נודע ביהודה מהדורא תנינא· רבי יחזקאל לנדא
אבן העזר
תשובה א
תשובה
לכבוד אהובי, ידידי וחביבי, הרב המאוה"ג הגאון המפורסם נ"י פ"ה ע"ה החריף מוהר"ר אלעזר נר"ו אב"ד דק"ק רעכניץ:
מכתבו מן כ"ג העבר קבלתי אתמול לפנות היום. ועל דבר אשר שאל דברי תורה אם אנדרוגינוס מותר לישא אשה לכתחילה, אשיב הנלע"נד. והנה ביבמות דף פ"א שנינו אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא. ולשון זה משמע אפילו לכתחילה. ואמנם שם בגמרא דף פ"ב ע"ב קאמר תנן אנדרוגינוס נושא ומקשה לריש לקיש דס"ל ספיקא הוא ומשני אם נשא והא נושא קתני כו' אמרי נושא לכתחילה משמע וכו' הרי דמסקנת הגמר' דנישא לכתחילה אך אעפ"כ יצא לנו מסוגיא זו דלריש לקיש שסובר שאינו זכר ודאי אינו נושא לכתחילה ולכך אינו מאכיל בחזה ושוק רק בתרומה דרבנן וכיון שפסק הרמב"ם בפ"ז מתרומות שאינו מאכיל אם כן אינו נושא לכתחילה:
ועוד שהרי הרמב"ם פסק כר"י דברייתא שם דף פ"ג ע"א דאפי' בתרומה אינו מאכיל כמבואר בהל' תרומות פ"ז וכן פסק בהל' אישות דאנדרוגינוס הוא ספק זכר וספק נקבה כמפורש שם בדבריו פ"ב הלכה כ"ד ולפ"ז קשה שהוא עצמו פסק בפ"א מא"ב הל' ט"ו שאדרוגינוס מותר לישא אשה, וכבר הרגיש בזה הרשב"א בחידושיו ליבמות שם ונשאר בקושיא. ואמנם הרב המגיד שם בפ"א מא"ב כתב כיון שפסק רבינו שחייבים עליו סקילה כזכר נושא הוא לכתחילה אע"פ שהוא ספק אשה ואין אשה נושאת אשה זה שרחמנא רבייה שחייבים עליו סקילה כזכר מותר הוא לישא אשה אע"פ שקידושיו רק ספק יעויין שם. אלא דקשה א"כ מאי מקשה בגמרא שם על ריש לקיש והתנן נושא דמשמע לכתחילה דילמא ג"כ שאני נישואין דרבייה רחמנא כזכר לסקילה ואעפ"כ קידושיו ספק וכמו שכתב הרמב"ם ולכן אינו מאכיל בחזה ושוק. ונראה דזה באמת דברי הגמרא שם דמסיק והא מדקתני סיפא וכו' ופירש רש"י דלר' יוחנן פריך וזה לא נזכר בגמרא ועוד דהיה להקשות מתני' גופא דת"ק קאמר נושא לכתחילה א"כ ודאי זכר הוא ומסיים ר"א אומר וכו' מכלל דת"ק ספוקי מספקא ליה. ולכן נראה דבאמת ריש לקיש הוא דקאמר ולטעמיך הא דתני סיפא וכו' וא"כ קשיא על הת"ק עצמו איך נושא לכתחילה אלא ע"כ בין למר וכו' מיפשט פשיטא ליה ואין הפירוש דפשיטא ליה שזכר הוא אלא כך פירושו בין למר ובין למר מיפשט פשיטא שחייבים עליו כזכר וכו' וא"כ גם ת"ק דריש רבויי דאת זכר כדמסיק לקמן דף פ"ג ע"ב טעמא דרב סימאי וכו' וכיון דרחמנא רבייה להכי נושא לכתחילה. כנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם.
ועוד נלענ"ד דרמב"ם סבר כפירוש שפירשו התוס' בדף פ"ב ע"ב ד"ה תנן וכו' דבשביל אשה נושאת אשה אין סברא כלל לאסור אנדרוגינוס מלישא ואף שהתוס' כתבו כן לר"ש דסבר מאכיל בתרומה דרבנן ולהרמב"ם אינו מאכיל כלל סובר הרמב"ם מצד הסברא אין שייך לאסור אנדרוגינוס מטעם נשים המסוללות כיון שמשמש דרך זכרותו אינו בכלל מעשה ארץ מצרים, אבל עיקר הקושיא של הגמרא הוא מלשון נושא דמשמע שחייב לישא ומיפקד אפ"ו וכמ"ש התוס' שם * [הג"ה מבן המחבר נ"ל מפרק ד' דמס' בכורים דחשיב שם דרכים דשוה אנדרוגינוס לאשה ולא לאיש יש להוכיח כדעת התוס' וקיימא לן במסקנא דמצווה על פריה ורביה דאי אמרינן דאינו מחוייב לישא אשה א"כ אמאי לא חשיב גם זה דשוה לנשים ולא לאנשים שאינו מיפקד אפריה ורביה וע"כ צ"ל כדעת התוס' דמיפקד אפריה ורביה. ובאמת מה דחשיב שם בהך דשוה לאנשים ולא לנשים נושא אבל לא נישא היינו שהוא מן החיוב דמצווה על פריה ורביה אבל להרמב"ם שהוא רשות ה"ל לחשוב בדרכים דשוה לאשה ולא לאיש. ואולי י"ל דלהרמב"ם לשיטתו דכתב בפ"ו מהל' יבום הל' ח' דאנדרוגינוס אינו מוליד לא שייך למתני לגביה שהוא פטור ממצות פריה ורביה כיון דלאו בר הכי הוא. ודע דכל הפרק הזה שנדפס בש"ס בסוף מס' בכורים אינו מן המשניות והוא מהתוספתא ולא מותבינן מניה כי יש בה גרסות שונות וכולו מוקשה, והעד ע"ז דמשנה ד' ומשנה ה' סותרים זא"ז בדין מכתו וקללתו, דתני במשנה ד' אין חייבים על מכתו ועל קללתו ובמשנה ה' תני חייבים על קללתו והם סתומים. וראיתי בסוף ספר מגילת אסתר דפוס ויניציאה נדפס שם פירוש פרק אנדרוגינוס להגאון מו"ה יוסף מר"ם ונדחק לפרש דמה דתני במשנה ה' אין חייבים על מכתו איירי לענין עבד לצאת בראשי אברים ואין חייבין על קללתו אם אמר יכה יוסי איש פלוני או אשה פלונית ולא אמר אנדרוגינוס זה ע"ש שהוא דוחק. ועיין גם בפירוש פרק זה בסוף תשובות הגאון מנחם עזריה דדוחה פירוש זה בשתי ידים ולא גרס ומוחק הך משנה ה' וכן הרמב"ם פסק בפ"ה מהל' ממרים דחייבין על קללתו והכאתו והיינו כמשנה ד' וכסוגיא דסנהדרין דף ס"ו דמרבה מקרא דאיש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס ועיין בכ"מ שם ולמה השמיט הרמב"ם דין זה דאין חייבין על מכתו השנויה בתוספתא שם לענין הכאתו בעבד ואין חייבין על קללתו אם לא אמר אנדרוגינוס זה כמו שפירש הגאון מהר"י הנ"ל דהא לפי פירושו אין שתי הבבות האלה סותרות זא"ז וה"ל להרמב"ם לפסוק את שניהם הא כדאיתא והא כדאיתא ואין כאן מקומו להאריך בזה. עכ"פ לדעת הרמב"ם דאנדרוגינוס אינו מוליד כלל (ועיין בטור ובב"י אה"ע סי' קע"ב) אי אפשר לפרש קושית הגמרא כמו שפירשו התוס' דקושית הגמ' על ר"ל מדקתני נושא משמע שחייב לישא ומיפקד אפריה ורביה דאיך ס"ד למימר דהוא מיפקד אפריה ורביה אם אינו ראוי להוליד. אחר כתבי זאת מצאתי בספר חסדי דוד על התוספתא מהגאון מה"ר דוד פארדו שהאריך שם בחקירה זו אי אנדרוגינוס בר אולודי הוא וכתב דלכ"ע אין בו כח להוליד ומפרש כוונת התוס' דקושית הגמרא לר"ל אא"ב דזכר ודאי הוא שפיר תני נושא שחייב לישא אשה מכח האי דר' יהושע ביבמות דף ס"ב ע"ב לפי מה שכתב הרמב"ן שם במלחמות דאפי' עקר ואינו יורה כחץ איכא הך חיובא מדרבנן בעלמא. ומה שנקטו התוס' פריה ורביה הוא לאו דוקא ע"ש, והוא דוחק. ועיין בח"מ סי' א' ס"ק יו"ד:] והרמב"ם לא כתב נושא רק כתב שמותר לישא. ולכן נלע"ד שמותר לו לישא, אמנם הברכות לא יברכו כי אינו מצווה לישא רק מותר לישא וכנ"ל ולא שייך לאסור דשמא זכר הוא וא"כ חייב לברך וכלה בלא ברכה אסורה דכאן שאי אפשר לברך אין הברכות מעכבות ואפילו לדעת הרשב"א שהביא הבית שמואל סי' ס"ב ס"ק ד' דבמקום דליכא עשרה אסור לישא היינו משום דימתין עד שימצא עשרה ויברך ועוד שכיון שמצוה לברך אסורה לו בלא ברכה אבל אנדרוגינוס שהוא ספק אם שייך בו ברכה ונשאר בספיקו לעולם אמרינן ספק ברכות להקל. וידע מעלתו שגם בנישואי חרש אני מסופק בברכות כי ברכת אירוסין על החתן לברך והרמב"ם בתשובה כתב שאם אחר מברך הוי ברכה לבטלה רק החתן בעצמו יברך. והנה מנהג ישראל אינו כן והמסדר קידושין מברך, וכתב הב"ש שהוא מטעם שלא לבייש את עם הארץ שאינו יודע לברך ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן וכיון שהוא חרש שאינו שומע אינו יוצא בברכה זו ואיך יברך המסדר ואם היה מקום לומר שגם הכלה שייכא בברכת אירוסין ומוציא המסדר את הכלה, אמנם חרש שנשא חרשת ודאי לדעתי אין כאן ברכה ואפ"ה מקרי נישואין כמבואר ביבמות בפרק חרש במשנה ב' אחין חרשין נשואין לשתי אחיות חרשות יעו"ש, הרי שקורא זה נישואין. ולכן אנדרוגינוס הזה יכול לישא אשה ויקדש אותה בחופה וקידושין אבל בלא ברכת אירוסין. ומה טוב לכוין שתהיה חופתה כאחד עם חתן אחר וכלה שלו וישמע ברכות של החתן ההוא. כ"ד אוהבו הד"ש:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא
תשובה ב
תשובה
מבן המחבר לאהובי ידידי ש"ב הרב הגדול החו"ב המופלג בתורה ויראה כש"ת מוה' מאיר גלוגא:
מה שהקשה על הב"ש באה"ע סי' ד' ס"ק כ"ו דכתב בשם מהרי"ו דאפי' בפרוצה ביותר לא חיישינן לבניה משום ממזרות וסוגיא דסוטה איירי לענין איסור כהונה אבל ליכא חשש ממזרות, ועל זה כתב מעלתו איך אפשר לומר כן הא בסוטה דף כ"ז אמר כי תבעי לך אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה וכו' והיינו דמנטרי אותה באותו יום מלזנות שלא תתעבר בזנות ואי איירי לענין איסור כהונה מאי מהני שמנטרה סמוך לטבילתה הא אם זינתה קודם לכן אסורה לבעלה והבנים שילדה אח"כ מבעלה הם חללים כמ"ש הב"ש בס"ק כ"ה ע"כ לשון מעלתו: אהובי ידידי כבר צווחו כל הבאים אחר הב"ש ונלאו כל חכמי לב למצוא פתרון לישב דבריו ודברי מהרי"ו, אמנם בדברי מהרי"ו בסי' כ"ד לא נאמר שמפרש כן דברי הגמרא במס' סוטה אלא המהרי"ו כתב כן לפרש דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מאיסורי ביאה הלכה כ' והיה למהרי"ו הגירסא ברמב"ם ואם היא פרוצה ביותר אף לבתה חוששין (ואינו כן הגרסא שלפנינו ברמב"ם שכתב אף לבניו חוששין) ולכך מפרש דהרמב"ם חשש רק לכהן אבל לישראל לא חיישינן משום חשש ממזרות דרוב בעילות אחר הבעל אף בפרוצה ביותר. אך כד מעיינינן בדברי מהרי"ו שם בסי' כ"ד שם סובב והולך ובנה יסודו על תשובה אחרת שכתב בעובדא דבתו של זוסלן והיא אותה התשובה בסי' פ"ח וכולל שם בחדא מחתא דברי הגמרא בסוטה ודברי הרמב"ם הנ"ל. וז"ל מהרי"ו בסי' פ"ח מ"מ דמרננים על שהיתה פרוצה ביותר ואיכא למיחש דלאו בתו היא כדמשמע בסוטה פרק ארוסה ובמיימוני פרק ט"ו מאיסורי ביאה אי משום הא לא איריא דלא הוי אלא חששא בעלמא והכי איתא באשרי פרק יש נוחלין וכו' וכן משמע לשון הרמב"ם וכו' עכ"ל מהרי"ו בסי' פ"ח. ובסי' כ"ד כתב וכן משמע לישנא דרמב"ם פ' ט"ו מא"ב ובמרדכי פ' אלמנה והא דאמר אפילו היתה אמו פרוצה ביותר חוששין אף לבתה היינו לכהונה ועיין מה שכתבתי אשתקד בעובדא דבתו של זוסלן ובהאי כתב תמצא כתוב פסק זה מבואר בכל הצדדים עכ"ל מהרי"ו. ומזה שפט הב"ש דמהרי"ו מפרש גם סוגיא דסוטה רק לענין פסולי כהונה ולא לענין חשש ממזרות. ויהיה איך שיהיה הדבר תמוה דאיך אפשר לומר דסוגיא דסוטה לא איירי אלא לענין איסור כהונה הא איבעיא דרב עמרם אי מנטרי אותה סמוך לטבילתה הוא אי נתעברה מבעלה או מאחר בזנות וזה חשש ממזרות ומאי חילוק יש בממזרות בין כהן לישראל:
ומתוך חומר הקושיא שלא לשוות הב"ש כטועה ח"ו אמרתי לפרש דבריו בכוונת מהרי"ו דהא איבעיא בגמרא הוא דבפרוצה ביותר אי אמרינן דבעלה מנטרי אותה אחר טבילתה או לא מצי מנטרי וחיישינן לבתה משום חשש ממזרות איירי באשת ישראל דאין בתו של ישראל אסורה משום חללה דאין חללה אלא מפסולי כהונה ואשת ישראל שזינתה תחת בעלה וילדה אח"כ מבעלה אין הולד פגום לכהונה אף שהיתה אסורה לבעלה ולא נעשה הולד חלל לכהונה כמ"ש הב"ש בס"ק כ"ה ודלא כדעת הים של שלמה בפ"ד דיבמות ס"ס ל"ח וא"כ ליכא משום חשש חללה בבתה של פרוצה אשת ישראל אלא משום חשש ממזרות וקא מיבעיא ליה אי חיישינן לאסור בתה לכהונה משום חשש ממזרות וס"ל למהרי"ו דלישראל לא חיישינן משום ממזרות דרוב בעילות אחר הבעל אפילו בפרוצה ביותר אפ"ה להשיאה לכהן חיישינן שמא היא ממזרת דלכהן חיישינן טפי אף בחשש רחוק דכהן חמור מישראל אף לענין חשש ממזרות, כן נראה לי ליישב דברי הב"ש אליבא דמהרי"ו, וזה הוא שכתב מהרי"ו דהוא חששא בעלמא ומחמרינן רק לכהן ולא לישראל וכוונתו דליחוסי כהונה מדקדקין ביותר וחיישינן מה שלא חיישינן לגבי ישראל.
ומה שהקשה מעלתו על הש"ע ח"מ בסי' ש"ב סעיף יו"ד דכתב בש"ש שהניח עדרו ונכנס לעיר ובא זאב וטרף וארי ודרס וכו' שאומדין אותם אם היה יכול להציל ברועים ובמקלות, והקשה מעלתו הא קיי"ל דזאב אחד אינו אונס כמו שפסק המחבר סעיף ד' ובאמת הרמב"ם כתב בהאי דינא ובאו זאבים וטרפו. הנה זה שנים רבות שכתבתי והגהתי על גליון ש"ע שלי ובאו זאבים וטרפו כצ"ל, וטעות נפל בדפוס א"נ טעות הסופר והאחרונים לא דקדקו בזה כי בכאן לא בא המחבר לאשמועינן דין זאבים אלא בעיקר דין דיכול לקדם ברועים ובמקלות ותחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. דברי אוהבו ידידו:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מהר"י ז"ל:
תשובה ג
בע"ה פראג אייר תקמ"ז לפ"ק.
תשובה
לכבוד אהובי תלמידי ידידי היתיק ומובהק הרב הגדול המופלא ומופלג כבוד מו"ה וואלף נר"ו:
מכתבך קבלתי, והנה מלאתי כל בקשתך הן הסמיכה והן המליצה הכל מסרתי ליד הרבני המופלג מו"ה אברהם. ועל דברי תורה אשר שאלת להשיב על תמיהת הב"ש בסימן וי"ו ס"ק ט"ז שתמה על הרמב"ם שפסק כהן הנושא אשה שנבעלה לפסול לה מלקין אותו והלא ביבמות דף ס"ח ילפינן שאסורה לכהונה בק"ו מתרומה והקשו בגמרא וכי מזהירין מן הדין ומשני גילוי מילתא בעלמא הוא, ובדבר זה אם לוקין על ידי גילוי מלתא פליגי אביי ורבא בסנהדרין אביי סבר לוקין ורבא סבר אין לוקין והרי הלכתא כרבא לגבי אביי חוץ מיע"ל קג"ם והסוגיא ביבמות שם על כרחך אתיא כאביי ואיך פסק הרמב"ם כאביי. וע"ז השבת שע"פ מה שכתב הר"ש בפ"ב ממס' טבול יום משנה ג' והבאתי אני בצל"ח שלי בסוגיא דמשרת דהא דמסיק רב אשי שם משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הב"כ א"כ מוכח דאי לאו הכי לוקין אף שהוא ק"ו מנזיר והיינו משום דהוי גילוי מלתא בעלמא א"כ מוכח דרב אשי סובר כאביי לכך פסק הרמב"ם כאביי. ע"כ דבריך. ובאמת הר"ש שם הביא דכה"ג אמרינן ביבמות בנבעלה לפסול לה וכו' דפריך וכי מזהירין מן הדין ומשני גילוי מלתא בעלמא הוא, והם דבריך ממש ואעפ"כ לא יפה כוונת לדחות דברי הב"ש בכך, ותמה על עצמך למה לך להביא ממרחק לחמך מסוגיא דהיתר מצטרף לאיסור ומדיוקא דדברי רב אשי מדאיצטריך לומר דהוו שני כתובים הבאים כאחד ומה חסר לך להביא ראיה דהלכתא כאביי מהך סוגיא עצמה דיבמות שם דקאמר גילוי מלתא בעלמא והרי סתם גמרא קאמר הכי והכריע כאביי, והב"ש עצמו כתב דעל כרחך הך סוגיא כאביי ואטו דברי רב אשי מכריעים יותר מסתם גמרא ואעפ"כ הקשה הב"ש קושייתו. ואמנם באמת דברי הב"ש נכונים דכיון דהלכתא פסיקתא היא שאין הלכה כאביי רק ביע"ל קג"ם ורבינא ומר ב"ר אשי הם כשחתמו התלמוד קבעו הנך הלכות והם הכריעו שחוץ מיע"ל קג"ם אין הלכה כאביי * [הג"ה מבן המחבר המשנה למלך בריש פ"ח מהל' מלוה ולוה מביא בשם מהר"ש יפה דהלכה כאביי במה דפליג עם רבא בתמורה בכל מלתא דא"ר לא תעביד א"ע מהני וכן פסק הלח"מ בפ"ו מהל' בכורות הלכה ה', הרי דאף שאינו מיע"ל קג"ם אפ"ה הלכה כאביי נגד רבא, ועיין בנודע ביהודה קמא חלק אה"ע סי' ע"ז שכתב שאין לעקור תחומי הש"ס דחוץ מיע"ל קג"ם הלכה כרבא וכן כתב במוהר"י מטראני ח"א סי' ס"ט דהלכתא כרבא. ועיין לקמן סי' ק"כ דאאמ"ו הגאון ז"ל הרגיש בזה ומיישב דאף דס"ל להרמב"ם דהלכתא כאביי נגד רבא בפלוגתא דתמורה אפ"ה לא חשיב ליה בהדי יע"ל קג"ם ע"ש:] שוב נדחו כל הסוגיות הסותרים לזה וממילא גם דברי רב אשי נדחים, ומה גם דיש לומר דרב אשי רצה לשנויי שיהיה שפיר גם לאביי אף דלית הלכתא כוותיה:
תשובה ד
בע"ה פראג יום ה' ב' אב תקל"ט לפ"ק:
תשובה
לכבוד אהובי תלמידי ידידי האלוף בתורה התורני הרבני המופלג כבוד שמו מו"ה ראובן נר"ו:
מה שהקשית דברי התוס' ביבמות דף ס"ט ע"א ד"ה לא פוסלין שכתבו בפשיטות דאפילו לר"א דאמר עשאה זונה אעפ"כ לא מיפסלא מן התרומה ובגיטין דף ע"ג ע"ב בד"ה נתן לה כספים כתבו להיפוך דלר"א דאמר עשאה זונה שייך שפיר חוששין בזנות. יפה הקשית ולכאורה היא סתירה גדולה עד שאני תמה שלא הרגישו בזה מפרשי הש"ס ואולם אחר שהשקפתי כמו רגע אמינא דלא קשה ולא מידי. ואקדים הצעה אחת מה שנלע"ד דלר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ומיפסלא לכהונה ממילא מיפסלא מחזה ושוק ואף דלא נקרא איש זר לענין תרומה למיפסלה לתרומה מקרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר דבעינן זר מעיקרא וזה אינו זר שהרי מותרת לו בנישואין מ"מ בחזה ושוק מיפסלא דלגבי חזה ושוק אפילו כשרי ישראל נקראים איש זר ובת כהן שנשאת לישראל מיפסלא שוב לעולם מחזה ושוק אפילו נתאלמנה מקרא דכי תהיה לאיש זר וכמפורש ברמב"ם פ"י מתרומות הל' ז' ע"ש ה"נ לר"א בפנוי הבא על הפנויה אף דלא מקרי זר לתרומה אבל מקרי זר לחזה ושוק. ואף שדבר זה סברא הוא מ"מ לא מסברא לחוד אני אומר דבר זה אלא אמינא ק"ו ומה נישואי ישראל שאינן פוסלים מכהונה שאם נתאלמנה מישראל מותרת לכהן פוסלים מחזה ושוק שאינה חוזרת לעולם לחזה ושוק דבי נשא אף שחוזרת לתרומה ביאת פנוי על הפנויה שעשאה זונה לר"א ומיפסלא מכהונה אינו דין שמיפסלא בביאה זו מחזה ושוק אף שאינה פוסלה לתרומה. והנה אף שנישואי ישראל גורמים לפוסלה מחזה ושוק היינו שאינה חוזרת לבית אביה לחזה ושוק אבל אם יש לה בן מכהן שאוכלת בשביל בנה ונשאת לישראל ושוב נתאלמנה או נתגרשה זו חוזרת לאכול בשביל בנה שיש לה מכהן זו חוזרת אף לחזה ושוק כמבואר ביבמות דף פ"ו ע"א, ומעתה בת ישראל שנשאת לכהן וילדה בן ונתאלמנה או נתגרשה ונשאת לישראל וגירשה שזו חוזרת אף לחזה ושוק ושוב אחר גירושין בא עליה הישראל שגירשה ונתן לה כספים חוששין לזנות אליבא דר"א ועשאה זונה ומיפסלא מחזה ושוק אף שאינה נפסלת מתרומה דלענין חזה ושוק שפיר מקרי זר וכו'. וזו כוונת התוס' בגיטין דשייך חוששין בזנות היינו לענין חזה ושוק אבל ביבמות דף ס"ט לענין תרומה כתבו התוס' דלא פוסלין אפילו לר"א והמשנה שם ג"כ מיירי לענין תרומה כדמפרש אח"כ במשנה ההיא יעו"ש. זה הנלענ"ד בישוב דברי התוס'.
תשובה ה
תשובה
לכבוד אהובי. תלמידי וחביבי, התורני המופלא חכם וסופר, דומה לעופר, כש"ת מו"ה ראובן הנ"ל:
מה שהקשית ביבמות דף נ"ט ע"ב דמקשה בגמרא אי כר"א מאי איריא משום בעולה תיפוק ליה דהוי זונה. והקשית כיון דקושיא זו לא על רב היא כי אם על ר"א כמו שכתבו תוס' ד"ה ורב א"כ למה לא הקשה על ר"א בעצמו דדריש בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה ולמה צריכה התורה לאסרה לכה"ג והרי אפילו לכהן הדיוט אסורה ע"כ קושייתך. וג"כ לא קשה ולא מידי דאטו מי לא צריך קרא לאסור לכה"ג לקדש בביאה דמסקינן בקידושין דף יו"ד ע"א דהמקדש דעתו אגמר ביאה ואסור לכה"ג לקדש בביאה. ומעתה אם שלא כדרכה היתה נחשבת בתולה היה כה"ג יכול לקדש בביאה שלא כדרכה וקמ"ל קרא שיהיו כל בתוליה קיימין אפילו שלא כדרכה ואסור לכה"ג לקדש בביאה אפילו שלא כדרכה ומשום זונה ודאי ליכא שהרי מקדשה בביאה זו לשום אישות אבל רב דאמר בעולה שלא כדרכה פסולה לכהונה א"כ שכבר נבעלה פסולה שפיר קשה תיפוק ליה משום זונה ואין לומר דמיירי שקידשה כה"ג בביאה זו דא"כ שכבר קידשה שוב אינה פסולה דהרי בעולת עצמו אם נשא נשוי ועוד דנבעלה לא משמע שנבעלה לכה"ג עצמו דא"כ ה"ל למימר בעלה שלא כדרכה. ומעתה אפילו נרצה לדחוק דרב קאמר פסולה לשיטתו דס"ל לקמן גם אנוסת עצמו שמוציא בגט מ"מ לשון נבעלה לא משמע בעולת עצמו. וגם לא ידעתי מה כל הרעש הזה בדבר שכבר הרגיש הרשב"א בחידושיו ליבמות שם וז"ל בד"ה אי לימא וכו' ועוד קשיא לי רבה דמקשה הכי אדרב מאי קשיא ליה והא בהדיא אמרינן דלר"א ור"ש בבתוליה למעט בעולה שלא כדרכה ויש לומר דרבה בין אהא דרב ובין אאוקימתן דאוקימנא פלוגתא דר"מ ור"א ור"ש בהאי דרשה בבתוליה פריך עכ"ל:
ומה שהקשית במה דמקשה שם רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט אלמנה לכה"ג. הנה כמדומה שבשעה שכתבת לא היה לבך על מה שכתבת וכל דבריך אין להם שחר ולא עמדתי על כוונתך. ואולם דע לך כי דברי הברייתא באשה הראויה לו אי אפשר לפרש כשמעון התימני בכתובות דף כ"ט ע"ב אשה שיש בה הויה שאין זה בכלל הראויה לו ובודאי ברייתא כרשב"י שם דאמר אשה הראויה לקיימה וזה בכלל הראויה לו וכבר כתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"א בד"ה א"ב דבעולת עצמו אף שאם נשא נשוי כיון דלכתחילה לא ישא וזה האיסור שלא ישא לכתחילה הוא מן התורה לא חשיבא ראויה לקיימה. ומה שהקשית על הסמ"ע בריש סימן ק"ו יפה הקשית. ומה שכתבת בחולין בסוגיא דשוחט מן הצדדין הואיל ולא כתבת להקשות רק לתרץ לא אדקדק אחריך. זולת זה לולא אהבתך אין דרכי להשיב בקושיות ופירוקים מה שאינו נוגע לדינא להלכה למעשה כי אם אבוא להשיב לכל שואל במה שהקשה אין לדבר סוף אבל לאהבתך נתתי מקום לדבריך. דברי הד"ש.
הק' יחזקאל סג"ל לנדא.
תשובה ו
בע"ה פראג כ"ה סיון תק"מ לפ"ק:
תשובה
שלום וכו' הרב המופלג מו"ה טוביה אב"ד דק"ק באהריטשין:
הנה ע"ד האיש אשר בשנת רעבון הלכה אשתו ובן ובת עמה ממנו מחמת רעבון שלא היה יכול לפרנסם והלכו ונדדו מעיר לעיר לחזור על הפתחים ושוב לא נודע מהם דבר זה שמונה שנים, ושאל מעלתו אם יש להתיר לו חר"ג מ"ה. לא ידעתי למצוא לו עזר כיון שאשתו לא פשעה ומחמת רעבון הלכה ולפי המובן ברשות בעלה הלכה ומי יודע סיבת עיכובה ואולי הוא על ידי איזה אונס ומקום מצוה אין כאן שאנו נותנין ג"כ לבן ובת חזקת חיים וא"כ קיים מצות פריה ורביה. ומה שרצה מעלתו לדמות למה שכתב הב"ח בתשובה סימן קמ"א כבר דחה מעלתו בעצמו דשאני שם שנכבשה העיר וגם הרבה נהרגו ואשה אחת נמצא הרוגה. ומה שכתב מעלתו אמנם כד מעיינינן שם נראה דלא ידעו בבירור אם היתה האשה שם כשנכבשה העיר רק כמדומה לו שהיתה שם בשעה שנכבשה העיר ע"כ לשונו של מעלתו. הנה סבר מעלתו שמה שכתב הב"ח שם וזה לשונו גם אחד העיד שראה אשה אחת נהרגת בין ההרוגים וכמדומה לו שהיא גם היתה כשנכבשה עכ"ל הב"ח. וסבר מעלתו שכמדומה וכו' אסוף דבריו קאי שכמדומה לו שכשנכבשה, ולא כן אני חושב רק כך הוא הפירוש שראה אשה אחת בין ההרוגים וכמדומה לו שהיא, פירוש שכמדומה לו שהיא היא האשה שראה בין ההרוגים, ומ"ש אח"כ גם היתה כשנכבשה העיר אינו סיום דברי העד רק הוא ענין בפני עצמו ומדברי הב"ח עצמו הוא שזה היה ידוע שהיתה בשעה שנכבשה העיר ולכן אין מדברי הב"ח ראיה לנדון שלפנינו:
והנה יש למצוא דרך היתר ולומר דאפילו להסוברים שר"ג מ"ה גזר אף במקום מצוה היינו בביטול פ"ו ששהה עשר שנים ולא ילדה וגזר רגמ"ה שלא ישא אחרת והוא בשב ואל תעשה לקיים מצות פ"ו באחרת וגם הוא רק ספק שמא גם מאחרת לא יזכה לבנים אבל במקום שנכשל בעבירה לא גזר ומי שיש לו אשה אף שאינה בת בנים ואינו מקיים פ"ו מ"מ ניצול על ידי זה מעבירה ומי שיושב בלא אשה נכשל בהרהורי עבירה בכל יום ולאו כולי עלמא הם כרב ספרא דהוה רווק הדר בכרך. וראיתי בכנה"ג סימן א' בהגהות להב"י אות ע"ח שכתב אם נשבה הבעל יכול לישא שם אשה אחרת בשם הרש"ך ואין תשובת רש"ך בידי ואולי מיירי שם בלא קיים פ"ו. ויש לדבר בזה כי יש לומר אף שיש סברא לדון להיתר מ"מ נתת דבריך לשיעורין ואם תתעלם אשה מבעלה איזה זמן לאיזה סבה או שתהיה חולה איזה זמן וכי נתיר לו לישא אחרת על אשתו ועיין בתשובת צ"צ סי' ע' שלא רצה להתיר לצורבא מרבנן שנשבית אשתו בשעת הרג רב ואמרו עליה שהמירה יעויין שם, ולכן אין לדעתי להתיר בזה וגם איסור איני אומר בעובדא דא כיון שכבר יושב זמן שמנה שנים בלא אשה, ואם ימצא מאה רבנים שיתירו לו לא אמחה בידו:
תשובה ז
תשובה
שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי, הרב המופלא כבוד מוהר"ר שמואל הכהן יצ"ו.
קבלתי מכתבך וע"ד האיש אשר בשנת הרעבון שהיה זה שנים רבות שהלכה אשתו מחמת רעב לשוט בארץ לחזור אחר מזונות וזה שנים הרבה שלא שבה לביתה ואבד זכרה ועקבותיה לא נודעו. ליהוי ידיע שזה זמן רב נשאלתי ע"ז וכמדומה שהשואל היה הרב מוהר"ר טוביה הארשיץ שהוא עתה רב בק"ק נאחוד ולא רציתי להתיר לבעלה לישא אשה אחרת כיון שהילוכה ממנו לא היה שלא ברשות בעלה וא"כ לא מרדה ומי יודע איזה אונס קרה לה בדרך שאינה שבה לבית בעלה ואולי נשבית ולא רציתי אז להיות נמנה להתיר ואמרתי כיון שאין דירת הבעל בגבולי לכן יפנה לרבני הגליל. והנה מה שכתבת שהח"מ כתב בשם הנ"י דטעמא דר"ג מ"ה הוא מטעם דאומדנא דמוכח דאדעתא דהכי אינסבא ליה והוי כחמר ואינו רשאי להיות גמל. תמה אני עליך דשגית ברואה וח"מ מרשים על דברי המחבר בסוף סעיף ט' שכתב שבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו וע"ז מרשים הח"מ בס"ק ט"ו בשם הנ"י שהטעם מחמת דאדעתא דהכי מינסבא ליה וכן הוא בנ"י בפ' החולץ בשם הריטב"א יעו"ש. אבל חר"ג לא מטעם זה הוא וכן מפורש בד"מ סי' א' ס"ח וז"ל ונ"ל דזה מיירי במקום שאין שם חר"ג אלא שנהגו כך ובמקום החרם נוהג איסור מטעם החרם אפי' תתרצה אשתו וכו' והובאו דברי ד"מ הללו בב"ש ס"ק כ' ועל כל זה לא פקחת עיניך. ומ"ש עוד שהאיש הזה פרוץ בעריות והיא אומר על עצמו שהוא אנוס בתקנת ר"ג מ"ה ורצית ללמוד ק"ו אם התירו עשה דאורייתא שכופין את האדון לשחרר חציה שפחה משום שנהגו בה מנהג הפקר ק"ו להתיר חר"ג. גם בזה טעית דשם לא מתקנתא דידה שלא תעבור היא לזנות חשו אלא מטעם שנכשלים בה רבים לזנות עמה והמה נחשבו כאנוסים שהיתה ממצאת עצמה לזנות וכמבואר בתוס' במס' שבת דף ד' ע"א בד"ה וכי אומרים עי"ש, ואי מחמת מצות פ"ו לא נאמר במכתבו אם קיים כבר מצות פ"ו, ועוד הרי כבר מבואר בהגה' רמ"א סעיף יו"ד דיש חולקין דחר"ג נוהג אפי' במקום מצוה וכתבו שם הח"מ והב"ש שכבר נתפשט המנהג שאפי' במקום מצוה ואפי' בנשתטית להצריך התרה ממאה רבנים. ואמנם כיון שהעיד ע"א ששמע מאחד שמסר מכתב ליתנו ליד הרב מוהר"ל להודיעו שאשת איצק מתה יש מקום להקל וכבר כתבתי בנ"ב (קמא) חלק אה"ע סי' ל"ג בדף כ"ו ע"ג בד"ה העולה שנלע"ד וכו' שדברי הב"ש בסי' קנ"ח סק"א שבזה"ז אין ע"א נאמן להעיד לאיש שמתה אשתו דאיתחזק איסורא וכו' אינם מוכרחים יעו"ש. ואמנם שם לא הכרעתי לסתור דבריו לחלוטין אבל בסי' נ"ד דף מ"ח ע"ד בד"ה והנה ביבמות שם הבאתי דברי התוס' דמה שאינו דבר שבערוה אף דאיתחזק איסורא אינו ברור שאין ע"א נאמן רק מספקא לן וא"כ באיסור דרבנן יש להקל ובפרט שזה שנים רבות שאבד זכרה קרוב הדבר שמתה בשנת הרעבון ולכן דעתי להתיר. אבל ידוע שעתה אי אפשר להתיר מחמת פקודת המלכות ולכן מתחלה ישיג רשות מהגיווערני ע"ז שיתנו רשות להרבנים להתיר לו ואח"כ אזדקק לזה ואז אשיב אם להתיר לו או אם יצטרך לשמוע דברי העד שיאמר ממי היה המכתב ההוא ולמי נכתב כי חושש אני שיש בזה איזה ערמה בתחבולת הבעל, ולרוב הטרדה אקצר, דברי רבך הד"ש:
תשובה ח
תשובה
שלמא רבא לגברא רבא, כבוד הרב הגדול המופלג מוהר"ר הירש אב"ד דק"ק סאנטאב במדינת הגר נ"י.
מכתבו קבלתי ואז הייתי עצור בחדר המטות שלא הייתי בקו הבריאה ועדן אינני על מכוני ואעפ"כ עיינתי בדבריו. וע"ד אם נאמן ע"א להעיד לאיש שמתה אשתו יפה כתב מעלתו לדחות דברי הב"ש דכיון דכבר כלה זמן חר"ג אין כאן רק איסור דרבנן וע"א נאמן אפי' איתחזק איסורא, ואף שבחיבורי נ"ב לא דחיתי דברי הב"ש לחלוטין אבל אחר שכבר נדפס חיבורי נשאלתי באחד שמרדה אשתו בו ועזבה את בעלה והרחיקה נדוד וישב שנים רבות בלי אשה ולא ידע מקומה ונשאלתי מרבני הדור אם להתיר לו לישא אחרת ולא נמניתי עמהם מכמה טעמים שהיה לי בדבר ואח"כ בא אחד ממרחקים והעיד שמתה וכתבתי אז בקיצור שבאיסור דרבנן יש להאמין ע"א ובפרט שזה גם בחיי אשתו היה מקום להתיר ולומר שרגמ"ה לא תיקן שהאשה תעגן במרד את אישה. כל זה כתבתי אז בקיצור ועתה נלע"ד שאף אם עדיין לא היה כלה זמן חרגמ"ה או אפי' נימא שמה שמחזיקים עתה תקנה זו הוא שחכמי הדור שהיו אחר אלף החמישי החזיקו תקנה זו וג"כ ניתן חרם על זה מ"מ עיקר איסור חרם אף שאינו איסור דרבנן אעפ"כ אין דינו כשל תורה וכבר מבואר אצלי בתשובה * [הג"ה מבן המחבר תשובה זו נכתבה לעיל בחלק יו"ד בדיני שבועה וחרם כי שם מקומה ע"ש.] אשתקד לכבוד חתני גאון עוזנו ופאר דורנו אב"ד ור"מ דק"ק פוזנן, הבאתי דברי הרמב"ן במשפטי החרם שכתב והחרם הנזכר בדברי אגדה ובמקומות התלמוד והוא שב"ד מחרימין על דבר כו' לא למדנו דבר זה מתורת משה רבינו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כו' עיין בספר ת"ה לרמב"ן וכיון שאינו אלא מדברי קבלה לא עדיף מדבר שהוא הל"מ שכל דבר שעיקרו הוא הל"מ אין ספיקו להחמיר ועיין במס' מקואות פרק ו' משנה ז' בפירוש הרמב"ם ובפירוש הר"ש וגם הדבר מפורש בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ג שכתב דיני המנודה אינן דברי תורה שא"כ לא היו יכולין להקל ולפיכך כל תיקו שנאמרה במה שבאה השאלה עליו בפרק ואלו מגלחין כו' וסלקו כולהו בתיקו וכולהו לקולא כמ"ש הר"מ ז"ל בהלכותיו ואילו היה דינן ד"ת היה לחומרא ככל ספיקא דאורייתא אלא דברי קבלה הן אורו מרוז ארור יושביה כו' עיין בתשובות המיוחסות, הרי שמה שהוא דברי קבלה ספיקו לקולא וא"כ גם החרם שהוא דברי קבלה ספיקו לקולא וכיון שגוף הדין אם ע"א נאמן במה שאיתחזק איסורא ואינו דבר שבערוה נסתפקו התוס' א"כ במה שהוא רק אסור מצד החרם ספיקו לקולא ונאמן בו ע"א אפי' בזמן שלא כלה זמנו של חרגמ"ה:
ואמנם כאן בעובדא דידיה שהעד העיד שבהיותו במקום פלוני מתה אשה פלונית אבל העד לא ידע אשת מי היא והאיש בשמעו הדברים האלה אמר אשתי היא ונסתפק מעלתו בזה שאף שע"א נאמן דלמא הבעל דבר עצמו אינו נאמן ועל זה הרחיב בראיות שכל היכא שע"א נאמן גם הבעל דבר עצמו נאמן וכל דבריו נכונים וראוים לאמרם. ואמנם אומר אני שבמקום דאיכא למיחש שמא עיניו נתן באשה אין לדמות דברי הבעל דבר לדברי העד וראיה לדבר שאין לך דבר שהקילו בעדותו כמו שבויה שאפי' עבד ושפחה נאמנין עליה שהיא טהורה ומותרת לכהן וכהן עצמו המעיד בה לא ישאנה דחיישינן שמא עיניו נתן בה כמבואר בכתובות דף ל"ו ע"ב. ואמנם בתשובה אחרת נסתפקתי בכהן המעיד על השבויה שהדין שלא ישאנה אם נשאה אם מוציאין אותה בגט או אמרינן שאם ניסת לא תצא וכתבתי דממעשה דר' זכריה בן הקצב בכתובות כ"ז ע"ב שהרי כבר אשתו היתה ואפ"ה אסורה עליו אין ראיה דשם אין הטעם משום שמא עיניו נתן בה אלא הטעם שאין אדם מעיד לעצמו כמבואר שם במשנה ופירש בשיטה מקובצת דאשתו כגופו אבל כהן המעיד על השבויה בשעת עדותו עדיין זר הוא והיה ראוי שתועיל עדותו אלא שאם רוצה לישאנה חיישינן שמא עיניו נתן בה בזה אפשר אם ניסת לא תצא והיה אפשר לומר כאן כדיעבד דמי שאם אין אתה מאמינו אי אפשר לו לישא אשה כלל ובשלמא כהן המעיד על השבויה אפשר לה להנשא למי שאינו כהן או אף לכהן אחר שכנגד כהן אחר מועיל עדותו אבל באיש הזה אי אפשר לו לישא אשה כלל, אלא דגם כהן המעיד על אשתו דיעבד הוא ואפ"ה אין מועיל עדותו לפי שאין אדם מעיד על עצמו וכאן ג"כ אמרינן אין אדם מעיד לעצמו. ואמנם כיון דרוב הפוסקים הסכימו שבזה"ז כבר כלה חרם רגמ"ה ואין כאן רק תקנת הקהלות ועכ"פ ליכא שום חשש איסור תורה ובאיסור דרבנן אפי' באיסור שהוא מבואר בגמרא לא אמרינן אין אדם מעיד לעצמו וגם לא חיישינן שמא עיניו נתן בה ולכן לא חיישינן למינקת חבירו אם הוא אומר שממנו נתעברה ולא חיישינן שמא עיניו נתן בה ועיין בב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ג א"כ ק"ו לענין איסור שתי נשים בזמן הזה ואף שיש לחלק בין איתחזק איסורא ללא איתחזק איסורא מ"מ נלע"ד להקל שגם מתחלה לא איתחזק איסורא רק מפיו שאמר שיש לו אשה ואף דלא שייך כאן הפה שאסר כיון שהוא אחר כדי דבור מ"מ אינו חומרא כל כך כמו חזקת איסור ממש ויש לי בזה אריכות ואין כאן מקומו. ועכ"פ בעובדא דא נלע"ד שהאיש נאמן לומר שזו האשה שהעיד עליה העד שמתה היתה אשתו. ומה שנלע"ד כתבתי, אבל אתם שם צריכין לחקור אם אין בזה אחריות מחמת פקודת הקיסר האדיר יר"ה. ואודות דיני ממונות אשר כבר השבתי באמת אני חלוש ביותר וגם טרוד ודרכי בדיני ממונות אני משיב מה שדעתי לדינא ואם אני רואה שאחד מתעצם להעמיד דבריו שוב אין אני לוקח פנאי לעיין דברי המתעצם שנית כי לא עלי המלאכה לגמור ובפרט בעת בוא דבריו שנית לא הייתי בקו הבריאה והנחתי דבריו בין אגרות ועדיין לא ראיתי בו. ומרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש:
תשובה ט
תשובה
שלום וברכה, לכבוד עורך המערכה, ה"ה כבוד אהובי א"נ הרב הגדול המופלג ומושלם, אוצר בלום, כבוד מוהר"ר צבי הירש אב"ד ור"מ דק"ק קיצע י"ץ.
מכתבו קבלתי. וע"ד האשה מק"ק רישא המשרתת כמה שנים במדינה שם ולא נודע מה טיבה אם היא פנויה או לא וכעת נשתדכה להנשא לגבר וכאשר באו אצלו לסדר קידושין חקר על מהותה והשיבה שהיא אלמנה שבעלה היה מומר ומת במדינת שלעזיא ושיש לה עד על זה והביאה העד לבית דינו והעיד בפני ב"ד בת"ע ששמע משני אנשים שבאו ממדינת פולין שאמרו שהיו במקום המומר בעל האשה הנ"ל וחקרו על המומר ושמעו שהמומר מת ואחר שהעיד כנ"ל נתגלגל הדבר שהודה העד ששקר העיד וסיפר העד שכך היה המעשה שהאשה הנ"ל ביקשה ממנו לפי שהיא זונה ויש לה בושה לפרסם הדבר שיאמר שבעלה היה מומר ומת וגם האשה הודית לדברי העד ואומרת שמעולם לא נשאת לבעל כלל רק מחמת בושה אמרה שהיה לה בעל והמיר ומת. ועל זה פלפל מר בחכמה כיון שרמ"א פסק דמומר דינו כקטטה א"כ שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ואמתלא גמורה אין כאן דאי מחמת בושה מי לחצה לומר שהיה בעלה מומר ודי היה באמרה שמת בעלה. ומעלתו הראה פנים מסבירות לכל צד ומסיק בכחא דהיתרא: הנה גם דעתי נוטה להקל מכמה טעמים. חדא דאולי אמתלא זו טובה היא ואף שלא נחוץ לה לומר שבעלה היה מומר ודי אם היתה אומרת שהיה לה בעל ומת אפשר שסברה שאם תאמר שמת יהודי ישאלו אותה באיזה מקום מת ובאיזה קבורת ישראל נקבר ויחקרו הדבר ויתודע שקרה ולכך אמרה שמת מומר ומסתמא מיתתו וקבורתו בין הנכרים ולא יוכלו לחקור הדבר והיא לא ידעה שבמומר יש איזה חומרא יותר מחמת קטטה והיתה סבורה שאין לה בזה הפסד וגם אולי היתה בושה שישאלו אותה למה עזבה ארצה ומולדתה וכדי שלא יבינו שמחמת בושת זנותה הלכה משם אמרה שהיתה נשואה לאיש והמיר דתו ומחמת מורא המומר הלכה מארצה, ואם על זה לחוד לא הייתי סומך מ"מ גם מתחלה לא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא במה שאמרה שבעלה היה מומר ומת. ויעיין בזה בחיבורי נודע ביהודה (קמא) בחלק אה"ע סי' ל"ח ושם ביארתי דהאשה עצמה אם לא נתחזקה לפנינו באיסור אשת איש היא נאמנת לומר שהיה לה בעל ומת, כי כל הפלפול בגמרא בקטטה היינו היכא שאינה נאמנת מצד הדין רק מטעם חומר שהחמירו בסופה ואז פלפלו בקטטה אם היא משקרת או אומרת בדדמי אבל היכא שהיא נאמנת ע"פ דין אז אין לנו לדקדק אחריה כשם שאין אנו מדקדקים אחר שני עדים אלא שחלקתי שם שהיא עצמה נאמנת אבל העד אינו נאמן שהיא עצמה אינה יכולה להאמין להעד שהרי לדידה איתחזק איסורא והרי בנדון שלפנינו יכול להיות שמשמעות דברי האשה שאמרה שמומר מת במדינת שלעזיא היינו שהיא עצמה יודעת מזה וזה שאמרה שיש לה עד היינו שגם עד יש לה אבל לעולם שגם היא יודעת מזה וא"כ מעולם לא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא. ובחיבורי שם בסי' מ"ב ג"כ ביארתי קולות הרבה בעד אחד במומר. ועוד יש כאן מקום להקל ע"פ מה שביארתי בחיבורי שם בסי' י"א שאם האשה מגלית טעמא דידה על מה שהיא רוצה להודות על עצמה דבר איסור ומגלית בפני העדים ששקר הוא מה שהודית על עצמה היה מהני אף אם העדים לא היו מכירים האמתלא. וביארתי שם דכיון דמהני בפני שני עדים מהני גם בפני אחד היכא דלא איתחזק איסורא דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא שבסימן נ"ד שם נסתפקתי בדבר שבערוה ולא איתחזק איסורא אם עד אחד נאמן מן הדין ועכ"פ אין לנו לגבב חומרות יחדיו והרי אשה זו אמרה כן בפני העד קודם שהודית בבית דין שהיה לה בעל שרצונה לומר כן רק מפני הבושה. באופן שאני מסכים עמו להתיר האשה הזאת להנשא. ומחמת טרדה קצרתי. והיה זה שלום:
תשובה י
תשובה
שלום להתורני הרבני מוהר"ר בער נר"ו.
על דבר ששאל באשה שהודית בפני בעלה דרך וידוי שפעם אחת אחר החתונה פיתה אותה אחד לזנות ונתרצית. ואמנם בהתחלת הדבר באשר הכניס האבר בין רגליה נפתח דלת החדר ומתוך כך נתבטל הדבר אך מרוב פחד וחפזון ובהלה שהיה אז עליה אינה זוכרת אם נגע האבר באותו מקום כעין נשיקת האבר המוזכר בפוסקים. ועתה הוא שואל אחר שהבעל מאמין לדבריה אם אוסרין אותה על הבעל מספק שמא היה נגיעת האבר והוא ספק דאורייתא או אם אמרי' העמידנה בחזקת היתר לבעלה. עד כאן שאלתו: ואני תמה הלא מפיה אנו יודעין וכיון שהיא אומרת שאינה זוכרת אם נגע האבר באותו מקום כעין נשיקת האבר א"כ עכ"פ זה ברור לה שיותר מנגיעה כדי נשיקה לא היה והרי אנן קיי"ל דלא כשמואל דאמר העראה זו נשיקה אלא כר' יוחנן דאמר העראה זו הכנסת עטרה כמבואר בפרק הבע"י דף נ"ה ע"ב וכמבואר בש"ע אה"ע סימן ך' סעיף א' בהג"ה ואין לנו אלא לחוש לדברי הט"ז שהביא הב"ש שם ס"ק ד' שלצד תחתון של גיד מתקצרת העטרה עד הנקב ולחוש מה שאמרה נגע היינו נגיעה בדוחק שנדחק האבר שם ואי אפשר שלא הכניס בדחיקתו מעט מזעיר שם והוי העראה. אני אומר כיון שזה גופא ספק הוא לה א"כ לחוש לספיקא ולהחמיר עוד כדעת הט"ז כולי האי לא מחמרינן וכדאי הוא הב"ש לסמוך עליו במקום ספיקא. וכל זה אני כותב לרווחא דמילתא ובגוף הדין כבר הרחבתי הדבור בתשובה אחרת בזה והוכחתי בראיות ברורות והגבלתי מקום ההעראה לכל מר כדאיתא ליה ושורש הדברים שהחלטתי שם הוא שבין רגלי האשה יש סדק ארוך מלפניה ולאחוריה והסדק הזה הוא חיבור שני הירכים שכל אחד משפת הסדק הוא סוף הירך והסדק מפסיק בין ירך ימין לירך שמאל ובאמצע הסדק הזה בעומק שם יש נקב הולך בעומק להגוף ונקב הזה הוא פתח המקור ושם השמש דש וכל עובי הסדק הזה שבין הירכים אינו ענין כלל להעראה אלא צריך שיערה האבר בהנקב ההוא שבאמצע ממש ולהט"ז די שיכניס בנקב ההוא תחלת העטרה לפי שבצד מטה כבר הוא כל העטרה ולהב"ש צריך שיכניס שם בנקב ההוא כל העטרה גם שלצד מעלה. כל זה ביארתי באריכות. ואם להאשה הוא ברור שעכ"פ לא עבר האבר כל עובי הסדק הזה אין כאן שום מיחוש. כ"ד הד"ש:
תשובה יא
בע"ה פראג ה' י"ז תמוז תק"מ גימ"ל לפ"ק:
תשובה
דברי הצומות, מהרה יהיו לנחמות, ועיניו תראינה ירושלים על תלה בנויה בחומות. כבוד אהובי ש"ב ידידי וחביבי הרב המאור הגדול בחריפות ובקיאות, מראה בפלפולו נפלאות, הגאון נ"י ע"ה פ"ה כבור שמו מוהר"ר טעבל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק ליסא:
מכתבו קבלתי. וע"ד השאלה שנשאל מאיש אחד שבא השכם בבוקר אל הרב שבעירו ואמר אוי לעיני שכך ראו שאשתי זנתה עם בנו. ומעשה שהיה כך היה. לפי אמירתו שהוא לא היה שוכב בבית החורף כי אם בחוץ מחמת זבובים ופרעושים ואשתו ובנו לבדנה היו שוכבים בפנים מטתה סמוך למטתו והוא הביט דרך חור ואמר בזה"ל איך האב גזעהן זיא האבין צו טוהין גיהאט בייזאמין ושמעתי קול ממעות. לא ידעתי מה כוונתו בזה אם שמע שנתן זה לזו מעות. ופתחתי הדלת בכח וברח הנער ממטתה למטתו. וחקרו הרב אולי לא עשה מעשה והשיב בזה"ל בלתי ספק אצלי זיא האבין צו טוהין גהאט מיט אננדר וגם כמה פעמים הרגשתי וחשדתי אותם כזה. אמר לו הרב עוד וכי ראית שעשו מעשה זנות ממש שמא לא ראית רק שישב על המטה או שוכבים במטה וסבור אתה שעשו מעשה זנות ממש. והשיב בזה"ל. רבי רבי גינוג אז איך האב גזעהין זיא האבין צו טוהין גיהט בייזאמין איך קאן ניט מער זאגין רק האמת איך האב קיין שנאה אויך קיין מחלוקת וכו' רק וואס איך מיט מיין אויגען גזעהין האבע ונטל תפילין ונשבע בפועל שראה כאשר דבר. ואחר התפלה הושיב הרב בית דין וקראוהו ואמר בפני הבית דין ג"כ שראה שבנו היה עמה במטה ובלי ספק זיא האבן צו טוהין גהאט מיט איינאנדער. וחקרוהו היטב עוד הפעם שמא לא ראה שום מעשה יותר רק שהיה עמה במטה ואמר פא"פ בזה"ל זיא האבין צו טוהין גיהאט מיט אננדר. ושאלו להשכנים אם היה להם שום קטט ואמרו לא היה להם שום קטט רק גם הם שמעו בבוקר קול צווחה ביניהם והאשה אומרת אמת שהבעל היה שוכב בחוץ והיא והנער בפנים אבל לא עלה ח"ו על לבם שום דבר רע ומכחישתו להבעל על דבריו. והפרישו אותם הב"ד עד שיעיינו בדינם ואחר איזה שבועות נתחרט הבעל ואומר ששקר הגיד וגם נשבע לשקר ולא ראה שום דבר ורוצה לקבל תשובה על שבועת שקר. ושאלו הרב ולמה אמרת מתחלה כן ונשבעת בפועל בלי שום כעס, ואינו נותן שום אמתלא רק אמר שדבריו היו שקר. והרב השואל כתב לכבוד רום מעלתו שהבעל הוא עם הארץ גדול ואיש בור ואפשר לצדד שלא ידע הפרש בין שוכבים זע"ז בקירוב בשר בין ראה אותם שוכבים במטה ולכן בעיניו ברור שנעשה גוף המעשה אך לפי הבנתו כפי שחקרו אותו קרוב הדבר מאד שעשו דרך מנאפים ממש. ע"כ דברי השואל. ועל זה הרחיב מעלתו הביאור למה לא זכר הרב רמ"א בסי' קע"ח כלום מדין הבעל אומר שראה שזינתה והזכיר רק באומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד והרחיב מעלתו הפלפול בזה ודילידא אמא כוותיה תלד כי כל דבריו המה בסברות נכונות ומתקבלות לשומעיהן אין בהם נפתל ועקש: ואמנם מה שהחליט דדעת רמ"א דבאומר שראה בעצמו שזינתה קיל טפי ובזה הכל מודים שמותרת לו דבזה ודאי שייך לומר שאם יהיה נאמן בטלה תקנת רגמ"ה וכל אחד יאמר כן משא"כ בהתחילה היא ואמרה נטמאתי והוא אומר שמאמינה או שע"א מעיד עליה ואומר שמאמין לדברי העד לא שייך שכל אחד יאמר כן דאטו מזדמן דבר זה בכל אחד. הנה אף שסברא ישרה היא מ"מ אינני מסכים עמו בזה ואנן חזינן לרמ"א בתשובה י"ב היפוך מסברתו והוא בשו"ת רמ"א (דפוס הענויא דף כ"א סוף ע"ג ותחלת ע"ד) וז"ל ותו שאינו מהימן דהא איתא בהגהות מיי' פכ"ד דאישות הורה ר' יוסף האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה עתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג מ"ה וכו' ועוד שיש לנדות האוסר אשתו עליו כמגרש בע"כ דסוף סוף מבטל תקנת הגאון עכ"ל. ואין חילוק בין הוא אומר שאשתו זנתה או שע"א מעיד לו שזינתה שבשתיהן חייב להוציא ואדרבה גרע יותר לענין לאסרה עליו כשהוא אומר שראה שזינתה משיאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיז כמשקר ומטעם זה אשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' ואם יש עד שמעיד כדבריה וכו' מעיזה וכו' א"כ ה"ה כאן כשעד מעיד וכו' גרע מאילו אמר בעצמו שזנתה וכו' ומאחר דאילו אומר בעצמו שזינתה אינו נאמן וראוי לנדות וכ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד וכו' יעוין שם בתשובת רמ"א וא"כ איך יאמר מעלתו דבאומר שראה בעצמו שזינתה סובר רמ"א דכ"ע מודים שמותרת רק באומר שמאמין לדברי העד פליגי ואנן חזינן בהדיא דדעת רמ"א להיפוך. ואלמלא דברי רמ"א בתשובה הייתי אומר ההיפוך מסברת מעלתו ובאומר שראה שזינתה כ"ע מודים שאסורה ומ"ש הר"ש מיינבילא והר"ר יוסף בהגהות מיי' הנ"ל האומר אשתו זינתה דאינה אסורה עליו, אין הכונה שאומר שראה בעיניו שזינתה אלא שאומר שידוע לנו שזינתה וכן מפרש המבי"ט דברי הר"ר יוסף הנ"ל הביאו הכנה"ג בסי' קט"ו בהגהותיו לב"י אות ל"א אמר המאסף וכו' ומצאתי להר"ם מטראני ח"ג סי' קכ"ו שכתב מי שראה באשתו שזינתה וכו' אם הוא יודע בודאי וראה מי יכול לומר שאינו אסור לבוא עליה אלא מ"ש הרבנים הללו היינו ה"ר יוסף והר"ש מיינבילא שבהגהות מיי' על מי שאמר שאשתו זינתה לא שראה הוא ולא שום עדות אלא שחושב לפי דעתו באיזה אמתלא שזינתה וכו' יעויין שם שהאריך בזה והרי זה ממש כמו שכתבתי, והיה עולה על דעתי שגם רמ"א מפרש דברי הגהות מיי' כנ"ל ולכן לא כתב מאומה בסימן קע"ח באומר שראה אשתו שזינתה ונשאר בזה דברי המחבר בסי' קט"ו סעיף ז' שחייב להוציאה אבל מה אעשה שרמ"א בתשובה חזינן שמפרש דברי הגהות מיי' כפשטן שמשמעו שראה בעצמו שזינתה, ואמנם אף שמפרש כן דברי הגהות מיי' אעפ"כ יש לומר שבהגהת ש"ע השמיט דעתם לגמרי ואף שבתשובה הביא דעתם היינו לסניף בעלמא ששם היו בלא"ה כמה סבות להתיר כידוע שדרך הגדולים בתשובה כשיש כמה שערי היתר פתוחים לפניהם מביאים ג"כ דעות לסניף מה שבלא"ה לא היו מביאים דעה זו לסמוך עליה לחוד:
ועוד שאיך נימא מחמת תקנת ר"ג שלא נאמין לו ונימא שמשקר והלא אם משקר הרי אשתו יודעת שמשקר ולא תרצה לקבל הגט ויצטרך לגרשה בע"כ א"כ יעבור על חרגמ"ה ולמה לו להוציא שקר מפיו יגרשנה כך בעל כרחה ויעבור על חרגמ"ה אם הוא חשוד בכך ואין לומר שמתיירא שהב"ד לא יזדקקו לו לסדר הגט הלא כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וא"כ יכול להכין הגט ואח"כ יזרקנו לה בפני עדים ומה לי אם עובר חרגמ"ה כך או כך: ומה שכתב מעלתו שכיון שחשוד בזה שוב חשוד בכל הנוגע לזה והוכיח זה דא"כ באומרת טמאה אני לך יתקנו שיגרשנה ע"מ אם זינתה וא"כ אם לא זינתה אין כאן גט אלא ודאי שכיון שחשודה שוב אינו מועיל שום אופן בזה. אני אומר איך מדמה אותה לאותו והיא אם חשודה אפילו שתעבור על אשת איש מ"מ אם היא חשודה כ"ע לא חשידי ומי ישאנה כשהיא אשת איש ולכן היא אומרת טמאה אני לך ויגרשנה ואף שיגרשנה בתנאי כנ"ל ואם לא זינתה אז אין כאן גט מכל מקום הרי שום אדם לא ידע זה ויסבור שזינתה ונתגרשה ותמצא מי שנתנה עיניה בו שישאנה אבל בדידיה אם הוא רוצה לעבור חרגמ"ה מה לו לומר שזינתה ועבור כך על חרגמ"ה. ואין זה דומה לדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קל"ז והיא בתשובה לרמב"ן סי' קצ"ג ששם היתה דת המלך שמי שמגרש בעל כרחה חייב מיתה ואחת דתו להמיתו זולת אם דת היהודים מחייב שיגרשנה, שם שפיר כתב הרשב"א שמה שאומר שנטמאת חיישינן שעיניו נתן באחרת ורוצה לגרש את זאת אבל מחמת חר"ג מנ"ל לחדש כזה הואיל ואינו דומה וכפי מה שכתבתי, ולכן אין דעתי נוחה מזה לסמוך על דברי הגהות מיי' בזה:
אבל צריכין אנו לראות אם נאסרה מתחלה באמירת הבעל וזה ודאי יפה כתב רום מעלתו שמה שאמר הבעל כמה פעמים שאין ספק אצלו, תוספת זה גרעון הוא שאם ראה ממש איזה ספק יהיה לו ולכן מראש צורים נראה באיזה ראיה אשה נאסרת על בעלה. והנה במס' מכות סוף פ"ק ובמס' ב"מ דף צ"א ע"א אמר שמואל במנאפים משיראו כדרך המנאפים ומזה יצא לנו שאין צריכין לראות כמכחול בשפופרת. ואמנם דעת בה"ג הביאו הרא"ש סוף פ"ב דיבמות והטור בסימן קע"ח דלהוציא אשה מבעלה בעינן שיראה כמכחול בשפופרת ודברי שמואל הם לדיני נפשות והרא"ש דחה דבריו שאם לד"נ דכתיב והצילו העדה די כדרך המנאפים ק"ו לאוסרה על בעלה* [הג"ה מבן המחבר לפי סברת אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל לדעת בה"ג לא אמר שמואל עד שיראו כדרך המנאפים אלא מכח ההתראה שהיה מקודם א"כ באשה חבירה שאינה צריכה התראה לר"י ב"י צריכין עדים שיראו כמכחול בשופפרת לדעת בה"ג, לפ"ז קשה מסוגיא דסנהדרין דף מ"א ע"א דפריך הגמרא אלא אשה חבירה דק"ל דמיקטלא לר"י ב"י היכי משכחת לה ע"ש. ולפי דעת בה"ג קשה הא בלא"ה נמי לא מצינו אשה חבירה לר"י ב"י דמיקטלא דהא אי אפשר לעדים שיראו כמכחול בשפופרת כמו שאמר ר"ט ור"ע במס' מכות דף ז' ע"א אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם ומפרש בגמ' שם דבבועל את הערוה היו שואלין את העדים ראיתם כמכחול בשפופרת ופריך הגמרא ורבנן היכי דייני ומתרץ כשמואל שיראו כדרך המנאפים, ואם לדעת בה"ג היכא דליכא התראה גם לרבנן צריכין העדים לראות כמכחול בשפופרת א"כ ליכא מציאות באשה חבירה דמיקטלא לר"י ב"י. אמנם בלא"ה קשה מהך סוגיא לדעת בה"ג דמחלק בין דיני נפשות ובין לאסור אשה על בעלה איך קאמר ר"ח דעדי נערה מאורסה שהוזמו יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא כיון דעדים לא אמרו שראו כמכחול בשפופרת רק כדרך המנאפים איך יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו הא כיון שלא אמרו שראו כמכחול בשפופרת אינה נאסרת על בעלה בעדותן וע"כ לא באו אלא לחייבה מיתה וצ"ע, ועיין בתשובת רמ"א סי' י"ב וסי' ט"ו. ואני לעצמי אמרתי להסיר תמיהת הרא"ש מבה"ג והוא ע"פ מה דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הל' י"ט וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותם דבוקין זע"ז כדרך כל הבועלין ה"א נהרגין בראיה זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל. הנה למדנו מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שנתן טעם למה סגי אם רואין כדרך המנאפים הואיל ואיכא חזקה שאם שוכבין זע"ז בקירוב בשר בודאי הערה ולכך נהרגין. והנה במס' קדושין דף פ' ע"א אמר ר"ח ב"א אמר ר"י מלקין וסוקלין ושורפין על החזקה ואין שורפין תרומה על החזקה וטעמא דר"י דהואיל ולענין דיני נפשות הולכין בתר חזקה דחזקה דאורייתא אבל לענין שריפת תרומה לא מהני החזקה הואיל ויש נגד החזקה חזקת טהרה של העיסה ע"ש ברש"י ד"ה אין שורפין הרי אף דסוקלין על החזקה אפ"ה אין שורפין תרומה על חזקה דמוקמינן חזקה כנגד חזקה ולא אוכלין ולא שורפין וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ז מהל' שאר אבות הטומאה ה' ג' ע"ש. ומעתה מסולק תמיהת הרא"ש ז"ל על בה"ג דלענין אם באנו לדון בה דיני נפשות הרי אם ראו העדים כדרך המנאפין ואע"פ שלא ראו כמכחול בשפופרת אפ"ה נהרגין דכיון דאיכא חזקה שחזקת צורה זו שהערה בה וסוקלין על חזקה, משא"כ לאסור אשה לבעלה ס"ל לבה"ג דלא מהני הך חזקה של צורה זו דיש נגד החזקה חזקת היתר אשה לבעלה ואמרינן שמא לא נגמר מחשבתם הרעה ולא הערה בה ועדיין לא נאסרה על בעלה דבמחשבתם אשר זממו לעשות אינה נאסרת על בעלה ונשאר החזקת היתר לבעלה כל זמן שאינו ידוע בודאי שנאסרה אבל להמית האשה ע"פ חזקה זו ליכא חזקה המסייע להאשה. ואין לומר דאית לה חזקת כשרות דכיון שהניחה לקרב אליה כדרך המנאפים כבר אבדה חזקת כשרות שלה דלאו כשרה היא, ועיין מה שכתב בזה אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל לקמן סי' כ' דאפי' ע"י היחוד שנתיחדה ברצון אזדה לה החזקת כשרות ע"ש: אך אחר העיון תמיהת הרא"ש על בה"ג קיימת דבשלמא מה דאמרינן דסוקלין על החזקה ואין שורפין תרומה על חזקה דשם אין ענין להך חזקה דסוקלין עליה עם הך חזקה שאין שורפין עליה תרומה והם חזקות חלוקות אשר אין ענין זה לזה אבל הכא בדין של בה"ג הם תרי מילי דסתרי אהדדי דאם אנו דנין בה דיני נפשות מחמת חזקת צורה זו ומחזיקינן לודאי שזינתה א"כ ממילא צריכין אנו לומר ג"כ שהיא אסורה לבעלה והרי יש לה חזקת היתר לבעלה, ואף שאין אנו באין לדון עליה אם היא אסורה לבעלה רק לדון בה עונש מיתה סוף סוף מסתעף מיניה מעצמו שאם נגמר דינה למיתה שג"כ היא אסורה לבעלה וזה הוא כוונת תמיהת הרא"ש על בה"ג דבהך דין שגומרין אותה למיתה מפני שראו אותן כדרך המנאפים ואמרינן שהערה בה בזה הפסק דין נאסרה על בעלה וסותרין החזקת היתר שהיתה לה לבעלה והם תלויין זה בזה ומזה מוכח דחזקת צורה זו שראו אותן כדרך המנאפים אלים יותר ודוחה לחזקת היתר אשה לבעלה:]. ואני אומר ללמד זכות על בה"ג וד"נ שאני דבעי התראה ושיקבל עליו התראה וכיון שהתרו בו וקיבל התראה חזינן שרצונו לבעול ממש ואם ראו העדים תיכף שנדבקו כדרך המנאפים אמרינן בודאי עשו אשר זממו לעשות והרי זו כראיה ממש מכחול בשפופרת אבל לאסרה על בעלה שאין כאן התראה ואין כאן גלוי דעת שרוצים לעבור עבירה חמורה הזו אפשר שאין הדביקה ראיה על המעשה של הטומאה ולכן שפיר כתב בה"ג שצריך שיראו כמכחול בשפופרת והא דאמר שמואל במס' ב"מ במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ולדברי בה"ג היה לו לחלק במנאפים גופייהו דלדונם במיתה כדרך המנאפי' ולאסרה לבעל' כמכחול בשפופרת, נראה דכוונת שמואל שם דבכלאים אם לא הכניס כמכחול בשפופרת אפילו העלה מין על שאינו מינו ועורר את הזכר לתאוותו ומתוך כך רבע הזכר את הנקבה שאינה בת מינו אפ"ה פטור המעלה ולא אמרינן שהעלאה זו מיחשב מרביע שהרי באמת נתעורר הזכר ע"י זה אעפ"כ המעלה פטור: ואמנם אף שלמדנו זכות על אביהן של ישראל בה"ג להצילו מקושיית הרא"ש אבל לדינא כיון שהרי"ף שם ביבמות והרא"ש שם ורבינו חננאל והטור בסי' קע"ח ורמ"א בסימן ך' כלם השוו יחד דגם לאסרה על בעלה די שיראו כדרך המנאפים הכי קיי"ל, אבל צריכין אנו לעיין מהו כדרך המנאפים, רש"י במכות שם פירש משינהגו עסקי ניאוף ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש עכ"ל רש"י. ומדסיים ונוהגים בדרך תשמיש מכלל ששכיבה עליה בקירוב בשר לחוד לא סגי עד שיראו שנוהגים בדרך תשמיש. ולדעתי כוונת רש"י בזה שהוא מתנענע עליה ועוסק בדישה כדרך המנאפים אבל אם ראו רק שוכב עליה בקירוב בשר ואפילו רגליו בין רגליה אכתי אין זה ראיה שכבר הכניס המכחול אלא רק ראיה שמכין עצמו לדבר זה ורצונו לעשות כן ואכתי אולי חישב לעשות ולא עשה מעשה ואולי נתחרט ונפלה אימת העבירה עליו, ורש"י בב"מ שקיצר וכתב משישכבו זע"ז כדרך מנאפים ג"כ כוונתו לזה במה שכתב כדרך המנאפים וגם מדסיים וא"צ לעדים לראות כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך, משמע דוקא להסתכל כל כך לא בעינן אבל לראות שארי עסקי תנועה הרגיל בשעת תשמיש שאין צריך הסתכלות כל כך ודאי בעינן. אכן בשיטה מקובצת שם כתב בשם הר"ר יהונתן משיראו כדרך המנאפים כלומר שיעמוד האיש על כריסה של אשה אע"פ שאין העדים רואים אם מערה בערותה אם לאו שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאותו עכ"ל. ומדבריו משמע דלא כמו שכתבתי ואעפ"כ ממשמעות דברי רש"י אינני זז שכוונתו כמ"ש. ועוד אמינא שאפילו לה"ר יונתן היינו שראו אותם כך זמן מה ולא בלבל אותם אדם אמרינן ודאי גמר תאותו שהרי לא היה לו מונע ועל דעת כן עלה בעלייתו של בועל אבל אם פתאום בא איש ומצא אותם על תמונה זו ותיכף נפלה חרדה עליו וקפץ מבין רגליה לא שייך לומר אי אפשר שלא גמר תאותו שאף שבודאי רצה לגמור תאותו מ"מ נאנס ולא היה יכול לגמור:
ועוד נלע"ד דכ"ז שראה אותם שוכבים זה על זו ברצון שניהם אבל אם באו פתאום ומצאום כך וקפץ מעליה מאן יימר שהיא נתרצית ואולי הוא עלה עליה ורצה לאונסה והיא לא הניחתו ואפי' באשת כהן אין לאוסרה שאין השכיבה בקירוב בשר ראיה אפילו לה"ר יונתן אלא כשהיא ברצון שניהם דמי מעכב על ידם לגמור תאוותם אבל אם תחלת העליה שעלה עליה לא נודע לנו באיזה אופן הי' אז אמרינן אולי הוא עלה עליה לאנסה והיא לא הניחתו ולא היה בידו לגמור תאותו והא דלא צעקה ומקרא מלא דבר הכתוב על דבר אשר לא צעקה שם מיירי שעדים רואים שבועל אותה בעיר והיא אינה מתחבטת נגדו ולא מרימה יד אף שיש לומר שעדיין אנוסה היא וראתה שאין כחה משיג לדחותו בזה אמרינן א"כ ששערה בעצמה שכחו רב היה לה לצעוק ומדלא צעקה ודאי ברצון הוא אבל אם היא סוברת שיש בכחה להנצל ממנו למה תצעק ואין מניעת הצעקה עדות על הרצון, ועיין ברמב"ן בפירושו על התורה בפ' כי תצא בפסוק על דבר אשר לא צעקה ולכן אין השכיבה ראיה על הטומאה, והיחוד שנתייחדה עמו כיון שבעלה ידע מזה והוא מעצמו הניח אותם בבית ושכב בחוץ כסבורה האשה שאין בזה איסור אם לא סגרה הדלת בפני בעלה ולכן אם לא היה הוכחה מדברי הבעל בפעם ראשון שראה מהם תנועה כדרך המשמשים אף אם ראה שוכבים זה על זו בקירוב בשר אין כאן חיוב להוציאה עבור זה. ואתם שם מבפנים ולכתוב להרב שם איך היה משמעות הדברים. ולרוב הטרדה קצרתי דברי הד"ש:
תשובה יב
תשובה
שלמא רבא מן שמיא, לחד מן קמיא, ה"ה כבוד אהובי א"נ האלוף הרבני המופלג ומורה גם הוא יורה, החכם השלם כבוד מוהר"ר יעקל נר"ו. למדינת עלזוס:
אודות השאלה אשר שאלת חכם יותר מחצי התשובה מראה פנים לכל צד. והנה באמת קאמינא שהטרדות אשר עלי רבו מכל צד ובני הישיבה רבו ישמרם השם וכל אחד בא לשאול בהאי מכילתא שאנו עוסקים בו וצריך להשיב לכל אחד וגם טרדות הדפוס שאני עוסק כעת בהדפוס חיבורי אשר שמו נודע ביהודה וצריך אני להשגיח על כל דף ודף שלא יפול בו שגיאה, וטרדות הקהלה, ויאמין שלא היה לי פנאי לעיין בדבריו אך עתה בלילה בעת שאני יחידי אמרתי להשיב. הנה שורש השאלה שאשה אחת חלתה ובחליה הודית דרך וידוי בפני בעלה כי לא טהורה היא ונטמאה כמה פעמים מנער אחד שזינתה עמו גם כאשר חזרה לבריאותה הלכה מהלך שתי שעות עם בעלה למורה אחד והתודית וביקשה לסדר לה התשובה והבעל אמר שמאמין לדבריה. ושאל מעלתו אם איתתא דא שריא דאמרינן עיניה נתנה באחר או אסורה שכיון שאמרה כן בחליה דרך וידוי וגם אח"כ הלכה למורה לבקש תשובה רגלים לדבר שהאמת כן הוא והיכא דרגלים לדבר נאמנת, ומעלתו האריך והרחיב הפלפול הן בגוף הדבר באשת ישראל אם אמרינן עיניה נתנה באחר והן אם יכול הבעל לומר שמאמין לדבריה כיון שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ והן אם יכולה ליתן כעת אמתלא לחזור מדבריה הראשונים: והנה בגוף פלפולו דמע"ל חדאי נפשי בפלפולו ויישר כחו וחילו. ואמנם בגוף הדין אדבר מה שנלע"ד, והא ודאי שאם האשה עדיין עומדת בהודאתה והבעל כבר אמר שמאמין לדבריה פשיטא שאסורה לו ולא שייך חר"ג שהרי היא עדין בהודאתה עומדת ואפי' אם הבעל יאמר עתה שחוזר בו ממה שהאמינה והוא חושדה במשקרת הלא אין שום אמתלא למה חוזר ממה שכבר האמין לה. ואמנם נדבר עתה אם לא היה הבעל אומר כלל שמאמינה אם היא אסורה מחמת דבריה ושוב נדבר אם תוכל ליתן עתה אמתלא לחזור מדבריה הראשונים. וגוף הדבר שהחליט מעלתו כיון שאמרה כן בשעת חולי דרך וידוי מקרי רגלים לדבר. הנה לדעתי לא החמירו ברגלים לדבר אלא ביש רגלים לדבר בלי אמירה דידה שאף אם לא היתה אומרת כלל שזינתה רגלים לדבר ממקום אחר שזינתה זה מצטרף בהדי אמירה דידה וכן משמע בפסקים וכתבים של מוהררא"י סי' רכ"ב וז"ל שם, ומאי דקשה לך ממשנה אחרונה דנדרים דל"ח התם למה דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא פשיטא דמתורץ הוא יפה כמ"ש דהיכא דאיכא רגלים לדבר נמי בלא"ה ואומרת נמי טמאה אני כה"ג אין להתיר עכ"ל. הרי מפורש דאיכא רגלים לדבר בלא"ה, ובפרט שכל עיקר דבר זה הוא מדהוצרכו בשלהי נדרים למימר איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס מכלל דבלא"ה אסורה ומוקמי לה תוס' ביבמות דכ"ה ע"א באמרה טמאה אני א"כ משמע דאילולא טעמא דהוה מירכס הוית אסורה מחמת אמירתה, התם ג"כ יש רגלים לדבר אף בלי אמירתה שהיתה עם הנואף ביחוד אבל אם אין רגלים לדבר רק מחמת דבריה שדבריה מראים שהיא אומרת אמת אין זה מועיל דאערומי מערמא ואולי גם בשעת חוליה נתנה עיניה באחר ולא נתיאשה מרפואה וגם אח"כ שהלכה לקבל תשובה בכל אלה אין רגלים לדבר רק הכל מחמת אמירתה ואיהי לא מהימנא:
ובגוף הדין היכא דאיכא רגלים לדבר ממש ג"כ שדיתי נרגא בחבורי שאני כעת עוסק בהדפסתו בחלק הזה שהוא חלק אה"ע בסי' ע' ונתתי מקום שכוונת התוס' בכתובות לדברי הר"ר אליעזר שהביא התוס' בנדרים דבאשת ישראל לא אמרה משנה אחרונה שתביא ראיה לדבריה דחיתי שם כל הקושיות שהקשו התוס' בנדרים על דברי הר"ר אליעזר וכאשר יבוא חיבורי ליד מעלתו יוכל לעיין שם. ואמנם בגוף הדין של הר"ר אליעזר אם משנה אחרונה שייך גם באשת ישראל שאינה נאסרת כ"א ברצון יש לי לדבר דבר חדש כי התוס' יהבו שני טעמים לאיסור. הא' דברי הר"ר אליעזר שם בנדרים דברצון גם היא מוזהרת עליו וא"כ שויתה נפשה חתיכה דאיסורא, וטעם השני הוא דברי התוס' במס' כתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל דהיכא דיוצאה בלי כתובה לא שייך עיניה נתנה באחר ובפרט אי נימא באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא א"כ נאמנת באומרת טמאה אני במיגו דמאיס עלי: ואני אומר עוד טעם אחר דהיכא דאומרת שזינתה ברצון לא שייך עיניה נתנה באחר והוא עפ"י מ"ש התוס' במס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה סתם אשה לאו לגירושין עומדת אפי' זינתה וכו' וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ע"ש. והא ודאי שזה דוקא שזינתה ברצון שאז אינה יכולה לכופו שיגרשה כיון שהיא פשעה ואסרה עצמה עליו ולא יהיה חוטא נשכר ואבדה כתובתה וכל תנאי כתובה ואעפ"כ הברירה ביד הבעל להניחה גלמודה כל ימי חייה אבל אשת כהן שנאנסה שלא פשעה ולא כלום פשיטא שאם היא רוצה מחוייב בעלה לגרשה ולתת כתובה כיון שנאסרה עליו ולא פשעה מידי אינו יכול לעגנה וא"כ באשת כהן שייך עיניה נתנה באחר שהיא יודעת שאם יאמינו דבריה צריך הוא לגרשה אבל באומרת שזינתה ברצון איך שייך עיניה נתנה באחר ואולי מניחה הבעל לשבת עגונה וצרורה עד יום מותה א"ו מדקאמרה קושטה קאמרה. ועוד אומר אני שסברא זו מפורשת בירושלמי שלהי נדרים על הך משנה בראשונה וכו' קאמר שם בירושלמי אסטרטיות נכנסו לעיר ובאתה אשה ואמרה אסטרטיות חבקני והטיל שכבת זרע בין ברכיי והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמיה דרב יצחק בר טבליא באשה אחת שאמרה הביאם שלי פיתני אמר לה אין הביאם אסור ואסרה, הכא אמר ואסרה הכא את אמר והתירה תמן באתה לאסור עצמה והתירה ברם הכא באתה להתיר עצמה ואסרה. הנה הפני משה פירש שעובדא השניה בפנוים מיירי ושאלה אין הביאם אוסר היינו ששאלה אם הוא יהודי או ערבי שאוסר בביאתו בתרומה ואמרה שהוא ערבי ואסרה: והנה במחילת כבודו שגה כמה שגיאות שאם היא פנויה פשיטא שאוסרת עצמה דמה סברא יש בפנויה לומר שמשקרת בשלמא נשואה עיניה נתנה באחר ולמאי הילכתא איצטריך בירושלמי עובדא דא, ועוד שהקשה מ"ש רישא הא ודאי שאני דשם אמרינן עיניה נתנה באחר, ולכן נלענ"ד שטעות נפל בירושלמי וכך צריך להיות תמן באתה להתיר עצמה והתירה ברם הכא באתה לאסור עצמה ואסרה, דברישא אמרה אסטרטיות חבקני דהיינו שחבקה בזרועותיו עד שלא יכלה להנצל ואנסה והטיל ש"ז בין ברכיי דהיינו שנבעלה באונס ובזה באתה להתיר עצמה מבעלה להנשא לאחר שהרי אם נאנסה חייב לגרשה ואינו יכול לעגנה ולכך התירה לבעלה ולתרומה דאמרינן עיניה נתנה באחר, אבל בעובדא שניה שאמר הביאם שלי פיתני וזינתה ברצון באתה לאסור עצמה על בעלה אבל לא באתה להתיר עצמה לשוק שהרי הברירה ביד בעלה להניחה יושבת כל ימי חייה וא"כ ליכא למימר עיניה נתנה באחר ובודאי קושטא קאמרה ולכן אסרה על בעלה וגם לתרומה. אבל כיון שדבר זה מבואר בפוסקים הראשונים מפורש להיתר אפי' אמרה שזינתה ברצון ועיין ברמב"ם פ' כ"ד מאישות הלכה י"ח וכן הוא בש"ע סי' קט"ו וכן נלע"ד מוכח שהרי כמה נתחבטו על משנה אחרונה איך משום עיניה נתנה באחר התירו אשה שלפי דבריה היא אסורה והר"ן רצה לומר דאפקעינהו לקידושין וקצת פוסקים דבדבר גדול כזה שראו שהנשים נותנות עיניהן באחר יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. והנה כל טורח זה למה הי' להם לחכמים לתקן שרק לענין זה אינה נאמנת לכוף את בעלה לגרשה ושהברירה ביד הבעל שלא להאמינה לענין גירושין אבל לא להתירה לבעלה ואז ממילא לא תשקר משום שנתנה עיניה באחר דשמא לא יגרשנה בעלה א"ו היכא שנאסרה עליו שוב ממילא מגרשה וסומכת על זה. ואמנם יש לדחות דבשלמא באונס לא אבדה כתובתה ולא תנאי כתובה וכל זמן שאינו מגרשה חייב במזונותיה ובכל חיובי בעל לאשתו ובזה ודאי סומכת שיגרשנה כדי לצאת משיעבודי הבעל לאשה אבל ברצון שאבדה כל תנאי כתובה מהי תיתי יגרשנה. אך אעפ"כ אין בנו כח לחלוק מסברא על הראשונים אפילו להחמיר ובפרט שחידוש זה גופא שחידשו התוס' בריש זבחים שאשה שזינתה ברצון לא יהיה הבעל מחוייב לגרשה חידוש הוא ולא מצאתי להם חבר בפוסקים הראשונים:
ובדברי הירושלמי בשילהי נדרים הנ"ל נראה לי פירוש אחר בדברי הירושלמי ולא נצטרך להפך הגירסות. והנה בזה ודאי פירוש המלה הביאם שלי שפירש הפני משה לשון בהמה נכון הוא וכמה פעמים בירושלמי א' מיחלף עם ה' גם מה שפירש שהביאם לאו ישראל הוא רק ערבי ג"כ יפה כיון, ואמנם אמינא טעמא שאמרה הביא"ם שלי ולא על שם שהיה שומר בהמות כמו שפירש הפני משה אלא דבר גדול דברה האשה הזאת להראות פנים שתהיה מותרת לבעלה והוא עפמ"ש ר"ת בכתובות ד"ג ע"ב בד"ה ולדרוש כו' דביאת מצרי כבהמה ולא שייך בביאת מצרי כשם שאסורה כו' והתוס' השיגו עליו כו' ואיכא למימר שהאשה אשה חכמה היתה וסברה כסברת ר"ת שביאת מצרי וערבי כבהמה וגם היתה סוברת שגם לבעלה אינה נאסרת ע"י ביאת מצרי ולכן אמרה הביאם שלי פיתני וקראתו ביהם לומר שביאתו כבהמה ואינו אוסר אותה על בעלה, והשיבה ר' יצחק אין הביא"ם אוסר בלשון בתמי' וכי אינו אוסר אף שהוא כבהמה היינו לענין יחוס זרע אחריו וכדחיית התוס' לר"ת ואסרה וקאמר החילוק בין רישא לסיפא תמן באתה לאסור עצמה שאמרה אסטרטיות כו' ואמרינן עיניה נתנה באחר והתירה ברם הכא באתה להתיר עצמה לבעלה שהרי להכי קראתו ביהם שהוא כבהמה וא"כ ליכא למימר עיניה נתנה באחר ולכן אסרה, וזה יותר נכון שאין צורך להגיה ולהפך הגירסא בירושלמי. וא"כ לפ"ז אדרבה מוכח להיפך דהיכי דבאתה לאסור עצמה ואפי' אמרה ברצון נבעלה ג"כ אמרינן עיניה נתנה באחר דאל"כ לא הקשה בירושלמי מידי ולמה הוצרך לתת טעם שבאתה להתיר עצמה הרי אפי' באתה לאסור עצמה היתה אסורה. ומעתה יצא לנו שאם הבעל לא היה אומר שמאמינה היתה מותרת ומה שאומרת דרך וידוי כבר כתבתי שזה לא מקרי רגלים לדבר ובאמת בעל חוות יאיר שכ' בסי' ע"ב שאם אמרה דרך וידוי אסורה לא מצאתי ראיה לדבריו. ובגוף הדין שתהא נאמנת לאסור עצמה למשנה ראשונה מצד הדין דעת הר"ן שם בנדרים דמצד הדין מעולם לא היתה נאמנת אלא שחכמים אמדו דמסתמא קושטא קאמרה דהרי מילתא כסיפא לה ואח"כ במשנה אחרונה חזו דנותנות עיניהן באחר כו' העמידו הדבר על צד הדין ע"ש, א"כ לפ"ז איכא למימר אפי' במקום דלא שייך עיניה נתנה באחר ג"כ אינה נאמנת שמה שאמרו במשנה דנדרים חזרו לומר שלא תהיה אשה נותנת עיניה וכו' זהו טעם של עיקר הדבר שבטלו התקנה הראשונה שתהיה נאמנת וכיון שכבר בטלו התקנה שוב נשאר הדין שאינה נאמנת להפקיע עצמה משיעבודה לבעלה ושוב לא חילקו בין מקום דשייך נתינת עיניה באחר ובין מקום דלא שייך וכבר ביארתי זה בחיבורי בסי' ע' הנ"ל:
ובדין אם הבעל יכול לומר שמאמינה שהרמ"א בסי' קע"ח ס"ט בהג"ה מביא בזה ג' דיעות חלוקות י"א שהוא נאמן וי"א בזה"ז שיש חר"ג מנדין אותו וי"א שכופין אותו ומשמש עמה: הנה באמת לכוף אותו לשמש קשה מאוד להאכיל לאדם דבר האסור לו ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ורוב הטעמים לא שייכים בדידיה כי לא שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין וכן לומר שיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה עיין בר"ן שילהי נדרים כל אלו הטעמים די לאמרם על חז"ל בעלי תלמוד לא על הגאונים שאחר התלמוד ובפרט שלא מצינו לר"ג מ"ה שתקן כן בפירוש באומר שאסורה עליו ואף הר"ש מאיברא במרדכי פרק האומר שאמר שכופין אותו לא אמר רק הבעל שאמר שזינתה אשתו אבל איהי הכחישתו ובזה אמר דא"כ מיעקר תקנת רגמ"ה שכל אחד יאמר כן, וגם בזה נלענ"ד דלא אמר הר"ש תלא באין הבעל רוצה ליתן כתובתה אבל ברוצה ליתן כתובתה אף שאם היא אינה רוצה ליטול גט וכתובה אין בידו להכריחה מחמת תקנת וחרם רגמ"ה מ"מ גם לדידיה אפי' בכשירה שבנשים שוב אי אפשר לחייבו לשמש עמה, וכן מבואר בדברי רמ"א עצמו בסי' ע"ז סעיף א' בהג"ה דאם רוצה לגרש וליתן הכתובה דשוב אינו עובר בלאו דלא יגרע ודברי רמ"א בודאי הם אפי' בזה"ז דאיכא חרם ר"ג מ"מ אף שאינו יכול לגרשה מ"מ שוב הוא אינו משועבד דאי רמ"א קאי בזמן התלמוד א"כ מאי קמ"ל וכמ"ש שם הח"מ בס"ק ג' ואף שהח"מ חולק על הרמ"א מ"מ הב"ש שם בס"ק וי"ו דחה השגותיו והסכים לדברי רמ"א וכן פסק הב"ח ואם זה באשה כשירה ק"ו אם אומר שזינתה פשיטא שאם שרוצה לגרשה וליתן כתובתה שאין כאן חרגמ"ה ואין עליו שום חיוב לשמש עמה ואף אם נימא דלא נתיר לו לישא אחרת אבל עכ"פ שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אם יש בידו כדי כתובתה אפילו להר"ש מאייברא. וגם מע"ל במכתבו ראיתי מרבה טעמים לומר שבודאי שויה חתיכה דאיסורא וכל דבריו בזה נכוחים וטובים וישרים למוצאי דעת. אמנם בהיא עצמה אמרה טמאה אני לך הא ודאי שאין כאן מקום לח"ר גמ"ה ואם הוא מאמינה חייב לגרשה ומ"ש רמ"א בסי' קע"ח שיש אומרים שמנדין אותו על שאומר שמאמינה היינו בחזרה בה ונתנה אמתלא כי רמ"א מביא זה בשם תשובות מיימונית פ' כ"ד מאישות ובשם מהרי"ק. והנה בתשובות מיימונית לא מיירי כלל באומרת טמאה רק באמר הבעל שראה שזינתה ומהרי"ק שם כתב בשם התוס' בנדרים והנה ז"ל בתוס' בשילהי נדרים ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס היתה וי"א דמשמתינין ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ועובר על חרגמ"ה עכ"ל התוס'. וא"כ הך וי"א על סוף דבריהם קאי שחזרה בה ואמרה שבאונס היה ולא עוד אלא שאומר אני שאפי' בזה לא אמרו התוס' דמשמתינן אלא בלא אמר שמאמינה עד שחזרה בה ואמרה באונס אבל אם בעודה עומדת בדיבורה אמר שמאמינה ואז בהיתר אמר ולא עבר על חרגמ"ה ואז אף ששוב חזרה בה איהו אינו מחוייב לחזור בו ונשארת באיסורה. ועל דבר זה עצמו אם הבעל יכול לחזור מדבריו שאמר שמאמינה מצאתי מקום לפקפק וכמבואר אצלי בחיבורי בתשובה הנ"ל ואף שבארתי שם דיכול לחזור בו אם היא חזרה בה מ"מ אינו מחוייב ואינו נקרא בשביל זה עובר על חרגמ"ה דאיהו לא מידי קעביד עתה וכבר נאסרה עליו והיא גופא חידוש הוא לומר על שמאמינה עובר על חרגמ"ה והבו דלא לוסיף עלה:
ואמנם אפי' הבעל עדיין לא אמר שמאמינה והיא עתה רוצה לחזור בה וליתן אמתלא אם מהני לה אמתלא יש לנו נדבר בו. והנה הרא"ש בפ"ב דיבמות סי' ח' כתב ונראה דבסתירה לחוד בלא קינוי אע"ג דאדעתיה דניאוף איסתתר כי הנהו עובדי דשלהי נדרים שריא לבעלה אפי' ליכא טעמא כי התם למשרי דהא קיי"ל דאין אוסרין על היחוד כו' והא דאיצטריך התם טעמא דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא ארכוסי כו' משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם עלה קאי או בשותקת ומודה להכי איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל באומרת טהורה אני שריא בלא הנך טעמי דהתם. ואל תתמה איך מתירין אותה לבעלה הא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו, וי"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרות כן משקרות ולכך נראה להם להתירה וכה"ג אמרינן התם בשילהי נדרים באומרת טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה מיהו אפשר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה עכ"ל הרא"ש. והא ודאי שמ"ש הרא"ש דהתם מיירי שחוזרת בה כו' לא קאי רק על רב ששת שאוכלת בתרומה מיירי שחזרה בה אבל ליכא למימר דקאי על גוף המשנה דנדרים ולומר דמשנה אחרונה מיירי שחוזרת בה דזה ודאי אי אפשר שהרי כך אמרו שם במשנה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה א"כ משמע שאי אפשר לה לאסור עצמה לבעלה כ"א כשתביא ראיה לדבריה וכל זמן שאינה מביאה ראיה אין בכחה לאסור עצמה בדיבורה הרי אף שעומדת בדיבורה שריא. וגם א"ל דהרא"ש במה שאמר מיהו אפשר דהתם מיירי בחוזרת בה כו' קאי על הנהו עובדי דשלהי נדרים דא"כ לא ה"ל למימר מיהו אפשר וכו' אלא ה"ל למימר ועוד י"ל, שהרי זה תירוץ אחר על הקושיא שהקשה ואל תתמה כו':
והנה לפי שלדעתי בפירוש דברי הרא"ש הללו נלאו גדולי חקרי לב קדמאי ובתראי לעמוד על כוונתו ושגו בדבריו ולכן אברר אני כוונתו ועיין בכתבים ופסקים של מהררא"י סימן רכ"ב פירש דברי הרא"ש הללו שלכך לא הקשה ממשנה אחרונה דשילהי נדרים והקשה מהנהו עובדי משום דבמשנה ליכא רגלים לדבר וכן פירש כוונת תוס' ביבמות פ"ב ובכתובות פרק אע"פ לחלק בסברא זו, והגאון בעל מגיני שלמה בתשובותיו פני יהושע באה"ע שאלה א' כ' דהרא"ש מפרש גם משנה אחרונה ברגלים לדבר אלא שמהמשנה לא הקשה דהוי דחינן דמיירי בלא רגלים לדבר אלא מהני עובדי דמיירי ברגלים לדבר ממילא גם משנתנו בכך איירי וגם רב ששת בכך מיירי דעל המשנה קאי והקשה מרב ששת. ואני אומר דברי כולם אחר מ"כ דברי שגגה דודאי יפה הקשה הפ"י שם על הפסקים וכתבים דס"ל דהרא"ש מחלק בין רגלים לדבר א"כ מה הקשה מרב ששת הלא רב ששת על המשנה קאי דמיירי בלא רגלים לדבר, ופירושו של הפ"י ג"כ תימה דאי מכח הני עובדא אמרינן דמסתמא גם משנתנו מיירי ברגלים לדבר א"כ למה הוצרך הרא"ש להקשות מרב ששת ה"ל להקשות מהמשנה עצמה שבמשנה אחרונה התירו אותה לבעלה והרי שויתה חד"א וברגלים לדבר מיירי דומיא דהני עובדי. וזו הקושיא לכאורה היא פליאה על דברי הרא"ש דמה תוקף דבר יש להקשות מדברי ר' ששת לענין תרומה מגוף המשנה לענין היתר לבעלה. ולכן נלע"ד ברור שהרא"ש סובר דמגוף המשנה אין להוכיח דשם מיירי באשת כהן באונס וי"ל כפי מה שתירצו התוס' בשילהי נדרים על משנה זו בשם הר"ר אליעזר דכהן מוזהר על הזונה אבל אין הזונה מוזהרת עליו והתוס' שם הקשו על פירושו דאמרינן ביבמות כל היכא שהוא מוזהר עליה היא מוזהרת עליו ועוד הקשו שהרי רב ששת אומר שאוכלת בתרומה ובזה ודאי היא מוזהרת:
והנה בחיבורי נודע ביהודה (קמא) סי' ע' דחיתי קושית התוס' דלא אמרו ביבמות דגם היא מוזהרת עליו אלא במה דכתיב בהך פרשתא דלא יקחו וס"ל ג"כ דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה משום טומאה ולא משום זונה וא"כ לאו כתיב בהך פרשתא וגם לאו זה דטומאה אינו שוה בכל דטומאה זו באונס אינה אסורה רק לכהנים לכן אין האשה מוזהרת ונשאר רק הקושיא מתרומה וזה דעת הרא"ש דבאמת הרא"ש אינו מחלק כלל בין רגלים לדבר או לאו ולא הוזכר זה בדבריו, ועל המשנה לא קשיא ליה משום דמשנתנו דשילהי נדרים באונס מיירי ולא שייך לדידה חד"א אבל היה קשה על הני עובדי דשם מיירי ברצון וזה שוה בכל וגם היא מוזהרת א"כ אי מיירי באמרה טמאה אני הרי שויתה נפשה חד"א וע"ז משני לפי שראו קלקול כו' ומביא ראיה מרב ששת דמיירי לענין תרומה ובזה גם אנוסה מוזהרת והרי שויתה נפשה חד"א, וזה ברור בעיני שהרא"ש אינו מחלק בין רגלים לדבר או לא לענין שויתה נפשה חד"א. ואמנם הא ודאי לענין להאמינה שטמאה היא ודאי מודה הרא"ש דמהני רגלים לדבר, ומ"ש דהרא"ש סובר כתירוץ ה"ר אליעזר בתוס' נדרים דבזנות ברצון נשארה אסורה כוונתו שהרא"ש לא היה יכול להוכיח ממשנה בנדרים שחכמים התירוה אף במקום שמשוית נפשה חד"א מטעם שרוב האומרות כן משקרות דמתני' איכא למדחי כדברי הר"ר אליעזר אבל כיון שהוכיח הרא"ש מרב ששת שאוכלת בתרומה וממילא מוכח שאף במקום שמשוית נפשה חד"א התירוה חכמים א"כ גם באומרת שברצון נבעלה מותרת ולמה הוצרכו בהני עובדא דנדרים ליתן טעם דאיתתא שריא מטעם דאי עבד איסורא הוי מירכס כו' הרי בלא"ה מותרת מטעם עיניה נתנה באחר א"ו דשם דאיכא רגלים לדבר לא אמרינן עיניה נתנה באחר. והנה הרא"ש קאמר מיהו אפשר דהתם מיירי בחוזרת בה ונתנה אמתלא כו' וכבר ביארתי דזה קאי על דברי רב ששת והדבר תמוה אם נתנה אמתלא למה אמר רב ששת הטעם שלא להוציא לעז על בניה והרי בכל מקום מהני אמתלא ומדוע לא יועיל כאן וגם למה פליג רבא וסובר שאינה אוכלת בתרומה כיון דאפשר בחולין: