נודע ביהודה מהדורא תנינא· רבי יחזקאל לנדא
אורח חיים
תשובה א
בע"ה פראג עש"ק ג' חשון תקמ"ג
תשובה
שלום להאי צורב. העוסק בחקי חורב. ה"ה כבוד אהובי ידידי הרב המופלא ומופלג כבוד מוה' ליזר קרפלש נ"י אשר כעת הוא אב"ד דק"ק ליבנא וגליל קוירשם.
מכתבו מסר כבוד אביו הנעלה לידי והגם דטרידנא בלימוד הו"ת עם התלמידים ותחלת הזמן גרמא. אעפ"כ הצצתי מן החרכים במכתבו. וע"ד שהסופרים מניחים לנערים לכתוב תפילין ואינן מדקדקים אם הגיעו לגדלות בודאי ראוי לגעור בהם. ומה שרצה לחדש ולסייע דברי המג"א בריש סימן ל"ט שאפילו הוא בן י"ג שנים דלא מהני מדברי המרדכי שכתב שקטן אפילו הגיע לחינוך פסול והעיטור כתב שחינוכו של קטן לתפילין הוא בן י"ג שנים ויום אחד וכתב מעלתו שאם נימא שהמרדכי ס"ל כהעיטור ממילא דברי המג"א מפורשים במרדכי. הנה לא עיין במרדכי עצמו רק ראה בבית יוסף שהביאו. אבל זה לשון המרדכי בהלכות קטנות סוף הל' תפיל ין והא דתניא קטן שכתב תפילין פסולין היינו אפילו הגיע לחינוך דליתא בקשירה דאורייתא אא"כ בן י"ג שנים והא דר"פ קמא דערכין הכל חייבין בתפילין לאתויי קטן עד קטן היודע לשמור תפיליו וכו', הא פירש רש"י בפ' לולב הגזול היינו מדרבנן וכו' עכ"ל המרדכי. הרי להדיא שהמרדכי כתב אא"כ בן י"ג ומפרש הך חינוך קטן קודם י"ג מדרבנן:
וגוף דברי המרדכי שפירש אפילו הגיע לחינוך, והמג"א הוסיף מדעתו שאפי' הוא בן י"ג שנים לא אמרי' בו חזקה הגיע לסימני' כיון שהוא דאורייתא. אצלי צריך תלמוד. והנה קיי"ל שחיטת נכרי נבילה ובטעם הדבר נחלקו הרמב"ם ור"י והרא"ש. שהרמב"ם יליף מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו וכו'. והר"י והרא"ש סברי משום דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה וכו'. ונמצא להר"י והרא"ש זביחה דומה לתפילין דדרשינן וקשרתם וכתבתם מי שהוא בקשירה ה"נ דדרשינן בשחיטה מי שהוא בזביחה. והרי משנה מפורשת בחולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. וא"כ שחיטת קטן כשירה. וקשה מ"ש לענין שחיטה מקרי בר זביחה ומ"ש דלענין קשירה דלא מקרי בר קשירה. ועל כרחך צ"ל דאף דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ אביו מחויב להפרישו מטעם חינוך כמבואר בדברי הרמב"ם וכן הוא בש"ע א"ח ריש סימן שמ"ג לכך מקרי בר זביחה. א"כ הה"ד בתפילין אם הגיע לחינוך מקרי בר קשירה וק"ו הדברים שהרי באוכל נבילות לדעת הרשב"א בסוף פרק חרש אפילו אביו אינו מחוייב לחנכו. דהרשב"א ס"ל שאין חיוב חינוך אלא במצית עשה ולא במצות לא תעשה. וא"כ בתפילין ודאי שייך חינוך בהגיע לחינוך וא"כ נראה מכאן שאין דברי המרדכי מוסכמים. ואמנם אמרתי שאין מזה ראיה דאף שאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ אסור להאכילו בידים כמבואר שם בסימן שמ"ג וצריכין אנו לעיין אם זה שאסור להאכילו בידים הוא אסור מן התורה א"כ שפיר יש לחלק בין זביחה לתפילין. וביבמות דף קי"ד ת"ר לא תאכלום וכו' להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלון לא דלא ליספו להו בידי' ת"ש וכו' ת"ש וכו' וצריכא יעויין שם. וא"כ כיון דאיכא צריכתא אין כאן ג' כתובים וילפינן כל התורה מהני תלת ואסור ליספו להו לקטנים איסור בידים מן התורה. והטור יורה דעה בסי' שע"ג חלק עם הרמב"ם שהרמב"ם פסק שאין גדולים מוזהרים על הקטנים להפרישם מטומאת המת רק מוזהרים שלא לטמאם בידים והטור סובר שמצווים להפרישם מן הטומאה. ודברי הטור לכאורה תמוהים שהרי אמרינן בפרק חרש דלא ליטמאו להו בידים. והב"י בא"ח סימן שמ"ג מישב דברי הטור דס"ל להטור דכל הני דחויי הוא רק מעיקרא שהי' מותיב מכל חד בפ"ע דחה כן. אבל להמסקנא שנכתב זה בג' מקומות הוו להו שלש כתובין ואין מלמדין. וממילא אין הכרח לאוקמינא דלא ליספו בידים ואף דעביד צריכותא לאו דוקא נינהו דהרי אי הוה כתיב נבילה וטומאה הוה ילפינן כל התורה מינייהו יעויין שם. ומעתה לדברי הבית יוסף לדעת הטור ליכא בנבילה ובכל שאר אסורי תורה לימוד כלל ורק דמשמעות הבית יוסף דלענין דלא ליספו בידים ודאי אסור בכל התורה מ"מ כיון דליכא לימוד על זה אולי הוא רק מדרבנן:
אך ריהטא דלישנא של הב"י שם משמע שהוא מן התורה שהרי כתב שאם בהני תלת אין האזהרה רק דלא ליספו בידים א"כ בשארי אסורים מותר אפילו בידים ואם איתא שיש לאסור מדרבנן א"כ אולי בשארי איסורי' הוא מדרבנן. ולכן נראה דדעת הבית יוסף דלענין דלא ליספו להו בידים אין צריך קרא רק מצד הסברא הוא ואף דמתחילה דחה דקרא דשרצים ודם וטומאה אתי דלא ליספו בידים וא"כ משמע דמצד הסברא לא ידעינן לה מ"מ למסקנא לדעת הטור הוא מצד הסברא ובלא"ה הרא"ם הביאו המשנה למלך בפ"ג מהל ' אבל ומיישב דעת הטור בגווני אחריתי ולדבריו בטומאה הוא דמשמעות הקרא שחייבים להפרישו שאני כהנים שריבה בהו מצות יתרות ובשרצים ובדם מפרשינן קרא דלא ליספו בידים ושוב ילפינן כל התורה כולה משרצים ודם דכי פרכת מה לשרצים שאיסורן במשהו דם יוכיח מה לדם שכן כרת שרצים יוכיחו וממה הצד ילפינן בכל התורה באופן שאין לנו הוכחה לדחות דברי המרדכי וממילא קם לי' פסקו של המרדכי וקטן אפילו הגיע לחינוך פסול לכתוב תפילין:
ואמנם מה שהוסיף המגן אברהם להחמיר אפילו הוא בן י"ג שנים צריך תלמוד. ודע שמה שכתב המגן אברהם עד שיהי' בן י"ח שנים הוא אצלי דברים תמוהים וכי מה חילוק יש בין י"ג שנים לי"ח שנים לענין ב' שערות ואם לא אמרינן חזקה דרבא כשהוא בן י"ג גם כשהוא בן י"ח שנים לא אמרינן חזקה שהגיע לכלל סימנים. ובח"מ סי' ז' סעיף ג' שהזכיר המחבר בן י"ח שנים שם הטעם שיהי' גבר בגוברין להציל עשוק ואדרבה שם משמע דגם בהיותו בן י"ח לא אמרינן חזקה שהרי כתב שיהי' בן י"ח וגם הביא ב' שערות באופן שדברי המג"א אצלי נפלאים ולא ידעתי מקור לזה. ובגוף הדין אם סמכינן בזה על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים הנה הארכתי בזה בחיבורי נ"ב מהדורא קמא חלק אה"ע סימן ס"א שהחזקה הזו חזקה אלימתא היא והא דלא סמכינן עליה בחליצה היינו משום שיש כנגדה חזקת יבמה לשוק או מטעם שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר והרי בידינו לבדקו וביארתי שם בארוכה שבמקום שאי אפשר לבודקו היכא שאין נגד חזקה זו חזקה אחרת ודאי סמכינן עלה והיכא שיש כנגדה חזקה אחרת או שהיא להוציא ממון ביארתי שיש בזה מחלוקת הפוסקים. והנה הא דאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר הוא דוקא אם להוציא מחזקת איסור. ועי' במג"א סימן תל"ז ס"ק ח' ובאמת שדברי המג"א בסימן ח' ס"ק י"א ודברי המג"א שם ס"ק יו"ד צריכין עיון. ועכ"פ תפילין שכתבו נער שהוא בן י"ג שנים ויום א' והנער שוב איננו לפנינו ודאי סמכינן על החזקה דרבא שכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים והתפילין כשרין אבל להניחו לכתוב לכתחילה קודם שבדקוהו אם הביא סימנים תליא במה שדברי המג"א סתרי אהדדי בסימן ח' ובסימן תל"ז ולכן ראוי להזהיר הסופרים על זה. ולרוב הטרדה אקצר דברי הד"ש:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא
תשובה ב
תשובה
שלום לכבוד אהובי האלוף התורני הרבני המופלא מוה' יוזל נ"י מו"צ דק"ק ש"ה.
מכתבו מן ז' דנא הגיעני בשעה זו ע"י מוביל דנא. וע"ד שאלתו אם לתפור התפילין בגידי עוף טהור בתחלת המחשבה הדבר פשוט להיתר כיון שעור העוף כשר לכתוב עליו למה לא יהיו הגידין כשרים לתפור והלא טעם אחד לשניהן דבעינן עור וגידין טהורין מקרא תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ומה בין גידין לעור. וגם לשון רש"י במסכת שבת כ"ח ע"ב שאמרו שם בגמרא אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידין כתב רש"י בד"ה בשערן בשער מן הקלף כלומר בשל טהורה וא"כ גם בגידין היינו גידין מן הקלף וכיון שעור העוף כשר לקלף גם הגידין כשרים. כל זה הרהרתי לפום רהיטא בקראי מכתבו ואח"כ אמרתי ראה דבר חדש הוא זה ומעולם לא שמענו דבר זה ופתחתי ספר הטור א"ח וראיתי בב"י שם על מה שכתב הטור יתפור אותו בגידי בהמה טהורה כו' כתב הב"י וכתוב בשימושא רבה ואיכא דאמרי בגידי שור איבעיא להו תפרן בגידי בהמה דקה מאי פלוגתא היא ולא איפשטא וענין דלא איפשטא לן עבדינן לחומרא ואיכא דאמרי משמי' דר"י מותר עכ"ל וכ"כ בנ"י שאין תופרין אלא בגידי שור ולא בשל בהמה דקה, ולא משמע כן בתלמוד אלא כל גידי בהמה וחיה טהורין כשרים וכן נראה שהיא דעת כל הפוסקים שכתבו סתם שיתפור בגידי בהמה טהורה ולא חילקו בין גסה לדקה ואע"פ שבספר התרומה כתב אמר רב פפא ובגידי שור לא לעכב אמר כן. והעיטור כתב גבי הא דאמרי' גבי ס"ת קרוע הבא בתוך ב' שיטין יתפור כו' וה"מ בגידין אבל בגרדין לא והן הנימין שנשתיירו מן הבגד ובנ"א, אבל בגרדין לית לן בה והן טליידרו"ש שעושין מן הקלף וכיון דמינו הוא מותר ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ס"ת עכ"ל העיטור. ונ"ל דבמקום הדחק שאין גידין מצויין יש לסמוך על בעה"ע שלא להתבטל ממצות תפילין ותופרין בטליידרו"ש שעושין מן הקלף עד שיזדמנו להן גידין עכ"ל הב"י. ומעתה כיון שגם בגידי בהמה דקה אין הדבר מוסכם כל כך ודי במה שאמרו הפוסקים בפירוש לתפור בגידי בהמה וחיה ואיך נוסף עוד גיד עוף. זה אני אומר מצד חומרא ולא מדינא אבל גם לדינא יש חשש גדול כי במה שהכשיר בעה"ע טליידרו"ש אני תמה אנן גידין שנינו והטליידרו"ש עור הוא שהוא הקלף ועור לתפירה לא שמענו. ואף שאני כחגב לגבי נשר הגדול בעל העיטור אמינא שגם מהרשב"א מוכח כמותו שהרשב"א בחידושיו למס' שבת שם שאמרו לכורכן בשערן ולתופרן בגידין כתב הרשב"א ואיכא למידק והא איהו עור בהמה טהורה קאמר דמשמע עור ממש וצ"ע עכ"ל הרשב"א ואי כדעת העיטור הרי אלו טליידרו"ש עור ממש הוא. והנה גם הרב"י לא סמך על בעה"ע אלא בשעת הדחק ואני חושש אפילו בשעת הדחק שהרי הלכה למשה מסיני הוא גידין ולא תימא שזהו מטעם מותר בפיך לא כן הוא דהרי במס' מכות י"א ע"א בס"ת שתפרו בפשתן פליגי ר"מ ור"י חד פוסל וחד מכשיר מ"ד פסול דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הל"מ לתפרן בגידין אף כל לתופרן בגידין ואידך כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש עכ"ל הגמ'. הרי שמותר בפיך הוא ענין בפני עצמו ונתפרות בגידין הוא ענין בפני עצמו והוא הל"מ דבעינן גידין ומשום כן ממילא בעינן גידין ממש ובעוף מי יכריע איזה מהם קרואים גידין ואיזה מהם נקראים חוטין ואיזה מהם קרואים ורידין ואיזה מהם קרואים מיתרים. לכן לדעתי אין שום היתר לקחת גידי עוף לתפילין. וראיתי בבאר היטב א"ח סי' ל"ב ס"ק ל"ט מביא בשם הלקט שגם בני מעיים גידין הן. והנה אין ספר הלקט למראה עיני אבל לדעתי דברים דלא דסמכא הם וזה תלי' אם טליידרו"ש כשר גם בני מעיים כשרים וכיון שטליידרו"ש עצמן אין הב"י מכשירן לכתחילה איך נוסיף להכשיר בני מעיים. ולרוב הטרדה אקצר דברי הד"ש:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא
תשובה ג
תשובה
מבן המחבר להרב המאה"ג מוה' מיכאל בכרך נ"י.
אחרי שובי לביתי ביום א' העבר מכבודו הרמה שמתי עיוני על דבר השאלה אשר שאל אותנו הרב הגאון מוה' הירץ עמדין אב"ד דק"ק טעפליץ בענין רצועות של תפילין שמושחים העורות בשומן דגים טמאים הנקרא פישטרא"ן אם יש בו חשש דצריך להיות מן המותר בפיך. והנה הסכמנו יחד דבדבר שהוא רק לצורך העיבוד אין צריך להיות מדבר המותר ותמכנו יסודותינו על מה דאיתא במדרש ילקוט פ' בא רמז קפ"ז ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ישעיה תלמידו של ר"ח ב"ד כו' ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ס"ת תפילין ומזוזות עכ"ל המדרש. ומזה מוכח שמותר לעבד בדבר טמא דהא כל היוצא מן הטמא טמא ואפ"ה מותר לעבד בהם עורות לסת"ם. וכאשר באתי לביתי אמרתי שאין מזה המדרש ראיה לנדון דידן ויש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי כלל דגבי צואת הכלבים שמעבד בהן העורות לא נשאר בהעור דבר מהאי דבר טמא דאינו עושה כי אם מעשה סכין להשיר ולפרור השער מן העור ואח"כ רוחצים העור ולא נשאר שום ממשות ממנו אבל בהאי שומן דג טמא מושחים בו העורות לאחר הצביעה ונבלע בו וחזותא מוכיח עליו שנראה השומן המבהיק בהעור. בזה יש לומר שאסור משום דצריך להיות מן המותר בפיך:
ואני לעצמי עיינתי בדבר זה וזה פרי מחשבתי אשר עלה בידי בדין זה. ואומר אני אם המשיחה זו גורם השיחור לכאורה יש מקום להחמיר. וראיתי קדוש אחד מדבר ה"ה אאמ"ו הגאון ז"ל בתשובה ראשונה בספרו נ"ב בסוף התשובה בענין הטיח שעושין הסופרים על הבתים של תפילין מעצם פיל שחוק שיש להחמיר וכתב שם דלדינא אף להפוסקים דגם בתים שחורות הלכה למשה מסיני יש להסתפק הואיל והוא לחזותא ע"ש. ובהשקפה ראשונה אמרתי דיש ללמוד זה ממה דאמרינן בפסחים כ"ו ע"א קול ומראה וריח אין בו משום מעילה וכן כתבו התוס' בב"ק ק"א ע"א ד"ה ולא יצבע וכן כתבו בקידושין ובפסחים דף כ"ב ע"ב דאע"ג דאסור שאר הנאות צריך לרבות צביעה והואיל והוא רק לחזותא ע"ש:
אך ראיתי להרב פ"ח בי"ד סימן ק"ב ס"ק ה' דמביא תשובות הר"ן שנשאל על מנעלים שצובעים בצבע שיש בו חומץ של איסורי הנאה ומסיק שם הואיל והוא איבעיא דלא איפשטא במס' ב"ק אי חזותא מלתא היא בשל דבריהם אזלינן לקולא וחזותא לאו מלתא היא אבל בשל תורה אמרינן חזותא מלתא הוא. וא"כ אין מקום לספק של אאמ"ו כיון דדרשא דמן המותר בפיך הוא דבר תורה אזלינן לחומרא דשמא חזותא מלתא היא אבל כד מעיינין שפיר בדברי הר"ן בתשובה ולסקל התמיהות שהניח הפ"ח בצ"ע עליו נראה לי לפרש דאין משם ראיה לנדון דידן דדברי הר"ן כראי מוצקים וכך הם דברי הר"ן וכוונתו דמתחלה כתב הואיל והוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא אי חזותא מלתא היא הוי ספיקא דדינא והיה לן להקל בהך מנעלים כיון דהוי רק ספק דרבנן דסתם יינם הוא מדרבנן וע"ז מסיק דיש לומר דהאיבעיא הוא בגמרא אי חזותא מלתא לשאר מילי אבל לענין איסורי הנאה הא גלי לן קרא גבי ערלה ושביעית דחזותא מלתא היא כמו שמתרץ רבא שם ואין להקל יותר באיסור ע"ז מאיסור ערלה ושביעית גם באיסורי ע"ז אסר הכתוב החזותא וא"כ אף שהוא סתם יינם מ"מ לענין איסורי הנאה לא הוי ספק כלל והוי ודאי דבריהם ויש לאסור המנעלים וע"ז מסיים דאפ"ה יש להקל בהנך מנעלים משום דאף אי אמרינן חזותא מלתא היא לענין איסורי הנאה מ"מ לא הוי אלא גרמת הנאה שאוסר הכתוב אבל לענין שיהיה מיחשב החזותא לממשא של איסור בזה ליכא ספק כלל ולא קא מבעי' להגמ' אלא אי חזותא מלתא היא לענין שיהיה נחשב גרמת הנאה אבל להיות בו ממש בודאי חזותא לאו מלתא היא וכיון דלא הוי אלא גרמת הנאה שאסר הכתוב באיסורי הנאה א"כ אי איכא עוד גרם אחר הגורם הצבע בהדי החומץ א"כ המנעלים מותרים משום דהוי זה וזה גורם. זה הוא כוונת דברי הר"ן לענ"ד ובזה סרה תלונות הפ"ח מהר"ן ז"ל. אא"כ ראיתי בפרי תואר שמפרש ג"כ קרוב לדרך הזה את דברי הר"ן ע"ש. ואם כן אף שהגמ' קאי באיבעיא אי חזותא מלתא היא היינו לענין אי יכול לומר הרי שלך לפניך אבל זה פשיטא דלא הוי גוף ממשא:
ובזה נ"ל לתרץ מה דתמיה לי טובא בדברי התוס' שם בב"ק בד"ה ולא יצבע וז"ל באמצע הדיבור וא"ת א"כ תפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר ש"מ דחזותא לאו מלתא היא וי"ל דאיכא למילף מהכא דחשוב כאלו הוא בעין עכ"ל ע"ש. והנה בפשוט נראה דכוונת התוס' דזה גופא קא מבעי' ליה להגמ' אי איכא למילף מערלה דחזותא מלתא היא או אי אמרינן היכא דגלי גלי ולא לשאר מילי ולפ"ז קשים דברי התוס' לקמן ע"ב בד"ה רבא רמי דכתבו תימא הא רבא משני לעיל שאני ערלה דכתיבי קראי ומהתם לא ילפינן וא"כ מאי פריך מערלה לטומאה עכ"ל התוס'. ודבריהם תמוהים דהא לפי דבריהם בדיבור הקודם קא מבעי' ליה אי ילפינן מערלה לשאר מילי דחזותא מלתא היא א"כ רמיא דרבא קאי להך גיסא אי אמרינן דילפינן מערלה לשאר מילי דהא הך איבעיא לא איפשטא לרבא ועוד קשה לי מאי קא מבעיא ליה אי ילפינן מערלה הא הוי ערלה ושביעית שני כתובין הבאים כאחד לענין חזותא דהא גם שביעית ילפינן מקרא דתהיה דחזותא מלתא היא וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואף שאין ללמוד שביעית מערלה דאיכא למפרך מה לערלה שכן היה לו שעת הכושר משא"כ שביעית מ"מ יכולין ללמוד ערלה משביעית מכח ק"ו וא"כ הוו שני כתובים ואין מלמדין. ואפשר יש לדחות דלא הוי ש"כ דקרא דתהיה אינו מיותר דדרשינן מניה במסכת ע"ז נ"ד ע"ב לענין תופס דמיו ואסור ע"ש. לכן נ"ל לפרש דברי התוס' ע"ד שפירשתי לעיל דברי הר"ן בתשובה דעוד יש לדקדק בלשון התוס' דבקושיא נקטו וא"ת מדאיצטריך למיסר ש"מ דחזותא לאו מלתא היא ובתרוצם נקטו דאיכא למילף מהכא דחשיב כאלו הוא בעין למה זה שינו בלשונם והוי להו למימר גם בתרוצם דאיכא למילף מהכא דחזותא מלתא הוא. ולכן נ"ל דכוונת דבריהם הוא לאו דאיכא למילף מהכא גם לשאר מילי דחזותא מלתא היא אלא דכוונתם דודאי אין לילף שאר דברים מערלה ושביעית וכך היא כוונתם בתירוצם דשפיר קא מבעיא להגמ' דלעולם י"ל דחזותא מלתא ואפ"ה איצטריך קרא למיסר ערלה ושביעית דאיכא למילף מהכא דהיינו לערלה גופא דחשיב כאילו הוא בעין והאי חומרא שהחמירה התורה לענין צביעה הקרא אתי לאשמועינן בערלה ושביעית שיהיה חשוב כאלו האיסור הוא בעין ונ"מ דאפי' אם איכא עוד גרמא לא מהני בהו זה וזה גורם לאפוקי מדעת הר"ן הנ"ל אבל זה פשיטא להו דלא ילפינן שאר איסורים מערלה ושביעית רק שזה בזה תלי' אי אמרינן בשאר מילי חזותא לאו מלתא אתי קרא גבי ערלה ושביעית לאסור חזותא מכח גרם הנאה כנ"ל ואי אמרינן בעלמא דחזותא מלתא היא אתי קרא בערלה ושביעית לאסור חזותא משום ממשא דלא מהני בהו זו"ז גורם, כנלע"ד לישב דברי התוס'. עכ"פ הראיתי לדעת דאף אי אמרינן דחזותא מלתא היא מ"מ לא מיחשב לממשא. ויצא לנו מזה דלא שייך לאסור בהאי שיחור שעושין לרצועות מדבר טמא משום מותר בפיך דהואיל ולא הוי אלא חזותא בעלמא אין בו ממש הה"ד נמי בהאי שיחור לרצועות. אמנם אחר העיון אין לדמות השיחור של רצועות לשאר צביעה דאף שבשאר צביעה אין בו ממש מ"מ האי צביעה של רצועות שהוא הל"מ שיהיו שחורות א"כ האי צביעה עדיף והוא בכלל מלאכת שמים אשר אמרינן במס' שבת לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. ואפשר דבר זה דומה למה שכתב הרמ"א בא"ח סימן ל"ב סעיף מ"ז בהג"ה בדבק לד' פרשיות בשל יד יזהרו ליטול דבק כשר עכ"ל:
ומעתה יש לעמוד בבית הספק של אאמ"ו הגאון זצ"ל. דאף שמראה וחזותא אין בו ממש מ"מ היכא שיש קפידא בצבע כמו ברצועות של תפילין שהוא הל"מ שפיר מיחשב האי צביעה להיות מן דבר המותר. ועפ"ז אמרתי לפרש סוגיא דמס' שבת כ"ח ע"ב דמשני הגמ' דברייתא דר' יוסף דלא הוכשר כו' נשנית לענין רצועות ופריך הגמ' והאמר ר"י רצועות שחורות הל"מ ופי' רש"י כיון דהלכת רצועות שחורות מסיני טהורות נמי מסיני והתוס' מפרשים דאם מצריך שיהיו שחורות מכ"ש שיהיו טהורות ואי הא אתי ברייתא דר"י לאשמועינן לשמעינן נמי הא שיהיו שחורות ומשני הגמרא נהי דשחורות גמירי טהורות מי גמירי. והנה סוגיא זו קשה להבין ודקארי ליה מאי קארי ליה ובאיזה סברא היה המקשן והתרצן מחולקים שהמקשן היה סובר דהא בהא תליא והתרצן השיב לו שאינן תלוין זה בזה אבל לפי הנ"ל יש לומר דכך הצעת סוגיא זו שתירץ הגמ' דברייתא דר' יוסף נשנית לענין רצועות שיהיה טהורות וזה כולל שני דברים אחד שיהיה עור הרצועות עצמן מטהורה וגם שהצבע שמשחירין בו יהיה מדבר טהור ופריך הגמ' הא אמר ר"י רצועות שחורות הלכה למ"מ וכיון שעיקר הרצועות וגם שיהיו שחורין הוא הלמ"מ ממילא ידעינן שצריך להיותן טהורות דהך דרשא דמן המותר בפיך היה ידוע להם כמו שכתבו התוס' ולא צריך הברייתא לאשמועינן. והמקשן היה סובר דגם בצביעה יש בו ממש הואיל והלכה הוא להיותן שחורות ומתרץ הגמ' נהי ששחורות הוא הלכה למ"מ טהורות מי גמירי דהיינו שיהיה הצבע שמשחירין בו מדבר טהור זה לאו מלתא דפשיטא היא דהו"א דצבע אין בו קפידא אם הוא מדבר טמא הואיל ועיקר הרצועה הוא מדבר טהור ובטל הצבע לגבי עיקר הואיל והוא לחזותא בעלמא ולכך צריך ברייתא דר"י לאשמעינן דגם הצבע צריך להיות מדבר טהור דלא הוכשר למלאכת השמים אלא דבר טהור וגם האי שיחור מלאכת שמים הוא דהלכה למ"מ הוא שיהיו שחורות. ואין להקשות אם לפי המסקנא לענין הצבע שמשחירין בו נשנית ברייתא זו א"כ למה נקט עור במילתיה. זה אינו קושיא דהא גם לתרוצא קמא של הגמ' דלענין שערות וגידין נשנית ברייתא גם כן קשה למה נקט עור במלתיה כמו שהקשה הרשב"א בתוס' ד"ה לא צריכי לכורכן כו' ע"ש. ולפ"ז יש ליישב הדקדוק שכתב בעל מגיני שלמה על התוס' שכתבי קשה להרשב"א אי האי אתי לאשמועינן אמאי נקט עור במילתיה וכתב המגיני שלמה וצ"ע מ"ש קושיא זו שהניחו בקושיא ובכמה דוכתי כתבו דהוי מצי למיפרך כך אלא דעדיפא מיניה משני ובכמה דוכתי כתבו הוי מצי למפרך עכ"ל המגיני שלמה. אבל לפי מה שכתבתי א"ש דגם לפי האמת קשה קושיא זו דהא גם לפי מה דמשני לרצועות היינו לענין הצבע כו' ג"כ קשה למה נקט עור במילתיה ודוק הרי דמשקלא וטריא של סוגיא זו משמע דצבע שיש בה קפידא למצוה יש בו ממש להיות מן המותר בפיך:
אך לכאורה יש להוכיח להיפוך שאפילו בדבר שהיא המצוה בחזותא לא שייך בו מן המותר בפיך דהא תכלת היה במשכן ובמקדש בפרוכת ובבגדי כהונה והרי תכלת הוא הצבע מדם חלזון שהוא תולעת כמו שפירש רש"י בפרק חלק (סנהדרין דף צ"א ע"א) ותולעת אינו מן המותר לישראל ואפ"ה צבעו בו אלמא דאם גוף הדבר שהוא הצמר הוא מן דבר טהור אין קפידא בצבע שנצבע בו הואיל והוא רק לחזותא הרי מוכח דצביעה אין בו ממש הה"ד נמי בהאי שיחור לרצועות אף שהוא הלמ"מ אפ"ה אין בצביעה זו ממש להיות בו קפידא שיהיה מדבר טהור. אמנם אם זה החלזון הוא מין טמא יש בזה שנויים וסתירה בפי' רש"י ז"ל דהנה במס' מנחות דף מ"ד ע"א ת"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנים. ואם כן אין ראיה כלל מתכלת דיש לומר דחלזון הוא דג טהור ויש לו סנפיר וקשקשת. אך רש"י ז"ל מפרש שם במנחות עולה מן הארץ ע"ש ואם הוא רמש הארץ בודאי שהוא טמא. ולכאורה מלשון הברייתא מוכח שהוא רמש הארץ דקאמר וברייתו דומה לדג דאם הוא מן המים לא שייך בו לשון דומה דאם הוא דומה לדג ותולדתו מן המים הרי הוא דג ממש ולכך מפרש רש"י ועולה מן הארץ דהיינו רמש הארץ ולכך אינו נופל בו שם דג ממש דמה שגדל ביבשה אינו מסוג הדגים. ולכך קאמר שדומה לדג בתמונתו אבל אינו דג ממש. אך רש"י בסנהדרין בפ' חלק (סנהדרין דף צ"א ע"א) בד"ה חלזון כתב תולעת שיוצא מן הים וכן במס' מגילה דף ו' ע"א בד"ה ע"י חלזון כתב רש"י חלזון עולה מן הים על הארץ. וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ציצית שחלזון הוא דג הנמצא בים המלח. ולפ"ז יש לומר שיש לו סנפיר וקשקשת והוא טהור:
אך יש להביא ראיה מתולעת שני דרמב"ם כתב בפ"ח מהל' כלי המקדש ה' י"ג וז"ל תולעת שני הוא צמר הצבוע מתולעת ולכאורה נראה שהוא תולעת ממש שכן ידוע גם אצלנו צבע אדומה תשובה שהוא תולעת ממש ונקרא קוטשאנעלי"א.
אמנם יש לדחות ולומר דאף שהיה במקדש ומשכן ובגדי כהונה דברים הנצבעים מדבר טמא אפ"ה אין להביא ראיה על רצועות ותפילין דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים מקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך נלמד וזה שייך דוקא בדבר שהוא תורה עצמה דהיינו שיש בו כתב כמו תפילין וס"ת ומזוזה ובתים של תפילין שיש בו שי"ן כמו שפי' רש"י במס' שבת דף כ"ח ע"ב. ואף דמסקנא שם דברייתא דרב יוסף דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לענין רצועות של תפילין נשנית וברצועות ליכא כתב דד' ויו"ד של רצועות לא מקרי כתב כמו שכתבו התוס' במנחות דף ל"ה ע"ב בד"ה אלא תפילין וע"כ טעמא דרצועות הוא הואיל והוא תשמיש קדושה כמו שכתבו התוס' שם וא"כ הה"ד משכן ומקדש ובבגדי כהונה שהוא ג"כ תשמיש קדושה. מ"מ יש לומר דרצועות היינו טעמא הואיל והם נטפלין לבתים של תפילין ובתים הם תורה עצמה שיש בו ד' פרשיות ושי"ן ולכך דינם שוים שגם ברצועות צריך להיות מהמותר בפיך אבל במקדש ומשכן ובגדי כהונה שהם תשמישי קדושה לית בהו קפידא להיותן מדבר טהור הואיל ואינן תורה עצמה ולכך הותר הצביעה מדבר טמא מה שאינו כן בתפילין ורצועות י"ל דגם הצביעה צריך להיות מדבר טהור. ולכאורה יש להביא ראיה לזה מגמ' דשבת דקאמר מה הוי עלה דתחש וקשה מאי קא מספקא ליה הא מברייתא דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מוכח דתחש טהור היה כמו שרב יוסף רצה לפשוט בעי' דר' אלעזר דתחש טהור היה מברייתא דלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דאל"כ לא היה מוכשר למלאכת המשכן אלא ודאי ע"כ צ"ל דמהאי ברייתא אינו מוכח כלל דהאי ברייתא לענין רצועות נשנית שהם נטפלין לבתי תפילין שהם תורה עצמה בזה צריך להיות טהור אבל תחש שהיה במשכן שפיר יש להסתפק אי טהור הואיל ומשכן לאו תורה מקרי כנ"ל. ובזה יש לדחות תמיהת המג"א סימן תקפ"ו ס"ק ג' שהקשה על עולת שבת שחולק על הרמ"א ומכשיר שופר בהמה טמאה דלא קיימא לן כהאי דלא הוכשרו כו'. וכתב המג"א שנעלם ממנו סוגיא דשבת דף כ"ח והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקדושין דף כ"ה עכ"ל המג"א. ולדעתי דברי הע"ש אתין שפיר דמכח איבעיא דהגמ' בשבת מה הוי עלה דתחש מוכח דלא ק"ל הא דר' יוסף דמדמה משכן עם תפילין וס"ת ומזוזה שהם תורה עצמה וקאמר על כל התורה דלא הוכשר אלא מדבר טהור. וכן מצאתי בר"ן בפ"ב דר"ה דמספקא ליה אי גם בשאר מצות שייך הא דלא הוכשרו כו' וכתב דמגמ' מוכח דאפילו במשכן היה מותר דבר טמא ע"ש בר"ן. הרי מוכח דדוקא בתפילין קיי"ל האי דינא הואיל ואית בהו תורה והרצועות הם נטפלין להם אבל בשאר תשמיש קדושה ותשמישי מצוה י"ל דמותר אף מדבר טמא דאל"כ מאי קא מספקא ליה להגמ' אי תחש טהור היה הא מוכח מברייתא דר"י דלא הוכשר אלא ודאי דאין לדמות שאר תשמישי קדושה לתפילין כנ"ל. וגם בלא"ה קשה לי על המג"א דסובר דגם לענין שיהיה מדבר טהור אתקוש כל התורה כולה לתפילין (וזה כמה שנים אשר כתבתי בגליון ש"ע שלי) מה יענה בסוגיא דסוכה דף כ"ג ע"א דקאמר בפיל קשור כ"ע לא פליגי דכשר לדופן סוכה ע"ש. והרי פיל לאו מן המותר בפיך הוא אפ"ה מותר לתשמיש מצוה לעשות ממנו דפנות לסוכה ומאי חילוק יש בין שופר שהוא תשמיש למצות תקיעת שופר ובין דפנות שהוא תשמיש למצות סוכה ודפנות סוכה הוא ג"כ דאורייתא ונלמוד מבסכת סוכות אי יש אם למקרא או יש אם למסורת לכל מר כדאית ליה כמו דאיתא במסכת סוכה ו' ע"ב. ואף שזה יש לדחות ולומר דשופר חמור מסוכה דכיון דלזכרון הוא כלפנים דמי כמו דאמרינן במסכת ר"ה דף כ"ו ע"א מ"מ לדברי המג"א יהיה פיל פסול לדופן סוכה הואיל ואתקוש כל התורה כולה לתפילין אלא ודאי דלהאי מלתא שיהיה מן המותר בפיך לא אתקוש כל התורה לתפילין:
עוד ראיה מהרמב"ם בפ"א מכלי מקדש סוף הלכה א' כתב המור הוא דם הצרור בחיה שבהודו וכתב הראב"ד אין דעתי מקבלת שיכניסו במקדש דם חיה ומכ"ש דם חיה טמאה. והכ"מ כ' לישב דעת הרמב"ם שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא ע"ש. ומעתה אי אמרת דבכל מלאכת שמים צ"ל מן המותר בפיך קשה מאי מהני שנעשה עפרא בעלמא וכי עדיף משערות ועור דג"כ מיחשב כעפרא לענין אכילה הואיל ואין בו טעם כלל ואפ"ה פסול לס"ת ותפילין ומזוזה הרי דלא מכח דין היתר אכילה אייתינן עלה אלא מטעם שאינו בא מדבר טהור ולמה יהיה המור הזה כשר לקטורת ואם שסברת הכ"מ מספיק שלא למעט מדרשא דמן משקה ישראל מן המותר לישראל דכיון שנעשה עפר הוי מותר לישראל אכתי ממיעוט דלמען תהיה תורת ה' בפיך יהיה פסול כמו שערות ועור אלא ודאי דדרשא דלמען תהיה תורה ה' בפיך לא נאמר אלא בדבר שיש בו תורה עצמה ויש בו כתב כנ"ל אבל שארי תשמישי קדושה אינו בכלל דרש הזה כדעת הע"ש:
ולפ"ז נדחה הך ראיה מתולעת שני דלעולם יש לומר דגם בדבר שהוא לחזותא יש בו קפידא להיות מן המותר בפיך. וטעמא דהותר תולעת שני למשכן ובגדי כהונה הוא הואיל והך דרשא דמן המותר בפיך לא קאי כי אם על תורה עצמה דהיינו ס"ת ותפילין ומזוזה ולא על שארי קדושה:
אמנם זה אינו דהא תולעת שני היה בחושן ואפוד והלא בחושן היה ג"כ כתב שכתוב בו שבטי יה ואם הבית של ראש מקרי תורה בשביל שי"ן שיש בקמטים כמו שכתב רש"י שם במסכת שבת מכ"ש שכתב שהיה על החושן יהיה נקרא תורה להיות בו קפידא מן המותר בפיך. ומעתה כיון שמסקנת הגמ' הוא דלענין רצועות של תפילין נשנית ברייתא דר"י דלא הוכשר כו' הואיל והם טפולין להבית מכ"ש שיש קפידא בכל החושן ואפוד להיות מן המותר לישראל דהחושן ואפוד הם נטפלין יותר זה לזה דהא אסור להפריד החושן מעל האפוד דכל המזיח חושן מאפוד לוקה משום לאו דלא יזח וא"כ אם הרצועות דינם שוה לתפילין עצמם הואיל והם נטפלין מכ"ש בחושן ואפוד ואפ"ה הותר בו תולעת שני הרי מוכח דכל שהוא לחזותא אין בו קפידא להיות מן המותר והה"ד לתפילין:
ובר מן דין יש לומר דדבר שהוא תשמיש קדושה ג"כ צריך להיות מן המותר בפיך ויש חילוק בין תשמיש מצוה לתשמיש קדושה ואף דלתשמיש מצוה לא צריך להיות מן המותר כמו שהוכחתי לעיל מ"מ דבר שהוא תשמיש קדושה צריך להיות מן המותר ואין אנו צריכין לומר דטעמא דרצועות של תפילין הוא הואיל והם נטפלין לכתב דהיינו לבתים שיש בהם שי"ן והוי כתורה עצמה אלא יש לומר טעם אחר דבעינן רצועות מן המותר בפיך משום שהוא תשמיש קדושה כמו שמשמע מדברי התוס' במס' מנחות דף ל"ה ע"ב ד"ה אלו תפילין. והדבר מוכח דהרי מתחילה קא פשיט ר"י איבעי' דר' אלעזר דתחש טהור הי' מהך ברייתא דלא הוכשר ומאי קא פשיט לי' הא טעמא דלא הוכשר למלאכת שמים הוא מדרשא דלמען תהי' תורת ה' בפיך וזה לא שייך במשכן דלאו תורה היא אלא ודאי דר' יוסף סובר דכל דבר שהוא תשמיש קדושה הוא בכלל מלאכת שמים ואף דבתשמיש מצוה ליכא קפידא אם הוא מדבר טמא מ"מ תשמיש קדושה חמור יותר להיות נקרא מלאכת שמים ואף לפי המסקנא נשאר סברת ר' יוסף דהגמרא לא נאד מהאי סברא ואפ"ה קאמר מה הוי עלה דתחש דהואיל ותחש לא הי' כי אם להגין מפני גשמים וקא מספקא לי' להגמרא אי גם תחש יש לו שייכות להמשכן עצמו והוי תשמיש קדושה להיות מדבר טהור או דלמא האי מכסה תחש לא מקרי משכן הואיל ולא הי' כי אם להגין מפני גשמי' ואף שאמרינן בגמרא דמקרי אוהל דנלמד עליון מתחתון מ"מ להיות נקרא מלאכת שמים קא מספקא לי'. וכן מצאתי בספר מגיני שלמה סברא הזאת:
וגם יש לומר דעוד סברא הביא להגמרא במסקנא לספק זה לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו דלפי האמת ילפינן מנוצה של עזים דעור בהמה טמאה מטמא ומקרי אוהל אם כן יש ליליף ג"ש אוהל הנאמר במשכן מאוהל הנאמר בטומאה דמה התם באוהל בהמה טמאה אף הכא במשכן באוהל בהמה טמאה ע"ש ברשב"א. וא"כ אף שר' יוסף קא פשיט לי' דגם מכסה התחש הוא מלאכת המשכן להיות מעור טהורה מ"מ לפי האמת קא מספקא לי' להגמרא אי ילפינן להך ג"ש לומר דגם אוהל שהי' במשכן מבהמה טמאה היה והיינו האי אוהל של תחש הואיל ולא מקרי מלאכת שמים ממש הואיל והיה רק להגין מפני גשמים וקא פשיט לי' הגמרא דתחש טהור היה ולא ילפינן הך ג"ש משכן מטומאה. ועכ"פ דבר שיש בו תשמיש קדושה צריך להיות מן המותר בפיך א"כ ממילא מוכח מתולעת שני דכל דלחזותא אין בו ממש. אמנם בזה גופא יש לפקפק אם האי צבע תולעת הוא תולעת ממש דרש"י בישעי' קפיטל א' פסוק י"ח אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו פירש"י תולעת הוא גרעינין שצובעין בו אדום ויש בכל גרעין תולעת וא"כ לפירש"י לאו דבר טמא הוא דגרעין גדולי קרקע ופרי הוא וגם דברי הרמב"ם שכתב צמר שצובעין בתולעת יש לפרש דלאו כוונתו שצובעין בתולעת ממש אלא שהצבע נקרא בשם תולעת על שם שיש בגרעינין האלה תולעים. וכן מצאתי ברמב"ם פ"ג מהל' פרה אדומה שכתב שתולעת שני הם גרעינין שיש בו תולעת כמ"ש רש"י ע"ש. וגם הקונקורדאנציוס והרד"ק בשרשים בשורש תולע מחלק ומונה תולעת שהיא בריה ורמש ארץ בפני עצמו ותולעת שהוא מין צבע בפני עצמו. ולפ"ז יש לומר דגם בדבר שיש קפידא בצבע כמו בתפילין שיהיו שחורות צריך להיות הצבע שמשחירין בו דבר טהור ואין ראי' מתולעת שני. אמנם אף עפ"כ מתכלת נשאר הראי' והוכחה וזה תליא בחילוק שיש בין הרמב"ם לרש"י ז"ל אם הצבע תכלת היה מדג או מתולעת ולפירש"י במס' מנחות שהבאתי לעיל מוכח דחלזון בודאי הוא טמא ואפ"ה היה בהציץ שהיה כתוב בו קודש לה' שהציץ היה נקשר בו תכלת כדמפורש בקרא ובפרוכת ובבגדי כהונה. הרי מוכח דצביעה אף שהיא למצוה אפ"ה מותר מדבר טמא. אבל לדעת הרמב"ם דמפרש שתכלת הוא מדם דג א"כ אינו מוכח כלל דיש לומר שהוא מדג טהור:
אמנם אומר אני דלכל זה היה מקום לפלפל אם היה עיקר הצביעה נעשה מדבר טמא אבל בנדון דידן במשיחת עורות בשומן דג טמא. האי משיחה אינו גורם עיקר השיחור כי עיקר צבע השיחור נעשה מדבר טהור והאי משיחה הוא רק להצליל הצבע לחזותא ולרכך העור וליפות ובזה בודאי אין קפידא אם הוא מדבר טמא דמשמעות לא הותר למלאכת השמים כו' הוא דוקא אם יש בו צורך למלאכת שמים אבל משיחה אין בו צורך למלאכת שמים דבלאו האי משיחה ג"כ היו הרצועות שחורות כתקונן אף שהיה העור קשה קצת מ"מ היה ראוי לרצועות ואין זה דומה למה שכתב הרמ"א בא"ח סימן ל"ב סעיף י"ז בדבק שיהיה מדבר המותר, דשם האי דבק הוא צורך מצוה הואיל ולכתחילה צריך להיות בשל יד כל ד' פרשיות בקלף אחד אבל בהאי משיחה אין בו צורך מצוה ולא נאמר בשום מקום שיהיו הרצועות רכין. לכן נראה לי להקל ובפרט כי כל גדולי הדור הקודמים לא דברו דבר מזה ובודאי גם הם ידעו ממשיחת העורות. כ"ד אוהבו הד"ש:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מוהר"י ז"ל.
על זה השיב הרב המאוה"ג מיכאל בכרך.
שלום וברכה וכו'. לא"נ ידידי וכו' כבוד מוה' שמואל נ"י.
מכתבו הנעים הגיעני וטעמתי מצוף דבש אמרותיו הנעימים. אך מה שמדחה הראיה ממדרש ילקוט לדידי אין בדחיה זו ממש ומי יודע אם צואת הכלבים אינו עושה פעולה בגוף העור ונשאר בהעור ממש. וכיון שנכבש בו העור בודאי נבלע ונדבק בו. גם מה שתמה על הכ"מ בפ"א מהל' כלי מקדש ל"ק ולא מידי וכוונת הכ"מ שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה עפר הוי כמין בריה אחרת משא"כ בעור ושערות הם לא נשתנו והם כמו שהיו בתחלה. ויתר דברי מעלתו הם בנויים על אדני פז וידעתי כי ידיו רב לו באורחא חריפתא ועכ"פ לדינא דעת שנינו שוים. ולדעתי טוב להשיב להרב המאוה"ג מוה' הירץ עמדין בקיצור בלי פלפולים וראיות שאין להקפיד ברצועות בשביל המשיחה הזאת וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין. כ"ד אוהבו הדבוק:
הק' מיכאל בכרך
אמר שמואל דברי הרב המאוה"ג מוהר"מ הנ"ל ראויים למי שאמרן אעפ"כ הבוחר יבחר. ובפרט במה שכתב והליץ בעד הכ"מ דעיקר סברתו הוא מטעם שנשתנה הדם ונעשה עפר הוי כמין בריה אחרת לדעתי לא עדיף האי שינוי מהעור שנשתנה ג"כ ע"י העיבוד וג"כ נעשה כמין בריה אחרת ממה שהיה בתחילה בחיבורו בבהמה טמאה ואפ"ה פסול לס"ת ולתפילין ועוד מה מהני בזה שנשתנה והוי כבריה אחרת ס"ס קרי ביה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך וזה המור תחלת הוייתו אינו מן המותר דהא אתיא מדם חיה טמאה:
תשובה ד
תשובה
שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי הרב המופל' חכם וסופר מוה' אהרן אויש נ"י:
קבלתי מכתבו וכו' זולת זה על דברי תורה אשר בא ושאל למה נהגו המדקדקים לחוש לדעת רבינו תם במה שנחלק על רש"י בסידור הפרשיות של תפילין ולמה לא חשו ג"כ לדעתו במה שנחלק על רש"י באופן הנחתן דלדעת רש"י המה זקופים בתוך הבתים כמנהגנו ולדעת רבינו תם המה שוכבות כמבואר במנחות דף ל"ג ע"א בתוס' ד"ה הא דעבידא וכו'. הנה אם המדקדקים מחמירים לחוש לדעת רבינו תם במה שגם רבינו האי גאון ורבינו יוסף ט"ע ושאר גאונים קיימו בשיטתיה כמבואר במנחות דף ל"ד ע"ב בתוס' בד"ה והקורא וכו' ניחוש ג"כ לדעתו בשוכבות שאין לו מסייע משארי גאונים. דברי אוהבו:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא
תשובה ה
פראג יום א' כ"ד כסליו תקנ"ג לפ"ק
תשובה
שלום לאהובי האלוף התורני המופל' מוה' אייזק נר"ו.
קבלתי מכתבו ואשר תמה על תפילין דר"ת הנה ימחול לי מעלתו ויעיין בט"ז א"ח בסימן ל"ב ס"ק כ"ה מה שכתב בשם הב"י ובשם רש"ל, והט"ז רצה להוכיח דין של הרמב"ם מהגמ'. ואני אומר שאין הוכחה שלו מן הגמ' כלום דבגמרא קאי אי אמרינן במזוזה דעושין פרשיותי' דוקא פתוחות ואז ודאי שאין הטעם מפני שאינן סמוכות בתורה שהרי אין לך אינן סמוכות כמו מזוזה. אבל לפי האמת דבמזוזה כשירות בין פתוחות בין סתומות כמו שנתבאר בי"ד סימן רפ"ח סעיף י"ג א"כ אין והיה אם שמוע ושמע חמורות מזה וצ"ל כמו שכתב הב"י בשם הרמב"ם או רש"ל. וכל זה שייך בתפילין של רש"י אבל בתפילין של ר"ת ששמע והיה אם שמוע המה בימין וקדש והיה כי יביאך המה משמאל וצריך להניח חלק כל פרשת והיה אם שמוע עד שיכתוב שמע לפי שצריך לכתוב כסדר כמו שהם כתובים בתורה וא"כ תיכף ניכר בשעה שכותב שמע ובשעה שכותב והיה אם שמוע שאינן סמוכות בתורה כמו ראשונות וכאן לא שייך הטעם של הרש"ל ושל הב"י וכאן תיכף ניכר שאינן סמוכות בתורה לכן לא חמירו שמע והיה אם שמוע ממזוזה וכיון שהש"ע פסק במזוזה שבין עשאן סמוכות ובין עשאן סתומות הכל כשר גם שמע והיה אם שמוע כן הוא לר"ת וכאן אין מקום לטעות שהרי בשעה שכותב והיה אם שמוע צריך להניח כל פרשה זו חלק ותיכף ניכר שאינן סמוכות בתורה. ונראה לי שלא ישנה פרשת שמע כלל ויתחיל בראש השיטה בתפילין של ר"ת. וכל דברי רש"ל וכל דברי הב"י הוא בתפילין של רש"י וכן דברי הרמב"ם:
תשובה ו
תשובה
יעלה לזכרון ביום הזכרון לחיים טובים. כבוד אהובי האלוף והתורני כ"ש מוה' שמואל נ"י:
מכתבו קבלתי. ועל דבר שאלתו בקטן שהגיע לכלל י"ג שנים במקצת היום אם לצרפו לעשרה. לא ידעתי מה הוא מסופק והלא כבר פשט המנהג כדברי המג"א בסימן נ"ג ס"ק י"ג דתיכף כשחשכה ליל יום שנולד בו דהיינו ליל השייך לו שיהיה למחרתו אותו יום בחודש שנולד בו כבר מקרי בן י"ג ויום א' ורשאי לעבור לפני התיבה. ומ"ש מעלתו דמדברי הרמב"ם נראה דבעינן יום שלם לא ידעתי מקומו כי אף שהלחם חמודות בריש פ' יוצא דופן בתחלת דבריו רצה ג"כ לפרש דברי הרמב"ם דבעינן יום שלם הלא אח"כ בסוף כתב הוא עצמו שיש לפרש דברי הרמב"ם דלא בעינן רק י"ג שנים גמורים ולא בעינן עוד יום שלם וגמורים הוא לאפוקי דלא נימא שלשים יום בשנת י"ג חשוב שנה. ומ"ש מעלתו דמדברי רש"י בנדה דף מ"ה משמע דבעינן יום שלם לא ידעתי שם מדברי רש"י שום הכרע. ומ"ש מעלתו דבדברי רש"י ביבמות דף ל"ד מפורש להדיא דבעינן יום שלם ג"כ דבריו תמוהים דמ"ש רש"י שם דף ל"ד ע"א בד"ה ומתוך י"ג וכו' כשחשכה ר"ח של י"ג לנקבות כו' אין הכונה שחשך יום של ר"ח והגיע ליל השייך ליום שלאחריו אלא הכוונה שחשכה ר"ח היינו שחשך יום של ער"ח והגיע חשכת לילה השייך לר"ח וכפסק של המג"א. ולכן אל יזוז מן המנהג:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא
תשובה ז
בע"ה פראג אור ליום ו' כ"ז טבת תקנ"ט לפ"ק
תשובה
מבן המחבר לכבוד אהובי ידידי הרב המופלג החריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"ר זעליגמאן נרו יאיר רב בק"ק ליפחוויץ:
מכתבו הנעים קבלתי היום. וע"ד שאלתו שאלת חכם בדבר אשר נחלקו בו שני ת"ח אם התפללו תפלת י"ח בערבית בעשרה ויצאו מקצתן אם לומר הקדיש שלם בלי עשרה. והנה ראובן אומר שאין לומר קדיש בלי עשרה הואיל ותפלת י"ח בלחש גם היחיד אומרו ולא שייך דוקא בציבור לא הוי הקדיש הגמר וראייתו מלשון רמ"א ומג"א סימן נ"ה סעיף ג' שכתבו דיצאו אם כבר התחיל בקול רם הרי דוקא שכבר התחיל הש"ץ תפלת י"ח אבל התפלה שבלחש לא מהני אף שהיו עשרה. ושמעון החולק אומר דגם בתפלת י"ח בלחש הקדיש שייך לו דהא בכל פעם אומרים הקדיש במעריב אחר תפלת י"ח שבלחש וכל אחד משני החכמים עורך מערכה מול מערכה ומביא ראיה לדבריו. לדעתי הדין עם שמעון שגם בתפלה בלחש בערבית אם היו עשרה ויצאו אחר תפלת י"ח קודם שהתחיל הש"ץ הקדיש שלם שגומר ואומר הקדיש עם תתקבל ויש לו סייעתא מלשון הרמ"א שכתב ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לקריאת שמע וברכותיה ולמה הזכיר הרמ"א כלל תפלת ערבית הא אין לנו לדון בערבית לתפלה ומאי נ"מ הא ליכא חזרת הש"ץ בערבית כלל וה"ל למימר שהקדיש שלם לא שייך לק"ש וברכותיה, אלא ודאי דאם באמת התפללו ש"ע בעשרה ויצאו גומר הקדיש שלאחריה. וכן מפורש בלבוש סימן נ"ה סעיף ג' דהקדיש נגרר לתפלת י"ח בערבית ושייך לו דתפלת ערבית תיקון חכמים הוא לומר אחריה קדיש (הן אמת שלדעת הרמב"ם אין הקדיש חלק לתפלה שהתחילו בו כמו שהובא בב"י ובאבודרהם בשם תשובת הרמב"ם וכן הכריע הפ"ח אמנם אנן קיי"ל דהקדיש הוא חלק מהתפלה כמו שהכריע הרמ"א):
אבל מה שמביא החכם החולק ראיה לדבריו מהרמ"א ומג"א מדכתבו שאם יצאו אחר שהתחיל בקול רם. הנה זה פשוט דהרמ"א אתי לומר דגומר כל סדר הקדושה דובא לציון אבל עדיין יש לפקפק בו דמאי אתי לאשמעינן דלמה לא יגמרו הקדושה הא גם היחיד אומרו. ואף שבתשובות הרשב"א נשאל אם התחילו באבות בעשרה ויצאו אם גומר הקדושה היינו הקדושה שבתפלת הי"ח והיה דעת השואל שמה שאמרו בירושלמי שמסיים היינו רק אותו ברכה ועל זה השיב הרשב"א שמסיים כל התפלת י"ח בקול רם דכל ברכות י"ח תפלה אחת היא ושייך זה לזה. אמנם בתרומת הדשן כתב שאם יצאו לאחר קדושה רשאים הנשארים שוב לגמור כל התפלה וסדר קדושה וקדיש שאח"כ. באמת עיקר הדין אתי לומר הקדיש שלם שאחריה ונקט סדר הקדושה הואיל והשואל הזכיר כן בשאלתו ודוחק הוא וצ"ע:
אמנם נ"ל לחלק דבשחרית ומנחה אם יצאו קודם שהתחיל הש"ץ תפלת י"ח לא מהני מה שהיו בשעת תפלת י"ח בלחש וצריכין להיות עשרה בשעת התחלת חזרת הש"ץ הואיל ותקנת חכמים הוא שיהיה הש"ץ חוזר בשחרית ובמנחה או שיתחיל הש"ץ לכל הפחות ג' ברכות ראשונות מתפלת י"ח כמבואר במג"א סי' קכ"ד ס"ק ג' א"כ גם הקדיש שלם שאחריה התקינו על תפלת הש"ץ ולא על תפלה בלחש ואם יצאו קודם שהתחיל הש"ץ אף שהיה בתפלה בלחש אינו אומר הקדיש וא"כ הרמ"א והמג"א דנקטו שהתחיל בקול רם דוקא נקטו הואיל והרמ"א מיירי בתפלת שחרית כמו שמבואר בדבריו ולכך נקט אם התחיל בקול רם. אבל אם לא היו שם עשרה בשעת התחלת הש"ץ לא יאמר קדיש דהואיל ובשחרית עיקר הקדיש התקינו על חזרת הש"ץ אבל בערבית דליכא חזרת הש"ץ כלל ע"כ התקנה לומר קדיש שלם היה על תפלת י"ח שבלחש כמו שמוכח מהלבוש בזה בודאי הקדיש נגרר אחר תפלת י"ח בלחש ואם היו בשעת תפלת י"ח ויצאו אז אומר קדיש עם תתקבל דהקדיש נגרר אחר תפלת י"ח שבערבית ותו אין להאריך בזה ושלום על ישראל. כ"ד אוהבו המוכן לטובתו:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון אב"ד מוהר"י זצ"ל.
תשובה ח
תשובה
שלום לכבוד אהובי האלוף הרבני המופל' כבוד מו' יוזל ני"ו מו"ץ דק"ק ש"ה י"ץ:
מכתבו קבלתי ואשר שאל על שאירע בקהלתו שתושב אחד מבני הקהלה מת הוא ואשתו ולא הניחו בנים ושכרו קרוביו מלמד אחד שיאמר קדיש בעד הזוג איש ואשה הנ"ל והמלמד הוא ג"כ תושב שם ויש שם עוד תושב אחד שהיה לו בן בחור משרת בעיר אחרת ומת שמה והוליכוהו לעירם ונקבר שם ורוצה האב לומר ג"כ קדיש בשבילו ויש מחלוקת בין המלמד ובין אבי הבחור הנ"ל. ושאלו את פיו והורה להם ע"פ מה שהביא הב"י בסוף הלכות אבלות בשם מוהר"ר יוחנן טריו"ש שאם המת היה דר בעיר וגם בנו האומר קדיש אחריו ג"כ היה דר בעיר נמצא יש לו שני חלקים בזכות אמירת הקדישים חלק אחד עבור המת שהיה תושב וחלק אחד עבור עצמו שהוא תושב ואם יש שם עוד אבל שדר בעיר ואומר קדיש עבור המת שלא היה דר בעיר אין לו אלא חלק אחד מכח עצמו שהוא דר בעיר אבל מצד המת אין לו חלק כי המת לא היה דר בעיר ויש לזה הבן שהיה הוא ואביו תושבים שני חלקים ולזה הבן שהוא לבדו תושב ואביו לא היה מבני העיר אין לו אלא חלק אחד ולכן הורה שהמלמד שהוא תושב וגם אומר קדיש בשביל התושבים יש לו שני קדישים והאב הזה שהוא לבדו תושב ובנו לא היה תושב אין לו אלא קדיש אחד. ומה שדן את הבן שאינו מן התושבים הוא מחמת שכבר נשא אחיו הגדול אשה ולכן אף אם הבן השני נושא אשה לא היה לו חזקת הקהלה. ועוד כתב מעלתו שיש קדימה להמלמד כי לא מצינו שאב יאמר קדיש עבור הבן כי ברא מזכה אבא אבל אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק את עשו ועוד כי הבחור לא היה בן עשרים שנה ולא היה בר עונשין ולכן האחרים קודמים ועוד כי המלמד שכיר הוא ובא בשכרו והמג"א כתב דמוטב להבן לשכור אחד שיאמר קדיש משיעמוד אחד בחנם ולכן המלמד הנשכר קודם, ולכן עשה פשרה שהמלמד יאמר כל התפלה קדישים ושארי הקדישים יחלקו בשוה ושאל ממני להודיע דעתי. ואמינא ליה מה שהביא דברי הב"י בסוף הל' אבלות בשם מוה' יוחנן ובזה היה דינו עולה יפה שיש להמלמד שני חלקים ולהאב חלק אחד אם היה כדבריו שהבחור הנ"ל אינו מן התושבים. אבל אני תמה למה נדחה המת ממחיצת אביו שלא יהיה נחשב תושב כיון שהוא מבני העיר ואביו קיים מה בכך שהיה מושכר בעיר אחרת לזמן בשביל כך לא אבד חזקתו ממקומו, ומה שאם היה נושא אשה לא היה יכול לדור שם הוא מפקודת המלכות שלא להוסיף על מספר משפחות יהודים אבל כל זמן שהוא פנוי יש לו רשות לעשות כנ המשא ומתן ומוכרח ליתן מסים וכל צרכי ציבור כשארי בני העיר אם איננו עדיין ברשות אביו ואם עדיין הוא ברשות אביו פשיטא שנחשב כבני העיר. ולדבריו הגע בעצמך שמת אחד והניח בנים הרבה לא יתנו קדיש רק להגדול שבהם והאחרים יהיו נחשבים לאינם תושבים כיון שאם ישאו נשים לא יוכלו לדור בעיר אין אלו אלא דברי תימה:
ומ"ש כיון שהבחור לא היה בן עשרים ולא היה בר עונשין, אני אומר בהדי כבשי דרחמנא למה לך ועל חיקור דין שלמעלה אני אומר במופלא ממך בל תחקור ולדבריו אותן שמתו קודם כ' שנה והניחו בנים קטנים בני ה' או בני ו' לא יתנו להם קדישים וגם וכי בן י"ג שהביא שתי שערות אינו מביא קרבן חטאת על ל"ו כריתות. ומה שכתב כי לא מצינו שיאמר האב קדיש עבור בנו זה היה טענה אם היה כאן אבל האומר על אב ואם אבל המלמד הזה אומר בשביל זר וכי אביו גרע מאיש זר. ומה שכתב שהמלמד קודם בשביל שהוא בא בשכרו תמיהני שהמג"א כתב שאם הבן רוצה להעמיד אחר במקומו לומר קדיש כגון שהבן יש לו איזה אונס שאינו יכול לומר בעצמו טוב לו יותר להעמיד בשכר מבחנם אבל שיהיה לזה יתרון נגד אחר שאומר בחנם הוא דבר שאין הדעת סובלתו. ואמנם גוף דברי הב"י בשם מוה' יוחנן אפי' אם הי' המת נכרי מעיר אחרת כמדומה שאין להורות כן במדינות הללו. כי הלא כלל הגדול בכל עניני קדיש המנהג הוא יסוד הגדול ומעולם לא שמעתי לא בהיותי בפולין ולא בכאן שיהיה הפרש בין אבל האומר בשביל אב ואם שהיו לו בחוץ ובין אבל האומר בשביל אביו ואמו שהיו כאן בעיר ובפרט בפולין שרוב השדוכים נעשים מעיר לעיר וממש המיעוט שנושאים נשים בעירם ושכיח מאוד שהבן אינו דר במקום אבותיו ומעולם לא שמענו חילוק בעניני קדיש בשני אבלים בעיר שיהיה הפרש בין זה לזה. ולכן נראה שאנחנו במדינות הללו נמשכים אחר ספר מנהגים ולבוש וזה לשון הלבוש בא"ח סימן קל"ב ואם אותו שמת יש לו בנים בעיר אחרת ובאו לשם אינם נקראים תושבים בשביל אביהם שנקבר שם ורק אותן הדרים בתוך הקהלה וכו'. הרי שכתב שאינם נקראים תושבים בשביל אביהם וסתימת לשונו משמע שאין להם שום זכות מחמת אביהם כלל דלא כדברי מוה' יוחנן. וא"כ לפי מה שביארנו אין להמלמד שום יתרון על אבי הבחור אבל אעפ"כ אמינא שיפה הורה והמלמד יש לו שני חלקים ואבי הנער אין לו אלא חלק אחד אבל לא מטעמים של מעלתו רק על פי מה שכתב המג"א בסי' קל"ב, וז"ל שם:
מצאתי כתוב בשם מהר"ן זצ"ל לענין קדיש וכו' גם פסק דמי שהוא אבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין למ"ד ואפ"ה חולק בשארי קדישים בשביל אביו עם שאר האבלים עכ"ל המג"א. הרי דמי שהוא אבל על אביו ועל אמו יש לו שני זכותים זכות אחד בשביל האב וזכות אחד בשביל האם, א"כ הה"ד כאן המלמד הוא שכיר לומר קדיש בשביל האיש ובשביל האשה ואומר קדיש בשביל שני מתים והאב אינו אומר אלא בשביל מת אחד שהוא בנו ולכן יש להמלמד שני חלקים. ואף שגם בזה כמדומה שאין המנהג כן לא שמענו כלל מי שהוא אבל על אב ואם יהי' לו יתרון על שאר אבלים שהם אבלים רק על אב או אם לחוד. אולי אין המנהג בזה ראי' וכמו שכתב רמ"א בד"מ בי"ד בסימן שע"ו בשם בנימין זאב וז"ל ועל שטען זה שהמנהג שבן הבן אומר קדיש על זקנו עליו להביא ראי' שע"פ ותיקין נהגו כן כי אין הדבר מצוי וכה"ג אין לילך אחר המנהג אם לא נודע בודאי שכן נהגו אבל בשביל פעם אחת או שתים שאירע כן משום זה לא יקרא מנהג דאמרינן ב"ד טועין היו באותו שעה ולא יחשב מנהג קבוע אלא בדבר שהוא מעשים בכל יום דאי אפשר שיטעו בכל יום עכ"ל הד"מ שם. וא"כ הה"ד בזה. ועוד אני אומר שאפי' אם נימא שהמנהג הקבוע הוא שלא יהיה עודף להבן שאומר בשביל אב ואם על שארי אבלים שאומרים רק בשביל אב לחוד או אם לחוד היינו משום שכיון שהאומר קדיש דהיינו הבן הוא גוף אחד אין לו ליטול שני חלקים ויש אפי' ליתן טעם להמנהג שאולי מהר"ן אזיל בשטת מוה' יוחנן שהביא הב"י בסוף הל' אבלות דחשבינן גם זכות המת לחלק בפני עצמו וא"כ כיון שהבן אומר קדיש בשביל האם ובשביל האב יש לו זכות האב בפני עצמו וגם זכות האם בפני עצמה. אבל המנהג הוא עפ"י מנהגים שהביא הלבוש דלא משגחינן כלל בזכות המת שלכן אם הבן אינו מתושבי העיר אפילו אם היה אביו מתושבי העיר אין נותנין לו קדיש בעיר ההיא ועיקר זכות בקדיש הוא רק מכח הבן האומר הקדיש. ולכן אף שאומר קדיש בשביל שני מתים דהיינו האב והאם מ"מ איהו אחד הוא ואין לו אלא חלק אחד ואין ביד הבן לומר הלא בידי לומר קדיש רק בשביל אבי לחוד ולאמי אשכור אחר שיאמר קדיש בעבורה ונמצא שיהי' לנו שני חלקים שהרי כיון שיש כאן שאר אבלים שהם בנים ממש אין לזה הבא בשכירות לומר קדיש כלל:
וכל זה כשיש אבלים על אב ואם אבל בנדון דידן ששום אחד מהם אינו אומר קדיש בשביל אב או אם רק בשביל מתים דעלמא וא"כ הזוג דהיינו איש ואשתו שמתו היו קרובי האיש יכולים לומר קדיש בשביל האיש וקרובי האשה יכולים לומר בשביל האשה ואבי הבחור שאומר בשביל בנו והיו קרובי האיש אומרים קדיש בשביל האיש וקרובי האשה בשביל האשה ואבי הבחור בשביל בנו ולא היה מגיע על אבי הבחור רק חלק שליש וזה פשוט בלי ספק דמאי אולמא אבי הבחור מקרובי האיש ומקרובי האשה. א"כ גם עתה שהמלמד בא מכח האיש ומכח האשה יש לו כח שניהם דיכול לומר לאבי הבחור אי שתקת ומסתפקת בשליש הרי טוב ואם לאו הנני מסלק עצמי מזכות האשה ואני אומר קדיש רק בשביל האיש וקרובי האשה יעמידו אחר בשביל האשה. ואין אבי הבחור יכול לומר לכשתסתלק כיון שאיננו רוצה לגרוע כח אבי הבחור מאשר היה בתחלה קודם ששכרו קרובי הזוג את המלמד אם היו הקרובים עצמם אומרים קדיש בשבילם. והרי זה דומה למה דאמרינן במס' ב"ק דף ח' ע"א בהיו לו עדית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד בזה אחר זה ומכר עדית באחרונה שהלוקח יכול לומר להאשה אי שקלת זבורית שקול ואם לאו מהדרנא שטרא דזבורית למריה. וכתבו רש"י ותוס' שם דלבעל חוב מחוייב ליתן בינונית ולא לומר שקול זבורית ואם לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה דיכול הב"ח לומר לכשתהדר אבל להאשה יכול לומר שקול זבורית ואם לאו מהדרנא שטרא דזבורית למריה ולא תוכל לומר לכשתהדר כיון שאינו רוצה לגרוע כחה מאשר היה בתחלה כשהיו ביד הבעלים משא"כ להבע"ח שרוצה לגרוע כחו שהרי בתחלה הי' דינו בבינונית מצי הבע"ח לומר לכשתהדר. וכן פסק רמ"א בח"מ סימן קי"ט סעיף ה' בהג"ה. ולפי משמעות רמ"א אפי' הבע"ח גובה מזבורית ולא מצי למימר לכשתהדר. ואמנם הש"ך שם ס"ק יו"ד בשם מהרש"ל מביא דברי רש"י יעו"ש. ועכ"פ לדברי כולן האשה אינה יכולה לומר לכשתהדר שהרי אינו רוצה לגרוע כחה מאשר היה ביד הבעלים וא"כ הה"ד בנדון דידן אין אבי הבחור יכול לומר לכשתסתלק. ולכן זה משפטם שהמלמד יאמר שני קדישים ואבי הבחור קדיש אחד:
תשובה ט
תשובה
לכבוד אהובי ידידי הרב המופלא החריף ובקי מוה' דוד טויסק אחד מיוחד מתושבי קהלתנו יצ"ו:
מה ששאל אם יש לסמוך על ראבי"ה בשכח ותן טל ומטר ונזכר קודם שהתחיל תקע בשופר שיאמר שם ותן טל ומטר. לפי שהט"ז חולק. ומדברי המחבר שהביא דין זה בסימן קי"ז בשומע תפלה מכלל דדוקא שם סומך עליו לפי ששוב אין לו תקנה אבל בנזכר קודם תקע בשופר אין לסמוך על ראבי"ה לפי שיש לו תקנה אחרת לאמרו בשומע תפלה גם מאליה רבה בסימן קי"ד משמע שאין לאומרה. עד כאן דברי מעלתו בקצרה:
ואני תמה מדוע יהיה שום הוה אמינא לפקפק בדבר זה כלל ובודאי אם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אמרו שם וכן מפורש בטור בלי שום חולק וכן הביא הרא"ש בריש תענית בלי חולק וכן המרדכי שם והגמיי"מ בשם סמ"ק והרבה פוסקים כלם כאחד סוברים כן. ואף שהב"י בסימן קי"ד כתב שרבינו יונה חולק, לדעתי אפשר להשוות הפוסקים ורבינו יונה לענין הבדלה בחונן הדעת אומר כן שהוא דבר שאין מחזירין אותו. ומ"ש מעלתו שהט"ז חולק ימחול ע"כ ויראה שמעולם לא חלק הט"ז על ראבי"ה ואינו חולק אלא על פירושו וטעמו של הלבוש. וגם המג"א בסימן קי"ז סק"ה פסק בפירוש שאם נזכר קודם תקע בשופר אמרו שם והא"ר בסימן קי"ד על דברים שאין מחזירין אותו קאי. ומה שתמה על המחבר שהזכירו לענין אם נזכר קודם רצה ולא כתב דין זה בנזכר קודם תקע נלע"ד דשם לא הוצרך להזכירו דהיינו הך דראבי"ה עצמו דמה חילוק בין משיב הרוח קודם אתה קדוש ובין שאלה קודם תקע בשופר ובכל אלה הטעם ששייך לברכה הקודמת אבל בשומע תפלה אין כל כך שייכות טל ומטר לברכה הקודמת. ובאמת דבר זה המציא הראבי"ה מעצמו וכתבו שם לרבותא. דברי א"נ:
תשובה י
ב"ה עש"ק כ"א מרחשון תקל"ח לפ"ק.
תשובה
לכבוד אהובי ידידי הרב המופלא מור"ר ליב בומסלא נר"ו:
על דבר השאלה מלונדן אשר שלח אתמול בלילה לידי בכהן אשר נשא נכרית מעכו"ם במדינות הודו בנימוסיהם והכומר סידר להם זיווגם ולפי הנשמע צריך הוא לכרוע באותו שעה ולהזכיר שם אשר אומר אז בפני הכומר ואחר זמן חזר בו ופירש מהאשה הכותית ועושה תשובה כפי שיורו עליו המורים אם הוא כשר לעלות לדוכן. ורום מעלתו פתח בכחא דהיתרא כהכרעת ש"ע א"ח סימן קכ"ח שע"י תשובה הוא חוזר לכל דבר שבכהונה וגם הוסיף לפלפל שאפילו לדעת הרמב"ם ג"כ לית כאן חשש שהרי לא המיר ואם שהזכיר שם עכו"ם הלא עבר רק על לא ישמע על פיך וכו'. לא אמנע להשיב ופשיטא דלית דחש בזה להחמיר אחר התשובה בדבר שכל המורים שוים להתיר זולת הרמב"ם והלא אף באיסור תורה הולכים אחר הרוב וק"ו בזה שאין כאן חשש איסור כי ההיקש דברכה לשירות עיקרו רק לענין עבודה אבל לשאר דברים הוא רק אסמכתא כמבואר במסכת תענית דף כ"ז ע"א וימחול ויעיין בחיבורי נודע ביהודה מהדורא קמא חלק א"ח סימן ה'. ועוד אמינא שאפילו היה זה הכהן בשעה שכנס הכותית אומר על אליל אלי אתה לא נחשב בזה מומר שהרי לא דיבר דבר זה רק מחמת שהכותית לא הסכימה להנשא לו רק בנימוסיהם על פי הכומר והי' צריך לענות אחר הכומר כל מה שאמר לו הרי זה כעובד מאהבה ויראה והלכתא כרבא דאמר פטור. ואף שהרמב"ם בפ"ג מע"ז חולק שאם קבלה באלוה חייב סקילה אפילו עשה מאהבה ויראה. ונלע"ד שהרמב"ם לשיטתו דפירש מאהבת הצורה או מיראת הצורה שסובר שיש ביד הצורה להרע ולהטיב ושייך שקיבלה באלוה אבל זה שעשה מאהבת האשה ודאי לא קיבלה בלב והראי' שהרי בכל הדברים נשאר גם אז בדת יהדות וא"כ לא המיר כלל. ועוד אמינא שהרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות תפלה לא החמיר בעשה תשובה רק בעבד עבודה דעביד שירות ופסול לכ"ע כמבואר בשלהי מנחות אבל בקיבלו לאלוה דלא עבד שירות ובעבודה עצמו נחלק רב נחמן ורב ששת לא החמיר הרמב"ם בעשה תשובה לענין נ"כ. ודוק בלשונו הצח שם בהל' ג' בעבירה כיצד כהן שהרג הנפש אע"פ שעשה תשובה וכו' וכהן שעבד עכו"ם בין באונס ובין בשגגה אע"פ שעשה תשובה וכו' וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו וכו'. והרי שבהרג הנפש ובעבד עכו"ם דהיינו שעשה לה עבודה כתב אע"פ שעשה תשובה ובהמיר לא הזכיר שעשה תשובה אלא אע"פ שחזר בו וכוונת חזר בו ששוב אינו מומר אבל לא מיירי בעשה תשובה על מה שכבר המיר. ומעתה קם דינא וכהן זה יקבל על עצמו עד"ר שלא ישוב לכסלה ויקבל על עצמו וידוים ותשובה כפי שיסדר לו המורה וכשר תיכף אחר הקבלה לדוכן ולכל דבר שבכהונה לעלות לתורה ראשון ככל הכהנים והאריכות בזה ללא צורך. דברי אוהבו:
תשובה יא
תשובה
מעשה אירע בשבת ראש חודש אדר בבהכ"נ של בחורים שטעה הקורא שהי' לו לקרות בסיימו הסדרא של השבוע בפרשת ראש חודש ולקח הספר תורה שהיתה מגוללת לפ' שקלים ופתח הספר בפרשת כי תשא והעולה כבר בירך ברכת התורה והתחיל לקרות בפ' כי תשא שהוא פרשת שקלים ובאמצע הקריאה נזכר שטעה ובאו אצלי לחדרי לשאול והוריתי שיסיים פרשת שקלים כיון שכבר התחיל ויקרא אח"כ עם המפטיר בשל ר"ח דהיינו וביום השבת וגו' ובראשי חדשיכם וגו' ושאלו אותי איזה הפטורה יאמרו והוריתי שיאמרו השמים כסאי דהיינו הפטורת שבת ר"ח. ואמינא טעמי דידי בשתי הוראות הנ"ל:
הראשונה הנה לכאורה זה דומה למה שהביא הרמ"א בהג"ה בסי' תרפ"ד סוף הסימן ואם טעה והתחיל לקרות בשל חנוכה צריך להפסיק לקרות בשל ר"ח אבודרהם. וא"כ גם כאן הי' לו להפסיק ולקרות בשל ר"ח שהוא תדיר. הנה הט"ז שם הכה מאה עוכלא על הך דאבודרהם והעלה שאין להפסיק כיון שכבר התחיל לקרות בשל חנוכה ושהסכים עמו הגאון מהו' נפתלי. ולא עוד אלא שאני אומר שגם האבודרהם עצמו ורמ"א שהביאו מודים בנדון דידן שהרי באמת הט"ז הביא שם בס"ק ד' כמה ראיות ברורות דבשביל מעלת תדיר לא דחינן להך שאינו תדיר בדיעבד אם כבר הקדימו ואני תמה על הט"ז שם שהביא ראיה מדמספקא לי' בזבחים דף צ"א בתדיר ושאינו תדיר וקדם ושחט לשאינו תדיר קודם אי גומר הקרבתו או ממרס בדמו וכו' והוכיח הט"ז מזה שעכ"פ אינו נפסל שאם היה נפסל איך יגמור הקרבתו. ואני תמה דיותר הי' להוכיח מהמסקנא שם דאיפשטא האיבעיא דגומר את שאינו תדיר ואח"כ שוחט התדיר כדמסיק מתני' נמי דיקא וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מתו"מ הל' ג'. ואני תמה על הרמב"ם בפ"א מהל' פסח הלכה ד' שסתם וכתב שיהי' אחד ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד ולא ביאר שזהו דוקא אם כבר שחט גם התמיד אחר שחיטת הפסח וכמו שפסק הוא עצמו בפ"ט מתו"מ ועכ"פ חזינן שאם התחיל בשאינו תדיר גומר אותו קודם שיתחיל בתדיר וא"כ גם בחנוכה ור"ח כיון שכבר התחיל לקרות בשל חנוכה יגמור אותו קודם שיתחיל בשל ר"ח שהוא תדיר. ובזה נדחה דברי האלי' רבה שם ס"ק ח' שרצה לדחות דברי הט"ז דשאני תפילין של ראש שכבר הניחם משא"כ בשל חנוכה אף שהתחיל אכתי לא גמר דהא עדיין צריך לקרות של חנוכה וכו' ע"ש. והנה מה יענה בשחט הפסח קודם התמיד שעדיין לא גמר שהרי אכתי צריך לזרוק הדם ואפ"ה ממתין שוב עם שחיטת התמיד וגומר זריקת הפסח קודם שיתחיל בתמיד. ולכאורה זה קושיא והשגה עצומה על אבודרהם ורמ"א ואמנם לדידי יראה דכל קושיות של הט"ז לא קשיא ולא מידי שבאמת לאו משום מעלת התדיר שיש לר"ח פסק האבודרהם שיפסיק משל חנוכה אפילו כבר התחיל אלא מטעם דאין קריאת חנוכה חשובה למאומה נגד קריאת ר"ח דאין משגיחין בחנוכה כל עיקר כדמסיק במס' מגילה דף כ"ט ע"ב והלכתא אין משגיחין בחנוכה ור"ח עיקר. וכן פסק הש"ע בסימן תרפ"ד שאם טעה וקרא ד' בשל ר"ח אין צריך לקרות בשל חנוכה כלל אם לא הוציא ס"ת אחרת דאין משגיחין בחנוכה ולכן פסק דאפילו בדיעבד ולא משום מעלת תדיר לחוד אבל בשל שקלים ור"ח דפרשת שקלים קריאה חיובית ועקרית היא ואין לר"ח שום מעלה נגדה רק מעלת התדיר הא ודאי שאם כבר התחיל בשל שקלים גם האבודרהם מודה שגומר פ' שקלים ואח"כ קורא פרשת ר"ח וסלקא הוראה ראשונה שלי אליבא דכ"ע:
הוראה שניה שהמפטיר יפטיר השמים כסאי הי' טעמא דידי שהרי הלבוש בסימן תרפ"ה כתב הטעם שמפטירין בפ' שקלים שחל בר"ח בשל שקלים ולא בשל ר"ח אף שר"ח תדיר הוא משום דסליקו מפ' שקלים ובמה דסיים פתח לכך מפטיר בשל שקלים אבל בעובדא דידן שסליקו בשל ר"ח שקראו של ר"ח בספר שלישי א"כ ר"ח הוא תדיר וגם סליקו ממנו לכך הוריתי להפטיר בשל ר"ח:
כל זה הוריתי ברגע בשעת מעשה ולא הי' פנאי לעיין ואח"כ בינותי בספרים וראיתי במרדכי בפ' בני העיר שכתב ג"כ טעם הנ"ל וזה לשונו ר"ח אדר שחל בשבת מוציאין ג' ספרים ומפטיר קורא בכי תשא ומפטיר בשקלים וזה הכלל לעולם דמפטיר הולך אחר הפרשה שקרא באחרונה ויש חולקין ואומרין להפטיר בשל ר"ח ומשום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וליתא דאדרבה דר"ח קורא קודם משום דתדיר והמפטיר מפטיר בדסליק מיניה וכן פסק ר"י וכו' עיי"ש. הרי ג"כ שבנדון דידן דע"י מקרה סליק משל ר"ח א"כ מפטיר בשל ר"ח. ואמנם ראיתי ששם תיכף אח"כ כתב המרדכי ר"ח טבת שחל בשבת במ"ס איתא דמפטיר בשל ר"ח וכן העיד ה"ר שמואל וכו' שמפטיר בשל ר"ח ואף ע"ג דר"ח אדר שחל בשבת מפטירין ביהוידע היינו משום דכלול בה של ר"ח ושל שקלים כדר' טבי במס' מגילה דף כ"ט ע"ב וכן בר"ח ניסן שחל בשבת בראשון באחד לחודש אבל הפטורה דלא שייך בה ר"ח נדחית מפני ר"ח חדא משום דתדיר וכו' אבל בסדור רב עמרם דמפטירין בנרות דזכריה פרסומי ניסא עדיף עיין שם. ועכ"פ מבואר בדבריו דבהפטרת פ' שקלים כלול בה שקלים וגם של ר"ח א"כ אף שסיימו בשל ר"ח ראוי להפטיר ביהוידע שכולל שתיהן שקלים ור"ח. וכבר חשבתי בלבי שטעיתי בהוראתי אשר הוריתי להפטיר השמים כסאי ותוך רגע נתישבתי שיפה הוריתי שהרי יש לתמוה א"כ למה נתן המרדכי טעם בתחלת דבריו בר"ח אדר שחל בשבת שמפטירין בשל שקלים משום דסליקו מיניה וזה הטעם לחודי' אינו מספיק כמבואר בתשובת רמ"א סימן ל"ח אות בי"ת שמשום מעלת תדיר הי' להקדים של חנוכה ולאחר של ר"ח כדי שלא ידחה ההפטורה של ר"ח לגמרי אלא משום ששייך בה גם של ר"ח ולא נדחית לגמרי עיין שם בתשובת רמ"א שבזה תירץ דברי המרדכי בפרק במה מדליקין וא"כ היה להמרדכי להסתפק בטעם זה לחוד דלהכי מפטירין ביהוידע משום דבזה יוצא ידי שתיהן ר"ח ושקלים:
לכן נלע"ד דאם בשביל רמז כל דהו החודש בחדשו חדש והבא מתרומה חדשה מקרי הפטרת יהוידע דכתיב בה כסף נפשות ערכו שייך לשל ר"ח אף דכסף נפשות ערכו שביהוידע בשקלי בדק הבית מיירי וחודש בחדשו מתרומה חדשה בשקלי הקרבנות מיירי אפ"ה כבר מקרי שייך לר"ח וק"ו הפטרת השמים כסאי דכתיב בה אי זה בית אשר תבנו לי והוכיח אותם על הקרבנות שוחט השור וגו' וכן כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור הרי מדבר מן הבית ומן הקרבנות שכל אלה שייך לשקלים וא"כ גם השמים כסאי שייך לשתיהן ולכך הוצרך המרדכי לומר משום דסיים בה ור"ח מקדמינן משום דתדיר ואעפ"כ אין ר"ח נדחה מן ההפטרה לגמרי לפי שגם הפטרת יהוידע שייך לשל ר"ח ובין השמים כסאי ובין הפטרת יהוידע כוללים שתיהם. ומעתה בעובדא דידן שסליקו מן ר"ח מפטירין בהשמים כסאי שעיקרה עכ"פ לשל ר"ח דסליק מינה ושייך בה ג"כ שקלים. ובין אם אמת כוונתי שגם השמים כסאי שייך לשתיהן ובין לא כיונתי יפה בזה עכ"פ מוכח מדברי המרדכי שבשביל זה דיהוידע שייך לשתיהן לחוד לא מהני לדחות מעלת התדיר שהרי הוצרך למיהב טעם משום דסליקו מיניה. והטעם נלע"ד משום דאף שהפטרת יהוידע כלול בה ר"ח מ"מ אינו דומה להשמים כסאי דכלול בה שבת ור"ח דכתיב בה והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו וביהוידע ר"ח לחוד כלול ולא ר"ח שחל בשבת והוצרך לומר שאעפ"כ מפטירין ביהוידע משום דסליק מיניה ושוב לא קשיא אדרבה היה לאחר בקריאת התורה של ר"ח באחרונה ואף שהוא תדיר זהו כבודו לאחרו שלא יודחה מהפטרה לגמרי דעל זה שפיר מיישב המרדכי שר"ח אינו נדחה מהפטרה לגמרי שגם ר"א כלול ביהוידע ואף דשבת ר"ח נדחה מ"מ בשביל זה אין לאחר של ר"ח בקריאת התורה דר"ח תדיר יותר משבת ר"ח ומקדמינן בקריאה של ר"ח שהוא תדיר וממילא סליקו מן שקלים ומפטירין ביהוידע אבל אם אירעו שקראו בתורה בשל שקלים קודם לשל ר"ח א"כ סילקו בתורה מן שבת ור"ח שהרי קראו וביום השבת ובראשי חדשיכם מפטירין במה דסלקו מיניה דהיינו השמים כסאי:
והנה כתבתי לעיל מסברא דנפשי דהפטרת השמים כסאי כלול בה תרתי שבת וראש חודש ומצאתיו בראב"ן דף ע"ט ע"ד וז"ל ור"ח טבת שחל בשבת חנוכה רבינו יהודה הכהן ובניו היו מורים להפטיר השמים כסאי מטעם תדיר וכו' ועוד מדמפורש בהפטרה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו ואין דוחים שתים שבת ור"ח מפני אחת חנוכה וכו'. והנאני מאוד:
תשובה יב
תשובה
שלום לכבוד אהובי הרב הגדול המופלא ומופלג האלוף מוה' יאקב נ"י אב"ד דק"ק בודעשפיץ י"ץ.
מכתבו הגיעני. ואשר שאל על הספר תורה אשר באמצע הקריאה בש"ק פ' אמור נמצא כתוב אשר תקראו אותם מלא בוי"ו והוא ראוי להיות חסר כמבואר במס' ר"ה דף כ"ה אתם אתם אתם וכו' וא"כ יש לדון שאין זה דומה לשאר חסירות ויתרות שפסק רמ"א בא"ח סי' קמ"ג שאין להוציא אחרת, דשאני בזה שהוא בודאי ראוי להיות חסר על פי מדרש חכמים. יפה הורה מעלתו שאין להוציא אחרת דאטו טעמיה של רמ"א בחסירות ויתירות משום שהוא ספק במקום זה שמא אין כאן טעות. לא כן הוא רק טעמו של רמ"א שאין תועלת בהוצאות ס"ת אחרת לפי שקרוב הדבר שברוב הספרים יש טעות בחסירות ויתירות לפי שאין אנו בקיאין בזה וא"כ ע"כ אנו סומכין שלא לפסול בשביל חסירות ויתירות ולכן אין להוציא אחרת וכן הוא לשון רמ"א שם בסי' קמ"ג שאין ספרים שלנו מדויקים כל כך שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר יעויין שם וכן הוא לשונו בד"מ בי"ד סימן רע"ט. וא"כ יפה הורה מעלתו:
ומה שהביא מעלתו ראיה שגם נקרא באל"ף הוא ל' מקרה מן ויקרא אבשלום בשמואל ב' י"ח, תמיהני ולמה לא הביא מתורת משה בפרשת תצא כי יקרא קן צפור. ומה שהביא בשם אלי' זוטא שהורה בכתב תומים מלא ביו"ד בפ' תולדות להוציא אחרת. לא יפה הורה לפענ"ד. חדא שהרי דרשת חז"ל שדרשו שבפ' תולדות הוא חסר בשביל שאחד רשע כוונתם חסר אל"ף ואם היה נכתב מלא אל"ף ודאי פסול שהוא נרגש במבטא כי האל"ף איננה נחה רק נקודה חול"ם. ומה ששאל למה לא מנה במס' נדרים דף ל"ז קריין ולא כתבין הלכה למ"מ רק התיבות ולא מנה אחת מהאותיות. תמיהני והלא גם התיבות לא מנה הכל רק קצת לדוגמא ועוד שהאותיות אינן נרגשות כל כך כמו תיבה שלימה:
תשובה יג
תשובה
בע"ה להמ"ץ בק"ק אוב בשלעזיא.
אשר שאל ספר תורה שנמצא פסול בשבת אחר קריאת השלישי וכבר בירך ברכה אחרונה והפסול היה פסול גמור שהיה חסר תיבה שלימה ואין להם ספר תורה אחרת איך יעשו:
הנה כבר מבואר בש"ע סימן קמ"ג סעיף ג' שאפילו בכפרים שאין נמצא להם ספר תורה כשר אין מברכין עליו. ובסעיף ד' כתב רמ"א בהג"ה ובשעת הדחק שאין לציבור רק ספר תורה פסול ואין שם מי שיכול לתקנו י"א דיש לקרות בו בציבור ולברך עליו ויש פוסלין. ודברי רמ"א צריכין עיון דלמה לא הגיה על דברי המחבר בס"ג שי"א שיברך עליו והרי בס"ג מיירי בחומש העשוי בגלילה שהרי על ס"ב קאי וזהו רק מפני כבוד הציבור ואפ"ה פסול אפילו בשעת הדחק. ואולי ס"ל לרמ"א דבס"ת פסול סומכין על דברי הרמב"ם בתשובה שמכשיר לקרות בו משא"כ בחומש אחד לבדו שודאי מבואר בגמרא שאין לקרות בו. ועוד נ"ל דרמ"א בסעיף ד' קאי בנמצא הפסול באמצע הקריאה כיון שכבר התחילו בחובת היום גומרין בו לדעת המקילין אבל לא להוציאו לכתחלה וכדברי המג"א בס"ק ה'. ובסעיף ג' מיירי המחבר להוציאו לכתחלה. ועכ"פ כשהתחילו כבר יש לסמוך על המקילין ובפרט שכן פסק מוהר"ם לובלין בתשובה הביאו המג"א שם וא"כ בנדון דידיה היה לו לקרות עוד ארבעה גברי להשלים שבעה קרואים והשביעי יהיה מפטיר. ואמנם מי שהורה שלא לקרות עוד בברכה רק לקרות תשלום הסדרא בלא ברכה וכדברי היש פוסלין שהביא רמ"א אין עליו תפיסה. ואמנם אעפ"כ נלע"ד שאז היה לזה השלישי תיכף להפטיר כיון שהוא בירך כבר על התורה יקרא מפטיר. ועיין במג"א ס"ק ד' דברי הרשב"ץ שהביא הב"י וכתב יש לפקפק בדבר, נלענ"ד דשם מיירי שכבר אמרו קדיש אחר השביעי ועיין בסי' רפ"ב ס"ה ולכן אין הקריאה שכבר קרא עולה לענין מפטיר וצריך לקרות מחדש בשביל המפטיר בספר הפסול וא"כ צריך לקרות בלא ברכה לכן יש מי שמפקפק. אבל אם לא אמר קדיש ודאי השביעי יכול להפטיר כיון שהוא בירך על קריאתו. וראיה לדבר שהרי הרשב"ץ קאמר כגון שנקרע ומה חסר לו אם היה נמצא שאר פסול א"ו דפסול דחסר ויתיר מרגישים בשעת קריאה וממ"נ אם הרגישו באמצע קריאת השביעי א"כ היה צריך להוציא אחרת שיגמור השביעי קריאתו לדעת הב"י ואם נמצא אחר שגמר הקריאה א"כ מברך אחר קריאתו ושוב לא יאמרו קדיש עד שיפטיר ולכן קאמר שנקרע ומיירי שאירע כן אחר הקדיש וא"כ בזה שכבר בירך השלישי על התורה ברכה ראשונה ואחרונה אפילו מי שאוסר להוסיף קרואים אחרים לתשלום חובת היום עכ"פ הוא יהיה מפטיר ואחר המפטיר ישלימו לקרות כל הסדרא בלא ברכה. וכל זה לדעת הפוסלין אבל מי שרוצה לסמוך על מהר"ם מלובלין שפיר עביד. והנלענ"ד כתבתי:
ומה ששאל כשמתפללים בבית בעשרה והחלונות הם במערב והקורא צריך לראות לאור החלון וצריך להיות פני הקורא למערב אם רשאים לעשות כן. לא ידעתי שום חשש בזה ובתפלה הוא שהקפיד הכתוב שיתפללו דרך ארצם ויהיו פניו לירושלים אבל קריאת התורה יכול להיות לאיזה צד שירצה. ואי משום ההשתחואה שהעולה משתחוה לצד מערב ג"כ אין קפידא שעיקר השתחואה היא רק לכבוד התורה כמבואר במג"א סימן קל"ט ס"ק ו' וא"כ כאן ראוי שישתחוה לצד שהתורה מונחת פתוחה לפניו, גם בלא"ה וכי מה איסור יש במשתחוה למערב ודוקא בשעה שהציבור מתפללים שכולם משתחוים למזרח והוא משתחוה למערב וגם בזה הלא יש פוסקים שיהפוך פניו דוקא לצד מערב דהיינו פניו לבה"כ. ועוד ששם אין הטעם משום השתחואה רק על גוף עמידתו בתפלה היפך מן הצד שהציבור עומדים ולית בזה שום חשש. דברי הד"ש:
תשובה יד
תשובה
נשאלתי מהתורניים המדפיסים בקהלתנו.
ע"מ שכתב הפר"ח בא"ח סימן קל"ח סעיף ו' שאם היה כהן בבהכ"נ וטעו וסברו שאין שם כהן וקראו ישראל אין הישראל הזה עולה למנין שבעה ואחר הישראל יעלה הכהן. וכן מוכח מהא דאמרינן בהנזקין אהא דכהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון ופרכינן דלמאן הוי האי פגם אי ליושבים הא קא חזו ליה ופירש"י הא קא חזו ליה לראשון דסליק למנין שבעה וכו'. ומאי פרכא ואטו חלל אינו עולה למנין שבעה וכו' אלא דמשמע דהכא פרכינן דאם איתא דהוה חלל כיון שעלה במקום כהן והיה כהן בבהכ"נ לא הוה סליק למנין שבעה ומדסליק ש"מ דכהן הוא וליכא פגם, ומהא שמעינן כי היכי דהתם להיות שקראו החלל והיה כהן בבהכ"נ הקריאה כמאן דליתא ולא סליק למנין שבעה הה"ד היכא דאיכא כהן וסבר שאין שם כהן וקרא ישראל במקומו שאינו עולה למנין שבעה עכ"ל הפר"ח:
והשבתי שאין דעתי מסכמת לא לגוף הדין ולא להראיה שהביא. ומתחלה רציתי לדחות דבריו מגוף המשנה שם בגיטין ששנינו הרבה דברים מפני דרכי שלום ושום אחד מהם אינו לעכב בדיעבד ולמה יצא דבר זה מן הכלל לעכב אפי' בדיעבד. ושוב הדרנא בי כי דבר זה שכהן קורא ראשון אינו מפני דרכי שלום אלא ד"ת ומה ששנינו במשנה שהוא מפני דרכי שלום היינו שלא יוכל הכהן ליתן רשות לישראל הוא מפני דרכי שלום כמבואר שם גיטין נ"ט ע"ב אבל בלא רשות הכהן הוא מן התורה ושפיר נוכל לומר שאפילו בדיעבד אין הישראל עולה למנין שבעה. אבל אעפ"כ דבר חדש כזה מי לא היו הראשונים משמיעים חידוש זה. ובכה"ג סימן שס"ו כתב שאם נתנו העירוב בבית אחר אם צריכים להחזירו לבית הראשון וכתב הכנה"ג יראה שאין ב"ד כופין לחזור וליתנו בבית הראשון דומיא דאינך דחשיב שם במשנה. וכתב וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ורבינו שלא כתבו שאם שינו ונתנוהו בבית אחר שמוציאין אותו משם ונותנין בבית שהיה רגיל כו' יע"ש. וכזה אני אומר בכהן קורא ראשון כיון שסתמו הרמב"ם והטור ולא כתבו שאם קראו ישראל ראשון אינו עולה למנין הקרואים מכלל שס"ל שמה שעשוי עשוי:
וראית הפר"ח נלע"ד שאינה ראיה והפירוש בגמרא הוא מפני פגמו של ראשון שיאמרו שהוא חלל. ולכאורה מדוע יאמרו שהוא חלל מדקוראין כהן אחר והלא אם הוא חלל מה בצע שוב בקריאת כהן אחר ושוב אינו ראשון. אלא ודאי שאלו יטעו ויסברו מדקוראין כהן אחר מכלל שהראשון אינו עולה למנין הקרואים וזה השני הוא ראשון ממש אבל לא שהדין אמת כן הוא אלא שאלו הרואים יטעו כך וע"ז שפיר מקשה אי ליושבים הא קא חזו שעולה למנין שבעה וממילא לא יוכלו לטעות דכיון שעכ"פ יודעים שעולה מן המנין מהיכי תיתי יאמרו שהוא חלל ומה בצע שקראו אחריו כהן אחר והרי שוב איננו ראשון. אדרבה נ"ל שאין נכון לקרות כהן אחר הישראל שכבר עלה שיש לחוש לפגמו של הכהן שיאמרו שאינו כהן מדעולה אחר ישראל. שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי מדברי התוס' חולין דף פ"ז ע"א ד"ה וחייבו ר"ג שכתבו בסוף הדבור ואחד שעמד במקום חבירו לקרות בתורה פטור וכו' ואפי' עמד במקום כהן דהא דדרשינן וקדשתו אסמכתא היא עכ"ל התוס'. ואי ס"ד שאינו עולה מן המנין וצריך גם עתה לקרות כהן א"כ מהי תיתי לחיובי לשלם והרי לא הפסידו לכהן מאומה שעדיין יעלה אלא ודאי מה שנעשה כבר נעשה ואין קורין שוב כהן *[הג"ה מבן המחבר עי' במג"א סימן ר"א ס"ק ד' ועי' בש"ך ח"מ ס"ס שפ"ב.]
ואין זה דומה למה שכתבו התוס' שם לענין ברכת כיסוי הדם שאף שרוצה ליתן לו תרנגולת אחרת לשחוט לא מהני משום דזו מצוה אחרת ומצוה הראשונה הלכה לה יעויין שם בתוס' הטעם שאף אם היה מקיים מצות כיסוי בראשונה אפ"ה היה יכול לשחוט עוד ולכסות ונמצא שאין השניה תשלומי הראשונה. אבל הכהן אם היה עולה בראשונה שוב לא היה עולה והיה אחריו קורא לוי ולפי שקדמו הישראל בראשונה הוא עולה עתה שפיר הוה תשלומי הראשונה ולא הפסידו. ואף אם אין שם לוי שהיה קורא הכהן פעמים הרי גם עתה לפי דעת הפר"ח שמתחיל עתה הסדר יעלה כהן ב' פעמים אחד במקום כהן וא' במקום לוי ואין כאן שום פסידא שישלם לו, אלא ודאי דליתא לדינא של הפר"ח: