו ואת בנו סובר דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ואינו סובר סברת רמ"א בי"ד סימן ק"י ס"ו לחלק בין ניידי כולהו לניידי מקצתן. ועוד גם בלא"ה לא קשיא ולא מידי וכמה תשובת בדבר דכאן בגוזלות שזה דאתי מעלמא הוא אסור אם כן אם נכבשינהו ויהיה ההיתר מצד כל דפריש מרובא פריש אמרינן ודלמא כל דפריש הוא מרובא דעלמא והוא האסור ועוד דאסור למכבשינהו בי"ט כיון שעל ידי זה הם נתרים מחשש מתקן. והנה יבש ביבש שנתערב חד בתרי אלמלא שהשלכת אחד מהם הוא רק חומרא בעלמא היה אסור להשליך אחד מהם בשבת וי"ט כדי להתיר האחרון עיין במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד ואם כן כאן שעיקר ההיתר הוא דנכבשינהו אסור לעשות זה בי"ט:
תשובה ט
תשובה
שלום לכבוד אהובי בני ידידי וחביבי הרב הגדול המופלג ומושלם מו"ה יעקבקא סג"ל נר"ו, בק"ק בראד:
מכתבך קבלתי וראיתי כי חציך שנונים להשיב הרבה על מה שחידשתי בצל"ח בפסחים ע"ג ע"א והמצאתי דבר חדש דגם בשחיטה אמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וממילא מטמא טומאת נבילה. וע"ז הרבית להשיב משחוטי חוץ ומחולין שנ"ב ומשוחט לע"ז. וסיימת דבריך כי הקושיא תלהט אנה ואנה עד אין די ביאור כל הסוגיא. והנה ראיתי כי מוחלט בדעתך שאין שום מרפא לדברי ושנדחים לגמרי וטעיתי כטועה בדבר משנה: דע בני כי לא מחשבותיך מחשבותי ואחת דברתי ומינה לא אזוז ושום סוגיא אינה סותרת סברא זו. ומתחלה אני תמה הלא קושיא זו משחוטי חוץ כבר קדמך אחיך בני הרב מוהרר"ש וכתב שם דשאני ש"ח דכתיב אשר ישחט וקראתו התורה שחיטה ובזה גם השוחט לע"ז אינו מטמא טומאת נבילות שג"כ התורה קראתו זביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם. ובזה נשארו כל ההקדמות שכתבתי בסוגי' דף ע"ג על מכונם ודברי הסוגיא הם דבר דבור על אופנו כמו שהארכתי שם, רק מה שכתבתי לתרץ קושית התוס' בד"ה תיקן להוציאו כו' זה לבד נדחה. וצריך אני ע"כ להסכים לתירוץ התוס' וע"ז כוונתי בסוף החיבור שאני מודה לדברי בני:
ואמנם מה שהקשית מחשנ"ב ששנינו בר"פ אותו ואת בנו חולין בפנים השני סופג את הארבעים ע"ש ובזה חשבת אתה שהיא קושיא גדולה: דע בני כי גם הא לא קשיא ולא מידי. ושתי תשובות בדבר. חדא מהא דאמרינן בקידושין נ"ז ע"ב יכול לא ישחט ואם שחט יהיה מותר ת"ל כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב ע"ש. ומדאיצטריך ואכלת לאסרו באכילה מכלל שאינו נבילה, הא חדא. ואמנם בספרי דריש מהאי ואכלת שלא תאמר מה קדשים בזמן כו' ת"ל ואכלת בשעריך בכל אות נפשך כו' ואולי ממילא דרשינן ג"כ הך דיוקא בריחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום. ועכ"פ שוב אין כאן הוכחה שאינו נבילה. ולכן נלע"ד להוכיח ממה דאמרינן מתחלה שם בקידושין חש"ב מנה"מ אר"י משום ר"מ אמרה תורה כו' מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור איכא למיפרך מה לשלי בשלך ענוש כרת כו' ע"ש. אומר אני כיון שביארתי לעיל דשחוטי חוץ אינו מטמא כנבילה שהכתוב קראו שחיטה ממילא אפילו ע"פ בנין אב של ר"מ אמרה תורה שחוט שלי בשלי כו' מה שלי בשלך מהני לטהר מידי נבילה אף שלך בשלי מהני לטהר מידי נבילה וכאן ליכא למיפרך שכן כרת דאדרבה אפילו ק"ו הוא מה שלי בשלך שאפילו ענוש כרת אפ"ה מטהר מידי נבילה ק"ו שלך בשלי שאינו בכרת שמטהר מידי נבילה. באופן שכל מה שכתבתי בחיבורי נשאר שריר וקיים זולת מה שרציתי לדחות קושית התוס' והודיתי לבני. וכ"ז היה בעת שנגמר הדפוס אבל אח"כ חזרתי ממה שהודיתי לאחיך בני נר"ו וכל דברי קיימים בל ידח מהם נדח:
ומתחלה אמרתי לדקדק בסוגיא דחולין דף פ' א"ר אושעיא כולא מתניתן דלא כר"ש קדשים בחוץ כו' מכדי שמעינן לר"ש שחיטה שאינה ראויה וכו' קמא מיקטל קטליה חולין בפנים כו' מיקטל קטליה כו'. ודברים הללו תמוהין דאטו משום דסובר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה מש"ה נימא מיקטל קטליה דהרי מודה ר"ש ששחיטה שא"ר מטהר מידי נבילה כמבואר דף פ"ה ע"ב ואיך אמר מיקטל קטליה הרי אם קטליה הרי הוא נבילה ממש והכי הול"ל כיון דאמר ר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה שחיטת חוץ לאו שחיטה היא שאינו מתקבל בפנים כו' כדאמר אח"כ גבי קדשים בפנים. ולתרץ זה אקדים הצעה אחת וזו היא, כי שחיטה שא"ר עם כל מה דאמר רחמנא לא תעביד שני ענינים חלוקים הם ואינם תלויים זה בזה והרי טריפה שחיטה שא"ר היא ואטו אמר רחמנא שלא ישחט את הטריפה ואין שום איסור לשחוט את הטריפה ודעת רש"ל שיש אפילו מצוה בשחיטתה שהרי פסק שרשאי לברך ברכת השחיטה אפילו איתיליד רעותא דאף אם תמצא טריפה הרי שחיטתה מטהרה מידי נבילה עיין בש"ך בי"ד סי' י"ט ס"ק ב'. אבל שחיטת טריפה שחיטה שא"ר הוי כיון שאינה מתרת באכילה. ומה שמצינו שר"ש מודה ששחיטה שא"ר מטהרה מידי נבילה היינו מה שאין בשחיטתה שום חסרון אחר רק שאינה מתרת באכילה ויליף זה מטריפה ששחיטתה מטהרה מידי נבילה, עיין דף פ"ה ע"ב:
ואמנם מה דאמר רבא בתמורה כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני:
אמר שמואל חבל על דאבדין ולא נמצא בהעתקה בספרי דבי רב אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל יותר מזה ונפסק הענין. וגוף האגרת נאבד מיד אחי הרב המאה"ג מהרר"י בשריפה שהיה לפני כמה שנים בק"ק בראד. וכדי לקיים מצות השלמה שלא תהיה תורת רבינו אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל חסר אפילו אות אחת נראה לענ"ד לעשות כוון בדבריו, וכמדומה שכוונת אאמ"ו הגאון ז"ל היה בזה לומר. דלפי מה שהקדים מה שמצינו דמודה ר"ש בשחיטה שא"ר שמטהרה מידי נבילה היינו בשחיטה שאין בה שום חסרון אחר ואין בה איסור אבל אם יש בשחיטה איסור שהכתוב אסרה שחיטה זו כגון שחיטת קדשים בחוץ או שחיטת חולין בעזרה וכדומה דאיכא לאו בשחיטה עצמה בזה לאו משום שחיטה שא"ר אתינן עלה אלא גם משום מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני לרבא בסוגיא דתמורה. והנה לא שייך בשחיטת חוץ ובחולין שנשחטו בעזרה לומר אי עביד לא מהני דהרי רבא עצמו אמר במסכת זבחים (ס"ט ע"א) אם הועילו לו לשחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה. וטעמא דמלתא דכיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא דבזה אי עביד מהני ושפיר תני במתניתן גבי אותו ואת בנו קדשים בחוץ וחולין בפנים שהשני חייב משום אותו ואת בנו ולא אמרינן לרבנן דשחיטת קמא לאו שחיטה היא משום דאי עביד לא מהני כיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא דלהוי מיחשב שחיטה ואמרינן דלכל מילי מיחשב שחיטה גם לטהרה מידי נבילה ולכך השני חייב משום אותו ואת בנו:
אמנם כל זה הוא לרבנן אבל לר"ש לא שייך לומר זה דהרי חזינן דלר"ש דסובר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה לא הועיל מה שקראתו התורה שחיטה לכל שאר מילי והוי שחיטה שא"ר כמוכח בסוגיא דחולין פ' ע"א דקאמר ר' אושעיא דכולא מתני' דלא כר"ש. ומעתה ממילא נשמע אם איכא איסור בגוף השחיטה כגון שוחט בחוץ וחולין בעזרה מטמא כנבילה ושחיטתו אינו מועיל. והדרינן לכללא דרבא דסובר במס' תמורה דכל מילי דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ואף שהתורה קראתו שחיטה זה הוא גזירת הכתוב לענין ליחייב עליה משום שחיטת חוץ וחולין בעזרה ולא לענין שאר מילי, ועיין בתוס' חולין פ' ע"ב ד"ה שחיטה שא"ר כו' ודוק. ולפ"ז מיושב מה דקאמר הגמרא מכדי סבירא ליה לר"ש שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה קמא מיקטל קטליה, והקשה אאמ"ו הגאון ז"ל דאטו משום שחיטה שא"ר שייך למימר דמיקטל קטליה הא מודה ר"ש דמטהר מידי נבילה והול"ל מכדי ס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה שחיטת חוץ לאו שחיטה היא. אמנם לפי הנ"ל כך היא הצעת הגמרא דר"א סובר כרבא בתמורה דאי עביד לא מהני וקאמר מכדי שמעינן ליה לר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ונפקא ליה מטבוח טבח והכן אף דלענין שחיטת חוץ מיחשב שחיטה לא גמר ר"ש שאר מילי משחיטת חוץ כמו דאיתא לקמן דף פ"ה ע"א. הרי דלר"ש לא הועיל לשאר מילי מה דקראתו התורה שחיטה אם כן ממילא לרבא דסבר אי עביד לא מהני והוי כמיקטל קטליה והוי נבילה דאף דהוי שחיטה לענין שחיטת חוץ מ"מ לשאר מילי לא הוי שחיטה הואיל וא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני:
היוצא מזה דלר"ש כל שהוא משום שחיטה שא"ר ואין איסור בשחיטתו כמו טריפה ששחטה בזה מטהרה מידי נבלה דמודה ר"ש ששחיטת טריפה מטהר מידי נבלה כמו דאיתא לקמן פ"ה ע"ב ובכמה דוכתא דדרשינן וכי ימות מן הבהמה כו' ואיזו זו טריפה ששחטו. ומטעם זה אמרינן לר"ש שם במסכת חולין וכן הוא בקידושין נ"ח ע"א דהשוחט את הטריפה חולין בעזרה דמותר בהנאה ולא שייך בזה לומר אי עביד לא מהני דהואיל ומצד שהיא טריפה היא שחיטה שא"ר שוב לית ביה משום חוב"ע ולכך מותר בהנאה וממילא מטהרה מידי נבילה דטריפה ששחט אף שהיא שחיטה שאינה ראויה מ"מ מטהרה מידי נבילה ואיסור חולין בעזרה פקע מיניה מצד שהיא שחיטה שא"ר וכל זה בשוחט את הטריפה דלית אסור בהאי שחיטה אבל היכי דאיכא איסור בהאי שחיטה כגון שוחט בהמה כשרה קדשים בחוץ או חולין בעזרה בזה לר"ש אינו מטהר מידי נבילה לרבא במס' תמורה מטעם דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וליכא כלל שחיטה כי אם כהורגו. ומעתה מסולקת הקושיא שנדפס משמי בסוף הצל"ח ודברי אאמ"ו הגאון בצל"ח שרירין וקיימים, דשם פריך אי מקלקל בחבורה פטור שוחט בשבת בחוץ מאי תיקן, ומקשים התוס' א"א דטומאת ע"ז הוא רק מדרבנן אמאי לא אמר תיקן להוציא מידי נבילה. ע"ז שפיר מתרץ אאמ"ו לרבא דאי עביד לא מהני א"כ כל שחיטת איסור אינו מטהר מידי נבילה דהוי כהורגה ואף התורה קראו שחיטה בשחיטת חוץ כל זה הוא לרבנן אבל לר"ש לא אמרינן כן כנ"ל והרי הסוגיא בפסחים קאי אליבא דר"ש כמו שכתבו התוס' שם בד"ה לדברי האומר. כן נראה לי בכוונת דברי אאמ"ו הגאון ז"ל:
ואני לעצמי נ"ל לפי מה שמתרצים התוס' בתמורה (דף ד' ב') בד"ה רבא אמר דבירושלמי יש קרא להכשיר בשוחט פסח על החמץ ע"ש. א"כ יש לומר דילפינן כל שחיטת איסור משוחט פסח על חמץ דאי עביד מהני ועיין לעיל בחלק א"ח סימן קל"ו:
אך בגוף הדבר אי אמרינן בשחיטה שנעשה באיסור אי עביד לא מהני למה בשוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן ביה אי עביד לא מהני (ועיין בשער המלך בפ"ג מהל' גירושין שהאריך בזה). מצאתי בין כתבי קודש של אאמ"ו הגאון ז"ל שהתחיל לכתוב קונטרס מיוחד על זה אך לא הוציא מחשבתו אל הפועל והפסיק באמצע הענין. ולא אמנע מלהעתיק פה הדברים כהויתן וזה לשונו הזהב:
בדין כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שחידשתי בחיבורי צל"ח בפסחים ע"ג ע"א שגם בשחיטה אמרינן כן וממילא שחיטתו היא כנחירה ומטמא טומאת נבילות זולת היכא דגלי רחמנא. אמרתי לברר חלקי הבונה וחלקי הסותר בדבר זה. והנה במסכת חולין י"ד ע"א משנה השוחט בשבת וביה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה והרי רחמנא אמר לא תעביד ולמה שחיטתו כשירה ואף שמוקמינן לה בשוגג שם בדף ט"ו ע"א הרי מקשה שם ונוקי במזיד וע"ש דף י"ד ע"א בתוספות ד"ה השוחט וכאן לא שייך לשנויי כדמשני בדף קט"ו ע"א דפריך מעשה שבת ליתסר ומשני א"ק קדש היא היא קודש ואין מעשיה קדש דשם קאי אקושית דליתסר מלא תאכל כל תועבה והרי מעשה שבת תיעבתי לך וא"כ הקושיא ששבת יגרום האיסור ושפיר משני היא קדש כו' ונ"מ שהמבשל בשבת או שאר מלאכות שבאכילה. אבל שחיטה אין אנו רוצים שהמעשה יאסרנו אלא שהמעשה לא יתירנו ולא יהיה השחיטה נחשבת שחיטה וכמתה מאליה דמי לא שייך לשנויי היא קדש דמה בכך שאין השבת אוסרה מ"מ אינו מתירה וכאילו לא נשחטה וא"כ הקושיא במקומה עומדת איך שוחט במזיד בשבת שחיטתו כשירה. ועוד נלע"ד דאפילו למסקנא דמוקי לה בשוגג ג"כ קשה למה שחיטתו כשירה דנלע"ד דמה דאמר רבא בתמורה דף ד' ע"ב כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני היינו אפילו אי עביד בשוגג לא מהני. וסמוכים שלי הוא דאל"כ אלא דוקא במזיד לא מהני אבל בשוגג מודה רבא דמהני א"כ למה הוצרך שם בתמורה וי"ו ע"א לתרץ לרבא דעזוב תעזוב איצטריך ליש לך עזיבה אחרת כו' הא בלא"ה ניחא דאצטריך עזוב תעזוב ששכח להפריש פאה מן הקמה ושגג וקצר כל שדהו בלי שיור פאה וכן שם ה' ע"ב דקאמר גבי בכור ולרבא האי הם למה לי כו'. קשה הרי גם לרבא איצטריך הם לשגג ופדה בו את הבכור, וכן שם לפני זה גבי חרמים. א"ו שאין חילוק בין שוגג למזיד וממילא קמה גם נצבה הקושיא למה השוחט בשבת ויה"כ שחיטתו כשירה:
וזה רבות בשנים כתבתי בגליון האשלי רברבי שלי בסימן י"א וזה לשוני. ואף דקיי"ל כרבא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שאני הכא שהשחיטה היתה יכולה להיות בהיתר אם שחטה בחול ודוקא במעשה שאי אפשר ליעשות כי אם באיסור בזה אמר רבא דלא מהני ועיין בש"ך ח"מ סימן ר"ח ס"ק ב' עכ"ל בגליון. ולפ"ז יש לנו לומר דלכך שחוטי חוץ וכן חש"ב אינם מטמאים טומאת נבילה לפי שהשחיטה היתה יכולה להיות בהיתר דהיינו שחוטי חוץ אם היה שוחט בפנים וכן חש"ב אם היה שוחט חוץ לעזרה כן היה מקום לומר לפום ריהטא. אבל באמת אינו כן דבשלמא שוחט בשבת וביוה"כ לא אזהר רחמנא בפירוש לא תשחט בשבת רחמנא אזהר לא תעשה מלאכה וממילא שחיטה בכלל שאר מלאכות בזה אמרינן כיון שהשחיטה יכולה להיות בהיתר אלא שאיהו עבדה באיסור ששחטה בשבת גם לרבא אי עביד מהני אבל מה שאזהר רחמנא בפירוש על דבר זה אפי' דבר שאפשר לעשות בהיתר רחמנא אזהר שלא יעביד באיסור כמו שחוטי חוץ דרחמנא ענש בפירוש השוחט בחוץ ולא ענש אלא א"כ הזהיר וכן חש"ב דרחמנא אמר בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום דפירש רחמנא דבר זה בפירוש בזה לרבא לא מהני. ומנא אמינא לה מדברי התוס' שם בתמורה ד' ע"ב ד"ה רבא אמר כו' קשה וא"כ שוחט פסח על החמץ לפסול וי"ל דבירושלמי יש קרא להכשיר ע"ש בתוס'. והרי הפסח היתה השחיטה יכולה להיות בהכשר שלא על החמץ אלא שאיהו עביד באיסור והרי בזה מודה רבא דמהני כמו בשוחט בשבת ויה"כ וא"כ מה הקשו התוספות אלא ודאי כיון דרחמנא אזהר בהדיא דלא ישחט על החמץ אמרינן אי עביד לא מהני. ודע דפשוטן של דברי התוספות שם בתמורה משמעותן דלרבא הקשו אבל הבה"ז כתב שם אאביי הקשו דלרבא הא לא מהני ס"ל עכ"ל הבה"ז ודבריו לכאורה תמוהין דאדרבה כיון דלא מהני פשיטא דפסול. וכבר הרגיש בזה בספר צאן קדשים:
ואמנם לענ"ד גם דברי הצ"ק אינם נכונים. וז"ל הצ"ק ומ"ו הבה"ז כתב דהקשו לאביי ולא אוכל לירד לסוף דעתו כיון דלאביי מהני שחיטתו כשירה עכ"ל. ולענ"ד גם לאביי עכ"פ בקדשים מצינו כמה דברים המעכבים אלא שבזה לא שינה עליו הכתוב לעכב. והרי באמת בפסחים כ"ג ע"א כתב ריב"א דלכך הפסח כשר משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב ועיין בחידושינו שם ועיין שם במהרש"א. ואמנם אני אומר דכוונת הבה"ז דלאביי הקשו הוא משום שהתוספות לא הקשו אלא שיהיה הפסח פסיל והיינו כמו שאר פסלות שהקרבן פסול ועדיפא הוה להו להקשות שיהיה שחיטתו נבילה דהא לא מהני וכך הוה להו להקשות א"כ שוחט פסח על החמץ לא תהיה שחיטתו שחיטה ולכן כתב הבה"ז אאביי הקשו וכוונתו דגם לאביי הקשו ולכן אחזו דלפסול דזה הוא בין לאביי ובין לרבא דאילו הקשו לרבא לחוד הא לא אהני ס"ל וא"כ היה להם להקשות שלא תהוי שחיטה כלל. וכבר עלה בלבי לומר דשחוטי חוץ אינו בכלל מה דאמר רבא דלא מהני והוא ע"פ שכתבו התוס' שם בתמורה וי"ו ע"א בד"ה והשתא דשנינן כו' אם נשבע שלא לגרש ועבר וגירשה מודה רבא דמהני דלא אמר רבא דלא מהני אלא במה שאסרה התורה עליו אבל באיסור שהוא בדא את האיסור שנשבע שלא יגרש אי עביד גם לרבא מהני. ולפ"ז שחוטי חוץ עיקר האיסור לשחטן בחוץ הוא לפי שהם קדשים ואטו רחמנא קדשינהו האדם הקדישן וע"י זה יש עליהם איסור לשחטן בחוץ וא"כ בדא את האיסור בזה אפשר דמודה רבא דמהני ועיין בחיבירי נ"ב חלק אה"ע סימן ע"ז. ואמנם לפ"ז לא היה התוס' מקשים מפסח ששחטו על החמץ והרי גם פסח אלמלא שהקדישו לפסח לא היה שייך בו איסור לא תשחט על חמץ. ואף שלפי פירושו של הבה"ז קושיא זו של התוס' הוא לאביי מ"מ ודאי שגם הבה"ז ע"כ יודה שעיקר קושית התוס' היא לרבא דאל"כ אין מקום לקושית התוס' כאן בתמורה א"ו שעיקר הקושיא לרבא אלא דהיה להתוס' להקשות שיהיה אפילו נבילה לכן כתב הבה"ז שהקושיא היא גם לאביי וכמ"ש לעיל ולכן היה נלע"ד דבשלמא בשבועה שפיר כתבו התוס' שהוא בדא:
ע"כ דברי אאמ"ו הגאון ז"ל ולא מצאתי יותר בכ"י. ומכאן ואילך דברי בנו ותלמידו מה שנראה לענ"ד לחלק בין שבועה למקדיש. דגבי שבועה כתבו התוס' דהוא בדא את האיסור בכה"ג לא אמרינן אי עביד לא מהני הואיל ואיסור שבועה אינו מתיחס אלא על הנשבע ולא על שאר אדם בזה לא אמרינן אי עביד לא מהני כיון שהוא בדא את האיסור נאסור איסור על נפשו מה שהיה מותר לו. אבל בהקדש כיון דמעשיו מהני בהקדישו לאסור איסור על כל העולם ונקרא שם איסור ההקדש על כל אדם וממילא שייך ביה אי עביד לא מהני דכל שהאיסור מתיחס על זולתו לא שייך לומר שהוא בדא האיסור דהרי ע"י הקדישו של זה חל על אדם אחר איסור הקדש בע"כ שלא ברצונו וכיון דלגבי אחרים לא שייך לומר בדא האיסור שוב אין לחלק בין המקדיש לאדם אחר. ועוד יש לחלק דאיסור שבועה שהוא בלאו דלא יחל דברו זה הלאו אינו במציאות שיבוא ממילא ואם לא ישבע אדם מעולם לא ימצא מקום ללאו הזה משא"כ בקדשים יש במציאות איסור קדשים שיחול ממילא כגון בכור שקדש מרחם וקדושתו בא מאליו וכיון שאיסור הקדישות שייך ממילא בלי פעולת אדם שוב אם נעשה דבר הקדש ע"י סיבת המקדיש נתפס עליו האיסור ונכנס בגדר ההקדישות ושייך ביה אי עביד לא מהני. ויש עוד כמה סברות לחלק בין איסור שבועה להקדש:
דברי הק' שמואל בן הגאון המחבר ז"ל.
תשובה י
תשובה
שלום להאי צורב, העוסק בחקי חורב, ה"ה כבוד אהובי האלוף התורני מוהר"ר גומפריכט אפנהיים י"ץ:
מכתבו קבלתי ואם אינני מכירו ולא ידענא ליה אך אשר בא לשאול שאילתא ומשתעי בלישנא דחכמתא הנני משיב לכל שואל.
ושורש שאלתו איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית ואי משום שנהגו בו איסור צעב"ח כמבואר בתוס' במסכת ע"ז דף י"א והיינו בפסקי תוס' ובאו"ה כלל נ"ט סימן ל"ו כתב בשם הרא"ש כל שיש בו משום רפואה (אין בו משום רפואה) אין בו משום דרכי אמורי וכתבו התוס' בע"ז אע"פ שצעב"ח דאורייתא ואם יועיל לאיזו דבר מותר כו'.
ובאמת בתוס' בע"ז דף י"א ע"א בד"ה עוקרין משמע היפך. וז"ל התוס' שם וא"ת אמאי לא פריך והא איכא צעב"ח בשלמא משום בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה והוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צעב"ח היאך הותר וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד דרבים ודחי צעב"ח עכ"ל התוס'.
וא"כ משמע מדבריהם דצעב"ח חמיר מבל תשחית ואינו מותר אפילו לצורך רק משום כבוד רבים. ופוק חזי שהתוס' קורין אותו דחיה שכבוד הרבים דחי צעב"ח וא"כ איך נימא שיהיה מותר לצורך דבר הרשות.
אבל בפסקי תוס' שם כתבו צעב"ח אינו אסור אלא כשמצערה בלי ריוח עכ"ל.
ובאמת דברי התוס' גופייהו כאן במסכת ע"ז שמוכח מדבריהם שאיסור צעב"ח חמור טפי מאיסור בל תשחית סותר לדברי התוס' במסכת ב"מ דף ל"ב ע"ב בד"ה מדברי שניהם כו' שכתבו וא"ת א"כ אמאי עוקרין על המלכים כו' וי"ל דמשום כבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודן כו' הרי שמדמים איסור צעב"ח לבל תשחית.
ובאמת דברי התוס' בב"מ הם נגד דברי הרמב"ם דהרי שם במסכת ב"מ קיימו התוס' בהאי מ"ד דסבר צעב"ח דאורייתא והרי בל תשחית בדבר שאינו קציצת אילנות הוא רק מדרבנן. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים הלכה ח', אין קוצצין אילני מאכל כו' וכל הקוצץ לוקה ולא במצור לבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, ובהלכה יו"ד כתב ולא אילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותר מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר על בל תשחית ואינו לוקה אלא מכות מרדות מדבריהם. הרי ששאר השחתות שאינן קציצת עץ מאכל הוא רק מדבריהם באיסור בל תשחית:
ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח קטלנא להו איכא משום בל תשחית הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צעב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו.
וא"כ אין בנדון שאלתו משום צעב"ח, ומשום בל תשחית ודאי ליכא דהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה.
וגם עיקר איסור בל תשחית אף שהוא מדרבנן מ"מ שורשו הוא ממה שאסרה התורה בקציצת עץ מאכל והנה שם כתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וגו' וא"כ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו לא ישחית ויפסיד אותו ההנאה ואולי אפילו בדבר של הפקר שייך זה אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם לא שייך בל תשחית, וא"כ הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית.
ולומר שאסור מצד דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ג"כ ליכא למיחש דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור.
והנה עד כה דברנו מצד הדין:
ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב ופוק חזי לומר תבלה ותחדש כתב מהרי"ו בפסקיו הביאו רמ"א בא"ח סוף סימן רכ"ג שאין לומר כן על הנעשה מעורות בהמה משום ורחמיו על כל מעשיו, ואף שרמ"א כתב עליו שהוא טעם חלוש היינו מצד שאינו חיוב שבשבילו ימיתו בהמה וכמה עורות יש שכבר מוכן וכמה מתים מאליהם ויכולים להשתמש בעורותיהם ועם כל זה סיים רמ"א שרבים מקפידים על זה, ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה.
ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה, גם זה טעות הוא מתרי טעמי, חדא שאין הלכה כר"א בזאב וארי ודוב ונמר וברדלס, ואפילו בנחש נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ב'.
ועוד אפילו לר"א הרי אנן קיי"ל כריש לקיש דדוקא כשכבר הרגו וכמבואר ברמב"ם שם ועיין בכ"מ שם, ואמנם אכתי יש לבעל הדין למצוא מקום ולומר דהיינו כשיש להם בעלים ויש להם תרבות וכמבואר בסנהדרין דף ט"ו ע"ב דמסיים על דברי רשב"ל אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים וכן הוא לשון הרמב"ם שם ארי ודוב וברדלס שיש להן תרבות ויש להם בעלים כו' וא"כ אותן שלא נתגדלו בבתים אינם בני תרבות ודרכן להזיק והרי אפילו בשבת עכ"פ מותר לדרסן לפי תומו כמבואר בשבת דף קכ"א ע"ב ובשלחן ערוך סימן שי"ו סעיף יו"ד.
ואמנם גם זה אינו ענין לנדון דידן דהתם כשבאו לישוב במקום בני אדם והם באו לידם בחול יהרגם ובשבת ידרסם לפי תומו, והרי כך אמרו שם במסכת שבת תנו רבנן נזדמנו נחשים הרגן בידוע שנזדמנו לו להרגן כו', אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו ועצת הנדמה כטביא.
ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות.
ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'.
וז"ל הרמב"ם בפ' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:
ומעתה אני אומר שיש בדבר זה איסור וגם סכנה, ועוד בו שלישיה שעכ"פ מזכירין עונותיו שאין זה פחות מקיר נטוי ואולי לזה כיונו חכמי המשנה במסכת ברכות פ"ד משנה ד' ר"י אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע השם את עמך כו' בכל פרשת העבור כו' ואמרו שם בגמרא דף כ"ט ע"ב מאי פרשת העבור אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו' איכא דאמרי כו' אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה כו' ע"ש.
ולדרכנו יובן דזה המהלך במקום סכנה הוא עובר על דברי תורה דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וגם מזכירין עונותיו וממילא הקב"ה מתמלא עליו עברה דאילו בשאר איסור שאדם עושה לא בשביל עבירה זו יתמלא הקב"ה עברה עליו אבל זה שגורם להזכיר כל עונותיו הקב"ה מלא עליו עברה. והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו אבל מי שעושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו.
ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה.
ולולא אהבתי להגביר המפורסם במדות טובות לא הייתי מזדקק להשיב על שאלה כזו. אבל להיותי יודע שהגביר וכל ביתו שפיר שמעייהו ולכן צריך אני לשמור בכל כחי את כל בני ביתו שלא יתנו מקום לשונאי הגביר שנאה מחמת קנאה שימצאו מקום להתלונן.
והיה זה שלום.
מנאי הטרוד:
תשובה יא
תשובה
להגאון מוהר"ר ישעיה נ"י בברעסלא:
מה שהקשה בזבחים דף ל"ב ע"א וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים כו'. והקשה הלא בקדשים בעינן תרי קראי לעכב ונוסף לזה הקשה הרי סמיכה עצמה אינה אלא למצוה ואם עבר טמא וסמך ודאי שאין קרבנו נפסל כו': לענ"ד לא קשיא ולא מידי והא ודאי שאם היה הסמיכה בטמאים פסולה אף דיעבד שוב מכח ההיקש גם השחיטה פסולה אפילו דיעבד ולא שייך כאן דבעינן שינה עליו לעכב שאין היקש למחצה. ומעתה כך היא הצעת הסוגיא שהמקשה שהקשה זה ודאי לא אסיק אדעתיה משום דכתיב לפני ה' שא"כ לא שייך בזה היקש שהסמיכה אין איסור הטמא משום סמיכה מצד עצמה אלא דלא אפשר מצד מקומה ובסמיכה עצמה אם דחק ונכנס וסמך הטמא אף שנתחייב כרת על הכנסה מ"מ הסמיכה כשרה. אבל המקשה היה סבר שיש איזה קרא בסמיכה מיוחד לזה שתהא הסמיכה בטהורים וא"כ ע"כ קרא זה היינו לעכב שאם לכתחלה קרא ל"ל תיפוק ליה דבעינן לפני ה' והא ודאי שאין הטמא רשאי ליכנס לכתחלה אלא ע"כ קרא לעכב [הגה"ה עדיין משכחת שאם נטמא בפנים או לפי מה שכסק הרמב"ם וכן הוא בברייתא בפ"ב דמסכת שבועות דטמא שנכנס דרך גגין ועליות פטור. ומלשון הרמב"ם משמע דליכא איסור כלל מדאורייתא רק מדרבנן וע"ש בכ"מ. וא"כ אף שיש איזה קרא שיהיה סמיכה בטהורין עדיין לא מוכח שהוא לעכב רק לכתחלה אפילו אם נטמא בפנים בעזרה או אפילו נכנס דרך עליות וגגין לא יסמוך. אמנם לפי מה שכתב המשנה למלך שם דאף אם נכנס דרך גגין ועליות אם שהה שם חייב שפיר קמו דברי אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל דלכתחלה לא צריך קרא שלא יסמוך הטמא דהא אסור לשהות במקדש. אך יש להסתפק כיון ששיעור שהייה במקדש הוא כשיעור השתחויה כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות ב"מ אם גם הסמיכה הוא כשיעור הזה ולא מבעיא בחטאת ועולה שצריך להתודות בודאי יש שיעור שהייה בשעת סמיכה אבל בשלמים שאין כאן וידוים אני מסופק אם יש בסמיכה שיעור שהייה. ועי' ברמב"ם בפ"ז מהלכות מעשה קרבנות. ודע דנסתפקתי אם שייך בזה ח"ש אסור מן התורה ועיין בשו"ת ח"י ט"ו.
ועיין בדגול מרבבה בא"ח סימן תמ"ב ס"ק יו"ד שם הוכיח אאמ"ו הגאון ז"ל מתוסכות במסכת שבועות דף ט"ז ע"ב ד"ה מנה"מ דלא שייך לומר ח"ש אסור מן התורה כי אם באיסור אכילה ע"ש ודוק:] ופירוש העיכוב לאו שהקרבן נפסל בזה אלא פירוש העכוב שאם עבר ונכנס וסמך לא עלתה הסמיכה ואין לשחוט הקרבן עד שיטבול ויקיים הסמיכה בטהרה. ודיעבד היינו שהסמיכה לא עלתה לו ולא נתקיימה מצות סמיכה כלל ואיתקש שחיטה שלא עלתה השחיטה אם שחט טמא. והתרצן שני ליה מדרבנן וא"כ ע"כ דליכא קרא מיוחד לזה דאל"כ היא גופא קשיא למה לא נקיש ולכן הקשה מ"ש סמיכה כו'. ומה שאמר שוב סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה הם דברי הגמרא דרך משא ומתן ובודאי גם המקשה הראשון היה סובר ביאה במקצת שמה ביאה ולכך לא משכחת סמיכה היינו לומר שאפילו בדיעבד לא עלתה לו:
גם אפשר שהמקשן הראשון דפריך וטמא בדיעבד כו' לא אסיק אדעתיה כלל לא סכין ארוכה ולא מעייל ידיה והיה סובר דלכתחלה לא בעי קרא לא בסמיכה ולא בשחיטה דהכנ נפיק מלפני ה' ולפי דעתו שיש בסמיכה קרא יתירא למעוטי טמא כמו שכתבתי לעיל היינו אפילו בדיעבד לא עלתה לו וכנ"ל וגם ההיקש דשחיטה הוא לענין דיעבד דלענין לכתחלה לא צריך היקש וכדמשני ליה מדרבנן הקשה מ"ש סמיכה כו':
ומה שפסק הרמב"ם בפ"ג ממעה"ק הלכה י"א שאם עבר הטמא וסמך סמך זה ודאי שהרמב"ם פוסק סמיכה בכל כחו כמבואר שם ברמב"ם וא"כ אין זה ביאה במקצת כמבואר בזבחים דף ל"ג ע"א. אמנם אעפ"כ אין כוונת הרמב"ם כמ"ש הכסף משנה דמה דאמרו מדרבנן קאי גם על סמיכה דבאמת סמיכה היא מה"ת דבעינן לפני ה' וא"א בטמאים. ואמנם כוונת הרמב"ם ע"ד שכתבתי ושזה אינו מצד הסמיכה בעצמה רק מצד המקום ואם עבר ונכנס וסמך אף שנתחייב על הכניסה מ"מ סמיכתו סמיכה ואין צורך שוב להמתין עד שיטהר ויסמוך מחדש:
תשובה יב
תשובה
שלום וישע רב. לרב וצורב, אור נערב. כבוד נ"ד הרב הגדול המופלא חכם טובא. החריף ושנון הבקי המושלם במעלות כבוד מוה' אביגדור נר"ו:
מכתבו הגיעני בין כסא לעשור ואז עול צבור עלי להשיב לב בנים לאביהם שבשמים ומצות עשה שהז"ג ואח"כ באו ימי החג וכמה שאלות אשר נוגעים למעשה והוצרכתי להקדים כי דבריו אינם נוגעים למעשה והואיל ואידחי אידחי ג"כ אחר החג מחמת עול התלמידים בתחלת הזמן. ועכשיו פניתי מעט ונזכרתי וחפשתי מכתבו ומצאתי ועיינתי בו: והנה מה שכתב והקשה בטמא במוקדשים למה צריך לומר ברי לי ולמה לא נימא שאם נגע היה אומר כמו שהקשה ב"י על רבינא גבי עלפויי שאם נתעלף היה אומר ותירוץ הב"י לא שייך גבי טמא. ומתוך קושיא זו הרבה בסברות דחוקות עד שבעצמו ראה שעומד לפניו כחומה נשגבה דברי התוספות בד"ה דליתיה שכתבו ואי מיירי בבמה אתי שפיר שהרי לפי דבריו עיקר החשש שהשוחט בעצמו היה מסופק אלא שהיה מורה לעצמו דעזרה רה"ר היא ונדחק בזה במה שאינו מתקבל על הדעת ובסברותיו הללו רצה לדחות דברי בנ"ב בחי"ד סימן ד': ובאמת תחלת קושייתו לאו כלום היא ולמה לא דקדק בדברי הבית יוסף שם שכתב והרמב"ם בפ"ד כתב דלכתחלה חיישינן לעלפויי אלא שאם שחט בינו לבין עצמו לא כתב שצריך לשאלו וטעמו משום דטעמא דעלפויי משום שהייה הוא וכיון שזה יודע הלכות שחיטה ודאי אילו שהה לא היה מאכילה לנו כו' וא"כ הב"י שפיר כתב דשם במומחה היודע הלכות שחיטה איירי והרי גם שהייה מהלכות שחיטה הוא ובודאי יודע דין שהייה וסמכינן על זה שאם שהה היה מודיע אבל טמא במוקדשין וכי לא משכחת בשוחט עם הארץ שאינו יודע שהטמא מפסיד בקדשים או שאינו יודע שחבת הקודש מכשיר או שאינו יודע שהעבירו בהמה זו בנהר וכל כיוצא בזה לכך אף שנגע אינו מעלה על דעתו שמחויב להודיע לנו. וא"כ כל דברי מעלתו בזה נתבטלו:
ומ"ש על מה שכתבתי אוקימתא חדשה על המשנה בקדשים כמבואר בחיבורי נוב"י קמא יור"ד תשו' ד' בד"ה וע"פ. ועל זה כתב מעלתו דלשטת התוספות אי אפשר לאוקמי כך דא"כ קשה דהוה ליה למתני במשנתנו אחד אנשים ואחד נשים ועיין חולין דף ב' ע"א בתוספות בד"ה הכל שוחטין: הנה אף כי אמר מלתא דמסתבר אבל אמינא ליה ולטעמיך להך אוקימתא דגמרא דהכא עיקר א"כ כיון דכאן עיקר דין שחיטת קדשים למה לא תני הכשר נשים כאן ואי משום דרישא דהכשר לכתחלה לא איירי לאוקימתא דרבה ב"ע בקדשים היא גופא קשיא כיון דהכא עיקר למה לא תני הכא גם הכשר קדשים לכתחלה. וגם צריך להבין מה דאמר הכא עיקר התם איידי דתני שאר פסולין כו' היא גופא קשיא כל שאר פסולים דתני התם למה לא תנינהו הכא כיון דהכא עיקר. ולכן נלע"ד אף אם הכא עיקר היינו לדבר הנוגע לשחיטת קדשים מצד השחיטה לחוד מבלי שנצטרך להקדים לזה דין שאר עבודות וא"כ בטמא ששוחט החשש הוא בשעת שחיטה לחוד שמא יגע בבשר אבל הכשר נשים ועבדים וזרים וכל הני דחשיב התם היינו אף דפסולים בשאר עבודות אפ"ה כשרים בשחיטה משום דשחיטה לאו עבודה היא וא"כ עיקר הרבותא היא להורות ששחיטה לאו עבודה היא וכאן במס' חולין אינו עיקר לענין עבודה ובזה אין כאן עיקר גם לענין שחיטה להורות דלאו עבודה היא לכך לא שנינהו הכא. כך נלע"ד פירוש הסוגיא וממילא גם דבריו נדחים דלא שייך למימר כאן אחד אנשים ואחד נשים אפי' אי מיירי בקדשים וכמ"ש התוס' בד"ה הכל שוחטין:
והשגותיו אשר השיג על התשובה בחלק י"ד סימן ה'. יפה כתב שלא יניח מלדקדק אפילו דבר קטן כי ראיתי בדבריו הרבה דקדוקי עניות. ועל מה שכתבתי שבעוף המים נשברה עצם הוא טריפה מצד עצמו לא מטעם שסוף הקרום לינקב רק הואיל וקרומו רך אין לו חיות בלתי עצם ועל זה הקשה והלא הריאה ג"כ הקרום רך, אין דבר זה כדאי להשיב ואם דמיונו כך יהיה לו אשר לו. ומה שהשקה אם הטריפה הוא מצד העצם וכיון שהוא במשהו למה לא חשבו הרמב"ם בין הנקובים, דברים הללו דברים בטלים הם. ובאמת אני אומר שהרמב"ם בכלל שבורה מנאו אף שהוא במבהו. ומה שהקשה למה לא מנאו לעיל בדף מ"ג ע"א שאמר ח' טריפות והו"ל למיחשב עשרה דברים, הללו דברי ילדות הן וכי בעוף משתעי ופשיטא שאינו משתעי בעוף המים איהו בבהמה קאי:
ועל הראיה שהבאתי מהג"א דהביא ראיה בניקב חצר הכבד כו' מהוריקה הכבד ולא הביא ראיה מעצם הגלגולת בעוף המים. ועל זה השיב דשאני הכא דשלטא אוירא או משום דקרומו רך ולכך סופו לינקב משא"כ כבד שהוא מבפנים והביא דברי הט"ז בסי' מ"א ס"ק ח'. והנה כל זה כתב בלי שום יישוב וכי הג"א מסופק אם סוף הכבד לינטל הלא זה לא היה ספק להג"א כלל רק הוא מביא ראיה שלא תאמר מה בכך שסופו לינטל אכתי עכשיו עדיין לא ניטל ולמה נטריף על שם העתיד ועל זה מביא ראיה מהוריקה הכבד ולכן כתבתי שהיה לו להביא ראיה מגלגולת:
ועל הנ"מ שכתבתי שאם הוא משום שסוף הקרום ליפסק איכא למימר דוקא נשבר בכח השבירה סוף הקרום לינקב ולא בניקב ע"י חולי או בתולדה ועל זה הקשה מחצר הכבד מכח ק"ו שהוא בפנים ולא שלטא אוירא כו'. אני אומר ק"ו פריכא ואם יאמר ק"ו כזה א"כ בכל מקום שניקב העור והבשר נגד האברים הפנימים אפילו בודאי לא ניקב שום אבר פנימי כגון שניקב לפנינו בקנה וכיוצא בו שאין חשש לניקב אחד מאברים נטריף מכח שעתיד לינקב מכח ק"ו מחצר הכבד אלא ודאי אין מדמין בטריפות גם בחצר הכבד עצמו אם נברא כך בניקב לדעתי כשר:
עוד כתב וז"ל ותו קשה על הנ"מ שכתב דאי הטריפות מצד העצם גם בכבדא כך טריפה כו'. הנה לא אעתיק קושייתו כי שקר ענה בי ולא כתבתי זה אבל להיפך כתבתי שאם הטריפות מצד הקרום שסופו לינקב אז הסברא נוטה דאם נברא כך כשר אבל אם הטריפות הוא בשביל עצמו כתבתי סברות לכאן ולכאן ולבסוף החלטתי דגם הרשב"א מודה בנשברים שאם נברא כך אינו בכלל. ומה דרמי מרמי דברים אהדדי שמתחלה הוכחתי דלוי אינו סובר שהטריפות הוא משום סוף הקרום לינקב ואח"כ הוכחתי מדברי לוי דדוקא נשבר בכח והרי בהנפקא מיניה בינייהו כתבתי שאם הטריפות מצד העצם אפילו נברא כך טריפה זה תורף קושייתו. אבל לא קשה ולא מידי. עיקר הוכחתי שם הוא דלוי איני סובר שהוא מטעם סופו של הקרום לינקב דא"כ לא שייך למימר יתר עליו בעוף אבל אכתי אינו מוכרח שהטריפות מצד העצם בעצמו אבל יש כאן לומר חד משני אופנים, או העור רך בטבעו לכך אינו יכול לחיות רק ע"י העצם וכשניקב העצם טריפה ובזה סברא לומר שגם אם נברא כך טריפה שסוף סוף אין לו חיות ויש פנים לומר שאין העור רך בטבעו רק ע"י כח שבירת העצם גם העור מתדלדל ולכך הוא טריפה ולא מטעם שעתיד לינקב רק אפי' ישאר כך כבר נחלש כח העור וטריפה ובזה אם הוא נברא כך לא נחלש כח העור ואינו טריפה וכזו הסברא השלישית הוא סברת לוי. וא"כ אין כאן סתירה שאני לא הוכחתי רק שלוי אי אפשר שיסבור שטעם הטריפה מצד שעתיד לינקב אבל אכתי יכול לסבור שטריפות הוא מצד העור שנתדלדל ע"י השבירה. ובאמת קצרתי בחיבורי ולא הארכתי בזה כל כך לפי שכתבתי בסוף דבנשברים גם הרשב"א מודה וא"כ בכל האופנים כשר אם נברא כך:
ומה שכתב שאין העור מגין משום הנוצות והביא ראיה ממסכת שבת דף ק"ח ע"א לענין כתיבת תפילין על העור של עוף דקאמר מ"ד כיון דאית ביה נקבי נקבי כו', והנוצה ודאי אינו מגין שהוא קשה ע"כ דבריו. ודברי טעם הם ראויים למי שאמרם ואע"ג דאית ליה פירכא דהרי בחולין דף ע"ו ע"ב אמר שאני בר גוזלא דרכיך ובדף ע"ז ע"א בעי ניקב מהו ולדברי מעלתו קשה והרי בר גוזלא חשיב ניקב והנוצה ודאי לא רכיך. שוב ראיתי שמעלתו עצמו הרגיש בזה וכתב דניקב היינו ע"י השבירה או ע"י חולי לאפוקי הנוצות שהם בתולדה. ואין אני מדחה סברתו בזה כי הם דברי טעם. אבל אכתי היה לאחד מהפוסקים להודיע חידוש זה דבעוף צריך שיהיה העור החופה הרוב חוץ ממקום הנוצות. ומחוורתא כפי מה שאני מבאר ושורש הדבר שאין נוצות העוף נוקבים העור מעבר לעבר אך לענין תפילין שצריך עיבוד ולגרור הרבה מצד פנימי של העור ולא נשאר רק חלק החיצון ולכן אית ביה נקבים נקבים מכח הנוצות:
ובזה נלע"ד פרפרת אחת שם במסכת שבת דף ק"ח ע"א אמר רב הונא כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור והרמב"ם פ"א מתפילין כתב שכותבין ספרים תפילין ומזוזות ע"ג עור עוף טהור. וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו דכותבין ע"ג עור עוף טהור מימרא דרב הונא שם ואע"ג דגבי תפילין מיתני חד מינייהו נקט והה"ד לאינך דהא תנן אין בין ספרים כו' ועיין שם בכ"מ. והנה עכ"פ קשה על רב הונא למה נקט דוקא תפילין בשלמא ברייתא שם ת"ר כותבין תפילין ע"ג עור כו' נקט תפילין משום ונכרכות בשער כו' וזה לא שייך רק בתפילין לכן נקט תפילין. ומה שסיים שם וזו שאילה שאל ביתוסי את ר' יהושע הגרסי אין לנו לפרש טעם הבייתוסין למה נקט תפילין אך כיון שכבר נזכרה בברייתא שאלה זו לענין תפילין לכך גם קרנא כששאל את רב שאל ג"כ על תפילין המוזכר בברייתא אבל רב הונא בעור עוף שהוא דבר חדש שלא הוזכר לא במשנה ולא בברייתא למה נקט בלשונו דוקא תפילין. ולפי מ"ש ניחא דעיקר החידוש שחידש רב הונא הוא אף דאית ביה פרצי ולפי מ"ש דכל הנך פרצי הוא רק בחלק החיצון של העור א"כ עיקר החידוש הוא בתפילין שנכתבין על הקלף וגורר הרבה בצד פנימי עד שנשאר רק חלק החיצון של העור ושם אית ביה פרצי אבל ספר תורה נכתב על גויל וכן מזוזה נכתב על הדוכסוסטוס שהוא לצד הבשר ושם ליכא פרצי מלתא דפשיטא הוא שנכתבין על עור העוף. ואף שגם ספר תורה ומזוזה שכתבן על הקלף כשרים מ"מ אינן דומיא דתפילין שהמה דוקא על הקלף ואם היה רב הונא אומר דין שלו על ס"ת ומזוזה היה צריך להאריך ולומר שכתבן ע"ג עור עוף אפילו אם רוצה לכתוב על קלף דאל"כ אין כאן חידוש לכך נקט תפילין:
ועל מה שהוכחתי ודקדקתי למה נקט במשנה הכתה חולדה ולא תני סתם ניקב העצם במקום שעושה טריפה על זה השיב שאם היה נקט ניקב הוה אמינא דנשבר בכח אפילו לא ניקב קרום טריפה אפילו בעוף דיבשה כו'. הנה דבר זה אין צריך תשובה וכי להוסיף על הטריפות יש ואיך נמצא טריפות חדש וכל הני דחשיב במשנה דאלו כשרות כולהו מצרכי להו התוס' בריש פרק אלו טריפות. ועיקר הדין דתני הכתה חולדה כו' כבר כתב רש"י דלא תימא שגם עוף היבשה דאינו כעוף המים אבל כיון שיאמר ניקב העצם בלי נקיבת קרום כשר שוב לא נימא דאם נשבר בכח טריפה בלי נקיבת קרום כיון שכבר אנו רואין שאין דין עוף היבשה כעוף המים אם לא שתאמר שבעוף המים עצמו יש חילוק בין ניקב ובין נשבר בכח ואותה אנו מבקשים וכמבואר שם בחיבורי:
ועל מה שכתבתי בחיבורי וזה לשוני דעכ"פ למ"ד אין בדיקה אלימא הקושיא יותר. הנה זה ברור דאף למ"ד אין בדיקה אין כוונתו דמשמעות המשנה להורות דבר זה ושיהיה כוונת המשנה במקום שעושה טריפה דהיינו דמספק טרפינן לה מטעם אין בדיקה. דאיך נימא שיהיה כוונת המשנה להראות דבר זה והרי באמת אין הכוונה כן והדין הוא להיפך שיש בדיקה ואפילו אותו מאן דאמר בעצמו שאמר אין בדיקה אמר אח"כ שטעות הוא בידו וא"כ איך נימא שדבר זה יהיה מוכח מן המשנה ושכוונת התנא להורות דבר זה. אבל האמת יורה דרכו דמה שאמר תחלה אין בדיקה מצד הסברא אמר דבר זה שכיון ששיניה עקומות אבל התנא דמשנתנו ודאי לא מיירי מספק טריפות ואלו טריפות קאמר ובטריפות ודאי מיירי ומקום שעושה טריפה היינו שרואין שניקב הקרום ולהורות דעל ידי חולדה צריך בדיקה בקרום לפי שניקב מבחוץ בכח כמו בקוץ שנקב לחלל אין זה ענין התנא להראות דבר זה בעוף וגם בבהמה הדין כן. וא"כ שפיר כתבתי שהיה לו לומר ניקב העצם עם הקרום: ומה שרצה מעלתו לומר דלמ"ד אין בדיקה הוא טריפה מספק וגם שהייה לא משכחת דאסור להשהות כו' והאריך בזה. כל אלו דברים שאין צריכין תשובה וסיפא דמשנה יוכיח אלו כשרות בעוף הכתה חולדה כו'. ומה שכתב דתני חולדה דלא תימא כיון ששניה עקומות הוה כניקב זה שלא כנגד זה. הנה מה יענה למ"ד אינקב עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה. זולת זה שאר דברים שהרחיב בזה כבר כתבתי שהם דקדוקי עניות ואם באתי להשיב על השגות כאלה אין אנו מספיקים ובדברים כאלו אני אומר יהי לו אשר לו. זולת זה מה שהוכחתי מדברי הגמרא דחסרון מבחוץ בכלל נקובה מינה לא אזוע. ולא ידעתי כלל לעמוד על דברי מעלתו שכתב שמדברי הגמרא אין להוכיח כו' והלא אני מדברי המקשן הוכחתי ועל זה לא השיב כלום:
ואמנם מ"ש על השגתי על הכ"מ שהלא הכ"מ עצמו כתב לחלק בין נימוקה לחסרה מטעם סופו לינקב וא"כ יהיו דברי הכ"מ סותרים זה את זה. הנה אין כאן סתירה שאם הטעם משום סופו לינקב ודאי שהיה יכול לתרץ שחסרה היינו חסרון מבחוץ שטריפה משום שסופו לינקב ולפי שאמר מתחלה שניקבה והיינו שכבר ניקבה כי אין פירושו של ניקבה לשון להבא רק לשון עבר קאמר או שחסרה ומטעם סופו לינקב. אבל לפי טעמא דידי שאין לך נקובה גדולה מזו בודאי שהוא בכלל שניקבה:
ומה שרצה למעבד לי נייחא ולהביא ראיה לדברי שהנשברים אם נברא כך הוא כשר והביא ראיה מה שכתב הרמב"ם בפ"ח חסורה כיצד שני איברים כו' והקשה מעלתו חסורה למה נאמרה בסיני כלל אם בשביל הריאה הרי לפי המבואר בנ"ב היא בכלל נקובה ואי בשביל הרגל פשיטא דאבר הרגל בכלל שבורה אלא ודאי דשבורה אינה אלא שכבר היה ואח"כ נשבר ומכאן השגה על הפר"ח עד כאן דבריו: ואני אומר מסייע אין בו ממש ודבריו דברי בטלה ונשבר הרגל שטריפה מטעם שבורה הוא אם נשבר באמצע הפרק אבל כל הפרק כולו אינו טריפה משום נשבר ובוקא דאטמא דשף מדוכתא אם לא איעכול ניביה כשר אפילו אם אין עור ובשר חופין רובו אבל אם ניטל קורט מראש אז אינו כשר אלא בעור ובשר חופין רובו וכמבואר כל זה בש"ך סימן נ"ה סוף ס"ק ז'. הרי דלא שייך שבירת העצם אלא באמצע העצם או אף בראשו כגון שניטל קורט מראשו אבל בראש העצם ממש שלא נשאר שום חלק ממנו לצד מעלה אינו טריפה מטעם נשבר. ומעתה אפילו אם היינו אומרים בנשברים שאפילו נברא כך טריפה היינו שנברא העצם ישנו חציו וחציו השני אינו או שנברא חלק באמצעיתו לשנים אבל כשחסר רגל כולו מעיקרו לא שייך למטרפיה מטעם נשבר או נחתך ובזה נאמרה חסורה בין שמונה מיני טריפות למטרף חסירת רגל בין שנברא כך בין שניטל אחר כך כל הרגל דכל אבר שחסר טריפה גם ניטל טריפה:
ומה שכתב עוד טעם למה שחישב הרמב"ם טריפות דנשבר העצם למעלה מארכובה בשם חסורה דבא להורות דזה אף נברא כך טריפה ואע"ג דצלע וחוליא אם נברא כך כשר בזה טריפה מטעם שאמרו דף ע"ו ע"ב דרב סבר למעלה מארכוכה זה וזה אסור ומשמע שם שטעמו דרב שלא יאמרו אבר שחיה ממנו מוטל באשפה ומותרת. נמצא גם בנברא כך אסור דהא האבר ודאי אסור משום בשר בשדה טריפה שאין לו תקנה בשחיטה כו'. כל דבריו בזה דברי תימא הם דאם נברא חסר אבר זה איך האבר מוטל באשפה ואיך הוא אסור ואם כוונתו שנברא חצי אבר בפני עצמו וחצי אבר מחובר לבהמה א"כ לא שייך אבר שחיה ממנו שמעולם לא חיה ממנה ומעולם לא היה להו חיות מזה החצי שהרי נברא בפני עצמו. אם לא שיאמר שנברא האבר חלק לחצאין ועור ובשר היה בבריאה שלם סביב ואז היה לה חיות ממנו ואח"כ נקרע העור והבשר וטריפה אף שעיקר השבירה היתה בבריאה והאבר ודאי אסור. ואם זה כוונתו קיצר יותר מדאי:
אמנם כל הטורח הזה למה ותחלת דברי מעלתו שכתב חסורה למה נאמרה כו' ואי לרגל פשיטא דאבר הרגל בכלל שבורה ע"כ דבריו. ואני אומר מלתא דפשיטא ליה למעלתו להך גיסא פשיטא לי לאידך גיסא שאינו כלל בכלל שבורה לא מבעיא רגל שחסירה לגמרי מעיקר התחלת הרגל ממקום חיבורו בבוקא דאטמא כבר הוכחתי לעיל שאינו בכלל שבורה אלא אפילו נחתך הרגל מארכובה ולמעלה המבואר במשנה שהיא טריפה ג"כ אינו בכלל שבורה. ומנא אמינא לה אומר אני שהרי בכל שמנה טריפות שסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש לא נזכר חתוכה אבל נזכר חסורה נטולה שבורה ואבר שהחתיכה מטרפת אותו צריך להיות נכלל או בכלל שבורה או בכלל חסורה אי בכלל נטולה. והנה שמואל דסובר בדף ע"ו ע"ב דגם למעלה מארכובה אבר הוא דאסור אבל בהמה מותרת וא"כ לדידיה ליכא ברגל טריפות בשבורה כלל ואם כן בהמה שנחתכו רגליה לדידיה באיזה כלל משמנה טריפות נכלל הא ודאי שהיא בכלל נטולה או בכלל חסורה ואם כן אף לרב דפליג וס"ל דלמעלה מארכובה גם בהמה אסורה מכל מקום לא פליג עליה דשמואל בהא דבהמה שנחתכו רגליה המוזכר במשנה הוא בכלל חסורה או נטולה אלא דרב סובר דנשבר מארכובה למעלה כשאין עור ובשר חופין הרי הוא כניטל ממקומו שלא נחשב שוב חבור או משום שסופו שינטל כולו וג"כ בכלל חסורה או נטולה הוא ולכן הביא גם הרמב"ם בפ"ח בדיני חסירה ונטולה:
ומה שכתב שנסתפק בכוונתי במה שכתבתי להרשב"א דנשברין גם ניטל ביד טריפה ושאל אם כוונתי גם בניטל מחמת חולי שאם הכוונה כך היה ראוי להיות גם חסר בתחלת ברייתו טריפה דהרי להרשב"א אתי הלכה בחסורה לגלות אנטולה ממילא קאי אכל מה דנכלל בכלל נטולה עד כאן דבריו. ולא מצאתי בהם טעם לשבח. תחלת דבריו הם שלא בדקדוק שכתב דאתי הלמ"ס חסורה לגלות אנטולה ולא כן הוא כי נטולה אין בו ספק דהיינו ניטל ביד אבל מה שחסר מתחלת ברייתו לא שייך לקרותו נטולה וחסורה אין פירושו אלא שחסר מתחלת ברייתו אלא שיש מקום לומר דוקא ניטל טריפה ולא חסר וכן י"ל להיפך דחסר מתחלה גרע טפי לכך נאמרו שניהם דבין ניטל ובין חסר טריפה. ומה שכתבתי שבכלל איברים נאמר זה הכוונה על כל האברים שהם תחת סוג חסורה ונטולה ונאמר למשה שניטל טריפה אלא שממילא אם נשבר טריפה ק"ו ניטל כולו והיינו במקום שהשבר מזיק בכולו כן אם ניטל כולו גרע מנשבר אבל אם חסר מתחלתו אין בכלל נשבר ואם כן אף אם היתה כוונתו דגם ניטל על ידי חולי טריפה בנשברין אין מכלל זה ראיה לאסור החסר. אבל כעת אין רצוני להכריע בזה בחיבורי לא כתבתי אלא שהניטל בידי אדם טריפה בנשברין ובניטל ע"י חולי לא בארתי דינו ואין כאן מקומו לברר דבר חדש: