אור ברסלב

נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן יא

סימן י

טלי שטר קדושיך מעל גבי ק קע מה דינו ומה משפטו:

שורש דין זה פשוט לענין גט דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני מדכתיב ונתן בידה שינתו מיד אל יד וכדאמרינן בכמה דוכתין וא' מהן בפרק הזורק (דף ע"ח ע"א) עלה דמתני' דכנסי שט"ח זה וכו' ודין זה מוסכם מכל הפוסקים דודאי טלי גיטך מע"ג קרקע אינה מגורשת כלל והגט בטל מן התורה וקודם שאבא לדין ש"ק אשר לפנינו מה דינו ומה משפטו ראיתי לעמוד ולבאר פרטי דין זה דטלי וכו' אשר ממנו ניקח לנ"ד ש"ק. והנה גרסינן בפ' הזורק (דף ע"ז) ההוא ש"מ שכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא אספי' ליתנו לה למחר תקף ליה עלמא אתו לקמיה דרבא א"ל זילו א"ל לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב גיטא ביה ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח וכו'. נמצינו למדין מהאי סוגיא דבנותן הגט בחצרו והקנה לה החצר דמגורשת ולא חשיב טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבא הגט מרשותו לרשותה דונתן בידה לאו דוקא אלא העיקר שיבא הגט מרשותו לרשותה ולא יהיה הפסק רשות מעת שיצא הגט מרשותו עד שיבא לרשותה וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה ותיזיל איהי וכו' יע"ש וי"ל אם נתן הגט בחצרו וא"ל טלי גיטך מחצרי אי מהני דלכאורה נראה דל"ש מהא דמקנה החצר דהכא נמי מרשותו לידה הוא בא ואין הפסק רשות כלל. אבל נראה דזה אינו שהרי בסוגיין דפ' הזורק אמרינן גבי מצאתו מאחוריו קראתו והרי הוא גיטה וכו' דמיירי בששלפתו מאחוריו ופריך שלפתו נמי הא בעי' ונתן בידה ולא שתקח מעצמה וליכא ומכאן למדו הפוסקים ז"ל שאם היתה ידו פתוחה והגט מונחת בו ואמר טלי גיטך מידי לא הוי גט דנהי דבא הגט מידו לידה מ"מ לאו מכח הבעל אתי לידה וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דמכ"ש אם אמר לה טלי מחצרי דלא מהני דלא עדיף חצרו מידו ואע"ג דבמקנה החצר מהני אעפ"י שבשעה שהיה חצירה לא היה שם נתינת הבעל ועכשיו מחמת ההקנאה והחזקה שהיא עושה נעשה הנתינה ולא קרינן ביה ונתן ולא שתקח מעצמה י"ל דשאני הכא דכיון דבא הגט מרשותו לרשותה ונתן בידה קרינן ביה כיון דע"י נתינתו של בעל הגט בחצר בעוד חצירו נמצא בא לתוך חצירה כשמקנהו לה ולעיקר הגעת הגט בחצר שע"י מתגרשת היא אינה עושה כלום וממילא בהקנאת החצר נמצא הגט בחצירה מכח נתינתו של בעל מקדמת דנא. ומה שהאשה עושה מעשה ההקנאה לקנות החצר לא חשיב שלקחתו מעצמה שאין זה אלא כמי שמכנת ידיה כדי שיתן לה הגט דשפיר קרינן ונתן דלא הקפיד הכתוב אלא על עיקר מציאותו של גט לתוך ידה או לתוך חצירה שיהיה מכח הבעל וכמו כן ע"י קניית' מכנת יד חדשה כדי לקנות בה גיטה ולא קניית החצר הוא תכלית הנתינה כי אם מציאותו של גט בתוך החצר ובמציאותו היא לא עשתה כלום כי אם ע"י נתינת הבעל הראשונה לא כן בנ"ד שהיא נוטלת בעצמה מהחצר דעיקר חלות הגט ותכליתו שהוא ע"י הגעתו לידה הוא ע"י עצמה ונתינת הבעל לאו כלום הוא כיון שנמצא שאינה מתגרשת ממציאותו של גט בחצר ולא קרינן ביה ונתן וכן נראה פשוט לענין דינא דטלי גיטך מחצרי לא מהני ועוד יש להביא ראיה ממאי דאמרינן בגיטין (דף כ"ד ע"א) דפריך שם למאי דמוקי תלמודא דא"ל כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה א"ה הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ואם איתא דטול גט מחצרי מהני אמאי לא מוקי תלמודא דמיירי דאמר לה כי מטית התם אתנחיה בחצרי שיש לי שם ושקליה משם ולא חשיב טלי גיטך כיון שבא מרשותו לרשותה וכן נראה מדברי הרא"ש בפסקיו בפ' הזורק (סימן ב') וז"ל ורשב"ם פי' שהגט וכו' מותר לטלטל אלא שלא היו יכולים להביאו אצל החולה דרך רשות הרבים והשיג עליו הרא"ש וז"ל ול"נ שהרי היה יכול לעשות שליח וילך שם ויתן את הגט וכו' ע"כ ואם איתא דטול גט מחצרי מהני למה ליה להרא"ש ז"ל להשיג עליו מטעם שיעשה שליח הולכה עדיפא מינה הול"ל שתלך היא עצמה ע"י אמירתו של בעל ותטול הגט משם ומדלא תפס הרא"ש ז"ל לרשב"ם ז"ל מהאי טעמא נראה בהדיא דס"ל דטול גט מחצרי לא מהני ומשום הכי השיג עליו וכו' מטעם דיעשה שליח דס"ל להרא"ש דבשליח הולכה לא בעינן שיקחנו מיד הבעל כיון דבמקום בעל קאי ומעל גבי קרקע נמי מהני כדבעינן למימר קמן בס"ד:

הן אמת דראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' גירושין דין ט' וז"ל השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא יחדו לה וזרק לה הגט והגיע לד' אמות שלה שהיא עומדת בהם ה"ז מגורשת נתגלגל ונפל ע"ג קורה או ע"ג סלע רחוק ממנה אם המקום שנפל אין בו ד' על ד' וכו' ה"ז לא חלק רשות לעצמו וכאילו היא והוא במקום א' ואם יש שם אחד מג' דברים אלו חלק רשות לעצמו וכו' ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה עכ"ל. נראה מדברי הרמב"ם דס"ל שאפילו נתגלגל ונפל ע"ג מקום מיוחד מהדברים שחלק רשות לעצמו ולקחתו היא משם מגורשת ממ"ש ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה דמשמע דבהגעת הגט לידה משם סגי בלא נתינת הבעל ולא כתב עוד שיחזור ויתננו לה וכמו שדקדקו ה"ה והרשב"א ז"ל בדברי הרמב"ם בפ' הנז' דין ח"י וז"ל כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכו' ואם אינו כפות קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה. ודקדקו הם ז"ל מדבריו שהוא סבור שאם נטלתו היא מהעבד מתגרשת יע"ש וכמו כן י"ל בדין ט' הנז' והדבר קשה דכיון דנפל למקום הרעיתות ונטלתו היא משם הוי טלי גיטך מע"ג קרקע וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דבא מרשותו של בעל לידה ש"ד דומיה דהקנה לה החצר והדבר קשה דמאי שנא מהא דאמרי' דאם היה הגט מונח בידו או במתניו ולקחתו היא משם דאינו גט ולא עדיף חצרו מידו והא ל"ד למקנה לה החצר דגיטה וחצירה באים כאחד דשאני התם דממילא קא אתיא לה כמ"ש ולפי חומר הענין צ"ל דדעת הר"מ דאם נתן הגט בחצירי ולקחתו משם מהני דומיא דמקנה לה החצר דמהני כיון דבא מרשותו לרשותה ואע"ג דכתיב ונתן דבעינן שיגיע לידה מכח נתינתו של בעל וליכא הא כיון דאיכא נתינה מכחו לתוך החצר מתחלה הא איכא כח הבעל דמכח נתינתו שם הוא בא לידה ולא איכפת לן דהגעת הגט לידה אינו מכח נתינת הבעל דלא קפיד קרא אלא שיבא מרשותו לרשותה ושהבעל יוציא הגט מידו ע"י שיתן הגט במקום שהיא ראויה להתגרש בו כמו בחצירו שראויה להתגרש ע"י שיקנה לה החצר ובהכי שפיר מקרי נתינה שהרי אם כתב רחמנא ונתן לבד ודאי דהוה אמינא דכשהבעל ישא ויתן הגט אפילו ע"ג קרקע מהני והשתא נמי דכתיב ונתן בידה לא אתא לאשמועינן אלא דבעינן שיבא מרשותו לרשותה אבל לקיים מצות נתינה כשיתן הבעל מעיקרא בחצירה מהני ולא קפיד קרא ונתן ושלא תקח מעצמה אלא כשלא היה שם נתינה כלל כגון שהיה הגט מונח בידו ולקחתו משם דהא ליכא נתינה כלל דאפי' אם נשא ונתן הגט מידו לידו האחר או במתניו לא חשיב נתינה כיון דלא יוצא הגט מגופו באותה נתינה כלל ונמצא דהכל נעשה ע"י עצמה ועכ"צ לומר הכי דאל"כ מ"ש גבי הקנה לה חצירו דמהני הא נהי דממילא נמצא הגט לתוך חצרה והיא אינה עושה שום מעשה מ"מ הא בעי שיהא שם נתינת הבעל וליכא דבשעת חלות הגט ממילא קא אתי הגע עצמך אם היה מונח הגט ברשותו ובא הרוח וזרק הגט לרשותה הסמוך לרשותו דליכא הפסק רשות אם נאמר דמהני הא ודאי לא מהני דליכא כח הבעל וא"כ הכא מ"ש אלא עכ"צ לומר דנתינתו של בעל לתוך חצרו בעוד שהיה חצרו נתינה שפירת הוי אע"ג דבאותה שעה לא היה ידה וה"ט דלא קפיד אנתינתו אלא שיוציא הגט ע"י נתינתו מגופו למקום שראוי להתגרש בו ע"י הקנאה וכמו כן בנותן הגט בחצרו ונטלתו משם דמהני כיון דהוצאת הגט מידו אינו ע"י עצמו:

ובהיותי עומד בדברי הר"מ ז"ל אלו ראיתי לעמוד במ"ש ה"ה ז"ל בפ"ה דכונת הרמב"ם לומר דאם השאילה הבעל מקום בחצרו אינה מגורשת אלא א"כ הגיע לד' אמות שלה ומ"ש נתגלגל ונפל ע"ג קורה רחוק ממנה היינו שבתחלתו נח תוך ד"א שהיא עומדת ואחרי כן נתגלגל ונח חוץ לד' אמות ואם המקום שנפל עליו אין בו אחד מהרעותות מגורשת ואם יש בו אחד מהרעותות אינה מגורשת. ודבריו תמוהים דלא ימנע אם מה שנח בד"א חשיב כמונח א"כ אפי' נתגלגל על מקום הרעותות אמאי אינה מגורשת מחמת שנח מתחלה בד"א ואי לא חשיב כמונח אפי' נתגלגל ונפל במקום שאין בו רעותות אמאי מגורשת וכמו שכבר הקשה מהרש"ך ז"ל בביאורו להרמב"ם ז"ל ה' ג' ועוד קבה דמשנתגלגל בתוך ד"א חשיב כמונח וכדאמרי' בפ"ק דמציעא (דף י"ב) בעי רבא זרק ארנקי בפת' זה ויצא בפת' אחר אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ובעי למפשטא מהא דר' אבא במתנה אעפ"י שאין רץ אחריהם ומגיען ודחי תלמודא מתגלגל קא אמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי הרי בהדיא דפשיטא לתלמוד' דמתגלגל כמונח דמי ואין לומר דשאני התם דהוי מתגלגל שלא בע"כ דבהיותו מתגלגל אפשר לו לצדד שינוח אבל הכא דבע"כ מתגלגל מכח זריקה הבעל בחוזק לאו כמונח דמי דכשנתגלגל חוץ לד"א איגלאי מילתא למפרע דלא היה ראוי לנוח וא"כ רבה דבעי לה התם אמאי בעי לה באויר שאין סופו לנוח אפי' בזורק ארנקי בפתח זה ומתגלגל ויוצא בפתח אחר הוה מצי למבעי לה דהא ארנקי נמי ע"כ מתגלגל שהתם ודאי משמע דדוקא ביוצא דרך אויר קא מיבעיא ליה אבל במתגלגל פשיטא לי דכמונח דמי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרקין דין י' שכתב וז"ל זרק לה גיטה ברשותו ועבר בתוך רשותה שהיא עומדת בה אעפ"י שעבר בפחות מג' סמוך לארץ אינה מגורשת ואם איתא דמתגלגל בע"כ לאו כמונח דמי לאשמועינן רבותא דאינה מגורשת אפי' מתגלגל ממש כיון דנחית לאשמועינן אעפ"י שעבר בפחות מג' ואע"ג דהרשב"א זלה"ה בפ' הזורק כתב גבי ההיא דהיתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה דאינה מגורשת דאע"ג דלענין זכיה אמרי' דמתגלגל בע"כ כמונח דמי לענין גט מתגלגל כל שלא נח ממש ברשותה אינה מגורשת משום דכתיב ונתן בידה וכו' והך דהיתה ידה קטפרס דאינה מגורשת אעפ"י שמתגלגל הגט בתוך ידה הא ודאי ע"כ הרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי כמ"ש:

הן אמת דכפי זו ק' לדעת הרמב"ם ז"ל במ"ש דהיתה ידה קטפרס שפסק בדין י"ב שאינה מגורשת אעפ"י שמתגלגל הגט בתוך ידה וי"ל דשאני התם דכיון דידה עשויה כמדרון אפילו אם הוא רצון הבעל שינוח בידה לא מצא כלי מחזיק לו לא כן במתגלגל מפתח לפתח שמקום ראוי לנוח הוא אם היה רוצה הבעל נמצא דלדעת הרמב"ם ז"ל אפילו מתגלגל בע"כ כמונח דמי וא"כ קשה לפי' ה"ה ז"ל הנז' דכיון דנח בתוך ד"א מה לי נתגלגל ונפל במקום הרעותות או לא. ולעד"נ ליישב לדעת ה"ה ז"ל בהקדם מאי דאמרי' בפרק הזורק (דף ע"ח) אמ"ר חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת מ"ט בעינן כריתות וליכא ע"כ נמצינו למדין מהאי סוגיא דאפי' נתן כל הגט בידה כל שיש לו כח לחזור ולהביאו אצלו לא מקרי נתינה וא"כ ה"נ ודאי דאזיל ומודה ה"ה ז"ל דמתגלגל כמונח דמי ומה שנתגלגל ונח בתוך ד"א שפיר מקרי נתינה אלא דאם לא נשאר שם ונתגלגל ונפל חוץ לד"א במקום הרעותות דהוי רשותו של בעל לא מהני דכיון דראינו לבסוף שנתגלגל ונפל לרשות הבעל אגלאי מלתא למפרע דבשעה שנח בתוך ד"א לא היתה נתינה גמורה הואיל ועדיין כח הבעל קשור בו שבאותו כח יכול לתקן ולהביאו אצלו כמו שהיה לבסוף שנתגלגל ונפל לרשותו דהוי כמו ידה לא כן בנתגלגל ונפל על מקום שאין בו א' מהרעותות דרשותה הוי כיון שהוי חד מקום ולכל צורך חלות הגט השאיל לה מקום בחצרו דודאי מתגרשת לא מחמת נפילה האחרונה שנתגלגל ונפל אלא מחמת שבתחלה נח בתוך ד"א דכיון דראינו דנתגלגל ונפל למקום דחשיב רשותה אגלאי מילתא למפרע שבשעה שנח בד"א לא היה כח הבעל קשור בגט לנתקו ולהביאו אצלו ברשותו ושפיר כריתות הוי ולענין טעם ה"ה ז"ל שכתב דמה שהצריך הרמב"ם ז"ל שיגיע הגט לד"א דה"ט דלא עדיף מחצירה דבעי' שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצירה וה"נ בעינן דלימטי לה גיטה סמוך לה דהא קי"ל כעולא דמה ידה בסמוכה אף חצירה בסמוכה. יש לדקדק מהא דאמרי' בפ"ק דמציעא (דף י"ב ע"א) אלא אמר רב אשי חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות הלכך במתנה דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואעפ"י שאינו עומד בצד שדהו גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו בעינן שתהא עומדת בצד חצרה כדי שתתגרש מדין ידה עכ"ל. ונראה מדקדוק לישנא דתלמודא מדקאמר ואין חבין לאדם שלא בפניו ולא אמר ואין חבין לאדם שלא מדעתו דבפניו חבין אפי' שלא מרצונו דאפשר לו לבעל לומר לחברו בפניה זכי בגט זה לאשתי כיון דבפניה הוא וכ"כ נמי דאם זרק לה גיטה בתוך חצירה ואינה עומדת בצדו אלא רחוק ממנו והיא רואה בשעה שזורק הגט לתוך החצר מהני דנהי דמדין דיד אינה מגורשת כיון שאינה סמוכה לו ממש מתגרשת מדין שליחות דכיון שזורק הגט בפניה ליכא משום אין חבין לאדם שלא בפניו וא"ל דחצר דאשה אינה מתגרשת אלא מדין ידה ולא מדין שליחות שהרי הרשב"א ז"ל בפרק הזורק כתב דאם גילתה דעתה שרצונה להתגרש וזכות הוא לה מתגרשת אפי' היא אינה סמוכה לחצרה מדין שליחות יע"ש והביא דבריו ה"ה ז"ל בפ"ה מה' גירושין וא"כ ה"ה הכא בזורק לה גיטה בחצרה בפניה דמתגרשת מדין שליחות אעפ"י שאינה סמוכה לו וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל הכא דבעי' דלמטי לה גיטא בתוך ד"א הא כיון שבפניה זורק את גיטה תתגרש אפי' נפל רחוק ממנה מדין שליח אם לא שנאמר דס"ל לה"ה ז"ל דלשנא דתלמודא דאין חבין לאדם שלא בפניו לאו בדוקא אתמר אלא הכונה לומר דכל שאינו בידה ממש כשלא בפניה חשבינן ליה ולא משכחת לה שתתגרש מדין שליחות כי אם מדעתה ורצונה. ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפרק שני דגיטין (דף כ"א) עלה דאמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירה וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ורמי ליה אביי מכדי חצר מהיכא אתרבאי מידה מה ידה בין מדעתה בין בע"כ וכו' רמי ליה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה דמדעתה איתיה בע"כ ליתיה ומשני ואי ב"א שליחות לקבלה נמי איתיה בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה בע"כ ואם איתא דשלא בפניו דתלמו' דוקא אבל בפניו חבין אפילו ע"י שליח עדיפא מינה הו"ל לתלמודא דשליחות איתא בע"כ וכגון בבעל שזיכה לאשתו בפניה ע"י אחר דמגורשת מדין שליחות אפילו בע"כ. וראיתי להר"ב כנה"ג בסי' קל"ט בהגה' ב"י אות י"ג שכתב ע"ד הרב המגיד אלו בשם נמוקי הראנ"ח כ"י דלפי הטעם דאסיק רב אשי במציעא דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו אפשר שלא יהיה צריך להיות סמוך לו ממש כל שיהיה לפניה סגי וכונתו למ"ש בתחלה ולעד"נ דליתא כמ"ש:

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דנראה מדברי הר"מ אלו דאם נתן הגט בחצרו וא"ל טול גיטך מחצרי ולקחתו משם דמגורשת ולא חשיב טלי גיטך מע"ג קרקע כיון שמרשותו לרשותה בא והרי הבעל נתן הגט במקום הראוי להתגרש בו ע"י הקנאת החצר דחשיב כמו שנתנו בתוך חצירה דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אמנם מדברי הרא"ש שכתבנו לעיל נראה שחולק ע"ז וכמ"ש וגם רשב"ם ז"ל דמייתי הרא"ש משמו שכתב דמיירי דהיה רשות הרבים באמצע נראה שחולק ע"ז וס"ל דטול גט זה מחצרי הוי כמע"ג קרקע ומפני זה לא היה מציאות שתתגרש ע"י שתקחנו היא משם בעוי הבעל וגם לא אפשר ע"י שיעשה שליח הולכה וכמו שהשיג הרא"ש עליו דרשב"ם ס"ל דשליח צריך שיקחנו מיד הבעל ולא מע"ג קרקע כדי שיהא נתינה אריכתא מיד הבעל ליד האשה בלי שום הפסק כלל אלא שהרא"ש השיג עליו מטעם דס"ל דשליח הולכה לא בעינן שיקחנו מיד הבעל וא"כ דבר הלמד מענינו דטול גט מחצרי במחלוקת שנוי:

והן עתה יש לחקור בעיקר הדין אשר לפנינו דאמרי' דנותן גט בחצרו והקנה לה החצר דמגורשת אם היינו דוקא בחצרו הקנוי לו בגוף ופירו' דשפיר חשיב בא מרשותו לרשותה או"ד אפי' בחצר מושכר לבעל איתיה להך דינא כיון דשכיר ליומיה ממכר הוי וקנין פירות שיש לו בחצר זה חשיב רשותו כדי לאחשובי, בא מרשותו לרשותה אם השכיר אותו החצר לאשה או השאיל הנראה פשוט דודאי שכירות רשותו מקרי שהרי לענין זכיה קי"ל הקונה במטלט' כשוכר את מקומם. וכה"ג אמרו במציעא גבי מעשה דר"ג שאמר מעשר ראשון נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ודעת רב פפא שם בסוגיין דמדין חצר נגעו בה וכן דעת הר"מ בהדיא בפ"ג מה' מכירה וכ"פ גבי גט בר"פ ה' מה' גירושין וז"ל זרק לה הגט בחצרה כיון שהיה קנוי לה או שכור או שאול ה"ז מגורשת ואע"ג דהרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שכירות כתב הזבל שבחצר אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אעפ"י שהוא שכור ביד אחרים דנראה דשוכר לא חשיב חצרו לקנות לו כלל והדבר ק' דמ"ש משוכר את מקומו וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל שם וכתב דאי אגידה ליה לשוכר כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו דע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דודאי חצר שהוא מושכר לאחרים יש לו דין חצר לקנות בו בין לבעל החצר בין לשוכר ובכן כשיש דעת אחרת מקנה אם רוצה להקנות לבעל החצר שפיר קני ליה חצרו ואם רוצה להקנות לשוכר קני ליה כיון דאית ליה קנין פירות בחצר ומ"מ כח בעל החצר עדיף טפי כיון דיש לו גוף ופרי לאחר זמן ולפי' בהפקר דליכא דעת אחרת מקנה קונה בעל החצר ולא השוכר:

אמנם דעת הראב"ד ז"ל דשכירות ליומיה ממכר הוי ואין לבעל החצר רשות לקנות לו כלל ואפי' בדעת אחרת מקנה שרוצה להקנות לבעל החצר לא קנה וכמ"ש הר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' קנין חצר (סי' ג') שכתב שם דראובן שקנה חפץ משמעון והניחו לו שמעון בבית לוי שהיה של ראובן המושכרת ללוי אם קנה ראובן מדין חצרו דלכאורה נראה דדבר זה תלוי במחלוק' הנז' דהרמב"ם והר"א אלא שראיתי שם שכתב וז"ל ואל תקשי לך מ"ש הר"מ ז"ל בפ"ג מה' מכירה וז"ל לפי' אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ולפי דעת הר"מ ז"ל אמאי צריך נתינת דמים בלא דמים תקנה ליה רשותו ואעפ"י שהוא מושכר ביד אחרים וכמ"ש כאן לאו קושיא הוא דכל הקנאה בעי הוצאה מרשות לרשות והכא כיון שהיה שכורה למוכר עדיין לא יצאו מרשותו אבל כשהם ברשות מוכר והשכיר לו מקומם כבר יצאו מרשות מוכר לרשות לוקח כיון שהקרקע יצא מרשותו לחצאין לענין פירותיו עכ"ל ולפי זה תמה על מ"ש מהרי"ט ז"ל בתשו' שהבין שאפי' אם היתה ביתו של לוקח מושכר למוכר קנה הלוקח החפץ מדין חצר לדעת הר"מ ולעד"נ דאין מדברי הר"מ שום הכרח לדחות דברי מהרי"ט ז"ל דמה שהצריך הר"מ לנתינת הדמים דמשמע דבלא דמים לא קני ליה רשות היינו משום דהא קי"ל כר"י דס"ל דמשיכה הוי מדרבנן ודבר תורה מעות קונות דוקא ומפני שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה תקנו משיכה וכדאמרי' בפ' הזהב והתוס' ז"ל הקשו שם דנבעי תרווייהו מעות ומשיכה ותרצו שתקנו דמשיכה לחודא קניא כדי שלא יאמר הלוקח נשרפו חטיך וכו' וא"כ כיון שאמרו בגמ' דפ' הזהב גבי היתה ביתו של לוקח מושכרת ביד מוכר דקונה כלא משיכה דטעמא מאי תקנו רבנן משיכה גזרה שמא יאמרו נשרפו חטיך הכא ברשותיה נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומציל אם כן ה"ה נמי שאפילו שנאמר לדעת הר"מ שקונה הלוקח מדין חצרו עכ"ז בעינן שיתן את הדמים דטעמא דתקנו רבנן משיכה לחודא בלא דמים דקני משום שלא יאמר הלוקח נשרפו חטיך והכא כיון דברשותיה דמוכר הוו טרח ומציל וא"כ חזר כדין לדין תורה דבעינן דמים:

הן אמת דסוף סוף ק' להרמב"ם ז"ל לפי דעת מהרי"ט ז"ל דסוגיין בפ' הזהב דנקט טעמא כיון דמתרמיא דליקה לוקח גופיה טרח ומציל לה דמשמע בהדיא דלאו מדין חצר נגע בה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שם אשר ע"כ נראה לע"ד לומר דה"ט דהיתה ביתו של לוקח מושכרת למוכר שלא קנה הלוקח מדין רשותו מפני דלא חשיב חצר משתמרת לדעתו של לוקח כיון שהוא מושכר למוכר ואדעתיה דמוכר משתמרת ולדעת הר"מ אפילו בדעת אחרת מקנה בעינן חצר המשתמרת לדעת הלוקח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיה ומיירי הכא לדעת הרמב"ם ז"ל שאין הלוקח דר עמו בחצר וכמ"ש מרן הב"י ז"ל בח"מ (סי' קצ"ח) משם רבינו ירוחם שכתב דלדעת הרמב"ם הך דינא דהיתה ביתו של לוקח מושכרת למוכר מיירי אפילו אינו דר הלוקח עמו בחצר ובכן לא חשיב חצר המשתמרת לדעתו של לוקח ומ"ש הרמב"ם ז"ל בה' שכירות הזבל שבחצר של בעה"ב התם מיירי שהבעה"ב דר עמו שם בבית א' בחצר זה דהשתא חשיב משתמרת לדעתו או מיירי דבעה"ב עשאו לשוכר שלוחו שישמור בעדו החצר וכיון דשליחותיה קא עביד חשיב משתמרת לדעתו וכמ"ש בשי' מקובצת למציעא בסוגיין ולפי"ז אין שום תמיהא על מהרי"ט ז"ל שמה שדן הרב ז"ל בתשובה לדעת הר"מ היינו בנדון שלפניו שהלוקח השאילו מקום בביתו להניח חפץ של מוכר מקדמת דנא ובזה הוא דכתב הרב דקנה ללוקח מדין חצר לדעת הרמב"ם כיון שמשתמרת לדעתו של לוקח הוא:

והנה בין לדעת מהרי"ט ז"ל ובין לדעת הר"ב מחנה אפרים ז"ל נראה פשוט דאם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר ולא היו המטלטלין הנקנין מתחלה שם אלא בשעת הקנין הביא המוכר שם בביתו כדי שיקנה לו רשותו לכ"ע לדעת הר"מ קני ליה רשותו דהא איכא הוצאה מרשות לרשות דמתחלה היו המטלטלים בידו או ברשותו הקנוי לו לגמרי ועכשיו יצאו מרשותו לרשות שאין הגוף קנוי לו הנה כי כן איכא למידק לדעת הר"מ מהא דאמרי' בר"פ הזורק הזורק גט לאשתו והיה בתוך ביתה או בתוך חצרה דפרי' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דגיטה וחצרה באין כא' ולפי דעת הרמב"ם ז"ל מאי קושיא הא בנכסי מלוג אין לבעל אלא פירות ולא בגוף כלל והו"ל כשוכר בעלמא כיון דגוף החצר הוא של האשה. שוב ראיתי דל"ק מידי שהרי כתבו התוס' בפ' ח"ה (דף ק' ע"ב) ד"ה במתנה קנתה וכו' וז"ל ואומר ר"ת דאין תלוי באכילת פירות למקרי חצרה דהא רבא סבר כר"ל דקנין כירות לאו כקנין הגוף דמי ומה שיש לבעל פירות אינו מפקיע כח האשה שהגוף שלה ומתגרשת שפיר אלא בהא תליא מלתא דלא מקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת וקיים ע"כ נמצא מדברי ר"ת דהכא היינו טעמא דלא קנתה האשה הגט בחצרה כיון דיש לבעל שעבוד בגוף הקרקע נמי דהא קי"ל האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה דבעל מוציא מיד הלקוחות ובכן דעת הר"מ ז"ל כדעת ר"ת וע"כ ל"ד הא דשעבוד הבעל לשכירות דשאני שכירות דאין לו לשוכר כי אם קנין פירות לבד והגוף איתיה ברשותיה דבעלים לגמרי וקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דודאי אם רצה המשכיר למכור החצר בתוך ימי השכירות ש"ד ואע"ג דמהרשד"ם ז"ל ח"מ (סי' רע"ז ורפ"ח) כתב דאינו יכול למוכרה בתוך ימי השכירות משום דהוי דבר שאינו ברשותו כבר כתבו גדולי האחרונים ז"ל שדבריו תמוהים מכמה טעמי ועיין במהר"י רוזאניס ז"ל בפ"א מהל' שכירות דין ט' ואגב אורחין למדנו שר"ת אזיל לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב שאם היה מטעם אכילת פירות לבד היה קונה חצירה והיינו סברת הר"מ ז"ל דס"ל דחצר המושכרת לאחרים זוכה בעל החצר בו. אשר לכאורה היה נראה דסברת הרמב"ם ז"ל היא יחידה אשר מטעם זה תמה הרב כנה"ג ז"ל על מהרי"ט ז"ל שכתב בתשו' (סי' ס"ה) דיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ז"ל דס"ל דבעל החצר קני אפי' בשכורה לאחרים ותמה עליו שהרי הר"מ ז"ל הוא יחיד בדבר ההוא ואין לומר קי"ל כיחיד עד שדחק עצמו וכתב דכיון דה"ה ז"ל מיישב דעתו ומביא לו סיוע מתלמודא נראה דס"ל כדעתו ז"ל ולפי מ"ש מי לנו גדול כר"ת דאזיל בשיטת הר"מ ז"ל:

הן אמת דקי"ל לס' ר"ת שכתב דאינו תלוי באכילת פירות אלא העיקר הוא משום דאם מכרה ונתנה מכרה בטל מההיא דאמרינן בר"פ האשה שנפלו (דף ע"ח ע"ב) דפריך תלמודא עלה דמתני' דקתני משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות לימא תנינן לתקנת אושא דאמר ר"י בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג וכו' הבעל מוציא מיד הלקוחות ומשני מתני' בחייה ולפירות תקנת אושא בגופו של קרקע ולאחר מיתה ע"כ הרי בהדיא דתקנת אושא תקנת אמוראים היא ולא מתנייא במתני' כלל וא"כ לדעת ר"ת מאי קשיא להו לתלמודא אמתני' דהזורק מה שקנתה אשה קנה בעלה כיון דדין זה דתקנת אושא לאו דינא דמשנה היא וי"ל דהא דתקנת אושא היינו למאי דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולהכי הוצרכו לתקן אבל לר"י דס' דקנין פירות כקנין הגוף דמי לפום דינא מוציא מיד הלקוחות וכמ"ש התוס' ז"ל פרק החובל (דף פ"ח) אלא דהוצרכו לתקן לר"י הכי להיכא דכתב לה דין ודברים וכו' יע"ש ובכן מאי דק"ל לתלמודא הכי היינו לר"י דלר"י מה יתרץ למתני' ולעולם דלר"ל לא ק"ל מתני' כלל אלא דאחר התקנה דאתקינו באושא בעי' לטעמא דגיטה וחצרה באים כאחד אפילו לר"ל:

איך שיהיה דלענין זכיות חצר שכירות ליומיה ממכר הוי לענין זה שקונה כחצרו. הן אמת דראיתי להר"ב העיטור ז"ל באו' שכירות דל"א ריש ע"ד שכתב גבי השוכר את מקומן דשכירות לחודיה לא קנה בלא אגב דאי ס"ד דשכירות לחודיה קנה וכחצרו משוינן ליה כי קא מבעיא לן שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ואמר ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו תיפוק ליה דקנה משום שכירות מדין חצר אלא ש"מ דלא קנה אלא באגב והא דאמרי' גבי בהמה דשוכר את מקומה היינו דוקא באגב וכו' עכ"ל שלכאורה נראה מדבריו אלה בפי' דה"ל דשכירות לא קני מדין חצר והדבר תימה דזה מוסכם לכ"ע שהרי נהי דבסוגיין דקדושין אזלא דהא דר"ג מדין אגב מ"מ בפ"ק דמציעא לדעת ר"פ דס"ל דדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמר לדעתו הא דר"ג מדין חצר הוא ואעפ"י שהוא שכירות אלא שסוגיא דקדושין אזלא מדין אגב משום דלא קי"ל כר"פ ואפילו אם נפשך לומר ליישב הא דדעת בעל העיטור ז"ל כר"פ דבדעת האחרת מקנה לא בעי' משתמרת לדעתו וכמו שפסק הרא"ש ז"ל בפסקיו שם בפ"ק דמציעא וכי היכי דלא תקשי לן סתמא דתלמודא דסוגיא דקדושין דמשמע דמדין אגב הוא הא דר"ג מפ' הוא ז"ל דה"ט דנייד תלמודא הכא מלפרש הענין מדין חצר מפני דס"ל לסתמא דתלמודא דשכירות לא קנה מדין חצר ולא מטעם דלא קי"ל כר"פ ס"ס עדיין ק' דבפ' הזורק (דף ע"ז ע"ב) גבי ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו ואזל גיטא ונפל בפיסלא וכו' וכן בדע"ט ע"א גבי מתני' היתה עומד' על ראש הגג וכו' מפורש בהדיא דחצר שאול קנה מדין חצר וכ"ש שכירות אשר ע"כ נלע"ד דודאי הר"ב העיטור אזיל ומודה דודאי שכירות יש לו דין חצר לקנות בו בס' כ"ע אלא שלדעתו בעינן שיהא מושכר ללוקח מקדמת דנא קודם שיביא הפירות שם שאם היה מושכר מקודם והביא המשכיר המטלטלין לתוכו קנה מדין חצר אבל אם בא להשכיר החצר ושיקנה המטלטל' כא' בהא הוא דאמר הרב דלא קני אלא מדין אגב דאיהו ס"ל דמדין חצר לא משכחת לה שיקנה בבת אתת דבהדי דקונה החצר לא מצי לקנות המטלטלין אלא בגמר קנין החצר דאיך יקנה המטלטלין בלא גמר קנין החצר כיון שעיקר קנייתו הוא ע"י שיהא חצרו ואין לומר לדעתו דנהי דבבת אחת אינו קונה ליקני ליה החצר בתר דגמר קנייתו ולמה בעי' לדין אגב דס"ל להרב דאפילו אם היה מושכר מקודם והביא הפירות שם ולא אמר באותה שעה דלקני ל"ק אע"ג דבתר הכי אומר לו דלקני ליה רשותו מכיון דאפשר דאיהו ס"ל כס' הרמב"ם הנז' דחצר המושכר ברשות בעלים לקנות בו כחצרו שאינו מושכר וא"כ נמצא דבהניח המטלטלין שם שלא ע"ד לקנותם עדיין ברשותו של מוכר קיימי וסתם קנין בעינן הוצאה מרשות לרשות ולפי' אפילו דא"ל בתר הכי דלקני ל"ק דמה הוצאה מרשות לרשות איכא דברשותו של מוכר הוו קיימי וברשותו השתא קיימי וכמ"ש הר"ב מחנה אפרים ז"ל לדעת הרמב"ם דאם היתה ביתו של לוקח מושכרת למוכר והיו המטלטלים שם מקודם דלא קנה מהאי טעמא דליכא הוצאה מרשות לרשות וה"ה הכא וע"כ ס"ל להר"ב העיטור ז"ל דאפילו במקנה השכירות והמטלטלין כאחד ל"ק כיון דבבת אחת לא אפשר כדי שיהא שם הוצאה מרשות לרשות דעד השתא הוה קאים בקרקע שלו לגוף ופירות והשתא יצא מרשותו לפירות וגם אחר גמר קנין החצר ל"ק דליכא הוצאה מרשות לרשות ואל חתמה על סברא זו שכתבנו להבעה"ע ז"ל דלא קני מדין חצר אלא כשהיה חצירו מקודם דלא משכחת לה דלקני בבת אחת מדין חצר שהרי כן נראה בהדיא ממ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין גבי מתני' נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות כתב הוא ז"ל וז"ל מנה"מ אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות וכו' וליכא למימר דהתם מדין חצר שהיה חצר המשתמרת דלשנא דעם עדים משמע שזכה בקרקע ומטלטלין כאחד בלא קדימה כלל ולא משמע אלא באגב ולא מדין חצר עכ"ל הרי בהדיא דס"ל להריטב"א דלא א"ל שיקנה החצר ומטלטלין כי אם בזה אחר זה ואעפ"י שמפורש יוצא מדבריו שסובר שאפילו אמר למקבל בבת אחת קני חצר זה וקני מטלטלין שבתוכה נהי דלא מצי לקנות בבת אחת בלא קדימה מ"מ לאחר שתכלה קנית החצר קונה המטלטלין מיד היינו משום דבכי האי גוונא איכא הוצאה מרשות לרשות שהרי אם יהיו המטלטלים מונחים מקודם ברשות לוקח והקנס לו ודאי דקנה רשותו דלא בעינן הוצאה מרשות לרשות בשעת הקנין אלא כל שיצאו מרשותו של מוכר לגמרי קנה לא כן במשכיר את מקומם דליכא הוצאה מרשות לרשות שהרי ברשותיה דמוכר קיימי לדעת הר"ם ולפי"ז אין לתמוה על ס' זו של הריטב"א ז"ל מהא דאמרינן בסוגיין דהזורק דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו וקאמר ליה רבא דלקני לה ביתא דיתיב ביה גיטא וכו' וכן הא דאמר רב נתן גט ביד עבדו וכתב לו שטר מתנה עליו וכו' דנראה דגיטה וחצרה באים כאחד דא"ל דכל עצמו של רבא לא אתא לאשמועי' אלא דאפילו שאמר לה הרי זה גיטך קודם שתקנה החצר דמהני דלא נימא כדקאמר אביי דבעינן כידה מה ידה דליתיה בין מדעתה בין בע"כ וכו' דלרבא ס"ל דלא בעינן דומיא דידה לענין זה אבל לעולם דעיקר חלות הגט. אינו אלא לאחר שתכלה קניית החצר מיד אבל בבת אחת א"א לומר שיקנה וכ"כ לדעת הריטב"א ההיא דר"ג דבעשור שאני עתיד למוד וכו' דפ"ק דמציעא דאזכה מדין חצר י"ל דמיירי נמי שאחר שיכלה קניית החצר יקנה המעשר ולא בבת אחת וכ"נ ההיא דאמרינן בב"ק (דף י"ב) גבי מכר עבדים ומטלטלים כא' החזיק בעבדים קנה המטלטלין דמוקי לה תלמודא כלישנא בתרא דמיירי בעודן עליו ומדין חצר וכן נמי הא דאמרינן בפ"ק דמציעא (דף ט') דקני בהמה וקני כלים שעליה דקנה מדין חצר יע"ש דבכולם צ"ל דהקנין נעשה אחר גמר קנין החצר ולעולם לא משכחת לה שיקנה החצר והמטלטלים בבת אחת כי אם מדין אגב לס' הריטב"א ז"ל:

אמנם איכא למידק ע"ז מההיא דאמרי' בפ' האיש מקדש (דף נ' ע"ב) גבי מתני' המקדש אשה ואחותה כאחד אינה מקודשת דהיינו טעמא דאמר רבא כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ע"כ הרי דכללא כייל לן רבא דבבת אחת היינו כבזה אחר זה ומש"ה כי קדש לב' אחיות בב"א אינם מקודשות דחשיב כבזה אחר זה אפילו שלא קדם קדושיה של א' מהם וא"כ ה"ה הכא בענין חצר דאיתיה בזה אחר זה דהיינו אחר שיקנה קניית החצר בבת אחת נמי איתיה דכל דין שיש בזה אחר זה ישנו בבת אחת ועיין בש"ך ח"מ (סי' ר"ב ס"ק ג') מ"ש שם ועיין מ"ש עוד בסי' ר"ג ס"ק א' ע"ד בעה"ע הנז' לעיל ודבריו צ"ע. איך שיהיה דבר הלמד דכ"ע אזלו ומודו דשכירות ושאלה חשיב חצרו של אדם לקנות בו וא"כ נראה פשוט לענין נדון אשר לפנינו דאם נתן הבעל הגט בחצרו המושכר או המושאל לו והשכירו לה או השאילו לה דמתגרשת דחשיב בא הגט מרשותו לרשותה והנה כי כן יש לדון ולומר למאי דקי"ל דהזורק גט לחצרה דמשועבד לבעל לפירות דמתגרשת מטעמא דגיטה וחצרה באים לה כא' דלא בעינן שבשעת זריקת הגט שתהיה מגורשת אלא אפילו נתנו שם מתחלה לפקדון ואח"כ א"ל הר"ז גיטך או שנתן הגט שם והתנה שלא תתגרש אלא לאחר ל' יום מגורשת דלכאורה היה נראה דאינה מגורשת דלא דמי לנותן גט בידה לפקדון ואח"כ אומר לה הרי זה גיטך או נותן בידה ומתנה שלא תתגרש אלא לאחר ל' יום דקי"ל דמגורשת אעפ"י שבשעת חלות הגט לא בא מיד הבעל לידה דהתם כיון שמתחלה בא מידו לידה ובאותה נתינה הרי יצא הגט מרשותו לגמרי שפיר קרינן ביה ונתן בידה לא כן בנ"ד דנהי דמתחלה בא הגט מיד הבעל לחצרה שהוא כידה מ"מ אותה הנתינה לא חשיב נתינה דאנן בעי' שבשעה שיוצא הגט מרשותו ובא לרשותה שיהא מיד בעל ליד האשה והכא כיון דחצרה משועבד לו נמצא דנתינת הגט שם שלא לשם גירושין לא יצא הגט מרשותו כלל וה"ז כעומד בחצרו ובשעה שאומר לה ה"ז גיטך או בהגיע תור הל' יום ואיכא חלות הגט באותה שעה יוצא הגט מרשותו לרשותה ואז אינו בא מידו לידה אלא מיד החצר דחשיב כטלי גיטך וכו':

אמנם לפי מ"ש דאם נתן הגט בחצרו המושכר לו והשכיר או השאיל לה החצר דמהני דחשיב בא מרשותו לרשותה ה"ה הכא דמהני דדל מהכא נתינה הראשונה מתגרשת מכח שבשעת חלות הגט בא מרשותו לרשותה ואין הפסק רשות ביניהם כיון שהחצר משועבד לו לפירות ואעפ"י שגוף החצר אינו שלו לא גרע מחצרו המושכר דמהני ויש להביא ראיה ע"ז מההיא דר"פ הזורק עלה דקא פריך תלמודא מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני רבא אמר אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל אלא גיטא וידה באים כאחד ה"נ גיטה וחצרה באים כאחד וקס"ד דתלמודא שם דרבא יד האשה קא קשיא ליה דמשועבד לבעל למעשה ידיה ואם איתא דכל מקום שהוא משועבד לבעל בעינן שבשעת נתינת הגט שם יחול הגט א"כ היכי קס"ד דתלמודא לומר דרבא משוה יד האשה לחצרה המשועבד לבעל דהא קי"ל דאם נתן הגט בידה לפקדון או התנה עמה שתתגרש לאחר ל' יום דמגורשת ואמאי הא ליכא נתינה מיד הבעל ליד האשה דבנתינה ראשונה לא יצא הגט מרשותו של בעל אלא ודאי דכל שבשעת חלות הגט בא מרשות המשו' לו לפירו' לרשותה מהני:

הן אמת דקשה לזה מהא דפריך תלמודא בפ' המביא תניין גבי מתני' דהאשה עצמה מביאה את גיטה דמוקי תלמודא התם באומר לה כי מטית להתם אתנחיה אארעא ושקלי ופריך א"ה ה"ל ט"ג מעג"ק וכו' דלכאורא קשה דמאי פריך תלמודא והא הוי ט"ג וכו' דהרי קי"ל דאם זרק הגט בתוך ד' אמותיה דמגורשת דר' אמות של אדם עשאוהו רבנן כחצרו וא"כ הכא באומר לה אתנחיה אארעא ושקליה נמצא דכשמניח הגט היא בעצמה הרי הגט בתוך ד' אמותיה וכשנוטלתו היא משם לא חשיב טלי גיטך וכו' דהא דומה לאומר לשלוחו הולך גט זה ואתנחיה בד' אמות שלה ולא תתגרש אלא עד שיגיע הגט לידה וש"ד שהרי מתחלה בא הגט מיד השליח לרשותה אעפ"י שבשעה שהגיע הגט לידה שהוא חלות הגט לא בא מיד השני לידה וכדקי"ל שאם נתן הגט בידה והתנה עמה שלא תתגרש אלא לאחר ל' יום דמגורשת אפי' היה הגט בשעת חלותו בחצרה ולא בידה וכמו שנראה בהדיא מדברי הרמב"ם בפ"ח מה' גירושין וע"ש ואפי' אם נאמר דמאי דמוקי תלמודא דאמר לה אתנחיה אארעא היינו במקום שאין ד' אמות של אדם קונות לו כמו בר"ה עדיין ק' דאמאי לא מוקים לה דאמר לה אתנחיה אארעא במקום שד"א קונות או דמיירי דאמר לה אתנחיה אארעא בחצרך ושקליה אע"ג דמה שקנתה אשה קנה בעלה וד"א דזכו לה רבנן או חצרה משועבד לבעל וא"כ נמצא דבנתינה הראשונה שנתן הגט לאשה שם לא יצא הגט מרשות הבעל הרי בשעה שנוטלתו היא משם להתגרש הרי בא הגט מרשותו לרשותה כמ"ש ובשלמא לדעת הרא"ש ולרשב"ם ז"ל שכתבנו לעיל דס"ל דטול גט מחצרי חשיב טלי גיטך מעג"ק ל"ק מידי דהבא שאני דנהי דבא הגט מרשותו לרשותה מ"ת ונתן בידה בעינן ולא שתקח מעצמה והכא ע"י נטילתה משם מתגרשת אבל לדעת הר"מ דס"ל דטול גט מחצרי מהני קשה אמאי לא מוקי תלמודא מתני' בהכי. ולענין הדין נראה ודאי כמ"ש דאם נתן הגט בחצרה המשועבד לו לפירו' שלא לשם גירושין ואח"כ א"ל ה"ז גיטך דמגורשת מכח שבשעת חלות הגט בא מרשותו המשועבד לו לרשותה אך אם לא רצה לבסוף שתתגרש מדין חצר אלא אמר לה עלי גיטך מחצרך באנו למחלוקת הר"מ ורשב"ם והרא"ש הנז' דלדעת הר"מ מהני ולדעת הרא"ש ורשב"ם לא מהני. ויש לחקור עוד במאי דקי"ל כעולא דבעי' שתהא עומדת בצד חצרה כדי שיחשב חצרה כידה אם זרק הגט בחצרה ובשעת זריקה לא היתה עומדת בצדה ואח"כ באתה שם ואמר לה הרי זה גיטך אי חשיב ט"ג מע"ג קרקע כיון דלא דמי לנותן גט בידה לפקדון ואח"כ אומר לה הרי זה גיטך דמהני דהתם הא איכא נתינה מיד ליד בתחלה אבל הכא ליכא נתינה מיד ליד כלל דבשעה שזרק הגט שם לא היה נחשב החצר כידה ובשעה שעומדת שם ואומר לה ה"ז גיטך הו"ל כחצרה הבאה לאחר מכאן דלא מהני או"ד לא דמי לחצרה הבאה לאחר מכאן דהתם שאני דבשעה שנותן הגט לתוכו כיון שאינו קנוי לה אינו ראוי להיות ידה כלל אלא ע"י שתקנה החצר ומחוסר מעשה הוא לא כן הכא שכבר הוא חצרה וראוי הוא להיות ידה ע"י שתעמוד בצדו ואינו מחוסר מעשה:

הנה לכאורה נראה דליתיה להאי ספיקא אלא בחצר שאינו משועבד לבעל לפירות וכגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' אבל בחצר המשועבד לו לבעל ליכא להסתפק כלל דנהי דמכח נתינה ראשונה לא חשיב נתינה מיד ליד מ"מ בתר דאתיא איהי שם ואמר לה ה"ז גיטך וחל הגט נתינה מיד ליד כיון דבא הגט מרשותו לרשותה כמ"ש לעיל דרשות המשועבד חשיב רשותו ונעשה כמי שמקנה חצרו לה דמהני:

אמנם כד דייקי' שפיר נראה דדבר זה במחלוקת שנוי בין הפוסקים שנחלקו בעלמא אי קנין דרבנן מהני לדבר מדאורייתא וכגון באתרוג ולולב דבעינן לכם משלכם מן התורה אי מהני קנין משיכה בלא נתינת מעות דהוי מדרבנן ליחשב כשלו לצאת בו אפי' מדאורייתא כיון דהפקר ב"ד הפקר דדעת הר"מ שכתב בה' לולב דלא ליקני שושנה לינוקא ביומא קמא משום דקטן מקנה קני מן התורה ואקנויי לא מקני אלא מדרבנן עכ"ד נראה דס"ל דקנין דרבנן לא מעלה ולא מוריד לצאת י"ח מדאורייתא וכן דעת ר"י שהביא הרב"י ז"ל בא"ה (סי' כ"ח) גבי קידשה בחוב שיש לו על אחרים במ"ג יע"ש וכמה מהפוסקים ז"ל דאזלי בשיטה זו וכמו שקיבצם הר"ב מחנה אפרים זל"ה בה' מכירה בקנין משיכה (סי' כ"א) יע"ש אבל הר"ן ז"ל בפ' האומר התקבל כתב דהתוס' כתבו דקטן זוכה את אחרים מדרבנן והקשה הר"ן ז"ל על זה אמאי הוצרך תלמודא לשנויי ולומר דשאני שתופי מבואות משום דהוו מדרבנן דכיון דרבנן תקיני ליה לקטן זכיה הפקר ב"ד הפקר וכו' יע"ש דנראה מדבריו אלו דס"ל דמטעם דהפקר ב"ד הפקר קנין דרבנן מהני אפי' לדבר מן התורה וכמ"ש הר"ב מ"א ז"ל בסי' הנז' וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפ' הזורק גבי מתני' זרק בר"ה בתוך ד"א וז"ל ואע"ג דד"א לכ"ע אינם קונות דבר תורה כיון דרבנן תקנו ואמרו שיהיו קונות הרי הקנו לו ועשאום כחצרו דהפקר ב"ד הפקר וכ"כ הר"ב בצלאל זלה"ה בפ"ק דמציעא בסו' דקטנה יש לה חצר ויש לה ד"א משם הריטב"א דטעמא דמקני ארבע אמות לגט היינו משום ד דהפקר ב"ד הפקר וכדברי הר"ן והנה כי כן בנידון דידן כיון דעיקר שעבוד הבעל בנכסי אשתו הוא מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה דס"ל דלא מהני קנין דרבנן לדבר מן התורה ה"ה הכא כיון דבעינן ונתן בידה מן התורה ומן התורה חשיב האי חצר חצר שלה לגמרי ומן התורה ליכא ביאת הגט מרשותו לרשותה לא בנתינה ראשונה ולא בשעת חלות הגט משום דלא בא מרשות לרשות אלא מדרבנן ולא מהני לן חצר משועבד לבעל אלא כמ"ש לעיל שאם זרק הגט בחצרה לפקדון ואח"כ אמ"ל הר"ז גיטך דמהני כיון דמן התורה נתינה ראשונה חשיבא נתינה מיד ליד כיון שבאותה שעה היתה עומדת בצדו ומדרבנן לא חשיב נתינה ראשונה כיון דמשועבד לבעל ולקיים מצות נתינה אפי' מדרבנן הא איכא בידן מה שבא מרשות לרשות בשעת חלות הגט אמנם לדעת הר"ן והריטב"א דס"ל דהפקר ב"ד הפקר וקנין דרבנן מהני לדבר תורה נראה דבחצר המשועבד אפילו לא היתה עומדת בצדו בשעת זריקת הגט מהני דהפקר ב"ד הפקר וחשיב כחצרו אפילו מן התורה ובתר דאתא ואמר לה הרי זה גיטך חשיב שפיר נתינה מיד ליד כיון שבא הגט מרשותו לרשותה:

ואין לומר דאפילו לדעת הר"מ ודעמיה לא אמרו כן דקנין דרבנן לא מהני אלא אשאר דברים שהי לתורה אבל לגבי גט דקי"ל בכמה דוכתין דכל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ומשום עיגונא אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ש"ד וע"כ צ"ל הכי שהרי מה יענה הרמב"ם ודעמיה ז"ל להא דקי"ל דאם זרק הגט בתוך ד"א דמגורשת לגמרי אע"ג דקנין ארבע אמות דרבנן הוא אם לא דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה דהא ודאי ליתא דנהי דלדעת הר"מ בד"א היינו טעמא הכי ס"מ לא אמרינן הכי אלא במקום שהוא מפורש בתלמוד דוקא לא מדעתנו וכמו שהאריך הרשב"א ז"ל בתשוב' ת"א (סי' אלף קפ"א) יע"ש ובנדון דידן דאינו מפורש בתלמוד הדרן לכללין דקנין דרבנן לא מהני לדבר תורה דהא ודאי לא אמרין האי כללא מדעתנו וכן נראה ממ"ש המרדכי ז"ל בפ' הזורק בסוגיא דההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו וכו' וז"ל כתב מהר"מ דהא דאצטריכו לקנין ולא אמרו מטעם דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי היינו משום דאנן בעינן שיקנה לה מן התורה ודברי ש"מ הוי מדרבנן עכ"ל ולכאורה ק' דמ"ש מר"א דהוי קנין דרבנן וע"כ צ"ל דס"ל דשאני התם שנאמר בפי' והכא אין לנו שום קושיא מפני מה לא אמרו כן מטעמא דאפקעינהו רבנן דבמקום שראו לעשות תקנה עשו ובמקום שלא ראו לא עשו והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות כתב דהמקדש בפסולי עדות דרבנן מקודשת מן התורה ולא אמרינן דכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש. אך לענין חצר שאינו משועבד לבעל ואינה בצדו בשעת זריקת הגט יש להסתפק ולברר כמו שכתבתי:

וראיתי להרשב"א בחי' בריש פרק הזורק עלה דאמר עולא והוא שעומד בצד ביתה וכו' שכתב בשם הירושלמי דאם נתן לה גיטה ואמרה תזכה לי חצירי שבעירו א"ר חנינא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה ופי' הוא ז"ל דהכונה דאם נתן את גיטה בחצרה שבעירו והיא עומדת בצפורי ובא ואמר הרי גיטך שזרקתי לך בחצרך ואמר שתזכה לי חצרי דמהני דחצר מדין יד אתרבאי ולא גרע משליחות ובכי האי גוונא דלא אפשר למימר שמא הדרא בה מתגרשת מדין שליחות נראה מדבריו שאפי' שבשעה שזרקו לחצירה לא היתה עומדת בצדו להחשב כידה וגם לא היה החצר שלוחה מתגרשת בתר שאמרה תזכה לי חצרי ואע"ג דבאותה שעה לא בא הגט מיד הבעל כנראה דחצירה הקנוי לה לא דמי לחצרה הבאה לאחר מכאן כיון דראוי להיות בידה בשעת נתינת הגט לתוכו ע"י שתעמוד בצדו או שתאמר תזכה לי חצרי דלאו מחוסר מעשה הוא:

הן אמת דיש לדחות ולומר דהרשב"א מיירי בחצר המשועבד לבעל דמהני לס' הר"ן שכתבנו דס"ל דקנין דרבנן מהני אפי' לקנין מן התורה וכן נמי נאמר דסובר הרשב"א כן וכן ראיתי למו"ה ה"י שכתב בתשו' הנז' להרב מ"א דנראה דהרשב"א ס"ל כס' הר"ן אבל בחצר שאינו משועבד אזיל ומודה דאינה מתגרשת אלא בשעומדת בצדה בשעת זריקת הגט וכן ראיתי להר"ב מחנה אפרים ז"ל שכ' כן בפשיטות בביאורו לה' גירושין להר"מ פ"ה יע"ש:

אמנם ראיתי להר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' קנין חצר (סי' י"ב) שנראה מדבריו שם בפי' דס"ל דדעת הרשב"א הוא בין בחצר המשועבד ובין בחצר שאינו משועבד הפך מ"ש בה' גירושין הנז' יע"ש. והנה הטור בא"ה (סי' קל"ט) כתב משם הרמ"ה וז"ל כתב הרמ"ה אם נתן הגט בחצרה ואח"כ באתה שם ואמר לה הרי זה גיטך אעפ"י שעדיין הגט שם אינה מגורשת עד שתעלנו משם או עד שיטלנו הוא משם ויתננו לה דבעינן שתהא סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכו וכן בגיטה וחצרה באים כא' בעינן שתהא עומדת בצד החצר בשעת נתינת הגט ואע"ג דאזלא בתר הכי והדר אתיא ואקני לה החצר בתר דאתיא ואמר לה ה"ז גיטך מגורשת כיון שהיא סמוכה לחצר תחלה וסוף וכו' ע"כ והכוונה לומר לפ"ד שבתחלה כתב הרמ"ה שאם נתן הגט בחצרה שאינו משועבד לבעל ולא היתה עומדת לשה בשעת הנתינה אינה מגורשת כיון דליכא נתינה מיד ליד לא בתתלה ולא בסוף דבתחלה לא היתה עומדת בצדו לחושבו כידה וגם בסוף שבא' שם לא בא הגט מרשותו לרשותה והוי כחצירה הבאה לאחר מכאן ובסוף כתב וכן בגיטה וחצירה באים כא' וכו' לאשמועינן דה"ה בחצר המשועבד לבעל דמתגרשת מדין גיטה וחצרה באים כאחד דבעינן שתהא עומדת בצד החצר בשעת נתינת הגט בתוכו והיינו משום דאיהו ס"ל כס' הר"מ ודעמיה ז"ל דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדבר תורה ומ"ה אפילו שהוא חצר המשועבד לבעל לא מקיימא מצות נתינה מיד ליד מן התורה אם לא שתעמוד בצדו בשעת נתינת הגט ומ"ש הרב ז"ל דמתגרשת כיון שעמדה שם בשעת נתינה אף עפ"י שלא אמר הרי זה גיטך אלא לבסוף היינו משום דנהי דמדרבנן כיון דמשועבד לבעל נתינה ראשונה לא שמה נתינה מ"מ בתר דאמר לה הרי זה גיטך בא הגט מרשותו לרשותה במה שמקרי רשותו מדרבנן מהניא לדרבנן דנתינה ראשונה לא הויא נתינה וכמ"ש לעיל ובהכי סלקא תמיהתו של הר"ב מתנה אפרים ז"ל בפ"ה מה' גיטין הנז' שתמה שם ע"ד הרמ"ה הנז"ל והניח דבריו בצ"ע יע"ש. ועיין בב"ח ופרישה ודרישה שפי' דברי הרמ"ה באופן אחר ולעד"נ שאין פירושם עולה יפה כדברי הרמ"ה ודוק. והנה הר"ן ז"ל בפ' הזורק הביא דברי הרשב"א ז"ל הנז' וכתב וז"ל כתב בחי' הרשב"א וכו' ומצאתי בירושלמי דמכלתין וכו' ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת וכו' ע"כ ולירוש' דקאמ' נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה בכי האי גוונא בתרא הוא שאמר היא זרוק לי גיטי ותזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה שם דאינו בההוא גוונא קמא שהרב ז"ל מחשב יותר דהיינו שנתנו כבר בחצרה לא ידעתי האיך היא מתגרשת דהא בשעה שזרקו שם חצר לא הוי לא שליח דידיה ולא שליח דידה ואין לך לומר שיהא אלא כאלו נתנו בידה לפקדון ובתר הכי כי אמרה תזכה לי חצרי היכי מתגרש והא בעינן שיאמר לה ה"ז גיטך ואם כשאמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי הרי היא כאומרת מתחלה תזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה דהיינו האי גוונא בתר' שבדברי הרב עכ"ל. וכונתו דודאי אזיל ומודה לענין דינא להרשב"א בין בגוונא בתרא בין בקמא אלא דס"ל להר"ן ז"ל דגוונא קמא לא משכחת לה כלל כיון שצריך שיאמר הרי זה גיטך ולא אפשר שיאמר לה קודם שתאמר תזכה לי חצרי דאיהו ס"ל דבעידן דאומר לה ה"ז גיטך בעינן שיהא בידו לגרשה בע"כ והכא אינו בידו לגרשה אם לא שתאמר איהי תזכה לי חצרי והרשב"א ס"ל דאפי' באומר הרי זה גיטך קודם שתאמר תזכה לי חצרי מהני אבל לענין דס"ל להרשב"א דמתגרשת אפי' שאינה עומדת בצד החצר וגם לאו שלוחה הוא בשעת נתינת הגט לתוכה אזל ומודה ליה ומפשט לשון הר"ן ז"ל שכתב בהא בשעת שזרקו שם חצר לא הוי לא שליח דידיה ולא שליח דידה אלא כאלו נתנה בידה לפקדון נראה דס"ל להר"ן הך דינא אפי' בחצר שאינו משועב' והיינו טעמא דכל שקנוי לה החצר וראוי להיות ידה לא דמי לחצרה הבא לאחר מכאן אלא כנותן בידה לפקדון כמ"ש לעיל. וראיתי להר"ב מחנה אפרים ז"ל בפ' הנז' שתמה ע"ד הרשב"א ז"ל דס"ל דאם אמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ואמרה היא תזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה דמגורשת מדין שליחות מההיא דאמרו בפ"ב דגיטין (דף כ"א) עלה דאמר רבא נתן גט בחצר וכתב לה שטר מתנה עליו דקנאתו ומתגרשת בו אמר אביי מכדי חצר מידה אתרבאי מה ידה בין בע"כ בין מדעתה אף חצרה דאיתיה בין מדעתה בין בע"כ והא מתנה מדעתה איתיה בע"כ ליתיה ואם איתא דחצרה כל שהיא מדעתה אתיא מדין שליחות ממש א"כ מאי ק"ל לאביי לימא ליה דכי האי גוונא חצר מדין שליחות אתיא ע"כ:

ולעד"נ די"ל דע"כ צ"ל דרבא דקי"ל כותיה ס"ל דלא מקשינן חצרה לידה אלא לענין שידמה לגופא של ידה דמה ידה סמוכה ומשתמרת לדעתה אף חצרה כן אבל לענין חילוקי דינין שיש בידה לא מקשינן וחצרה לא בעינן דאיתיה בין מדעתה בין בע"כ דמשכחת לה בין מדעתה בין בע"כ כיון דחצר לפעמים איתיה מדין שליחות דמדעתה ולא בע"כ ובכן הרשב"א ז"ל באו דבריו אליבא דהלכתא דקי"ל כרבא אמנם אי קשיא מהאי סוגיא קשיא לס' הר"ן שכתבנו דס"ל דאם אמר הז"ג קודם שתאמר היא תזכה לי חצרי לא מהני דכיון דבאותה אמירה שאמר הרי זה גיטך אין בידו שתתגרש כל זמן שלא אמרה היא תזכה לי חצרי לא גמר בלבו באותה אמירה לגרשה דכפי זה צ"ל דמאי דקאמר רבא דאם נתן הגט בחצרו וכתב לה שטר עליו דמתגרשת דמיירי שנתן לה שטר מתנה מתחלה ונתרצתה היא בתחלה ואח"כ אמר לה הרי זה גיטך שהוא בחצרך שאם איירי שא"ל הרי זה גיטך בתחלה ואח"כ נתן לה שטר מתנה איך מהני הא בעידן שאמר הרי זה גיטך לאו בידו שתתגרש מדין חצר אלא ע"י שתתרצה היא לקבל שטר מתנת החצר וא"כ מאי קא רמי ליה מכדי חצרה מידה אתרבאי וכו' והא מתנה מדעתה איתיה בע"כ ליתיה הא בעידן שמדבר לה בעסקי גרושיה איתיה בע"כ דהא כבר נתרצתה מקודם וקבלה שטר מתנה. חיך שיהיה נמצינו למדים עק' הס' שנסתפקנו מדברי הרמ"ה ז"ל נראה דבין בחצר המשועבד ובין בחצר שאינו משועבד כל שלא עמדה בצד החצר בשעת נתינת הגט לתוכו אינה מגורשת כיון שבאותה שעה לאו יד הראוי להתגרש בו הוה והוי כחצרה הבאה לאחר מכאן ודעת הרשב"א יש להסתפק בדבריו אם כתב כן בחצר המשועבד דוקא או בחצר שאינו משועבד ומדברי הר"ן ז"ל נראה דס"ל הך דינא אפילו בחצר שאינו משועבד וכמ"ש:

ומדברי הרמב"ם ז"ל ברפ"ה מהלכות גירושין שכתב וז"ל הזורק גט לאשתו לתוך חצרו אם היתה עומדת שם בצד חצרה מתגרשת ואם לאו אינה מתגרשת עד שתעמוד בצד חצרה וכו' נראה דס"ל דאעפ"י בשעה שזרק לה הגט בחצרה לא היתה עומדת שם כל שאח"כ באתה ועמדה שם מתגרשת ונראה דה"ט דסבירא ליה דכיון דהחצר קנוי לה וראוי להיות ידה בלא שום חסרון מעשה ל"ד לחצרה הבאה לאחר מכאן וכן אליביה אין חילוק בין חצר משועבד לחצר שאינו משועבד דאין לומר דהר"מ מיירי בחצר משועבד לבעל דהא איהו ז"ל ס"ל בההיא דלא לקני אינש לולבא לינוקא וכו' דקנין דרבנן לא מהני לדבר תורה וא"כ הכא מה שמשועבד לבעל מה יתן ומה יוסיף כיון דתקנתא דרבנן הוא אם לא שנאמר דה"ט דידיה כמ"ש וכן י"ל מדברי הר"מ שכתב בפ' הנז' דין י"ח כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לו שטר מתנה עליו וכו' אם היה כפות ואם אינו כפות קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה ע"כ ודקדק ה"ה ז"ל שם דמדכתב עד שיגיע הגט לידה נראה שהוא סובר שאם נטלתו היא מן העבד נתגרשה אעפ"י שבשעת הקנאת העבד לא בא מרשותו לידה כיון שלא היה כפות דחצר מהלכת לאו חצר הוא ומה גם דבעינן שיבא לרשותה מידו או מרשותו והכא לא בא הגט לא מידו ולא מרשותו כיון דחצר מהלכת הוא ולאו כידו אלא ע"כ צ"ל דכל חצר שהוא קנוי לו או לה וראוי להיות בידם מהני לקיים מצות נתינה מידו לידה. וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' לגיטין גבי הא דהכא דכתב גט ונתנו ביד עבדו וכו' שכתב וז"ל ואם אינו כפות קנתה העבד אבל גט לא קנתה ואינה מתגרשת בו אלא א"כ לקחו הבעל וחזר ונתנו לה אבל אם נטלתו היא אינה מתגרשת משום דהו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא קנה עכ"ל אשר מדבריו אלה נתברר לנו ספק הנופל בדבריו הנז' למעלה שכתב כן אפילו בחצר שאינו משועבד דמדבריו אלה ע"כ צ"ל דדוקא בחצר המשועבד לבעל הוא דמהני אפילו אינה עומדת בצד החצר בשעת זריקת הגט בתוכו אבל בחצר שאינו משועבד לבעל לא מהני ולפיכך הכא בנותן הגט ביד עבדו וכתב שטר מתנה עליו כתב אם לא היה כפות בשעת ההקנאה דאם נטלתו היא משם דהוי כטלי גיטך וכו' דהא קי"ל הנותן שדה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והכא שנותן לה עבד במתנה גמורה כפשטא דסוגיין לא חשיב משועבד לבעל ולא בא הגט מרשותו לרשותה ואע"ג דהתוס' בר"פ הזורק בד"ה מה שקנתה אשה כתבו משם ר"ת דשעבוד הבעל לענין הגט אינו תלוי שא פירות אלא הלוי בשעבוד הבעל שאם מסרה ונתנה אינו קיים ולפיכך רמי ליה רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה גבי ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו וקאמר רבא דליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ואע"ג דקי"ל דהנותן שדה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כבר כתבו התוס' שם דר"י חולק על ר"ת בזה וס"ל דבאכילת פירות תליא מלתא וכ' דהא דרבא איירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה וכו' יע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' יע"ש ובכן בסוגיין דעבד דנראה מפשטא דסוגיא דהוי מתנה גמורה אינו משועבד לבעל לפירות ולפי' כתב דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דאפי' אם נאמר דהך סוגיא דעבד מיירי בשאלה ובכן עדיין משועבד לבעל י"ל דהיינו טעמא שכתב הרשב"א דהוי כטלי גיטך משום דנהי דמשועבד הוא לבעל ואשיב כרשותו מ"מ בעינן חצרו בידו והאי כיון שאינו כפות חצר מהלכת הוא ולא חשיב בידו לומר שבא הגט מרשותו לידה א"נ י"ל דאה"נ דאם כפתו אח"כ דאזיל ומודה הרשב"א דמהני כיון שבא מרשותו לרשותה והיא אינה עושה שום מעשה כלל אלא דאם לא כפתה ונטלתו היא משם הוי כטלי גיטך משום דאיהו ס"ל כס' הרא"ש הנ"ל דטול גט מחצרי לא מהני דבעינן ונתן בידה ולא כשתקח מעצמה. דבר הלמד מהרשום בכתב דבחצר שאינו משועבד כל שלא עמדה בצדו בשעת זריקת הגט לא מהני בין לדעת הרשב"א בין לדעת הרמ"ה ובחצר המשועבד דוקא פליגי ואיכא למידק עליהם ממתני' דהזורק נתן לה את גיטה והיא ישנה נעורה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך וכתב הרשב"א שם בחי' דישנה אין לה יד כלל להתגרש דהוי כשוטה וא"כ היכי אמרינן במתני' דאם א"ל בתר הכי הא גיטך דמהני ואמאי הא חשיב כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבשעת נתינה לא היה לה יד להתגרש וע"כ צ"ל דה"ט כיון דבשעת נתינה ראויה להתגרש ע"י שינערנה וסמיה בידן ולאו מחוסר מעשה היה חשיב נתינה מיד ליד וא"כ הכא נמי גבי חצר שכתב הרמ"ה הכי ראוי הוא החצר להיות כידה ע"י שתעמוד אצלו ולאו מ"מ הוא וכן נמי גבי עבד שכתב הרשב"א ראוי הוא בשעת הקנאה להיות כידה ע"י שיכפתנו ולאו מחוסר מעשה הוא ובשלמא לנדון הרמ"ה יש לחלק ולומר דשאני ישנה דבשעת נתינת הגט לידה ממש ראוי לעוררה לא כן גבי חצר כיון שבשעת זריקת הגט היא לא היתה עומדת שם אינה ראוי בשעת זריקת הגט ממש אם לא שיחזור אחריה להביאה בצד החצר או נאמר כמ"ש הר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' קנין חצר בסי' הנז' דאפשר דסובר הרמ"ה דישנה יש לה יד להתגרש ולד"מ לשוטה דלא כהרשב"א שב"א ז"ל. אמנם לדעת הרשב"א דאיהו ס"ל דישנה אין לה יד כלל וגם גבי עבד דמי לישנה שבשעת הקנאת העבד ממש סמיה בידן לכפותו ולעשותו כידה מאי איכא למימר וצ"ע:

והנה יש להסתפק במאי דקי"ל דקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת ע"י עצמה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם נתן הגט בחצרה ולא היתה עומדת בצדו בשעת זריקת הגט לתוכו כל שעמדה אח"כ מהני ולא חשיב טלי גיטך מע"ג קרקע וכו' אפילו כשאינו משועבד לבעל אם נתן גט לקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה שאין לה יד להתגרש כלל בתורת פקדון או בתורת שהוא שט"ח ואח"כ בקרב הימים שהגיעה לכלל שהיא יודעת לשמור את גיטה אמר לה הרי זה גיטך אם מהני דומיא דנתן גט בחצרה שלא היתה עומדת בצדו בשעת זריקת הגט לתוכו דמהני אעפ"י שבשעת נתינה לא היה החצר יד הראויה להתגרש כיון שאינו מחוסר מעשה והכא נמי בקטנה לאו מחוסר מעשה היא שהרי מהר"י רוזאניס ז"ל בפ"ד מה' אישות דין ז' כתב דלדעת כמה מהפוסקים ז"ל דקטן או קטנה יכולין לקדש בקטנותם שלא יחולו הקדושין כי אם לאחר שיגדילו ולא חשיב דבר שלב"ל כמו לאחר שתתגיירי לאחר שימות בעליך דהתם הוי מחוסר מעשה אבל הכא מחוסר זמן הוא וזמן ממילא קא אתי ולא מקרי מחוסר מעשה יע"ש וה"ה הכא בקטנה או"ד לא דמי לחצר דשאני חצר דלאו מ"מ וראוי בשעת זריקת הגט להיות כידה ע"י שתעמוד אצלו וכל הראוי לבילה וראוי להיות כידה כי האי דאינו מ"מ בשעת זריקה ודמי לישנה אין בילה מעכבת לא כן בקטנה דנהי דלא חשיב מ"מ אבל מכל מקום בשעת זריקת הגט אינה ראויה להתגרש ולכאורה היה נראה להביא ראיה דמהני מההיא דאמרינן ביבמות (דף נ"ב) אמר רמי בר חמא אמר ללבלר כתוב גט לאשתי לכשאכנסנה אגרשנה הז"ג ולאשה דעלמא אינו גט וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה ולאשה דהא דלא מהני היינו דוקא אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ש"ד וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפסקיו וכתב מהר"י רוזאניס ז"ל בפ"ו מה' גירושין דלדידן דקי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל נ"מ למי שקידש אשה לאחר ל' יום דיכול לגרשה תוך הל' יום שיחול הגט לאחר ל' יום כיון דמחוסר זמן לא מ"מ מקרי דזמן ממילא קא אתי כמו אליבא דמ"ד דאדם מקנה דשלב"ל אפילו במחוסר מעשה דיכול ליתן גט לאשה דעלמא שתתגרש לאחר שישאנה ואמאי נהי דמ"מ לא הוי וליכא משום דשלב"ל מ"מ הא בעינן נתינה מיד ליד וליכא כיון דבשעת נתינה ראשונה לא היתה ראויה להתגרש כלל והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע אלא ודאי דכל דלא הוי מחוסר מעשה להיות ראויה להתגרש לא חשיב טלי גיטך וכו' אפילו שאינה ראויה להתגרש בשעת נתינה וכד דייקי' שפיר נראה דלא דמי כלל דשאני התם דמה שאינה ראויה להתגרש אינו מחמת ריעותא של ידה שאין לה יד להתגרש אלא משום שאין שם קדושין עדיין אבל אם היו הקדושין יד הראויה להתגרש הוא מחמת עצמה וקרינן שפיר ונתן בידה שהרי יש לה יד להתגרש מחמת עצמה לא כן בקטנה דמה שאינה ראויה להתגרש הוא מחמת עצמה שאין לה יד כלל והויא כשוטה וצא קרינן בה ונתן בידה דיד דידה לאו כלום היא ולאו חשיב ידה אלא כע"ג קרקע:

וכעין שנסתפקנו בקטנה יש ג"כ להסתפק בזרק הגט בחצר שקנתה האשה לאחר ל' יום ובשעת נתינה עדיין לא היה חצרה אלא לכשיגיעו הל' יום אם מהני כיון שאינו מ"מ להיות כידה אלא זמן וכן יש להסתפק בשליח קבלה שעשתה האשה ואמרה לו תהא שלוחי לקבלה לאחר ל' יום דבתוך הל' יום נתן הבעל גיטה בידו אי מהני כיון דלאו מ"מ להיות כידה ול"ד לנותן גט לאיש דעלמא בתורת פקדון ואח"כ עשאתו היא שליח קבלה דודאי לא מהני דהוי כחצרה הבאה לאחר מכאן דשאני התם דהוי מ"מ שיעשנו שליח קבלה לא כן הכא שכבר עשוי ועומד ומחוסר זמן הוא ולא מ"מ על הדרך שכתבנו. וראיתי להתוס' ז"ל בפ' התקבל (דף ס"ד ע"ב) ד"ה גיטא וכו' עלה דאמרי' בגמ' עלה דמתני' התקבל לי גיטי במקום פ' אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לאותו מקום ופריך וגיטא מיהא הוי וכו' ומשני הכי קאמר ליה משקל כל היכא דמשכחת ליה גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא והק' התוס' וא"ת דאם אינה רוצה שיהיה גט עד מתא מחסיא גם שיגיע שם לא יהא גט דהא אינו מקבלו שם מיד הבעל והוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ותי' בתי' ב' וז"ל א"נ מבבל עד מתא מחסיא הוי הכל שליח לקבלה והוי כאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי אלא לאחר ל' יום עכ"ל ותי' זה כתבוהו הרשב"א בחי' והר"ן ז"ל בהדיא יע"ש ונראה בהדיא מדבריהם דס"ל דאפי' שהיא לא עשאתו שלית לקבלה שתתגרש בקבלתו אלא במתא מחסיא ובשעת קבלת הגט לא חשיב השליח כידה דלא הויא יד הראויה להתגרש בה עכ"ז מהני מטעם שכבר עשאו שליח קבלה מקודם ובשעת נתינת הגט יד הראויה שתתגרש בה קרינן לה כיון שאינו מ"מ כלל אלא הליכתו של שליח לאותו מקום ודון מינה ואוקי באתרין דבנדון זה נמי מהני דלא שנא ודוק:

הן אמת דכפי זה ק' להרשב"א דאיהו כתב גבי עבד דאם אינו כפות ונטלתו היא משם דלא מהני דחשיב טלי גיטך מע"ג קרקע ומ"ש גבי שליח קבלה שכתב דלא הוי טלי גיטך וכו' אפילו שבשעת נתינה אין השליח חשיב כידה להתגרש עד שילך למתא מחסיא מטעם שכבר הוא עשוי שליח מקודם ואינו מחוסר עיקר עשייתו והכא נמי גבי עבד נהי דבשעת נתינה אינו יד להתגרש מ"מ כבר קנוי לה גוף העבד ואינו מחוסר כי אם כפיתתו וי"ל דמה שכתב הרשב"א דאם נטלתו מיד העבד דהוי כטלי גיטך וכו' היינו דוקא כשנטלתו היא להתגרש דאגלאי מלתא דלאו מכח נתינתו של בעל מתגרשת אלא מכח נטילתה ובעינן ונתן ולא שתקח מעצמה ולא דמי לנותן גט בידה לפקדון והניחתו היא בחצרה ואח"כ אמר לה הרי זה גיטך דודאי מהני ואף ע"ג דאגלאי מלתא דלא נתגרשה במקום נתינת הבעל דשאני התם דאיכא נתינה מיד ליד מעלייתא שנתן בידה הראויה להתגרש בו משעת הנתינה לא כן הכא דנתינה הראשונה היה במקום שלא היתה ראויה להתגרש באותה שעה וגם לבסוף איגלאי מלתא דלאו מכח נתינתו שם מתגרשת אבל אה"נ דאם כפאתו אח"כ אזיל ומודה הרשב"א דמהני כיון דאגלאי מלתא לבסוף דבמציאותו של גט ביד העבד מכח נתינתו של בעל נתגרשה וגם בשעת הנתינה לא היה העבד מחוסר הקנאה וראוי להיות כיד' ע"י כפיתתו כדין שליח קבלה הנז' ולפ"ז מתיישב שפיר לדעת הרשב"א ההיא דישנה שהקשינו לעיל דהתם שאני דאגלאי מלתא לבסוף דמתגרשת מכח נתינתו של בעל כשהיא נעורה באותו מקום שנתן הבעל:

והנה כי כן יצא לנו דמ"ש הרשב"א דאם נתן הגט בחצרה ואח"כ אמרה היא תזכה לי חצרי דמהני היינו בחצר שאינו משועבד לבעל ודלא כהר"ב מחנה אפרים ז"ל שהרי כשליח קבלה דאינה ראויה להתגרש ע"י אלא במתא מחסיא כתב הרשב"א דמהני קבלתו במקום אחר אעפ"י שמחוסר הליכתו לאותו מקום וכמו כן בחצרה מהני אעפ"י שלא היתה עומדת בצדו כיון שאינו מחוסר קנין כי אם ביאת האשה אצל החצר וכמו כן נמי נראה שהוא דעת התוס' והר"ן שכתבו כן בשליח קבלה. נמצינו למדין לענין דינא דאם זרק לה גיטה בחצרה בין משועבד בין שאינו משועבד ולא היתה עומדת בחצרה באותה שעה לדעת הרמ"ה ל"מ עד שיחזור ויתננו לה ולדעת הרשב"א והר"ן והתוס' ז"ל מהני ודוקא כשבאתה האשה אח"כ ועמדה בצד החצר ואמר לה הרי זה גיטך דאגלאי מלתא לבסוף דבנתינת הגט בחצר זה מתגרשת אבל אם באתה האשה ונטלתו ולא אמר לה הרי זה גיטך אלא אחר שנטלתו ל"מ כמו שנראה מדברי הרשב"א בדין עבד וכמ"ש ואפשר שדעת התוס' והר"ן לחלק כן אבל לדעת הרמב"ם ז"ל נראה בהדיא שאפי' נטלתו משם מהני שכתב גבי עבד אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה. ועפ"י ס' הר"מ הלזה אפשר ליישב מ"ש רש"י בסוגיין דההוא ש"מ דכ' גיטא לדביתהו וכו' וז"ל ותיחוד ותפתח וכו' דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה עכ"ל דנראה מדבריו דהך דרבא לאו מדין חצר קאמר שתקנה הגט אלא מדין אגב והר"ן ז"ל תמה על רש"י דא"כ למה לי ביתה דיתיב ביה גיטא דהא קי"ל דלא בעי' צבורין ועוד דהא ודאי אין אשה מתגרשת באגב דבעי' ונתן בידה וליכא אכן כפי סברת הר"מ ז"ל א"ש דרש"י ז"ל דעתו לומר דהא דרבא דנתן גט בחצרו והקנה החצר לה לא בעי' שתהא בצד החצר בשעת ההקנאה כדי שתתגרש מדין חצר אלא אפי' לא היתה עומדת בצדו דאינה מתגרשת מדין חצר מגורשת מדין אגב ואי משום דבעי' ונתן בידה הא איכא מצות נתינה כיון שבא הגט מרשותו לרשותה ואע"ג דבשעת ביאת הגט לרשותה לא חשיב האי חצר דידה כיון שאינה עומדת בצדו לית לן בה כיון שכבר קנוי לה ולאו מ"מ הוא וקרינן ביה ונתן בידה ואעפ"י שלבסוף אגלאי מלתא דלא עמדה שם מתגרשת משעה ראשונה מדין אגב כדין נטילתו מיד העבד שאינו כפות לדעת הר"מ ז"ל אעפ"י שלא נעשה לבסוף העבד כידה ולא נתגרשה בו ואע"ג דאגב וקני בעינן והכא ל"מ דאמר הכי כבר כתב הר"מ ז"ל בפ"ג מה' מכירה דכשהן צבורין לא בעי' אגב. וכתב מרן הכ"מ דה"ט דמה שצברם לתוכו מוכיח שמדין אגב רוצה לקנות ואפי' דלא לימא בפי' אגב סתמא חשיב כמפורש ואפשר דרש"י ז"ל סובר הכי ודוק. ועיין במש"ל בדין מחובר ע"ד רש"י אלו:

עתה יש לחקור עוד בעניננו דאם נתן הגט בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו אם נאמר כן בשליח הבעל שאם עשה הבעל שליח הולכה ונתן השליח הגט בתוך חצרו והקנה החצר לאשה אם מהני כיון דלגבי בעל חשבינן חצרו כידו ומהני וה"נ בשליח חצרו יעשה כידו כיון דחצר מידו אתרבאי ה"נ השליח בעצמו א"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי מושלח ושלחה מסתיין דיהוי יד השליח כידו אבל חצר השליח שהוא יד דיד הוא ריבוי דרבוי ול"א. וראיתי להר"ן ז"ל בר"פ הזורק שכתב גבי ההוא עובדא דההוא ש"מ וכו' דמאי דקאמר רבא לקנייא לההוא דוכתא דיתב ביה גיטא דמיירי כשהגט היה מונח בחצר שליח הולכה וקאמר רבא דליקני שליח לה ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' בשם יש מפרשים יע"ש נראה מדבריהם בהדיא דחצרו של שליח הוי כידו ממש כמו חצרו של בעל. וראיתי בירושלמי פ' התקבל עלה דמתני' נערה מאורסה היא ואביה מקבלים גיטה חבריא אמרין בחצר וד"א פליגין ר"י אמר יש לה חצר ויש לה ד"א ר"ל אמר אין לה חצר ואין לה ד"א וכו' ר"א שאל חצרו של שליח מהו שתעשה כידו ע"כ ופי' הר"ב שדה יהושע ז"ל וז"ל חצרו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרי' כיון דחצר האשה מידו אתרבאי והכל ד"א וה"נ יד שליח שהוא כעצמו א"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי ל"א רבוי דרבוי ולא איפשטא ע"כ ולפי צדדי הבעי' שפי' הרז"ל נראה דה"ה נמי בנדון שלפנינו דאיתיה לבעיי' דהירושלמי ושפיר אתיא בעייתייהו בין בשליח הולכה בין בשליח קבלה ולפי דרכו לא ידעתי למה פי' בשליח קבלה דוקא. אבל לעד"נ דאין פ' כולה יפה מתרי טעמי חדא דכפי דרכו ה"ה בשליח הולכה איתא לבעיין והא ליתא שהרי כתבו בהדיא הר"ן והרשב"א ז"ל דחצרו של שליח הולכה הוי כידו ועוד דמאי יחסות יש לשאלה זאת של ר"א עם הדברים הנתונים למעלה דפליגי ר"י ור"ל קטנה יש לה חצר וכו' אשר ע"כ נלע"ד דפי' הירושלמי הוא כן דבפ"ק דמציעא הובא הך פלוגתא דר"י ור"ל אם קטנה יש לה חצר וד"א א"ל ואמרי' בגמ' במאי קמפלגי ומסקינן דלענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה אתרבאי ויש לקטנה חצר וד"א כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן מציאה מגט אב"א דקטנה כ"ע ל"פ דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קמפלגי מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן ואב"א מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ אשר מבואר מסוגיא זאת דכפי לישנא מציעתא דפלוגתא דר"י ור"ל היינו דר"ל ס"ל הא דרבי' חצר משום יד הוי דוקא באשה אבל באיש משום שלוחו אתרבאי ולר"י בין באיש בין באשה מדין ידו אתרבאי ולפי' אפי' קטן יש לו חצר ויש לו ד"א ואל תתמה דלהך לישנא למה נקט פלוגתא דר"י ור"ל בקטנה כיון דבקטן פליגי דכבר כתב הריטב"א הביא דבריו הרב בצלאל בסוגיין דנקט קטנה כיון דעיקר פלוגתייהו הוא אם ילפינן קטן מקטנה יע"ש ובכן י"ל דדעת הירושלמי ל"פ פלוגתא דר"י ור"ל כי האי לישנא מציעתא וע"כ נפשו לשאול הגיע ר"א שאל חצירו של שליח מהו שתעשה כידו כלומר לר"ל דאמר דחצר דגברא מדין שליחות הוא וא"כ נמצא חצר השליח הוי כשלותו והא קיי"ל דשליח קבלה אינו יכול לעשות שליח אחר תחתיו כיון דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח וכמו שכתב הטור (סימן קמ"א) בשם הרמ"ה יע"ש. וכ"כ הר"ן בס"פ התקבל יע"ש וכן נמי בחצר השלי' א"ד דאפי' לר"ל דאמר דחצר דגברא משום שליחות אפשר דיודה בשליח קבלה דאשה דחצרו כידו כיון שבמקוה האשה קאי ויש לו דין האשה עצמה דחצרה מדין ידה אתרבאי וכמו שכבר צדד כן הרב מכתב מאליהו ז"ל על דברי הטור (סימן ק"מ) ע"ש בדף ע"ט ובכן נמצא דבעיין ליתא אלא בשליח קבלה דוקא כיון דקי"ל דשליחות לקבלה מילי נינהו ולא מימסרן לשליח אבל בשליח הולכה דקי"ל דהשליח עושה שליח אם נתן השליח הגט לחצרו והקנה החצר לה מגורשת כיון דיכול לעשות שליח ה"ה לחצרו וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל ואע"ג דקי"ל הכי דחצר דגברא מדין שליחות הוא וכמו שפסק הרי"ף ז"ל בהלכות פ"ק דמציעא וכן הרא"ש שם בפסקיו וכן הר"מ פ"ד מה' זכיה לית לן בה דהא קי"ל בשליח הולכה דיכול לעשות שליח אחר תחתיו ובכן אפילו נחשביה לחצר כשלוחו של שליח ש"ד ועיין במהר"י רוזאניס ז"ל פ"י מהלכות גירושין דין א' שהביא הירוש' הנז' ומה שפי' הר"ב שדה יהושע ז"ל כנראה דניחא ליה בפי' ולעד"נ דאין פי' עולה יפה כאמור:

ואדהכי והכי נמצינו למדין דכפי דעת הפוסקים הנז' ז"ל דס"ל דחצר דגברא מדין שליחות אתרבאי הא דקאמר רבא דאם נתן הבעל הגט כחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ה"ט משום דחשבינן לחצרו של בעל כשלוחו וחשיב שבא הגט מיד שלוחו לרשותו ויש לדקדק ע"ז מההיא דאמרינן פרק התקבל (דף ס"ג ע"ב) גבי ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח אשכחה דיתבא וקא לישא אמר לה הינך גיטך אמר ליה ליהוי בידך אמר רב נחמן אי איתא לדר' חנינא עבדי בה עובדא א"ל רבא ואם איתא לדר' תנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ע"כ הרי דס"ל לרבא דכל שליחות שלא חזרה אצל הבעל לא מהני ומשום הכי שליח הולכה שנעשה שליח קבלה לא מהני וא"כ ה"ה הכא בנותן גט בחצרו דחשבינן לחצר כשליח הולכה של בעל איך מהני כיון דבעלמא בשליחות כי האי דלא חזרה שליחות אצל הבעל שהרי החצר עצמו שהוא שליח הולכה נעשה כידה לא הוי שליחות וי"ל ודוק:

ויש לחקור עוד בענין זה דקי"ל בפ' הזורק שאם זרק גיטה בתוך ד"א דמגורשת ומתבאר שם דהיינו דוקא כשעמדה היא בתחלה בתוך ד' אמות שאז אפי' בא הוא ועמד כנגדה בתוך ד' אמותיה מתגרשת שכיון שהיא קדמה לבא זכתה בכל הארבע אמות ושוב לא נכנס זכותו של בעל לתוכו אבל אם הבעל עמד שם תחלה ועמדה היא אח"כ כנגדו וזרקו לה אינה מגורשת מכיון שקדם הוא לבא זכה בד"א ונמצא שלא יצא הגט מרשותו וכ"כ הר"מ בפ"ד מה' גירושין דין ט"ו. והן עתה יש להסתפק אם זרק הגט בתוך ד' אמותיה באופן זה שקדם הבעל לבא דאינה מגורשת מדין ד"א אם נטלתו היא משם בעוד הבעל עומד שם אי מהני לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם נטלה הגט מחצרו דמהני וה"ה דד"א של אדם עשאוהו רבנן כחצרו וכן לדעת הפוסקים החולקים עליו יש להסתפק אם הלך הבעל אח"כ משם ונסתלק רשותו והגט שם ועדיין האשה עומדת שם ונשארו הד"א בזכותה אם מגורשת דדמי דנותן גט בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו ומגורשת מטעם דבא הגט מרשותו לרשותה וה"ה הכא שמתחלה הד' אמות היו שלו וחשיב כגט מונח בחצרו וכיון דנסתלק משם ונשאר לזכותה נמצא בא הגט מרשותו לרשותה בלי שום הפסק רשות כלל דבשעה שנסתלק רשותו נכנס רשותה א"ד לא אחשבינהו רבנן לד"א של אדם כחצרו כי אם לענין שיקנה איזה דבר בהם אבל שיהיה בידו לאחשבינהו כשליח הולכה כדאמרינן בחצרו לא ומסתברא דל"ש מנותן גט בחצרו כיון דחזינן לענין דינא דביאתו של בעל בתוך ד"א בתחלה מעכבת לאשה שלא תקנה הגט אף עפ"י שעמדה שם אח"כ מטעם דזכה הבעל בתחלה בד"א וחשיב שעדיין הגט ברשותו נמצא שאף שלא לענין קניה עשאוהו לד' אמות של אדם כחצרו אך לא מצאתי דין זה מבואר בדברי הפוסקים ז"ל. עוד יש לעמוד דעיקר הדין שלפנינו דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני אם היינו דוקא באשה עצמה או שלוחה לקבלה דבעי שיקחוהו מיד הבעל דכתיב ונתן בידה אבל שליח הולכה שעושה הבעל אינו צריך שיקחנו מיד הבעל ואפילו מע"ג קרקע מהני כיון דבמקום בכל קאי א"ד כיון דבעי ונתן בידה שיבא הגט מיד הבעל ליד האשה דוקא אם בא הגט ליד שלוחו מיד הבעל חשיב כשהאשה מקבלת את גיטה מיד השליח כאלו קבלתו מיד הבעל כיון שהשליח קבלו מיד הבעל ואף שהשליח עצמו לא קבלו מן הבעל עצמו כי אם מיד שלוחו כיון שהנותנו לו או הנותנו לנותנו עד למעלה שיהיה קבלה מן הבעל נמצא שכח הבעל נשתלשל מאדם לאדם עד שבא לזה הנותנו לאשה וקרינן ביה ונתן בידה אבל אם נטלו השליח מע"ג קרקע נמצא דקרקע מפסיק מן הבעל לשליח ואין כח הבעל בשליח ההוא שתחשב נתינתו ליד האשה כנתינת הבעל ולכאורה נראה פשוט בצד הראשון דכיון דשליח במקום בעל קאי אפי' אם נטלו מע"ג קרקע מהני ויש להביא ראיה ממאי דגרסי' בפ' האומר (דף ס"ה ע"ב) בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ופי' רש"י ז"ל הרי אלו יכתבו ויתנו אפי' לא אמר תנו דאגב פחדיה טריד ולא פריש ע"כ ואם איתא דשליח הולכה בעי' שיקחנו מיד הבעל מאי נפקא מינה אם אומר כתבו כאומר תנו נמי כיון דבעי' שלאחר כתיבתו שיתנהו ליד הבעל ובשעת נתינה הרי מגלה דעתו אם רצונו שיהיה שלוחו לנתינה או"ל ועוד דהמפרש לים והיוצא לשיירא קתני במתני' דאם אמר כתבו כותבין ונותנין ואעפ"י שהוא אינו שם ליתנו להם מיד ליד דפשטא דמתני' נראה דאמר כתבו והלך וכן יש להביא ראיה ממתני' שם (דף ס"ו ע"א) מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דנראה בהדיא דנותנין אף עפ"י שלא נתנו הבעל מידו לשליח וכן נראה ממאי דאמרי' עוד שם (דף ס"ז ע"א אמר לב' אמרו לסופר ויכתוב ואמרו לעדים ויחתמו אמר ר"ה כשר ולא תעשה בישראל חיישי' שמא תשכור עדים וכו' ואם איתא דשליח הולכה צריך שיטלנו מיד הבעל מה חששא איכא שמא תשכור עדים כיון שאחר כתיבתו צריך שיתנהו לבעל ויחזור ויתנהו להם ומתגלה זיופם וכן נראה בהדיא ממתני' דפ' מי שאחזו (דף ע"ו ע"ב) כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש כתבו בתוך י"ב חודש ונתנו לאחר י"ב חודש אינו גט כתבו לאחר י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש הרי זה גט ע"כ. הרי מפורש בהדיא דאם כתביהו ונתנוהו לאחר י"ב חדש הוי גט אפי' שאין הבעל שם וליכא נתינה מיד ליד כלל וכן מפורש יוצא מדברי הרא"ש הנז"ל גבי ההוא ש"מ וכו' שהשיג לרשב"ם ז"ל דלא נהירא דא"כ יעשה שליח הולכה ויתנהו לה ואעפ"י שהשליח אינו נותנו מיד הבעל וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו בסוף פ' המביא תניין וז"ל כתוב בה"ג מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ולמימר לעכ"ום לאמטויי האי מנא לישראל פ' ויתננו לאנתתי ואמר להו לא ונתן בידה או ביד שלוחה הישראל אבל עכו"ם לא דאי נפיק גיטא מידה דבעל בעי' דלמטי לאנתתא או לידה דשליח ישראל במקום בעל או ליד השליח דשויתיה איתתא גופא דקאים במקום איתתא. והרא"ש ז"ל תמה ע"ד בה"ג ז"ל וכתב דכיון דלא עשה העכו"ם אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל בכתבו את ישר' שבאותו מקום שליח ש"ד יע"ש ואם איתא דשליח הולכה בעי' שיקחנו מיד הבעל ממש נהי דס"ל להרא"ש שאדם עושה שליח שלא בפניו מ"מ בעי' שיוליכהו ליד שלוחו ישראל דבר שליחות הוא כדי שיחשב נתינתו של שליח לאשה מכח הבעל ולא יהא הפסק כלל אבל כששולח אותו ע"י עכו"ם דלאו בר שליחות הוא לא חשיב נתינתו של שליח ההוא כנתינת הבעל כיון שנמצא העכו"ם מפסיק בין הבעל לשליח אלא ודאי דס"ל להרא"ש ז"ל דשליח הולכה כיון דבמקום בעל קאי לא בעי' שיקחנו מיד הבעל ואפי' מע"ג קרקע מהני ומש"ה מכשיר בשולח ע"י עכו"ם:

אמנם מדברי בה"ג דפוסל לשלוח גט ע"י עכו"ם נראה בהדיא דס"ל דשליח הולכה צריך שיקחנו מיד הבעל דטלי גיטך מע"ג קרקע ל"מ ומ"ש הר"ב מכתב מאליהו ז"ל (דף פ"ח ע"ב) ע"ש ודברי תימה הם שהוא הפך כמה דוכתין בתלמודא שכתבנו לעיל כנראה בהדיא דשליח הולכה כיון דבמקום בעל קאי לא בעי' שיקחנו מיד הבעל ולא מיד שלוחו אלא אפי' מע"ג קרקע מהני והדבר צ"ת. ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת נבא לענין שטר קדושין איך דיינינן ליה ואעיקרא דמלתא יש לדעת דאפשר דכיון דמקשינן הויה ליציאה אפי' בקדושין של כסף בעינן נתינה מיד ליד וטלי מע"ג קרקע לא מהני וכדי לבאר ענין זה על בוריו נקדים סוגיא דפ"ק דקדושין (דף ח' ע"ב) ת"ר התקדשי לי במנה תנם ע"ג סלע ל"מ ואם היה סלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של ב' מהו תיקו וכתב רש"י ז"ל ואם היה סלע שלה מקודשת דחצרו של אדם קונה והרי הוא כמו שקבלתה היא עכ"ל והתוס' ז"ל תמהו על פי' רש"י ז"ל דמדין חצר קנתה דא"כ מאי קמיבעי לן בסלע של ב' מהו פשיטא שאינו קונה כיון שהוא של ב' כדאמרי' בפ' הספינה דחצר של שותפין אין קונים זה מזה כי אם ע"י כליו של לוקח וע"כ דחו פי' רש"י ז"ל ופי' הם ז"ל דהכא אינו תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה ודעתה להתק' ואם הסלע אינה חצר המשתמרת וגם אינה עומדת בצדו כדי שתקנה מדין חצר ונטלתו היא משם מקודשת ואם אין הסלע שלה לא סמכה דעתה ואין דעתה להתקדש כי אם משטה היא בו ואפילו נטלתו משה לא מהני ואבעיא לן כשהסלע של ב' אי סמכא דעתא או"ל ונ"מ אי נטלתו היא משם למדנו מדבריהם דס"ל דקדושי כסף כיון דבהנאה תליא מלתא אפי' מע"ג קרקע מהני דאל"כ איך כתבו דבסלע שאינה שלה ה"ט משום דלא סמכה דעתה דמשמע דאם סמכה דעתה מהני בנטלתו משם הא ליכא נתינה מיד ליד דבנתינה ראשונה לא היתה לא בידה ולא בחצרה הנחשב כידה:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה