נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
סימן ז
שטר קדושין שכתבו המקדש עצמו בכתב ידו ואין עליו עדים מה דינו ומשפטו:
שורש דין זה איתא לענין גט בפ' המגרש תמן תנינן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הילד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו בפני עדים כשר ע"כ ופי' רש"י ז"ל דמתני' ר"מ היא דאמר ע"ח כרתי דלא ס"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי דהא פליגי ר"א בסיפא וס"ל לר"מ דאע"ג דליכא ע"ח כיון דכתב בכתב ידו כמאה עדים דמי וכשר מדאורייתא מיהו רבנן פסלוהו דילמא אתי לאכשורי בכתב יד סופר הילכך לא תנשא ואם נשאת הולד כשר ע"כ וכ"כ התוס' בריש גיטין ד"ג ע"ב ד"ה ג' גיטין וכ"כ הר"ן אמנם מ"ש רש"י ז"ל דכתב בכתב ידו רבנן פסלוהו מטעם דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר. התוס' בסוגיין הנז' בד"ה כתב בכתב ידו חלקו עליו וכתבו דטעמא דפסול היינו משום שיוכל לכתוב הזמן כמו שירצה והוי כאין בו זמן יע"ש וכ"כ התוס' בפד"א ד"ל ע"ב ד"ה כתב בכתב בשם ר"י ז"ל יע"ש:
ואיכא למידק לפי ס' התוס' דה"ט דחשיב כאיו בו זמן מההיא דאמרי' בפרק המביא תניין (דף י"ז ע"ב) דפריך תלמודא התם במתני' דג' גיטין פסולין וא' מינייהו זמן מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני דלכתחילה לא תנשא ע"כ ופירש רש"י אהנו דלכתחילה לא תנשא וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על בת אחותו לא כתבי ליה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ואם אי' דטעם פיסול כתב בכתב ידו הוא משום זמן מה הועילו חז"ל בתקנתם כיון דס"ס אם נשאת לא תצא ובידו לחפות על בת אחותו בהנתן לה גט כתוב בכתב ידו ויקדים הזמן או לא יכתוב זמן כלל וכיון שאין שם לא סופר ולא עדים אין מי שיעכב על ידו ושפיר יחפה על בת אחותו כיון דמדאורייתא גיטא מעלייא הוא ולא קטלינן לה
הן אמת דאף לטעם רש"י ז"ל י"ל מהא דאמרינן בסוגיין דהמגרש עלה דמתני' דאין בו אלא עד א' אמ"ר כתב ידו שנינו ודוקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד לא ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד ע"כ דמדקאמר תלמודא ושמואל אמר אפי' כתב סופר ולא אמר ושמואל אמר כתב סופר שנינו כלישנא דרב נראה דלשמואל מתני' דאין בו אלא עד א' מיירי בין בכתב ידו ובין בכתב יד סופר דבכתב ידו וע"א נמי פסול לפי טעם רש"י דטעמא דפסולא משום דילמא אתו לאכשורי בכתב יד סופר א"כ בכתב ידו ועד א' לשמואל אמאי פסול הא ליכא למימר דפסלוהו רבנן דילמא אתי למכשר בכתב סופר ועד דאי נמי יטעו ויכשירו כתב סופר ועד לית לן בה כיון דמדאורייתא גיטא מעלייא הוא דמדרבנן הוא דפסלוהו ומשום פסולא דרבנן לא גזרו רבנן:
ועוד ק' לס' רש"י מסוגיא דריש גיטין דפריך תלמודא התם במתני' דבפ"נ ובפ"נ מני אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכי תימא לעולם ר"א היא וכי לא בעי ר"א חתימה מדאורייתא מדרבנן בעי והא ג' גיטין פסולין מדרבנן ולא בעי חתי' לשמה דתנן ג' גיטין פסולין וכו' ואם כדברי רש"י דטעם ת"ק דפוסל כתב ידו הוא משום דדלמא אתי לאכשורי בכס"פ א"כ מנ"ל לתלמודא לומר דלר"א אפי' מדרבנן לא נפסל הגט בלא ע"ח ממתני' דקאמר ר"א אע"פ שאין עליו עדים אלא שנותנו בפני עדים כשר לימא דלעולם דלר"א מכיון דתקנו רבנן ע"ח אם אין עליו עדים נפסל הגט בכך מדרבנן ומאי דקאמר ר"א שאין עליו עדים כשר היינו כתב ידו או בכתב ידו ועד דאיירי בהו ת"ק דת"ק סובר ע"ח כרתי ומשום הכי פסול בכתב ידו אפי' אם נתנו בע"מ דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר דלא הוי גט אפילו בע"מ ור"א דס"ל בע"מ כרתי ואפי' כתב סופר בלא חתימה כשר בע"מ מדאורייתא ואם נשאת ל"ת משו"ה בכתב ידו בע"מ מכשיר לגמרי אפי' לכתחילה כיון דהא איכא חתימה דכת"י חשיבה חתימה וגם ליכא למיחש דילמא אתי לאכשורי בכס"פ דא"נ יטעו להכשיר בכס"פ בע"מ לית לן בה כיון דעיקר החתימה א"א מדרבנן ולדעת התוספות דס"ל דהיינו טעמא דחשיב כאין בו זמן א"ש דלא מצי למימר במאי דמכשיר ר"א מיירי בכתב ידו דא"כ מה יושיענו בנתינתו בע"מ כיון דס"ס הא איכא כתיבה דחשיב חתימה וזמנין דאתו דאתו למסמך אכתיבת ידו במקום ע"ח בלא ע"מ והרי אין בו אן דכמאן דליתיה דמי ומ"ש מיש בו עדים ואין בו זמן דלא פליג ר"א דאזיל ומודה דאפילו נתנו בע"מ פסול כיון דסמכי אעידי חתימה להחזיקה למגורשת כשאין לפנינו ע"מ והרי אין בו זמן ובכן ע"כ לומר דר"א דמכשיר בע"מ מיירי בכס"פ דכיון דהוא כס"פ שוב ליכא למיחש שמא יקדים הזמן ועוד דכיון דליכא ע"ח היא צריכה שתביא לפנינו עדי מסירה והם יאמרו מתי נמסר לה:
שוב ראיתי להתוס' בסוגיין דר"ג בד"ה ר"א אומר שהוק' להם קושיא זאת דאמאי לא מוקי תלמודא דר"א בכת"י דאיירי ת"ק ותי' וי"ל דהלשון דאפי' אין עליו עדים משמע דאין עליו עדים כלל יע"ש ובהכי מתיישב נמי לדעת רש"י ז"ל
איברא דיש לתמוה דלפי מה שכתבו הם שם דפסול דכת"י הוא משום זמן א"כ איך אפשר לומר דמכשיר ר"א בכת"י מ"ש מגט שיש עליו עדים ואין בו זמן דלא פליג ר"א
שוב ראיתי דמה שכתבנו בפשיטות דמודה ר"א בשיש עליו עדים ואין בו זמן דפסול אפילו בע"מ שנוי במחלוקת דרשב"ם בפ' גט פשוט גבי מאי דאמרי' ההוא שטרא דנפק בי דינא דר"א דהוה כתוב ביה ממך כתב דלר"א דס"ל דע"מ כרתי גט שאין בו זמן בין יש בו עדים בין אין בו כשר דשיילינן לסהדי באיזה זמן נמסר יע"ש וכן נראה מדברי התוס' שם יעו"ש ובכן א"ש דתוספות לשיטתיהו אזלי ושפיר מצינן לומר דר"א איירי בכתיבת ידו אמנם רבינו אפרים והרב ן' מיגאש ז"ל פליגי עלייהו וס"ל דאפילו לר"א יש עליו עדים ואין בו זמן פסול וכן דעת הרמב"ם והטור ז"ל שחתמו את דבריהם וכמ"ש מרן הב"י ז"ל בא"ה סי' קכ"ח יע"ש:
איך שיהיה נמצינו למדין ממתני' דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי כתב בכתב ידו חשיב כע"ח וכשר מן התורה אלא דמדרבנן פסלוהו מטעם דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר לדעת רש"י או משום זמן לדעת התוס' ולענין הלכה לדידן דקי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי נפקא מינה לן דלדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הנלוים עמהם דס"ל דלר"א אף ע"מ כרתי ואף אם ידעינן שנתנו בע"ח בלבד כשר ה"ה בכת"י דכשר מן התורה אף בלא ע"ח ובלא ע"מ ואם נשאת ל"ת וכמו שמתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גירושין דין י"ד ז"ל לפי' אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד א' אינו גט כלל בד"א כשיהיה הגט בכס"פ אבל אם כתב הגט בכת"י וחתם עליו עד א' ונתנו הרי זה גט פסול ע"כ נראה מדבריו להדיא דמיירי אפילו שלא נתנו לה בע"מ דבהכי איירי לעיל
אך בעיקר דבריו יש לדקדק דכפי מאי דקי"ל כרב דכת"י שנינו ע"כ נ"ל דמאי דאצטריך מתני' למתני כת"י בלא עד ובע"א דפסול היינו משום דאי תני ע"א ה"א דוקא בעד א' הוא דפסול אבל בלא עד בטל לגמרי ואי תני כת"י בלא עד הו"א דוקא בלא עד פסול אבל בעד כשר לגמרי וכמו שכתב רש"י בסוגיין והתוס' בסוגיין דריש גיטין וא"כ אמאי לא באר הר"מ דין כתב ידו בלא ע"א דהוי נמי פסול:
ולעיקר הדין כן מתבאר מדברי הרי"ף ז"ל בפ' המגרש דכפי מאי דס"ל לר"א ע"ח או ע"מ כרתי מפרש הא דאמרי' בסוגיין רב אמר כת"י שנינו אבל כתב סופר לא דמיירי בלא ע"מ דכת"י חשיבה כע"ח לר"א כמו לר"מ יע"ש:
ולשיטת שאר הפוסקים דס"ל דלר"א דוקא ע"מ כרתי ואם ידעינן בבירור שלא היה שם ע"מ הגט בטל אלא דמסתמא בגט הבא לפנינו חתום תלינן דנמסר לה כדין בע"מ ה"ה בגט שאין בו ע"ח וכתוב בכתב ידו ש"ב דאי ידעי' בודאי שלא היה שם ע"מ בטל לגמרי ומסתמא כיון דכתיבת ידו חשיבה חתימת עדים תלינן דבהכשר נעשה וניתן לה בע"מ ומכשרינן ליה מן התורה ואם נשאת לא תצא וכמו שמתבאר מדברי הרא"ש ורבינו אפרים ז"ל בפ' המגרש שהוק' להם כפי סברתם דלר"א דוקא ע"מ כרתי ולא ע"ח מההיא דאמרי' בסוגיין דפליגי רב ולוי אמתני' דג' גיטין פסולין אם תצא אם לא תצא אע"ג דמתני' ר"מ היא ולא קי"ל כוותיה ותרצה דמשום דהוי מג' גיטין פסולין שאין בו זמן ובזה לא פליגי ר"א פליגי רב ולוי ואם איתא דס"ל דבכתב ידו ש"ב חשיבה יותר מע"ח ומהני לר"א אפי' ליכא ע"ח בבירור מאי קושיא לימרו דנפקא מינה לר"א אף בלא ע"מ והרא"ש ז"ל שם תי' עוד וז"ל ועוד אני אומר דבכולהו איכא נפקותא גם לר"א לאשה המביאה לפנינו א' מג' גיטין הללו להחזיקה למגורשת דתלינן שנמסר לה בע"מ ע"כ הרי להדיא דכתיבת ידו ש"ב חשבינן ליה כחתימה ממש ודין חתימה יהיבנן לה להכשיר מן התורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
ברם מדרבנן פסלוהו לכת"י של בעל שלא ניתן בע"מ לדעת הרי"ף או מסתמא דלא ידעינן אם היה ע"מ לדעת הרא"ש אבל אם נתנו בע"מ ועדי מסירה לפנינו לדעת רש"י דפסול כתב ידו הוא משום דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר ליכא פסולא אפילו מדרבנן ותנשא לכתחילה דהא ליכא שום גזירה דכתב סופר נמי כשר כשידעינן שנמסר בע"מ אמנם לדעת התוס' דה"ט דחשיב כאין בו זמן הא נמי איכא פסולה מדרבנן דומיא דגט שיש בו עדים ואין בו זמן דפסול לר"א אף בע"מ לדעת הרמב"ם והטור שכתבנו לעיל וכן נראה שהוא דעת הרא"ש להדיא שכתבנו לעיל דמוקי פלוגתא דרב ולוי דנפקא מינה ליש עדים ואין בו זמן דמודה ר"א ולדעת רשב"ם והתוס' דס"ל דלר"א אין בו זמן כשר בע"מ הרי הכא דמכשרינן לכתחילה דשיילינן לעדי מסירה מתי נמסר לה:
וראיתי להטור בס"ס ק"ל וז"ל גט שאין עליו עדים אפי' ניכר שהיא כתב יד הבעל או שאין עליו אלא עד אחד אפי' ניכר כתיבת הגט שהוא כתיבת יד סופר ב"ד או אפי' שהוא כתיבת יד הבעל פסול ומיהו אם נשאת לא תצא עכ"ל ופירש מר"ן ז"ל שם דהטור מיירי בכולהו גווני בשנתנו לה בע"מ ומשו"ה בכתב סופר ועד כתב דהוי פסול בלבד והק' ע"ז דא"כ לא הי"ל לכלול כ"י הבעל עם כ"י סופר דהא לרב כת"י הבעל חשיבה חתימה ונהי דתנן פסול לכתחילה היינו לר"מ ובלא ע"מ אבל לר"א בע"מ משמע ודאי דלכתחלה נמי תנשא יע"ש ולפי מ"ש אפשר ליישב א"ז בהניח דהטור ס"ל כס' התוס' דטעם פסול כת"י היינו דחשיב כאין בו זמן ובכן כפי מ"ש דדעת הטור לפסול גט שאין בו זמן אף בע"מ ה"ה בכתיבה דפסול אפי' בע"מ דחשיב כאין בו זמן ודלמא אתו למסמך אכתיבת ידו בע"ח ושמא הבעל מקדים הזמן כמו שירצה ואע"ג דכשנתנו בע"מ אם לאו שהיו רואים ע"מ שלא היה מוקדם לא היו מניחין ליתנו לה מ"מ חיישינן דילמא לא יתן לה בע"מ כי אם בינו לבינה וכשיוציא הגט יסמוך אכתיבת ידו ומשום הכי פסלינן ליה:
אך קשה דמדברי הרא"ש הנזכר שכתב דפלוגתא דרב ולוי נפקא מינה לר"א בגט שאין בו זמן דלא פליג ר"א נראה בהדיא דפיסול כת"י לאו משום זמן הוא דאלת"ה תיפוק לה דנ"מ לכלהו ג' גיטין פסולין דמתני' לר"א ומשום הכי פליגי:
שוב ראיתי להרא"ש ז"ל עצמו בסוגיין בפ' ד' אחין הנז' שכתוב דפסול דכתיבה משום זמן הוא כדעת התוס' יע"ש ובכן תמיה מילתא אמאי לא קאמר הכא דנ"מ מפלוגתא דרב ולוי לכולהו שלשה גיטין פסולין וצ"ע:
דבר הלמד מהענין דכתיבה של בעל חשיבה כחתימה בין לר"מ בין לר"א וטעמא דמלתא כתבו רוב הפוסקים דכתיבת ידו כק' עדים דמי וכתב הר"נ בפ' המגרש והתוס' בפ' ד' אחין בד"ה כתב בכתב ידו דכתב בכתב ידו דמתני' היינו בין שכל הגט כתב ידי הבעל ולא חתם שמו למטה ובין שהגט כתב סופר וחתם שמו למטה דתרוייהו חשיב לן כק' עדים וכן מבואר בדברי כמה מהפוסקים יע"ש:
ואיכא למידק ע"ז מההיא דאמרי' בפ' המביא תניין דכ"ג ע"א אמר"נ או' היה ר"מ אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר איתיביה רבא לר"נ וכתב לה לשמה מאי לאו אכתיבת הגט לא אחתימת עדים ע"כ ואם איתא דחתימת ידו בלבד חשיב כחתימת עדים אמאי לא משני תלמודא לא אחתימת ידו של בעל דלר"מ וכתב דקרא אחתימת ידו קאי דקאמר רחמנא שיחתום הבעל וסגי ומינה למד ר"מ דה"ה בע"ח סגי ובהכי מתוקמא שפיר לישנא דקרא דוכתב לה דמשמע דקאי לבעל מדנקט בלשון יחיד וכתב:
ועוד ק' מהאי סוגיא דכפי מאי דאמרי' דכתב הגט מיד הבעל חשיב לר"מ כע"ח א"כ שורת הדין נותן דכמו דר"מ בעי חתימה לשמה כ"כ בכותב הבעל הגט בכתיבת ידו ולא חתם עדים בו בעי כתיבה לשמה שיכתבנו הבעל לצרכה שלא לצורך אשתו האחרת שהרי מכתיבתו אנו חיים וא"כ אמאי לא מוקי לה תלמודא דוכתב דקרא לר"מ נמי קאי לכתיבת הגט וה"ק קרא וכתב הבעל עצמו וסגי במקום חתימה ומשום הכי יכתבנו לשמה ומינה יליף ר"מ דבע"ח נמי לשמה אף בכתב סופר מהני שוב ראיתי דאין זו קושיא דלא ניחא ליה לתלמודא לומר הכי דא"כ דלר"מ וכתב דקרא אכתיבת הגט קאי מאן פליג ליה לומר דמה שהצריך קרא כתיבה לשמה הוא משום דהויא כתיבת יד הבעל במקום חתימה ומשו"ה בכתב סופר לא הצריך כתיבה לשמה כי אם חתימה לשמה לימא דקרא לא קפיד אלשמה משום חתימה כי אם משום כתיבת הגט עצמו ובכל כתיבת הגט נבעי לר"מ כתיבה לשמה:
אך קשה דשם בסוגיין הנז' פריך תלמודא לר"נ מהא דתניא כשהוא כותבו כאילו הוא כותבו לשמה מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כאילו כותבו לטופס לשמה ומשני כשהוא חותמו לשמה כאילו הוא כותבו לשמה ע"כ והדבר ק' דאמאי דחיק' תלמודא לשנויי ולומר דהתנא מכנה לחתימה בלשון כתיבה בענין כזה דאיכא למיטעי בלישניה ולומר דהכונה כשה א כותבו כאילו חותמו לשמה או כשכותבו לתורף כאילו כותבו לטופס ומהראוי היה לפרש שיחותיו התנא חותמו כאילו כותבו אף דבעלמא קרינן לחתימה בלשון כתיבה ועוד דלישנא דכשהוא כותבו לא בא מדוקדק דהכי הוו"ל כתיבתו לשמה כאילו כתיבתו לשמה ואמאי ל"ק תלמודא דה"ק כשהוא כותבו כלומר כשהבעל כותבו לתורף לשמה כאילו כותבו לתופס לשמה ואתיא אפי' כר"מ דבכתיבה של בעל דבמקום חתימה קאי בעי' לשמה מיהו דוקא התורף בעי לשמה דהוא עיקר הגט ולא הטופס, עוד ק"ל לעיקר הדין דלר"מ חתימת יד הבעל חשיבה כעדים מההיא דאמרי' בריש פרק כל הגט עלה דאמרי' במתני' כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה אמ"ר זאת אומרת ב' יוסף בן שמעון הדרי' בעיר א' מוציאין שט"ח על אחרי' א"ל אביי אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו ב' הוא דלא מצי מגרש הא א' מצי מגרש ביה הא אמרי' ולא אחרים יכולי' להוציא עליהם שט"ח אלא מאי אית לך למימר בע"מ ור"א היא דאמר ע"מ כרתי הכא נמי בע"מ ור"א היא ע"כ ואם איתא מאי ראיה מייתי אביי מרישא לומר דמתני' ר"א הא נימא דרישא דקתני שמי כשמך הראשון מצי מגרש מיירי בגט שחתמו עליו עדים וגם חתם בו הבעל בכת"י להוציא הגט מידי ספק שמא כתבו יוסף בן שמעון השני ונתנו לה ובכן ליכא לספוקי שמא כתבו אחר ששמו כשמו ונתנו לה כדי שתתגרש דחתימתו יוכיח וליכא למימר דאחר כתבו לגרש את אשתו והחתים מלבד הב' העדים גם ליוסף ב"ש הב' לעד ג' בדרך ערמה כדי ליתן ביד אשת חברו שתתגרש דהא ודאי ליכא למיחש דכיון דמן הדין אינו צריך כי אם ב' עדים בבא לחתום עד ג' ניכר זיופו שמה שחותם לעד ג' לזה היוסף ב"ש הב' הוא להערים לגרש את אשת חברו ובכן הרי חתימתו של בעל מוכיח שהוא כתבו ונתנו לה. ולפי' אתיא מתני' כר"מ דאע"ג דלר"מ בעי מוכיח מתוך החתימה הרי חתימתו חשיב כעדי חתימה וכיון שמוכיח מתוך חתימתו סגי וא"ש כפי זה דלא נוקים לסתם מתני' דלא כר"מ דהא כל מה דאפשר לאהדורי לאוקמי ס' מתני' כר"מ מהדרינן וכדאמרי' בריש גיטין ד"ד ובסוגיא דהמביא תניין הנז"ל דדחיק תלמודא התם לאוקמי' מתני' דכל הגט שנכתב שלא לשום אשה כר"מ יע"ש וכמו שכתבו התוס' שם יע"ש:
עוד יש לחקור בענין הזה דכבר העלינו לעיל שאף לר"א כתב יד הבעל חשיב כחסימת העדים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והנה הרמב"ם ברפ"ב מה' גירושין כתב וז"ל זה שנאמר בתורה וכתב לה ונתן בידה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב וכו' וכתב ה"ה ע"ז דכל התורה שלוחו של אדם כמותו נראה מדבריו בהדיא דס"ל דוכתב דקרא אבעל קאי ומש"ה אמרינן דאי כתבו הסופר שלא בציויי הבעל ל"מ דבעי שליחותו של בעל וכן נראה בהדיא מדברי הטור בסי' ק"כ שכתב וז"ל צריך שיכתבנו הבעל דכתיב וכתב לה וכו' או שלוחו בציווי יכתבנו וכתב שם מרן צריך שיכתבנו הבעל כפשט לשון הכתוב וכתב לה או שלוחו יכתבנו בציווי דשלוחו של אדם כמותו יע"ש. וכן כתבו התוס' והרא"ש בפ' המביא תניין גבי מתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו בשם ר"י דס"ל דבעינן שליחות לכתיבה דוכתב דקרא אבעל קאי והם חלקו עליו בזה וסברי דלא בעיא שליחות לכתיבה דוכתב דקרא אסופר קאי יעו"ש באורך ולפי סברת האומר דכתב דקרא אבעל קאי ומש"ה בעי' שליחות א"כ מנ"ל לר"א לומר ולהכשיר גט כתוב בכתב סופר בע"מ בלא ע"ח הא כיון דוכתב דקרא אבעל קאי הרי גלי רחמנא דבעי עדות מוכיח מתוכו דומי' דכתיבתו של בעל דהוי כק' עדים ונהי דמכשירין בכתב סופר מטעם שלוחו של אדם כמותו מ"מ שלוחו דכוותיה דמשלחו בעינן דכמו שבכתיבתו של בעל איכא עדות מוכיח מתוכו כ"כ כשכותבו ע"י שליח צריך שיהיה עדות מוכיח מתוכו דהיינו שיחתמו בו ע"ח כר"מ ויש ליישב.
איך שיהיה דבר הלמד מעניינו לענין הלכה בגט שכתבו הבעל בכת"י או חתמו בכת"י חשוב כק' עדים ובלא ע"ח כשר מדאורייתא לדעת הרי"ף ודעימיה ואף בלא ע"מ כלל ולדעת הרא"ש ודעימיה בגט היוצא לפנינו בלא ע"מ תלינן דכדין נמסר בע"מ ובכן נבא לענין שטר קדושין שכתבו הבעל עצמו או חתם בו ואין עליו עדים אי חשבינן ליה כע"ח או לא ולכאורה נראה פשוט דדינו שוה לגט הן מצד דאתקש הוי' ליציאה. ועוד דהך דינא דכת"י חשיב כק' עדים לאו חידוש שחדשה תורה בגיטין הוא כי אם מלתא דאתיא מסברא הוא ולענין דיני ממונות קי"ל הכי וכדתנן בפ' ג"פ הוציא עליו כת"י גובה מבעל חוב אלמא לכולהו מילי כת"י בעל הדבר כק' עדים. וא"כ ה"ה לשטר קדושין שכתבו המקדש עצמו ואין בו עדים הויא מקודשת מדאורייתא דכת"י כק' עדים דמי ולדעת הרי"ף ודעימיה אפי' נתנו בינו לבינה בלא ע"מ ולדעת הרא"ש ודעימיה בע"מ ונפקא מינה בשטר קדושין כזה כתוב בכ"י של מקדש היוצא לפנינו ואין ע"מ לפנינו דמדאורייתא מחזקינן ליה למקודשת דתלינן דמסתמא נמסר לה בע"מ:
אמנם מדרבנן הוי פסול כדין גט דפסלוהו רבנן דלמא אתו לאכשורי בכת"י סופר לפי' רש"י ז"ל דהכי נמי בש"ק פסלוהו רבנן דילמא אתו לאכשורי בכת"י סופר אבל לדעת התוס' דסברי דהיינו טעמא דפסול בגט משום דחשי' כאין בו זמן כמ"ש. בש"ק לא א פסול זה כלל ואף מדרבנן כשר דהא אפסיקא הלכתא בהדיא ביבמות בפ"ד אחין דל"א דש"ק לא בעי זמן כלל יע"ש:
ואף לטעם רש"י ז"ל אפשר לומר דליכא הך פסול בש"ק דלא שייך למיגזר דילמא אתי לאכשורי בכ"י סופר דכיון דמדאורייתא הויא מקודשת גמורה אי אמרת אינה מקודשת שריא אשת איש לעלמא וכמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ק דגיטין ד"י ע"א עלה דקא משני תלמודא כי קתני מלתא דליתיה בקדושין וכו' וז"ל וערכאות נמי ליתא בש"ק היכא דאיכא ע"מ דבגט ושחרור גזרינן דילמא אתי למסמך עלייהו אבל בקידושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע"מ אי אמרת אינה מקודשת שרית א"א לעלמא ע"כ ואף שדבריו תמוהין טובא דאתו בגט דפסלינן ערכאות משום דילמא וכו' בטלינן ליה לגיטא לגמרי הא ודאי ליתא דמדאורייתא גט מעליא הוא ואם נשאת לא תצא ואם קדשה אחר קדושין תופסין בה אלא דרבנן גזרו להחמיר דלא תנשא לכתחילה בהאי גיטא וא"כ מה טעם לא יגזרו בקדושין להחמיר שלא יוכל לכונסה כי אם בקדושין אחרים וגם דאם קדשה אחר דצריכה גט מא' ומב' להחמיר ולא להקל לגמרי לפטור אותה בלא גט ובכן מה שייך לומר שרייא אשת איש לעלמא מכל מקום מעיקר סוגיין לכל הפירושין נלמד דבש"ק כיון דמדאורייתא מקודשת הויא לא פסלי ליה רבנן משום איזה גזרה וה"ה בנ"ד דאף לטעם רש"י דהוי משום דילמא אתו לאכשורי בכת"י סופר בשטר קדושין לא גזרינן וכשר אף מדרבנן:
איברא דראיתי בסוגיין דפ"ד אחין הנזכר דאמרי' התם עלה דמתני' וכולן שהיו בהם ס' קדושין וכו' כיצד ס' קדישין זרק לה וכו' זהו ס' קדושין ס' גירושין כתב בכת"י ואין עליו עדים וכו' זהו ס' גירושין ופריך ואילו בגירושין ס' קרוב לה ל"ק מאי טעמא ומשני אלא אמר אביי יגיד עליו ריעו תנא בקדושין וה"ה לגירושין תנא בגירושין ה"ה לקדושין א"ל רבא אי יגיד עליו ריעו מאי זהו דקתני אלא אמ"ר כל שיש בקדושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקדושין וזהו דגירושין לאו דוקא אלא משום דקתני זהו בקדושין תנא נמי וזהו בגירושין ופריך וזהו דקדושין למעוטי מאי למעוטי זמן דליכא בקדושין ע"כ מבואר יוצא מסוגיין מדקאמר תלמודא דזהו בקדושין למעוטי זמן דלאינך דגירושין כתב בכת"י ואין עליו עדים יש בו זמן ואין בו אלא ע"א איתיה בקדושין ולפי דעת התוס' דטעם פסול כת"י הוא משום זמן א"ש דודאי כוונת תלמודא דזהו בקדושין דוקא וכולהו דאיתנהו בגירושין ליתנהו בקדושין ונקט זמן משום דכולהו תלויין בדין הזמן:
אך לדעת רש"י דהך לחודא קאי והך לחודא קאי דפסול כתב בכת"י לא נגע ולא פגע בדין הזמן ע"כ לומר דמאי דמשני תלמודא למעוטי זמן הוא בדוקא ובכתב בכת"י איתיה בש"ק והדבר ק' שהרי הוכחנו לעיל מסוגיין דפ"ק דגיטין דכל פסול דרבנן דהוי משום גזרה לא גזרינן בשטר קדושין:
שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' ליבמות שכתב וז"ל הא דאמרי' זהו בקדושין למעוטי זמן נראה לי פי' למעוטי זמן דלא נפקא מכלל משנתנו דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אלא אף זאת בכלל משנתנו הוא דמקודשת גמורה היא ופוטרת צרתה לגמרי אבל כתב בכת"י ואין בו עליו עדים ויש בו זמן ואין בו אלא ע"א כי היכי דאיתיה ביגרושין איתיה בקדושין כלו' כי היכי דבגירושין מכלל משנתינו נפקן ה"נ נפקן מכלל משנתי' בקדושין ולאו על אנפ' חדא איתנהו בקדושין ובגירושין דאילו בגירושין הויא ס"מ ולא נפקא מכלל משנתינו אלא לחליצה ולא ליבום ובקדושין לא הויא מקודשת כלל ונפקא מכלל משנתינו לגמרי שזו אינה פוטרת צרתה כלל דלאו מקודשת כ"ש דהמקדש בעד א' ואפי' ב' מודים אין חוששין לקדושיו דלעולם אין קדושין פחות מב' ואפי' כתב בכת"י נמי כדמשמע בפר' האומר משום דקא מחייבא לאחריני ובגיטין דמהני כתב ידו הוי טעמא או משום דלא מחייבי לאחריני או משום דכתיב בהן וכתב לה כלומר כשכתב לה הוא עצמו די לה מדלא כתיב וכתב לה וייעד עדים וכו' וכלשון הזה נ"ל בפי' רש"י וכו' ע"כ מבואר מדבריו דס"ל דאדרבא מאי דמשמע מסוגיין דכתב ידו איתיה בקידושין היינו לומר דהוי ש"ק בטל מדאורייתא מטעם דאין דבר שבערוה פחות מב':
הן אמת דיש לתמוה בדבריו במה שרצה ללמוד הא דכת"י להא דפ' האומר דהמקדש בעד א' אפי' ב' מודים אין חוששין לקדושיו משום דקא מחייבא לאחריני והדבר ק' דרב המרחק ביניהם דשאני התם דהודאת בע"ד איננה גוף הקדושין אלא שהם מודים על לשעבר שהיו בניהם קדושין וכיון דמחייבו לאחריני לא מהימנינן להו בהודאת בע"ד אע"ג דלענין ממון הודאת בע"ד כק' עדים דמי לא כן בכת"י של מקדש בש"ק דשפיר איכא למימר דכיון דילפינן דבר דב' מממון ובממון קי"ל כק' עדים דמי ה"נ בקדושין כיון דבכת"י השטר גופיה הוא הקדושין ולאו ע"פ הודאתו אנו חיים אלא מגוף השטר שכתוב בכת"י ומוכיח מתוכו שאינו מזוייף אנו חיים לומר שנתקדשה בשטר זה דחשבינן ליה כעדים חתומים בו ולא נגע ולא פגע כלל בדין הודאת בע"ד. ועוד קשה במה שרצו לחלק בין קדושין לגיטין דגטין שאני משום דלא מחייב לאחריני דבגיטין נמי הא איכא חיובא לאחריני דפוסלה מן הכהונה וכמ"ש התוס' בפ"ק דגיטין סוף ד"ד ע"א בד"ה וקוימא לן וכו':
ועוד ק' במה שחלק בין קדושין לגירושין דשאני גירושין דכתיב בהו וכתב לה כלומר בשכתב הוא עצמו סגי וכו'. והדבר תימא דהרשב"א גופיה בחי' לגיטין בפ' המביא תניין גבי מתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו כתב דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט דוכתב דקרא אסופר קאי יע"ש וא"כ מנ"ל לומר וללמד מקרא דוכתב לה לכת"י דחשיב כק' עדים וצ"ת:
דבר הלמד מעיקר הדין דס"ל להרשב"א דש"ק שכתבו המקדש בכת"י ואין בו עדים לא ע"ח ולא ע"מ בטל לגמרי אפי' מן התורה וכ"כ הרשב"א בהדיא בפ' האומר גבי המקדש בע"א אפי' ב' מודים יע"ש:
והנה התוס' בסוגיין דיבמות בד"ה למעוטי זמן כתבו דר"י מסתפק כתב בכ"י ואין עליו עדים אם מהני בקדושין או לא דכיון שאין צריך זמן מה לנו אי אין עליו עדים ע"כ והכונה לע"ד שהיה מסתפק בקדושין אי מהני לגמרי ואפילו מדרבנן ליכא פסול ו דעיקר פסול כת"י הוא משום דחשיב כאין בו זמן ובש"ק לא שייך דין זמן או"ד לא מהני כלל אפי' מדאורייתא כס' הרשב"א דאין דבר שבערוה פחות מב' ומסוגיין אין שום הכרח דאפשר דכונת תלמודא דקאמר למעוטי זמן וה"ה כתב בכת"י דחד טעמא אית להו ואפשר לומר דדוקא זמן ממעט אבל כתב בכת"י איתיה בקדושין כמו בגירושין לענין דנפקן ממשנתי' דחמש עשרה נשים פוטרות כפי' הרשב"א ובכן כתב בכת"י בש"ק בטל מן התורה:
אך ק' למה שנתן ר"י טעם להכשיר אפילו מדרבנן מטעם דאינו צריך זמן דתיפוק ליה דאפילו הה צריך זמן לא שייך הך פסול בש"ק דהא עיקר טעמו דפסלינן ליה בגט הוא משום דילמא יחפא על בת אחותו שיכתוב לה גט בכת"י ויקדים הזמן והא לא שייך בש"ק דאי איכא למיחש בש"ק משום בת אחותו היינו דאם קדשה לבת אחותו בשטר אי ליכא זמן אתי לחפות בת אחותו לאמר דהזנות קדם להקדושין אבל שיקדים הזמן לכתחלה בשטר מבתחילה הא ליכא למיחש ולמה יערים ויקדים הזמן על מגן או על ס' שמא תזנה תחתיו:
וי"ל דס"ל לר"י ז"ל דאי בעינן זמן בש"ק הוא משום דאיכא למיחש שמא יחפה על בת אחותו או אפילו על אשה דעלמא וכגון באשה שנתקדשה לראובן ואחר הקדושין זנתה עם שמעון ואי לא בעי ש"ק זמן מצי לחפות על עצמו ועל האשה שיכתוב לה שטר קדושין בלא זמן ויתנהו בידה ויטעון ששטר קדושין שלו קדם לקדושי ראובן ואין קדושיו כלום ובכן לא קטלינן להו ואע"ג דקי"ל אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כדרב המנונא היינו דוקא בפני הבעל אבל שלא בפני הבעל א"מ דשלא בפניו מעיזה ומעיזה ובכן שפיר יכולה למטען שקבלה קדושי' מב' שלא בפניו ואין קדושיו קדושין וע"כ שייך למימר דפסולה דכתב בכת"י איתיה בש"ק משום דילמא יכתוב בכת"י ויקדים הזמן להנצל עצמו ומשום הכי הוצרך ר"י ליתן טעם דל תקנו זמן בשטר קדושין ודו"ק:
והרב הנ"י ז"ל בפ"ד אחין בת"י א' כתב דיש מרבוותא דס"ל שכתב בכת"י דלענין קדושין פסולין נינהו מדאורייתא לפי שאין דבר שבערוה פחות מב' כס' הרשב"א ויש מרבוותא דסברי דגיטין וקדו' שווין לדין זה דכת"י ומה גם דאתקש הווי' ליציאה וכתב הוא ז"ל דלפי זה כתב בכת"י בקדושין כשר מן התירה ופסול מדרבנן וי"ל דמאי קסבר אי ס"ל דטעם פסול בכת"י כס' התוס' דה"ט משום דחשיב כאין בו זמן כיון דאעיקרא דמלתא לא תקנו זמן בש" מאין הרגלים לפסול כת"י ואי סובר כטעם רש"י דהוי משום גזרה דילמא אתי לאכשורי בכת"י סופר הרי הוכחנו לעיל מסוגיין דבג' דברים שוו גיטי נשים לש"ע וכו' דכל דבר שהוא משום גזרה לא פסלינן בש"ק וראיתי להריטב"א בפ' האומר בקדושין בסוגיין דהמקדש בע"א הנז' שהביא ב' סברות הללו מהראשונים ז"ל וכתב דלמ"ד דכתב בכת"י כשר מן התורה בש"ק פסול מדרבנן מיהא הוי כדין גט דפסלוהו רבנן כיון דאפשר בעדים יע"ש ותמיהא לי דכיון דמדאורייתא שפיר הוי גט ולפי' מדרבנן ליכא שום גזרה וגדר למקום אחר איך אפשר לומר דפסלוהו רבנן משום דאפשר בעדים שהוא הצד היותר טוב ואפילו שנאמר שראוי לעשותו בעדים על צד היותר טוב לכתחילה לא בשביל זה ראוי שיפסלוהו לגמרי אפילו בדיעבד שלא תנשא לכתחילה:
והרא"ש ז"ל בפסקיו בסוגיין דפ"ד אחין כתב וז"ל וזהו דקדושין למעוטי זמן ונראה דה"ה כת"י ואין עליו עדים דפסול דידיה משום זמן הוא דכת"י חשוב כעדים אלא דחיישינן שמא יקדים הזמן ויחפה על בת אחותו או משום פירי ולכך כשר בקדושין:
והנה מדברי התוס' בפ"ק דקדושין ד"ט ד"ה כתב על הנייר ועל החרס וכו' נראה דס"ל דכתב בכת"י בש"ק אינו כשר אלא דאין הכרח בדבריהם אי בטל מן התורה או פסול מדרבנן דוקא שכתבו שם בשם ר"ת דהך ברייתא דכתב על החרס אתיא כר"א דאמר ע"מ כרתי ומכשיר על דבר שיכול להזדייף דאילו כר"מ לא אתיא דלדידיה ע"ח כרתי וחרס דבר שיכול להזדייף הוא ואינו מוכיח מתוך השטר ע"כ יע"ש ואם איתא דסבירא ליה לר"ת דכתב בכת"י כשר לגמרי בש"ק א"כ אמאי לא אתיא אפי' כר"מ והכא מיירי בכתב המקדש עצמו בכת"י כפשט לשון הברייתא כתב לה על הנייר וכו' דמשמע דאיהו קא כתיב ליה ומיירי באין עליו עדים ובכן שפיר אתיא כר"מ דכת"י חשיב כע"ח ואי משום דדילמא יזייף ביה לא חיישינן דכיון שאין עליו עדים כשתוציא שטר זה לפנינו ובאים להכשירו ע"כ מקיימין כתיבת השטר אם הוא כת"י של המקדש דבלאו הכי לא אפשר ואם מצינו שכל השטר כת"י המקדש הוא שוב ליכא למיחש לזיופא ומדלא ניחא ליה לר"ת לומר הכי ש"מ דס"ל דש"ק שכתב בכת"י המקדש ואין עליו עדים פסול אפי' מן התירה וברייתא קתני מקודשת או אפשר דס"ל דמדרבנן מיהו פסול כדין גט ולא מצינן לומר דהברייתא מיירי בהכי דדוחק לומר דמקודשת מן התירה קאמר:
ודע דהא ודאי אין לדקדק ולומר דאמאי לא אתיא כר"מ ומיירי בכתב בכת"י ויש עליו עדים דכשר לגמרי אפי' מדרבנן ומשום זיופא ליכא דכיון דהוי כתיבתו ניכר הזיוף דהא ודאי לא אפשר דכיון דיש ע"ח עדיין לא פלטן מזיופא שהרי אפי' יזייף הכתיבה אינו ניכר דמעיקרא מהיכן ידעינן אם היתה כתיבתו של המקדש דכיון דאיכא ע"ח מע"ח אנו חיים ואין אנו מחזירין אחר הכת"י אם הוא של בעל או לא ולעולם סמכי אע"ח ואין לומר דנימא דכמו שלר"א על דבר שיכול להזדייף כשר מטעם דבגט כזה מצרכינן שיביא ע"מ ואינהו ידעי אי איכא זיופא כמו כן נמי לר"מ אף דע"מ לא מהני דבעינן מוכיח מתוכו מ"מ בהיכר כת"י של המקדש נכשיריה ואף דאיכא ע"ח אנו מצריכין שיחזרו לידע ולקיים אם הוא כתיבתו של המקדש ובכן ניכר אי איכא זיופא דהא ליתא שהרי כתב הר"ן ז"ל שם בסוגיין בפ"ק דקדושין הנז' וז"ל כתב לה על החרס וכו' הך ברייתא אתייא כר"א דאמר ע"מ כרתי וכו' ומיהו דוקא בדלית ביה עדים אבל אי אית ביה עדים אפילו לר"א פסול גזרה דילמא אתי למסמך עליו בע"ח לחודייהו דמודה ר"א במזוייף מתוכו וכו' ע"כ הרי דלר"א אי איכא עדים פסול משום דילמא אתי למסמך וכ"ר לר"מ ל"מ לאוקמא בע"ח וכתב ידו ושיחזרו אחר כת"י דס"ס פסול דלמא אתו למסמך אע"ח לחוד ולא יתנו לב אם הוא כתיבתו של בעל או לא:
שוב ראיתי למהרי"ט ז"ל בחי' לקדושין שהק' כדברי התוס' אמאי לא העמידו דמיירי בכת"י ונכרת בכתיבתו בטביעות עיניו ובהא ליכא למיחש למידי דודאי גוף כתיבתו הוא וחשיב שפיר דכי בעי ר"מ עדים בשטר היינו בכתיבת יד סופר אבל בכת"י כק' עדים דמי ואף דפיסול מדרבנן היינו לענין גט וכמו שכתבו התוס' דטעמא משום דחשיב כאין בו זמן אבל בקדושין דלא בעינן זמן כשר לגמרי אפי' מדרבנן אלו תורף דבריו ז"ל. ותמיה לי שהרי כמה מרבוותא דסברי דבש"ק שכתב כת'"י בלא עדים בטל אף מן התורה ואף לדברי המכשירין היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא פסול וכמ"ש ואף ר"י דס"ל דפיסול כת"י הוא משום דחשיב כאין בו זמן ספוקי מספקא ליה לענין דינא בש"ק כמ"ש וא"כ מאי קושיא הא אפשר לומר דר"ת הוא א' מהסוברים דש"ק כת"י בל"ע בטל מן התורה או יסבור דפסול מדרבנן כדין גט וצ"ע:
וראיתי להרב בני יעקב (דף קכ"ו ע"א) שהביא שם דברי מהרי"ט ז"ל הנז' וכתב עליו וז"ל ולא הבינותי מאי קושיא דנהי דלר"מ כת"י כק' עדים דמי מיהו היינו דוקא בדבר שאינו יכול להזדייף אבל היכא דיכול להזדייף כיון דבעי' לר"מ מוכיח מתוכו מ"ל אם הוא כת"י הא לא עדיף כת"י מהיכא דאיכא עדים כשרים חתומים בו דפסל ר"מ כיון שיכול להזדייף וזה פשוט לע"ד עכ"ד. ואני אומר דאדרבא נהפוך הוא דדבריו אינם מובנים כלל דכיון דדייק הרב לומר דאמאי לא העמידו התוס' דמיירי בכת"י בלא עדים הרי עדיף מעדים חתומים בו בכתיבת סופר דאילו התם יכול להזדייף ואינו ניכר לא כן בכתב ידו ואין בו עדים דע"כ כשבאים להכשיר שטר זה מכח היכר כתיבתו הוא דהא אין שם עדים שיתקיים בחותמיו וכיון שאנו רואים שהוא כתיבת המקדש ליכא למיחש למידי דאילו זייפתיה היה שם כתיבה אחרת זולת מן המקדש ואי כוונת הרב לומר דאפילו בכת"י איכא למיחש לזיופא דמקדש עצמו דדלמא בשעת הקדושין נתן לה שטר בלי שום תנאי ולחפות את בת אחותו להחזיקה לפנויה אם זנתה כותב לה איזה תנאי דלכשימצא שלא נתקיים התנאי לא תהיה בחזקת מקודשת הא ליתא דא"כ אפילו בדבר שאינו יכול להזדייף ניחוש הכי דמזדייף וכתב לה אחר בתנאי ולעולם כת"י יהא פסול ועוד דכיון דלא בעי זמן בלא זיוף יכול לחפות על בת אחותו כאמור שהקדושין היו לאחר הזנות. והתוס' בפ' חזקת הבתים (דף נ"א ע"א) ד"ה כותב לו על הנייר וכו' אחר שכתבו ס' ר"ת דהני ברייתות לא אתו כר"מ אלא כר"א כתבו וז"ל ועי"ל דהכא ובקדושין לא איירי אלא בכת"י כדאמרי' הוציא עליו כת"י וכו' וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כת"י עכ"ד ולע"ד כוונתם לומר עוד תי' דלא כר"ת די"ל דהברייתות אתו אפילו כר"מ ומיירי הכא ובקדושין בכת"י בלא עדים דחשיב כק' עדים לר"מ וכדתנן הוציא עליו כת"י דאלמא כת"י חשיבה כחתימת עדים ובכן אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כת"י דכיון דאין בו עדים ע"כ צריך שיחזרו אחר כת"י במקום עדים. ובכן ליכא זיופא כמ"ש והיינו תמיהת מהרי"ט ז"ל על התוס' ז"ל דקדושין אן אמאי לא תירצו כן:
והר"ב בני יעקב ז"ל בדף הנז' הביא שם דברי התוס' ז"ל אלו ובתחלה כתב שלכאורה נראה כמו שכתבנו בפי' דבריהם ותמה על פי' זה וז"ל ק' חדא דכיון דלר"ע בעי' מוכיח מתוכו אפי' הוא כת"י מה בכך הרי מ"מ יכול להזדייף ועוד דמה יושיענו אם הוא כת"י והרי יכול לזייף דמי יודע אם היה כת"י או לא והרי הוא מסרו בינו לבינה ויזייף כת"י ויכתוב מה שירצה ואם צווח זה שאינו כת"י מי משגיחינן כיון שהרי חתום הוא ע"כ. ודבריו נפלאו ממני דדברי התוס' ברורי' לכל הישר הולך בכונתם לומר דהכא ובקדושין מיירי בכת"י כלו' דכת"י השטר עצמו הוא כת"י דוקא ואין שם לא חתימת ידו ולא חת"י עדים וא"כ ע"כ ליכא למיחש לזיופא דכיון דלשוויה להו שטרא מתוך כתיבתו אנו חיים במקום עדים או חתימת ידו וע"כ צריך לחזור אחר חקירה לידע אם הוא כת"י ואם ימצא שהוא כתי' ידו ש"ד ואם לאו הרי השטר חספא בעלמא בלאו הכי ומה שהביאו התוס' ממתני' דהוציא עליו כת"י אינה ראיה לומר דכוונת התוס' כמו שהבין הוא ז"ל דמיירי בחתי' ידו נמי שהרי התוס' בסוגיין דפ"ד אחין כתבו דהך דינא דהוציא עליו כת"י מיירי בין בכת"י ובין בחתי' ידו יע"ש ולכן העיקר נראה לע"ד דכוונת התוס' כמ"ש וכמו שכן נראה שהביא הב"ח ז"ל בח"מ (סימן קצ"א) וכמו שהביא משמו הרב"י ז"ל שם ודלא כמו שהעלה הרב הנז' שם:
ובכן למדנו מדברי התוס' לענין ש"ק סברא ג' היא ס' הרא"ש הנז"ל דמתרצי הכי שמע מינה ס"ל דכת"י בש"ק כשר לגמרי אפי' מדרבנן דאלת"ה פשטא דברייתא נראה מקודשת לגמרי כמ"ש ואיך תי' כן. איברא דכפי דברי התוס' ז"ל אלו דכת"י בלא עדים כשר ע"ד שיכול להזדייף אפי' לר"מ א"ל מההיא דפרק המביא תניין (דף כ' ע"ב) בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו וכו' אמ"ר ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא ומשני בכתובת קעקע ואם איתא אמאי לא משני בכת"י של בעל בלא עדים ועלה קא בעי רמי ב"ח ונפקא מינה אי גט בטל מן התורה או לא ודוק:
איך שיהיה נמצינו למדין לענין דינא דהך דינא דכת"י בש"ק הויא פלוגתא דרבוותא אי כשר מן התורה או לא ודע דעיקר פלוגתייהו נפקא מינה בין לס' הרי"ף ודעמיה דסברי דע"ח בלבד כרתי דלדידהו ש"ק שכתב בכ"י ונתנו בלא ע"מ לדעת הסוברים דשוה דין ש"ק לגט מקודשת מן התורה דכת"י כע"ח דמי יבין לדעת הרא"ש ז"ל ודעמיה דסברי דבעי' ע"מ אלא דגט הבא לפנינו בלא ע"מ תלינן דכדין נמסר בע"מ דלדידהו ה"ה בש"ק בכת"י דלדעת הסוברים דשוה דין ש"ק לגט נהי דלכתחלה בעינן ע"מ ולא מהני בלאו הכי מ"מ בדיעבד אם יוצא לפנינו בלא ע"מ תלינן שנמסר לה כדין בע"מ כיון דחשבינן לכת"י כע"ח ממש וכמו שהוכחני לעיל לענין גט מדברי הרא"ש ז"ל בפ' המגרש וכן העלה הר"ב בית שמואל בסי' ק"ל לענין גט וכן העלה בסי' ל"ב לענין ש"ק יעו"ש: