אור ברסלב

נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן ט

סימן ח

אי בעינן שיגלה דעתו בתוך השטר דבשטר מקדשה ולא בדיבור כמו בגט שצריך שיכתוב ודין דיהוי וכו':

שורש דין זה מפורש לענין גט בגיטין (דף פ"ה ע"א) דהוי פלוגתא דרבנן ור"י דתנן התם גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר"י אומר ודין דיהוי ליכי מינאי וכו' ואמרינן בגמ' התם דבהא קמפלגי דרבנן סברין ידים שאינן מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא קא מגרש לה ור"י סבר ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים וטעמא דכתב לה ודין דמוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה אבל לא כתב לה ודין אמרינן בדבור גירשה ושטרא ראיה בעלמא. מפורש יוצא מסוגיין דעיקר פלוגתייהו דר"י ורבנן הוא אי בעינן שיכתוב ודין או לא:

אמנם ברפ"ק דנדרים נראה דפלוגתייהו דר"י ורבנן אי בעינן שיכתוב מינאי להוכיח ממנו שהבעל אומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם ולא קאמר לה אינש דעלמא או"ל בעינן דאמרינן התם אתמר ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים ופריך לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קא מפלגי דתנן גופו של גט וכו' ומשני ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחוא אלא גבי גט דאין אדם מגרש את אשת חבירו וכו' ולכאורה נראה כסוגיאות הפוכות וכבר עמדו עליהן הראשונים ז"ל דהתוס' בסוגיין דהמגרש והר"ן שם ובסוגיין דנדרים כתבו דלאו קושיא דב' סוגיאות הללו כל א' מגלה את חברתה דבתרתי פליגי ובנדרים מפרשי פלוגתייהו במינאי ובסוגיין דגיטין מפרשי פלוגתייהו בודין עכ"ל והכונה לומר דב' סוגיות הללו כל אחד סומכת אחברתה דבנדרים מאי דהוצרך תלמודא לפרש דפלוגתייהו להקשות לאביי ורבא דהיינו במינאי מייתי וה"ה דפליגי נמי בודין והואיל ועיקר הסוגיין אינה עיקרא לפרש פלוגתייהו כי אם להקשות לרבא סמך אחברתה. אך יש לדקדק דאם איתא דלסוגיין דנדרים נמי פליגי בודין א"כ מאי משני תלמודא אליביה דרבא דאמר לר' אנא דאמרי וכו' משום דאין אדם מגרש אשת חבירו דהתינח במאי דפליגי במינאי אבל למאי דפליגי בודין מא"ל הרי פלוגתייהו בודין אם ידים מוכיחות הויין ידים או"ל וכמו שנראה בהדיא מסוגיין דהמגרש דעיקר פלוגתייהו בהכי וי"ל דהא ודאי צ"ל דאעיקרא דמלתא לא פריך תלמודא לימא כתנאי אלא במאי דפליגי במינאי ולא אסיק אדעתיה דתלמודא הך חזקה דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל במאי דפליגי בודין לא אסיק אדעתיה דטעמא דרבנן הוא משום דס"ל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים דהא ודאי אין לך ידים מוכיחות מאלו דודאי דעתו לגרשה בגט דחזקה אין אדם טורח לכתוב גט לראיה בעלמא ובהא פליגי רבנן ור"י דלרבנן בלא כתיבת ודין הויין ידים מוכיחות ור"י סבר לא הויין ידים מוכיחות ומשום הכי לא חש תלמודא כי אם לשנויי במאי דפליגי במינאי ובכן ע"כ צ"ל דמאי דאמרי' בסוגיין דהמגרש רבנן סברי ידים שאינם מוכיחות הויין ידים ור"י סבר לא הויין ידים היינו דוקא בענין זה דגט דכתיבת הגט ונתינתו הויין לרבנן ידים מוכיחות דחזקה דאין אדם טורח וכותב גט לראיה בעלמא ולאו אידים שא"מ מעלמא קאי דודאי אזלי ומודו רבנן דבידים שאינן מוכיחות לגמרי לא הויין ידים ומאי דקרי להו תלמודא ידים שא"מ ולא אמרו הכי רבנן סברי בלא ודין הויין ידים מוכיחות לר"י לא הויין ידים מוכיחות היינו משום דכל שמלשון הגט עצמו אינו נראה דבגט מגרשה ואינו מוכיח כלל כי אם מצד הענין דחזקה שאין אדם טורח וכותב לראיה מוכיח שבגט מגרשה קרי ליה תלמודא ידים שאינן מוכיחות וכ"כ הר"ן בסוגיין דנדרים עלה דקאמר תלמודא א"ל רבא ע"כ ל"ק רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט וכו' דנקט תלמודא הך לישנא דרבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט אפי' לרבא דקאמר דלרבנן הויין ידים מוכיחות דחזקה אין אדם מגרש אשת חבירו משום דכיון דהלשון אינו מוכיח מצד עצמו כי אם מצד הענין הרי הידים עצמם שא"מ מקרי יע"ש. נמצא דלפי דעת התוס' והר"ן ז"ל ושאר פוסקים ס"ל דב' סוגיאות הללו אינן חולקות דלב' בתרתי פליגי במינאי ובודין:

והנה המתבאר מסוגיין דנדרים והמפרשים היא דטעמא דר"י דבעינן מינאי היינו משום דאל"כ אינו מוכיח מתוכו שהוא המגרשה והמדבר עמה בסיפור כריתות. ותמיה מילתא דהאיך אפשר לומר דבמנאי פליגי מהאי טעמא דהא קי"ל דצריך לכתוב בגט שם האיש ושם האשה והוי מתורף הגט ואם לא כתבן הגט בטל מן התורה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפ' המביא תניין גבי ההוא גברא דעל לבי כנשתא שקל ס"ת ויהב לדביתהו וכו' וז"ל פי' משום ספר כריתות וא"א לספירת כריתות אלא א"כ כתב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ודאי מדרבנן הוא דמדאורייתא לא בעינן אלא שמו ושמה כדי שיהא נראה שהוא בינו לבינה דבלאו הכי לא מקרי כריתות כלל עכ"ל וכן נראה בהגהות אשרי שם יע"ש וכ"כ בהדיא בשלטי הגבורים בפ' הזורק גבי שינה שמו ושמה בשה ריא"ז יע"ש וכיון שכן אפי' לא כתוב מנאי מוכחא מלתא ודאי דאיהו מגרש לה והיכי בעי ר"י מנאי דהא שמו נכתב בההוא גיטא וודאי הוא מגרש לה ואף למאן דס"ל דשם האיש ושם האשה בגט לענין הלכה א"א מדרבנן ולכתחלה וכמ"ש המרדכי' בר"פ כל הגט בשם ר' יואל יע"ש ק' דהיינו דוקא למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי ולא בעינן מוכיח מתוכו אבל לר"מ דעדי חתימה כרתי ובעינן מוכיח מתוכו ודאי דשם האיש והאשה הוו מדאורייתא וכמו שנראה מדבריו שם ובכן איך אפשר לומר לר"י דבעי מנאי להוכיח דהוא מגרשה כיון דלר"י אמרי' ברפ"ק דגיטין דס"ל דע"ח וע"מ כרתי ובכן ע"כ דס"ל דבעינן שם האיש ושם האשה מן התורה ואינהו מוכחו דאיהו מגרשה:

שוב ראיתי להרשב"א בחי' לנדרים שעמד בתמיהא הלזו ותי' הוא ז"ל דב' סוגיאות הללו מוכיחות זו לזו ובתרתי פליגי בודין ובמנאי דר"י סבר דאי לא כתב ודין אמרי' בדבורא גירשה וכיון שכן אפי' כתב ודין וכתב ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא וה"ק אנא פ' פטר ותרך אנתתי בדבורא בעלמא ודין דיהוי ליכי ס"ת מאיש אחר ולא ממני הלכך צריך לכתוב ודין ומנאי ורבנן סברי דמנאי נמי ל"צ דאין אדם מגרש אשת חבירו שאינו כתוב בגט וכיון שכן אף ודין לא בעינן דחזקה דגיטא לאו לראיה עכ"ד. ודבריו תמוהים דא"כ העיקר מאי דמצריך ר"י מנאי היינו להחזיק ודין שכתב ולהוכיח דאיהו מגרש לה בגט ולא בדבור ולא אחר א"כ מי הכנסנו לומר דרבנן פליגי אפי' בהך סברא דר"י דבעי מנאי מטעמא דס"ל דלא בעינן ידים מוכיחות הא אינהו ס"ל דמעיקרא לא בעינן ודין וא"כ ממילא לא בעינן מינאי ואיך אפשר לומר דרבנן פליגי אמנאי מטעם דלא בעי ידים מוכיחות ללא צורך כיון דאינהו סברי דלא בעינן ודין כלל וצ"ע:

והנה לענין הלכה כמאן פסקינן כרבנן דלא בעי ודין או כר"י איבעיא לן בסוגיין דפ"ה איבעיא להו אי בעינן ודין או לא ובעא למיפשטא מהא דרב דאתקין בגיטא איך אנא פלניא וכו' ולא איפשיט והר"ן ז"ל בסוגיין דהמגרש ובסוגיין דנדרים כתב וז"ל ואיכא מ"ד דכיון דפליגי רבנן עליה דר"י במנאי קי"ל כרבנן דל"ב מנאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דקי"ל כרבא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים הא אמרינן דאפי' לרבא בגט ל"ב ידים מוכיחות ואיהו דאמר אפי' לרבנן הלכך מנאי לא בעי ודין בעינן דבפ"ה איבעיא לן אי בעינן ודין או לא ולא איפשטא כיון דרבנן בתלמודא מספקא להו אית לן למינקט לחומרא דאפשר דמסתבר טעמא דר"י בודין ממאי דמסתבר במנאי. וי"ל דאיך א"ל דדוקא בודין דאבעיא נקטי' לחומרא ובמנאי דלא מבעיא לן בתלמודא לא בעינן הרי כתבנו לעיל לדעת הר"ן דע"כ צ"ל דלסוגיין דנדרים לא אסיק אדעתיה דתלמודא דמאי דלא בעינן ודין לרבנן היינו משום דס"ל דידים שא"מ הויין ידים מטעם דהא ודאי פשיטא דאין לך מוכיח גדול מזה דבגיטא קא מגרש דחזקה לא כתבי אינשי גיטא לראיה ואילו במאי דפליגי במנאי אסי אדעתיה דתלמודא דחשיב ידים שא"מ ואף תלמודא ל נחית לפרושי אליבא דרבנן דלא בעי ודין מחמת פשיטותו וא"כ נמצא דיותר מסתבר לומר דבלא ודין הויין ידים מוכיחות ממאי דמסתבר במנאי וא"כ איך אפשר לומר דתלמודא מבעיא ליה בודין אי מסתבר טעמיה דר"י דס"ל דלא הוי מוכיח ובמנאי פשיטא ליה דלא מסתבר טעמיה כלפי לייא ואדרבא י"ל דתלמודא מבעיא בודין וכ"ש במנאי. ולענין הלכה רוב הפוסקים ז"ל ס"ל כס' הר"ן דכיון דבעיא לא אפשטא נקטינן לחומרא ובעינן ודין מספיקא:

והרשב"א ז"ל בפ"ה בסוג' בחי' עלה בהסכמה דמפשט דב' הסוגיאות אלו נראה דחולקות זו בזו דבנדרים אזלא סוגיא דפליגי במנאי והכא אזלא סוגיא דפליגי בודין ובנדרים נראה דלא פליגי רבנן ור"י אי ידים שאינן מוכיחות הויין ידים דלכ"ע לא הויין ידים ובגט שאני והכא נראה דטעמייהו דרבנן הוא משום דס"ל דידים שא"מ הויין ידים ומשו"ה כתב דסוגיין במקומה היא העיקרית ועיקר פלוגתייהו בודין וקי"ל כר"י דבעינן ודין דהא קי"ל כרבא דידים שא"מ ל"ה ידים ואע"ג דאבעיא הכא ולא אפשטא לית לן בה יע"ש. וי"ל שמדברי הרשב"א בחי' לנדרים בסוגיין נראה בהדיא דס"ל דב' סוגיאות אלו כל א' מגלה את חברתה וגם לענין דינא כתב דבעי' ודין כיון דבעיא לא אפשטא ונקטי' לחומרא ולא משום דקי"ל כר"י וכן נראה מדבריו ממ"ש בחי' לקדושין בפ"ק גבי הא דאמר שמואל נתן לה ואמר לה הרי את מקודשת וכו' יע"ש וצריך עיון:

והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בפ' המגרש כתב וז"ל ור"י אומר אעפ"י שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב ודין והלכה כר"י ע"כ מפורש בדבריו דפוסק כר"י וכן נראה מדברי ה"ה בפ"ד מה' גירושין דעל מה שהביא הרמב"ם בנוסח הגט ודין כתב פלוגתא דרבנן ור"י ופסקו הרמב"ן והרשב"א דקי"ל כר"י ומדלא פי' עוד דעת הרמב"ם ז"ל מהו נראה דס"ל דדעתו כדעת הרשב"א וכמו שנראה מפי' המשנה וכן דקדק הר"ב ל"מ ז"ל מדברי ה"ה ז"ל. ואיכא למידק ע"ז שהרי הר"מ בפ"א מה' גירושין כתב גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דנראה בהדיא דפוסק כרבנן וכדעת הר"ן בדעת הרמב"ם וכבר עמדו בזה הר"ב ל"מ ושאר אחרונים ז"ל ויישבו הענין הלא בספרותם ולע"ד המעט אין ישובן עולה כהוגן כמבואר למעיין בדבריהם ואין צורך להאריך אכן אף אני אענה חלקי ליישב הענין והיה בהניח דהאמת כן הוא בדעת ה"ה דפוסק כר"י וכמ"ש בפי' המשנה והענין שיש לדקדק בסוגיין דהמגרש דקאמר תלמודא דפלוגתייהו דר"י ורבנן אי הויין ידים או"ל דאמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"י לרבנן דר"י אזיל לטעמיה דס"ל בעלמא דעדי מסירה וע"ח כרתי וכדאמרינן בפר"ק דגיטין ד"ה ומש"ה ס"ל דכיון דלא ידעינן דעתיה דבעל אי דעתו לגרש בדבורא או בגט ובעי' שום גילוי דעת שדעתו לגרש בגט לא סגי בשיגלה דעתו בע"פ בשעת נתינת הגט בפני ע"מ שדעתו לגרשה בגט ולא בדבור בעלמא דכיון דע"ח כרתי כל דבר הצריך לגט צריך שיהא מוכיח מתוכו וכדאמרינן בר"פ כל הגט עלה דמתני' דהיו לו ב' נשים ושמותיהן שוות כ' לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה ודייק תלמודא קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי גרש ביה אמר' זאת אומרת ב' יוסף ב"ש הדרים בעיר א' מוציאים שטרות על אחרים ודחי תלמודא דמתני' בע"מ ור"א היא דאמר דע"מ כרתי ואע"ג דאינו מוכיח מתוך הגט למי מב' מגרשה כיון דבע"מ תליא מלתא ואינהו ידעי למי גרש סגי וכתבו התוס' שם דהיינו דוקא לר"א אבל לר"מ דאמר ע"ח כרתי בעי' שיהא מוכיח מתוך החתימה למי מב' הוא מגרש יע"ש וכן כתבו קצת מהראשונים ז"ל שם וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלר"מ וה"ה לדידן בע"ח בלבד בעינן מוכיח מתוכו וכמו שהכריח מדבריו הר"ב בני יעקב (דף קכ"ז ע"א) יע"ש וכמו כן נימא הכא דר"י דס"ל דבעי' אף עדי חתימה עי שיכתבו בגט ודין שיהא מוכיח מתוך החתימה שדעתו של בעל לגרשה בגט ורבנן דאמרי דלא בעי' ודין ס"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ובכן באומרו לפני ע"מ הרי את מגורשת בגט זה סגי ולא בעינן שיכתבנו בגיטא דהא לר"א לא בעינן מוכיח מתוכו:

ואין לומר דאי ס"ל לרבנן דידים שא"מ לא הויין ידים ועכ"פ בעינן שיגלה דעתו דבגט מגרשה לא סגי בלא שיכתבנו בתוך הגט דלא מקרי כריתות בלא זה ובכלל וכתב לה ס' כריתות דאמר קרא הוי וכעין שכתב הר"ן ז"ל דשמות האיש והאשה בגט הם מן התורה שאם לא יכתבם לא חשיב כריתות כלל ואפילו שאפשר להתברר ע"י ע"מ וכמ"ש לעיל בשמו דהא ליתא שהרי כתב הרא"ש בתשוב' כלל ל"ו (סי' ד') דאפילו לר"י דבעינן שיכתוב בגט ודין אינו מתורף הגט לכותבו בשמה כיון דאינו עיקר כריתות אלא הוכחה בעלמא שדעתו לגרשה בגט ע"ש וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב ר"י אומר אעפ"י שגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב ודין והכונה לומר דאפילו לר"י עיקר כריתות הכתוב בתורה היינו הרי את מותרת לב"א לבד אלא דעכ"ז צריך שיכתוב ודין להוכחא בעלמא וא"כ ק' אמאי לא מוקי תלמודא פלוגתייהו דר"י ורבנן בהכי וי"ל דכיון דמצי תלמודא לאוקמ' פלוגתייהו במילי אוחרי עדיף טפי ולא לאוקמא סתם מתני' דגופו של גט הרי את וכו' פר"א דאמר ע"מ כרתי כיון דכל סתמא דמתני ר"מ היא וכמו שאמרי' בפ"ק דגיטין (דף ה' ע"א) דמוקי תלמודא סתמא דמתני' דבפני וכתב ובפני נחתם כר"י ופריך ומעיקרא מ"ט לא מוקמינן לה כר"י ומשני מהדרינן לר"מ דסתם מתני' ר"מ היא עכ"ל נמצא דכל היכא דאפשר למהדר מהדרי' לאוקמי סתם מתני' כר"מ וכן כתבו התוס' בפ' המביא תניין (דף כ"ג ע"א) ד"ה אימא יע"ש אלא דכפי זה עדיין ק' דמאי קא מבעיא ליה לתלמודא אי בעינן ודין או"ל כיון דהא קי"ל כר"א דאמר דע"מ כרתי ובכן לא בעינן שיכתוב ודין דגילוי דעת לפני ע"מ סגי ואין זו קושיא כלל דכיון דאוקים תלמודא פלוגתייהו דר"י ורבנן אי הויין ידים מוכיחות או לא מבעיא ליה לתלמודא הלכתא כמאן ונפקא מינה דאי קי"ל כר"י דידים שא"מ לא הויין ידים צ"ל אותו עכ"פ בע"פ בפני ע"מ ואי קי"ל כרבנן אינו צריך כלל א"נ נפקא מינה לענין הלכתא דקי"ל דמפני תיקון העולם צריך ע"ח דאי הלכתא כר"י דבעינן ודין אפילו לדידן דקי"ל כר"א דע"מ כרתי צריך שיכתבו ודין דהא קי"ל דמודה ר"א במזוייף מתוכו דל"מ דלמא אתו למסמך עלייהו דע"ח וכדאמרינן בפ"ק ד"ה דמהאי טעמא כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דגיטין בחי' לגיטין גבי ההוא דעל לבי כנישתא וכו' וז"ל ושם עירו ושם עירה ל"ד דדיעבד אעפ"י שאין כתוב שם עירו ועירה מגורשת ואפשר דלמ"ד ע"ח כרתי אי לא כתב שם עירו ושם עירה א"מ כלל ואף למ"ד ע"מ כרתי כל היכא דאיכא ע"ח צריך דילמא אתו למסמך עלייהו עכ"ד יע"ש וא"כ הכא דאי קי"ל כר"י אי איכא כא ע"ח צריך שיכתוב ודין משום דלמא אתו למסמך עלייהו דע"ח ואינו מוכיח מתוכם אי דעתו לגרשה בגט או בדבור ואי קי"ל כרבנן א"צ כלל ובכן לדידן דקי"ל דידים שא"מ לא הויין ידים כרבא פסקי' כר"י וכס' הרשב"א והרמב"ן ז"ל ולפי' פסק הרמב"ם ז"ל כר"י בפי' המשנה וכן הביאו בניסת הגט שיכתבו ודין כיון דסתם גט מדרבנן צריך ע"ח ומדרבנן צריך נמי ודין דלמא אתו למסמך עלייהו דע"ח כדין מזוייף מתוכו נמצא דהר"מ כר"י ס"ל ולא כר"י לגמרי דאלו ר"י סובר דבעינן ודין מן התורה ולדידן דקי"ל כר"א א"א מדרבנן כשיש שם ע"ח אבל כשאין שם ע"ח א"צ כלל אלא באומרו בשעת מסירת הגט לפני ע"מ סגי ובכן בפ"א מה' גיטין א"ש שכתב גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם בלבד דמן התורה אפי' למאי דקי"ל כר"י דידים שא"מ לא הויין ידים לא בעינן שיכתבנו כלל בתוך הגט דבאמירת בע"פ סגי ועל פי זה יתיישב אצלי מה שהק' הראשונים ז"ל בהא דאמר שמואל בפ' כל הגט עלה דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח שם האיש ושם האשה וכו' אמר שמואל צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ואלו מקום ודין ל"ק ובסוגיין דנדרים ובפ"ק דקדושין נראה בהדיא דס"ל לשמואל דידים שא"מ לא הויין ידים ובכן ע"כ צ"ל דא"ל כר"י בכתי' ודין וא"כ אמאי ל"ק אף מקום ודין ולפי דרך הקדי"ם יתיישב שפיר דאעיקרא דמלתא הך מתני' דהכותב טופסי גיטין ר"א היא כמפורש שם בהדיא א"כ לר"א דאמר ע"מ כרתי אף דס"ל לשמואל ידים שא"מ ל"ה ידים אין צורך לכתיבה ודין כלל דבאומר בשעת מסירה סגי נמצא דלענין דינא לדעת הרמב"ם ז"ל אין צורך לכתי' ודין כי אם כשיש ע"ח ומדרבנן אבל כשאין שם עדי חתימה כשיאמר אותו בע"פ סגי:

אמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' בפ"ק דקדושין בסוגין דידים שא"מ שכתב וז"ל וכל היכא שאינו כתוב בגט ודין אף על פי שאמר כן בשעת נתינת הגט לא מהני דמילי דצריכא לגיטא צריך שיהיו כתובים דאי לא בדבורא בעלמא מגרש לה ולא הוי גיטא וכן נראה מסתימות הפוסקים דל"מ בשיאמר בפני ע"מ ודין ואפי' בשאין שם ע"ח וצ"ל דמאן דס"ל הכי ס"ל כמ"ד דאפי' לר"מ לא בעינן מוכיח מתוכו וכמ"ש הר"ן בר"פ פ"ה משם הרמב"ן וכן כתב הריטב"א בחי' שם יע"ש ולדידהו ע"כ צ"ל (דמטעם ידים שא"מ הויין ידים) הוא דבלאו הכי לאו סיפור כריתות הוא ולא משום מוכיח מתוכו הוא אבל לע"ד דדעת הרמב"ם כמ"ש:

דבר הלמד מענינו לענין הדין דרוב הפוסקים מצריכים לכתיבת ודין מטעם דבעיא דלא אפשטא הוא ואזלינן לחומרא ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א בעינן שיכתבנו מטעם דקי"ל כר"י. והן עתה חל עלינו חובת ביאור לענין שטר קדושין מה דינו אם צריך שיכתוב ודין לגלות דעתו שבשטר מקדשה ולא בדבור או לא צריך. ונראה פשוט דצריך דמאי שנא מגט דבעינן גילוי דעת וכ"כ הריטב"א ז"ל בהדיא בחי' בפ"ק דקדושין בסוגיין הנז' בסוף דבריו וז"ל וכן הבין במקדש בשטר דבעי' דלכתוב ודין ואע"ג דאמר לה בדבורא בעלמא ל"מ שכ"ז שאינו נכתב בו אינו בתורת שטר ע"כ הרי בהדיא דש"ק שוה לגט בזה ובש"ק חזר הריטב"א ללמדנו זה דאמירת בע"פ ל"מ הפך מה שכת' לדעת הרמב"ם ז"ל:

הן אמת דמצד דאיתיה להך דינא בש"ק יש להביא ראיה בדבריו מההיא דאמרי' בפ' האיש מקדש (דף מ"ח ע"א) דפריך שם תלמודא למ"ד המקדש במלוה א"מ נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אמר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ומסיק דהכא במ"ע כגון שקדשה בשטר קדושין שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה דס"ל דע"ח כרתי ור"א לטעמיה דע"מ כרתי ורבנן מספקא להו אי ע"מ או ע"ח כרתי ואם איתא אמאי לא משני תלמודא דמיירי דמקדש בשטר שאין כתוב בו ודין דלר"מ דסבר דעדי חתימה כרתי ובעי מוכיח מתוכו אפי' שאמר בע"פ התקדשי לי בשטר א"מ ולר"א דס"ל דע"מ כרתי ולא בעי מוכיח מתוכו כיון דאמר בע"פ בפני ע"מ התקדשי לי בשטר הרי גילה דעתו שבשטר מקדשה ולא בדיבור ולרבנן מספקא להו אי ע"מ כרתי או ע"ח כרתי ולפי"ז דייקא לישנא דברייתא דנקט התקדשי לי בשטר להודיע טעמו של ר"א דמכשיר מטעם דבמאמרו בע"פ הרי גילה דעתו שבשטר מקדשה דאל"כ אפי' ר"א מודה דא"מ כיון דעכ"פ בעי הוכחה או בע"פ או בכתב שבשטר מקדשה לא כן בכל האוקימתות דאיקום שם תלמודא דלא דייקא האי לישנא דהתקדשי דלמא נקט לישנא דהמקדש אומר ולא אמר המקדש בשטר וכו' אבל לפי דעת הריטב"א דס"ל דבע"פ אינו מועיל אפי' לר"א א"ש מאי דלא משני תלמודא הכי:

הן אמת דעדיין ק' דלפי דברי הריטב"א ז"ל דאיתיה להך דינא בש"ק אעאי לא משני תלמודא שם דמיירי בשטר שאין כתוב ודין בתוכו ופליגי ר"מ ור"א בפלוגתא דרבנן ור"י דר"מ סובר דידום שא"מ לא הויין ידים כר"י ומשו"ה כיון דלא כתב ודין א"מ ור"א ס"ל דהויין ידים כרבנן דהתם ולא מצריך ודין כלל ורבנן דהכא מספקא להו אי בעי ודין או לא וי"ל ודוק. ויש להביא ראיה לדברי הריטב"א דס"ל דבשטר קדושין איכא דין ודין מסוגיין דפ"ק דגיטין בשלשה דברים שוו גיטין לשחרורי עבדים ולדברי ר"מ בארבע וכו' ופריך תלמודא ותו ליכא והא איכא לשמה ומחובר ומסיק כי קתני מלתא דליתיה בקדושין מלתא דאיתיה בקדושין לא קתני ואם איתא דהך דינא דודין ליתא בש"ק אמאי לא קתני בברייתא ולדברי ר"י דאמר דצריך שיכתוב ודין שוו בארבע דצריך שיכתוב ודין בשניהם לגלות דעתו שבשטר שחרור משחררו ולא בדבור וכמו שנקט הברייתא וכדברי ר"מ בארבע:

הן אמת דאעיקרא דמלתא מנלן דבשטר שחרור בעינן ודין דאדרבא מפשט מתני' דהמגרש נראה דלא הצריך ר"י ודין אלא בגט אשה ולא בגט שחרור שהרי ר"י פליג ארישא ולא אסיפא דקתני גופו של גט שחרור הרי את בת חורין הרי את לעצמך ולא דבר ר"י להצריך ודין וכן ראיתי להר"ב תוס' י"ט ז"ל דמתני' שדקדק כן ותמה על הענין דמ"ש מגט אשה כיון דגמרינן לה לה מאשה. ולעד"נ לומר דהא דלא פליג ר"י אסיפא דג"ש אינו הכרח לומר דלא בעינן ודין בג"ש דכיון דעיקר טעמא דר"י הוא משום דידים שא"מ ל"ה ידים וחיישי' דלמא בדבור קא מגרשה מ"ש גבי שחרור דלא לבעי אלא פליג ארישא וה"ה אסיפא דכל דחד טעמא אית להו אינו צריך שיפרש התנא וכן מצינו בפ' האיש מקדש (דף מ"ט) דכל רישא וסיפא דטעם א' יש להם אמרי' דתנא פליג ארישא וה"ה אסיפא ומחמת פשיטותו אין צורך לתנא שיפרש שיחותיו בסיפא נמי יע"ש:

והרב הנז' כתב שם וז"ל ותימא דלא פליג ר"י בהא נמי דשחרור בשלמא לסוגיין דנדרים דמשמע דידים מוכיחות דבעי ר"י היינו דלכתוב מינאי להוכיח שמגרשה ממנו א"ש דבלשון בת חורין מוכח שאינ משועבדת עוד עכ"ל ודבריו אינם מובנים כלל דמה שנראה הוא דמינאי דבעי ר"י היינו להוכיח שמלבד שמתירה לכל אדם מגרשה ממנו נמי ומש"ה אתי ליה שפיר דלא פליג ר"י בש"ע וזה אינו דטעמא דמינאי הוא להוכיח שהוא המגרש והוא המדבר עמה דברי כריתות ולא אחר כמבואר בסוגיין דנדרים דקאמר ע"כ ל"ק רבנן התם אלא בגט דחזקה שאין אדם מגרש אשת חבירו ואם כדבריו ז"ל מה יושיענו חזקה זאת. עוד כתב הרב ז"ל שם דמדברי הירושלמי גבי מתני' כר' דלא פליג ר"י אסיפא דאמרינן בירושלמי ר' אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה ע"כ ופי' הרב שם דר"א אתא למימר טעמא למה ל"פ ר"י אסיפא וקאמר שלא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה שצריך שיכרות דבורו משא"כ בשחרור ולע"ד אין פירושו סובל דברי הירושלמי כלל אלא הכוונה פשוטה לר"א לומר ליישב דמ"ש גבי גט דלישנא דהרי את מותרת לכל אדם מהני ואלו בשחרור כתב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם ל"מ וקאמר דלשון דא"מ לכל אדם שורשו הוא מל' כריתות הכתוב בתורה ולא התפיסה התורה כריתות אלא בערוה שיש בה הויה דאגידה ביה מחמת הויה וע"כ א"ש לשנא דהרי את מותרת שמתיר וכורת מאי דאגידה ביה לא כן בשפחה דנהי דבעודה שפחה אסורה לב"ח מ"מ הרי היא מותרת לעבדים ואף לבן חורין לא אסירא מחמת שום הויה כי ממון אית ליה גבה ולא שום אישות ומש"ה לא שייך לישנא דמתיר וכורת וקרוב לזה ראיתי שפי' הר"ב שדה יהושע ע"ש. ובכן לעד"נ הפך הר"ב תוי"ט דודאי ר"י פליג ארישא והוא הדין אסיפא ובעינן ודין בשחרורי עבדים ובכל נוסחי הראשונים בשטר שחרור כתוב לישנא דודין ובכן א"ש דמאי דלא אמרו בברייתא הנז' ולר"י שנו ש"ע וגיטין בד' היינו משום דאיתיה בש"ק וכמו שכתב הריטב"א וכל מלתא דאיתיה בש"ק לא קתני:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה