אור ברסלב

נודע ביהודה מהדורא תנינא· רבי יחזקאל לנדא

חושן משפט

אבן העזר

תשובה א

תשובה

לאהובי תלמידי האלוף התורני המופלא מוהר"ר בער פערלש דיין בקהלתנו:

על דבר שאלתו אם הדיין צריך להודיע מאיזה טעם דן, יפה הורה שבודאי אפילו אין בדבר שום טעם לחשדו אעפ"כ צריך עכ"פ ליתן בכתב הטענות והפסק אם מתחלה דן בכפיה וכל שלא באו שני הבעלי דינים לפניו מעצמם לדון אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו מקרי דן בכפיה וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה ובפרט בדורנו שהטעות מצויה. ולא מיבעיא באופן זה שנשאל מעלתו שנראה מכותלי כתבו של מעלתו שהרב ההוא אינו בכלל הגדול, אלא אפילו אם אירע לפני רב מומחה וגדול הדור מאד אם אין הדיינים שישבו עמו גדולי ישראל מפורסמים בדור אינו נקרא לענין זה ב"ד הגדול. וז"ל הב"י שם בסימן י"ד ונראה מדברי הרמב"ם דאפילו כשנתעצמו לא אמרו שכותבין ונותנין אלא כשדן אותן ב"ד קטן אבל אם דן אותן ב"ד הגדול אין כותבין ונותנין לו דלא חיישינן בהו לטעותא דאם באנו לחוש לכך אין לדבר סוף ונתבאר בדברי הרמב"ם פרק הנזכר שבזמן הזה מקום שיש בו חכמים גדולים ומומחים לרבים דין ב"ד הגדול יש להם עכ"ל הב"י. הרי בעינן דוקא שיש חכמים גדולים ומומחים לא חכם יחידי. וא"כ הדבר פשוט שצריך הדיין או הרב ליתן כתוב וחתום, ולא חשוד אצלי שום רב שימנע מלעשות כן אם לא שיודע באמת שלא דן בצדק או בזדון או בשגגה וגס לבו ובוש מלהודות על האמת שטעה:

תשובה ב

תשובה

לכבוד אהובי הרב המאה"ג שגדלוהו וכו' כבוד מוהר"ר ליב איגר נר"ו:

מכתבו מן ט"ו העבר הגיעני שבוע זה ושמחתי בשלומו ובשלום תורתו. וע"ד שאלתו שאלת חכם עם חוות דעתו הרמה, וזה תורף דבריו. שלש ארצות שהמה צמודות יחד בנתינת המס כי כלן תחת מושל אחד הם יושבים ופעם אחת לחמש או שש שנים המה מתוועדים יחד לחלק נתינת המס לכל גליל וגליל לפי ערכו ולפי השגת יד יושבי הגלילות וכל ריב ומשפט המסתעף ביניהם בעסק זה יקריבו משפטם לפני שלשה רבנים יושבי הגלילות ההמה כל אחד מבורר מגליל שלו וכך דרכם מכמה שנים הגם שיש לרב המבורר קרובים בעלי ערך בגליל שלו ולפי הדין פסול הוא לדון בזה כי לפי ערך המס על כלל הגליל יושת אחר כך המס על קרוביו בעלי הערך עם כל זה מעולם לא הקפידו בזה ונהגו כך שלא לפסול הרב המבורר עבור קרוביו, וכמו כן יש אילי הארץ תקיפים גדולים בגלילות ההם אשר בודאי אימתן מוטל על הבריות ומסתמא גם על הרב המבורר שלהם אשר אתם שוכן בגליל אחד ובידם להטיב ולהרע עם הרב המבורר וג"כ ע"פ הדין היה לו להרב להסתלק מדין זה דלא גרע מעשיר מוחזק לאלם בעירו שמוציאין אותו לדון בעיר אחרת כמבואר בח"מ סימן י"ד סוף סעיף א' בהג"ה אעפ"כ מעולם לא דקדקו הארצות הנזכרים זה על זה בכל אותן הדברים ותמיד היו עומדים למשפט לפני שלשה מבוררים הנ"ל. כך נהגו זה שנים רבות יותר מארבעים שנה ועתה רוצים שני גלילות לפסול המבורר של גליל יהודה לפי שקרוביו של המבורר המה בעלי ערכים בגליל יהודה ופסול הוא לדון לקרוביו. וגליל יהודה טוענים שבעסקי המס הולכים אחר המנהג וכבר נהגו כן אף שהיה להמבורר קרובים וגם כבר אירע שחמיו של המבורר היה בעל ערך ולא פסלוהו ואין לשנות המנהג ואינם יכולים שוב לפסול מבורר עבור זה, ועוד טוענים גליל יהודה אחר שאתם רוצים למחות ולסלק מבורר שלנו עבור קרוביו אף אנו טוענים לסלק שני מבוררים מגלילות שלכם מחמת תקיפי ואיתני ארץ שבגלילות שלכם שצריכים הרבנים שוכני הגלילות ההם להתירא מהם וגם אנחנו טענותינו נסתמים בראותנו רבני גלילות שלכם המתיראים מקציניכם יושבים על המשפט, וממ"נ אם הולכים אחר המנהג גם מבורר שלנו אין לפסלו שכבר נהגו שלא לפסול רב המבורר מחמת קרוביו ואם אין אתם רוצים לקיים המנהג ויקום על פי דת ודין א"כ ידונו רבנים אחרים ממקומות אחרים לגמרי חוץ מגלילות הללו. ועל זה פסק כבוד מעלתו שאין לעקור המנהג שכבר נהגו יותר מתלתא זימני ומביא ראיה מדברי רמ"א בסימן קס"ג סעיף ג' בהגה"ה שניה שכתב בכל עניני המסים הולכים אחר המנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג"פ אע"פ שהוא מנהג גרוע וכו'. וגם בזה זיכה את גליל יהודה דאי לאו המנהג והיו מתנהגים ע"פ דין אז כמו שיכולים שני גלילות האחרים לפסול מבורר של גליל יהודה מצד קרוביו הכי נמי יכולים בני יהודה לפסול רבני הגלילות האחרים מצד תקיפתם של קציני יושבי הגלילות. ע"כ דברי מעלתו:

והנה בזה ודאי כל דבריו בנויים על אדני היושר וכל דבריו מבוארים בש"ע ויפה דן. אמנם כל זה הוא כל זמן שהמנהג קיים ואין בכח של שום מנהג לשנותו ולומר שרוצה דוקא דיינים כשרים ע"פ דין תורה. אבל הא ודאי שכלל הציבור כשם שיכולים לקבוע מנהג כך יכולים לבטל המנהג על להבא ולשוב לדת של תורה וכמבואר בהגהת רמ"א שם שכתב שאם היו רגילים לתת ע"פ הערכה יכולים לשנות וליתן ע"פ השבועה שהם כשותפין וכו', וא"כ כיון ששני הגלילות המה רוב נגד גליל יהודה ודאי שאף שנהגו עד הנה להכשיר פסולי קורבה יכולים עכשיו לשנות ולפסול פסולי קורבה. ואמנם נגד זה ודאי שיכולים גליל יהודה לומר כיון שבטל המנהג בטל הוא לגמרי וצריכין הדיינים להיות כשרים לגמרי הן מצד הקורבה והן מצד שאר דברים המעכבים בדיינים:

ומעתה נבוא לטענתן של בני יהודה שרוצים לפסול רבני שני הגלילות מלהיות דיינים מצד תקיפתן של הקצינים בגלילות. הנה מהרי"ק בריש שורש א' כתב דאם הדבר נוגע רק לגדולי העיר יכול הנתבע אף שהוא מאותו העיר לעכב ושלא לדון בעירו משום דמסתמא מילייהו של גדולי העיר משתמען אצל דייני עירם עיין שם. הרי אפילו אינם אלמים ולא אנשי זרוע אפ"ה אם המה גדולי העיר משתמען מלייהו יותר ומסתתם צד שכנגדו, והא ודאי שבנדון שלפנינו בלי ספק שכל רב משתמען אצלו מלייהו של כלל בני הגליל שלו וכל פרנסתו וחיותו הוא מהם וכן כתב הב"י בסימן י"ד בבד"ה בשם תשב"ץ וז"ל נשאלתי על אחד שהזמינוהו גדולי העיר ופרנסים אשר כל דברי העיר נחתכים על פיהם והנדון אומר איך אדון בעיר הזאת הלא אימתכם מוטל על הדיינים וכו' ופסק שילכו לדון למקום הסמוך וכיוצא בזה ראיתי לד' זקני וכו' שלא לבוא ולדון עם ר"א וכו' מפני שהיה ראש העיר וכו' ומביא שם כמה מעשים מגדולי הדור שדנו כן ועשו הלכה למעשה. וזה עצמו הוא מה שמביא מהרי"ק בשורש א' הנ"ל וגם הב"ח בסימן י"ד מביא כל זה ושכן מבואר במרדכי הארוך וכתב בכנה"ג שם אות ד' שגם בזמנינו שהתובע הולך אחר הנתבע אם הנתבע גדול בעירו בחכמה ובמעלה יכול התובע לומר שלא ידון בעירו לפי שדבריו לא יהיו נשמעים נגד הנתבע. הגם שרמ"א כתב בסימן הנ"ל בסוף סעיף א' בהג"ה ועשיר מוחזק לאלם בעירו וכו' משמע דוקא אלם. נלענ"ד שאינו סותר לכל דברי הגדולים הנ"ל דודאי מחמת עשרו אין שום חשד שישתמעו דבריו אצל הדיינים יותר מדברי שכננדו ואף שהדיין לכתחילה אומר לבוש כמותו כמבואר בסימן י"ח דמשמע שיש חשש שיסתתם טענת העני מ"מ היינו בלבוש איצטלא חשובה ביותר ושכנגדו לבוש בגדים בזויים ביותר כמבואר שם בדברי הסמ"ע והש"ך אבל בשביל עשרו לחוד אין שום חשש חשד שהדיינים יסבירו לו פנים ולא מסתתמי טענת שכנגדו ולכן בעינן דוקא מוחזק לאלם. אבל בגדול הדור או פרנס הדור שפיר אפילו מן הסתם חושב הבעל דין כשנגדו שהדיין מתיירא מפני גדולתו ומסתתמי טענותיו:

ולכן נלענ"ד פשוט דבני גליל יהודה יכולים לעכב גם כן על שני גלילות האחרים שלא יבררו רבנים מגלילות שלהם רק ממקומות האחרים. ואם שני הגלילות יטענו שכבר נהגו שלא לפסול רבני הגלילות בודאי שבני יהודה יכולים לומר ממ"נ אם מצד המנהג א"כ גם קרובים יכולים לדון ויכולים גם הם לברר מבורר שלהם. ולענ"ד כל דברים הללו פשוטים הם ואין צורך להרבות בראיות ויפה דן ויפה פסק מעלתו שאם בני השני גלילות יעכבו על גליל יהודה מלברר קרוב גם גליל יהודה יכול לעכב עליהם מלברר רבנים מקרב גלילותיהם, והנלע"ד כתבתי:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא:

תשובה ג

תשובה

מבן המחבר להרב המאוה"ג החריף ובקי כש"ת מו"ה ליב יצ"ו אב"ד דק"ק לאשיץ:

הנה כבר הכינותי התשובה על מכתבו מר"ח סיון העבר ונתעכב פה ע"י פשיעת המעתיק אשר נתתי לו להעתיק מה שכתבתי בחידושים שלי בסוגיא דפוגמת כתובתה וביני ביני בא מכתבו הנעים עם השאלה ופניתי מכל עסקי שלא לעכב מלהשיב כיד ה' הטובה עלי:

ע"ד שאלתו שאלת חכם חצי תשובה במעשה שבא לפניו, ראובן תבע את שמעון במאה מנה דהיינו חמשים מנה בעבור היזק שגרם לו בידים וחמשים מנה אשר הוציא עליו הוצאות להצלת ממונו. וכאשר נשאו ונתנו הדיינים להוציא הדין לאמיתו נחלקו לשלש דעות. דיין אחד פוטר את שמעון מכל תביעות ראובן, ודיין השני מחייב את שמעון באותן חמשים מנה בעבור היזק שגרם לראובן באמרו שאין זה גרמי אלא מזיק בידים, ודיין השלישי ג"כ מחייב את שמעון בחמשים מנה אמנם לא באותן חמשים שתבע עבור היזק שגרם לו כי אם באותן שטען שהוציא עליו הוצאות להציל את ממונו. וכל אחד ואחד משלשה הדיינים עומד על דעתו בראיות ובסברות ואין מכריע ביניהם, ומסתפק מעלתו אם יש לחתוך הדין ששמעון חייב ליתן לראובן חמשים מנה הואיל וע"פ רוב הדעות מהשלשה דיינים עכ"פ מתחייב שמעון לפרוע לראובן חמשים זהובים או נימא דלא מיחשב זה לשתי דעות דאיכא למימר להיפוך כיון דעל כל תביעה ותביעה איכא רוב דעות לזכות את שמעון ולפוטרו חותכין הדין על כל תביעה לפטור את שמעון מכל וכל:

והנה ראיתי שדעת מעלתו נוטה לומר דכיון דעל כל תביעה איכא שנים דפוסירים את שמעון מצטרפין לפוטרו ומביא דברי הרמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' בהג"ה דבכל מקום הולכין אחר רבים נגד היחיד אפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל ומסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו ע"ש ברמ"א. והוסיף מעלתו לומר דעד כאן לא פסק הרמ"א דאף משני טעמים מיחשב לרוב דעות אלא אם הוא בתביעה אחת אבל בנדון דידן איכא לצרף רוב דעות לפטור דעל כל תביעה איכא רוב דעות לפטור:

אהובי ידידי אין דעתי מסכמת לזה. ולענ"ד נראה לומר דבנדון של מעלתו יש לחתוך הדין לחייב את שמעון בחמשים מנה דעכ"פ נתחייב שמעון חמשים מנה ע"פ רוב דעות ואף שהוא ע"פ שתי תביעות חלוקות מ"מ נ"ל דלא גרע מעדות מיוחדת דפסקינן בח"מ סי' ל' סעיף ב' דאם ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהובים ומביא ב' עדים אם העידו בעדות מיוחדת דמצטרפין וכן בסעיף ו' וז' דהלואה אחר הלואה מצטרפין שאם תבע ב' מנין ועד אחד מעיד על מנה אחת שהלוה לו באחד בשבת ועד שני מעיד על מנה שהלוה לו בשני בשבת מצטרפין ליתן לו מנה כיון דלדברי שני עדים עכ"פ חייב לו מנה אחת ע"ש, ה"נ אמרינן כיון דלפי דברי שני דיינים מיחייב לו עכ"פ חמשים מנה חותכין הדין על פיהם. אמנם יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי דיינים לעדים דגם בעדים אם מכחישין זא"ז דכל אחד אומר דלא היה הלואה אחרת או דהתובע אומר שלא היה כי אם הלואה אחת אין מצטרפין כמו דאיתא שם בש"ע סי' ל', וא"כ הכא בנדון דידן הדיינים מכחישין זא"ז ומחולקים דזה אומר שאינו חייב על תביעת הגרמי כי אם על תביעת ההוצאה והשני אומר להיפוך דעל תביעת הגרמי מיחייב ועל תביעת ההוצאות פטור וא"כ אף דמדמינן צירוף דעת הדיינין לצירוף עדים ג"כ יש לפטור את שמעון:

אמנם נראה דזה אינו דומה להכחשת העדים דעדות מוכחשת לאו עדות היא כלל כיון דאחד בודאי משקר ואין כאן עדות כלל משא"כ בדיינים עכ"פ לדברי רובם חייב שמעון חמשים. ויש לי להביא ראיה על זה דהנה גוף דברי הרמ"א בסימן כ"ה סעיף ב' בהג"ה דפסק דאפי' אין הרבים מסכימים בטעם אחד נחשבים רבים, פסק זה הוא ממהרי"ק שורש מ"ם ומהרי"ק הביא ראיה לדין זה מגמרא דחולין דף ל"ח ע"א גבי שחט וניתז על הדלעת של תרומה דאמר רב אושעיא שם לסמוך על ר"ח ועל ר"ש דהוו רבים נגד רבי ואף שר"ח ור"ש הם מחולקים בטעמם דלר"ח אינו מכשיר אם נתקנח באמצע השחיטה מפני שס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ולר"ש אינו מכשיר מטעם דס"ל דשחיטה מכשרת ולא דם הרי דר"ח ור"ש מחולקים בטעמם ואפ"ה קאמר רב אושעיא שם דרבי הוי יחיד לגבי ר"ח ור"ש ע"ש בגמרא, ומזה הוכיח מהרי"ק דנחשבים רבים אף שהם מחולקים בטעמם:

והנה אומר אני דראיה זו של מהרי"ק יש לדחות דלפ"מ שכתב הש"ך בח"מ שם בסי' כ"ה ס"ק י"ט וביו"ד בסוף סי' רמ"ב לחלק בין דין דאורייתא לדין דרבנן א"כ נדחו ראיות מהרי"ק דהא שם בינתז על הדלעת הוא רק מדרבנן דהא תרומת ירק הוא רק מדרבנן כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות הלכה וי"ו וא"כ לכך חשב ר' אושעיא לר"ח ור"ש לרבים דלא הוכשר אף שאינו מטעם אחד הואיל ועיקר התרומה מהדלעת הוא רק מדרבנן אבל בדבר שנוגע בדין שהוא מדאורייתא איכא למימר דלא נחשב לרבים, והדבר מוכח דהא הרמב"ם ע"כ סובר דאם הם משני טעמים נחשבים רק לדעת יחיד דהא הרמב"ם פסק בפ"ה מקרבן פסח הל' ב' בשגג בראשון והזיד בשני דחייב כרת כרבי אע"ג דהוא דעת יחיד נגד ר' נתן ור"ח בן עקביא וכתב שם הכ"מ דלהרמב"ם לא נחשבו לרבים הואיל והם מחולקים בטעמם ע"ש. וכן הוכיח הל"מ בפ"ח מתמידין ומוספין הל' י"ט דכן הוא דעת הרמב"ם. וראיתי במהרי"ט חלק ב' סי' ט' וכן בספר גט פשוט סימן קכ"ב ס"ק ח' מביאים דמהראנ"ח ומהר"י איסרל חולקים על המהרי"ק והוא תמוה שלא הביאו דעת הרמב"ם הנ"ל ועכ"פ צריכין אנו לחלק בין דאורייתא לדרבנן דאל"כ יהיה סתירה לדעת הרמב"ם מסוגיא דחולין שהביא מהרי"ק הנ"ל:

אמנם הראב"ד חולק בהדיא על הרמב"ם בזה ע"ש בפ"ה מקרבן פסח. ולפ"ז הוא תמוה דאיך פסק הרמ"א והחליט לדין זה של מהרי"ק ולא חש כלל להביא דעת הרמב"ם דס"ל דבדאורייתא לא מיחשבי רבים אם הם חלוקים בטעמם, ואף שיש לומר דהרמ"א מיירי דהרבים הם לפנינו דבזה כתב הש"ך דודאי נחשבים לרבים וא"כ י"ל דפלוגתא שבין הרמב"ם להראב"ד הוא ברבים שהם בספרים מתוך מחברים ודברי הפוסקים ע"ש בש"ך מ"מ קשה דכל זה הו"ל לרמ"א לפרש והוה ליה להביא דאם נחשבים רבים מתוך ספרים וחבורים בדעת הפוסקים אז לא נחשבים לרבים לדעת הרמב"ם אם אינן מסכימים להדין מטעם אחד, ומזה פשוט בעיני דס"ל להרמ"א דבדיני ממונות שעדות מיוחדת מצטרפין גם דעת רבים מצטרפין אף שאינם מטעם אחד דלא גרע מעדות מיוחדת ובזה גם הרמב"ם מודה דנחשבין כרבים, וכן נראה מלשון הגה"ת אשר"י בפ' אחד דיני ממונות שהובא בש"ך שם שדקדק וכתב שלשה שישבו בדין וכו' והיינו דוקא דיני ממונות ולא שאר דיני תורה ואף שמצינו גם באיסורין דעדות מיוחדת מצטרפין כמו שפסק הרמ"א באה"ע סימן י"א סעיף א' בהג"ה היינו באיסורין דדומין לדיני ממונות ועיין בב"י בח"מ ריש סי' ל' ובב"ש באה"ע סימן קל"ג ס"ק א' ע"ש, אבל בשאר דברים דדומין לדיני נפשות עדות מיוחדת אינו מצטרף וגם רבים המחולקים בטעמם דין דעת יחיד יש להם, וכן ראיתי בספר גט פשוט ובכנה"ג ח"מ סימן כ"ה בהגהת ב"י אות ל"ו מביאים בשם מהרי"ל לחלק בין דיני ממונות לדיני איסור אמנם לא ביארו טעם וסברא לחלק ולפמ"ש ניחא. ומעתה מכל זה נראה לי דבנדון של מעלתו כיון דהדיינים הם לפנינו ומתוך דברי שניהם יצא דשמעון נתחייב בנ' מנה אף שאינם מסכימים בטעמם והם חלוקים מאיזה תביעה שנתחייב ואילו לא היו אלו שתי תביעות במעמד אחד בודאי שהיה שמעון נפטר מכל תביעה בפני עצמו ע"פ רוב דעות אפ"ה כיון דשתי התביעות מראובן היה בבת אחת דין תביעה אחת יש לו דהא תבע משמעון מנה בבת אחת הרי על תביעות ראובן יצא מרוב דעות שחייב חמשים מנה, ולמה דבר זה דומה לתובע את חבירו במנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם דהוי מודה במקצת לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים וחייב שבועות התורה ואילו היה בשתי תביעות כגון שתובע היום מנה מלוה וכפר בו ולמחר תובע מנה פקדון והודה לו לא מיחשב הודאה במקצת הואיל והיה בשתי תביעות ואפ"ה אם הוא בתביעה אחת מיחשב מודה במקצת. כנלענ"ד. דברי ידידו:

הק' שמואל סג"ל לנדא:

תשובה ד

תשובה

שעתך תרמינך וכו', לכבוד תלמידי התורני הרבני המופלג מוהר"ר וואלף טרישט נ"י:

שאלת לפי דעת הב"י בח"מ סימן כ"ח והש"ך ס"ק י"ד שדעת הרמב"ם דשטר לא מהני מן התורה אלא מדרבנן א"כ איך פליגי ר"ה ורב חסדא בכתובות דף כ"ד ע"ב אי מעלין משטרות ליוחסין והא לרמב"ם שטר לא מהני מן התורה ע"כ דבריך.

ולא קשיא ולא מידי כי כל מה שהחמירו ביוחסין הכל הוא משום מעלה עשו ביוחסין אבל מן התורה יוחסין הוא כשאר איסורים ועד אחר נאמן באיסורין במידי דלא איתחזק איסורא ואינו דבר שבערוה לדברי הכל וע"א הנאמן באיסורין לאו מתורת עדות הוא שהרי אשה וקרוב ובעל דבר בעצמו נאמנין, ומה שאינו מתורת עדות לא שייך למימר מפיהם ולא מפי כתבם ומה דבעינן ביוחסין שני עדים הוא מדרבנן משום מעלה עשו ביוחסין ולכך גם שטר כשר. דברי הד"ש:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא:

תשובה ה

תשובה

לכבוד אהובי תלמידי ידידי האלוף התורני והרבני מו"ה דוד קיצע נר"ו:

מה שכתבת על מה שהוכחתי בחיבורי נו"ב חלק אה"ע סי' ל"ג דהרמב"ם סובר ששטר הוא דין תורה דאל"כ איך פסק בע"א בשטר דהוי מ"ש ואיל"מ עיין שם. וכתבת שהדברים ברורים וחזקים כראי מוצק אלא דקשיא לך דעת השולחן ערוך בח"מ דפסק בסימן כ"ח סעיף י"א דעדים ששלחו עדותן בכתב אינו עדות ואיך פסק בסימן נ"א סעיף ב' כהרמב"ם:

דע אהובי תלמידי כשם שפירשתי דעת הרמב"ם בשטר כך אני אפרש דברי הש"ע בסימן כ"ח סעיף י"ב. ואמנם שטר הוא ענין בפני עצמו ועדים ששלחו עדותן בכתב הוא ענין בפני עצמו שזה אינו שטר ועיין בסמ"ע שם ס"ק מ"ג ואף שהסמ"ע כתב זה לענין תיקון העולם ולפי דעתו ששטר הוא רק מדרבנן אולי גם מן התורה יש לחלק כן ואמינא קצת טעמא דהרי והועד בבעליו כתיב ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין והרי השולחים עדותן בכתב הוא שלא בפני בעל דין שהכתיבה אינה בפני בעל דין אבל שטר נכתב מדעת הלוה והרי הוא ברשותו ובידיעתו כשהלוה מסכים לגבות שלא בפניו ודאי דמקבלים שלא בפניו. כ"ד הטרוד:

שנית להנ"ל על ענין הנ"ל

על דבר עדות בשטר שכתבתי לך שאני מפרש גם דעת המחבר שכשר מן התורה אם נכתב מדעת הלוה, ועתה קבלתי מכתבך שלפי זה נשאר קושיית הש"ך בסי' ס"ו ס"ק צ"ג:

דע אהובי דעתי בזה שהכתיבה מקרי הגדה והיינו בעת שכותב אבל אח"כ כשבא השטר לפני ב"ד לא מקרי הגדה שאז אינו עושה שום מעשה גם הכתיבה עצמה לא מקרי הגדה כי אם במי שאינו אלם וראוי לבילה וכו'. ואמנם אם הכתיבה היא שלא מדעת הלוה כבר כתבתי דלא מהני משום שהכתיבה היא שלא בפני בע"ד, ובזה כתבתי לעיל לחלק בין שטר לשאר עדות בכתב והמחבר בסימן כ"ה סעיף י"א שכתב הטעם משום מפיהם ולא מפי כתבם היינו דשם היתה הכתיבה שלא בפני הלוה רק עתה הכתב בא לפני ב"ד ושם הם קורין את הכתב בפני הלוה זה פסול משום ולא מפי כתבם שאז אין העד עושה שום מעשה. ועיין בחיבורי נ"ב חלק ח"מ סימן ל' אות י"א ד"ה ועוד י"ל, ובשטר הנעשה מדעת הלוה הרי מועיל עדותן בשעת הכתיבה וזה מקרי הגדה וכשר מן התורה. ומעתה באלם שאינו ראוי להגדה לא מקרי הכתיבה הגדה ואינו מועיל אפילו מדעת הלוה וא"כ לא קשה קושית הש"ך בסימן מ"ו ס"ק צ"ג. דברי הטרוד:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא:

תשובה ו

ב"ה פראג יום ב' י"א אלול תקמ"ג לפ"ק:

תשובה

לכבוד אהובי, ש"ב ידידי וחביבי, הרב המאור הגדול חריף ושנון, חציו על יתר כונן, במלחמת התורה כגבור מתרונן, כבוד שמו מו"ה ליב נר"ו אב"ד דק"ק לאשיץ:

מכתבו קבלתי ובשלומו ובשלום תורתו שמחתי. ואמנם להיותי כעת עוסק בהדפסת חיבורי על חידושי גפ"ת אשר קראתיו בשם ציון לנפש חיה, והדברים אף שהם כתובין אינן קצובין כסדרן ומפוזרים עלה אחד בבד וצריך אני לאספם ולסדרם וגם לבררם כי לא כל הדברים הנאמרים לחדד התלמידים בעת הלמוד לשעה ראויים שיוחקו בספר ומוטל עלי טרדה רבה, ולא ככחי אז לעבוד ביום ובלילה כחי עתה ואנן פועלי דיממא אנן ולכן אין הפנאי מסכים לעסוק בדברים הבאים ממקומות אחרים ואעפ"כ לכבודו לקחתי אתמול קצת פנאי וראיתי דבריו. וע"ד פיסול העדים הנה כבוד מעלתו האריך בזה ושדר לן חורפיה מה שהעמיק לפלפל בדברי הרז"ה ואטו עד עתה לא ידענא כי הוא סכינא חריפא, אבל מה שנוגע לדינא וגופא דעובדא שמעון הוציא שטר מכר שראובן מכר לו חדר אחד וגם משכן לו חדר אחד והעדים החתומים כבר מתו והיה יוצא ממקום אחר ונתקיים בב"ד וראובן הביא עדים והעידו שאותו יום הכתוב בשטר מכירה ומשכנתא הנ"ל היו העדים החתומים בשטר במקום אחר רחוק מן המקום הנכתב בשטר ויש שם שטרות הרבה שעדי השטר חתומים עליהם:

הנה מלבד שביררתי בנ"ב חלק אה"ע סימן ע"ב לדחות דברי הריב"ש ואי אפשר לפסול העדים שלא בפניהם יעויין שם (בסתירת היתר החמישי) פשיטא ששאר שטרות כשרים אפילו היה נכתב בשטר בזמנו כתבנוהו שהי' שייך בו הזמה מ"מ כיון שאין העדים כאן וכבר מתו לא נפסלו שאר השטרות. אבל באמת אין אנו צריכין לזה ואפילו שטרות הללו כשרים כיון שלא נכתב בזמנו כתבנוהו כמבואר בש"ע סימן ל"ד סעיף ט' ואפילו בשטר מכר שהמאוחר פסול אפ"ה תלינן להכשיר שאיחרוהו והודיעו להמוכר וכמבואר בסימן מ"ג בש"ך ס"ק ל' וכבר כתב גם מעלתו כן:

ואמנם מה שרצה לומר שהסמ"ע בסימן ל"ד ס"ק כ"א חולק ע"ז, לדעתי אי אפשר שיהיה חולק בזה על דברי הש"ך והדברים ברורים בטעמן אבל הסמ"ע שם לא כתב רק עיקר הדין ששטר מכר מאוחר פסול אבל אין כוונתו שם לפסול העדים מן הסתם. ועוד אני אומר שלא הוצרכנו לתלות השטר לומר שהוא מאוחר אלא בשטרי דלאו אקנייתא שאז המוקדם בודאי פסול וצריכין אנו לתלותו באיחור אבל בשטר קנין אין הכרח לתלותו באיחור ותלינן אותו שהוא נכתב אחר הזמן הכתוב בשטר וכתבו יום הקנין והקנין היה במקום שהיו אז העדים באותו יום וכ"כ התוס' בסנהדרין דף ל"ב ע"א בד"ה חיישינן בסוף הדבור שכתבו וא"ת מאי איריא וכו' ע"ש ודוק, ואף שאז שכיון שכותבין יום הקנין היה להם לכתוב מקום הקנין לא מקום הכתיבה כמבואר בסימן מ"ג סעיף כ' מ"מ הרי דעת הש"ך שם בס"ק מ"א שאם כתבו מקום הכתיבה לא נפסל בדיעבד, ואפילו לדעת המחבר שפסול הואיל ומשקרים, נלענ"ד שהשטר פסול אבל לא העדים שאין העדים נפסלים בעדות שקר אלא כשרצו להפסיד ממון בשקרותם אבל בזה לא רצו להפסיד ממון אלא שחכמים פסלו שטר זה הואיל ושיקרו לא פסלו רק השטר ולא העדים וא"כ כל שטרי מכר שלנו שטרי קנין הם ותמיד המוכר מקבל הקנין וא"כ יש לתלות שכתבוהו אחר זמן והקדימו לכתוב יום הקנין וכתבו מקום הכתיבה עכ"פ שאר שטרות כשרים, ועוד אפילו היה נכתב בזמנו כתבוהו והוזמו מ"מ אפשר שלא חתמו שטר זה אלא רגע קודם שמתו ושאר השטרות כשרים אם ליכא עדים שראו שטר זה ביום ידוע שאז היו שאר השטרות שאחר אותו יום פסולים אבל כיון ששמעון לא הוציא שטר זה רק אחר שמתו העדים לא נפסלו העדים רק רגע קודם שמתו כמבואר בסימן ל"ד ס"ט וכל השטרות שחתמו בחייהם כשרים. ועוד היה מקום לומר שמה שאמרו בגמרא סנהדרין דף ל"ב ע"א וכן בש"ע סימן ל"ד סעיף ט' שמא אחרוהו וכו' היינו משום שאמרו השטר כשר והעדים כשרים ולהכשיר גם השטר הוכרחנו לתלות באיחור אבל בשביל כשרות העדים אז גם אם תלינן שהוא מוקדם לא נפסלו העדים לאותן הפוסקים בסימן מ"ג סעיף ח' בהג"ה דהעדים נאמנים לומר שלא חתמו על הזמן ולא ראו שהוא מוקדם ועדיין איני מחליט דבר זה ועכ"פ ע"פ טעמים דלעיל לא נפסלו העדים:

תשובה ז

תשובה

לכבוד אהובי, מחותני ש"ב ידידי וחביבי, הרב המאור הגדול הגאון החריף חרוץ ושנון נ"י פ"ה ע"ה כבוד שמו מוהר"ר אלעזר נ"י אב"ד דק"ק רעכניץ, בעל המחבר ספר אור חדש:

מכתבו מן ט"ו דנא הגיעני, ועל דבר אשר תמה מ"ש בחיבורי נו"ב קמא אהע"ז סי' ע"ד בד"ה ומה שהביא ראיה מפ' החובל וכו' שכתבתי דעל הזוממין לא קשה דדלמא באמת אין נהרגין אלא על העבד בעצמו קרא כתיב נקם ינקם וכו'. ועל זה הקשה מעלתו קרא דנקם ינקם בישראל כתיב ההורג את העבד ואכתי עבד ההורג כותי מנ"ל דנהרג. יפה הקשה, ויעיין מר שם שכתבתי שדבר זה נפל במחשבתי בשעת כתיבה ולא עיינתי, ואמנם לא היה איכפת לי בהשגה זו שלא כתבתי דבר זה לא לטמא ולא לטהר לא לזכות ולא לחובה כי אם ישוב בעלמא בדברי הגמ' ולא לדינא, ואמנם כשנדחה התירוץ נשארו שם דברי הגמרא בלי שום הבנה כמבואר שם בחיבורי, ולכן למען לפרש דברי הגמרא אני נשאר בתירוצי שעיקר הקושיא על העבד דלר' יהודה לא יהיה העבד נהרג, ואין לומר באמת כן דהא ודאי שלא יחלוק ר' יהודה על דין שדנו בסנהדרין בעובדא דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא בסנהדרין דף י"ט ע"א דאמר שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדיננו הרי שעבד שהרג נהרג. ואמנם אני אומר על עצמי בדבר זה שאני דומה להאי עורבא דאייתי נורא לקיניה שאני מביא מעשה דשמעון בן שטח לקיים תירוצי שם ובאמת הוא ראיה לסתור, הרי לפי דמסיק הגמרא שם בפרק החובל ובערת הרע מקרבך וכתבתי בחיבורי שכוונת הגמרא שבאמת אין העבד נהרג כי אם בהרגו בפני ב"ד משום ובערת הרע מקרבך כמו טריפה שהרג בפני ב"ד ומעתה לפי מעשה דעבדא דינאי מלכא הוא סתירה גדולה דשם אמר שמעון בן שטח לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך והרי היה שם העדאת עדים. ונראה דשם היה מעשה שהרג לפני סנהדרין וזה אפשר מרומז שם בדברי שמעון בן שטח שאמר תנו עיניכם בו ונדיננו ויש לדקדק למה אמר תנו עיניכם והוה ליה למימר בואו ונדיננו. ולדברי ניחא דעל פי עדים אי אפשר לדיינו כלל דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה שזוממי עבד אין נהרגין דכתיב לאחיו ולכן אמר בשעת מעשה תנו עיניכם שהם עצמם יראו וידינוהו משום ובערת הרע מקרבך:

ואמנם בעבד זה היה דיני נפשות לגבי עבד ודיני ממונות לגבי ינאי שעבדו הוא כמו שורו שמפסידים לו לממונו והסנהדרין ידעו שהוא עבד וראו שהרג הנפש אבל לא ידעו שהוא עבדו של ינאי ולגבי הפסדו של ינאי שאין גומרין דינו אלא בפני בעליו הוצרכו לקבל עדים שעבדו הרג הנפש ועל זה אמר ויעידו בך כי לדעתי יש כאן גם חיוב ממון על ינאי כמו שורו שהרג שמשלם ממון דמי המת אפילו היכא דליכא כופר כגון הרג שלא בכוונה שאינו משלם כופר ומשלם ממון למאן דס"ל דמים לבן חורין בב"ק בדף מ"ג וא"כ עבדו דג"כ הוא כמו שורו אף דלא מצינו בתורה כופר כשהרג עבדו את הנפש מ"מ דמים מחוייב לשלם כמו שחייב בכל היזק שהזיק העבד לאחרים שהרי ממונו הזיק ואף אם הוא עצמו הרג הנפש היה ראוי שיתחייב מיתה ותשלומין אלא שפטור מחמת דקים ליה בדרבה מיניה אבל בעבדו אפילו הזכיר שהעבד נהרג לא שייך למיפטר את רבו מתשלומין ואף שהעבד פגיעתו רעה והוא שחבל לאחרים אין הרב משלם זה אינו מצד הדין רק מפני תיקון העולם שלא ילך וידליק גדיש ויחייב את רבו מאה מנה בכל יום כמבואר במשנה שלהי מסכת ידים ואפילו הזיק בלא מתכוין פטור הרב משום שמא יזיק במתכוין ויאמר שלא כיון כמבואר בריש ב"ק דף ד' ע"א תוספות ד"ה לא יעיין שם. וכל זה בעבד שחבל או הזיק באחרים שאין העבד מפסיד מידי ומחייב רק את רבו שייך לחוש שיעשה כן משנאתו את רבו שיקניטנו אבל עבד שהרג שהרי מתחייב העבד מיתה במזיד וגלות בשוגג לא שייך שיעשה להקניט את רבו בזה לדעתי חייב הרב לשלם ממון דמי הנהרג ועל זה אמר שמעון בן שטח עמוד ויעידו בך. ועוד נלע"ד דבמס' סנהדרין דף ט"ו ע"א מיבעי' לן בשורו של כה"ג אם הוא בכ"ג או בע"א דדבריו של גדול הוא. ולדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל' א' שהוא בע"א ע"ש בלח"מ * [הג"ה מבן המחבר הן אמת שהל"מ הוכיח דדעת הרמב"ם בשורו של כהן גדול שהוא בע"א הואיל והרמב"ם לא הביא כלל דין שורו של כה"ג. אך דברי הלח"מ תמוהים מאד דאיך שייך לומר דדבר שנשאר בגמרא בספיקא והוא איבעיא דלא איפשטא יהיה לרמב"ם לפשיטות. ובלמוד הישיבה אמרתי ליישב דלפי מה דפשיט בסוגיא דסנהדרין דף ט"ו ע"ב בשור סיני מהך דתני רמי ב"י אם בהמה אם איש וכו' מקיש בהמה לאיש מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג. לפ"ז קשה למה לן קרא דשור יסקל וגם בעליו יומת למילף מיניה דהשור הנסקל בכ"ג כמו דאיתא במשנה בריש מס' סנהדרין הא אית לן לימוד ערוך דמיתת הבהמה צריך לדונו בכ"ג מהך דרמי ב"י דמקיש בהמה לאיש. ואין לומר דהך דרשא דרמי ב"י נאמר בשור סיני ולא ילפינן דורות משעה הא במס' מנחות דף י"ט ע"ב ס"ל לרב דילפינן דורות משעה, ואין לתרץ כמו שמתרצים התוס' במס' סנהדרין דף מ"ה ע"א בד"ה מנין וכו' דצריך הגמרא שס רבויא לדחייה בסקילה לדורות ולא ילפינן מסיני אף לרב דה"א סיני שאני ע"ש בתוס' מ"מ אכתי אליבא דאמת דמשני הגמרא מדכתב סקל יסקל אתי לרבות דגם לדורות כן וכיון דגלי לן קרא דילפינן מסיני לדורות א"כ גם זה דצריך בשור הנסקל כ"ג ג"כ נילף משור סיני. ועיין בתוס' סנהדרין דף ט"ו ע"ב בד"ה מי גמרינן, בשלמא לשמואל דפליג שם על רב במס' מנחות וסובר דלא ילפינן דורות משעה אתי שכיר די"ל דלא ילפינן מסיני אלא במה שריבה הכתוב בהדיא לענין סקילה דכתיב סקל יסקל לשון עתיד אבל בשאר דברים דלא ריבה הכתוב בפירוש הדרינן לכללא דדורות משעה לא ילפינן אבל לרב דיליף בעלמא דורות משעה א"כ גם לענין עשרים ושלשה ג"כ נילף ולמאי צריך קרא דהשור יסקל וגם בעליו וכו'. ולתרץ זה צריכין אנו לומר אליבא דרב דמקרא דאם בהמה אם איש הנאמר בסיני הוה ילפינן ששור הנסקל צריך כ"ג ולא הוי מחלקינן בין שורו של כהן גדול לשור של הדיוט דכל שורים הנסקלין הוקשו לאיש מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג ולכך צריך לדרוש מקרא דשור יסקל וגם בעליו יומת להראות דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ושורו של כה"ג צריך ע"א. אמנם כל זה הוא לרב דיליף דורות משעה ואיכא למילף משור סיני דשור הנסקל הוא בכ"ג שפיר מוכח מדאיצטריך עוד דרשא דהשור יסקל וגם בעליו יומת ע"כ למיתת בעלים דידיה מדמינן וצריך שורו של כה"ג ע"א אבל לשמואל דלא יליף דורות משעה צריך הך דרשא דהשור יסקל וכו' לגופא שפיר קא מבעיא ליה לר"א במס' סנהדרין בשורו של כה"ג אי למיתת בעלים דידיה או למיתת בעלים דעלמא מדמינן אבל אליבא דהלכתא דהלכה כרב דילפינן דורות משעה שפיר מוכח מדאיצטרך קרא השור יסקל וגם בעליו דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ושורו של כה"ג צריך ע"א ושפיר כתב הלח"מ דלהרמב"ם פשיטא ליה דלמיתת בעלים דידיה מדמינן. ולפ"ז מה דפשיטא לי' לאאמ"ו הגאון המחבר דעבד של מלך צריך ע"א דלא גרע משורו יש לתמוה דגבי שור יש לנו היקש כמיתת הבעלים כך מיתת השור והוא גזירת הכתוב אבל עבד יש לו דין ממונו של כה"ג כדין עבד של הדיוט כמו שאמר אביי שם במס' סנהדרין מדקא מבעיא לי' שורו מכלל דממונו פשיטא לי' דלא דרשינן דבריו של גדול ע"ש:

ודע דתמיה לי למה השמיט הרמב"ם דין קמיצה בכלי דפליגי בה רב ושמואל אי ילפינן דורות משעה ע"ש במס' מנחות. והארכתי בזה באסיפת יקירי קהלתנו ובני ישיבה ה"י בהראות פני בחג השבועות שנת תקס"ג לפ"ק:] והא ודאי דעבדו לא גרע משורו וא"כ אם עבדו של מלך הרג בפני סנהדרי קטנה מצד העבד כבר נתחייב מיתה וא"צ עדים דלא תהא גדולה שמיעה מראי' וכיון שראו ביום מהני אבל מצד המלך לא מהני שהרי צריכים לדונו בע"א וצריכין להעיד בפני ב"ד של ע"א אבל מצד המלך אינו צריך ועשיתם כאשר זמם כמו בשורו שהרג ואי כאשר זמם איכא רק שהעדים משלמין ממון השור כמו כן משלמין ממון העבד ולגבי העבד עצמו א"צ עדות וחייב מטעם ובערת הרע כיון שהרג בפני ב"ד ועבדא דינאי מלכא הרג בפני סנהדרי קטנה ונתחייב מצד ובערת הרע מצד עצמו ולא משגחינן בעדות שא"א יכול להזימה כיון שהוא בפני ב"ד אבל מצד ינאי הוצרכו להעיד בפני ב"ד של ע"א ואמר לו שמעון בן שטח עמוד ויעידו בך:

ומה שהשיג מעלתו על מה שחידשתי שם בתשובה ההיא וכן בסי' נ"ד דבמקום דלא שייך למיעבד דין הזמה כלל ולא קאי על זה ועשיתם כאשר זמם אז דין חקירות שוה לבדיקות שאם אמר איני יודע עדותן קיימת שהרי עיקר חומר החקירות לענין אינו יודע הוא מטעם דהזמה תלויה בו וע"ז השיג מר דאעפ"כ בחקירות אם אמר א"י עדותן בטלה מטעם דבעינן עדות שאי"ל אף דלא נעביד בהו דין הזמה מ"מ והצילו העדה כתיב וע"י הזמה ניצול הנידון:

השגה זו אינני מבין. חדא מאי והצילו העדה איכא בעדות אשה שזינתה בלי התראה שהוא רק לאוסרה על בעלה או בעדי קדושין וכיוצא, ועוד השגה זו בלא"ה אין לה מקום שאם בחקירות א"י פסול משום דבעינן והצילו העדה וכשיאמר איזה יום נוכל להזימו וכשאומר א"י אין להזימו א"כ גם בבדיקות ראוי לפסול אינו יודע שאם יאמר בפירוש אם בסייף או בארירן יוכל להיות שיוכחש מחבירו שזה יאמר בסייף וזה יאמר בארירן וכשיאמר א"י אי אפשר שיוכחש וא"כ הדרא קושית הגמרא שם בסנהדרין לדוכתה מכדי אידי ואידי דאורייתא מ"ש בדיקות. אלא ודאי חומר החקירות דבעינן שנוכל לקיים ועשיתם כאשר זמם. כ"ד הד"ש:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא:

תשובה ח

תשובה

למאן דלא חזינא ולא ידענא, וקול קולמוסו שמענא, ה"ה האלוף התורני מו"ה אלי' צבי יצ"ו:

מכתבו מן כ"ד העבר קבלתי ועל דברי תורה אשר שאל במשנה ריש פ' שבועת העדות שאינה נוהגת בנשים ולא בקרובים ולא באין ראוי להעיד ומפרש בגמרא לאפוקי מלך ומשחק בקוביא. והקשה לפי מה דאמר שם דף ל"ב הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי מיתה וכו' וכיון דבסוטה ובעדי מיתה גם נשים ופסולי עדות דרבנן וקרובים נאמנים א"כ איך תנן במשנה שאינה נוהגת בנשים וקרובים ופסולי עדות דרבנן * [הג"ה מבן המחבר עיין בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך חלק ד' בפרשת ויקרא שכתב לחלק דאשה אינה כלל בגדר עדות ולא שייך גבה קרבן שבועת עדות דאף שהיא נאמנת בעדות אשה שמת בעלה ובעדות טומאה לאו בתורת עדות היא נאמנת אבל עד אחד שפיר מקרי עד דהא ראוי להצטרף עם עוד אחד וכיון דשם עד עליו שייך ביה קרבן שבועת עדות ע"ש. ויש לומר דגם לזה כיון אאמ"ו הגאון ז"ל בספר נודע ביהודה מהדורא קמא בחלק אה"ע סימן ל"ג בד"ה וטרם וכו'. להוכיח דאשה אינה נאמנת מה"ת רק מדרבנן דאי הויא נאמנת מה"ת גם שם עד הוה עליה לחייבה בקרבן שבועת העדות. ולפ"ז שפיר פריך הרי בעד טומאה ע"כ אשה נאמנת מדאורייתא ולמה לא יהיה תורת עד עליה לחייבה בקרבן שבועת העדות וע"ז סיים שם שיש לו בזה סברות לחלק בין ע"א לעדות אשה. ואפשר כוונתו לסברת הפרשת דרכים דע"א עכ"פ ראוי להצטרף לשאר עדות משא"כ באשה ע"ש בנודע ביהודה. ובחדושי למס' שבועות עמדתי על דברי רש"י בר"פ שבועת העדות בד"ה שבועת העדות וכו' דכתיב והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות עכ"ל. ולכאורה קשה דבלא קרא דוהוא עד נמי ידעינן דאין שבועת העדות נוהג בנשים מקרא דאם לא יגיד דדרשינן במקום שאילו היה מגיד היה מועיל כמ"ש רש"י לקמן בד"ה ומפי אחרים ע"ש, וא"כ ממילא מהך קרא יש למעט אשה שעדות אשה אינו מועיל אף אם היא מגדת. ובפשוט יש ליישב דרש"י כתב דאשה ממועט מקרא דוהוא עד לר"מ צריך לפרש כן דהא מחייב מושבע מפי עצמו אפי' חוץ לב"ד אף דלא היה מועיל עדותו חוץ לב"ד אפ"ה חייב בקרבן דיליף לה בג"ש משבועת הפקדון וא"כ אי לאו דרשה דוהוא עד למעט אשה ה"א דאין גז"ש למחצה והוה מרבינן אשה גם שתהי' חייבת בקרבן שבועת העדות בנשבעת מפי עצמה מג"ש דשבועת הפקדון מה התם אשה חייבת בקרבן אף הכא תהיה אשה חייבת בקרבן לכך צריך למעט אשה מקרא דוהוא עד דאשה פטורה אף בנשבעת מפי עצמה חוץ לב"ד. אמנם זה דוחק דאכתי למה נקט רש"י שיטת ר"מ ושביק לרבנן דלרבנן דסברי דגם מפי עצמו דוקא בפני ב"ד דדון מיניה ואוקי באתריה א"כ ליכא לרבות אשה בנשבעת מפי עצמה מג"ש לא צריך קרא והוא עד למועט אשה דשמעינן מקרא דואם לא יגיד כנ"ל:

אמנם לפי סברת הפרשת דרכים אתי שפיר דאי לאו מיעוט מקרא דוהוא עד ליכא למעט אשה מקרא דואם לא יגיד דשפיר היא בת הגדה דהא מועיל הגדתה בעדות טומאה ומיתה והוה מיחייבת בקרבן שבועת העדות ולכך צריך קרא דוהוא עד למעט אשה שאין תורת עד עליה כסברת הפ"ד הנ"ל:] ומעלתו תלה קושייתו בפסקי הרמב"ם. ולא ידענא למה לו פסקי הרמב"ם לזה וקושייתו היא על המשנה. והנה אם נעלים עינינו מדברי התוס' בד"ה ורבנן בדף ל"א ע"א והייתי אומר שאין שבועת עדות שייך אלא במועיל העדות דבר תורה וגם יעיין בחיבורי נודע ביהודה קמא אהע"ז סימן ל"ג שם בארתי שע"א נאמן להעיד על אדם שמת דבר תורה וגם היורשים נכנסים לנחלה על פיו מן התורה כי נאמן גם על ממון בעדות מיתה מן התורה וכל זה בעד כשר כמבואר שם. וא"כ רב פפא שפיר קאמר בדף ל"ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה והיינו בעד כשר ומתניתין שפיר קאמרה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ומה שאמר אביי שם דף ל"ב ע"א הכל מודים בעד סוטה הנה אמת הדבר שמבואר במשנה במס' סוטה ר"פ מי שקינא לאשתו אמר ע"א אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים אף לפסלה מכתובתה חמותה וכו' הרי אלו נאמנים אבל לא לפסלה מכתובתה, עכ"ל המשנה:

ואמנם נראה דלאסרה שלא תשתה נאמנים מן התורה כדיליף התם בגמרא אבל לפסלה מכתובתה אינו דין רק תק"ח וראיה לדבר שחמותה וכו' נאמנות משום שמה שהאמינה תורה אין חילוק אבל לפסלה מכתובתה שהוא תק"ח לא תקנו בחמש נשים ששונאות אותה. ובירושלמי נחלקו תנאים בדבר דר"ט סבר דע"א נאמן לטמאותה אבל לא להפסידה כתובתה ור"ע סובר אף להפסידה כתובתה אמר ר"ט איך מצינו ע"א בממון כלום ואמר לו ר"ע ואיך מצינו ע"א בא"א כלום אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה כתובתה ע"ש. ונראה לפענ"ד דר"ע קאמר מתוך שנאמן מן התורה לטמאותה האמינוהו חכמים להפסידה כתובתה וראיה לדבר שהרי מסופק הירושלמי אם חמותה אמרה ראיתי שנטמאת אם שוב אחד אמר ראיתי שנטמאת אם מפסידה כתובתה לפי שכבר נאסרה מצד חמותה וא"כ זה האחד בא רק להפסידה כתובתה ע"ש בירושלמי. ואם עד נאמן מן התורה להפסידה כתובתה מה בכך אם אין צורך בעדותו לאסרה א"ו שורש הדבר שמן התורה נאמן רק לאסרה אלא כיון שהאמינתו תורה בזה שוב לא רצו חכמים להגבותה כתובתה שגנאי הדבר להאמינו בדבר אחד ושלא להאמינו באותו דבר לגבי ממון לכך אם כבר אסורה בלא עדותו שוב לא האמינוהו לענין ממון. ואעפ"כ אני אומר כל זה בעד פסול כמו אשה וקרוב אבל ע"א כשר כיון שנאמן מן התורה שנטמאת ממילא היא רשעה ופסולה לשבועה. ואם בעלה פקח מסלק לה הכתובה בפני עדים ושוב יתבענה ע"פ ע"א שנטמאת ולהחזיר לו הכתובה וחייבת שבועת התורה להכחיש העד ואינה יכולה לישבע שהיא חשודה ומשלמת אבל עד פסול ואשה אינה מחייבת שבועה. ומעתה שפיר קאמר אביי הכל מודים בעד סוטה ושם מיירי בתפסה מטלטלין והיא חייבת שבועה דאורייתא ליפטר וא"י לישבע ומשלמת. ועיין בתוס' ד"ה ש"מ משביע עדי קרקע ואעפ"כ שפיר שנינו במשנה שאין שבועת העדות נוהגת בנשים ובפסולים שאלו אינן מועילים מן התורה לענין הכתובה ושפיר קמו כל פסקי הרמב"ם:

ואמנם לשיטת התוספות נסתר כל הנ"ל מתרי טעמי. חדא שהתוספות כתבו בהדיא בדף ל"א ע"א בד"ה ורבנן שאפילו אם עדות מועיל רק מדרבנן חייב שבועת העדות. ועוד שהתוס' כתבו בפירוש ביבמות ד' פ"ח ע"א ד"ה מתוך שאין ע"א נאמן במיתת הבעל רק מתקנת חכמים ואעפ"כ אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה. ונראה דגם לשיטת התוס' לא קשה מידי דהרי כבר כתבתי דבירושלמי פליגי תנאי בסוטה ר"ע ור"ט אם נאמן לכתובה. ואמנם דע שהגירסא לענ"ד משובשת בירושלמי וכך היא הנוסחא האמיתית מתניתא משהודה ר"ע לר"ט דתני ר"ט אומר ע"א נאמן לטמאותה ולהפסידה מכתובתה ר"ע אומר נאמן לטמאותה ולא להפסידה כתובתה א"ל ר"ע ואיך מצינו ע"א בממון כלום א"ל ר"ט ואיך מצינו ע"א בא"א וכו' חזר ר"ע להיות שונה כר"ט. זהו הנוסחא הישרה דלהנוסחא שלפנינו דר"ט אמר אינו נאמן להפסיד כתובתה וקאמר חזר ר"ע להיות שונה כר"ט א"כ איך קאמר מתני' משהודה ר"ע לר"ט וא"כ ר"ע קודם חזרה אמר שאינו נאמן לכתובה וביבמות דף קכ"ב ע"א במשנה ר"ע אומר לא ע"פ אשה ולא ע"פ עבד ולא ע"פ שפחה ולא ע"פ קרובים ובגמרא וסבר ר"ע ע"פ אשה לא וכו' לא קשיא כאן קודם שהוחזקו וכו' וא"כ משנה דשבועת העדות אתיא כר"ע קודם חזרה וקודם שהוחזקו וממילא שפיר קאמר שאינה נוהגת בנשים וכו' ואביי ורב פפא דאמרו הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעד מיתה מיירי לאחר חזרה שהודה ר"ע לר"ט בעד סוטה ולאחר שהוחזקו בעד מיתה ובעד מיתה בלא"ה אתי שפיר גם קודם שהוחזקו דעד מיתה היינו עד כשר:

ואמנם תירוץ זה לא יספיק לתרץ פסקי הרמב"ם בפ' יו"ד מהנכות שבועות שפסק לדינא שאין שבועת העדות נוהגת בפסולים ופסק שם לדינא בעד מיתה ועד סוטה שחייב אך לשיטת הרמב"ם קם תירוצנו הראשון:

ומה שהקשה על החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק י"ח שפסק שכל שהעד בעיר צריכין ב"ד לשאול אותו והקשה מעלתו איך אמר שם בסוגיא זו דשבועת העדות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה ולא אמר לב"ד והרי שם מיירי שהעד הוא בעיר שהרי תובעתו שיעיד לה וא"כ לדברי הח"מ מה בכך דאמר לדידה והרי היא אינה נאמנת מה שאומרת בשביל העד בלי שאלת העד. קושיא זו לא קשיא ולא מידי ואמינא ליה ולטעמיך ולדעת רמ"א מי ניחא ומי לא מודה רמ"א שאם העד מכחישה שאין האשה נאמנת והלא דבר זה מפורש בדברי המחבר שם בסעיף ח' א"כ עתה שהאשה תובעת העד והשביעה אותו שאם יודע ממיתת בעלה שיעיד לה וכפר, היא אסורה להנשא ואינה נאמנת במה שאמרה שכבר הגיד לה שמת בעלה ולמה הוא פטור משבועת העדות, וע"כ צ"ל דלכך פטור שלפי שהאשה גרמה לעצמה ולמה תבעה אותו שיעיד לה הלא לא היתה צריכה לעדותו, וא"כ גם לדעת החלקת מחוקק לא קשיא דלמה לה להגיד בשמו כלל הלא אם אמרה מת בעלה סגי וכמבואר שם בדברי המחבר וע"כ לא נחלקו רמ"א וח"מ אלא אם אמרה ששמעה מפלוני דעת הח"מ שצריכין לשלוח אחריו אבל מודה הח"מ שהיא א"צ כלל להגיד ממי שמעה, הא חדא. ועוד דזה שכופר עתה ואמר איני יודע אין במשמעות דבריו שלא ידע מעולם אלא משמעות דבריו סובלים ג"כ שעתה אינו יודע ואולי כבר ידע ושכח וא"כ אינו מכחיש את האשה כלל שהרי אינו אומר שלא מת בעלה וכן אינו אומר שלא אמר לה דבר זה וכן אינו אומר שמה שאמר לה הוא שיקר לה ואמר מבודה אני שבכל זה מחמיר הח"מ ובקצת גווני גם רמ"א מודה. אבל אם שלחו הב"ד אחריו ואומר סתם איני יודע מודה הח"מ שאין זה הכחשה והרי זה כמו שאינו לפנינו והיא נאמנת. דברי ידידו:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא

תשובה ט

תשובה

שלום תנינא וכו'.

מה שתמה על מה שיישבתי דברי הרמב"ם בשבועת העדות דלהרמב"ם קם תירוצי שאין חיוב שבועת העדות אלא במועיל מן התורה וכתבתי עד הכשר המעיד שנטמאת ותפסה מטלטלין על כתובתה היא מחויבת שבועה. והקשה מעלתו על זה הרי הבעל צריך לישבע כדין כל חשוד שכנגדו נשבע ויאמר העד מי יימר דמשתבעת. תמהני על שגיאה גדולה כזו שממ"נ מצד דין תורה אין שכנגדו צריך לישבע וזה מחו"ש ואיל"מ רק מתק"ח וכאן גם מתק"ח אין הבעל צריך לישבע שהרי מדבריהם העד נאמן גם על הכתובה. וידע מעלתו שדברי הב"ח בח"מ סי' צ"ב שכתב דלהרמב"ם ס"ל אידך שינויא בתוספות בפ"ק דמציעא דלא שייך בחשוד משואיל"מ וכו', הם שלא בדקדוק דודאי גם לתירוץ השני של התוס' מצד דין תורה החשוד משלם רק שכיון דעכ"פ הוא רוצה לישבע תקנו חכמים שלא ישלם עד שישבע שכנגדו וזה ברור.

ומה שהקשה מעגלה ערופה לדעתי אין חיוב שבועת העדות אלא בדין שבין אדם לחבירו ולא במה שבין אדם למקום, ועוד אין דין שבועת העדות אלא בעדות שמתקיימת בידיעה בלא ראיה כמבואר בשבועות דף ל"ג ע"ב מדכתיב או ראה או ידע וברוצח לא משכחת ידיעה בלא ראיה שאם הודה על עצמו שרצח לא משגחינן ביה ואין אדם עושה עצמו רשע. יתר הדברים שכתב יהיה לו אשר לו. ולדעתי מה בכך שכבר הוא חשוד אכתי יכול להשביעו אם חושדו בדבר זה. דברי הד"ש.

הק' יחזקאל סג"ל לנדא:

תשובה י

תשובה

שלום לכבוד הרב המאור הגדול כבוד מוהר"ר הירש נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק סאנטאב:

מכתבו קבלתי ויען אשר נזדמנו שאלות הנוגעים לדבר איסור הקדמתי הנחוץ ולא עיינתי במכתבו עד עתה. ואשר שאל בעובדא שבא לפניו בראובן ושמעון שותפים וחלקו הסחורה לשני חלקים שוים ונפרדו זה מזה שלא יהיה עוד שותפות ביניהם והסחורה הנ"ל שייך לכל אחד חלק אחד ונשארו שני החלקים ביד ראובן ועשו ביניהם שמי מהם שיזדמן לו קונה על חלקו ימכור חלקו וישאר חלק השני להשותף השני וכן היה שנמכר חלק אחד לקונה בהקפה ולקח הקונה החלק ההוא שקנה והחלק השני נשאר ביד ראובן ואח"כ נתייקר השער מן הסחורה ההיא וטוען ראובן ששמעון מכר להקונה נמצא נשאר החלק הנשאר לו לעצמו וברשותו נתייקר, ושמעון טוען לא כי אלא ראובן הוא שמכר ונמצא החלק הנשאר נשאר לשמעון וברשותו נתייקר. והביא שמעון שני עדים שראובן מכר ואחד מן העדים הוא הקונה עצמו. ונסתפק מעלתו אולי הקונה מיחשב נוגע כיון שקנה בהקפה איכא למימר זה נוח לו ושני קשה ממנו והביא דברי הש"ך בסימן קכ"ג ס"ק כ"ד דלא אמרינן שהעד מיחשב נוגע בשביל שזה נוח לו אלא כשהעד צריך להוציא מעות אבל כשהעד חייב לשלם אינו נחשב נוגע. ושוב הקשה כי דברי הש"ך תמוהים שהרי מבואר בסי' נ"ז סעיף י"א ראובן שיש לו ש"ח על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעדי המתנה פסול וכן הוא בסימן ס"ו סעיף כ"ב ומבואר שם הטעם דשמעון חשוב נוגע בדבר שרוצה ליפטר מבעל דינו שהשני נוח לו והרי מפורש דגם כשהעד חייב לשלם ג"כ אמרינן שהוא מיחשב נוגע. זהו קושייתו ולכן רוצה גם בעובדא דידיה לפסול את הקונה מלהעיד. ולכאורה הוא סתירה גדולה על דברי הש"ך אבל באמת אין כאן שום סתירה ודברי הש"ך נכונים לדינא וגם דין זה ששמעון מיחשב נוגע הוא נכון לדינא והרי הש"ך עצמו שם בסי' קכ"ג כתב אך אני חוכך בכאן מטעם אחר דהא התוספות והפוסקים שם לא כתבו כן אלא לס"ד דש"ס אבל למה דמתרץ הש"ס דהוי נוגע בעדות משום דלא ליהוי לוה רשע א"כ י"ל דה"ה הכא מיחשב נוגע מהאי טעמא ואע"ג דבש"ס התם פריך סוף סוף הוי גבי לוקח לוה רשע ומשני דא"ל להכי זבנית לך שלא באחריות וכו' משמע דאילו הוה זבין באחריות דהוה חייב לשלם ללוקח כשר לעדות. י"ל דדוקא התם כיון שלקח מעות מהלוקח אבל הכא שלא הלוה מהקבלן כלום אפשר דלא הוי רשע לגבי הקבלן וא"כ נוגע בעדות הוא ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ן וכו' וא"כ בערב מסתמא לא רגילי אינשי למקריה לוה רשע וכו' עכ"ל הש"ך. ומעתה אם נגד הערב שהלוה עצמו ביקש ממנו ערבונו וכמ"ש הש"ך שם דמיירי בהכי ואפ"ה לא מקרי אצל העולם רשע ק"ו שאינו נקרא רשע כשאינו משלם למי שקנה השטר שזה מעולם לא הלווהו ולא על פיו קנה החוב וא"כ שפיר פסק המחבר בסימן ל"ז סעיף י"א וסי' ס"ו סעיף כ"ב ששמעון מקרי נוגע שהשני נוח לו כי להשני אם לא ישלם לו לא יהיה נקרח רשע אבל להראשון אם לא ישלם לו יהיה מוחזק בפי כל שהוא לוה רשע, ונפקא מיניה מהאי דינא שאם ראובן היה לו שטר על שמעון והקנהו ללוי בכתיבה ומסירה על ע"פ שני עדים כשרים ושוב הקנהו לוי ליהודה בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעדי הקנין שהקנה לוי ליהודה אינו נחשב נוגע דכיון כשם שאינו נחשב לוה רשע לגבי יהודה ה"נ אינו נחשב לוה רשע לגבי לוי שהרי גם לוי לא הלוהו ומטעם שזה נוח לו וזה קשה ממנו לא אמרינן כשהעד הוא חייב וכמ"ש הש"ך וגם מצד הסברא דברי הש"ך נכונים דבשלמא כשהעד צריך להוציא ממון שייך לומר זה נוח וזה אדם קשה להוציא ממנו אבל כשהעד חייב כל אחד לא יוותר את שלו זה כמו זה ואם העד מצד עצמו קשה להוציא ממנו שייך לומר כך הוא קשה נגד זה כמו נגד זה. ועכשיו נדבר מעובדא שבא לפניו כיון שזה הלוקח עכ"פ חייב לאחד מהם אם לא שלם כלל הרי הוא רשע נגד זה שחייב לו באמת ומה לי אם הוא רשע לזה או לזה ואם הוא דעתו לשלם ג"כ אין לו שום נפקותא למי ישלם. ואף שהיה מקום לדבר בזה איזה נפקותא מ"מ כיון שבאמת סברת הרמב"ן נכונה היא שהרי אם אינו רוצה להיות רשע איך הוא מעיד שקר וא"כ עיקר הדבר שלא יהיה אצל העולם לוה רשע וכאן כיון שכל אחד טען שהוא לא הלווהו א"כ לפי טענתם בעצמם אינו נחשב לרשע אצל העולם ואם לפי טענתו שהוא אומר שזה הוא המוכר שלו א"כ מה לו אם יודה לזה או לזה כשלא ישלם למי שהודה יהיה נחשב רשע. ולכן נראה שהלוקח כשר להעיד:

תשובה יא

בע"ה פראג יום ה' ד' אדר ראשון תק"מ לפ"ק.

תשובה

שלום עליך אהובי תלמידי ידידי האלוף הרב המופלג חכם וסופר כבוד מו"ה ראובן ראקניץ נר"ו:

מה שכתבת במכתבך השני ובקשתני שאכתוב לך ישוב על קושיא שהקשו שלשה גדולים בחבוריהם והם הגהת משנה למלך בהלכו' מלכים פרק י' הלכה ז', ומהר"ש אלגזי בספר זהב שיבה, ובספר פנים מאירות על מסכת ב"ק, במה שכתבו התוס' במסכת ב"ק דף פ"ח ע"א בד"ה יהא עבד שכתבו דג"ש לה לה אתי להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שאשה חייבת אבל לא לגרעו מאנוש לפסלו לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא וכותי אע"ג שהוא איש אינו אחיו וכו', והקשו ג' מחברים הנ"ל מסוגיא דחגיגה דף י"ד ע"א הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שאין אשה חייבת בה וכו' והרי לפי דעת התוס' הנ"ל ג"ש דלה לה לא אתי לגרעו:

הנה אני תמה על שלשה גדולים ששגו וטעו ולפי הבנתם למה הוצרכו להקשות מסוגיא דחגיגה ולמה לא היה קשה להם על גוף הדין דלמה לא יהיה עבד חייב בכל מצות עשה שהזמן גרמא וכי נסתמו עיניהם של שלשה מחברים הללו ונעלם מעיניהם כל הש"ס שכל מ"ע שהזמן גרמא עבדים פטורים, אלא ששגו בפשט דברי התוס' אחרי מחילת כבודם, ולמה לא השגיחו שהתוס' עצמם שם בב"ק כתבו דלה לה אתי להחמיר וכו' לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת הרי שדייקו התוס' דוקא במה שהאשה חייבת. ואמנם הצעת הדבר כך הוא כל התורה כולה לישראל ניתנה ולא שייך לחייב מי שהוא מעם אחר במצות התורה שניתנה בסיני וא"כ מצד הסברא לא היה עבד חייב בשום מצוה כשם שאין הכותי מחויב בשום מצוה ותורה צוה לנו משה לא לעם אחר ובא הג"ש לה לה לחייבו במה שהאשה חייבת ומה שאין האשה חייבת אין אנו פוטרין אותו מג"ש לה לה אלא שממילא הוא פטור דמהי תיתי יתחייב. אבל לקבל עדות כתיב בתורה ועמדו שני האנשים ולא כתיב ועמדו שני אנשים מישראל ומצד הסברא גם כותי גם עבד המה כשרים לעדות דבכלל אנשים הם הן אמת שאינם מצווים להעיד ואם לא ירצו להעיד אינם עוברים על אם לא יגיד שהם אינם בכלל מצות אבל אם היו מעידים היו כשרים ובא הכתוב ופסל את הכותי מדכתיב אחיו, אבל עבד לר' יהודה שאינו ממועט מלאחיו נשאר בכלל אנשים ואם אתה בא לגרעו ולפסלו מצד הג"ש לה לה מאשה ע"ז כתבו התוס' דהך ג"ש לא אתי לגרעו אבל לחייבו בשום מצוה שאין האשה חייבת בלא ג"ש אי אפשר לחייבו:

זולת זה מה שהקשית על מה דמקשה הגמרא שם אלא מעתה זוממי עבד וכו' דכתיב לאחיו והקשית הלא בעינן לדרוש לאחיו ולא לאחותו וא"כ אינו מיותר. אני תמה וכי הך לאחיו דכי ינצו מיותר ואם היה מיותר היה מקשה ורבנן האי לאחיו מה דרשו ביה אלא ודאי איצטריך למעוטי כותי דאי לאו דמעטיה קרא כיון דכתיב ינצו אנשים גם כותי בכלל כמו שכתבו התוס' בד"ה יהא עבד אלא דר' יהודה סובר כיון דממעטינן מי שאינו אחיו ממילא גה עבד ממועט והה"ד בועשיתם כיון דממעטינן אחותו שאינה אחיו ממועט גם עבד:

זולת זה מה שרצית לתרץ תמיהת מהרש"א בחגיגה דף ב' ע"ב על התו' שכתבו בד"ה לא תהו בראה בסוף הדבור ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען. ותמה מהרש"א שהוא נגד הסוגיא בפרק ארבע מיתות דקאמרה והרי פ"ו שנאמרה לבני נח ונשנית וכו' לישראל נאמרה ולא לב"נ, וכאן כוונת התוס' שקודם מתן תורה פ"ו נאמר אף לבני נח ושמחת מאד בישוב זה. הנה אני אומר ולשמחה מה זו עושה כי דבריך הם דברים בטלים דמה מועיל להתוס' כאן בחגיגה אם היה העבד מצווה על פרו ורבו קודם מתן תורה ואם הוא עתה אינו מצווה איך יאמר בגמרא ליבטל והלא כתיב פרו ורבו אם הוא עתה אינו מצווה ושפיר תמה מהרש"א על התוס'. ולרוב הטרדה קצרתי:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא.

תשובה יב

בע"ה פראג יום ה' כ"ב סיון תקל"ט לפ"ק.

תשובה

שלום וישע רב, להאי צורב, העוסק בחקי חורב, ה"ה כבוד האלוף התורני המופלג מוהר"ר יוחנן נ"י חד מדייני ק"ק אובין ישן:

ע"ד ששאל מעלתו על מה שכתבתי בחיבורי נ"ב קמא בחלק ח"מ סי' ז' וזה לשוני. ונהירנא שקריתי באיזה תשובה ששט"ח שחתומים עליו שנים והוציאו אחד מהחתומים ותובע מהחתום השני חלקו וכו' זה קריתי ושכחתי מקומו ע"כ לשוני בחיבורי. ועל זה תמה מעלתו והלא הדבר מבואר בסמ"ע בסוף סימן ע"ז בשם תשובת רש"ל והטעם הוא משום שטר שנמחל שיעבודו ע"כ לשון מעלתו:

ואני תמה מה ענין שמיטה אצל הר סיני ולמה לא דקדק בדברי שם שכתבתי בזה הלשון ומה גם שלא השוו חכמים מדתם בזה ולאו בכל מקום שייך שטרך בידי מאי בעי נהירנא וכו' ולא שייך שטרך בידי מה בעי כיון שגם הוא חתום עליו, זה קריתי באיזה תשובה ושכחתי מקומו ע"כ לשוני שם. והנה מדברי הסמ"ע אין ראיה כלל שהרי טעמו של הסמ"ע הוא משום שהוא שטר שנמחל שיעבודו כמו שכתב מעלתו בעצמו ובזה אפילו מלוה שהוציא שטר על הלוה ומודה שנמחל שיעבודו אלא שאומר שחזר והלוה לו עליו אינו יכול להוציא אפילו בשבועה ולא מהני אפילו מיגו לדעת הש"ע סוף סימן פ"ג וע"ש בש"ך ס"ק ח"י והסמ"ע מיירי בשט"ח הנכתב בשם המלוה ואם אחר מוציאו צריך כתיבה ומסירה על כרחך זה שהוא עתה בידו אי אפשר לו לתבוע בכחו של המלוה כיון שאין בידיו כתיבה ומסירה וצריך הוא לתבוע מחמת שהוא שותף ופרע בעבורו אם כן הרי הוא נמחל לשיעבודו. אבל אני בתשובתי שם מדבר מאותן ממרמות הנהוגים במדינת פולין שכל אחד יכול להוציא ולגבות בו וא"צ כתיבה ומסירה ועתה מוציאו אחד מהחתומים עליו ואומר שהמלוה מסרו בידו לגבות בו ותובע מהשני שפרע חלקו לידו שהוא קנאו מהמלוה והשני טוען אמת שאתה קנית מהמלוה ופרעתי לך חלקי, וכתבתי שם בחיבורי שראיתי באיזה תשובה שיכול לטעון פרעתי לך ולא שייך שטרך בידי מאי בעי משום שיכול לומר לא חששתי להניחו בידך כי סברתי שבודאי לא תשהנו בידך שלם ובודאי תקרענו מאחר שגם אתה חתום עליו תחוש לעצמך שמא תאבדנו וימצאנו אחר ויגבה גם ממך. וזה עיקר כוונתי שם להביא ראיה שבמקום שיש איזה אמתלא לתלות בו שלא נתיירא להניח השטר בידו לא שייך שטרך בידי מאי בעי וכל זה פשוט. והנה מדברי רש"ל בענמו בתשובה סי' צ"ג יש הוכחה לסברתי הנ"ל דשם כתב רש"ל שאפילו בא בהרשאה מהמלוה וכו' ולא שייך כאן שטרך בידי מאי בעי וכו' שנשתעבדו שניהם כאחד ולא קפיד עליו עכ"ל רש"ל. ואולי כוון למה שכתבתי שכיון שגם הוא נשתעבד בו היה סבור שודאי לא ישהנו שנם. וכמו שכתבתי. ולרוב הטרדה קצרתי:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא.

תשובה יג

בע"ה פראג יום א' אדר השני תק"מ לפ"ק.

בין גאולה וכו' הרב המופלג מוהר"ר וואלף באכלוי נר"ו:

מכתבו קבלתי והייתי טרוד וכו'. ועתה ראיתי שהוא שואל בשנים החתומים על שטר ונכתב בו רמ"ג ורמ"ג ועכשיו השטר יוצא מתחת יד אחד מהם והוא טוען שהוא לבדו פרע כלו ותובע מחבירו חלקו וחבירו משיב שכבר פרע לו, הדין עם מי, אם זה שהשטר בידו נשבע ונוטל או זה נשבע ונפטר. והנה מעלתו הביא דברי הסמ"ע בסימן ע"ז ס"ק כ"ז וגם דברי רש"ל בתשובה סימן צ"ג שכתב שאפילו בא בהרשאה מהמלוה לא מהני. ועל זה הקשה מעלתו דהרי מבואר בח"מ סימן ק"ל דבכתב המלוה לערב התקבלתי אינו נאמן הלוה לטעון להערב פרעתיך והאריך בזה. והנה באמת הש"ך שם בסימן ק"ל ס"ק ח' כתב דבתשובת מהרש"ל סי' צ"ג מבואר דאפילו בכתב לו המלוה התקבלתי יכול לטעון פרעתיך:

ובגוף הדבר כבר ביארתי בתשובה אחרת טעם נכון דיכול לומר להחתום שהשטר בידו פרעתיך ואין זה יכול לומר שטרך בידי מאי בעי דיכול לומר כיון שגם אתה חתום על השטר לא חששתי להניחו בידך כי בטחתי שבודאי תקרע השטר כי תחוש לעצמך פן תאבד השטר וימצאנו המלוה הראשון ויתבענו גם ממך פעם שנית, וזהו כוונת המהרש"ל וק"ו בממרנות הנהוגים במדינת פולין שכל המוציאו יכול לגבות בו שמתיירא זה להשהותו שלם. ולפי זה במחילה מכבודו של הש"ך שאין מזה ראיה לערב שפרע להמלוה דשם שפיר שייך שטרך בידי מאי בעי שהרי ערב אינו חתום בו ואינו מתיירא להשהותו שלם אם לא כשהערבות כתוב בשטר שאז גם הערב מתיירא להשהות השטר אבל אם אין הערבות כתוב בשטר רק יש עדים שהוא ערב אז כשפרע למלוה בפני אותן עדים עצמם שוב אינו מתיירא להשהותו שלם ואז אין הלוה יכול לטעון פרעתיך. וכל זה כתבתי מסברא דידי אבל מדברי מהרש"ל אין ראיה כלל דהרש"ל מיירי שהמלוה נותן לו עתה הרשאה אחר שכבר פרעו ואז אין המלוה בזה רק כאיש נכרי אבל אעפ"כ הסברא נכונה. ולדינא נלע"ד דבשנים החתומים על השטר נאמן כל אחד נגד חבירו שיש שטר בידו לטעון פרעתיך ואפשר אפילו יש בידו כתיבה ומסירה ממש שבזה גם הש"ך מודה בערב שאין הלוה יכול לטעון פרעתיך מ"מ בשנים החתומים על השטר יכול אחד לטעון נגד חבירו פרעתיך ולא חששתי להניח השטר בידך כיון שגם אתה חתום עליו וכו'. ויש לחלק בזה כמה פרטים ואין כאן מקום להאריך. והיה זה שלום:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא.

תשובה יד

תשובה

הנני נוטה כנהר שלום לכבוד האלוף התורני המופלא, עושה פלא, כבוד מוהר"ר אברהם נר"ו:

מכתבו הגיעני אתמול. ואשר שאל באחד שנתחייב לנושיו לשלם וזמן פרעון יהיה כשירחיב ה' את גבולו ועתה טענו נושיו אם יש לו חמשים זהובים נקרא הרחבת גבול עפ"י מ"ש בספר קול יהודה בשם הגאון מוהרר"י רעלש ז"ל ממה שאמרו בחולין דף פ"ד ע"א כי ירחיב וגו' לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתיאבון ואמרו שם מי שיש לו חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר וכו':

הנה אין דעתי נוחה מפסקים כאלו ללמוד פסק הלכה מדברי אגדה. ועוד תמה על עצמך המדינה שיש בה יוקר גדול ומדיכה שהכל בזול והמעות ביוקר יהיה שוה הערך להיות נקרא הרחבת גבול בכך שוה, כל זה הוא דברים שאין הדעת סובלתן ופשיטא דהרחבת גבול בזה הוא הכל לפי העת ולפי המדינה הכל לפי ראות עיני הדיין. ואמנם אמינא לו יהיבנא לומר ללמוד מאגדה זו אכתי חמשים זהובים מאי עבידתייהו ואדרבה לפי אגדה זו יבוא החשבון על סך רב, דכי ירחיב וגו' ואמרת אוכלה בשר אין הכונה שיאכל בשר משבת לשבת אלא הכונה שיאכל בשר בכל אות נפשו וכן מפורש שם בסוף המקרא בכל אות נפשך וגו' והנה שם בחולין אמרו מכאן אמר ראב"ע מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא בשר מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום ואינך אימת מערב שבת לע"ש עכ"ל הגמרא. נמצא שאם יש לו חמשים מנה אינו אוכל ליטרא בשר רק מע"ש לע"ש מבשל ליטרא בשר לכבוד שבת ולא נקרא הרחבת גבול כי אם כשישפתו לו קדירה בכל יום ולזה צריך להיות לו מאה מנה נמצא לא נקרא הרחבת גבול כי אם כשיש לו מאה מנה. וכיון שבעלי חובות באים להוציא מהלוה שהוא מוחזק אנו צריכין לחשוב שיעור מאה מנה עפ"י החשבון הגבוה. והנה בקידושין דף י"א ע"ב אלא אי אתמר הכי איתמר כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה ובמסכת כתובות ס"ז ע"א בתוס' ד"ה אמר אביי כתבו התוס' דלא שייך כלל זה דשל דבריהם כסף מדינה אלא היכא דנזכר סלעים אבל מנה לא נכלל בזה והביאו ראיה ממה דאמר ריה"ג בהחובל דף צ' ומבעיא ליה שם אם מנה צורי או מנה מדינה ופשטו שם שהוא מנה צורי וכן כתבו התוס' במסכת בכורות דף כ' ע"ב בד"ה כל כסף יעיין שם. ומעתה אנו אומרים לטובת המלוה שהוא המוחזק דמאה מנה שאמרו שם בחולין היינו מאה מנה צורי ומנה צורי כ"ה סלעים ועפ"י חשבון שכתב המעדני מלך במסכת בכורות דף רס"ח ע"א בלחם חמודות שהסלע הוא מכוון אחד לויט משקל פראג והט"ז ביו"ד סי' ש"ה כתב שמשקל ה' סלעים הוא משקל חמשה לויט וקווינט משקל קיר"ה, ועכ"פ נקח דרך הלחם חמודות שמשקל הסלע הוא אחד לויט משקל פראג ובימיו עלו ה' סלעים שלשה רייכס טאלר לפי שבימיו היו המטבעות טובים מאד אבל עכשיו ערך אחד לויט משקל פראג כסף צרוף שוה בשופי עובר לסוחר זהוב עשרים צ"ל נמצא כ"ה סלעים שהוא מנה צורי עולה שלשה ושלשים זהובים ך' צ"ל נמצא מאה מנה עולה שלשה אלפים ושלש מאות ול"ג זהובים כ' צ"ל מעות קיר"ה קוראנט. ומעתה לפי דברי הנושים שרוצים לחשוב עפ"י ספר קול יהודה אין הלוה צריך לשלם כי אם כשיש לו מעות שלו סך ג' אלפים של"ג זהובים ך"צ, וממקום שבאו לחפש זכותם משם יצא חובתם, אבל באמת כל זה טעות והרחבת גבול הכל לפי ראות עיני הדיינים לפי אותו העת ואותו הזמן:

תשובה טו

תשובה

שלום לכבוד אהובי ש"ב הרב המאור הגדול המופלא ומופלג כבוד מוהר"ר יעקב נ"ו אב"ד ור"מ דק"ק איטינגין:

הפסק שפסק בין לוי מורשה של ראובן ובין שמעון הנתבע, יפה פסק וכתורה ודבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שאין פנקסו של ראובן מועיל לחייב את שמעון ואין פנקסו של אדם מועיל יותר מטענתו בעל פה בטענת ברי ואם הלה מכחישו כשם שטענתו בעל פה אינו מחייב את שכנגדו רק שבועה כך אין פנקסו מחייב את שכנגדו רק שבועה. ומה שמבואר בש"ע סימן צ"א סעיף ה' יש לדון ע"פ פנקסו וכו' שם מיירי שע"פ פנקס המתחייב מוציאין ממנו ע"פ פנקס שלו בעצמו דאי לאו שהיה חייב לא היה כותב בפנקסו שהוא חייב והוי פנקסו כמו הודאתו בע"פ ואף גם זה דוקא ברגלים לדבר. ומה שטען זה שכנגדו שם מדקאמר בש"ע ואפילו להוציא מהיתומים קטנים, וטען זה שכנגדו דמלשון זה משמע וכ"ש ממנו בעצמו, לא ידעתי מה הועיל בזה דג"כ הכוונה דאם נמצא בפנקסו של ראובן שכתב שהוא חייב מנה לשמעון וראובן טוען שאינו יודע אם הוא חייב לו חייב לשלם שכיון שכתב כן בפנקסו בודאי היה אז ברור לו שהוא חייב. והרי זה דומה למה שכתב רמ"א בסי' ס"ט סעיף ב' בהג"ה ולא מהני טענה זו אלא בטוען טענת ודאי ועיין בש"ך שם:

ואמנם כל זה לפי הבנת זה שכנגדו אבל באמת מה שכתב המחבר ואפילו להוציא מהיתומים קטנים כוונתו לא מיבעיא מיתומים גדולים שנזקקין לנכסיהן אלא אפילו מיתומים קטנים שאין נזקקין לנכסי קטן מ"מ בדבר ברור כזה שמבואר בפנקסו נזקקין לנכסי קטן ולכן יפה פסק מעלתו. וכל דיין שרוצה להאמין לחנוני על פנקסו להוציא ממון אפילו בשבועה לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו וטועה בדבר משנה הוא. ואין חילוק בין פנקס לפנקס אפילו מה שקורין הויפט בוך אין לו שום יתרון בדיני ישראל ועל מה שאמרו שם בפרק ואלו נשבעין וכו' עד חנוני על פנקסו לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה חייב לי וכו' קאמר בירושלמי חנוני על פנקסו לא במקיף אמרו שהוא אומר לו כתבת בזה מחוק בזה. ולכאורה קשה מה סידש הירושלמי יותר ממה שמבואר במשנה. ואמנם למדתי כוונת הירושלמי מתוך דברי תשו' הרא"ש כלל פ"ו ואמנם בתשובה ההיא נפל בדפוס כמה טעיות וחסרות ונשתבש הלשון עד שקשה להבין הדברים ואני כאן אבאר כוונת הירושלמי ואח"כ אתקן לשון הרא"ש. ונראה דהירושלמי הוקשה לו על מה שאמרה המשנה לא שיאמר כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז וכו' שזה מילתא דפשיטא שאין אדם נאמן לומר כתוב בפנקסי שאתה חייב לי דאם תאמר שיהיה נאמן לא שבקת חיי וכל אחד יכתוב על פנקסו לחייב את חבירו. ולכן אמר הירושלמי דמה שאמרה המשנה לא שיאמר אין הכונה על סתם חנוני אלא על חנוני המקיף שאומנתו בכך להקיף הקפות שבזה איכא למימר אומן לא מרע אומנתו ומסתמא לא יזייף פנקסו שיקלקל לעצמו בכל הקפותיו קמ"ל משנתנו שאפ"ה אינו נאמן. ומה שאמרה משנתנו לא שיאמר וכו' באלו אמרו לא בחנוני המקיף שיאמר כתוב בפנקסו וכו' שכל זה אינו מועיל שזה אומר לו כתבת בזה מחוק בזה ומה אני משגיח על כתיבתך אני לא האמנתיך עלי משא"כ בחנוני ופועלים שבעה"ב אמר לו תן לפועלים ויש רגלים לדבר כמו שכתב הרא"ש שם בתשובה. הרי מבואר שאפילו חנוני שאומנתו בהקפות וכותב הכל בדקדוק ואינו מרע אומנתו [והיינו ממש מה שקורין אצל הסוחרים הויפט בוך] אפ"ה לא מהני להוציא ממון אפילו בשבועה. את הפירוש הזה למדתי מדברי הרא"ש:

ועכשיו אעתיק לשון הרא"ש כמו שנדפס בשיבוש ואתקנו. וזהו לשון הרא"ש שם באמצע התשובה. ויש עוד להביא ראיה שיש ללמוד מפנקסו שאדם רגיל לעשות בתוך ביתו וכו' ממתניתין דפרק כל הנשבעין וכו' וחנוני על פנקסו כיצד וכו', ויש לדקדק בפנקסו שאתה חייב לי בפנקס מאן דכר שמיה למה אמרה המשנה חנוני על פנקסו, ומתוך אריכות זה הוצרך להאריך עוד יותר ולומר וכו' לא שיהיה נאמן כל אדם לומר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי וכו' שנאמר החנוני רגיל להקיף לכל אדם ואינו כותב אלא דבר שהוא אמת, לא יזכיר פנקס ולא יצטרך להאריך וכו'. ומיהו ההוא ממתניתין דקאמר וחנוני על פנקסו לא במקיף אמרו, פירוש מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו על פנקסו יהיה נאמן החנוני כי סתם חנוני נאמן ואינו כותב דבר שאינו מפני שאומנתו בכך ואם היה כותב בשקר יהיה מפסיד אומנתו, ומשני שהוא אומר אם כתבת בזה מחוק בזה כלומר נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו אנן מה עבידתין וכן בעה"ב ולא האמננוהו עלינו ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו ואם כתב שקר בידו אחת ימחוק בידו השנית עכ"ל הרא"ש, והנה כל לשון זה מן ומיהו ההוא ממתניתין אין לו שום קישור ולא סידור ולא שום הבנה וגם מי הוא המקשה דקאמר ומשני שהוא אומר וכו', ואמנם הגרסא הנכונה כך ראוי להיות ומיהו אההיא מתני' דקאמר וחנוני על פנקסו קא מקשה בירושלמי לא במקיף אמרו, וסובר הרא"ש שמה שאמרו לא במקיף אמרו בלשון בתמיה הוא ולשון קושיא הוא שעל כרחך משנתנו לא בסתם חנוני קאמרה המשנה לא שיאמר כתוב על פנקסי וכו' דא"כ מלתא דפשיטא היא ולא הוצרך התנא לאומרו אלא ודאי דעל חנוני המקיף דהיינו שאומנתו בכך, ועל זה קאמרה המשנה שאינו נאמן לומר כתוב על פנקסו, ועל זה תמה הירושלמי והקשה דלמה לא יהא נאמן [פירוש מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו על פנקסו יהא נאמן החנוני כי סתם חנוני נאמן ואינו כותב דבר שאינו מפני שאומנתו בכך ואם היה כוונתו בשקר היה מפסיד אומנתו], הרא"ש קמפרש תמיהת הירושלמי היא כאן שהתנא מאמין לחנוני נגד בעל הבית א"כ גם בהקפתו שהוא כותב ג"כ יהיה נאמן שהרי מן הסתם החנוני המקיף מדקדק בכתיבתו בפנקסו שלא יפסיד אומנתו, ומשני [פירוש הירושלמי משני] שהוא אומר אם כתבת בזה מחוק בזה כלומר נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו כגון בעה"ב אנן מה עבידתין לא האמננוהו עלינו ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו ואם כתב שקר בידו אחת ימחוק בידו השנית, זהו הגרסא הנכונה הראויה להיות ברא"ש. והתירוץ שמתרץ הירושלמי הוא לא שהתנא מאמין לחנוני מטעם שהוא חנוני ואומנתו בכך אלא מטעם שהבעה"ב בעצמו האמינו שאמר לו ליתן לפועלים ולא אמר לו שיתן בפני עדים והחנוני אומר אנא שליחותא דידך עבידנא כדאמרינן בב"מ דף ג' ע"א והרי בעה"ב מודה שצוהו ליתן לכך נאמן על פנקסו אבל חנוני הכותב הקפותיו מה משגיח הבעה"ב על מה שהוא כותב בפנקסו והבעה"ב אמר אם כתבת שקר בימינך מחוק בשמאלך ועכ"פ יצא לנו מזה אפילו בפנקסו שהוא מדקדק בו מאז שלא ירע אומנתו אפ"ה אינו נאמן להוציא אפילו בשבועה:

ואמנם על החמשים זהובים שכתב הוא בעצמו באגרת שכתב שעוד חמשים זהובים ישלח לו לפפ"ד והוא אינו טוען שפרעו אח"כ אבל טוען טעיתי בחשבוני בזה יש לעיין מה דינו, כי אף שמבואר בסימן קכ"ו סעיף י"ג בהג"ה דעל כתב ידו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי הרי כתב הסמ"ע שם בס"ק מ"א בד"מ כתב דכת"י אינו כהודה בעדים דהרי י"ל על כתב ידו אמנה הוא או חתמתי שמי על המגילה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצאה זה וכתב עליה האי שטרא וכו' ע"ש בסמ"ע. ולפי זה אם אגרת הזה הוא כולו כתב ידו אינו יכול לומר חתמתי על המגילה וכן אמנה אינו יכול לטעון שהרי כתב שם שאר דברים וגם שלח לו קצת מעות וכתב שלא ירע על שאינו שולח כל חובו שבקרוב יש לו עוד חמשים זהובים וא"כ כיון שלא שייך בזה לא חתמתי על המגילה ולא אמנה א"כ הרי אגרת הזה כהודאה בעדים ממש ואינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי כמו שאינו נאמן בהודה לפני עדים. ואמנם ראיתי בכה"ג בסי' ע"ט בהגהות ב"י אות ט' וזה לשונו, כתב לו כתב ושלח לו תשובה על תרעומותיו ודקדק לכתוב כ"כ ענינים הוי כהודאה גמורה וא"י לומר טעיתי, משפטי שמואל סי' ע"א גם מהר"י אדרבי ז"ל בסי' ת"ה כתב דבאגרות ששולח מי שנושא ונותן שמדקדק האדם ומכוין בחשבונו וכו' אבל מהרשד"מ חולק בנדון דמהריב"ל וסובר דנאמן וכ"כ בספר המפה סי' קכ"ו סעיף י"ג ונראה דהה"ד דחולקים על נדון מהר"י אדרבי ומשפטי שמואל עכ"ל הכנה"ג. ולפי מ"ש לעיל בשם הסמ"ע שכתב בשם הד"מ אין הכרח שהרב בהגה"ה חולק על מהר"י אדרבי ומשפטי שמואל, ואמנם עיינתי בד"מ עצמו סעיף ה' וז"ל וכתב מהרי"ק שורש קצ"ב דאם נתן כתב ידו עליה דאינו נאמן לטעון אחר כך טעיתי במיגו דפרעתי והביא ראיה ממה דאינו נאמן לומר טעיתי כשהודה לפני עדים במיגו דפרעתי ואין הנדון דומה לראיה דכתב ידו אינו נראה כהודאה בעדים דהרי יכול לומר על כתב ידו אמנה הוא כדלעיל וכו', ועוד מאחר שנאמן לומר על כתב ידו שחתם על המגילה אע"ג דאסור לעשותו אפ"ה נאמן במיגו דפרעתי כ"ש שנאמן לומר טעיתי עכ"ל הד"מ. ואין הכוונה שמתוך שנאמן לומר אמנה או חתמתי על המגילה לכך נאמן ג"כ לומר טעיתי שהרי טענה זו דאמנה או חתמתי על מגילה ג"כ הטעם שנאמן הוא מטעם מיגו דפרעתי ואם סובר מהרי"ק במיגו דפרעתי לא מהני לומר טעיתי מטעם דהוי כמיגו במקום עדים דאנן סהדי שאדם מדקדק בחשבונו קודם שיתן כתב ידו כשם שאדם מדקדק כשמודה לפני עדים א"כ גם במיגו דאמנה או במיגו דחתמתי על המגילה אינו נאמן לומר טעיתי, אבל כוונת הד"מ דודאי יותר ממה שאדם מדקדק מלהשמר מטעות בחשבונו כי איננו סומך שאח"כ יודה זה שכנגדו באמונתו שטעה ואולי יכפור בו ויאמר שאין כאן טעות, הוא נשמר מליתן בידו שטר אמנה שודאי אינו חייב כלל ואולי לא יעמוד זה שכנגדו באמונתו ויטעון שהלוה עליו וק"ו שנזהר מלחתום על מגילה שיש בו אפילו צד איסור שאסור לעשותו (והצד איסור לדעתי הוא אולי יכתוב למעלה חוב על איש אחר וזה יהיה חתום למטה בעדות ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו), ואפ"ה נאמן באלו הטענות נגד כתב ידו במיגו דפרעתי ולא אמרינן דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שאין דרך ליתן שטר אמנה ואין דרך לחתום על המגילה בפרט שאסור לעשות כן וק"ו דלא אמרינן אנן סהדי שדקדק בחשבונו ולא טעה ושפיר נאמן במיגו דעל כתב ידו אינו מדקדק כל כך ועושה לפעמים מה שאין ראוי לעשות משא"כ להודות לפני עדים בזה מדקדק מאוד ואינו מודה כי אם בחוב ברור. זה הנלע"ד בכוונת הד"מ וא"כ שפיר כתב הכנה"ג שבעל המפה חולק גם על משפטי שמואל ומהר"י אדרבי:

ולא עוד הלא הש"ך פוסק דאפילו נגד הודאה בעדים נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי, ויותר מזה נלע"ד דאפילו מי שסובר שאינו נאמן לומר נגד כתב ידו טעיתי במיגו דפרעתי הנה טעמם הוא דמסתמא אדם מדקדק קודם שיתן כתב ידו שיהיה חשבונו ברור בלי טעות והיינו בכתב ידו שנותן מתחלה ביד זה שכנגדו לראיה על החוב ועל כוונה זו נותן הכתב שיהיה לראיה ביד שכנגדו בזה הוא מדקדק בחשבונו וכן הך דמשפטי שמואל עיקר הכתב ששלח לו הוא להודיעו סך החשבונות וכן הך דמהר"י אדרבי היינו באגרת שעיקרו הוא להודיע החשבון. אבל אגרת הזה שבנדון שלפנינו עיקר האגרת היה ששלח לו מעות על חובו וכתב לו אגרת שיקבל סך כך וכך וכתב לו שאל ירע בעיניו שאינו שולח יותר כי ישלח לו עוד חמשים זהובים וכו' אין עיקר האגרת הזה להודיע שהוא חייב לו עוד חמשים זהובים רק אגב גררא כתבהו ולא דרך הודאה בזה אולי גם החולקים מודים שנאמן לומר טעיתי בחשבוני במיגו דפרעתי, ויפה פסק מעלתו שישבע הנתבע ויפטור. והיה זה שלום כנפשו ונפש דורש שלומו:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא

תשובה טז

תשובה

לכבוד האלוף והתורני מו"ה אליה צבי יצ"ו.

אשר הקשה על הרמ"ה הובא בחושן משפט סי' צ"ב והביאו הסמ"ע שם בס"ק כ"ג שאם החשוד אמר וטען נגנב או נאבד דבר שאין זה שכנגדו יודע מחוייב החשוד לשלם, וכתב הש"ך שם ס"ק י"א דה"ה בתובע את החשוד שמא ע"פ העד, וכתב מעלתו פשוט הוא דכוונת הש"ך דבזה ג"כ שייך פלוגתא דהרמב"ם והרמ"ה דלהרמב"ם פטור החשוד ולה"ר ישעי' והרמ"ה חייב, וע"פ זה הקשה מע"ל על שיטת הר"י והרמ"ה למה הוצרך בגמרא כאן בסוגיא דשבועת העדות דף ל"ב ע"ב לדחוקי בדברי אביי שאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה והקשה בגמרא דחשיד מאן אי לימא דחשיד לוה דאמר ליה מלוה אי את אסהדית לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת אלא כגון ששניהם חשודים דאמר מר חזרה שבועה למחוייב לה. והקשה מעלתו דלהר"י והרמ"ה הוה ליה לאוקמי שטען המלוה איני יודע ותובעו ע"פ העד והלוה חשוד דאי הוה מסהיד ליה הוה שקיל מלוה בלא שבועה עכ"ל מע"ל:

ואני אומר לא קשיא מתרי טעמי. חדא היא גופא מה שפשוט למע"ל דמה שכתב הש"ך דה"ה בתובע החשוד עפ"י העד כוונתו דבזה ג"כ פליגי הרמב"ם עם הר"י והרמ"ה. ולענ"ד קא מבעי' לי טובא דלענ"ד כוונת הש"ך הוא על דברי המחבר שסתם כדעת הרמב"ם לפטור החשוד ולא הזכיר דעת החולקים בש"ע כלל ועל דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם כתב הש"ך דהה"ד שתובע החשוד שמא וכו' אבל מה הוא דעת הר"י והרמ"ה בזה נוכל לומר דבזה גם אינהו מודים וטעם הדבר הוא עפ"י מה שאמר הב"ח שטעמייהו של הר"י והרמ"ה הוא משום דמדינא החשוד חייב לשלם בלי שבועה שכנגדו דמתוך שאיל"מ אלא משום דא"כ לא שבקת חיי לחשוד דכל העולם יביאוהו לידי שבועה לכך תיקנו שכנגדו ישבע ולפ"ז בשומר דלא שייך שבקת חיי דמי יכריחנו לקבל דבר בפקדון ועוד שהשבועה בשומר הוא ע"י מאורעות לא תיקנו בו כלום והעמידו על דין תורה מתוך שאיל"מ. והרמב"ם ס"ל כאידך שינויא בתוס' בפ"ק דב"מ דלא שייך בחשוד משואיל"מ כיון שהוא רוצה לישבע וכו' ע"ש בב"ח. ועתה איכא למימר כיון דע"א אינו מועיל אלא לשבועה א"כ יכול להיות שמזדמן שהעד משקר ולכך האמינה התורה את הנתבע לישבע נגד העד שוב שייך לא שבקת חיי שכל אחד ימציא לעצמו ע"א נגד החשוד ולכך תיקנו שלא יטול זה שכנגדו בלא שבועה אפי' בטוען שמא דאל"כ לא שבקת חיי וכל אחד ימציא לעצמו ע"א נגד החשוד ויטעון שמא. הא חדא לדחות עיקר סברתו דמעלתו:

תוכן העניינים

נודע ביהודה מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה