נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
סימן י
מי שרוצה לקדש ב' נשים וכתב כשטר א' אתם פ' ופ' מקודשות לי, וכן ב' שרוצים לקדש אשה וכתבו בדרך כלל אתם פ' ופ' מקודשות לנו פלוני לפ' ופ' לפ' מה דינו ומשפטו:
שורש דין זה איתא לענין גט בפ' המגרש (דף פ"ז ע"א) עלה דתנן ה' שכתבו כלל בתוך הגט איש פ' מגרש לפ' ופ' לפ' והעדים מלמטה כולם כשרים וינתן לכל א' וא' היה כותב טופס לכל א' וא' והעדים מלמטה את שהעדים נקראים עמו כשר ואתמר עלה היכי דמי כלל והיכי דמי טופס אמרי' זמן א' לכולן זהו כלל זמן לכל א' וא' זהו טופס ור"ל א' אפי' זמן א' לכולן נמי זהו טופס אלא היכי דמי כלל דכתב אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו פ' ופ' וכו' אח"ל רבינא לרב אשי לר"ל דאמר היכי דמי כלל דכתוב אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו פו"פ נמצאו ב' נשים מתגרשות בגט א' והתורה אמרה לה לה ולא לה ולחברתה ומשני דהדר כתב פ' גרש לפו"פ לפ' ע"כ. מפורש יוצא מסוגיין לענין גט דה' שכתבו אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו וכו' ולא חזרו לפורטן או שכתב לגרש לב' נשיו אתם פ' ופ' מגורשות הרי הגט בטל מן התורה ואין שום אחד מהם מגורשת דהתורה אמרה וכתב לה לה ולא לה ולחברתה ואע"ג דהאי וכתב לה איצטריך לומר לכתיבה לשמה כמו שמפורש בפ' כל הגט י"ל דתרתי ילפינן מיניה דמשמעותיה דוכתב לה מורה שיכתוב לשמה וגם לה ולא לה ולחברתה וכיוצא לזה מצינו לענין אחר בפ"י דנדרים (דף ע"ג) דאיבעיא לן התם בעל מהו שיפר לב' נשיו כאחת אותה דוקא או לאו דוקא ופשיט רבינא דאותה דוקא ואינו מפר לב' נשיו כאחת דאותה ולא אותה ואת חברתה ואמרינן עוד שם בפי"א דנדרים (דף פ"ו ע"ב) נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו הר"ז יחזור ויפר למימרא דאותה דוקא הוא ופי' רש"י והר"ן ז"ל שם דיניא אותה דוקא הוא דכיון דכתיב אותה משמע שיפר לשם אותה שנדרה ולא שיטעה באשה אחרת ע"כ הרי דאף דקרא דיניא אותה איצטריך להפרה שתהא לשם הנודרת עכ"ז דרשינן מיניה אותה ולא לה ולחברתה והר"ן ז"ל בסוגיין ה"ב כ' דהאי דינא דקתני דבעינן הפרה לשמה ה"ה דהקמה נמי בעינן לשמה ואע"ג דאותה בהפרה כתיב ולא בהקמה הא אית קרא כדכתיב והחריש לה אביה בהקמה דכאותה דמי לדרוש לה לשמה ובכן כי היכי דפשיט לעיל דבעל א"מ ב' נשיו כאחת דאותה דוקא ה"נ בהקמה אינו מקיים לב' נשיו כא' דלה דוקא הרי מפורש מדברי הר"ן ז"ל דמלשון לה איכא למדרש לשמה ולה ולא לה ולחברתה:
ואין לדחות דהתינח לדעת הר"ן ושאר פוסקים דפשיט רבינא אותה דוקא ואינו מפר לב' נשיו כא' אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ה מה' נדרים דהבעל מפר לב' נשיו כא' דס"ל דפשיט רבינא דאותה לאו דוקא הרי לפי זה לא ממעטינן מאותה אלא הפרה שלא לשמה דאף לדעת הרמב"ם י"ל ממנה דשפיר ילפינן ב' ממשמעות וכתב לה דאל"כ איך מייתי רבינא לפשוט בעיין מההיא דתניא אין משקין שתי סוטות כא' וכו' דכפי דעת הרמב"ם פשיט רבינא דהך דינא הויא פלוגתא דת"ק ור"י וכמו שכתבו המפרשים ואמאי נימא דהכא גבי נדר כ"ע מודו דאותה לאו דוקא לענין הפרה לב' נשיו כא' כיון דהא איצטריך ללמד הפרה לשמה:
אשר עפי"ז י"ל לדעת הרמב"ם דפסק דמפר לב' נשיו כא' וטעמו משום דפסק כת"ק דההיא ברייתא דסוטה דאע"ג דבפ"ק דסוטה נראה דלת"ק נמי דריש אותה היינו דוקא משום דאיכא טעמא דלבה גס בחברתה אבל כל דליכא טעמא למלתא כי הא דמפר לב' נשיו כא' לא דריש ת"ק אותה למעט וכמו שכתב הר"ב ל"מ ז"ל שם בפרקין יע"ש דמ"ש הכא לענין גט דדרשינן לה ולא לה ולחברתה מגזרת הכתוב בלי שום טעמא לכ"ע ומ"ש הכא דלא דרשי' הכי לא בקרא דיניא אותה דהפרה ולא בקרא דאם יחריש לה דהקמה למעט אותה ואת חברתה בלי שום טעמא. באופן דלכ"ע למדנו מסוגיין דנדרים דשפיר דרשינן ב' מקרא דוכתב לה, הן אמת דראיתי להתוס' בפ"ב דגיטין (דף כ"א ע"ב) עלה דאמרי' בגמ' ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה מבעי ליה בכתיבה מתגרשת ולא בכסף דכתבו וז"ל בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיב א' דרשי' וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא דרשינן בכתיבה מתגרשת וא"מ בכסף ומלה לה ולא לה ולחברתה. ולפי זה יש ליישב מה שהקשינו לדעת הרמב"ם ז"ל דמ"ש הכא דדרשינן לה ולא לה ולחברתה בלי שום טעמא די"ל דשאני הכא דממעטינן מקרא יתירא דוכתב לה ב' דאייתר לן קרא לדין זה לא כן התם באותה ולה דהפרה והקמה דליכא קרא יתירה ולפי סברת הרמב"ם יש ליישב דברי התוס' שכתבו דלה ולא לה ולחברתה מקרא יתירה דוכתב לה ב' דרשינן ליה. והדבר ק' דמ"ש הכא דבעי' קרא יתירא ומ"ש התם גבי נדר דדרשינן ממשמעות יניא אותה ולא אותה ואת חברתה וגם הפרה לשמה. ולפי ס' הרמב"ם א"ש דאינהו סברי כס' הרמב"ם ז"ל דקי"ל כת"ק דלא דריש אותה כי אם בדאיכא טעמא ומש"ה בעינן קרא יתירה ועיין במה שאכתוב עוד לקמן בזה בס"ד. ועוד יש לתמוה בדברי התוס' ז"ל אלו דהנראה מדבריהם הוא שרצו לתרץ שהוקשה להם דמאי פריך תלמודא ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה כיון דהא איצטריך ללמד לה לשמה וא"כ מה תירצו דמוכתב ב' דרשינן לה כיון דמוכתב לה ב' נמי איצטריך ללמד לה ולא לה ולחברתה ומנין לנו ללמד בכתיבה מתגרשת ול"ב ואי משוה דאי אתי קרא להך דרשא לה ול"ל ולחברתה דוקא לימא קרא ונתן ס' כריתות אשר כתב לה בידה ושפיר ממעטינן מלה לה ול"ל ולחברתה עמה ומדכתב רחמנא וכתב בלשון צווי ש"מ תרתי א"כ בוכתב לה הא' נאמר הכי דמדנקט בלשון צווי ש"מ תרתי ולזה י"ל דהתוס' פשיטא להו דוכתב לה הא' דנקט בלשון צווי איצטריך ללמד שצריך שיכתבנו הבעל בעצמו או שלוחו ומצוה בו יותר מבשלוחו וכמו שכתב הטור ז"ל בא"ה בסי' ק"כ וז"ל צריך שיכתבנו הבעל בעצמו דכתיב וכתב לה או שלוחו יכתבנו דשלוחו של אדם כמותו עכ"ל אלא דכפי זה קשה דוכתב לה הב' נמי נימא דנקט בלשון צווי ללמד שתהא הכתיבה דוקא על ידו של בעל ולא על ידי שלוחו כמו שהוא בכל התורה כולה דשלוחו כמותו דשאני הכא דגלי קרא ושנה הכתוב לעכב וכי האי גוונא אמרינן בפ"י דנדרים (דף ע"ב פ"ב) האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי וכו' הפר והפר לה יכול הוו מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי ר"י אמר לו ר"י מצינו בכל התורה שלוחו של אד כמותו ע"כ הרי דלרבי יאשיה דקי"ל כוותיה מדכתב רחמנא אישה תרי זמני משמע דוקא אישה ולא השליח וכמו כן נימא דמדכתב רחמנא וכתב תרי זמני משמע דוקא ע"י הבעל ולא ע"י שליח וי"ל דכל דאיכא למדרש ולומר דלא אתא קרא למעוטי שליח הפך כל התורה כולה עדיף טפי:
איך שיהיה נמצא דלענין גט מפורש בסוגיין דמוכתב לה ממעטינן לה ולא לה ולחברתה. ודע דנראה פשוט דהך דרשא דדריש תלמודא לה ולא לה ולחברתה איתא בין לר"א דאמר ע"מ כרתי ובין לר"מ דאמר ע"ח כרתי דכיון דמשמעותיה דקרא הכי הוי כמ"ש או כמו שכתבו התוס' דמיתורא דקרא דוכתב לה ב' קא דריש לכ"ע איכא למדרש הכי ובכן לר"א דאמר ע"מ כרתי ולדידיה וכתב דקרא אכתיבת הגט קאי ומש"ה מצריך ר"א כתיבה לשמה אם כלל בכתיבת הגט לה ולחברתה אינו גט מחמת דכתיבה קפיד רחמנא שלא יכלול בדבור א' של כריתות לה ולחברתה ולר"מ דאמר ע"ח כרתי ולדידיה וכתב דקרא אחתימת הגט קאי ומש"ה מצריך חתימה דוקא לשמה אם כלל בכתיבת הגט לה ולחברתה והעדים מלמטה מעידים על שתיהן אינו גט מטעם דהתורה אמרה וחתם לה לה ול"ל ולחברתה והרי בכה"ג החתימה היא לה ולחברתה:
והנה כי כן יצא לנו דאם כתב אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו וכו' וחזר ופרען דחשיב כלל לר"ל לענין העדים דאכולהו קא מסהדי וכן לר"י אי כתב טופס לכל א' וא' וזמן א' לכולן דחשיב כלל לענין העדים דאכולהו קא מסהדי דלר"א כולן כשרים ולא מפסל משום לה ולא לה ולחברתה דלא קפיד רחמנא אלא שלא יכלול ב' בדבור א' של כריתות והא ליכא ולר"מ ל"מ כלל דכיון דחתם לה כתיב לומר שיהיה החתימה לה לצורכה ול"ל ולחברתה מ"ל אם הכתיבה כוללת בדבור א' ומ"ל אם אין הכתיבה כוללת בדבור א' לב' כיון דס"ס הרי החתימה כללה ועשויה לה ולחברתה:
איברא דכפי זה קשה שהרי איתא התם בסוגיין תניא כוותיה דר"ל ה' שכתבו כלל בתוך הגט אנו פו"פ גרשנו נשותינו פו"פ פ' גרש פ' ופ' פ' והעדים מלמטה כולן כשרים וכו' זמן לכל א' וא' וריוח לכל א' וא' את שהעדים נקראים עמו כשר ר' מאיר אומר אע"פ שאין ריוח ביניהם פסול שהזמן מפסיקן ע"כ דמדקאמר ר"מ דפסול מפני שהזמן מפסיקן נראה דאזיל ומודה דאם הוא זמן א' לכולם עדיפא טפי וכולם כשרים ואמאי הא לדידיה דר"מ וחתם לא כתיב שתהא החתימה לה ול"ל ולחברתה וא"כ אדרבא בזמן א' לכולן והעדים מעידים על הכל גרע טפי דאפילו את שהעדים נקראים עמו פסול מטעם שהיתה החתימה לשם כולם. ועוד ק' דאעיקרא דמילתא מתני' דקתני ה' שכתבו כלל בתוך הגט וכו' כולם כשרים כתב טופס לכל א' וא' והעדים מעידים את שהעדים נקראים עמו כשר ע"כ צ"ל דר"מ היא דאמר ע"ח כרתי דאי ר"א דס"ל ע"מ כרתי מאי איכפת לן אם העדים מעידים על הכל או"ל כיון דלר"א לא סגי בלא ע"מ ואי ליכא ע"מ אפי' שהוא כלל והעדים מעידים על הכל ל"מ ואם איכא ע"מ אפילו אין ע"ח מעידים ע"ה למה לא יהיו נכשרים מחמת ע"מ שנמסר בפניהם לכל או"א וא"כ כיון דר"מ היא אמאי מכשיר בכתב כלל מכיון שהעדים מעידים ע"ה והתורה אמרה וחתם לה ול"ל ולחברתה ואפילו נאמר דמתני' ר"א היא ומיירי בדליכא ע"מ וא"ש שהרי לדעת הרי"ף בפ' המגרש והרמב"ם בפ"א מה' גירושין לר"א אף ע"מ כרתי ואם נתנו בינו לבינה בע"ח ש"ד ואף לס' הרא"ש ולכל החולקים עמהם דס"ל דלר"א דוקא ע"מ כרתי ומאי דאמרינן אין העדים חותמין ע"ה אלא מפני תקון העולם שמא ימותו ע"מ היינו לומר שכמה שתביא האשה הגט לראיה והעדים חתומים בו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה גם בע"מ כמבואר בדברי הטור (סי' קל"ג) יע"ש נוכל לומר דמתני' מיירי להכשיר גט כזה הבא לפנינו בלא ע"מ ויוצא מתחת יד אחת מהנשים אלו דאם הוא דרך כלל הרי העדים מעידים ע"ה ומסתמא תלינן שנעשה בהכשר ואיזה מהן שיוצא תחת ידה מגורשת ואם טופס לכל א' וא' הרי אין העדים מעידים על כולם ואם יוצא מתחת יד אותה שהעדים נקראים עמה כשר דוקא דתלינן שנעשה בהכשר. עכ"ז עדיין ק' דאמרינן בפ"ק דגיטין ד"ד ע"ד מתני' דצ"ל בפ"נ ובפ"נ ר"א וכי לא בעי ר"א חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר ר"א מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל וק"ל דלא שייך לומר מזוייף מתוכו אלא כשחותמין בו פסולין לעדות וכו' אבל כאן שעדיו כשרים אלא שלא חתמוהו לשמה ואף הם אינם צריכין לחתום לשמה מאי פסול איכא כיון דעדי חתימה לא כרתי וכו' ונראה דמשו"ה קרי ליה מזוייף מתוכו משום דלדידיה כתי' לשמה בעי' וחתימתן של עדים בכלל כתיבת הגט היא דפעמים שאין כאן ע"מ וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אף לר"א דממר אמרי' כיון שמתקיים בחותמיו כדין נמסר לה בע"מ וכדין נעשה לשמה ובשאר תיקוני הגט וכיון דע"ח משוו לה גט כשר בודאי מכלל כתיבת הגט היא והלכך כיון דחתימי עליה אי לא חתימי לשמה מזוייף מתוכו קרינן ליה עכ"ד. מפורש יוצא מדבריו דלר"א כל דמכשרינן גיטא מחמת ע"ח חשיבא חתימה מכלל כתיבת הגט וא"כ ה"ה הכא דלר"א דבעינן כתיבת הגט מיוחדת לה ול"ל ולחברתה אי ליכא ע"מ וסמכינן אע"ח לאחזוקי להאי בחזקת כשרות הרי נעשה חתימת העדים ככתיבת הגט עצמה וכל שאין החתימה מיוחדת לה מזוייף מתוכו מקרי דהתורה אמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה שכל מה שכתב בגט שע"י כתיבתו יהא נכשר הגט להיות גט כשר שכתוב ביחוד לה ול"ל ולחברתה עמה וכעת צ"ל תלמוד. ולענין הלכה דין זה דלה ול"ל ולחברתה פסקוהו כל הפוסקים ז"ל וכמו שכתב הטור בסי' ק"ל והרמב"ם פ"ד מה' גירושין דין י"ט יע"ש. אשר עפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבפ"א מה' גירושין כתב ועשרה דברים הם עיקר הגירושין מן התורה וכו' ושאר דברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים עכ"ל ואילו האי פיסולא דלה ול"ל ולחברתה שהוא א' מעיקרי הגט שהן מן התורה לא הזכירו כלל ולא ידעתי למה וצ"ע. ויש לחקור בענין זה במי שכתב גט לאשתו וכלל בתוכו שחרור שפחתו דהיינו שכתב הרי אתם פ' אשתי ופ' שפחתי לעצמכם דקי"ל דאם כתב לאשתו הרי את לעצמך מגורשת וא"צ לומר לענין שחרור שהוא לשון שחרור וכמבואר בפ' המגרש ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גירושין מה דינו אם גט זה בטל מטעם לה ולא לה ולחברתה כיון דגט שחרור דומה לגט אשה דכענינו של גט אשה שבא לכרות בינו לבינה כן ענינו של גט שחרור שבא לכרות בינו לבינה מי אמרי' קרא דוכתב של אשה המתגרשת קא ממעט שיכתוב לה ולא לה ולחברתה כמותה א"ד וכתב לה קאמר רחמנא וקפיד שיהיה סיפור כריתות לכרות לה לבדה ולא לכרות לאחר עמה יהיה מה שיהיה ולאו דכוותה קא ממעט וכיוצא לזה מספקא לי נמי בההיא דאין אדם מפר לב' נשיו בב"א בדבור א' מדכתיב אותה שהבאתי לעיל דכתבו הר"ן והרא"ש ז"ל שם בסוגיין דנדרים דלאו דוקא ב' נשיו דה"ה נמי דא"מ לב' בנותיו כא' דלגבי בת נמי כתיב ואם הניא אביה אותה דא"כ מהו שיפר לאשתו ולבתו כא' מי אמרי' דכל חדא וחדא דכוותה קא ממעט ודוקא ב' נשיו או ב' בנותיו אבל אשה ובתה לא א"ד לאו דכוותה קא ממעט קרא דמאי דקפיד רחמנא הוא דכל חדא וחדא יהיה הפרתה בלחודה ולא באחרת יהיה מה שיהיה ולא מצאתי שום גילוי לזה בדברי הפוסקים זללה"ה.
ולעד"נ להביא ראיה לומר דלאו דכוותה קא ממעט מההיא דאמרי' ביומא (דף מ"ג) עלה דתנן לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שמא יאמרו שחורה שחטו ואין מוציאין עמה אדומה שמא יאמרו ב' שחטו ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ופריך ות"ק הא כתיב אותה ומשני מאן ת"ק ר"ש היא דדריש טעמא דקרא מאי בינייהו איכא בינייהו דנפיק חמור בהדה עכ"ל. הרי בהדיא דלכ"ע קרא לאו דכוותה קא ממעט שהרי לר"י אפילו חמור אינו יכול להוציא עמה ואף לת"ק אפי' שחורה אינו יכול להוציא עמה והכל ממעטינן מקרא דוהוציא אותה אפי' שאינן דומין לה ובכן אפשר דה"ה הכא גבי הפרה לאו דכוותה קא ממעט ואפי' אשה ובתה אין להפר כא' וה"ה בנ"ד לענין דאם כלל גרושי אשה עם שחרור שפחתה בדבור א' באופן הנזכר אינו גט מכיון דלה ולא לה ולחברתה כתיב יהיה מה שיהיה קא ממעט קרא ודוק:
עוד יש לחקור אי הך מיעוטא דלה ול"ל ולחברתה עמה הוא דוקא למעט שלא יכתוב בפי' לב' נשים בדרך כלל וכגון אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו וכו' דכי ממעט קרא הכי ממעט שיכתוב לה ביחוד ולא לאחרת עמה בפירוש אבל כל שלא נכתב לב' בפי' כי אם לשם ב' וכגון מי שהיו לו ב' נשים ושמותיהן שוות וכתב גט לשם ב' לגרש בו את ב' באופן שיתננו לא' בע"מ שתחזירהו לו דקי"ל דמגורשת ותחזיר ויחזור ליתנו לב' להתגרש בו דבכי האי גוונא נמצא שנכתב לשם ב' ולא פסול משום לשמה וגם משום לה ולא לה ולחברתה ליכא כיון שלא כלל את ב' בפירוש בתוך הגט ואינו ניכר מתוך הגט שלצורך ב' נכתב או"ד ל"ש. ואין לומר דבכי האי גוונא תיפוק ליה דפסול לגרש בו את השניה כיון דלגבי הב' הרי מחוסר מעשה ההקנאה שמקנה הבעל לא' הגט וחוזרת ומקנהו לו בין כתיבה לנתינה של ב' והתורה אמרה וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה נתינה וכו' דהא ליתא שהרי הר"ן ז"ל גבי מתני' דהאשה כותבת את גיטה בפ' המביא תניין כתב וז"ל וא"ת והאיך האשה כותבת את גיטה ומקנהו לבעל הרי מחוסר הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה וי"ל דכיון דההקנאה אינו מעשה בגופו דומיא דקציצה לא מקרי מחוסר מעשה עכ"ל וכ"נ בנ"ד לא חשיב מ"מ ובכן מה שיש לצדד בנ"ד זה אי פסול מטעם לה ול"ל ולחברתה:
והיה נראה להביא ראיה דבכי האי גוונא לא חשיב לה ולחברתה ממתני' דפרק כל הגט דקתני כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרין וכו' יתר על כן הי"ל ב' נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה יתר על כן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש לא יגרש בו ע"כ ואם איתא אמאי ל"ק מתני' כי אם אלו שלא נכתב שלא לשם הקטנה או שלא ברר למי משניהם דמשמע דלשם ב' באופן הנז' ש"ד הא עדיפא מינייהו הול"ל יתר על כן כתב לגרש ב' לא יגרש בו:
שוב ראיתי דדין זה במחלוקת שנוי' בין הרמב"ם והרמ"ה ז"ל והטור ז"ל דהרמב"ם פ' הנז' מה' גירושין דין י"ח כתב וז"ל ה' שכתבו גט א' לה' נשותיהן אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו בכך בשבת גרש פ' לפ' ופ' לפ' וכן אמר כל א' מהן לאשתי ליבי דתיהויין וכל טופס הגט וב' עדים חתומים למטה הר"ז א וינתן לכל א' מהן עכ"ל דפשט דבריו נראה דס"ל דכלל שאמרו במתני' היינו שלא כתבו אלא טופס א' לכולן דהיינו שכתבו בכך בשבת גרש ראובן את רבקה ויעקב את לאה וכן א' כל א' לאשתו צביתי ברעות נפשי ופטרית וכו' יתיכי ליכי עד ודין יהוי ליכי מינאי. והדבר ק' שהרי מה שכתבו בתחלה פ' גרש פ' ופ' גרש פ' אינו מעלה ומוריד לענין גט דבעינן שידבר הבעל ולא העדים וא"כ עיקר הגט הוא הטופס שנכתב אח"כ ואמאי מהני כיון דנמצא ב' נשים מתגרשות בדבור א' של כריתות אך לפי מה שצדדנו בנ"ד א"ש דס"ל להר"מ דלא ממעט קרא לה ול"ל ולחברתה כי אם שלא יכלול ב' בפי' בתוך עיקר ותורף הגט באופן דניכר מסיפו' הגט שכתב לב' אבל בכה"ג שכותב טופס א' סתם לשם כולן ואינו ניכר מתוך עיקר הטופס שהוא לב' נשים כמו כותב אנו פ' ופ' גרשנו וכו' אלא שמחמת העדים הם המדברים פ' גרש פ' ופ' עם פ' וכן אמר כ"א לאשתו ניכר שנכתב לצורך ב' ש"ד אפילו שהוא לצורך ב' ודוק מינה ואוקי באתרין דבמכ"ש בנ"ד דליכא שום הכירא מתוכו שגט זה לב' נשים לא מגוף סיפור הגט ולא מחמת עדים כי אם דברים שבע"פ שכתבו לשם ב' דודאי לדעת הרמב"ם לא חשיב לה ולחברתה:
אמנם הטור ז"ל בסי' ק"ל חולק אסברת הרמב"ם ז"ל הנז' וס"ל דכלל דקתני מתני' היינו שכתבו פ' גרש פ' וכן אמר לה צביתי ברעות נפשי וכו' וכל הגט ופ' גרש פ' וכן אמר לה צביתי ברעות נפשי וכו' ועל זה הדרך כולם אבל אם לא סיים כל הגט לכל א' וא' כי אם טופס א לכולן חשיב ב' נשים בגט א' וכ"כ הטור שם בשם הרמ"ה ז"ל ולפי מה שפי' מרן הב"י ז"ל שם בדברי הטור והרמ"ה יע"ש ולסברתם אפשר דבנ"ד נמי ל"מ. ולפי מה שראיתי למרן הב"י ז"ל שם שהביא דברי הר"מ הנז' ובתחלה כת' שמפשט דבריו נראה דמכשיר בטופס אחד לכולן וחלק על ס' הטור והרמ"ה ז"ל כמ"ש ולבסוף כתב דאפשר לפרש דבריו כדברי הטור דמצריך תורף לכל א' וא' ול"פ יע"ש הרי לפי פירוש זה כל הדעות שוות דל"מ טופס א' לכולן ובכן ה"ה בנ"ד דלא מהני לכ"ע. והדבר ק' דא"כ אמאי לא קתני במתני' דפ' כל הגט יתר ע"כ כתב לגרש ב' לא יגרש בו וי"ל ולומר דע"כ לא הצריכו הטור ודעמיה טופס לכל א' וא' אלא התם דנהי דמתוך סיפור הגט אינו מוזכר וניכר שהוא לב' נשים בפי' מ"מ הרי מתוך דברי העדים הכתובים בתוכו ניכר שטופס זה נכתב לשם ב' נשים לא כן בנ"ד שאינו כתוב בתוכו שום רמז לומר שנכתב לצורך ב' נשים ולא היה שם כי אם מחשבה בעלמא שכתבו אדעתא לגרש שתיהן וכל כי האי גוונא שלא נעשה שום מעשה בתוך הגט ש"ד וכפשטא דמתני' דנראה ממנה דאם כתב לגרש שתיהן כשר. עוד י"ל בענין זה במי שכתב גט א' בדרך כלל הרי אתם פ' ופ' מגורשות לגרש לב' נשיו וא' מהן כבר היתה ס' מגורשת מקדמת דנא דזריק לה ס' קרוב לו ס' קרוב לה וכיוצא דמ"ה צריך גט אחר להתירה אם נאמר דכי האי גוונא דיינינן לב' בס"מ מס' דלמא אין אחת מהן מגורשת כלל מקודם והו"ל ולחברתה או שמא אחת מהן מגורשת מקדמת דנא ובכן כ הו"ל ככותב גט לאשתו ולאשה דעלמא שאינה אשתו בדרך כלל דלית לן בה מהאי טעמא דלה ול"ל ולחברתה כלל או"ד אינן מגורשות כלל מס' דנהי דבעיקר גירושין האחת מספקא לן אם צריכה גט וי"ל מ"מ הרי השתא מחמת ספיקא איזה מותרת כי אם בגט והתורה אמרה וכתב לה שיכתוב לה להנאתה ולא להנאת אחרת עמה והוי איפכא:
ונראה דיש לדמות קצת דין זה למה שנחלקו ה"ה ומרן הכ"מ ז"ל על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות דין י"ד וז"ל האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הרי זו מקודשת הואיל ואילו קדשה עתה היו קדושין תופסין בה מספק עכ"ל וכתב ה"ה ז"ל שם דלדעת רבינא הויא ס' מקודשת משום דאין קדושין תופרין ביבמה וא"כ זה שקדשה לאחר שיחלוץ לה יבמה א"מ כלל דומיא דמקדש אשה לאחר שיגרשנה בעלה דא"מ לפי שאינו יכול עתה לקדשה ואפשר דקדושין תופסין ביבמה והויא מקודשת ודאי ומשו"ה הויא ס' מקודשת הרי דלדעת ה"ה ס"ל דא ע"ג דהשתא מיהא קדושין תופסין בה מס' עכ"ז ל חשבינן ליה בידה לקדשה מעכשיו ותלי' הדין לעיקרו שהוא ס' אם קדושין תופסין בה ומשוינן לה ס' מקודשת ולפי דעתו ה"ה הכא בנ"ד נהי דהשתא מיהא צריכה גט להתירה מ"מ לא משגחינן בהו כי אם בעיקר הגירושין דמספקא לן דלמא א' מהן מגורשת לגמרי ובכן משוינן לתרווייהו לס' מגורשת. אך מרן ז"ל שם בכ"מ י"ל כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל הויא מקודשת ודאי משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קדושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקדושין שיחלוץ לה יבמה עכ"ל. ולפי דברי מרן הללו דס"ל דכיון דהשתא מיהא קדושין תופסין בה מספק חשיב בידו לקדשה עכשיו דאזלינן בתר מאי דדיינינן השתא ולא בתר עיקר הספק ה"ה הכא בנ"ד לדעתו משווינן לתרוייהוו דא"מ כלל מכיון דס"ס מחמת ס' אם נתגרשה בגט הא צריכה גס להתירה וחשיב לה ולחברתה. ברם יש להסתפק אם היתה אחת מב' נשים מגורשת בגט פסול מדרבנן ומן התורה היה גט גמור וכללן יחד בגט א' להתיר אותה שנתגרשה גירושין גמורים אפילו מדרבנן אי משגיחינן אמדרבנן ומדרבנן הרי צריכה גט וחשיב לה ולחברתה א"ד כיון דמן התורה מגורשת גמורה והו"ל ככותב לאשתו ולאשה דעלמא לא משגחינן אמדרבנן:
ונראה שדין זה במחלוקת שנו בגמ' פ"ב דסוכה (דף כ"ג ע"א) דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לז' ימים שמה סוכה סוכה שאינה ראויה לז' ל"ש סוכה ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בה פ"כ נמצא דלדעת ר"מ אע"ג דמדאורייתא בעינן סוכה הראויה לז' כל דמדאורייתא ראויה לז' היא לא משגחינן אמדרבנן ולדידיה ה"ה הכא בנ"ד דכיון דמן התורה האחת א"צ גט וחשיב ככולל לאשתו ולאשה דעלמא לא משגחינן אמדרבנן דבעיא גט ולדעת ר"י דמשגחינן אמדרבנן ואפי' דמראורייתא ראויה לו' ל"מ כיון דמדרבנן מחזא לא חזי ה"ה הכא בנ"ד דמשגחינן אמדרבנן וכיון דמדרבנן הכי אצרכיה גט לה ולחברתה השיב ועיין בהר"ב משנה למלך ז"ל בענין כיוצא לזה בפ"ז מה' תרומות הלכה א' ועיין במה שהארכנו לעיל בפרט הלזה אי משגחינן אמדרבנן או"ל בדין איסורי הנאה (סי' ב'). והן עתה נתנה ראש לעיקר דין שטר קדושין אשר לפנינו מה דינו ומה משפטו אם איתיה להך דינא דלה ולא לה ולחברתה בש"ק דאם כלל ב' נשים בשטר א' אין שום א' מקודשת או"ל וקודם כל נעמוד בדין ש"ע אם איתיה להך דינא ושורש דין זה איתא בפ' השולח (דף מ"ב ע"א) דפריך תלמודא תני חדא הכותב נכסיו לב' עבדיו קנו ומשחררים זא"ז ותניא אידך האומר כל נכסיי נתונים לפו"פ עבדי אף עצמם לא קנו ומשני הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי וכו' ואי בעי אימא ל"ק כאן בשטר א' כאן בב' שטרות ופריך א"ה מאי אריא חצי חצי אפילו כולו נמי ומשני ה"נ קאמר אף עצמן ל"ק בד"א בשטר א' אבל בב' שטרות קנו ואם אמר חצי חצי אף בב' שטרות נמי ל"ק ע"כ ופי' רש"י ז"ל כאן בשטר א' ל"ק כגון כל נכסיו לפו"פ עבדי דכתיב לה ולא לה ולחברתה אין ב' נשים מתגרשות בגט א' ואין שני עבדים משתחררים בגט א' ע"כ הרי מפורש יוצא דשוו גיטי נשים וש"ע בדין זה וכן מבואר בסוגיין דפ' המגרש:
וחנה בעיקר סוגיין דפ' השולח י"ל דמדקאמר תלמודא בכונת הברייתא אם אמר חצי חצי אפילו בב' שטרות נמי ל"ק נראה דבשטר א' פסול אם אמר חצי חצי מטעם דאין ב' עבדים משתחררים בגט א' והדבר ק' דע"כ ל"ק דאין ב' נשים מתגרשות בגט א' כי אם כשכולל ב' בדבור א' של כריתות וכגון אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו וכו' או אתם פ' ופ' מגורשות אבל כל שכתב טופס לכל א' וא' וכגון אני פ' גרשתי לפ' ואני פ' גרשתי לפ' אפי' בשטר א' ש"ד וכמו שמבואר בסוגיין דהמגרש וא"כ בכותב בשטר א' חצי נכסי נתונים לפ' עבדי וחצי נכסי נתונים לפ' עבדי לא חשיב ב' עבדים משתחררים בשטר א' כיון דלא כללן יחד בעיקר לשון המתנה כמו כותב כל נכסיי נתונים לפ' ופ' עבדי והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ודוחק לומר דמיירי בכותב חצי נכסי נתונים לפ' עבדי וחצי נכסי לפ' עבדי דלא כתב לשון מתנה בלשון הב' כי אם נכלל בלשון נתונים דכתב לא' וא"כ הו"ל ב' עבדים מתגרשים בדבור א' דהא מפשטא דתלמודא נראה דבחצי חצי לא אשכח גוונא לומר דקנו אפי' באומר לשון מתנה לכל א' וא' דאל"כ אמאי לא משני תלמודא דב' הברייתות מיירי בשטר א' ובחצי חצי וברייתא דקאמר קנו מיירי בכותב לשון מתנה בכל א' וא' דבכי האי גוונא ליכא משום אין ב' עבדים משתחררים בגט א' וגם ליכא משום פסולא דחצי חצי בשני שטרות שהרי רש"י כתב דה"ט דחצי חצי משום דלמא חד פלגא יהיב לתרווייהו והא לא שייך כי אם בב' שטרות אבל בשטר א' לא וברייתא דקתני ל"ק באומר חצי חצי ולא הזכיר לשון מתנה לב' דמפסיל אף בשטר א' משום לה ולא לה ולחברתה:
איברא דראיתי להר"ן בסוגיין שכתב וז"ל וה"ט דחצי חצי דל"ק לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו שלא יהיה בו שיור כלל ואע"ג דשטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכו' ע"כ מפורש מדברי דהיינו טעמא דח"ח דבעינן שיוכיח מתוך שטר שלו דליכא שיורא גבי נותן. ולפי דעתו י"ל דה"ט דבחצי חצי דאפי' בשטר א' ולשון מתנה לכל או"א לא מהני אף בהיות שמוכיח מתוכו שזכה בו דליכא שיורא גבי נותן משום דכל חצי וחצי הרי נמצא כתוב לו ולחבירו דכל חד וחד מגלה את חבירו דליכא שיורא גבי נותן ובכי האי גוונא לה ולחברתה מקרי כיון דכתיבת כל או"א לצורך ב' הוא ואע"ג שכתבנו לעיל דלא קפיד רחמנא כי אם שלא יכלול את ב' בפי' בתוך הגט אבל אם סתמא נכתב לצורך ב' ש"ד שאני הכא שהרי ניכר מתוך הגט שחצי של כל חד וחד הכתוב לצורך ב' הוא כיון שאנו רואים שנותן לזה חצי נכסיו ואיכא שיורא גבי נותן ומאי אהני ליה אם לא שנאמר שמחצי שנותן לחבירו הכתוב בגט מוכיח לו ג"כ דליכא שיורא לגבי נותן וכבר כתבנו לעיל דכל שניכר בתוך הגט שלצורך ב' נכתב כמפרש דמי:
ולפי דברי התוס' בסוגיין ד"ה הא דאמר חצי חצי וכו' שכתבו בשם רשב"ם דהיינו טעמא חצי חצי דרבה לטעמיה דאית ליה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ובזה אחר זה ל"ק כיון דשייר ע"כ א"ש נמי דה"ט דלא מוקי תלמודא ברייתא דקתני קנו בחצי חצי בש"א ואומר לשון מתנה לב' דנהי דמשום לה ולא לה ולחברתה לא מפסל מ"מ הרי איכא טעמא דכל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ודע שהתוס' שה חלקו על רשב"ם לומר דלא שייך הך כללא הכא יע"ש:
ואיכא למידק לס' רשב"ם ז"ל מההיא דאמרינן פ"ק דקדושין (דף ז' ע"ב) בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דא"ל חצי פרוטה פסקה א"ד מונה והולך הוא את"ל מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו וכו' ואם איתא לס' רשב"ם ז"ל מאי קמבעיא ליה לרבא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אי מהני מטעם דכל ביומיה מונה והולך הוא הא כל שאינו בזה אח"ז אפי' בב"א אינו והא אינו בזה אחר זה שאם נתן לה פרוטה וא"ל חצייך בפרוטה ואח"ז נתן לה פרוטה אחרת וא"ל חצייך האחרת בפרוטה א"מ ואין לומר דרבא אפשר דלא ס"ל הך כללא דרבה דכל שאינו בזה אח"ז וכו' שהרי בפ' הא"מ (דף נ' ע"ב) מוקי רבא מתני' דהמקדש אשה ובתה וכו' כדרבה דכל שאינו בזה אח"ז וכו' ואי לאו דס"ל הכי לא הוה מוקי מתני' כוותיה דרבה וליה לא ס"ל:
הן אמת דיש להביא ראיה לס' רשב"ם ממאי דאמרי' בירושלמי בפ' מרובה גבי מתני' גנב ברשות הבעלים וכו' הלכה ז' ר' זירא בעי מכרן חציין מהו מכר חציה לזה וחציה לזה מהו ע"כ ופי' הר"ב שדה יהושע ז"ל וז"ל מכרה חציין בב' פעמים ואפי' לאדם אחד חציה מכר לו קודם חצות וחציה מכר לו אחר חצות מהו ואת"ל דבזה אח"ז ליתיה לחצאין מכר חציה לזה וחציה לזה ואפי' בב"א מהו ופשיט שם תלמודא דליתיה לחצאין כלל והשתא ק' דמ"ש מעבד דקי"ל דאע"ג דאינו יכול לשחררו לחצאין בזה אח"ז מטעם שיור אם שחרר חציו ונתן חציו בבת א' ש"ד וכמו שמבואר בסוגיין ומ"ש הכא דפשיטא ליה לתלמודא דאפי' אם מכר לחצאין בבת א' הוי שיור אם לא דעכ"צ לומר דאיתיה להך כללא דרבה דכל שאינו בזה אח"ז וכו' בכה"ג ומש"ה לא חשיב ומכרו כולו אפי' במוכר בבת א' לחצאין דכל שאינו בזה אח"ז אפי' בב"א אינו ובענין כותב חצי חצי דעבד דחשיב שיור מהאי טעמא לדעת רשב"ם ז"ל ול"ד לנתן חציו ושחרר חציו בב"א הא איתיה בזה אח"ז בנותן ואחרי' משחרר:
והנה הך דינא דעבד פסקו הרמב"ם בפ"ז מהלכות עבדים דין ג' וז"ל המשחרר ב' עבדים ל"ק עצמן אלא כותבין שטר לכל או"א לפיכך הכותב כל נכסיו לב' עבדיו בשטר א' אף עצמן ל"ק ואם כתב בב' שטרות קנו במד"א בשכתב בכל שטר משניהם כל נכסי נתונים לפ' ולפ' עבדים אבל אם כתב חצי נכסי לפ' עבדי וחצי נכסי לפ"ע אף בשני שטרות ל"ק כלום שהעבד מכלל נכסים והרי שייר בו חציו ואין זה שחרור עכ"ל. ומפשט דבריו שכתב במד"א כשכתב בכל שטר מב' כל נכסי נתונים לפ' ופ' עבדים נראה דס"ל דב' השטרות בכולל שאמרו בגמ' דקנו מיירי דבכל ב' השטרות כולל לב' וכותב כל נכסי נתונים לפ' ופ' עבדים וליכא משום לה ולא לה ולחברתה משום דלא אמרו הכי כי אם בנכתב בכולל בשטר א' ומשתחררים בא' אבל הכא שיש לכל א' שטר שחרורו שמשתחרר בו אפי' שהם כתובים בכולל לית לן בה ומה גם לדעת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל דבעי' דמוכיח מתוך שטר שחרורו שזכה בו דליכא שיורא גבי נותן הרי הכא בכל שטר מב' נכלל חבירו עמו לצורך עצמו להוכיח דליכא שיור' גבי נותן ולו ולצורך חבירו:
ברם א"ל ע"ז ממאי דאמרי' בסוגיין עוד ואי בעית אימא ל"ק כאן בב"א כאן בזה אח"ז ופריך בשלמא בתרא ל"ק דהא קני ליה קמא אלא קמא ליקניה נפשיה ולקניה נמי לחבריה ע"כ ואם איתא אמאי דחי תלמודא הך תירוצא בב' ידים הא אפשר לאוקמא שפיר בב' שטרות כתוב בכל א' מב' כל נכסי נתונים לפ' ופ' עבדיי ות"ק דקנו מיירי בב"א ותנא בתרא דל"ק מיירי בזאח"ז ולא שייך לומר דליקניה קמא כיון דהא איכא שיור גביה וצ"ע. ולפי מה שכתב בדברי הרמב"ם ז"ל נראה לדקדק נמי דמ"ש אח"כ אבל אם כתב חצי נכסי לפ' עבדי וחצי נכסי לפ' עבדי אף בב' שטרות ל"ק היינו אף כשכתב בכל א' מהב' שטרות ח"נ לפ"ע וחצי נכסי לפ"ע דאי מיירי בכותב חצי לבד בכל שטר דוקא א"כ מאי אריא בשכתב בכל שטר מב' כל נכסי לפ' ופ' עבדי דקנו הא אפילו חצי חצי נמי בכה"ג שכותב הכי בכל הב' שטרות קנו ובכן צ"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל לא כטעם של רש"י ז"ל בחצי חצי דדלמא חד פלגא יהיב להו ולא כטעם הר"ן ז"ל הנז' דמשום דבעינן מוכיח מתוך שטר שזוכה דליכא שיורא גבי נותן הוי טעמא שהרי בכותב חצי חצי בכל א' מב' השטרות הכי לכל א' ואחד יש לו מוכיח מתוך שטרו דליכא שיורא גבי נותן וצ"ל לע"ד דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רשב"ם ז"ל דה"ט דמשום דכל שאינו בזה אח"ז אפי' בב"א אינו ובכן אין חילוק בכותב בכל א' מהב' השטרות לב' חצייהן כיון דפסקיה לדיבוריה אפי' בב"א לא מהני כיון שאינו בזה אח"ז דהוי שיור וראיתי למרן הפ"מ ז"ל שם שכתב שדעת הרמב"ם כדעת הר"ן ז"ל בטעם חצי חצי ולע"ד המעט הוא אינו נראה כן מפשט דברי הרמב"ם דל כמו שכתבנו ודע דעפ"י דרך הקדי"ם יקשה לדעת הר"ן הנז' אמאי לא משני תלמודא ליישב הברייתות דת"ק דס"ל דקנו מיירי בב' שטרות וכותב ח"ן לפ' עבדי וח"נ לפ"ע בכל א' מב' השטרות ותנא בתרא מיירי נמי בב' שטרות אלא דמיירי דאינו כותב כי אם חצי נכסי לפ"ע בלבד בכל שטר דאז אינו מוכיח מתוך שטרו דליכא שיורא גבי נותן:
וראיתי להר"ב ט"ז בי"ד (סי' רס"ז סכ"ז) שהביא דברי הר"ן הנז' וסיים וז"ל הנה לפי דעת הר"ן ז"ל ל"מ כאן אם כתב בכל שטר מב' שנותן כל נכסיו לפו"פ עבדיו דהא כחצי חצי דמי לפי טעם שלו שבכל שטר בפני עצמו לא יהיה שיור וכאן יש שיור וכו' עכ"ל יע"ש. ודבריו אינם מובנים כלל דאיך כ' דלדברי הר"ן בכותב כן בכל א' מב' השטרות ל"מ ונהפוך הוא דהא כל טעמו של הר"ן הוא משום דבעי' שיהא מוכיח מתוך שטרו שזוכה בו דליכא שיורא לגבי נותן ובחצי חצי נהי דאיכא הוכחה משטר חבירו מ"מ איך ישתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו אבל בכותב כל נכסיו לפו"פ עבדיו בכל א' מב' השטרות הרי אין שום שיור בכל א' מהב' שטרות דבכל א' מוכיח במה שכותב שנותן חצי נכסיו האחר לחבירו דליכא שיורא לגבי הנותן וע"ש בדברי הרב הנז' שעפי"ז השיג על פסק מרן בש"ע שם ואין דבריו נראים כלל ולפי מ"ש דברי מרן זלה"ה צדקו שפיר ואם יש לתפוס על מרן ז"ל היא מ"ש לעיל ודוק
עוד ראיתי שם להר"ב ש"ך ז"ל שכתב ע"ד מור"ם שסיים ונתן לאחד שני השטרות ביחד וז"ל שיזכה בשבילם והשתא זכו שנים כאחד אבל לא נתן שני השטרות כאחד אם כן הראשון קנה כולם וגם את העבד הב' וכו' ע"כ. נראה מדבריו שלא דק בדברי מרן ז"ל דעליהם קאי מור"ם ז"ל שכתב בשכתב בכל א' מהב' שטרות כ"נ נתונים לפ' ופ' דהכונה כמ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל ובכן לא שייך למימר דראשון קנה כי אם ב' לא קנו כמבואר. איך שיהיה נמצא לענין דינא דהלכה רווחת דשוו גיטי נשים ושחרורי עבדים לדין זה דלה ול"ל ולחברתה ובכן איכא למידק מסוגיין דפ"ק דגיטין בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וכו' ופריך תלמודא ותו ליכא והא איכא לשמה ומחובר ומסיק כי קתני מלתא דליתיה בקדושין מילתא דאיתא בקדושין ל"ק ע"כ דאמאי ל"ק דשוו ג"נ וש"ע לענין דין דלה ול"ל ולחברתה דקי"ל דאין ב' עבדים משתחררים בגט א' אשר ע"כ צ"ל דהך דינא איתיה בש"ק ומש"ה ל"ק לה ובכן נמצא לענין דינא דבש"ק נמי אם כלל ב' נשים כאחד פסול דלה ול"ל ולחברתה. אמנם הא לאו מלתא היא דיש לדחות דאפשר דהתם ל"ק ברייתא דשוו גיטי נשים וכו' אלא במאי דאיכא מפורש במתני' במחובר ולשמה וכיוצא משום דמתני' ידועה לתנאים אבל במאי דלא תני במתני' בפי' אלא ברייתא או דברי שום אמורא ל"ק והך דינא דלה ולא. לה ולחברתה אינו אלא דברי רבינא ור"א ול"ק וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תר"ג) יע"ש. אך ק' להרמב"ם ז"ל שבפ"ו מה' עבדים מנה ששה דברים ששוין גיטי נשים וש"ע ולא מנה דין זה דב' עבדים אין משתחררים בשטר א' בכלל דברים ששוו ולא ידעתי למה ולא עוד אלא שכתב בששה דברים שוו וכו' ובשאר דברים הרי הן כשאר כל השטרות ואין הדבר כן שהרי איכא הך דינא דלה ול"ל ולחברתה שאינן כשאר שטרות וצ"ע ומ"מ לענין ש"ק אין לנו ראיה גם מדברי הפוסקים ז"ל לא מצאתי גילוי בדין זה. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות דין א' שכתב וז"ל ויש לאיש לקדש נשים רבות כא' והוא שיהיה בכסף אם קדש בכסף פרוטה לכל א' וא' וכו' עכ"ל וי"ל דמה בא למעט באומרו בדקדוק אם קדש בכסף דאם כוונתו למעט דדוקא אם קדשן בכסף בעינן שוה פרוטה לכל א' וא' אבל אם קדשן בשטר דהיינו בשטר לכל א וא' לא בעינן פרוטה לכל א' וא' הא פשיטא לן דבשטר דמתקדשת מדין שטר ולא מדין הנאה לא בעינן שוה פרוטה וכי בשביל דמתקדש נשים רבות כא' ישתנה הדין לכן היה נראה לי לומר דכונת הרמב"ם ז"ל הוא דבתחלה כתב ויש לאיש לקדש נשים רבות וכו' בין בכסף ובין בתורת שטר ועלה קאמר דאם קדש בכסף צריך פרוטה לכל א' וא' כלומר דאם קדש בכסף צריך להתנות לך שיהיה ש"פ לכל א' וא' אבל אם קדש בשטר אינו צריך שיתן שטר לכל או"א דאפילו כתב שטר אחד לנשים רבות בדרך כלל אתם פו"פ מקודשות ש"ד משא"כ בכסף דדינו בפרוטה דלא סגי בלא שיהיה פרוטה לכל א' וא' ובכן קם דינא לדעת הרמב"ם דליתיה הך דינא דלה ולא לה ולחברתה וכו' בש"ק. אבל הא נמי ליתא דאפשר לומר דהכונה להכשיר במקדש נשים רבות בשטר א' לא בדרך כלל אתם מקודשות לי כי אם בטופס לכל א' וא' את פ' מקודשת ואת פ' מקודשת דבכי ה"ג חשיב לה ול"ל ולחברתה דהאי לחודה קאי והאי לחודה קאי אבל לעולם בכותב בדרך כלל אתם מקודשות לי ל"מ כלל והכי מסתברא כיון דקי"ל דבעינן שיכתבנו לשמה ופסול במחובר כגט מטעם דאתקש הויה ליציאה לגמרי ולהכי נמי אתקש ואין היקש למחצה וכן יש לדקדק לע"ד מדברי מהר"א ן' ששון זלה"ה בתשובה הבאה בשו"ת מהר"י הלוי ז"ל (סי' ב) שכתב דהא דאיירי' בפ' האיש מקדש דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קדושין ואם קדש אחת מב' אחיות ב' צריכות גט וכן מאי דאמרי' עוד בפה"מ דתני טביומי לזה ה' בנים ולזה חמשה בנות ואמר אחד מבנותיך מקודשת לאחד מבני דכל אחת ואחת צריכה ה' גיטין דלא שייך דינים אלו אלא במקדש בכסף אבל במקדש בשטר לא שייך כלל דהא קי"ל דשטר בעי כתיבה לשמה כגט וא"כ אפי' נאמר שיהיו הבנות כולן שמותיהן שוות ושפיר שייך השטר למי שירצה מהן לקדש הא קי"ל לענין גט ב' ששמותיהן שוות וכתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה אלו תורף דבריו יע"ש ואם איתא דהך דינא דלה ול"ל ולחברתה ליתיה בש"ק הא שפיר משכחת לה הא דתני טביומי דלזה ה' בנים וכו', אפי' במקדש בשטר ומיירי בשכתב בשטר אחד בדרך כלל ה' בנותיך פלו' ופלוני' מקודשות לנו פו"פ ובשעת כתיבה נכתבו כולם על דעת לקדש את כולן בשטר זה ואח"כ בשעת קדושין נמלכו ולא רצה לקדש כי אם אחת מבנותיו בשטר זה ובכן כיון דקי"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קדושין הרי עכ"פ אחת מהן מקודשת לא' מהבנים מדין שטר כיון שכולם נכתבו בשטר לשמן ולשם קדושין והרי השטר ראוי לקדש לכולן וכיון דלא נתברר לאיזה מהבנות מקדש וגם למי מהבנים מקדש לא בע"פ בשעת הקדושין ולא נתברר נמי בתוך השטר איזה בת מקודשת לאיזה בן כיון שלא כתבו בנותיך פו"פ מקודשות לנו פו"פ פלוני' לפ' ופלו' לפ' לכשנאמר דנהי דלא ברר בשעת נתינה על איזה זוג הכתוב בשטר מקדש ובכן כל אחת ואחת צריכה גט מהבן המפורש בשטר דאיהו מקדשה מ"מ אינו צריך כאו"א ה' גיטין כיון דהא ליכא למימר שדעתו לקדש לבת א' לבן אחר שאינו כתוב בשטר דאיהו קא מקדשה דמסתמא דעתו לקדש כמו שכתוב בשטר יעקב לרחל וכל שלא נתברר בתוך השטר כן כי אם כתבו סתם ה' בנים לה' בנות ולא פירש מי למי שורת הדין להצריך ה' גיטין לכל א' וא' ואין לומר דאם כתבו סתם ה' בנים לה' בנות ולא פורש מי למי הרי השטר חספא בעלמא בידן דקי"ל דבעי' בשטר קדושין שמו ושמה בגט דבעינן מוכיח מתוכו מי המקדש ומי המתקדשת דבלאו הכי לאו סיפור קדושין הוא וכמו שנבאר בס"ד במקומו וא"כ הכא נכתבו השמות בשטר כמי שלא נכתבו כיון שלא פורש מי למי ואינו מוכיח מתוכו כלל מי מתקדשת למי ובכי האי גוונא אפילו פירש בשעת נתינה פ' לפי לפני ע"מ אינו כלום כל שבתוך השטר אינו מפורש שהרי אם לא כתבו שמו ושמה כלל וניתן לה בע"מ והרי הע"מ יודעים מי המקדש והמתקדשת עכ"ז ל"מ כיון שאינו מוכיח מתוכו ובכן כשלא פורש בשעת נתינה נמי לית לן לאחזוקה נמי אפי' בס' מקודשת לאחד מהם כל שהשטר חספא בעלמא דהא ודאי ליתא דהא לר"א דאמר ע"מ כרתי וקי"ל כוותיה לא בעינן מוכיח מתוכו כלל דדוקא כשלא נכתב שם כלל שאינו מוכיח מי המקדש והמתקדשת והרי הוא ס' ששטר זה הוא מא' מהרבים שבכל העולם ל"מ בע"מ אבל כל שכתוב שם בתוכו ונשאר הס' לפרטים בנ"ד זה שנכתבו ה' שמות ולא ידעינן מי למי וניתן בע"מ ופורש בפניהם מי למי ש"ד דכל כי הא לא בעינן לר"א שיוכיח מתוך השטר ותדע שכן הוא שהרי בר"פ כל הגט אמרי' דמתני' דקתני כתב גט לאשתו ונמלך ומצאו בן עירו וכו' דמשמע הא ראשון מצי מגרש אפי' שאינו מוכיח מתוך הגט שעל בעל ואשה זו נכתב כיון דאיכא אחר ששמו כשמו היינו כר"א דאמר ע"מ כרתי ואינהו ידעי שבעלה מסר לה ולא בעינן מוכיח מתוכו הרי דאע"ג דלר"א נמי אם לא נכתב שו"ש כלל ל"מ בע"מ מן התורה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפ' המביא תניין גבי ההוא גברא דעל לבי כנשתא ושקל ס"ת ויהב לדביתהו וכו' יע"ש וכן נראה בהגהות אשרי שם יע"ש עכ"ז כל שנכתב בפרטות ונשאר הספק מי הוא המגרש והמתגרשת בפרטים ולא ברבים ש"ד בע"מ:
אשר עפי"ז תמיהא לי במה שכתב הרב הנז' בתשו' הנז' שהוק' לו להא דטביומי דלזה ה' בנות וכו' מהא דקי"ל דידיה שאין מוכיחות לא הויין ידים וכתבו התוס' דהטעם דכיון דלא אמר לי דלמא לא נתקדשה אלא לאיזה אדם בעלמא דהכא נמי במקדש לא' מה' בנים הרי אינו מסויים ולמ"ד ידים שאינן מוכיחות לא הייין ידים הכא נמי אינן צריכות גט וכתב הר"ב ז"ל דאין לחלק בין רבים למעטים דהכל הוא א' שאינו מוכיח הדבר עכ"ד. ותמיה לי דאמאי אין לחלק הרי הכא דלר"א בעינן שיוכיח בתוך הגט מי הוא המגרש והמתגרשת ולאפוקי מס' רבים ועכ"ז בב' יוסף ב"ש דס"ס ליבא הוכחה מי מהב' יוסף ב"ש הוא מגרש ש"ד וע"כ דה"ט דיש לחלק בין רבים למעטים וצ"ע:
איך שיהיה למדנו דלר"א לא בעי' מוכיח מתוכו במועטים וע"מ שידעו איזה מהב' יוסף ב"ש סגי ובכן ה"ה נמי הכא דלר"א אי בשטת נתינה פורש מי למי מקדש שפיר דמי אפי' שאינו מפורש בתוך השטר ואם לא פורש אפי' בשעת נתינה הרי דיינינן להן בס' מקודשת וא"כ משכחת לה הא דה' בנים וה' בנות אפי' בשטר בכותב בכולל ה' בנות מקודשות לה' בנים סתם ובשעת הכתי' נכתב לשמן אדעתא לקדש את כולן ואח"כ נמל' וקד' לאח' דוקא ומדקאמר הרב דדין זה לא משכחת ליה בשטר ש"מ דס"ל דבכה"ג פסול השטר מטעם לה ול"ל ולחברתה. והא אין לומר דלא פסלינן משום לה ול"ל ולחברתה אלא בשכותב לב' בכולל ואינו נמל' ממ"ש לגרש ב' ומגרש בו לב' אבל אם כתב לשתיהם בכלל לשמן ע"ד לגרש את ב' ואח"כ נמלך לגרש לאחת מהן ש"ד דלא נפסל מחמת הכתיבה שהיה לשם גירושין ב' ובכן הכא אפי' נאמר דליתיה להך דינא בש"ק משכחת לה בשטר שנכתבו בכולל באופן הנז' ולא מפסל משום לה ול"ל ולחברתה וכו' כיון שנמלכו בשעת נתינה ולא קדשו כי אם אחת דהא ליתא שהרי וכתב לה ול"ל ולחברתה קאמר רחמנא ול"א ונתן לה ול"ל ולחברתה דאשעת כתיבה קפיד רחמנא שיכתוב לה לבדה כמו שהקפיד שיכתוב לשמה והרי במאי דקי"ל בפ' המביא תניין דאם כתב הגט בשני קלפים ל"מ דכתיב וכתב לה ספר ספר א' אמ"ר ולא ב' וג' ספרים כתבו רוב הפוסקים דכיון דכתיב וכתב ס' אשעת כתיבה קפיד רחמנא ואם כתבו בב' קלפים ואח"כ דבקו ונתנו לה אפי' נאמר דדבק מהני א"מ מטעם ב' וג' ספרים כיון דבשעת כתיבה נכתב על ב' ספרים וכמו שמבואר אצלנו במקומו באורך בדין זה דס"א וכו' יע"ש:
הן אמת דאפי' נאמר דדין זה איתיה בש"ק עדיין י"ל בדברי הרב ז"ל דהא משכחת לה כגון שהבנות והבנים שמותיהן שוות וצוו לסופר שיכתוב שטר א' לשם כולן באופן שיקדשו כולן כא' באופן זה שהאח' יקדשנה בו בתנאי שתחזירהו ויחזור אחיו ויקדש בו ע"ז הדרך וכן כולן דבכי האי גוונא חשיב לשמן ולא לה ולחברתה כמו שכתבנו לעיל וי"ל דאין דין זה דבכי האי גוונא לא חשיב לה ולחברתה ברור בידינו בראיה ברורה ואדרבא אפשר להביא ראיה מדברי הרב אלו דל"ש:
שוב ראיתי הדבר מפורש בדברי רש"י ז"ל בפ"ק דקדושין (דף י"ד ע"א) דבכי האי גוונא נמי שכותב לשם ב' ששמותיהן שוות לגרש לב' באופן הנז' חשיב לה ולחברתה ופסול דאמרי' התם עלה דפריך התם ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו ומשני אמר קרא לה ולא ליבמה ופריך ואימא לה לשמה ומשני תרי לה כתיבי ואכתי מבעי ליה חד לה לשמה וחד לה ול"ל ולחברתה ע"כ וכתב רש"י ז"ל וז"ל ולא לה ולחברתה ששמותיהן שוין שאין ב' נשים מתגרשות בגט א' אם כתב פלו' מגרש פ' ופ' נשיו עכ"ל. הרי בהדיא שכתב רש"י דה"ד לה ול"ל ולחברתה כגון ששמותיהן שוין והכוונה דאם כתב לב' לשם ב' לגרשן באופן שכתבנו ל"מ שאין ב' נשים מתגרשות בגט א' ואע"ג דדברי רש"י ז"ל משוללין ההבנה שבתחלה כתב דה"ד לה ולחברתה כגון ששמותיהן שוין ואח"כ כתב פ' מגרש לפ' ופ' נשיו דמשמע דבכי האי גוונא דוקא חשיב לה ולחברתה הא ודאי ע"כ צ"ל דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל הכי ששמותיהן שוין שאין ב' נשים וכו' או אם כתב פ' מגרש וכו' וכוונתו לומר דאיכא תרי גווני לה ולחברתה:
ואגב אורחין למדנו מסוגיין זאת דהך דינא דלה ול"ל ולחברתה מוכתב ב' ילפינן ליה וכמו שכתבנו לעיל בריש אמי"ר משם התוס' ז"ל ויש לתמוה דאיך לא הזכירו התוס' ז"ל סוגיא זאת כלל לא בסוגיין דגיטין ולא דסוכה ולא דעירובין דבכל המקומות אלו הוקשה להם דהא בעינן וכתב לה לשמה ותירצו דמדכתב לה ב' יליף נראה דאמרוה מדעתם כאלו לא נאמר בתלמודא כלל ומסוגיא זאת נמי יש לתמוה בדברי הר"ן ודעמיה שפסקו בההיא דאין אדם מפר לב' נשיו כא' דאותה דוקא בלי שום טעמא דלדידהו נראה בהדיא דמאותה דהפרה ומלה דהקמה דרשי' תרתי הן דבעינן הפרה והקמה לשמה והן לה ולא לה ולחברתה והדבר ק' דמ"ש הכא לענין גט דבעינן תרי קראי כמבואר בסוגיין הנז' וצ"ע. איך שיהיה היוצא לנו מהרשום בכתב דשפיר ילפינן מדברי מהר"א ן' ששון הנז' זלה"ה דהך דינא דלה ולא לה ולחברתה איתיה בשטר קדושין ואם כתב וכלל ב' נשים בשטר א' אתם חו"פ מקודשות לי קם דינא דשטר זה בטל לגמרי. ודע דמלתא דפשיטא הוא דלא אמרי' הכי כי אם במקדש בשטר אבל במקדש בכסף לא אמרי' הכי ויכול לקדש ב' נשים כא' ע"י שליח קבלה או כשנעשה האחת שליח לחברתה אפי' בדבור א' של קדושין בדרך כלל אתם פ' ופ' מקודשות לי וכמו שמבואר במתני' בפ' האיש מקדש (דף נ' ע"ב) מעשה בה' נשים וכו' ונקט אדם א' כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זאת וקבלה א' ע"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ע"כ הרי בהדיא דדוקא אחיות אינן מקודשות הא נכריות מקודשות ואעפ"י שכללן בדיבור א' כולכם וכו' וצ"ל דלא אמרי' הכי כי אם בשטר דעיקר שטר מהקישא דויצאה והיתה ילפינן לה אבל בקדושי כסף דלאו מויצאה והיתה ילפינן ליה לא יליף מיציאה לפסול לקדש בדרך כלל בדבור א' לב' נשים ועוד דלא אסר קרא לכלול כי אם בבא לגמור הענין בכתיבה לא בדברים שבע"פ שאינן עיקר הקדושין והכסף הניתן לה הוא העיקר:
אמנם יש לתמוה על זה מהא דאמרינן במכילתא פ' משפטים ופסקה הרמב"ם בפ"ד מה' עבדים לענין יעוד וז"ל ואינו מיעד שתים כא' שנאמר אשר לו יעדה ע"כ והכונה שלא יכלול לב' בדבור א' הרי אתם פ' ופ' מקודשות לי וא"כ אמאי לא נילף מינה לסתם קדושי כסף שלא יכלול ב' בדבור א'. ועוד שהרי אמרי' בפ"ק דקדושין (דף י' ע"ב ובדף ט"ז ע"א) דמדכתיב אם אחרת יקח לו ילפינן דהקישה הכתוב לאחרת יע"ש ועפ"י זה הק' התוס' ז"ל שם (דף ד' ע"א) ד"ה מעיקרא דל"ל ג"ש דקיחה קיחה ללמוד קדושי כסף נילף מהקישא שהקשו לאמה העבריה מואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת דמה אמה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף ע"כ יע"ש וא"כ נהי דלפי האמת לא ילפינן קדושי כסף מאמה מ"מ נילף מהקישא דמה אמה עבריה אינו מייעד ב' כא' אף אחרת שאר נשים נמי אינו מקדש ב' נשים בדבור א' ועכ"צ לומר דלפי תלמודא דידן ליתא להאי דרשה דיעדה וביעוד נמי מייעד ב' כא' ובכן יש לתמוה על הרמב"ם שפסקה. ובלאו הכי יש להקשות להרמב"ם איך פסקה להלכה דהא כפי דרכו שכתבנו לעיל דס"ל בההיא דאין משקין ב' סוטות כא' דפליגי ת"ק ור"י דלת"ק לא דרשינן מקרא דוהשקה במפיק אותה ולא את חברתה כי אם משום דאיכא טעמא דלבה גס בה ור"י ס"ל דדרשינן ליה אפי' בלא שום טעמא ומשום הכי פסק דאדם מפר לב' נשים כא' דקי"ל כרבנן דס"ל דבלי טעמא לא דרשינן אותה וא"כ הך ברייתא דדריש אשר לו יעדה דמדכתיב במפיק משמע אותה ולא את חברתה ע"כ ר"י היא שהרי מאי טעמא איכא לומר דאינו מייעד ב' כא' דלרבנן ודאי לא דרשינן ליה כיון דליכא טעמא וא"כ איך פסקה הרמב"ם הפך ההיא דפסק דמפר לב' נשיו והכל צ"ע: