אור ברסלב

נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן יג

סימן יב

אמר לה התקדשי לי בשטר זה והנייר שלי מה דינו:

שורש דין זה איתא לענין גט בפ' המביא תניין (דף כ' ע"ב) ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי א"מ ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ומתבאר מדברי רש"י ז"ל בסוגיין ובפרק מי שאחזו (דף ע"ח ע"א) דהיינו טעמא דהנייר שלי דא"מ דכיון דאמר והנייר שלי הרי לא נתן כלום כי אם בתורת שאלה נתן כדי שתתגרש בו ורחמנא אמר ונתן בידה שיתנהו במתנה ואף שהאותיות מקנה קני לה לא חשיב לה נתינה בהכי דאותיות פורחות באויר וכן מתבאר מדברי הר"ן ז"ל שם בסוגיין יע"ש. ולפי טעם זה איכא למידק דהא שם בפרק הנז' ובדף הנז' ע"א א"ר חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי דעלמא אמ"ל רבא מאי טעמא אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי כתבא ליה דלמא וכו' ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי דלמא ונתן אנתינת הגט קאי דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר הרי בהדיא דקאמר תלמודא דונתן דקרא אינו כשאר נתינות דבעלמא דבעינן עד שיהא כדי נתינה אלא הך נתינה אנתינת הגט קאי שישא ויתן לידה ולאו לשון מתנה וזכיה היא לכשנצטרך בו כדי נתינה ומשום הכי מהני אפילו לא יהיב לה מידי וא"כ אמאי גבי והנייר שלי לא מהני מטעמא שלא נתנו לה במתנה כיון דונתן דקרא אנתינת הגט קאי ואין צורך לזכיה כלל. וי"ל דמאי דאמרינן דונתן דקרא אנתינת הגט קאי לאו למימרא דלא בעינן שיתנהו במתנה דהא ודאי לא מפקינן קרא ממשמעותיה לגמרי דמשמע ונתן לה במתנה ושיהא בה כדי נתינה אלא היינו לומר דהך נתינה דהכא איננה ככל נתינות דקרא דעלמא דבעינן נמי שיהא בו כדי נתינה אלא האי ונתן אנתינת הגט קאי כלומר דנתינתו של גט כתוב במשהו אפילו פחות מש"פ חשיב נתינה אבל מ"מ בעינן שיתנהו במתנה דפשטא דקרא דונתן משמע הכי:

אך ק' דא"כ דונתן דקרא לשון מתנה וזכיה הוא התינח בכתבה איהי את גיטה דמהני דאע"ג דלא יהיב לה מידי דמשלה נתנו לה מ"מ שפיר קרינן ונתן דהא כיון דרבנן אקנויי אקנו לבעל הו"ל כשלו בשעת נתינה וכן אם כתב הגט בפחות מש"פ ש"ד דקי"ל דאסור לגזול פמש"פ ובכן נמצא דאינו הפקר וקרינן ונתן אבל כתבו על איסורי הנאה היכי מהני כיון דאין לבעל זכותא בגווייהו דהפקר הם וכעפרא בעלמא דמי וא"כ לאו דבר הצריך נתינה הוא ונהי דלא בעינן בנתינה זאת כדי נתינה מ"מ ממשמעותיה דקרא דונתן דהוי לשון זכיה משמע דוקא בדבר דאית ליה לבעל זכותא בגוויה לא כן א"ה דלא שייך ביה נתינה וזכיה. וי"ל דבכתבו על איסורי הנאה נמי שפיר קרינן ונתן דנהי דא"ה הוי הפקר מ"מ כיון שכתב הבעל הגט בהם הרי יש לבעל זכותא בגווייהו בשבח שהשביח הנייר בכתיבתו ולא הוי הפקר לכל דאף על גב דאיהו אינו יכול ליהנות הנאת גופו מהם הרי יכול לגרש בו אשתו אפי' לכתחלה כ"ש לעיל מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו ומשום הכי לא חשיב הפקר ובכן שייך שפיר נתינה בהו ודומה לזה כתב הר"ן ז"ל בנדרים דמי שמודר הנאה מחבירו ונתן לו מתנה שזוכה בה אעפ"י שאסור ליהנות ממנה לענין להורישו לבניו או בא בע"ח וגובה ממנה יע"ש ועיין לעיל בדין איסורי הנאה שהובא ס' זו באורך נמצא שאעפ"י שאין למקבל מתנה יכולת ליהנות מידי דמקרי הנאה עכ"ז זוכה בה ודון מינה ואוקי באתרין הכא בא"ה דנהי דאין יכול ליהנות מהם מידי דמקרי הנאה עכ"ז לא הוו הפקר וזכותא אית ליה בגווייהו לענין זה שיכול לגרש בו את אשתו:

ברם אכתי איכא למידק מהא דאמרי' בסוגיין שם בעא מיניה רבא מר"ן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך מהו ופשטינן דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה ואם איתא דפשטא דונתן דקרא הוא לשון מתנה וזכיה א"כ היכי מהני בכה"ג כיון שלא ניתן לה גוף הגט מחמת הגירושין כי אם מחמת פרעון כתובתה ורחמנא אמר ונתן שיתן בתורת מתנה ולא מחמת דבר אחר דנהי דלא בעינן כדי נתינה מ"מ כל דהו שנותן לה צריך שיהיה בתורת מתנה. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' דאזיל בשיטת רש"י ז"ל בטעם הענין ותמה ע"ז וכתב ז"ל ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הו"ל כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך עכ"ל ואפשר שרש"י ז"ל שכתב דטעמא דהנייר שלי הוא משום דאותיות פורחות באויר אזיל לשיטה זאת דכיון דאמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך הו"ל כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתך אעפ"י שסתמיות דברי רש"י ז"ל אינן מורין כן. דבר הלמד מענינו דלדעת רש"י והרשב"א והר"ן ז"ל היינו טעמא דהנייר שלי דא"מ משום דבעינן ונתן וליכא:

אמנם ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גירושין שכ' וז"ל הרי זה גיטך והנייר שלי א"מ שאין זה כריתות עכ"ל נראה מדבריו אלה דלא ס"ל כטעם רש"י ז"ל דהוי טעמא משום דכתיב ונתן אלא טעם אחר איהו מפני שאין זה כריתות דכריתות לא הוי כל שהבעל משייר בגיטא זכותה בגוויה ולאו היינו טעמא משום דכתיב ונתן אלא משום דכתיב וכתב לה ס' כריתות ונתן בידה דמשמע ס' כריתות ונתן בידה דמלת ספר כריתות נדרש לאחריו ונתן וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"א מה' גירושין וז"ל ומנין שאינו נותנו לו אלא בתורת גירושין שנאמר ס' כריתות ונתן בידה וכו' שיתן אותו בתורת שטר כריתות עד כאן לשונו. נמצא דדרשינן לקרא כאלו אמר ונתן בידה ס' כריתות וע"כ במשייר זכותא בגוף הגט באומר והנייר שלי לאו כריתות הוא דפשט הכתוב ונתן ס' כריתות משמע שיתן נתינה באופן שבנתינה זאת יקרא עצומו של גט ס' כריתות הן במה שכתוב שהוא כריתות לגמרי דמתירה לכ"ע ואינו משייר לשום אדם הן בגופו של גט לא כן במשייר הנייר לעצמו דאינו נקרא ס' כריתות לגמרי דנהי דהכתיבה שבתוכו ענינה כריתות לגמרי בינו לבינה מ"מ גוף הנייר אינו כרות:

ולעד"נ דטעמו של הרמב"ם ז"ל שמיאן בטעם רש"י ז"ל היינו משום דאיהו ס"ל דונתן דקרא לאו לשון מתנה וזכיה הוא כמו שנראה פשטא דתלמודא דקאמר דלמא אנתינת הגט קאי שישא ויתן הגט לידה ולאו לשון מתנה וכן פשטא דתלמודא דהאומר התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך ודחיקא ליה מלתא מה שכתב הרשב"א דהתקבלי גיטך ומחלי כתובתיך קאמר. ושורש טעם זה שכתב הרמב"ם דכל דגיטא אגיד גביה דבעל ואית ליה זכותא בגוויה לא חשיב כריתות בהיות שלא שייר בענין הגירושין כלל נראה לע"ד דלמדו הרמב"ם מההיא דגרסינן בפ"ק דגיטין (דף ט' ע"א) עלה דברייתא דקאמר התם ר"מ אומר הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח א"ר אשי אנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה ע"כ וכתב הרי"ף בהלכותיו וז"ל פירושא דמלתא הכי הוא משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה כיון דשייר קרקע כ"ש וכתב הכי בגיטא הו"ל לרביה זכותא בגוויה וכגון זה לא הוי כריתות דבעינן דלהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא עכ"ל מפורש יוצא מדבריו דכל גיטא דעבדא דמשויר זכותא לרביה בגוים לאו כריתות הוי וכ"כ הרמב"ם ז"ל ברפ"ז מה' עבדים וז"ל גט שחרור צריך שיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבין אדוניו ולא ישאר לארון שום זכות בגוויה לפיכך הכותב לעבדו עצמך ונכסים קנויין לך חוץ ממקום פ' אין זה כורת והגט בטל עכ"ד נראה בהדיא מדבריו שדעתו כדעת הרי"ף וכמו שכתב מרן הכ"מ שם יעיש דהיינו טעמא דשייר קרקע כל שהו משום דשייר זכות בגוף הגט שמה שכתב בתיך הגט חוץ מקרקע כ"ש חשיב כאלו שייר גוף הנייר עצמו דבעינן שיהיה כל זכות הגט לעבדא והכא יש לו לאדון זכות בגוויה לראיה ששייר קרקע כל שהו ולא הוי שלו לגמרי וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפ' מי שמת (דף קמ"ט) בד"ה שייר קרקע כל שהו וז"ל ובמסקנא מפורש משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה דכיון דיש לבעל העבד זכות בשטר שכתוב בו ששייר קרקע כל שהו לא הקנה לו השטר לגמרי שגם זכות האדון כתוב בו הלכך לא קרינן ביה ספר כריתות עכ"ל וכן כתב שם רשב"ם ז"ל בסוגיין כדברי התוס' ממש יע"ש:

הן אמת דאיכא למידק על זה מההוא דאמרי' בפ' השולח (דף מ' ע"א) הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים א"מ ומסיק שם דהכא במ"ע דאמר צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור עד כאן דהדבר קשה דר"מ עצמו איהו הוא דקאמר דאם שייר קרקע כל שהוא לא מהני מטעם דאית ליה זכותא בגוויה ולאו כרות גיטא א ומ"ש הכא דס"ל לר"מ דמקודשת ומשוחררת מטעם שיש בלשון הכתוב בשטר הרי את מקו' לי לשון שחרור דנהי דיש בו לשון שחרור מ"מ בעינן כרות גיטא וליכא שהרי אית ליה לאדון זכותא בגויה בשטרא במה שכתוב בו שהיא מקודשת לו ושטרא ראיה הוא לו לבל ירים איש זר את ידו לקדשה ולא גרע ממשייר קרקע כל שהו דחשבינן ליה זכותא בגויה ויש לחלק ודוק:

אמנם איכא למידק עוד מההיא דאמרינן בפרק המגרש (דף פ"ד ע"ב) ת"ר כל התנאים פוסלים בגט דברי רבי וחכמים אומרים כל שפוסל ע"פ פוסל בכתב וכל שאינו פוסל ע"פ אינו פוסל בכתב וכו' א"ר זירא מחלוקת לפני התורף דרבי סבר גזרינן ע"מ אטו חוץ ורבנן סברי לא גזרינן ע"מ אטו חוץ אבל לאחר התורף ד"ה כשר וכו' ע"כ נמצא דמפשט כל הסוגיא שם נראה דאפילו לר' דפוסל כתיבת התנאי בגט היינו משום דגזרינן ע"מ אטו חוץ והדבר תימה דתיפוק ליה דבטל הגט מן התורה בכתיבת התנאי בתוכו מחמת עצמו דבעינן כריתות וליכא דהא אית ליה לבעל זכותא בגוויה לראיה דאית ביה בקיום התנאי ולא גרע משייר קרקע כ"ש ואין לומר דהכא מיירי בכותב בתוכו תנאי דאם תעשה דבר פלוגי דבתנאי דאם אין הגט חל אלא לאחר קיום התנאי דבהכי לא שייך למימר דחשיב אית ליה זכותא בגוה כיון שבשעת חלות הגט הרי נתקיים התנאי ולא נשאר לו שום זכות וקודם קיום התנאי אין שם שום חלות הגט כי אם כפקדון הוא אצלה דהא ליתא דבכל לישנא דתלמודא שם נקט לשון ע"מ דקי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכיון שהוא כמעכשיו כיון דבקיום התנאי נמצא הגט חל למפרע משעת נתינה ובאותה שעה הרי אית ליה זכותא בגוויה ועוד אפי' דנדחיק עצמנו לומר דהאי ע"מ לאו דוקא הא לא אפשר לומר דא"כ אדנגזור גזרה רחוקה ע"מ אטו חוץ תיפוק ליה דגזרינן תנאי דאם אטי תנאי דע"מ ומעכשיו. ואפשר לומר דהרי"ף ז"ל ודעמיה מפרשים לסוגיין דכל התנאים פוסלין בגט דמיירי בכותב התנאי בגט ואח"כ נמלך ומחקו ונתנו לה סתם בלי שום תנאי דבכי האי גוונא לא שייך למימר אית ליה זכותא בגויה דמאי דקפיד קרא הוא דוקא אשעת נתינה שיהיה כרות בידה הן בגופו הן במה שכתוב בתוכו אבל בשעת כתיבה לא איכפת לן אי כתב ליה אדעתא דלישייר זכותא בגויה כל שכתבו אדעתא דשיור בעיקר הגירושין ובכן הוצרכו למימר דה"ט דרבי דגזרינן פ"מ אטו חוץ דהיינו חוץ שכתבו ואח"כ מחקו דלא הוי כריתות אבל לעולם דבתנאי דכתבו וקיימו אף בשעת נתינה ד"ה אפילו לרבנן לא הוי גט כלל דלאו כרות גיטא הוא והא ליכא למימר דא"כ נימא דהגזירה הוא דגזרינן תנאי שמחקו ולא קיימו אטו תנאי שקיימו בשעת נתינה דהא ודאי ליתא דלא טעו אינשי בהכי ומאי דגזרינן אטו חוץ שהוא גזירה רחוקה לאו דטעו אינשי בין תנאי לחוץ דהא ודאי ידעי דהפרש ביניהם אלא הכונה דגזרי' דלמא יטעו לומר דכשם שבתנאי שאם מחקו המחיקה מועלת בו ליחשב כריתו' אפי' שאם לא מחקו וקיימו לא הוי גט דלא הוי כריתות הכי נמי בכתיבת חוץ מחיקה והא מועלת בו וכעין פי' זה פירשו התוס' בסוגיין שם בד"ה כל התנאים יע"ש:

שוב ראיתי להטור ז"ל בא"ה (סי' קמ"ז) שהביא תשובה אחת להרי"ף ז"ל וז"ל הנותן גט על תנאי צריך שימסור הגס לאשה וכו' אבל לכתוב התנאי בתוך הגט או מאחוריו אינו רשאי שאם כתבו בתוכו הו"ל לבעל זכות בגוויה ואינו כריתות עכ"ל נראה להדיא מתשו' זאת דאזיל לשיטתו מ"ש גבי עבד דכל דאית ליה זכותא בגוויה לאו כרות גיטא הוא ובכן עכצ"ל כי היכי דלא תיקשי ליה סוגיין דהמגרש שמפרש הסוגיא כמ"ש. וכן ראיתי למורי הרב הי"ו בספרו הבהי"ר ספר קרית מלך רב בפס' מהלכות גירושין שישב תשובת הרי"ף הנז' בדרך זה יע"ש. עוד ראיתי למורי ורבי הי"ו שעמד בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח שכתב וז"ל כתב תנאי בגט אחר שגמר לכתוב תורף הגט הרי זה כשר וכו' אבל אם כתבו קודם התורף אפילו כתב ע"מ כך וכך הרי זה ספר כריתות שהרי לא נשאר לו זכות בגט וכו' ע"כ דדבריו תמוהים דהאיך כתב דהויא ס' מגורשת מטעם שאין ברירה וכמו שכתב ה"ה ז"ל שם ונתן טעם למה יהיה הגט בטל שהרי לא נשאר לו זכות בגט כנראה בהדיא דכתיבת התנאי לא חשיב זכותא בגוויה ואפילו בתנאי דע"מ שהוא כמעכשיו דע"מ נקיט בלשונו ואיהו גיפיה כתב בההיא דעבד דחוץ מקרקע פ' דלאו גיטא הוא והניחה בצריך עיון יעו"ש:

ולעד"נ ליישב דאיהו ס"ל דע"כ לא נאמר דבשייר שום זכותא בגט לאו כריתות הוא אלא כשאותו שיור הוא לעולם דלעולם אגיד גביה אותו זכות וכגון ההיא דעבד שכתב בתוכו חוץ מקרקע כ"ש דאותו שיור הוא לעולם אבל גבי כתב התנאי דמעכשיו בגט דאין השיור ההוא לעולם כי אם עד שיתקיים התנאי חשיב כריתות דלא קפיד קרא אלא שיתן לה נתינה באופן שיבא לכלל כריתות לאחר זמן ואע"ג דבמשייר בענין הגירושין באומר חוץ מפ' כתב הרשב"א בפ' המגרש בההיא שמעתתא דד' זקנים דאפילו אומר חוץ מפ' לל' יום לא הוי כריתות אעפ"י שאין שיורו לעולם דהתם היינו דוקא מפני שמשייר בעיקר הגירושין ואפילו שיור לשעה לא חשיב כריתות אבל היכא דמשרא שרי לה לכ"ע לגמרי האי שיורא דגופא דגיטא לא אלים כולי האי ובהיות שאין שטרו לעולם ש"ד. ותבלין יש לחלוק זה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח דין י"א וז"ל הרי זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך ל' יום ה"ז גט ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אינו גט שהרי אין זה כריסות וכו' הרי בהדיא דבתנאים נמי כל דאגיד גביה לעולם לא חשיב כריתות אבל למתנה לזמן מה מהני וכן נמי במשייר זכותא בגופו של גט לא חשיב שיור אלא כגון חוץ מקרקע פ' דהוי שיור לעולם דאע"ג דהא אפשר למפסקיה להאי שיור כשימכור האדון אותו קרקע לאחר לא מהני שהבעל עצמו אינו מפסיק בשיורו מחמת עצמו דהרי אם היה בידו הקרקע למולם עומד שיורו נמצא דלא בא לכלל כריתות מחמת עצמו כי אם ע"י שאינו בידו הקרקע ומעשה אחר גרם לכריתות ולא ממילא נמצא בא לכלל כריתות כאומר חוץ מקרקע פ' לל' ל דאי בא לכלל כריתות מחמת עצמו וכל כי האי גוונא לא חשיב כריתות כלל תדע שהרי גבי ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם הרי אפשר למפסקיה ע"י שימות אביה ומותרת ליכנס ועכ"ז לא חשיב כריתות כיון שבהיות אביה חי שיורו עומד לעולם ומחמת מיתת אביה הוא דנכר' ולא הוי מתיר מה שאסר כדי שיחש' כריתות וכמ"ש ה"ה ז"ל שם לדעת הרמב"ם יעו"ש. נמצא כפי זה דדעת הר"מ כל דשייר זכותא בגוף הגט ואין שיורו לעולם ש"ד ולדעת הרי"ף ז"ל אפילו שיור לזמן מה לא חשיב כריתות כיון ששייר בגוף הגט ולא דמי לתנאין דעלמא דאינו נוגע זכותו בגופא דגיטא ולפיכך כ' דבכותב התנאי בגט לאו כריתות הוא. ודע דהרי"ף מיירי בתנאי דמעכשיו דוקא דבתנאי דאי לא שייך למימר אית ליה זכותא בגוויה כמ"ש לעיל והכי נראה מדבריו שכתב בתחלת דבריו וכותב גט על תנאי צריך שימסור הגט לאשה כדי שלא יוכל לבטלו ואם בתנאי דאם מיירי אפי' שיתן ביד האשה יכול לבטלו דבהכי ניחא לדעת הרי"ף ז"ל ההיא דפ' המביא תניין (דף כ"א ע"ב) אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף ואמרינן בגמ' דחיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ולדעת הרי"ף תנאי כתוב בתוך הגט מאן דכר שמיה א"כ למאי ניחוש לה כיון דמסתמא הוה בכשרות ולא נכתב תנאי בו לפוסלו אמנם הדבר פשוט דחיישי' דלמא הוה ביה מנאה דאם דאין הגט חל אלא בקיום התנאי דש"ד וראיתי להרב בה"ע במאמר ז' כתיבת גיטין ושטרות שכתב גביה הך מתני' וז"ל מהכא שמעי' דכתבינן תנאה בגיטין עכ"ל ובאות תי"ו תנאי כתב תשובת הרי"ף הנז' וחלק עליו וכתב וז"ל ומסתברא נמי מדגרסינן בפ' כל הגט אבל מכאן עד י' ימים לא חיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה וגרסינן נמי גבי אם מתי הלכה כר"י בע"פ אם לא דש"מ דתנאה בין בע"פ בין בכתב עכ"ל:

ודבריו תמוהים דמה ראיה מייתי מההיא דאין כותבין ע"ד שיכול להזדייף דאפשר למדחי דהתם חיישינן דלמא הוה ביה תנאה דאם וזייפתיה דבהא אזיל ומודה הרי"ף דכתבינן ליה בגיטא דלא שייך ביה למימר אית ליה זכותא בגוויה כיון דבשעת חלות הגט הא לא נשאר לו שום זכות כמ"ש. והיותר תימא בדבריו ממה שהביא ראיה מההיא דאי מתי דפ' מי שאחזו דאין משם שום ראיה ואדרבא אפשר לדקדק משם איפכא דהכי איתא התם עלה דמתני' הרי זה גיטך אי מתי אמר רב הונא וחילצת ומוקי תלמודא התם דמספקא ליה לר"ה אי הלכה כר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח או לא ופריך דהא אמר רב הונא הלכה כר"י ומשני מספקא ליה אם הלכה כר"י בע"פ או לא ואם איתא דתנאה איתיה בין בע"פ בין בכתב אמאי סתם תלמודא מספקא ליה אם הלכה כר"י בע"פ וכו' כאלו סתם תנאי דגיטא הוא בע"פ והכי הול"ל הכא במאי עסקינן במתנה בע"פ ומספקא ליה וכו' ועוד י"ל כן מהא דפריך תלמודא התם ומי מספקא ליה והתנן הז"ג אם לא באתי עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט ותני עלה רבותינו התירוה להינשא וכו' כר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח ואם איתא דתנאה דגיטא אפשר בכתב אמאי לא מוקי תלמודא דהך מתני' מיירי בכותב התנאי בתך הגט ואע"ג דנקט מתני' לישנא דהז"ג וכו' דמשמע דמתנה בע"פ בשעת נתינה הא אפשר למימר דמיירי בנכתב בתוך הגט ועם כל זה נקט התנאי בשעת הנתינה לאשמועי' דלר"י שהוא סובר דבתנאי דבע"פ לא אמרינן זמנו של שטר וכו' דלא נימא דאפי' בכותב התנאי בתוך הגט כל שהתנה בע"פ ולא פירש מהיום לא אמרינן זמנו של שטר קמ"ל דכיון דנכתב בגט זמנו של שטר מוכיח או נאמר דאתא לאשמועינן דכותב התנאי בגט צריך שיתנה בשעת נתינת הגט דאל"כ דלמא בטולי בטלי' לתנאי דכתב בגיטא כיון דנתן סתם. באופן שדברי הרב העיטור ז"ל תמוהים בעיני וצל"ע:

איך שיהיה נמצינו למדין דבענין דינא סברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל מתוך סוגיין דהכותב נכסיו לעבדו וכו' דכל דאית ליה לאדון או לבעל זכותא בגוויה דגיטא בכל דהו לאו כריתות הוא ואיכא למידק על ס' הרי"ף והרמב"ם ז"ל מההיא דאמרינן בתמורה (דף כ"ה ע"א) האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמותה דברי ר"י הגלילי וחכמים אומרים דבריו קיימין ע"כ והרי"ף ז"ל הביא ברייתא זאת בפ' השולח ופסק כרבנן ולכאורה ק' דהא גיטא בעינן דלהוי כוליה לעבדיה ולא יהא לרבו זכות בגוויה והכא כיון שכתיב בו וולדך עבד לאו כרות גיטא הוא וע"כ צ"ל דס"ל להרי"ף דהאומר לשפחתו בדוקא הוא דהכי קאמר לה בע"פ אבל בשטר כתוב את בת חורין בסתם:

אמנם ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' עבדים דין ד' שפירש דלשנא דהאומר לאו דוקא שכתב וז"ל הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין את שפחה וולדך ב"ח לא אמר כלום שזה דמי לשחרר חציה עכ"ל ודבריו תמוהים טובא דאיך כתב ברישא דבריו קיימים הא כיון דכתב הכי בשטר אית ליה זכותא בגוויה ולאו כריתות הוא דהא ודאי אי לא דכתב הכי דהולד עבד כל שהשפחה מעוברת ושחררה סתם גם הולד משוחרר כיון דהרי היא מעוברת לפנינו ואי דעתו לשייר העובר הו"ל לפרש תדע שכן הוא דאל"כ למה הוצרך הר"מ ז"ל ליקח מציאות דין זה במפרש וולדך עבד ולא נקט סתם הכותב לשפחה מעוברת את בת חורין ולדה עבד דמשמע דבסתם נמי לא שחרר את הולד ומדנקט הדין במפרש ש"מ דכל שהיא מעוברת לפנינו שפחה כמות שהיא קאמר והולד נמי שחרר כל שלא שיירו בפי' ואע"ג דהרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ז מה' מכירה דין ז' דהאומר לחבירו שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד דמשמע דוקא אם אמר מעוברת אבל אם אמר שפחה סתם לא מכר את הולד עכ"ל לחלק ולומר דהתם מיירי כשאין השפחה לפניהם בשעת הקנין ומשום הכי אם אמר מעוברת מכר את הולד ואם אמר סתם לא מכר את הולד דהא שפחה סתם קא"ל ובידו ליתן שפחה ריקנית והשתא דיהיב האי דהיא מעוברת הולד שלו אבל מ"מ אם השפחה מעוברת לפניהם ואמר המוכר שפחה זאת אני מוכר לך ודאי דמכר את הולד דאל"כ הו"ל לפרש הואיל והלוקח רואה שהיא מעוברת וכל שלא פירש שפחה זאת כמות שהיא קא"ל וגם הולד מכר עמה והטור בח"מ (סי' ר"כ) כתב בשם הרא"ש דאפילו אמ"ל שפחה זאת סתם מכר את הולד יע"ש וע"כ היינו טעמא כמ"ש דכיון דאמר שפחה זאת דמשמע מות שהיא לפניך וראה שהיא מעוברת ודאי מכר את הולד וכמ"ש בעל הדרישה ז"ל שם ופשט סוגיין דתמורה מורה הכי דהכי קאמר ר"י הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קסבר ר"י אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו דמשמע דוקא אם שיירו בפירוש אבל הפריש חטאת מעוברת סתם הקדיש איתה וולדה נמי וה"ט משום דכיון דאמר בהמה זאת חטאת אפילו שלא פירש הקדיש הולד בכלל וא"כ הוא הדין במשחרר שפחתו סתם כיון שהיא מעוברת כמות שהיא שחררה וגם הולד משוחרר וכן כתב הרדב"ז בתשובה ח"ב (סי' קפ"ז) באורך יע"ש. וא"כ קשה טובא דכיון דפירש בתוך השטר ולדך עבד הרי אית ליה זכותא בגוויה ולאו כריתות הוא:

ודנה הראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו אם כן רישא אמאי דבריו קיימין אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא וסיפא לא אמר כלום או משום דאינו בעולם או משום דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו ובאמת שהיא השגה גדולה על הרמב"ם שהרי כיון דס"ל עובר ירך אמו ומהאי טעמא בסיפא לא אמר כלום דהוי כמי ששחרר חציה א"כ ברישא נמי הול"ל במשחרר חציה ואמאי דבריו קיימין. ולעד"נ לומר דודאי הר"מ ז"ל דעתו לפסוק עובר ירך אמו כמו שנראה בסיפא ומ"ש רישא דבריו קיימין לאו למימרא דבריו קיימין והשפחה משוחררת דהא ודאי אי אפשר אם משום דהשטר פסול הואיל ואית ליה לרביה זכותא בגוויה כאמור ואי משום דעובר ירך אמו והוי כמשחרר חציה כמ"ש בסיפא אלא הכונה לפסוק כחכמים דדבריו קיימי' לאפוקי כר"י הגלילי דקאמר דולדה כמותה מגזרת הכתוב דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה כדאיתא בסוגיין דלדידיה שפיר היתה משוחררת הואיל ואין שיורו שיור אלא דבריו קיימים לומר דשיורו שיור אבל לעולם דגם השפחה אינה משוחררת מהטעמים הנז' ולא הוצרך לפרש דבריו מטעם דסמוך ונראה כתב לעיל בראש הפרק דכל דאית ליה זכותא בגויה לאו כרות גיטא הוא וסמוך ונראה נמי ביאר דעתו בסיפא דעובר ירך אמו והוי כמשחרר חציה וכגון דא אינה צריכה לפנים ובאמת שדברי הראב"ד ז"ל י"ל שהרי מדלא השיג על דברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש בראש הפרק דכל דאית ליה זכותא בגויה לאו כריתות הוא משמע דס"ל כוותיה דהא דס' הרי"ף היא וא"כ איך ס"ל הכא דבכותב את ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין לגמרי והשפחה משוחררת כיון דהשטר פסול מחמת עצמו דאית זכותו לרביה בגוויה:

שוב ראיתי דהראב"ד נמי אפשר דאיהו נמי הבין בדברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש דלעולם השפחה אינה משוחררת מטעם דהשטר פסול וכוונתו להשיג על הר"מ דמסוגיא דתמורה הנז' נראה דאם עובר ירך אמו לכ"ע אם שייר הולד לאו שיורו שיור דהרי אמרי' התם לימא אם שיירו משוייר תנאי היא דתניא האומר לשפחתו מעוברת את בת חורין וולדך עבד ולדה כמותה דברי ר"י הגלילי וחכמים אומרים דבריו קיימים מאי לאו בהא קמפלגי דר"י סבר אי שיירו אינו משוייר ורבנן סברי אם שיירו משוייר הרי מבואר דלמ"ד עובר ירך אמו ע"כ ס"ל דאם שיירו אינו משוייר אפילו בדין השפחה וא"כ מאחר דהרמב"ם ז"ל פסק בסיפא דעובר ירך אמו א"כ ברישא אמאי דבריו קיימין ושומעין לו בשיורו. הן אמת דאעיקרא דמלתא קשיא לי טובא דהיכי מדמה התלמודא הא דשפחה להא דר"י לומר דכי היכי דלר"י לענין הפריש חטאת אם אמרינן עובר ירך אמו לאו בידו לשייר העובר ה"ה נמי בשפחה אין בידו לשייר הולד והדבר קשה דלא ראי זה כראי זה דשאני גבי הקדש דכיון דקי"ל דהאומר לבה של זאת עולה או כל דבר שהנשמה תלויה בה הויא כולה עולה כמ"ש הרמב"ם פי"ו מה' מעשה הקרבנות בדין הוא אי עובר ירך אמו דאם שיירו אינו משוייר מידי דהוה למקדיש בהמה חוץ מרגלה דלא אמר כלום כיון דהקדיש רוב הבהמה שהנשמה תלויה בה אבל במשחרר שפחה ומשייר ולדה מאין הרגלים לומר דאי עובר ירך אמו דאין בידו לשיירו דהא ודאי עובר לאו עדיף מגופה ממש ואילו בגופה בידו לשחרר חציה ולשייר חציה דהא לא אפלגו ר' ורבנן אם עבד משתחרר לחצאין אלא אם יהנו מעשיו ויהיה חציו משוחרר אבל דכ"ע דבידו לשייר ולא אמרינן כיון דשחרר חציה ממילא פשט השחרור בכולה וכל שכן בעובר דאם שיירו משוייר כיון דרצונו בכך:

ואשר אחזה לי ליישב בזה הוא בהדק היטב לישנא דתלמודא דקאמר לימא אם שיירו משוייר תנאי היא ולא קאמר אם שיירו משוייר עובר ירך אמו תנאי היא וכן בתר הכי במפרש התלמודא פלוגתייהו דר"י ורבנן לא הזכיר כי אם שיירו משוייר או"ל ותו לא ובכל הסוגיא התם שקלו וטרו בהאי לשנא אי שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו אשר ע"כ לעד"נ דהא ודאי לענין שפחה לא נפקא מינה אי עובר ירך אמו אי לא דאפילו אם נאמר דעובר ירך אמו שפיר אפשר לומר דמשייר ולדה כאמור אלא דכונת תלמודא להקשות כלפי מאי דיש לצדד דאפשר דעובר דבר שלא בא לעולם הוי והמוכר עובר בהמתו לחבירו ל"ק דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכמו שהיא ס' הטו' בח"מ (סי' ר"ט ס"ג) יע"ש וחזינן לר"י גבי הפריש חטאת מעוברת דקאמר אם שיירו משוייר וע"כ צ"ל דס"ל לר"י דעובר לא חשיב דבר שלא בא לעולם והמוכר עובר קנה ומשום הכי אם שיירו משוייר דאי ס"ל דחשיב דבר שלא בא לעולם אמאי יכול לשיירו דהא קיי"ל כשם שאין אד מקנה דבר שלב"ל כך אין אדם משייר דבשלב"ל והמוכר דקל לחבירו ומשייר פירותיו לעצמו דהוי שיור היינו טעמא משום דכל דמשייר לנפשיה בעין יפה משייר ומשייר לנפשיה בגוף הדקל מקום צמוח הפירות כמבואר בח"מ סי' הנ"ל והכא ליכא למימר הכי כיון דהקדיש כל הבהמה שוב אינו יכול לשייר בגופה שום זכות לשייר את הולד דהא הקדיש דבר שהנשמה תלויה בה וממילא אף שדעתו לשייר בגופה שום זכית לאו כל כמיניה וממילא פשטא קדושה בכולה ובכן אין הולד משוייר כיון דדבר שלא בא לעולם איקרי ואהא קאמר תלמודא דאם שיירו משוייר לימא תנאי היא כלומר הך סברא דר"י דעובר לא חשיב דבר שלב"ל לימא תנאי היא דרבנן סברי דבריו קיימין משום דחשיב דבר שבא לעולם ומשום הכי אם שיירו משוייר ור"י הגלילי סבר דחשיב דבר שלא בא לעולם ומשום הכי אינו משוייר דאין אדם משייר דשלב"ל והכא ליכא למימר כל דמשייר לנפשיה בעין יפה משייר ושייר בגופה דשפחה דהא ודאי כיון דדעתו לשחררה לגמרי באופן המועיל לה להתירה בב"ח ע"כ אנן סהדי דלא שייר בגופה דאי משייר בגופה לאו משוחררת גמורה היא דעדיין אגידא ביה ואסורה לב"ת כדין חציה שפחה וחציה ב"ח דכ"ש צד עבדות שיש בה מערכתה ולא אמרינן כל דמשייר בעין יפה משייר אלא כגון ההיא דמשייר פירות דקל לעצמו דאי אמרינן דמשייר מקום הפירות אינו מנגד לתכלית מכירת גוף הדקל לא כן הכא דאי אמרינן שייר בגופה מנגד תכלית השחרור ומפני אומדנא דאמרינן דכל לנפשיה בעין יפה משייר דדברים שבלב נינהו לא שבקינן מאי דגילה דעתו בפירוש לזכות השפחה דדעתו לשחררה לגמרי באופן המועיל לפ"ד להתי' אותה בב"ח והרי זה דומה למוכר דקל ושייר פירותיו ופי' דאין דעתו לשייר בגוף הדקל דאין שיורו שיור וה"ה הכא אין שיורו שיור וולדה כמותה ולפי זה לא נגע ולא פגע פלוגתא דר"י ורבנן אי עובר ירך אמו אי לא דאפשר לומר דסברי הכי דעובר ירך אמו ואפשר לומר דלא סברי הכי ופלוגתייהו הוי אם חשיב דשלב"ל אי לא:

איברא דמדברי רש"י ז"ל בסוגיין נראה דס"ל בפשט הסוגיא דהאי נמי דשפחה אם שיירו משוייר תלוי באם עובר ירך אמו או"ל כמבואר למעיין בדבריו והדבר תימא כמו שביארנו אמור מעתה דסלקא בידן לפי זה ישוב נכון לדברי הרמב"ם דטעמו ונימוקו עמו במאי דפס' ברישא דמשייר ולדה דבריו קיימים משום דס"ל שיטת ההלכה על דרך האמור דודאי לענין שיור ולד שפחה לא נפקא מינה אם עובר ירך אמו אי לא דאפילו דירך אמו הוא שפיר יכול לשיירו דאפילו למאי דס"ד דתלמודא לומר דלר"י הגלילי עובר דשלב"ל חשיב הא מסיק דכ"ע אם שיירו משוייר ודבר שבא לעולם מקרי וטעמא דר"י מקרא דהאשה וילדיה הוא ונמצא דלכ"ע עובר דבר שלא בא לעולם לא חשיב וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ודע דכפי זה מה שכתב הראב"ד דטעמא דסיפא שלא אמר כלום הוא משום דאינו בא לעולם אין הכונה לומר משום דס"ל דעובר חשיב דשלב"ל והמוכר עובר לחבירו ל"ק והכא נמי אינו משוחרר דאין אדם משחרר דשלב"ל דהא ליתא דמהתימא לומר דס"ל להראב"ד כס' הטור הנז' בהיותו עומד דעיקר סוגיין דממנה נראה בהדיא דעובר דבר שבא לעולם חשיב ר"י הכי ס"ל וגם סתמא דתלמודא הכי ס"ל דהא מזקי תלמודא ברייתא דאת שפחה וולדך ב"ח דעובר ירך אמו ומשום הכי זכתה לו ואמאי אין אדם משחרר דבר שלב"ל אלא כונת הראב"ד הוא משום דהעובר לאו בר זכיה דקי"ל המזכה לעובר ל"ק ובכן אין הגריעות מצד המשחרר אלא משום דהעובר עצמו אין לו זכיה והוצרכתי לבאר זה מפני שראיתי להר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' דשלב"ל (סי' א') שכתב דמדברי הראב"ד ז"ל נראה דס"ל דעובר דבר שלב"ל חשיב לענין קנין:

ולע"ד הא ליתא דהראב"ד ז"ל טעמו ונימוקו משום דעובר לאו בר זכיה הוא דהמזכה לעובר ל"ק איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דלענין דינא ס"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל דכל דאית ליה לאדון או לבעל זכותא בגווה דג"ש לאו כריתות הוא וגדולה מזו נראה להביא ראיה דאפי' לית ליה לבעל שום זכיה בגוויה כל דאגיד גביה לאו כריתות הוא והוא מההיא דאמרי' פ"ק דמציעא (דף ז') עלה דאמרי' רב משרשיה ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ג' על ג' קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקני ופריך ומ"ש מהא דר"ת דאמר ר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ומשני התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעי והא איכא ע"כ נראה בהדיא מהאי סוגיא דלעיקר הנתינה בעינן כריתות וכל דאגיד גביה דבעל לאו כריתות הוא ואעפ"י שלא נשאר שום זכות לבעל בגוויה שהרי בגט בידה ומשיחה בידו אע"ג דבעלמא נתינה שפירתא הוי וכמו כן גבי גט הרי זכתה היא בגוף הגט עם כל זה כיון דאגיד גביה דבעל לא מהני וא"כ דון מינה דכ"ש משייר בעל זכות בגוויה דאין ספק שאין זה כריתות ובכן נמצא דמ"ש הרמב"ם בדין שלפנינו דהנייר שלי דאינה מגורשת משום דאין זה כריתות טעם זה שורשו פתוח אל המקומות הנזכרים:

אשר על פי ההצעה הזו יתיישב שפיר מה שתמהו האחרונים ז"ל על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהרי בסוגיין בפ' המביא תניין עלה דהך ברייתא דהנייר שלי קא מבעיא לן בעי רב פפא בין שיטה לשיטה מהו בין תיבה לתיבה מהו ופריך ותיפוק ליה דס' א' אמר רחמנא ולא ב' ולא ג' ספרים ומשני לא צריכה דמעורה ופי' רש"י ז"ל נייר שבין שיטה לשיטה שלי מהו ע"כ ובעיין סלקא בתיקו והדבר תימא שהרי"ף והרמב"ם ז"ל הביאו הברייתא כפשטה והשמיטו בעיא זו ולא הזכירו הא דבין שיטה לשיטה וכו' דהויא ס' מגורשת לפום מסקנא דסוגיין דסלקא בתיקו:

אמנם עפ"י דרך הקדים יתיישב שפיר והיה בהני"ח דהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא ניחא להו כפי' רש"י ז"ל שפירש דבעיין קאי לרישא כאומר בין שיטה לשיטה שלי מכמה טעמי ויצא הראשון דלפי פרש"י צ"ל דהכי קמ"ל אי טעמא דברייתא והנייר שלי אינה מגורשת משום דבעינן ונתן וליכא דאותיות פורחות באויר ובכן נייר שבין שיטה לשיטה שלי הוי גט כיון דהא נתן לה מקום האותיות א"ד טעמא דברייתא משום דשייר זכותא בגוויה דגיטא ולאו כריתות הוא וא"כ נמצא דנייר שבין שיטה לשיטה לא הוי כריתות דהא בגוף הגט אית ליה זכותא וכמו שפי' הרשב"א ז"ל כן יע"ש ודעת הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו לעיל דנראה דס"ל דטעמא דונתן לאו טעמא הוא דפשט כל הסוגיא נראה דונתן דקרא לאו לשון מתנה וזכיה הוא וא"כ איך אפשר דקמ"ל תלמודא אי טעמא דברייתא משום דבעינן ונתן ועוד מאי קמ"ל תלמודא תלמודא אם נייר שבין שיטה לשיטה שלי מהני מכיון דאית ליה זכותא בגופא דגיטא דהא ודאי פשיטא דלא חשיבכו כריתות כמו שנלמד מההיא דהכותב נכסיו לעבדי ומההיא דגט בידה ומשיחה בידו ועוד דלפי פרש"י מאי פריך תלמודא דתיפוק ליה דס' א' אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים כיון דבשעת נתינה ובשפת חלות הגט לא קצצו עדיין וס"א הוא וכמ"ש הר"ן ז"ל ודחק עצמו לומר דכיון דעומד לקצץ כקצוץ דמי אשר ע"כ סברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהא ודאי פשיטא לן דטעמא דהנייר שלי היינו משום דאין זה כריתות ובכן הוא הדין נמי בנייר שבין שיטה לשיטה דחד טעמא אית להו ואדרבא אפשר לומר דלישנא דברייתא דנקט והנייר שלו משמע מה שקרוי נייר דהיינו בין השיטות דמקום הכתיבה אינו קרוי נייר כי אם גט וא"כ והגט שלי הוה ליה למימר אלא שהברייתא לא אתא לאשמועינן משייר מקום הכתיבה דמלתא דפשיטא הוא דלא הוי כריתות ולא נחית לאשמועינן אלא בשייר מה שקרוי נייר והכי מדייק לשון רש"י שכתב דהנייר שלי כל הנייר מעכב לעצמו דלכאור' נראים דבריו מותר אלא כוונתו לשלול דלא נטעי לומר דהנייר שלי היינו מה שהוא נייר ומקום הכתיבה לא קרוי נייר ובכן מאי דקמ"ל לתלמודא נייר שבין שיטה וכו' לא קאי ארישא כלל כי אם אסיפא דע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת דבסוגיין פ' מי שאחזו קא פריך תלמודא אהך ברייתא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני אמר רב אדא בר אהבה כל תנאי בעי' תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אף כל לאפוקי הכא דתנאי ומעשה בדבר א' רב אשי אמר הא מני ר' היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ע"כ נמצא דלדעת ר"א בר אהבה ברייתא דע"מ שתחזירי הוי כמאן דאמר ע"מ לאו כמעכשיו ומגורשת מטעם דהתנאי בטל כיון דהוי תנאי ומעשה בדבר א' ובכן בהיות כי רב פפא אזיל לשיטת ר"א בר אהבה בפי' הברייתא משום דתנאי ומעשה בדבר א' קמ"ל אי הא דחשיב ליה ברייתא תנאי ומעשה בדבר א' ומגורשת לגמרי בלא קיום התנאי היינו דוקא באומר ע"מ שתחזירי לי כל הנייר דכיון דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו הוי תנאי סותר את המעשה דלא אפשר שיתקיים התנאי ויהיה הגט גט דאין הגט חל אלא אחר שנתקיים התנאי ואז אין הגט בידה אבל באומר ע"מ שתחזירי לי הנייר שבין שיטה לשיטה אע"ג דתנאי ומעשה בדבר א' הוי שהרי באומר הרי זה גט סתם כלול בו שנותן גם נייר שבין שיטה לשיטה דלהוי כריתות מ"מ אין התנאי סותר את המעשה ואעפ"י שאין הגט חל אלא אחר שיתקיים התנאי ויקצץ ותחזירהו לו ש"ד כיון שעיקר הגט נשאר בידה ובכן לא הוי תנאי בטל או"ד כל דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד אעפ"י שאין סותר את המעשה תנאו בטל ואהא פריך תלמודא דתיפוק ליה דס"א אמר רחמנא וכו' כלומר דמאי קמבעיא ליה לר"פ הא נמי תנאי סותר את המעשה הוא דכיון דאין הגט חל אלא אחר שיקצצנו ויתקיים תנאו ואז אין הגט גט דס"א אמ"ר ולא שנים ושלשה ספרים וה"ה דהוה מצי ר"פ למבעיא בעייתיה באומר הרי זה גיטך מעכשיו אם תחזירי לי את הנייר דלא חשיב סותר את המעשה אלא דניחא ליה לר"פ למינקט שאלתו בגוונא דמיירי הברייתא. ובכן א"ש מה שלא הזכירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בעיא זו כלל משום דאינהו ס"ל דהא דר"א בר אהבה אינה הלכה דקי"ל כר"א דמוקי לברייתא התם כרבי דאומר דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ו מהלכות אישות בדעת הרמב"ם ז"ל וכן נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל וכמו שכתב הרב בעל מכתב מאליהו ז"ל בשער ח' (סי' ס"ב) משפט ה' יע"ש:

ועפ"י הדברים האלה יתיישבו אצלי דברי הטור בסי' קמ"ג סעי' י"ט וז"ל הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת לא שנא אמר על הנייר של עיקר הגט לא שנא על הנייר שבין השיטות ל"ש אם אותיות הגט מעורות ודבוקות זו לזו ל"ש אם אינן דבוקות עכ"ל הרי דכלל בהדי אינה מגורשת גמורה שייר נייר של עיקר הגט בהדי שייר נייר שבין השיטות אפילו דבוקות זו בזו דלא הוי מגורשת כלל ותמיהא גדולה היא דמאחר שזו בעיא בגמ' ולא אפשטא מנין הופשט ליה להטור ז"ל דאינה מגורשת כלל אמנם עפ"י קוטב דברינו אפשר ליישב דבריו בהניח דודאי ס"ל כפרש"י ז"ל דהך בעיא קאי ארישא וקמ"ל אם הנייר שלי היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא או משום דאותיות פורחות כמו ששיערנו לעיל לדעת רש"י ז"ל וס"ל להטור דבעיא זו לא נפשטה במקומה אבל נראה דנפשטה ממקום אחר מההיא דגט בידה ומשיחה בידו דנראה בהדיא דבעינן שיהא ספר כריתות לגמרי ע"י נתינתו וכל דמשייר זכות בגט לאו ספר כריתות מקרי ובכן נפשטא בעיין דלא שנא שייר כל הנייר לא שנא בין שיטה לשיטה ודע דלא אפשר לומר לדעת הטור כמו ששיערנו לעיל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהבעיא קאי לסיפא דברייתא שהרי הטור בסי' ל"ח פסק בהדיא דתנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי בטל והמעשה קיים אפילו במקום שאין התנאי סותר את המעשה יעו"ש ודוק:

וראיתי להרב בעל כנה"ג ז"ל בסי' הנז' בהגהת הב"י ז"ל אות כ"ח שכתב שכבר עמד בתמיה הלזו מרן הב"י בס' בדק הבית וכתב עוד משם מהר"ר אליעזר דיל מדיקו ז"ל שכתב ליישב דברי הטור ז"ל וס"ל להר' בעל הטורים ז"ל דאע"ג דבעיין נשארה בכאן בתיקו נפשטה ממאי דאמרינן בפרק המביא תניין וכתב ונתן יצא מי שמחוסר קציצה ונתינה וה"נ דכותה אינה מגורשת כלל משום דמחוסר קציצת הנייר ע"כ ודבריו תמוהים טובא דהא עלה דמחוסר קציצה כתבו התוספות והרא"ש דאפילו למ"ד דחותך מקלף גדול דחשיב מחוסר קציצה היינו דוקא בחותך מקלף גדול אבל אם חתכו מן הגט דבר מועט לא מקרי בהכי מחוסר קציצה והביאו ראיה מהא דא"ל בין שיטה לשיטה מהו יע"ש וכדעת אביו הרא"ש ז"ל פסק הטור בסי' קכ"ד דבדבר מועט לא חשיב מחוסר קציצה וא"כ איך א"ל דפסק בהא דבין שיטה לשיטה דאינה מגורשת כלל מטעם מ"ק כיון שהרא"ש השוה קציצת נייר שבין השיטות לקוצץ דבר מועט ליפותו ואיהו גופיה ס"ל כדעת אביו דבדבר מועט לא חשיב מ"ק:

איך שיהיה נמצינו למדין לענין דינא דלדעת רש"י והרשב"א והר"ן בנייר שלי אינה מגורשת מטעם דבעינן ונתן וליכא ובנייר שבין השיטות הויא ספק מגורשת דמספקא לן אי חשיב כריתות או לא ולדעת הרי והרמב"ם והטור היינו טעמא דהנייר שלי משום דלאו כריתות ובכן אפילו באומר הנייר שבין השיטות שלו אינה מגורשת כלל ודע דלדעת הרמב"ם דס"ל דה"ט משום דאין זה כריתות אפשר לומר דכפי זה דהיינו דוקא באומר הנייר שלי סתם דסתמו לעולם משמע אבל באומר והנייר שלי עד ל' יום ולאחר ל' יום נתון לך במתנה גמורה חשיב כריתות ומגורשת משעה ראשונה דכיון דלא שייר זכותא בגוויה לעולם וכמו שחלקנו לעיל לדעת הרמב"ם ליישב דבריו דיש חילוק בין משייר אות' זכות לעולם למאן דמשייר לזמן מה. ולדעת הרי"ף ז"ל לא חשיב כריתות כי האי גוונא אפילו שהוא שיור לזמן כמו שנראה מתשובתו שהובא בטור וכן לדעת רש"י ודעמיה דטעמא משום דכתיב ונתן דבכי האי גוונא לא הוי גט דבעינן שיהא הגט שלה בשפת חלות הגט. עוד י"ל דנ"מ בין טעם רש"י ז"ל להרמב"ם באומר הרי זה גיטך והנייר זכי בו את לפ' ולא יהיה שלך דלדעת הרמב"ם ז"ל דטעמא משום כריתות מהני כיון דהבעל הא איהו סליק נפשיה מהאי גיטא לגמרי ולא נשאר לו שום זכות כי אם לאחרים נשאר בו זכות ולדעת רש"י ודעמיה ז"ל לא מהני דסוף סוף אותיות פורחות באויר ולא קרינן ונתן:

עוד יש לחקור בענין זה באומר הרי זה גיטך לעולם והנייר נתון לך לשלשים יום דוקא ואח"כ שלי הוא אי מהני ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל דטעמא משום כריתות א"ל דלא חשיב כריתות כי האי גוונא כיון דלא אפסקה מיניה לעולם וה"ז דומה למאי דאמרינן פ' המגרש (דף פ"ג ע"ב) בעא מיניה מר"ן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו תבעי לר"א דמדשייר בחוץ לפלוני ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דלמאן דשרי שרי לעולם אבל הכא לא תבעי לרבנן דפסלי בחוץ ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דפסקיה מיניה לגמרי הכא כיון דפסקא פסקא בתר דבעיא הדר פשטה בין לר"א בין לרבנן כיון דפסקא פסקא והרמב"ם ז"ל בפ' ח' דין ט' כתב וז"ל התנה עמה ואמר היום אין את אשתי וכו' אינה מגורשת ואעפ"י שכרת בינו לבינה היום וכו' וכתב ה"כ ז"ל שם דפסק דלא כר"ן ולא אמרינן כיון דפסקא פסקא לגמרי הואיל ושייר לא הוי גט כלל ולא חשיב כריתות כיון שלא התירה לעולם ולפי דעתו ה"נ כמשייר גוף הנייר לאחר הזמן דלא הוי כריתות כיון דאית ליה זכותה בגוויה לאחר עבור הזמן שגבל אבל לדעת רש"י ז"ל נראה דהויא ספק מגורשת מטעם דמספקא בגמ' אי טעמא דהנייר שלי משום דלאו כרות גיטא אבל משום טעמא דבעי' ונתן ש"ד כיון שנתנו לזמן ובשעת חלות הגט הרי הוא שלה לגמרי אעפ"י שאח"כ חוזר הגט לו ואין לומר דכל מתנה שאינה לעולם לא חשיבא. מתנה כי אם שאלה בעלמא הוא דהא ליתא דהא קי"ל, בפ' י"נ דהאומר נכסייך לך ואחריך לפ' דאין לב' אלא מה ששייר א' והיינו טעמא משום דגוף ופירות נתנו לראשון כל ימי חייו של א' שלו הוא לגמרי לעשות בו כל חפצו אפילו שאינן אלא מתנה ע מ"מ כיון דבאותו זמן גוף ופירות נתן לו מתנה אלימתא היא ומהאי טעמא אמרינן התם בפ' י"נ דהאומר אתרוג זה נתון לך ואחריך לפ' דיוצא בו הראשון ידי חובתו אעפ"י שאין מתנת הראשון בעולה וכמו כן נמי מתבאר בדברי הר"ן ז"ל בנדרים (דף כ"ט ע"א) דהאומר שדי נתונה לך גופא ופירי עד זמן פ' דהויא מתנה עד אותו זמן יע"ש וכן מתבאר נמי מדברי הרמב"ם בפ' כ"ג מה' מכירה דין ה' יעויין שם וכן יש להביא ראיה מההיא דאמרינן בפ' מרובה וטבחו ומכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת פרט למוכר לל' יום, ע"כ הרי דדוקא מהקישא דוטבח ממעטינן ליה הא לאו הקישא שפיר קרינן ביה וטבחו ומכרו אפילו במוכר לל' יום וא"כ ה"ה בנדון דידן דלדעת רש"י ז"ל נותן לל' יום קרינן ביה ונתן כיון דבהמשך הזמן הזה נתן לה לגמרי גופא ופירי:

והן עתה אבא נבא לשטר קדושין אשר לפנינו מה דינו בנותן לה ואומר והנייר שלי או הנייר שבין השיטות שלי ולכאורה נראה שלדעת רש"י ודעמיה ז"ל דס"ל דהיינו טעמא משום דבעינן ונתן כיון דמקשינן הויה ליציאה בש"ק נמי לא מהני וכן מתבאר מדברי הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין גבי ההוא ירושל' שהביא שם הרי"ף בהלכותיו וז"ל הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ וכו' ותמה עליו הר"ן ז"ל וז"ל ולא ידעתי למה הביאו וכו' ואין לומר דמהא ילפינן מאי דאמרי' אעפ"י שאין בו ש"פ דאם איתא דבעינן שיהא בו שוה פרוטה ת"ל משום כסף דהא ודאי צריך שיתנהו לה דהא דכותה בגט ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מקודשת כדאיתא בפ' המביא תניין עכ"ל נראה בהדיא מדבריו דס"ל דגם בשטר קדושין איתי' להך דינא אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו דס"ל דהיינו טעמא משום דלאו כריתות הוא ולא כתב טעמא דונתן כלל אפשר דלא שייך הך דינא בשטר קדושין דשאני גט דלרחוקה קא אתי ושייך למימר דבעינן כריתות לגמרי וכל דאית ליה זכותא בגוויה לאו כריתות הוא משא"כ בשטר קדושין דלקרבה קא אתי ובשטר זה בא לזכות באשה לא שייך למימר הך דינא ובכן אף לדעת רש"י והר"ן ז"ל דאיתיה להך דינא בשטר קדושין היינו דוקא באומר כל הנייר שלי משום דאותיות פורחות באויר אבל באומר הנייר שבין השיטות שלי ה"ז מקודשת גמורה דאעיקרא דמלתא לא קמ"ל לתלמודא אלא משום דלאו כרות גיטא אבל לגבי קדושין דלא שייך הא כמ"ש ש"ד:

אוברא דעדיין אני חוכך בזה לומר דלדעת הרמב"ם ליתיה להך דינא בש"ק משום דלא שייך ביה טעמא דכריתות דאפשר לדחות ולומר דהרמב"ם נמי אפשר דיסבור האי טעמא דבעינן ונתן ובכן שייך נמי בשטר קדושין ומאי דנקט טעמא משום שאין זה כריתות היינו לכלול אפילו נייר שבין השיטות ולכאורה הדבר צריך תלמוד. והא ודאי אין להביא ראיה דע"כ אף הרמב"ם יודה דאיתיה להך דינא בש"ק דאל"כ יקשה לדעתו סוגיין דפ"ק דמכלתין בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ופריך ותו ליכא והאיכא מחובר ולשמה ומשני אלא מלתא דליתא בקדושין קתני מלתא דאיתיה בקדושין לא קתני ואם איתא ליתני הך דינא דוהנייר שלי דשוו גיטי נשים וש"ע דבב' בעינן כריתות וליכא דהא ליתא בשטר קדושין דלא שייך ביה כריתות שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ח"א (סי' תר"ג) דלא פריך בסוגיין הנז' והא איכא ותו ליכא אלא במלתא דמתניא בפי' במתני' דמתני' ידועה לתנאים אבל במלתא דמתנייא בברייתא דלא ידועה ל"ק ובכן הא דהנייר שלי כיון דבברייתא היא ל"ק ליה וע"כ צ"ל הכי דאל"כ ס"ס קשה דלתני דשוו גיטי נשים לש"ע לאומר הנייר שבין השיטות שלי דליתא בשטר קדושין כדכתיבנא לדעת הרמב"ם ז"ל דהך דנייר שבין השיטות פשיטא לן דטעמא הוי משום דלא חשיב כריתות:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה