אור ברסלב

נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן ח

סימן ז

שטר קדושין שכתבו בשני חתיכות של גייר או כתב ב' שטרות ואמר לה התקדשי בשני שטרות אלו מה דינו:

שורש דין זה איתא לענין גט בפרק המביא תניין (דף כ' ע"ב) דת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי א"מ ע"מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת בעי ר"פ בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו תיקו ופריך ותיפוק ליה דספר אחד אמ"ר ולא ב' וג' ספרים ומשני ל"צ דמעורה ע"כ. מפורש יוצא דלענין גט דרשי' ספר א' אמ"ר ולא ב' וג' ספרים ואם כתב הגט בב' חתיכות הגט בטל:

והנה התוס' שם ד"ה ספר כתבו וז"ל ואע"ג דלקמן דרשי רבנן ספר לספירת דברים מ"מ דרשי' נמי הך דרשא דהכא עכ"ל וכוונתם לומר דאע"ג דלרבנן האי ספר אינו כמשמעו כי אם לשון סיפור כריתות הוא מ"מ מדאפקיה רחמנא האי סיפור בלשון ספר לדרשה קאתי ודרשי' דאתא למימר ס' אחד ולא ב' וג' ספרים ועפי"ז איכא למידק אמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין עלה דמתני' דאין כותבין במחובר לקרקע דהיינו טעמא דמחובר דכתיב ס' מה ס' תלוש אף כל דבר תלוש ואף ע"ג דבגמרין אמרי' ספר לספירת דברים הוא דאתא מ"מ מדאפקיה רחמנא בלשון ס' קמ"ל דספירה דתלוש בעינן ע"כ והדבר קשה דמהאי שינויא דאפקיה לשון ס' הא דרשי' בגמרין א' ולא ב' וג' ספרים וא"כ איך אפשר לומר לגמרין לומר האי טעמא דמה ס' תלוש כיון דהא אפקינן להאי שינויא לדבר אחר ולומר דב' דרשי' מיניה לא אפשר דא"כ לרבנן אמאי לא ממעטינן דבר שיש בו רוח חיים ואוכל מהאי שינויא:

והנה כעין האי דרשא דדרשי' ממשמעותיה דס' לשון יחיד א' ולא ב' בסוגיין הכי איכא בכמה דוכתין בתלמודא ביבמות (דף מ"ד) עלה דמתני' דמי שהיה נשוי ב' נשים ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ופריך ולייבם לתרווייהו בית א' הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ופריך ולחלוץ לתרווייהו ומשני בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ולא ב' וכן איתא ביומא (דף י"ג) עלה דמתני' דר"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו ופריך א"כ הו"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים וכו' וכמו כן בכמה דוכתין בסוכה גבי אתרוג פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ובר"ה גבי שופר שופר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות וכאלה רבים בתלמוד. באופן דנראה דהך דרשא דדרשי, היכא, דמשמעותיה דקרא בלשון יחיד שהוא לעכובא א' ולא ב' הוא מוסכם בתלמוד בלי שום חולק כלל ומש"ה א"ש בסוגיין דיומא דפרכי' לר"י דמצריך תיקון אשה אחרת בפשיטות מפשטיה דקרא וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שתי בתים. אמנם ראיתי בפ"ב דבכורות (דף י"ח ע"ב) דמייתי שם בתלמודא גבי עגלה ערופה פלוגתא דתנאי גבי חלל דנמצא מכוון בין ב' עיירות דת"ק סבר לא היו עורפין כלל דכתיב בקרא הקרובה אל החלל הקרובה ולא הקרובות ור"א סבר שתיהן מביאין ב' עגלות דקרובה ואפי' קרובות ע"כ נמצא דכפי זו הך דרשא הרגילה בתלמוד לאו כ"ע מודו בה ובכן י"ל דא"כ מאי פריך תלמודא בסוגיין דיומא לר"י מפשטיה דקרא דובעד ביתו ולא ב' בתים לימא דר"י ס"ל כר"א דס"ל דלא דייקינן לישנא דלשון יחיד דקרא וקרובה ואפילו קרובות והכא נמי ביתו ואפילו ב בתים וכן נמי בסוגיין דגיטין מאי פריך תלמודא לר"פ ותיפוק ליה דספר א' אמר ולא ב' וג' ספרים נימא לר"פ דאזיל לשיטת ר"א דלדידיה ס' ואפילו ב' ספרים במשמע ומיהו לזה י"ל דהכא גבי ס' כריתות כ"ע מודו דס' א' דוקא דאל"כ למה שינה קרא ואסקיה לסיפור כריתות בלשון ספר אם לא לאשמועינן הך דינא אלא שלדעת הרשב"א שכתב דגמרי' מהאי שינויא מה ס' תלוש אף כל דבר תלוש אף לתלמודא דידן עדיין קשה דנימא דר"פ לשיטת ר"א קבע לבעייתיה ושינויא דקרא אתא ללמוד על המחובר. וי"ל דמאי דפריך תלמודא הכי לר"פ הוא מטעם דבכוליה תלמודא קי"ל לדרוש האי דרשא דלא כר"א וא"כ נמצא דר"פ אזיל דלא כהלכתה:

דבר הלמד מענינו דהך דרשא הוא מוסכמת בכמה מקומות לדרוש משמעותיה דקרא הכא כלשון יחיד אשר עפ"י זה יש לתמוה עמ"ש מהר"י רוזאניס ז"ל בס' הבהיר מ"ל ז"ל בפ"ג מה' עבדים דין י"א על מ"ש הרמב"ם ז"ל דאם היה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך וז"ל וא"ת למה לא אמרי' גבי עבד שאם היה לרבו ב' נשים דאינו נרצע דבית א' אמר רחמנא ולא ב' בתים דהא גבי כ"ג אמרי' דצריך שלא יהיה לי ב' נשים דבית א' אמר רחמנא ולא ב' בתים וכו' וי"ל דשאני התם גבי כ"ג דאיכא טעמא למילתא משום שמא ימשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפי"ז מה' א"ב ומש"ה אמרי' דקרא נקט הכא ביתו לאפוקי ב' בתים אבל גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' בתים לא אמרי' דבא למעט ב' בתים אלא לומר שצריך שיהיה לו בית ולפי מ"ש רבינו דכ"ג אסור לעולם ליקח ב' נשים משום אשה אחת ולא שתים ניחא טפי דודאי מאי דאמרי' בגמ' ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים לאו ממלת ביתו הוא דקא ממעט אלא הכוונה הוא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיה לו ב' בתים מנ"ל דשרי ליה שיהיה לו ב' בתים מאחר שאסרם לו הכתוב משום דכתיב אשה א' ולא ב' אבל אה"נ דביתו לאו מיעוטא לב' בתים עכ"ל. וכל דבריו תמוהים טובא שהרי בכמה דוכתין בתלמוד ממשמעותיה דקרא בלשון יחיד דרשי שבא למעט ב' בלא שום טעמא וכההיא דבכורות דדרשינן קרובה ולא קרובות בלא שום טעמא וכיוצא. והיותר תימא שהרי שם, בסוגיא דיומא בסיפא אמרי' מתקיף לה רב אשי אלא מעתה ב' יבמות הבאות מבית א' לא יתייבמו דהא בית א' כתיב ולדברי הר"ב ז"ל מאי קושיא שאני הכא דטעמא רבה איכא למילתא לדרוש הכי לא כן גבי יבמה דליכא טעמא למעט ב' בתים כלל ומה גם לפי מה שתי' הר"ב ז"ל עוד לדעת הרמב"ם ז"ל דלאו ממלת ביתו קא ממעט כי אם מחמת דינו שאינו יכול לישא ב' נשים קושיית הגמ' אין לה שחר כלל:

ועוד ק' דלפי מה שתירץ לדעת הרמב"ם ז"ל נפקא מינה לענין דינא דאם עבר כ"ג ונשא ב' נשים ובעודו נשוי להם עבד עבודתו ביה"כ עבודתו כשרה דלא בשביל דאיהו עבד איסורא עבודתו פסולה כיון דלאו ממלת ביתו ממעט ב' בתים כי אם מחמת איסורא דאשה ולא ב' נשים ואין הדבר כן דבהדיא פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' כלי המקדש דין י' דאם נשא ב' נשים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת ודאי דה"ט משום דאמעיט מביתו ולא ב' בתים דאי מחמת איסורא שעבר שנשא ב' נשים למה יפסל בשביל זה מלהיות כ"ג אטו כ"ג שעבר ונשא אלמנה נפסל מלהיות כ"ג עד שיגרשנה וכ"כ שם מרן הכ"מ ז"ל דה"ט דאמעיט מביתו ולא ב' בתים ועוד קשה דאם איתא דלאו ממלת ביתו ממעט כי אם מדינא מאשה א' ולא ב' נשים א"כ מאי קא משני תלמודא לר"י דמגרש לתרווייהו בתנאי באופן שבשעת עבודה ימצא בבית א' לבד דמאי אהני לן דמגרש לתרווייהו ובשעת העבודה לא יהיה לו כי אם בית א' ס"ס מי התיר לו לכ"ג שיקח מעיקרא ב' נשים אעפ"י שמגרשה אח"כ כיון דעיקר קושית הגמ' הוא מטעם דאינו יכול לישא ב' נשים דאשה א' ולא ב':

הן אמת כי כפי דברי הרב ז"ל ארווחנא לתמיהא גדולה הנופלת על דברי הרמב"ם בה' א"ב שכתב ואינו יכול לישא ב' כאחד לעולם שנא' אשה א' ולא ב' מסוגיין דיומא דפריך תלמודא לר"י מטעם קרא דכתיב ביתו ולא ב' בתים ולא מטעם דלעולם אינו יכול לישא ב' נשים דמעטיה קרא אשה א' ולא ב' וכמו שכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בזה שם בה' א"ב דלפי דברי הרב ז"ל א"ש אבל אכתי לא פלטן בהכי דא"כ מה יענה למאי דמתרץ תלמודא דמגרש לתרווייהו באופן שבשעת עבודה לא יהיה לו כי אם בית א' דנראה בהדיא דאין הקפדה כי אם בשביל עבודה ולא משום שאינו יכול לישא ב' נשים כא' בלאו הכי ובאמת שהיא תמיהא גדולה להרמב"ם ז"ל. ועוד השיג הראב"ד שם מדכתיב וישא יהוידע נשים ב' ויולד בנים ובנות. ולפי חומר הענין לעד"נ לומר דמה שכתב הרמב"ם ז"ל ואינו יכול לישא ב' נשים כאחת לעולם אינו ר"ל דלעולם לא ימצא כ"ג נשוי ב' נשים אפי' בנשאם בזה אחר זה כמו שהבין הראב"ד ז"ל וה"ה ז"ל דא"כ הוא מאי כאחת שכתב הרמב"ם ז"ל והכי הול"ל וכ"ג אינו נושא ב' נשים לעולם אלא הכונה לע"ד דאינו יכול לישא ב' נשים בבת אחת דהיינו לקדשן בבת א' ע"י שליח קבלה שעשו הן או שנעשית האחת שליח לחברתה שחלין הקדושין כאחת וכן נמי לכונסן בבת אחת דהכי דרשי' לקרא והוא אשה בבתוליה יקח אשה אחת יקח ולא אחרת עמה בבת אחת אבל אה"נ דבזה אחר זה יכול ליקח ומ"ש לישנא שאינו נושא לעולם הכונה דמלבד דאפי' בזה אחר זה אינו יכול להיות נשוי ב' נשים ביום הצום אף לעולם כשאר הימים אינו יכול לישא אותם בבת אחת ובכן א"ש קרא דיהוידע אפי' שנאמר שנשאם אחר שנתמנה להיות כה כ"ג דמיירי שנשאם בזה אחר זה וא"ש סוגיין דיומא וסעד יש לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בה' כלי המקדש בדין הנז' לעיל כבר ביארנו באיסור קדושה שהוא אסור באלמנה ומצווה על הבתולה ואינו נושא ב' נשים ואם נשא ב' אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת דמשמע דעיקר טעמא דאינו נושא ב' נשים אפי' בשאר ימים כדי שלא יצטרך לגרש בערב יוה"כ דאם עבר ונשא אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת ואלו בדין שלפנינו בה' א"ב כ' דה"ט משום דכתיב א' ולא ב' ולא הוי משום יום הצום אבל כפי מה שכתבנו שם בה' כלי המקדש מיירי לישא ב' נשים בזה אחר זה והכי דייק לשון הזהב שלא כתב ואינו נושא ב' נשים כאחת כמו שכתב כאן בהא"ב כי אם ואינו נושא ב' נשים לבד אפי' בזאח"ז מטעמא דיום הצום:

עוד אפשר ליישב דעת הרמב"ם ז"ל אפי' לדעת הראב"ד וה"ה ז"ל דסברי דכונתו לומר דאינו נושא ב' אפי' בזה אחר זה. והיה בהניח דהא ודאי אפילו לדעת הרמב"ם דאיכא איסורא לישא ב' נשים היינו דוקא לישא אותן ולבא עליהן אבל קדושין וחופה לחוד פשיטא דליכא איסורא שהרי כתב הרמב"ם בה' א"ב בפירקין דין ד' וז"ל קידש כ"ג אלמנה ובעלה לוקה ב' וכו' ובין כה"ג ובין כהן הדיוט שנשא אשה מן הארבעה ולא בעלה אינו לוקה עכ"ל הרי שאפי' אלמנה לכ"ג דאיתיה בלאו ועשה אינו חייב על הנישואין לבדן אם לא שאגלאי מלתא לבסוף שבעלה דלא יקח משום לא יחלל הוא וכ"ש בהאי איסורא דב' נשים דילפינן לה מלאו הבא מכלל עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח דאשה א' יקח ולא יקח ב' נשים דודאי האי לא יקח משום לא יחלל הוא וכל האיסור תלוי בבעילה אבל נשואין בלא בעילה אין איסור כלל:

ובכן נוכל לומר דמאי דמוקי תלמודא בסוגיין דיומא לר"י דמצריך תיקון אשה אחרת דמקדש הכונס לה היינו לכונסה לחופה ואינו בועלה דבהכי ליכא איסורא דב' נשים ושפיר קרינן ביה ביתו לענין יום הצום דהכי קי"ל דאשה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא בעלה הרי היא כנשואה לכל דבריו ליורשה ולטמא לה ולאכול בתרומה ולכן הבא עליה בחנק כדאמרי' בכתובות (דף מ"ז) ובכמה דוכתין וכיון דחשיבא אשתו נשואה לכל דבריה הכי נמי חשיבה ביתו גמורה ליום הצום. ואע"ג דהרמב"ם בפ"י מה' אישות כתב וז"ל ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אעפ"י שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין עכ"ל וא"כ הכא דאינה ראויה לבעילה דקם ליה באיסורא דב' נשים לדעת הרמב"ם לא חשיבא כנשואה אפילו שנכנסה לחופה ולא קרינן ביתו י"ל דשאני ההיא דהיתה נדה דמסתמא כיון דאין רגילות לכנוס כי אם טהרות דעתיה דבעל בכניסתו לחופה שהיתה טהורה ואדעתא דהכי כנסה לקנותה ואלו היה יודע החתן שאינו יכול לבעול אותה שמא לא היה כונס עתה ונמצא דבטעות כנסה ברם הכא דכונסה לקנות אותה לנשואה בהיותו יודע דקם ליה באיסור בעילה ואדעתא דהכי כנסה לבעול אותה אחר שימות חברתה או יגרשנה הא ודאי חשיבא חופה וקנה לה דבתר דעת הבעל אזלינן ובכי האי גוונא כתבו הגהות אשרי בפ' אעפ"י בשם ר"י וז"ל ור"י פי' ה"ה דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו' דהיינו חופה דהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה וכו' אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואף עפ"י כן כונסה לחופה הא ודאי קניא לה מיד וכו' ע"כ וכתב הר"ב נתיבות משפט ז"ל (דף קצה) דהא דכתב ב' לחלק בין ידע הבעל ללא ידע לאו דוקא לענין תוספת ולדעת הסוברים דהך דפירשה נדה דלא חשיבא חופה הוא לענין תוספת דוקא דלשאר דברים כירושה וכיוצא חשיבא חופה דגם לדעת הרמב"ם ודעמיה ז"ל דסברי דאף לשאר דברים קאמר תלמודא דלא חשיבא חופה יש סברא לחלק בכך דאזלינן בתר דעת קונה דכשידע החתן שהיא נדה וכנסה אדעתא דהכי הרי דעתו לקנות וקנה אותה ליורשה וכו' וכל שהוא דעתו לקנות קונה אותה יע"ש ודוק מינה ואוקי באתרין דהכא נמי כיון דיודע הכ"ג שהיא עתה אסורה עליו וכנסה אדעתא דהכי הרי דעתו לקנות וקנה אותה ליורשה וליטמא לה וכו' וכן נמי לקיים בו וכפר בעדו ובעד ביתו ושפיר מצינן למימר דמאי דמוקי תלמודא וכונס אותה היינו כניסתה לחופה בלבד בלא בעילה:

הן אמת דכפי זה קשה דאמאי הוצרך תלמודא לתרץ דמיירי דמגרש דבמגרש לב' לאחת ע"מ שלא תמות חברתיך ולאחר' ע"מ שאכנס לבית הכנסת שהוא כ"כ טירחא לגרש לב' ואמאי לא משני תלמודא דאיירי לר"י דמקדש לאשה אחרת בתנאי שאם תמות חברתיך דהיינו שלא יחולו הקדושין כי אם לאחר שתמות אשתו הראשונה ביום הצום דמקדש אשה לאחר ל' יום דקי"ל דמקודשת כיון דבידו לקדשה מעכשיו וכמו כן הכא מקדשה לאחר שתמות חברתה וכונסה לחופה קודם יום הצום ובכן א"ש דאי מיית הא' קודם עבודה או בפלגא דעבודה הרי קיימא הא דאז חלין קדושיה ובמה דעבד למפרע לא היה בב' בתים דבשעת מיתה דוקא חלו קדושין הב' ולא קידם ואי לא מיית הראשונה כלל הרי אין כאן קדושין לשניה ונמצא עובד בבית אחד לבד ואע"ג דבכי האי גוונא נמצא דכניסתה לחופה של שניה היא קודם חלות הקדושין והוי ככונס לחופה ואח"כ מקדש דאפשר לומר דלא אמרו חופה קונה ליחשב כנשואה אלא במקדש ואח"כ כונס ולא בהפך ובכן נמצא דאי מיית הא' הרי הב' אינה אלא כארוסה בעלמא ולא מהני הא ליתא דמהר"י רוזמניש ז"ל בפ"י מה' אישות דין ב' צדד לומר הכי ואח"כ העלה משם הרמב"ן והריטב"א ז"ל דלא שוה ואפילו חופה ואח"כ קדושין חשיבא חופה גמורה יע"ש וא"כ אמאי לא משני תלמודא הכי אי מיירי תלמודא בכונס לחופה בלבד בלא בעילה אך אם מיירי בנכנסה ובעלה אין קושיא כלל דהא ודאי אי אפשר שיבעול אותה קודם חלות הקדושין:

אך אמנם הדבר צריך טעמא אמאי לא מוקי לה תלמודא בכניסה לחופה לבד ובאופן שכתבנו דהא ודאי א"א דבכניסה לחופה לבד לא חשיבא ביתו דמ"ש משאר דברים דחשיבא ביתו גמורה אפי' ליטמא לה ואין זה תלוי במה שיישבנו להרמב"ם ז"ל דמצד הסוגיא עצמה י"ל זה לדעת הרמב"ן והרשב"א דסברי דחופה דקודם קדושין חשיבא חופה גמורה וצ"ת:

והנה ה"ה ז"ל כתב שם על דברי הרמב"ם בה' א"ב שדין זה שאינו נושא ב' נשים למדו מסוגיא ר"פ הבע"י דאמרי' התם אשה אחת ולא ב' וז"ל ואולי שרבי' מפרש כן הכא נמי נדרש מדכתיב והוא אשה לרבות וכו' דהא השתא לא הוה סבר למידק אשה ולא קטנה דהא כ"ג שקדש את הקטנה קאמר ודחו אשה אחת ולא ב' דאי והוא אשה אתא למעוטי ולומר אשה אחת הוא נושא ולא ב' ואמרו ומה דאתא לאוקמיה ההוא דאם בתולה מעמיו יקח אשה הבא לרבות ארס את האלמנה בעודו הדיוט ודחו הא אשתני גופא וכו' דאע"ג דקי"ל כת"ק דברייתא דקאמר בתולה יכול קטנה ת"ל אשה כיון דחזינן דבגמרא דרשי' מיניה שאינו נושא ב' נשים קי"ל נמי הכי עד כאן לשונו הצ"ל. וקשה לי בדבריו דאם כן דכונת תלמודא הכי מאי שנא דקא פריך תלמודא מה ראית לגבי קרא דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה לדרוש מיניה קדש אלמנה בעודו הדיוט ולא קידש לקטנה ובגרה ומ"ש דלא פריך תלמודא בקרא דמייתי דוהוא אשה בבתוליה וכו' דמייתי מיניה בוגרת מה ראית לדרוש מיניה שאינו נושא ב' נשים ולא לדרוש קדש קטנה ובגרה:

ועוד יש לתמוה על ה"ה ז"ל במה שדחק עצמו בדברי הרמב"ם דאע"ג דקי"ל כת"ק דאמר אשה ולא קטנה כיון דחזינן דבגמ' דרשי' מיניה שאינו נושא ב' נשים קי"ל הכי והדבר קשה שהרי בפ' הבעיות הס"ס איכא תנא אחרינא דקא ממעט קטנה מבתולה דסתם בתולה נערה וא"כ אפשר לומר דמאי דהוצרך תלמודא לדחותו דאשה למעוטי ב' ולא דחה למעוטי קטנה היינו כדי לדחותו לכ"ע אפי' לתנא בתרא דדריש קטנה ממלת בתולה וא"כ אין משם ראיה לומר דאפי' למ"ד דאשה ולא, קטנה קא דריש ועוד ק' דאין צורך לדוחק זה כלל דהא הא דממעטינן אשה ולא קטנה אינו צריך קרא יתירא דממשמעותא אשה משמע ולא קטנה וכדאמרינן בפ' יוצא דופן (דף מ"ד ע"א) עלה דמתני' תינוקת בת יום א' מטמאה בנדה מנה"מ ת"ר אשה אין לי אלא אשה בת יום א' מנין ת"ל ואשה ע"כ הרי דאי לאו ואו דואשה הוה ממעטי' ממשמעותיה ולא קטנה אע"ג דקרא דואשה כי תהיה זבה וכו' לגופיה איצטריך וא"כ הכא נמי למעט קטנה אינו צריך יתורא דקרא כי אם ממשמעות' דרשי' יקח אשה ולא קטנה ונשאר קרא דוהוא אשה למעוטי אחת ולא ב'

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דודאי הך דרשא דדרשי' הכא מספר ולא ב' וג' ספרים ממשמעותיה דהוי לשון יחיד הוא מוסכם בכמה דוכתין. והנה הר"ן ז"ל בסוגיין כתב וז"ל ופרכינן דתיפוק ליה דס' אחד אמ"ר וכו' כלומר דכיון דלקציצה קיימא שקצוץ דמי עכ"ל וכונתו מבוארת דמאי דפריך תלמודא ותיפוק ליה וכו' אע"ג דבשעת חלות הגט שהוא שעת נתינה שלם הוא אתנו ומה לי שיקצצנו אח"כ לקיים תנאה היינו טעמא משום דכל העומד לקציצה כקצוץ דמי כדאמרי' במנחות ובכמה דוכתין דלר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ובכן נמצא דמשעת נתינה כיון ששייר הבעל נייר שבין שיטה לשיטה הרי הוא כקצוץ והוו ספרים הרבה. ויש לדקדק ע"ד שהרי הוא ז"ל כתב בסוגיא דטעמא דברייתא דהנייר שלי א"מ היינו משום דכיון שהנייר עכב לעצמו לא נתן לה כלום ונמצאות אותיות פורחות באויר ובפ' מי שאחזו שהובאה ברייתא זאת דהנייר שלי כתב הר"ן כן וז"ל והנייר שלי א"מ דלא יהיב לה מידי ורחמנא אמר ונתן בידה ע"כ נמצא דס"ל להר"ן ז"ל דונתן דקרא הוא לשון מתנה וזכיה ולאו נתינה שיגיע הגט לידה בעלמא הוא וא"כ אמאי נקט משום דכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי תיפוק ליה דכיון דונתן לשון שיזכהו לה הוא כמו שאנו אומרים דצריך שבשעת נתינה יהיה ס' א' אעפ"י דוכתב לה ס' כריתות כתיב ואשעת כתיבה קפיד רחמנא ומה"ט דבעי' וכתב ונתן שמה שכתב בס' א' תנתן לה כמו כן נמי ממעטינן כל דבר העומד לקציצה מטעם דבעי' שיזכה לה מה שכתב שהוא ס' א' ותהיה רשאית ושלטאית להיות בידה בס' א' וכיון שמשייר נייר שבין השיטות נמצא שלא זכה לה ס' א' כי אם ספרים הרבה דהא לא סגיא אם לא שיקצצנו ויעשה ספרים הרבה:

ואפשר היה לומר דס"ל להר"ן ז"ל דכיון דוכתב ס' כתיב אשעת כתיבה קפיד רחמנא דוקא שיהיה ס' אחד ולא אשעת נתינה דאם כתב בס' א' ואח"כ בשעת נתינה חתכו לב' לית לן בה ולא דרשי' ונתן ס' אחד שכתב ומאי דפריך תלמודא ותיפוק ליה היינו משום דכיון דבשעת נתינה אמר והנייר שביני שיטי שלי גלי דעתיה דמעיקרא אדעתא דהכי כתבו להתנות לקוצצו ואהא הוצרך הר"ן ז"ל לומר טעמא דכל העומד ליקצץ וכו' דכיון דבשעת כתיבה דעתו היה לקוצצו כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי וחשיב כאלו כתבו על ספרים הרבה וכ"כ בפשיטות מהר"א ששון ז"ל בתשו' (סי' ל') בסופו דודאי הך פסולא ליתא אלא בשעת כתיבה ולא בשעת נתינה דאם כתבו בס' א' ואח"כ חתכו לב' ש"ד:

אמנם הא ליתא דסברא זאת דמהר"א ששון ז"ל דחוה בב' ידים כל האחרונים ז"ל וכמו שכתב הרפ"ח בקונטריסו על גיטין (סי' קכ"ה סס"ק מ') והעלה לענין דינא להפך יע"ש. אשר ע"כ נלע"ד דכונת הר"ן כמ"ש דכיון דלקציצה קיימא כקצוץ דמי היינו נמי מהאי טעמא ולאו משום דקי"ל בעלמא כקצוץ דמי כי אם משום דבעינן שיזכה לה ספר א' וכיון שהתנה עמו לקוצצו כמי שקצצו קודם נתינה ונתנו לה דמי דהא אף שנתנו שלם לאו רשאה ושלטאה לקיימו בידה שלם ולאו שמה נתינה וזכיה בס' אחד כי אם בספרים הרבה:

דבר הלמד מסוגיין לענין גט דאם כתב הגט בב' חתיכות או אם כתבו בקלף א' ואח"כ חתכו לב' ונתנו לה הגט בטל דס' א' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים ולכאורה נראה דין זה מוסכם מכל הפוסקים דהרא"ש שם בפ' המביא הביא הברייתא ובעיא דר"פ ומאי דפריך תלמודא ותיפוק ליה דס' א' אמר רחמנא יע"ש משמע דהכי ס"ל וכן הטור ז"ל בסי' קמ"ג כתב א"ל הרי זה גיטך והנייר שלי א"מ ל"ש אמר על הנייר של עיקר הגט ל"ש על הנייר שבין השיטות ל"ש אם אותיות הגט מעורות ומדובקות זו בזו ל"ש אם אינן דבוקות זו בזו עכ"ל נראה בהדיא דס"ל דאם אין אותיות הגט דבוקות זו בזו בלאו טעמא דלאו כרות גיטא הוא א"מ מטעם דהוו ספרים הרבה וס' א' א"ר וליכא וכ"כ רבינו ירוחם נכ"ד ח"א וז"ל הרי זה גיטך והנייר שלי א"מ וכו' ואם אמר הנייר שבין שיטה לשיטה שלי כגון שיש אותיות ארוכות כגון כף או קוף שנוגעות מלמעלה למטה והוי ספר א' דאי לאו הכי פשיטא דאינה מגורשת דהתורה אמרה ס' א' ולא ב' ובין תיבה לתיבה שלי עלתה בתיקו והרי היא ס' מגורשת עכ"ל. וכ"כ בעל העיטור במאמר ז' כתיבת גיטין ושטרות עלה דמתני' דפרק המגרש שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' וכו' ודוקא בדף הב' בקלף אחד אבל בב' קלפים פסול ס' א' אמ"ר ולא בב' דפים כדאמרי' בסוטה עכ"ל ולא ידעתי למה הביא מסוטה בהיות הדין מפורש לענין גט בסוגיין דהמביא ועוד דאי לאו דמפורש לענין גט דדרשינן הכי מה מייתי מסוטה דשאני התם דהוי ספר קלף ממש משום דכתיב בספר לא כן בגט דלרבנן דקי"ל כוותייהו האי ספר לספירת דברים הוא דאתא:

ואולי דכונתו הוא לומר דבב' קלפים דוקא הוא דפסול בגט דס' א' אמ"ר אבל לא בב' דפין כלומר ולא בב' דפין איכא פסולא כדין דאמרי' בסוטה דאפי' בב' דפים בקלף א' פסולה וס"ל כס' רש"י שיבא לקמן בס"ד באופן דלענין הדין שוין לטובה:

אמנם נראה דלאו מוסכם הוא שהרי הרי"ף ז"ל לא הביא מסוגיין דפ' המביא כלום זולת בפ' מי שאחזו הביא ברייתא דהנייר שלי בלבד ודין זה לא הזכיר כלל לא בזה הפרק ולא בשום מקום וכן מרן בש"ע נגרר אחריהם ולא הזכיר דין זה כלל ובאמת דיש לתמוה עליהם איך לא זכרו כלום דין זה שהוא מעיקרי הגט והיותר תימא על הרמב"ם שבפ"א מה' גירושין כתב וי' דברים הן עיקר הגירושין מן התורה שלא יגרש האיש אלא מרצונו וכו' ושאר הדברים שבגט כגון דזמן וכיוצא הכל מדברי סופרים עכ"ל דאיך לא הזכיר הך דינא דס' א' אמ"ר שהוא מן התורה והן י"א והיותר מתמיה ע"ז שה"ה שם בפ"ח הנז' כתב וז"ל בפ' המביא ויש שם בעיא על דין זה ומתבאר ממנה שאם כתב הגט מקצתו על מגילה א' ומקצתו על מגילה אחרת ונתנו לה שהוא פסול דס' א' אמ"ר ולא ב' עכ"ל דאיך שת לבו על הדין המתבאר מהבעיא ולא שת לבו לומר למה השמיטו הרמב"ם ומה גם שלא מנאו בכלל עיקרי הגט:

ואשר אחזה לי לומר הוא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל הוק' להם קושית התוס' הנז' בראש אמיר דהא קי"ל כרבנן דפליגי אר"י הגלילי דכותבין על דבר שיש בו רוח חיים והיא אוכל מטעמא דאי כתב בספר כדקא אמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא וא"כ איך שייך למדרש ס' א' אמ"ר ולא ב' כיון דס' לאו לשון קלף הוא ולא ניחא להו בתירוצם דדרשי' הכי מדאפקיה רחמנא להאי ספירת דברים בלשון ספר דא"כ מה ראית לדרוש מינה הך דרשא דס' א' ולא ב' ולא למעוט דבר שיש בו רוח חיים או אוכל ובכן דעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לדחות סוגיא זאת מקמי ברייתא מפורשת דאמרי' דלרבנן האי ס' לספירת דברים הוא דאתא וא"כ אין לדרוש מינה כלום ולפיכך השמיטו דין זה דסברי לענין דינא אפי' כתבו על ב' חתיכות כשר ולפי"ז לענין הלכה צ"ע אי דייני להאי דינא בספק מגורשת להחמיר לאם קדשה אחר בגט זה כיון שהרי"ף והרמב"ם שהם גדולי הראשונים אזלי להכשיר:

ודע דנ"ד לע"ד דהך דינא דדרשי' מס' א' ולא ב' היינו דוקא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ווכתב דקרא אכתיבת הגט קאי וכמ"ש רש"י בריש מכילתין ובכמה דוכתין דלדידיה דרשי' שפיר וכתב לה ספר שיכתוב לכתיבת הגט בס' א' ולא בב' אבל לר"מ דאמר ע"ת כרתי ולדידיה וכתב דקרא אחתימת הגט קאי וה"ק וחתם לה ס' כריתות לא שייך למדרש הכי דלא קפיד קרא באומרו וחתם לה ס' לשון יחיד אלא למעוטי שאם כתבו בב' חתיכות שלא יחתמו כי אם באחת ולא בב' דחתם ס' א' אמ"ר ולא חתימה בב' או שלא יחתום חצי חתימה בחתיכה זאת וחצי בחתיכה אחרת דהיינו עד א' בזאת ועד א' באחרת אבל אי כתב הגט מחציתו על גילה אחת ומחציתו על מגילה האחרת והעדים באים על החתום בסוף הגט בצד אחד לר"מ כשר אף שהכתיבה בב' חתיכות דהא לר"מ לא קפיד קרא אכתיבה וכגון דידיע ביה מתחחא דמגילתא דשוב ליכא למיחש למידי וכמו דאמרי' בפ' המגרש (דף פ"ז ע"ב) אמתני' דשייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' והעדים מלמטה כשר ופריך וליחוש דלמא הני תרי גיטי וכו' ומשני ר"א אמר דידיע ביה מתחתא דמגילתא ע"כ וכמו כן נמי לר"מ בכתבו בב' חתיכות והעדים מלמטה כשר וכן נראה מדברי בעל העיטור שכתבנו לעיל דכתב אמתני' ודוקא כחתיכא א' אבל בב' חתיכות פסיל דס"א אמ"ר ולא ב' אלמא דוקא משום ס"א ולא ב' הא מטעם איזה חששא ליכא דל"ש מכתבו בב' דפין בחתיכה א' כל דידיע מתחתא דמגילתא וכן נמי נפקא מינה בין ר"מ לר"א באומר הנייר שבין השיטות שלי ואין אותיות מעורות זו בזו דלר"א הוי הגט בטל דכיון דעומד לקציצה כקצוץ דמי ולר"מ האי ס' מגורשת דאפשר דלאו כרות גיטא הוא אבל מטעם ב' ספרים לא מפסל לגמרי כיון דהחתימה היא אחת:

והנה כי כן איכא למידק מאי פריך תלמודא לר"פ ותיפוק ליה דס' א' אמ"ר וכו' לימא דלשיטת ר"מ דאמר ע"ח כרתי אמרה לבעייתיה וי"ל דדחיקא ליה לתלמודא לאוקמיה לר"פ דלאו כהלכתא דקי"ל כר"א בגיטין. ועל פי דרך הקדי"ם אפשר ליישב מה שהקשו התוספות לרש"י ז"ל בסוטה (דף י"ח ע"ב) בד"ה כתבה ובמנחות (דף ל"ג ע"א) ד"ה כתבה וכו' על מ"ש רש"י בסוטה עלה דאמרי' בגמ' כתבה על ב' דפין פסולה ספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' על ב' דפין כדפין של ס' תורה והקשו עליו שהרי בגט דרשי' הכי ס' א' ולא ב' וע"כ לא מפסל בגט בב' דפין בחתיכה א' דהא אמרי' בסוף גיטין שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר ולא אמרי' דהוי כשתי ספרים ופסול ע"כ ולפי מ"ש יש לדחות דההיא מתני' דשייר מקצת הגט וכו' ר"מ היא דלא קפיד אכתיבת הגט אם היא בב' ספרים אבל לדידן דקי"ל כר"א אה"נ דאפילו ב' דפין בחתיכה א' פסול מטעם ב' ספרים כדעת רש"י והתוס' שם במנחות תירצו בעד רש"י ז"ל וז"ל ויש לדחות משום דגבי גט כתוב ס' אבל בסוטה כתיב בספר דמשמע בספר המבורר ומיוחד ממעטי' בב' דפין אפילו בחתיכה א' עכ"ל וק"ל דא"כ דרש"י אזיל ומודה בגט דב' דפין בחתיכה כשר איך כתב גבי מזוזה שם במנחות כתבה על ב' דפין פסולה דהכונה על ב' דפין בחתיכה א' שהרי שם במנחות (דף ל"ד ע"א) אמרי' ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר וכתב רש"י ונאמר להלן כתיבה וכתב לה ספר כריתות ע"כ הרי דעיקר כתיבת מזוזה ילפי' מגט וא"כ איך אפשר לומר דבגט ב' דפין בחתיכה א' מהני ובמזוזה הלמד ממנו דלא מהני:

והנה התוס' בסוטה הוק' להם כפי שיטתם שחלקו על רש"י לומר דבב' דפין בחתיכה א' לא חשיב ב' ספרים הא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד אפילו לרבנן דקרן פרה אקרי קרן פסול דכיון דקאי גלדי כב' וג' שופרות דמו אע"ג דמחברי התם נמי דרכו להוסיף בכל שנה גלד א' והרי הוא כמביאו משופר אחר ומדבקו בזה דתנן דבק שברי שופרות פסול שמתחלתו לא היתה ברייתו בבת אחת ניכר התוס' ולא מהני חיבורו ודומה לגט שכתבו על ב' דפין ותפרו יחד דפסול עכ"ל:

אשר עפי"ז נתיישב אצלי מאי דהוי קשה לי מהא דאמרי' בירושלמי בפ' המביא תנין עלה דמתני' דכותבין על עלה של זית דפריך תלמודא ולאו במקורע הוא כלומר דהיכי קתני כותבין הגט על עלה של זית והא אי אפשר לכתוב הגט ע"ע א' אלא על עלין הרבה והו"ל כמקורע והתורה אמרה ס"א ולא ב' וג' ספרים ותי' שם יע"ש דהא לפי דעת התוס' אפי' רש"י אזיל ומודה בגט דבב' חתיכות מעורות זו בזו מהני וס"א מקרי וא"כ אמאי לא משני תלמודא דמיירי דכותב בעלין הרבה ומדובקין יחד ביחוד א' דחביב ס"א אבל לפי דעת התוס' ז"ל א"ש דבעי' דמתחלת ברייתו יהיה בבת אחת והכא אפילו עלים רבים המדובקים יחד חשיב ספרים הרבה מכיון דלא אפשר שיהיו גדילת כל העלין בבת א' כי גדל מעט מעט וניכר התוס' כגלדי השופרות ולא מהני חיבורן:

ולעיקר הדין שכתבו התוס' ודומה לזה לגט שכתבו על ב' דפין ותפרו יחד דפסול י"ל דהא כל עיקר מה שרצו התוס' ללמד הוא לענין גט דתפירה לא מהני ול"מ ליחשב ס"א מהטעם שכתבו דכל דאין תחלת ברייתו בכך לא חשיב ס"א וא"כ אמאי נקטו בלשונם לגט שכתבו בב' דפין ותפרו דמשמע דבשעת כתיבה היו שני דפין ואח"כ בשעת נתינה תפרם הא בכה"ג תיפוק ליה דאפ' נאמר דתפירה חשיבא לספר אחד עכ"ז לא מהני מטעם דבשעת כתיבה היו ב' דפין ואשעת כתיבה קפיד רחמנא וכתב לה ומאי אהני מאי דבשעת נתינה הוא ס"א הא בכתיבה ונתינה בעינן ס"א כמ"ש לעיל ומה גם לכתיבה דאפי' מהר"א ששון זלה"ה חשיב לה עיקר ועוד מטעם אחר לא מהני אפילו אם נאמר דלא קפדינן אשעת כתיבה שהרי קי"ל וכתב ונתן יצא מי שמחוסר כתיבה קציצה נתינה והכא נמי הרי מתוסר בין כתיבה לנתינה ע"כ נלע"ד דט"ס הוא וצריך לומר בדברי התוס' שכתבו על ב' דפין שתפרן יחד כלומר שתפרן קודם כתיבה:

נמצינו למדין מהרשום בכתב דאין התפירה חבור לענין זה דגט דכל שאין חיבורו מתחלת ברייתו בכך ל"מ אבל אם כ' בב' דפין בקלף א' שתחלת ברייתו בכך לכ"ע ס' אחד מקרי אפי' לדעת רש"י. והנה התוס' בסוגיין דסוטה בד"ה הנז' כתבו וז"ל ולאו דוקא כשכתב חצי מגילת סוטה על דף זה וחצי על דף אחרת דה"ה אם כתב לה ב' מגילות וכו' וכן גבי גט אם נתן לה ב' גיטין אע"ג דכל חד וחד שלם הוא וס"א בפני עצמו פסולין ולא מגרשה בתרווייהו משום ב' וג' ספרים כדאמרי' בפ' שור שנגח כופר א' וכו' ובפ' לולב הגזול פרי א' אמ"ר ולא ב' וג' פירות עכ"ל. וי"ל דמה ראיה מייתו התוס' לדינא מההיא דכופר א' שאני התם דדרשינן למעוטי ב' כופרים שלמים משום דליכא למעוטי מלתא אחריתי מלשון יחוד דנקט קרא אמנם הכא בסוטה ובגט דממעטינן ממשמעותיה דקרא שלא יכתבנו בב' קלפים מאן לימא לן דממעטינן ב' ספרים שלמים וכן נמי מה שהביאו ראיה מההיא דפרי א' אמ"ר ול"ב קשה דמאן לימא לן דהתם ממעטי' ב' אתרוגים שלמים הא אפשר לומר דלא ממעטינן אלא לענין דאם באת להצריך ב' וג' כי היכי דמתנכר לקיחה פרי א' אמ"ר ולא ב' וג' דהכי איתא התם בפרק לולב הגזול פרי עץ הדר זה אתרוג ופריך ואימא פלפלין ומשני משום דלא אפשר היכי נעביד ננקוט חדא לא מנכרא לקיחתה ננקוט ב' וג' פרי א' אמ"ר ולא ב' וג' פירות וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפ' לולב הגזול גבי מתני' ר"י אומר ג' הדסים וב' ערבות וכו' וז"ל ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום בל תוסיף אם לקח ב' מהם והא דאמרי' פרי א' אמ"ר ולא ב' היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' או ג' כי היכי דמתנכר לקיחה פרי א' אמ"ר ול"ב נמצא מדברי הרא"ש דמכשירי' ב' אתרוגים דליכא משום בל תוסיף ולא ממעטינן להו מקרא דפרי לשון יחיד וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל בפ"ז מה' לולב דין ז' שסובר דאפילו באתרוג ולולב ליכא בל תוסיף ולא ממעטי' ב' פירות שלימות מקרא וכן פסק הטור ז"ל בא"ח (סימן תרנ"א) ולדעתם נלע"ד דה"ה לגבי גט לא ממעטינן מקרא דס"ל אלא שלא יכתוב ב' קלפים אבל אם נתן ב' שלמים כשרים ומגורשת ואפילו לכתחלה מותר ליתן לה ב' דהא לדידהו במין א' ליכא בל תוסיף

איברא דהרמב"ם ז"ל פ"ז מה' לולב כתב וז"ל כמה נוטל מהם לולב א' ואתרוג א' וכו' ואם רצה להוסיף על ההדס וכו' מוסיף אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ע"כ, נמצא דדעת הרמב"ם ז"ל לומר דאפי' במין א' איכא בל תוסיף ואם הוסיף פסול כנראה מדברי ה"ה ז"ל שם ונראה דה"ה לדעתו לענין גט דאם הוסיף ונתן ב' פסולין מטעם דעבר על בל תוסיף דמשמעותיה דקרא הוא דבאחד סגי אבל לא פסיל מטעם דמעטיה קרא במעוטא דכתב בב' קלפים דלא אתא קרא אלא למעט דלא יכתוב בב' קלפים:

ואין ליישב בדברי התוס' ז"ל הנז' דטעמא דפסלי ב' גיטין הוא מטעם בל תוסיף וכדעת הרמב"ם בב' אתרוגים דאיכא בל תוסיף אפי' במין א' דהא ליתא דבהדיא כתבו דלא מגרשה בב' גיטין משום דס' אחד אמ"ר ולא ב' וג' ספרים וכההיא דכופר א' דמטעם מיעוטא דקרא אתו עלה ולא משום בל תוסיף:

ברם לענין דינא יצא לנו דעת הרמב"ם והתוס' ז"ל אם נתן ב' גיטין א"מ לדעת הרמב"ם מטעם דעבר על בל תוסיף וכל המוסיף גורע ולדעת התוס' מטעם דמעטיה קרא ונפקא מינה מבין ב' הטעמים דלדעת התוס' אם כתב ב' גיטין לשמה לגרשה בב' ואח"כ חזר בו וגרשה בא' א"מ שהרי אשעה כתיבה קפיד רחמנא וכתב לה ס' א' ולא שיכתוב לה ב' וכמו שכתבנו לעיל לענין כתיבה בב' קלפים דלכ"ע אשעת כתיבה קפיד רחמנא ולדעת הרמב"ם ז"ל בכה"ג מהני דהא ודאי לא קעבר בבל תוסיף אם לא שעשה מעשה לבסוף ונתן ב' דגלי דעתיה דרוצה להוסיף אמימר דרחמנא וכל שלבסוף לא עשה מעשה לא עבר משום דחשב בשעת כתיבתו לגרש בב' ופשוט הוא ולדעת הרא"ש ודעמיה ז"ל נראה דאפי' כתב ב' גיטין ונתנן ב' שתתגרש בב' ש"ד:

ודע דנראה פשוט דאפי' לדעת התוס' והרמב"ם ז"ל דפסלי ב' גיטין היינו דוקא כששניהם כשרים מצד עצמן אבל אם הא' פסול מצד עצמו בא' מפסולי הגט ש"ד דלא חשיב בל תוסיף לדעת הרמב"ם אלא כשמוסיף גט אחר הראוי לגרש בו בפני עצמו וכמו שכתב ה"ה ז"ל שם בה' לולב ליישב מה שהשיג הראב"ד על ס' הרמב"ם ז"ל דבמין א' איכא משום בל תוסיף מההיא דאוגדין את הלולב במינו וז"ל ומ"ש מההיא דסיב ועיקרא דדקלא אינה כלום דהא ודאי הנוטלן בלבד לא יצא וכיון שכן האיך יעבור עליהם משום ב' לולבים ע"כ ולדעת התוס' נמי דפסלי מטעם קרא א' ול"ב היינו דוקא כשיהיו ב' כשרים דהא דכוותיה דס' כשר ממעט א' כשר ולא ב' כשרים. והנה מרן בס' הקצר א"ה (סי' קכ"ט) כתב דכשנותנין ב' גיטין מחמת ס' לא יתנו בבת א' כי אם בזה אחר זה וכתב הר"ב ב"ש ז"ל שם דאחד מהטעמים הוא מ"ש התוס' בסוטה דאם נתן ב' גיטין דא"מ יע"ש ולא ידעתי מ"ט מספיק הוא למה שאנו אומרים דאפי' באומר הבעל בפי' שתתגרש בא' מב' לא יתנו בבת א' כיון שאין כוונתו לגרש בב' גיטין ואם משום דחיישי' דלמא לא נזהיר לבעל שיפרש שיחותיו כשדעתו לגרש בא' מהם ויתן לה הב' גיטין סתם ודלמא דעתו לגרש בב' ול"מ דס"א אמ"ר ול"ב הא נמי ליתא דאפי' אומר בפי' שתתגרש בב' בפי' ש"ד דלא שייך פסולא דב' ספרים אלא בב' ספרים כשרים ומרן ז"ל בב"י הביא דין זה שלא יתנו בב"א משם מהר"י וייל שכתב בתשובה וז"ל כשנותנין ב' גיטין מחמת ס' צריך ליתנן בזה אח"ז דדלמא דעתיה אהאי דלאו גיטא כדאמרי' מלוה ופרוטה דעתא אמלוה ואע"ג דלא קי"ל כר"י הנשיא דס"ל הכי היינו משום דלא טעי דהא ידעי דהמקדש במלוה א"מ אבל הכא דלא ידע וכו' עכ"ל:

ודבריו תמוהים במ"ש דה"ט דמ"ד דמלוה ופרוטה דעתו אפרוטה דלא טעי ויודע דהמקדש במלוה א"מ שהרי בפ' האיש מקדש (דף מ"ו ע"א) עלה דמתני' דהאומר התקדשי לי בתמרה זאת וכו' מתבאר דרבי אמי סבר דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. ולפי סברת הרב אלמא סברת רבי אמי דאדם יודע דמקדש במלוה אינה מקודשת ולא טעי בהכי ובפ' המדיר (דף ע"ד) אמרי' אמר עולא המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט אמ"ר אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי אלמא ס"ל לר"א דהמקדש במלוה טעי אינש ולא ידע ולדברי הרב נמצא דרבי אמי נסתר מחמתו וצ"ע:

ועוד דמדברי הרשב"א ז"ל בתשוב' ח"א (סי' אלף ורל"ג) נראה פשוט דטעמא דמ"ד דדעתה אפרוטה היינו משום דדעתה אפרוטה שבא לידה מחדש והיא בעין ולא במלוה שכבר אכלה ואינה בעין ולא חשיבה ועפי"ז דן הרשב"א ז"ל שם דהמקדש במחובר לקרקע ובתלוש א"מ דדעתה אתלוש והמחובר כיון דב' בעין וצ"ע. וראיתי להר"ב בני יעקב (דף ק"מ ע"א) שעלה בדעתו להק' למהר"י ווייל ז"ל ממאי דאמרי' בירושלמי בפ' המגרש עלה דמתני' דב' ששלחו ב' גיטין ונתערבו וכו' הדא דתימא גט א' פסול בב' נשים ודכוותה ב' גיטין פסול בב' נשים א"ל בעו א"ל הא תנינן ב' ששלחו ב' גיטין וכו' תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות הוא שגרמה ברם הכא לא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה כיון שנתנו לה יעשה כמי שהיה כרות לשמה משעה ראשונה ע"כ וכתב הרב ז"ל שם דבירושלמי נדפס בטעות וצ"ל ודכוותה ב' גיטין פסול באשה א' והכוונה שה"ק דכי היכי דגט א' פסול בב' נשים מטעם לה ולא לחברתה ה"נ ב' גיטין מחמת ס' לאשה א' ל"מ ופרי' ממתני' דהנותן ב' לזו וב' לזו ומשני התם היה כתוב תחלה לשם אשה זאת ותערובת היא שגרמה ברם הכא ליכא כריתות מתחלה דלא ידעי איזה מהם עיקר ומשני דכיון דנמסר אח"כ לידה הרי הוא כאלו נכתב לשמה מתחלה שהרי באו ב' לידה עכ"ד ועפ"י פי' זה עלה בדעתו להשיג למהר"י ווייל זלה"ה מהך ירושלמי יע"ש. ודבריו תמוהים טובא דלע"ד נראה דאין כוונת הירושלמי כן דאיך אפשר לומר דטעות הוא וצ"ל ב' גיטין לאמה א' דא"כ מאי האי דקאמר הדא אמרה גט א' לב' נסים פסול ידכוותה וכו' דמאי דכוותה הא לא נגע ולא פגע דין זה עם זה כלל דהא מטעם לה ולא לחברתה והא מטעמא דלא נכתב לש"כ:

ועוד יש תימא במאי דכתב דכוונת תלמודא דמסקינן דב' גיטין מהני לאשה א' מכיון שהרי באו ב' לידה דמאי אהני מה שנותן לה הב' גיטין מכיון דסו"ס אינו מתברר בנתינתו איזה לגירושין וע"כ נראה פשוט דאין כוונת הירושלמי כמו שהבין הרב ז"ל ולא צריך להגיהו כלל כי העיקר כמו שהוא לפנינו ב' גיטין לב' נשים ולא נגע כלל בדין ב' גיטין לאשה אחת דהך ירושלמי הובא בריש פ' כל הגט עלה דמתני' דב' נשים ששמותיהם שוות אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש וכו' כי שם ביתו והובא בכאן בפ"ה אגב דפריך תלמודא ממתני' דב' ששלחו ב' גיטין והכוונה דקא מיבעיא ליה לתלמודא דממתני' דפרק כל הגט הדא דתימא דגט א' לב' נשים דהיינו כתוב לאיזו שארצה אגרש לא מהני. ודכוותה בב' גיטין לב' נשים כלומר אם נאמר נמי דכוותה דל"מ באומר כתוב ב' גיטין ובאותו גט שארצה אגרש לגדולה ולקטנה מכיון דמתחלה לא הוברר איזה גט יהיה לגדולה ואיזה גט לקטנה או"ל דמי למתני' וכ"כ הר"ב שדה יהושע ז"ל בפי' בפרק כל הגט יע"ש:

והן עתה אבא נבא לענין שטר קדושין אשר לפנינו מה דינו ומה משפטו בדין זה אם כתבו בב' קלפים או אם קדשה בב' שטרות שלמים לדעת הרמב"ם והתוס' ז"ל דפסלי בהכי דחפשתי בדברי הפוסקים ז"ל ולא מצאתי גילוי לזה כלל ומסוגיין דפ"ק דגיטין דבג' דברים שוו גיטין לשחרורי עבדים וכו' ופריך תלמודא ותו ליכא והא איכא לשמה ומחובר ומשני כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקדושין לא קתני אין להביא ראיה דאיתיה הך פסולא דספר א' אמ"ר ולא ב' ספרים בש"ק מדלא קתני בברייתא דשוו נמי להך פיסול דב' ספרים דאפשר דהתם לא קתני ברייתא אלא במאי דאיכא מפורש במתני' במחובר ולשמה וכיוצא משום דמתני' ידועה לתנאים אבל במאי דלא תני במתני' בפירוש אלא הוא ברייתא או דברי שום חד אמורא לא קתני והך דינא דב' ספרים דברי אמורא הם ולא קתני וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תר"ג) יע"ש. ועוד דאעיקרא דמלתא מאן לימא לן דבשחרורי עבדים דינא הכי לפסול ב' דלתני ברייתא דשוו גיטין וש"פ שאין כותבין ב' ספרים:

איברא דמדברי הר"ן בפ' השולח יש לדקדק דס"ל דאיתיה להך פסולא בש"ע שכתב עלה דאמרינן בגמ' שם (דף מ"ב ע"א) עלה דפריך תלמודא תני חדא הכותב נכסיו לב' עבדיו קנו ומשחררין זה את זה ותניא אידך אף עצמן ל"ק ומשני הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי וכו' ע"כ וז"ל והיינו טעמא דחצי חצי דל"ק לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו שלא יהיה בו שיור כלל ואע"ג דשטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרי' דשחרר חציו ונתן חציו לאחר במתנה קנה היינו שנתן המתנה תחלה א"נ שכותב בשחרור שנתן חציו לאחר במתנה ומזכה השטר לאחר בשבילן ב' וכו' עכ"ל ואם איתא דס"ל דבשחרורי עבדים ליתא להך דינא דב' ספרים אמ"ר א"כ אמאי לא מוקי ההיא דשחרר חציו ונתן חציו כי היכי דלא לפירושו דמיירי בבא לשחרר וליתן בב"א ואפילו בב' שטרות וכגון שמזכה ע"י האחר ב' השטרות לב' דהיינו שהעבד יזכה נמי בגוף שטר מתנת חציו בשותפות מקבל מתנה ובכן לא חשיב משתחרר בשטר שלא זכה בו והא ודאי לא איכפת לן שיזכה העבד בכל גוף השטר כדי שישתחרר שהרי בשטר א' שכולל המתנה והשחרור קא מכשיר הר"ן אעפ"י שאינו זוכה העבד בכל גוף השטר וכן מוכח מסוגיין שם בכותב כל נכסיו לפלוני ופ' עבדי בשטר א' אי לאו טעמא דמיעטיה קרא דלה ולא להברחה ש"ד אעפ"י שאינו זוכה כל א' וא' בכל גוף השטר ומדלא מוקמי דאיירי בהכי ש"מ דס"ל להר"ן ז"ל דבכה"ג אפי' שמזכה גוף השטר מתנה לעבד ל"מ מכיון דכפי דרכו נמצא משחרר בשטר שנכתב חציו במגילה א' וחציו במגילה אחרת דכיון דאינו משתחרר אם לא בשתיהם דהא בלא הא לא סגיא הרי מעשה שטר מתנה חציו בגוף שטר שחרור:

הן אמת דמתחלה דברי הר"ן ז"ל שכתב ואע"ג ששטר סבירו מוכיח וכו' הרי הוא משתחרר בשטר שלא זכה בו נראה דאמאי נקט טעמא מפני שלא זכה בו דמשמע דאם זכה כגון שמזכה הב' שטרות לאחר שיזכו שניהם בכל כ' השטרות בשותפות שפיר דמי תיפוק ליה דאפי' זכה בו ל"מ מטעם ס' א' אמ"ר ולא ב' וג ספרים. ואפשר דקושטא דמלתא נקט דסתמא מיירי תלמודא בדלא זכה ב' השטרות שיהיה חלק לב' אכל לענין הדין אפשר לומר דס"ל דאפי' זכה לב' ל"מ מטעם האמור וכמו שדקדקנו מסוף דבריו ויגיד עליו ריעו וע"כ צ"ל הכי דאל"כ תקשי להר"ן ז"ל דאמאי לא משני תלמודא ברומיא דברייתות הא והא בחצי וחצי וברייתא קמייתא דקנו מיירי שזכה לב' שיהיה חלק לכל או"א בב' וברייתא בתרייתא דל"ק מיירי בשלא זכה לב' כ"א בשל חבירו ומדלא משני תלמודא הכי ש"מ דחצי חצי בכל גונא ל"ק והיינו טעמא משום דחשיב ספרים הרבה כמ"ש. אמנם לענין ש"ק עדיין לא ידענו מה דינו דלו יהיה דאיתיה להך דינא בש"ע כבר כתבנו דלא קתני התם אלא מלתא דמתנייא בפי' במתני' אבל לעד"נ דכיון דאתקש הויה ליציאה לגמרי אתקש דבש"ק נמי פסלינן ספרים הרכה דמאי שנא מדין מחובר ולשמה דאיתיה בש"ק לכ"ע וצ"ת:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה