נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
סימן טו
קדושין שאינם מסורין לביאה דקי"ל דהוו קדושין אם שייך במקדש בשטר:
דין זה שורשו פתוח בסוגיין בקדושין (דף נ"א ע"א) דאפלגו אביי ורבא במקדש אחת משתי אחיות סתם והוו קדושין שאינם מסורים לביאה דלאביי הוו קדושין ולרבא לא הוו קדושין. והנה כדי לעמוד ולבאר דין קדושין שאינם מסורים לביאה אשר לפנינו צריך לעמוד קצת בדין ברירה דאיכא פלוגתא בעלמא אי אמרינן יש ברירה למפרע או אין ברירה כדאמרי' בריש פרק כל הגט דמייתי שם התלמודא הא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דברי ר"מ ור"י ור"ש אוסרין דפלוגתייהו באין ברירה או ביש ברירה הוא. והנה לכאורה נראה דאפי' למ"ד דיש ברירה היינו דוקא במתנה ומברר דבריו כי הא דב' לוגין שמפרש דבריו שני לוגין שאני עתיד להפריש דתולה הדבר במה שיברר הוא דבכה"ג שפיר איכא למימר דיש ברירה אבל בשאינו מתנה ומברר דבריו כי אמר סתם ב' לוגין ממה שיש כאן תרומה לכ"ע אין ברירה וה"ט דבשלמא במפרש יש הוכחה שרצונו הוא שהב' לוגין שיבואו לידו אח"כ יהיה תרומה למפרע משעת קריאת השם דאם כוונתו לקרות שם תרומה לבד לענין שיצא מתורת טבל ויהיה הכהן מותר לשתות ממנו ואחר ההפרשה יגמר להיות תרומה גמורה מה לו לפרש שאותם ב' לוגין שעתיד להפריש יהיו תרומה הא אין בינתו לעשות מעכשיו כי אם תרומת ספק לבד בכללות כל היין דאין צריך לפרש ומדפירש ש"מ דדעתו כי הב' לוגין שיבואו לידו יהיו תרומה למפרע אבל באומר סתם אין לו' ברירה דמדלא פי' גילה בדעתו דמה שקורא שם אינו לשם תרומה גמורה כי אם שיהיה לה דין תרומת ספק וכשיפריש באותה שעה יתברר חלק התרומה ויגמר להיות תרומה גמורה וכמ"ש התוס' ז"ל בסוגיין (דף כ"ה) ד"ה ר"מ דלר"מ וכיוצא צ"ל דלא ס"ל ברירה אלא במתנה ומברר אבל בסתם לית להו ברירה:
אמנם נראה פשוט דהיינו דוקא לר"מ ודעמיה אבל איכא מ"ד יש ברירה אפי' באינו מתנה ומברר דבריו וכדמוכח בההיא דר"פ השותפים בנדרים דתנן התם השותפים שנדרו הנאה זמ"ז אסורין ליכנס לחצר וראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו ומוקי רבינא פלוגתייהו דפליגי אם יש ברירה או אין ברירה תנא קמא סבר אין ברירה וראב"י סבר יש ברירה הרי דאפילו בשותפין דמעיקרא לקחו כל א' וא' חלקו סתם ולא בררו לומר שכל א' קונה חלק שיברור אח"כ עכ"ז איכא מ"ד דיש ברירה וכן מתבאר בכמה דוכתין בפ' משילין דאפלגו רב ושמואל בשותפין שלקחו חבית ובהמה מעי"ט וחלקו בי"ט לענין ערובי תחומין דלרב יש ברירה ולשמואל אין ברירה וכן בפ' השולח (דף מ"ז) מייתי התם הא דתניא ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר של נכרי פטור ושל ישראל חייב ומוקי פלוגתייהו דפליגי ביש ברירה או אין ברירה וכן מתבאר לענין אחים שחלקו בבכורות (דף נ"ו) לענין מעשר בהמה דאיכא מ"ד התם דאם חלקו עשרה כנגד עשרה וגדיים כנגד גדיים אמרי' זה חלקו המגיעו משעה ראשונה דיש ברירה הרי מוכח מכל הני דוכתי לענין אחים ושותפים דאיכא מ"ד דיש ברירה אע"ג דמתחלה זכה כל א' וא' בחלקו מספק ולא היה שום תנאי בדבר וא"כ הדבר פשוט דלמ"ד הכי ה"ה נמי באומר ב' לוגין ממה שיש כאן תרומה דאף דמתחלה לא תלה הדבר בבירורו אמרינן יש ברירה:
איברא דנראה דמענין אתים שחלקו יש לדחות ולומר דאין ראיה דשאני אחים דאין בידם להתנות ולפרש בשעת זכייתם כיון דזכייתם ממילא היא דרחמנא זכי להו בירושת אביהם ואין כאן שום דעת אחרת באמצע וכיון דרחמנא זכי להו בירושה זאת שיזכו בה באופן שירצו בין להיות שותפין בה בין לחלק ביניהם למה לא נאמר דזכה להם משעה ראשונה חלק שיבא ליד כל או"א כיון דהרשות בידם לחלוק לא כן בענין ב' לוגין וכיוצא דכיון דתלוי בדעת המפריש כל שלא פי' איכא למימר שלא תלה הדבר בברורו אמנם מהנהו דשותפים שחלקו יש ראיה דהא כיון דשותפים אין זכייתם ממילא כל שלקחו בשותפות בסתם ולא פי' ביניהם בשעה שקנו לומר שכל או"א חלק שיבא לידו יזכה בו ש"מ דלא קפדי בהכי אלא אדרבא היותם לוקחים בשותפות סתמא מוכיח שרצונם שיהיה קנין או"א בחלקו קנין ספק עד שיבררו ומשום הכי לא הוצרכו לפרש וא"כ למ"ד יש ברירה בשותפין שלקחו הם בעצמם שלא מירושת אביהם ש"מ דלדידיה אין חילוק זה כלל דסתמא דמילת' נמי אפילו במקום דשייך לפרש ולא פי' יש ברירה. וכן יש להוכיח ממ"ש התוס' ז"ל בסוגיין דבכורות הנ"ל עלה דפריך התלמודא למ"ד יש ברירה מהא דתנן השותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל ט' וכלב שכנגד הכלב אסורים ואם אמרת יש ברירה לברור חד מנייהו לבהדי כלב וכו' והקשו התוס' וז"ל וא"ת מה יועיל הבירור הא אין ידוע איזה הוא אותו שכנגד הכלב להתיר לאחרים וי"ל שכך ס' התלמודא כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחלה דאותה שיברור הוא כנגד הכלב עכ"ל ולכאורה ק"ק דמאי קושיא הרי למ"ד י' כנגד י' יש ברירה שזה חלקו המגיעו מתחלה ע"כ הרי ס"ל דאפילו דמש"ר אין כאן שום תנאי לומר שאותם שיברר כל א' ואחד לחלקו זכה עכ"ז אמרינן דמסתמא סמכינן אברירה אמנם לפי האמור א"ש דעדיין אפשר לומר דשאני אחים דאין כאן דר' לפרש מתחלה כיון דזכייתם ממילא ואין כאן שום הוכחה סותרת דלא נסמוך אברירה לא כן בשותפים שחלקו י' כנגד ט' וכלב דכיון דמנין החלוקה תלוי בדעתם כל שלא פירשו שאותו שיברר הוא כנגד הכלב ש"מ דדעתם לומר דכנגד הכלב יהיה א' מהם בספק לעולם ולא תלינן הבירור בדעתם וע"ז תי' התוס' ז"ל דס"ל לתלמודא דלמ"ד יש ברירה באחים שחלקו ה"ה בדבר דשייך לברר ולפרש דבריו מתחלה שאפי' לא פי' מסתמא אמרי' דדעתם מתחלה למי שיברר וכן יש להוכיח ממ"ש התוס' בפ"ח דמנחות (דף ע"ח ע"ב) עלה דאמרי' התם תודה ששחטה על פ' חלות היכא דאמר ליקדשו מ' מתוך פ' אפי' ר"י מודה דקדשי וכתבו התוס' שם בד"ה ליקדשו וז"ל ואע"ג דר"י לית ליה ברירה בריש כ"ה היינו היכא דמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דלתנייהו וכו' עכ"ל ואם איתא דבכה"ג דראוי לפרש ואינו מפרש ליכא מאן דאמר יש ברירה מאי קאמרי מטעמא דר"י לית ליה ברירה תיפוק ליה דאפי' אי אית ליה לר"י ברירה בעלמא בכי האי גוונא דאמר ליקדשו מ' מתוך פ' ולא פי' דבריו לומר אותן שיברר לא שייך דין ברירה וכן יש להוכיח מדברי רש"י ז"ל בסוף מ' מעילה עלה דאמרי' התם רמי ליה ר"ל לר"י כיסין אלוגין דתנן הלוקח יין וכו' ופי' רש"י ז"ל שם דכונת הפירכא היא דס"ד דמתני' דקאמר דהאומר פרוטה מן הכיס הקדש שהוא מוציא והולך עד פרוטה אחרונה היינו משום ברירה ואהא פריך דהא ר"י ור"י ור"ש דאוסרין בלוגין הויא מתני' דלא כוותייהו ואם איתא דדין השותפין דמצינו בעלמא דאיכא תנא דס"ל דיש ברירה כאמור לא דמי לדין לוגין לומר שאפי' שאינו מפרש יש ברירה א"כ אמאי פי' רש"י ז"ל דמתני' לא אתיא כר"י ודעמיה הא עדיפא מינה יש לפרש דכוונת ר"ל בפרכא זאת היא דמתני' אתיא דלא כמאן דהא לא מצינו תנא בעלמא דס"ל ברירה בנדון דכיסין דלא שייך ברירה בדבר שתלוי בדעתו אלא במפרש אבל הכא כל שלא אמר פרוטה שיבא לידי הקדש ליכא מ"ד ברירה ומדלא פי' רש"י כן ש"מ דס"ל דבכה"ג נמי שלא פי' מצינו תנא דאית ליה ברירה כמו שהוכחנו מדין השותפין:
איברא דראיתי להתוס' ז"ל שם ד"ה כיסין וכו' שכתבו דהכי פרי' דמתני' אתיא דלא כמאן דהא ליכא מ"ד ברירה אלא במפרש יע"ש ומאחר שהוכחנו במישור דשפיר איכא תנא דסבר ברירה אפי' בשאינו מפרש צ"ל דאין כוונת התוס' לומר דר"ל רמי ליה לר"י דמתני' אתיא דלא כמאן משום דליכא תנא בשום דוכתא דסובר הכי אפילו באיני מפרש דהא ליתא אלא הכוונה לומר דלא אתיא כמאן מהני תנאי דברייתא דלוגין דהא ודאי אפילו ר"מ אזיל ומודה באינו מפרש וכמ"ש התוס' ז"ל בסוגיין דפ' כ"ה ואף על גב דהתוס' ז"ל הכריחו שם דפירושם מטעם דלפי' רש"י ז"ל קשה דמנ"ל דמתני' ר"י ור"י ור"ש לימא ר"מ היא ולפי האמור לדידהו עדיין קשה דמנ"ל דמתני' כר"מ דמחלק בין מפרש לשאינו מפרש לימא דמתני' אתיא כמ"ד בדין שותפין דיש ברירה י"ל דאה"נ דלדידהו נמי הוה מ"ל דאתיא כתנא דשותפין מ"מ לגבי פי' רש"י ז"ל פירושם עדיף טפי שהרי לדידהו אפשר לדחוק ולומר דר"ל דרמי הכי לא שמע ההיא ברייתא דהשולח דפליגי ר"י ורשב"ם אפי' בשותפים וכן ההיא דשותפים שנדרו לא שמיע ליה דפלוגתייהו ביש ברירה או אין ברירה דהא רבינא הוא דמוקי פלוגתייהו בהכי וליה לא שמיע ליה ואדרבא שמיע ליה מר"י דס"ל דבאחין ושותפין אין ברירה כדאמרינן בסוגיין דפרק משילין הנז' ס"ד דליכא מ"ד דיש ברירה בכה"ג דאינו מפרש ומשום הכי רמי ליה לרבי יוחנן אמתני'. איך שיהיה דבר הלמד מהאמור דלר"א בן יעקב דס"ל דהשותפים שנדרו דיש ברירה וכן רשב"ג בההיא דישראל עכו"ם שלקחו שדה בשותפות דס"ל דיש ברירה לדידהו אין חלוק בין מפרש ומברר דבריו לשאינו מפרש כלל:
והנה לענין הלכה כמאן פסקינן בדין ברירה נחלקו ר"י ור"ת בההיא דשותפים שנדרו דר"י ס"ל דכיון דאפסקא הלכתא כראב"י בהדיא בסוגיא דנדרים הכי קי"ל בעלמא בכולהו מילי דיש ברירה אפילו בדאורייתא והביא ראיה מההיא דאמרינן בתמורה (דף ל') עלה דמתני' דשותפים שחלקו י' כנגד תשעה וכלב דפריך התלמודא וניפוק חד מינייהו בהדי כלב ולשתרו השאר יע"ש דמדפריך התלמוד' כן בפשיטות ש"מ דהכי הלכתא ואפילו בדאורייתא יש ברירה אמנם ר"ת ורוב הפוסקים ז"ל ס"ל דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה כדאפסקא הלכתא בפ' משילין ודחו ראית ר"י מההיא דתמורה וכמו שהובאו ב' הדעות אלו בדברי הר"ן ז"ל בסוגיין דנדרים ושאר מפרשים באורך יע"ש. ודע דדין זה דאין ברירה אינו אלא בדבר שאנו צריכין ברירה למפרע מש"ר כענין ב' לוגין שאני עתיד להפריש דכדי שיהיה מותר לשתות קודם הפרשה צריכין אנו לברירה למפרע לומר שמה שיפריש אח"כ חל שם תרומה עליו מש"ר אבל בדבר שאין אנו צריכין לברירה למפרע וכגון באומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה לאחר ההפרשה כשיפריש הרי הם תרומה ואינו צריך לקרות שם פ"ב דאף דבשעת קריאת השם לא היה יודע איזה חלק יהיה תרומה מ"מ כיון דבשעת חלות התרומה הרי מבורר חלק תרומה חל שם תרומה עליו וזה פשוט מצד עצמו וכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' בעירובין בהדיא בסוגיא דברירה דאיתא התם דל"ז בתחלת הסוגיא גבי הא דתני איו אין אדם מתנה על ב' דברים כאחד וכו' וכן מתבאר מדבריו בחי' לגיטין בסוגיין יע"ש וכן נראה מדברי הריטב"א בפ"ק דגיטין (דף י"ג ע"ב) גבי מאי דאמרינן התם נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתו מחמתך יעו"ש. וכן מתבאר מדברי התוס' בפ' מרובה (דף ס"ט ע"א) בד"ה כל הנלקט וכו' שכתבו שם דאפילו למ"ד האומר כל הנלקט וכו' מזה יהא מתולל ולא כל המתלקט משום דאין ברירה ואי אפשר לחול החילול בעודן במחובר מ"מ לאו דוקא ממש אחר הלקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה עכ"ל הרי בהדיא דאפילו למ"ד אין ברירה כל שמפרש דלאחר הלקיטה יחול החלול ש"ד כיון דבאותה שעה כבר נתברר מה לקטו וכן מתבאר מדברי הר"מ בפ"ט מה' מעשר דין ח' שכתב וז"ל היו לו ק' תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתיירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת אומר ב' תאנים שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה ועשר מעשר א' וכו' ולמחר מפריש ואוכל ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאו וכו' עכ"ל הרי מפורש בהדיא דכל שאינו רוצה שיחולו המעשרות מש"ר כי אם אחר שיפריש שפיר חל בשעת ההפרשה הואיל ובאותה שעה מבורר ועומד הוא ועיין בס' מקראי קודש למהרח"א ז"ל בקונטרס שורש ברירה שהקשה על הר"מ בדין זה דאיך פסק הכי כיון דהוא פסק דבדאוריי' אין ברירה יע"ש ואחר המחילה מכת"ר י"ל דלא שייך דין ברירה אלא לענין שיחול מעכשיו אבל לענין שיחול אחר שיתברר לא נגע ולא פגע בדין ברירה כמו שהוכחנו לעיל:
הן אמת דיש לדקדק בדברי הר"מ אלו דמאחר דאין ברירה למפרע ואינו יכול לעשות שיחולו המעשרות קודם הפרשה א"כ איך מועיל לומר שיחולו אחר ההפרשה כל עוד שלא פי' ואמר בפי' שני תאנים שאני עתיד להפריש יהיו תרומה לאחר שיופרשו ואין לומר דסתמא נמי משמע לאחר שיפריש או נאמר דאפילו משמע סתמא מעכשיו לית לן בה דנהי דמעכשיו לא חל דאין ברירה מ"מ לאחר שיפריש מיהא חל דהא ליתא כמו שנראה מדברי התוס' ז"ל הנז' שדקדקו לומר דאם מחל קודם לקיטה צריך שיאמר בפי' שיהא מחולל אחר הלקיטה וכתבו שם דמהאי טעמא קאמר ר' דוסא לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו העניים היום יהיה הפקר דאף דמשחרית היה יכול לעשות כן כיון שמפרש שאחר הלקיטה יהיה הפקר מ"מ גזרינן שמא לא יפרש דלאחר לקיטה יחול ההפקר נראה בהדיא מדבריהם דבאומר סתם כל מה שלקטו יהיה מחולל או הפקר למ"ד אין ברירה לא מהני דסתמא דהאי לישנא משמע מעכשיו וכל דכוונת המחלל הוא לחלל מעכשיו ומעכשיו אינו יכול לחלל א"כ אף אחר הלקיטה לא חל כיון דאין רצון המחלל או המפקיר כי אם מעכשיו וכיוצא לזה אמרינן בקדושין בפרק האומר (דף ס"ב ע"ב) דהאומר פירות ערוגה זאת מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים ע"כ הרי דבאומר סתם יהיו תרומה כיון דמשמע קודם תלישה לא אמרינן דקודם תלישה אינה תרומה אבל מ"מ יהיו תרומה אחר שיתלשו כיון דדעת התורם היה שיהיו תרומה מעכשיו ולא אפשר ודברי התוס' אלו דס"ל דהאומר כל מה שילקטו היום סתם משמע מעכשיו ולא מהני כן יש לדקדק מעיקר ברייתא דלוגין דאפלגו ר"מ ור"י אם יש ברירה אי לא דנקט סתמא ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה ואם איתא דהאי לישנא משמע שיהיו תרומה לאחר שיפריש ולא מעכשיו מהראוי היה שיפרש התנא דמיירי דאמר הרי הם תרומה מעכשיו דבלאו הכי לא שייך פלוגתא דאין ברירה או"ל וא"כ יש לתמוה אמאי לא ביאר הר"מ דצריך לומר בפי' לאחר שיופרשו ואע"ג דבמתני' לא באר התנא כן היינו משום דמתני' אתיא כר"מ דאית ליה ברירה אבל לדידן דקי"ל אין ברירה צריך שיפרש כאמור:
ודע דגרסינן בפ' לולב וערבה (דף מ"ב ע"ב) במתני' י"ט ראשון שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן בהר הבית ומלמדים להם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה למחר משכימים ובאים וכו' ע"כ ובירושלמי עלה דמתני' אמרינן ר' יעקב דרומייא בעי מתנית' דלא כרבי דוסא דר' דוסא אמר בשחרית אדם צריך לומר כל מה שילקטו עניים היום הפקר ר"י אומר לעתותי ערב וכו' ע"כ ונראה דטעות סופר נפל וצ"ל מתניתין כרבי דוסא דר"ד אמר ובכן מביא הירושלמי פלוגתא דרבי דוסא ור"י כדמהפך תלמודא דידן בסוגיין בפ' מרובה או צ"ל דשפיר גרסינן דלא כרבי דוסא וצריך להגיה בעיקר פלוגתא דרבי דוסא ור"י דגירסת הירושלמי הוא כגי' התלמודא מקמי דאפיך דר"י לרבי דוסא ורבי דוסא לר"י ולאיזה גי' שתהיה כונת הירושלמי לומר דמתני' דקתני דמלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבי בידו נתון לו במתנה כיון דמעיו"ט הי' אומרי' כן מדקתני בתר הכי ולמחר היו משכימין ובאין וכו' עכ"צ לומר דאתיא כמ"ד יש ברירה כס' דמ"ד התם דבשחרית אומר כל מה שילקטו וכו' דקודם לקיטה נמי מהני משום דיש ברירה אבל למ"ד התם לעתותי ערב לא אתיא מתניתין כוותיה דהא כיון דבשעת האמירה אינו מבורר מי יהיה הזוכה אין כאן זכיה:
הן אמת די"ל דמתניתין מצי נמי אתיא כמ"ד יש ברירה דמאי דאמרינן התם דלמ"ד בשחרית אומר כל שילקטו היום וכו' דהוי כמ"ד יש ברירה היינו לר"י דאמר צנועין ורבי דוסא אמרו דבר א' ור"י ס"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים אין הבעלים יכולין להקדיש משום דאינן ברשותו וא"כ בהפקר כל שאינם ברשותו אינו יכול להפקיר וע"כ מ"ד שחרית אומר צ"ל דס"ל דיש ברירה וחל ההפקר מש"ר קודם לקיטה דאילו אחר הלקיטה ל"מ חל כיון דאינו ברשותו אבל גבי מתני' דמיירי בנותן הלולב במתנה ולא בתורת הפקר לא שייך לומר דאחר שיבא לידו מי שיגיע לידו דלא מצי יהיב ליה במתנה דאטו מי שיש לו פקדון ביד הנפקד אינו יכול ליתנו לנפקד במתנה וא"כ שפיר י"ל דמתני' אתיא אפי' למ"ד אין ברירה והכא שאני דאינו מזכה הלולב מש"ר כי אם אחר שיבא ליד המקבל ובאותה שעה כבר מבורר ועומד המקבל דאע"ג דלגבי הנותן אינו מבורר אפי' באותה שעה לית לן בה שהרי באומר כל מה שילקטו היום יהיה הפקר לאחר לקיטה כתבו התוספות דמהני לכ"ע אף דאינו מבורר לבע"ה אפילו אחר הלקיטה מה לקטו וצ"ל דהירושלמי דייק כלשנא דמתניתין דקתני כל מי שיגיע לולבי בידו נתון לו במתנה דהאי לישנא משמע דנותן מעכשיו כיון דלא פירש דנותן לאחר שיגיע לידו כמ"ש ומדלא חש תנא לומר לישנא דלא לשתמע מעכשיו ש"מ דמתניתין כמ"ד יש ברירה אתיא ושפיר מצי לזכות למי שיגיע לידו למפרע מש"ר:
וראיתי למוהרי"ט ז"ל בחלק ח"מ (סי' כ"ג) שהאריך למעניתו להעמיד ס' הלזו דאפילו למ"ד אין ברירה היינו כשרוצה שיחול המעשה מעכשיו אבל ברוצה שיחול אחר שיתברר ש"ד כיון דבאותה שעה הרי מבורר וכתב שם דלפי"ז מינח ניחא ליה מתניתין דפ' לולב וערבה הנז' דהתם אפילו למ"ד אין ברירה היא דהתם שאני שאינו מזכה למקבל כי אם לאחר שיגיע לידו ע"כ יע"ש ויש לתמוה דמדברי הירושלמי הנז' לא משמע הכי. איברא דשוב ראיתי דמ"ש ליישב הירושלמי דמאי דמוקי מתני' כמ"ד יש ברירה היינו משום דדייק לישנא דמתני' דקתני כל שיגיע לולבי בידו נתון לו במתנה דהאי לישנא משמע מעכשיו ליתא דהא עכ"צ לומר דאנו קונה הזוכה בו כי אם לאחר שיגיע לידו שיזכה בו בהגבהה אבל מקמי הכי אינו קונה דבמה יקנה כיון דליכא שום הקנאה וא"כ שפיר י"ל דאתיא מתני' אפילו כמ"ד אין ברירה והכא שאני שאינו מזכה הלולב כי אם אחר שיבא ליד המקבל אשר ע"כ נלע"ד דהוצרך הירושלמי לאוקמי מתניתין כמ"ד י"ב דאל"כ אמאי לא קתני מתני' שיהיו מלמדין אותם נמי שלמחר כל א' וא' כשיקח הלולב בידו לצאת שיכוין לזכות בו אולי נזדמן לו של חבירו דבלאו הכי לא יתנו את לבם לכוין לזכות הואיל בחטיפה הם לוקחים וכסבורים הם שלוקחים משלהם ואף אם יתנו את לבם שמא נזדמן להם של אחר לאו כ"ע דינא גמירי שצריך לכוין לזכות בו דהא ודאי דינא הכי דכל הבא לזכות במה שבידו ואין דעת אחרת מקנה אותו כגון מי שיש בידו דבר הפקר צריך שיכוין לזכות ואם לא כוון לא זכה ואף דהכא במתניתין לא מיירי בהפקר אלא במתנה ומתנה דעת אחרת מקנה הוא ובדעת אחרת מקנה לא בעינן שיכוין לזכות מידי דהוה למזכה לקטן היינו דוקא במקנה לאיש ידוע ומבורר דאיכא דעת אחרת מקנה בשעת זכיה אבל הכא שאינו מקנה לאיש ידוע לא ברירה דעת מקנה ובשעה שזוכה אין שם דעת אחרת מקנה אותו ביחוד דאם איתא דאין ברירה לא חשיב אמירת המקנה מש"ר שנותנו למי שיגיע לידו כדעת אחרת מקנה אמנם אם מתני' אתיא כמ"ד י"ב אתי שפיר דהא למ"ד י"ב לכל הדברים חשיב כמבורר מש"ר ושפיר חשיב דעת אחרת מקנה ומשום הכי לא בעינן שיכוונו לזכות וכן נראה מדברי מהרי"ט בח"א (סימן ק"ן) דהמקנה למי שאינו מבורר מש"ר אם חשיב דעת אחרת מקנה או"ל תלוי בדין י"ב או אין ברירה וכתב עוד שם וז"ל וההיא דמלמדין אותם שיאמרו כל מי שיבא לולבי בידו וכו' אע"ג דבההיא שעתא שבא לידו ליכא דעת מקנה מ"מ דעת קונה מיהא איכא שאף עפ"י שהוא סבור שהוא שלו מ"מ כיון דמלמדין אותם שיאמרו אלמא חיישי' לחילוף ומכוין לזכות דשמא הוא לולב של חבירו עכ"ל הנה מבואר דבתשו' זאת נמי אזיל לומר דמתני' אתיא כמ"ד אין ברירה ולפי האמור בכוונת הירושלמי אינו נראה כן:
והנה בעיקר הדין דס"ל להרב ז"ל דהמקנה למי שאינו מבורר לא חשיב דעת אחרת מקנה ובעינן שיכוין הזוכה לזכות תמיה לי מלתא טובא דאפילו אם נאמר דהירושלמי ס"ל הכי לפי האמור בכוונת הירושלמי הנז' מ"מ מתלמודא דידן אינו נראה כן שהרי בפרק שנים אוחזין (דף י"ב ע"א) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו וכו' ופירש רש"י זרק ארנקי והפקיר לכל הקודם ע"כ הרי דלדעת רש"י אפילו המפקיר שיוצא הדבר מרשותו משעת הפקר קודם שיזכה אחר חשיב דעת אחרת מקנה שהרי התם רצו למפשט בעיא דרבא ממתני' דראה אותם רצים אחר המציאה וכו' דאמרינן דבמקנה אף על פי שאין רץ אחריהם ומגיעם אלמא הפקר מדעת הבעלים חשיב דעת אחרת מקנה ולדעת רש"י ז"ל כ"ש במקנה מדין מתנה למי שאינו מבורר דחשיב דעת אחרת מקנה אפילו למ"ד א"ב כיון דאינו יוצא מרשותו עד שיזכה בו אחר ואף שהתוס' שם בד"ה ויצא חלקו על רש"י ז"ל וכתבו דלא גרסינן ואפקריה דהא חשיב לה דעת אחרת מקנה ואם אפקריה מיד כשיצא הארנקי מתחת ידו הוא הפקר ובשעת זכיה ליכא דעת אחרת הרואה יראה שלא חלקו על רש"י ז"ל אלא בהפקר מטעם האמור בדבריהם דבשעת זכיה ליכא דעת אחרת מקנה אבל כל שהיא שלו עד שיזכה בה אחר וכגון דאמר כל הזוכה בארנקי זה הרי נתון לו במתנה דהשתא אינו יוצא מרשותו עד שיזכה בה אחר שפיר חשיב דעת אחרת מקנה וכמו שנראה להדיא בס"ד שכתבו אלא ל"ג ואפקריה ולעולם היא שלו עד שיזכה בה אחר ע"כ וכ"כ בס' אסיפת זקנים בסוגיא זאת משם תלמידי הרי"ף ז"ל וז"ל אפקריה ואמר כל דבעי לזכות ל"ג דהא לקמן מוקי לה במתנה א"נ גרסי' ליה ולאו דוקא אפקריה אלא לפירושא בעלמא שר"ל אני נותנו במתנה למי שירצה דהא לקמן מוקי לה במתנה עכ"ל והרא"ש ז"ל בפסקיו שם הביא בעיא דזרק ארנקי ופי' בה כפי' רש"י דבהפקר או במתנה קא מיירי אלמא דס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה כס' רש"י:
איברא דאיכא למידק ממ"ש הרא"ש בחידושיו לנדרים עלה דאמרינן התם (דף מ"ג ע"ב) תניא המפקיר את שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו וכו' וז"ל יכול לחזור ולומר אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הלכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו אם אכל ממנו אדם ולא כוון לזכות בו מן ההפקר חייב במעשר עכ"ל ואם איתא דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה לא גרע מקטן דאין לו דעת לזכות ובדעת אחרת מקנה לו זוכה מדאורייתא ועיין להרב בעל משנה למלך בפכ"ט מה' מכירה דין י"א שעלה ונסתפק בקטן אם זוכה בהפקר מדעת וכתב דבמחלוקת שנוי בין רש"י והתוס' בסוגיא דארנקי הנז' יע"ש. הן אמת דבעיקר ס' רש"י והרא"ש דס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה יש לתמוה מההיא דאמרינן בפ' השולח (דף ל"ט ע"א) תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם ב"ח אבא שאול אומר גדולים קנו עצמם ב"ח קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם וטעמא הוי משום שאין להם יד לזכות בעצמם מן ההפקר אמרינן התם עוד רבי חייא בר אבא אמר אין הלכה כאבא שאול א"ל ר"ז לר"ח בר אבא בפי' שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמרו לפני רבי נתייאשתי מפ' עבדי מהו א"ל אומר אני אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר כאשה וקא דייקת מינה כאשה מה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבדו בין גדול בין קטן ע"כ ואם איתא דהפקר העשוי מדעת הבעלים חשיב דעת אחרת מקנה וקטן זוכה בו א"כ היכי קס"ד דתלמודא לומר לפסוק הלכה דלא כאבא שאול מההיא דנתייאשתי מפ' עבדי דרבי דשנייא ההיא דאפילו אבא שאול מודה כיון שהפקירו רבו מדעתו ואפילו היותו קטן זוכה בעצמו דדעת אחרת מקנה שאני לא כן בהפקר דגר דליכא דעת בעלים דמשום הכי ס"ל לאבא שאול דאין הקטנים זוכים לעצמם הואיל וליכא דעת אחרת מקנה ומדמייתי התלמודא מהתם ש"מ דאין חילוק בין הפקר מדעת בעלים להפקר דממילא וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים דין ט"ו שכתב וז"ל המפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן והקטנים כל המחזיק בהם זוכה בהם כשאר המטלטלין עכ"ל הרי שכתב דאפילו המפקיר מדעת קטנים לא זכו עצמם דהפקר לא חשיב דעת אחרת מקנה דבהכי ניחא מה שהוצרך הרמב"ם ז"ל לכפול דין זה בהלכות נדרים מאחר שכבר פסק בה' זכיה דין י"ז בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כאבא שאול דודאי כונתו לאשמועי' דאפי' המפקיר מדעת דיש צד לומר דחשיב דעת אחרת מקנה קטנים לא זכו עצמם:
איך שיהיה נמצא דבהא סלקינן ובהא נחתינן דדין ברירה לא שייך אלא כשאנו צריכין לקיומו של דבר שיחול מש"ר למפרע אבל כשאין אנו צריכין לקיום הדבר שיחול מש"ר למפרע כי אם לאחר שיתברר ש"ד:
והנה ראיתי להרמב"ם פ"ח מה' מ"ב דין ט"ו וזה לשונו טמאים וטהורים שהיו אוכלים ושותים בירוש' ורצו הטהורים להיות אוכלים מ"ש שלהם מניחים סלע ואומרים כל שהטהורים אוכלין ושותין סלע זה מחולל עליו ויצא הסלע לחולין עכ"ל ודבריו תמוהים דהא האי לישנא דכל שהטהורים אוכלין סלע זה מחולל עליו לישנא דמעכשיו הוא כאמור ובירושלמי ביארו דמתני' מיירי באומ' מכבר לכשישתה דהכוונה שיחול החלול סמוך לשתייתן בשעה שפי' היין מהכד לפיהן דאע"ג דאין ברירה למפרע מ"מ היינו דוקא כשרוצה שיחול מש"ר אבל ברוצה שיחול בשעה שפירש היין מהכד לפיהם אינו דומה לברירה למפרע מש"ר דהתם שאני דמי יימר דחלק זה ישתו אבל הכא אעפ"י דאפשר דאחר שנכנס המשקה לפיהם ישליכו אותו מאיזה סיבה ולא יבא לכלל בליעה מ"מ כיון דעל הרוב אין דרך להשליך המשקה אחר שנכנס המשקה מבורר ועומד מקרי ובשעה שנכנס המשקה לפיהם חל החלול והרמב"ם הביא המשנה כצורתה ולא באר מזה כלום וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בזה וכתב וז"ל א"א פירשו בגמ' באומר לכשישתה ולא יאמר מעכשיו ולא כששתו אלא לכשישתה ויש ברירה עכ"ל ולע"ד נראה דיש חסרון בדבריו וצ"ל אלא סמוך לכשישתו ודעתו להשיג דמאחר דאיכא פלוגתא בעלמא אם י"ב או לא ובכן אפשר לפרש דמתני' דנקט האי לישנא דמשמע מעכשיו אתיא כמ"ד י"ב איך סמך להביא המשנה כצורתה ולא חש לפרש דדוקא באומר שיחול סמוך לשתייתם דבה"ג כבר חדית לן התלמודא בירושלמי די"ב למפרע בשעה שהכניסו המשקה לתוך פיהם וחל החלול באותה שעה אעפ"י שעדיין אינו מבורר לגמרי דאפ' שישליכוהו מפיהם ולא יבא לידי שתיה. באופן שלעד"נ דהראב"ד סובר דירו' מוקי מתני' כמ"ד אין ברירה וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שהגיה בדברי הראב"ד ז"ל שצ"ל אלא מעכשיו לכשישתו והבין דהראב"ד ז"ל סובר דהירושלמי מוקי למתני' באומר מעכשיו לכשישתו וכמ"ד יש ברירה ומה שהשיג עליו הוא דאיך פסק כן מאחר דקי"ל אין ברירה יע"ש. ונוראות נפלאתי דאיך אפשר לדון בדעת הראב"ד דסו' בכוונת הירושלמי הכי דא"כ איך מצא ידיו ורגליו בפשט דברי הירושלמי דקאמר מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא דאם אחר המסקנא מוקי לה באומר מכבר לכשישתו והכונה מעכשיו לכשישתו א"כ מוקי לה כמ"ד יש ברירה וא"כ באומר מעכשיו בלבד נמי מצו לאוקמא ואי משום משקה מעורב לית לן בה דהא למ"ד יש ברירה לא חייש להכי דסמכי' אברירה לומר דמה שישתו הטמאים חולין בא לידם ומה שישתו הטהורים מ"ב בא לידם וכדאמרינן במתני' דלוגין דהאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש תרומה למ"ד י"ב שותה מהם קודם הפרשה ואינו חושש דמשקה תרומה מעורב בו לכן נראה דכונת הראב"ד למ"ש ואי משום שכתב הראב"ד בסיף דבריו ויש ברירה כבר כתבנו דשייך לומר לישנא די"ב אפי' סמוך ביותר כיון דאפשר שישליכוהו מתוך פיה וא"כ אנו צריכין לברירה למפרע מיהא אלא דמתוך דברירה זאת הויא מועטת כיון דעל הרוב משקה שנכנס בתוך הפה אין דרך להשליכו סמכינן אברירה. אשר עפ"י סברא זו שהיא מוסכמת אף לדעת מרן הכ"מ מינח ניחא לי ההיא דאמרינן בפ' אין בין המודר (דף ל"ו ע"ב) עלה דמתני' דהמודר הנאה מחברו תורם לו את תרומותיו לדעתו ופריך לדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה ומשני כדאמר רבא כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ע"כ ובגיטין בפ' האומר (דף ס"ו ע"א) עלה דהא דתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי יכתבו ויתנו כתב הר"ן ז"ל דההיא דאמרינן בנדרים באומר כל הרוצה לתרום וכו' לאו משום דבכה"ג לאו שליחותיה קא עביד ובתרומה לא בעינן שליחות גמור כי אם גילוי דעת דהא ליתא דבתרומה נמי בעינן שליחות גמור אלא התם לענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות שיחשב בכך דמהנהו כיון שלא צוה לו לעצמו ולא יחדו אבל לענין תרומה שליחות גמור הוא ובגט נמי ה"ה באומר כל הרוצה לכתוב יכתוב שליחות גמור הוא ומי שירצה לכתוב יכתוב וכן היא ס' התוס' שם בגיטין לתי' הא' יע"ש ולכאורה י"ל דמאחר דקי"ל אין ברירה א"כ בכה"ג דהאומר כל הרוצה לתרום וכו' או כל הרוצה לכתוב וכו' אמאי הוי שליחות גמור הא בשעת אמירה אינו מבורר מי אשר ירצה לתרום דאפילו אם נאמר דלא חל שליחותו אלא סמוך להפרשה ביותר בשעה שפי' שעור התרומה מהדרי לידו עדיין אנו צריכין לברירה דאפשר דאפילו אחר שהגיע שיעור התרומה לידו קודם שיגמור בדעתו לומר הרי הם תרומה יחזור בו ולא ירצה לתרום אמנם לפי האמור א"ש דכיון דעל הרוב בבא לידי שיעור זה שכבר לקח שיעור התרומה בידו אין דרך לחזור בו חשיב כמבורר ועומד באותה שעה דברירה זאת דהויא מועטת אמרינן דיש ברירה וקודם שיגמור בדעתו לומר בפיו שהם תרומה הרי אגלאי מלתא שהוא שליח ותרומתו תרומה:
הן אמת דלפי"ז י"ל במ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביא מרן הב"י בא"ה (סימן קמ"א) דהאשה שאמרה לי' בני אדם כל מי שירצה הבעל מהם ליתן הגט בידו יהא שלוחי לקבלה דלא חשיב שליח קבלה דהא קי"ל אין ברירה ודומה לאומר כתוב לאיזו שארצה אגרש עכ"ל ואם איתא אמאי לא מהני הא לא שייך אין ברירה אלא כשחל המעשה מש"ר אבל הכא לא חל השליחות אלא כשיתברר וירצה הבעל ליתן לו ובאותה שעה מבורר ועומד הוא ואע"ג דלא אפשר שתתגרש אלא א"כ יהיה דין שליח קבלה מקודם הגעת הגט לידו דבלאו הכי לא אפשר לומר שתתגרש אחר שהגיע לידו והוברר שהוא שליח דחשיב כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבשעה שהגיע לידו לא נתגרשה שעדיין לא היה שליח ובשעת חלות הגירושין לא בא הגט לידו מיד הבעל וכמ"ש התוספות בפ' האומר בגיטין (דף ס"ה ע"ב) בד"ה גיטא לא הוי וכו' יע"ש מ"מ נימא דבסמוך ביותר לנתינתו בשעה שפושט הגט באויר יד השליח ליתנו בידו בא שעתא ליהוי שליח כיון דעל הרוב כיון שבא לידי שיעור זה לא משוי נפשיה הדרנא ובברירה מועטת כי האי נימא דבהגעת הגט לידו ממש אגלאי מלתא שכבר הוא שליח סמוך לזה ושפיר בא הגט מיד הבעל ליד שליח קבלה:
איברא דבלאו הכי קשה דאפילו לא נאמר די"ב בסמוך ביותר מ"מ נימא דבהגעת הגט לידו ליהוי שליח וליחול הגט בב"א ולא חשיב טלי גיטך מעג"ק כיון דבב"א חלין שניהם וליהוי כענין שאנו אומרים בעלמא דגיטה וחצרה באים כאחד דאע"ג דנתן הגט בחצר המשועבד לבעל לפירותיו ולא אפשר לגט לחול כי אם אחר שתתגרש ויהיה חצרה מ"מ כיון דע"י נתינה זאת בא החצר לרשותה אמרינן דב' באים כא' כמו שמפורש בריש פ' הזורק וה"ה הכא כיון דע"י נתינת הגט נעשה שליח קבלה לימא גיטה ושלוחה באי' כא' ולזה א"ל דלא ניחא ליה להרשב"א ז"ל לומר הכא גיטה ושלוחה באים כאחד דס"ל דע"כ לא אמרינן הכי אלא דומיא דגיטה וחצרה דמסתבר לומר דבאי' כא' הואיל והגט עצמו בחלותו איהו גופיה מזכה לה החצר ועיקר נתינת הגט על זה בא לזכות להאשה גופה וכל אשר לה לא כן בגיטה ושלוחה דהכא דנהי דבנתינת הגט לידו נעשה שליח קבלה מ"מ נתינת הגט ממש אינו עושה שיהיה שליח זה יד האשה כי אינו אלא גרמא בעלמא לשיהיה שליח דבנתינת הגט לידו הוברר שהוא השליח ועיקר השליחות אין נתינת הגט עושה אותו אלא מה שהאשה מנתה אותו לשליח וכל כי הא אין סברא לומר גיטה ושלוחה באים כאחד כיון דאין עיקר השליחות נעשה ע"י הגט כמו גיטה וחצרה וחילוק זה יש להוכיח כן מדברי הר"ן ז"ל הביא דבריו מרן הב"י ז"ל בח"מ (סי' ר"י) מחו' ב' וז"ל ד' אמות בכל ענין איתנהו ואפילו במכר ומתנה וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסמטא יקנה בד' אמות וי"ל דלא אמרו ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו אבל אם קדם כלי לא זכה לו לפי שמקומו של כלי קנוי לו לבעל הכלי עכ"ל וכ"כ שם משם תלמידי הרשב"א ז"ל יע"ש. ולכאורה קשה דאמאי לא יקנה בד"א אפילו קדם הכלי דאף דקנוי המקום לבעל הכלי מ"מ אינו קנוי לגמרי כי אם בדרך שאלה כל זמן שהכלי שם ואם נטל הכלי משם פקע זכותיה ע"כ עכשיו שנותן הכלי להמקבל נמצא דהכלי והמקום באים לו כא' בדין גיטה וחצרה באים כא' אמנם לפי חילוק האמור א"ש דשאני גיטה וחצרה דהגט גופיה מזכה לו חצרה ועיקר נתינת הגט ע"ז בא לא כן הכא בנותן הכלי דנהי דבנתינתו פקע זכותיה דבעל הכלי מהמקום מ"מ לא נתינת הכלי ממש עושה שיזכה המקבל במקום כי אינו אלא גרמא בעלמא דכל עוד דברשות של הנותן קאי המקום מושאל לו וכיון שיצא מרשותו פקע זכותיה ממילא ועיקר קניית המעות למקבל אין נתינת הכלי עושה אותה אלא מה שהמקבל יושב שם בתוך ד"א וכל כי הא אין סברא לומ' כלי ומקום באים כא':
איברא דראיתי למוהרימ"ט ז"ל בח"א (סימן ס"ה) שכתב על מה ששאלוהו במפקיד שנתן מתנה לנפקד מטלטלין שהיו מופקדים אצלו אם זכה הנפקד בהיותם ברשותו מדין חצר וכתב הרב שם וז"ל ועוד נראה דאפילו יחד לו מקום והשאילו לה לצורך אותם חפצים מסתברא שכל שנטלו אותם חפצים לא נשאר המקום קנוי לה לעולם שתביא חפצים אחרים שלא השאילה אלא כל זמן שהחפצים שם וכו' הלכך עכשיו שנתנן במתנה לנפקד נמצא דמטלטלין והמקום באו לו כא' דהכי אמרי' בר"פ הזורק וכו' דגיטה וחצרה באים כא' וכו' ודבריו סותרים לדברי הר"ן הנז' דבנ"ד נמי אין נתינת החפצים עושים הקנין שיקנה הנפקד הבית כי אם גרמא בעלמא דמעיקרא לא השאילה אלא כל שהמטלטלין שלה וכל שנתנתן הרי הבית חזרה לבעלים ממילא ודמי לדין ד"א שכתב הר"ן וצ"ע. איך יהיה נמצא דאפשר לומר דדעת הרשב"א לחלק בהכי ובכן אין לומר דבהגעת הגט ליד השליח ליהוי גיטה ושלוחה באים כאחד אמנם אכתי קשה דלפי האמור נימא דליהוי שליח סמוך ביותר לנתינה כיון דעל הרוב כיון שבא לידי שיעור זה לא משוי נפשיה הדרנא ובברירה מועטת כי הא נימא די"ב כמו שכתב מרן הכ"מ ז"ל:
איברא דאעיקרא דמלתא יש לדון בפי' זה שפי' מרן ז"ל הכ"מ בפי' הירושלמי ז"ל דמאי דמשני תלמודא דאנן קיימין באומר מכבר לכשישתה דרוצה לומר סמוך לכשישתה בשעה שפירש היין לפיו דמפשט דברי הירושלמי אינו נראה כן דלישנא דמכבר נראה שהוא לשון מעכשיו ממש כמו שצדד הירושלמי בתחלה לומר כמו אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא דנראה דלישנא דמכבר מעכשיו הוא ואילו כוונת הירושלמי לאוקמא מתני' באומר סמוך לכשישתה מהראוי היה שיפרש וישנה בדבוריה דבאומ' סמוך מיירי ולא לימא סתם לישנא דמשתמע מעכשיו ולכשישתה כיון דעיקר התירוץ תלוי בזה. ועוד איך אפשר לומר דהחלול חל בשעה שנכנס המשקה לתוך פיו כיון דבאותה שעה דבר נמאס הוא ואפי' אם מהדר להו לא חזי למידי וכדאמרי' בכתו' (דף ל' ב') דמוקי התם ר"פ כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו ופרש"י דכיון דתחבן לתוך פיו נמאסו ולא מצי לאחיובי משום גזלה הכא לא חזו למידי אלא אהנאת גרונו ומעיו מחייב ומיתה ותשלומין באים כא' ע"כ וא"כ איך אפשר שיחול החלול במידי דלא חזי לשום אדם כי אם לשותה עצמו להנאת מעיו והרי גדולה מזו אמרו במתני' בפ"ב (דף מ"ב ע"ב) דלרבנן אין לוקחין תרומה בכסף מ"ש מפני שממעט באכילתו ועיקר הפי' הוא מפני שממעט אכילתו של מ"ש עצמו נמי דהמעשר מותר לזרים וטבול יום משא"כ בתרומה וכמו שכ' הר"מ והר"ש כל יע"ש וקי"ל כרבנן כמו שפסק הרמב"ם בה' מ"ש יע"ש וא"כ כ"ש בנ"ד דלא חזי לשם אדם בשעת חלות החלול ואין לו דין ממון דפשיטת דאינו יכול לחלל כסף מ"ש במשקין אלו:
אשר ע"כ לעד"נ דפי' הירושלמי הוא כפשטיה דמשום דמיירי באומר מעכשיו לכשישתה וכן ראיתי להר"ש במתני' דספ"ב דמ"ב שפי' כן אמנם לא ביאר לנו מה הוא כוונת הירושלמי דלפי"ז לכאורה אינו מובן שכבר כתבנו דלא אפשר לומר דהירושלמי מוקי מתני' כמ"ד יש ברירה דא"כ אמאי איצטריך לאוקמה באומ' מעכשיו לכשישתה מטעם דאל"כ לא יתכן דהא משקה מעורב הוא כיון דלמ"ד יש ברירה לא חייש אם המשקה מעורב כאמור אלא עכ"צ לומ' דרוצה לאוקמא כמ"ד אין ברירה וא"כ מה יועיל מה שאומר מעכשיו לכשישתה כיון דלטעם א"ב לא מצי חייל למפרע. ולעד"נ לומר דס"ל להירוש' דמ"ד אין ברירה היינו דוקא באומר מעכשיו בלבד דכיון דאמר מעכשיו נראה דכוונתו שיחול המעשה מעכשיו על גוף הדבר לגמרי והא לא אפשר כיון דאין ברירה אבל באומר מעכשיו ולכשישתה כיון דאמר לכשישתה גלי בדעתו שאינו רוצה שיחול החלול מעכשיו על גוף המשקה באופן שיהיה להם דין מ"ש אלא כוונתו שיחול מעכשיו החלול על מה שישתו לענין שיהיה כבר כמחולל לגמרי ולא יוכל לחזו' בו כלל אבל אה"נ דקדושת מ"ש לא יחול על גופם מעכשיו אלא לכשישתו ויהיה המשקה בפיהם דבאותה שעה יחול הקדושה עליהם ובכי ה"ג אפילו למ"ד א"ב ש"ד דהא אין לומר משקה מעורב הוא כיון דכל עוד שלא שתו טהורים עדיין לא חלה שם קדושה עליו ואף דחלות הקדושה בגופו הוא בשעתא דלא חזו לשום אדם שפיר דמי כיון דמתחלה בעודן בעין כבר חל עליהם קדושת מעשר שני לענין שלא יוכל לחזור בו וכל כה"ג דמש"ר כבר אתברר לן דעכ"פ המשקה הזה יבא לידי קדושת מ"ש בודאי כיון דאין בידו לחזור בו חשיב כמחלל על דבר דחזי לכל אדם וש"ד ואל תתמה דאיך אפשר לומר שיחול החלול מעכשיו לענין שלא יהא יכול לחזור בו כיון דלא מצי חל החלול בגוף המשקה מעכשיו לענין שיהיה לו קדושת מ"ש שהרי מצינו כיוצא לזה בענין מקנה דבר שלב"ל דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל אף לדידיה נמי לא חל הקנין מש"ר כדאמרינן בפ' איזהו נשך דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו יע"ש מ"מ היינו דוקא באומר קני לכשיבואו לעולם לבד אבל אם אמר קני מעכשיו ולאחר שיבואו לעולם הוי כאומר לדידן בדבר שלב"ל מעכשיו ולאחר ל' יום דלא מצי לחזור בו וגם נ"מ דבאומר מעכשיו בדבר שלב"ל לא בעינן שיהיה השטר קיים כשבאו לעולם דה"ט דכיון דאמר מעכשיו חל ונגמר הקנין מש"ר אף שלא באו עדיין לעולם ולא מצי לחול הקנין בגופו של דבר כלל וכמ"ש דין זה ממ"ש הרשב"א ז"ל בחי' בפ' האומר דקדושין עלה דאמרינן בגמ' התם (דף ס"ב ע"א) כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו דהוק' לו דאמאי נקט לשנא דמעכשיו ותי' דנ"מ לענין שלא יוכל לחזור בו קודם שיקחנו וג"כ שאינו צריך שיהיה השטר קיים לכשיקחנו יעו"ש שהאריך בזה וכיוצא לזה כ' התוס' התם בסו' הנז' בד"ה לכשאקחך וכן העלה הריטב"א בתי' שם ע"ש והשתא לפי ס' זו יוצא לנו דלדידן דקי"ל דכל דבר שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והאומר פירות אלו מחוברין יהיו תרומה על פירות אלו תלושין לכשיתלשו חל שם תרומה עליהם לכשיתלשו כמו שמתבאר מסוגיין הנז' אבל בכה"ג יכול לחזור בו קודם תלישה כיון דלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו ולכשיתלשו אינו יכול לחזור בו הרי דאפי' דלא מצי חייל קדושת תרומה בגוף הפירות קודם תלישה ונראה ודאי דקודם תלישה אין בה איסור תרומה לזרים דאם גחין ואכיל הזר בעודן במחובר פטור אפילו ממיתה וחומש ואפי' איסור לכתחלה ליכא כיון דלא אפשר שיחול קדושת תרומה במחובר כיון דלענין לפטור הפירות לא חל שם תרומה ה"ה לענין שם איסור תרומה דזר לא חל ועכ"ז אמרינן דאם אמר מעכשיו חל שם תרומה מעכשיו לענין שלא יוכל לחזור בו לתרום ממקום אחר וא"כ ממנו נקח לענין נ"ד נמי דהכא נמי אע"ג דלמ"ד אין ברירה לא מצי חייל קדושת מ"ש של המשקה מש"ר אף דאמר מעכשיו כיון דלא נתברר בההיא שעתא איזה חלק יהיה מ"מ אהני לן מעכשיו לדון חלול זה דמי שנגמר חלותו מתחלה לענין שלא יוכל לחזור בו להפקיע מקדושתו וכיון דכבר חל מש"ר לענין חזרה אף דקדושת מ"ש לא חלה על גוף המשקה כי אם בשעת שתיה שפיר מקרי מחלל על מידי דחזי לכל אדם ומשו"ה טמאים וטהורים שותים ואין לחוש משום משקה מ"ש דמעורב דעדיין לא יש קדושת מ"ש בגופן:
והנה בעיקר דברי הירושלמי יש לדון שהרי לפי האמור לעיל מתבאר דהאי לישנא דמה שהטהורים שותים סלע זה מחולל דקתני מתני' נראה דהוי לישנא דמעכשיו כיון שלא פי' לכשישתו וא"כ איך מצדד הירושלמי ז"ל על מתני' דמיירי באומר לכשישתו וכן במסקנא דמוקי לה במעכשיו ולכשישתה כיון דבמתני' קתני סתם לשנא דמעכשיו וכיון דעיקר מתני' אתא לאשמועינן איך יאמר המחלל איך שביק תנא מלפרש סדר אמירתו שצריך שיאמר מעכשיו ולכשישתו לכן נלע"ד דהירושלמי מצדד לומר האי לישנא דמתני' במה אנן קיימין כלומר האי לישנא למה אנו דנין אותו אם כאומר מעכשיו וצריך לגרוס כאומר מכבר בכף הדמיון ואם באומר לכשישתה ומסיק דדנין אותו כאומר מעכשיו ולכשישתה דכל דבר שעושה האדם על מה שיתברר אח"כ ואינו אומר בלשונו לא שיחול בפי' מעכשיו ולא שיחול בפי' אחר שיתברר אלא תלה הדבר על מה שיתברר סתם הוי כאומר מעכשיו ולכשיתברר ודומה לזה אמרינן דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' דהכונה מה שתשאר אחריך לפ' דיינינן ליה כאומר בפי' מעכשיו לפ' אפילו שלא פירש ואמר מעכשיו ומשו"ה קנה הב' מה שישייר הא' למפרע מש"ר ולא חשיב ראוי לגבי בעל כמו שמפורש ס' זאת באורך בב"י ח"מ (סי' רמ"ח ס"ב) בשם הר"ן שכתב כן בשם הרא"ה ושאר פוסקים יעו"ש וה"ט מפני שכל לא אמר בפי' ואחריך יקנה פ' לאחר מיתה דעתו שיקנה מעכשיו דמאי דלא אמר בפי' מעכשיו היינו משום דלא מצי לחול ולהועיל קנינו של ב' אלא אחריו של א' והשתא אינו מבורר מה ישייר וה"ה הכא דהאי לישנא דמה שהטהורים שותים שהוא סתם דנין אותו כאומר מעכשיו ולכשישתו. ועפי"ז א"ש עיקר מתני' דלוגין דלאשמועינן דין ברירה גמורה נקט האי לישנא דשני לוגין שאני עתיד להפריש תרומה ולא נקט בדאמר מעכשיו דהא כיון דהאי לישנא משמע מעכשיו ולאחר שאפריש א"כ לדידן דקי"ל אין ברירה אמרינן דלישנא דמעכשיו מועיל לשלא יוכל לחזור בו וכיוצא אבל אינו מועיל לחול על גוף הדבר כי אם לאחר שיתברר ולמ"ד יש ברירה מועיל מעכשיו אפילו לחול דין תרומה מעכשיו לפטור את השאר באומר הרי זה תרומה מעכשיו ולאחר שלשים יום דלמ"ד תנאה הוי הויא תרומה למפרע:
והנה כי כן תשו' מוצאת לדברי הרמב"ם ז"ל במה שלא פי' בדין האומר מערב שבת שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' דלא פי' דבעינן דלימא לאחר שאפריש מכיון דהאי לישנא משמע מעכשיו ולאחר שאפריש ומהני דבכ"ג לא שייך דין ברירה כיון דאינו גומר מעכשיו כי אם לענין שאינו יכול לחזור בו וקדושת תרומה לא חלה אלא לאחר הפרשה ואדרבא נראה דבכה"ג עדיף טפי לענין שבת דכבר מאתמול חל קצת שם תרומה על מה שיפריש לענין חזרה. ועפי"ז נסתלק' השג' הראב"ד ז"ל דדין חלול מ"ש דשפיר עבד דהביא המשנה כצורתה דבהאי לישנא דמה שהטהורים שותים בלבד סגי וחשיב כאומר מעכשיו ולכשישתו וכל כי האי גוונא י"ב למפרע לענין חזרה וכיוצא אבל בענין גוף המשקה לא חל שם מ"ש עד שישתו ומש"ה כתב טמאים מותרים לשתות ולא חיישי' למשקה מ"ש דמעורב בו דלענין חלות בגוף המשקה שם מ"ב אין ברירה כלל. הן אמת דק' ע"ז שהרי לדעת הרמב"ם אפילו למ"ד אין ברירה חל מיהא על הספק ממ"ן דבפ"ד מה' מ"ב כתב וז"ל החומר מ"ב מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה וכו' הר"ז חלל וסלע שתעלה בידו תהא מעשר ומרן ז"ל תמה ע"ז דהא בסוגיית עירובין מוכח דטעמא דמ"ד חלל הוא משום דאית ליה ברירה והרמב"ם פסק בכמה דוכתין דבדאורייתא אין ברירה ותי' משם מהר"י קורקוס דאפשר דהכא אין אנו צריכין לברירה שכיון שזה אמר הרי זה מחולל על סלע שתעלה בידי ממ"ן המעשר פדוי ופדיון המעשר בכיס זה וכולם בס' מ"מ איזה סלע שתהיה הר"ז חלל ובשעה שתעלה הסלע ואמר זהו הסלע אמרי' זהו הסלע שחלל עליו עכ"ל וא"כ הכא באומר מה שהטהורים שותים אמאי לא נאמר דכיון דלמ"ד יש ברירה חל לגמרי מש"ר בהאי לישנא ה"ה לדידן אף שאינו חל לגמרי מ"מ חל על הס' על א' מהחלקים ממ"ן ובכן לא נסמוך אברירה שמה שישתו הטהורים יהיו מ"ב והטהורים ישתו חולין כיון דכל המשקה בספק מ"ש קאי ולמ"ד אין ברירה לא סמכינן אברירה אפילו מכאן ולהבא מידי דהוה אכל שאר איסורין שנתערבו בהיתר דלא סמכינן אברירה לברור א' מהם ולתלות זהו האיסור וזהו ההיתר כמו שמפורש בבכורות הנז' ע"א דנראה בהדיא שם דלמ"ד אין ברירה לא סמכינן אברירה אפילו להתי' מכאן ולהבא. ונלע"ד לומר במה שנקדים ההיא דאמרינן בנדרים (דף י"ח ע"א) גבי הא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי זה ק' כור והלך ומצאו שנגנב ונאבד ר"י מתי' דלא מחית נפשיה לספיקא ומסתמא לאו אדעתא דהכי נדר שאם נגנב הכרי שישאר בספיקו ויהיה נזיר מס' ופריך דהא ר"י ס"ל סתם נכסים להחמיר אלמא נחית נפשיה לספיקא ומשני אמר רבי גבי כרי קסבר כל שספיקו חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל על ספיקו לא מצי מגלח ע"כ. והרשב"א בחי' שם הוק' לו דהא קי"ל כר"י בההיא דאפלגו ר"מ ור"י בפ' האומר באומר בתך הגדולה מקוד' לי דלר"י כולן מותרות חוץ מהגדולה שבגדולות ולר"מ כולן אסורות חוץ מהקטנה שבקטנות ואוקימנא פלוגתייהו התם דר"מ סבר מחית אינש נפשיה לספיקא ור"י סבר לא מחית נפשיה לספיקא וא"כ איך קי"ל דסתם נדרים להחמיר כיון דקי"ל כר"י דלא מחית אינש לספיקא ותי' שם דהתם ה"ט דקי"ל כר"י משום דספיקא תמור מודאי דאילו ודאי לא מתסרא אלא חדא מינייהו ובספיקא כולן אסורות וכל דספיקו חמור מודאו קי"ל דלא מחית אינש נפשיה לספיקא עכ"ל מפורש יוצא מדבריו דכל דספיקו מרבה האיסור יותר מודאו לא מחית נפשיה לספיקא וצ"ל דהיינו דוקא בדליכא גלוי דעת בדעת העושה אי ניחא ליה בספיקא וכגון דהאומר הריני נזיר אם יש בכרי מאה כורים וכו' דאין כאן גילוי דעת דניחא ליה בספיקו החמור דכסבור היה שיתברר הדבר ולא ישאר בס' וכן ההיא דקדושין דכבר גילה דעתו קצת דלא ניחא ליה בספיקא כיון דנזהר לפרש בתך הגדולה ולא סתם לומר בתך סתם ועכ"צ לומר דגדולה שבגדולות קאמר ולא מחית נפשיה לס' אבל אם יש גילוי דעת דניחא ליה בספיקא וכגון לענין קדושין דהאומר בתך סתם קי"ל דנאסרות כל הבנות דכיון דלא פירש ואמר בתך שארצה אח"כ מקודשת גילה בדעתו דמעיקרא ניחא ליה בספיקא שהרי כתבנו לעיל בתחלת ענין זה דכתבו התוספות דאיכא מ"ד יש ברירה במתנה ומברר דבריו כגון שני לוגין שאני עתיד להפריש אבל בשאינו מתנה ומברר דבריו אין ברירה וה"ט דבמתנה ומברר דבריו גילה דעתו שתולה הדבר בבירורו משא"כ כשאינו מתנה ומברר דלא גילה דעתו שתולה הדבר בבירורו כי אם דעתו שיחול התרומה על חלק א' על הספק ממ"ן:
אמור מעתה דלדידן דקי"ל אין ברירה וקי"ל דחל מיהא על הספק ממ"ן י"ל דדוקא באינו מתנה ומברר דבריו כההיא דבתך מקוד' סתם דגילה בדעתו דניחא ליה בספיקא מדלא פי' דבריו לתלות הדבר בבירורו אמרינן דחל על הספק על אחת מהן ממ"ן אבל במתנה ומברר דבריו דגילה דעתו דתולה הדבר בבירורו ולא מחית עצמו בספיקא אה"נ דלא חל כלל אפילו טל הס' כיון דקי"ל דכל דספיקו חמור מודאו שמרבה באיסור לא מחית נפשיה לספיקא ולא ניחא שיחול האיסור על הספק כההיא דנזיר דמטעם זה לא חל הנזירות כלל והנה כי כן י"ל דהכא באומר מה שישתו הטהורים מחולל סלע זה עליו כיון דקי"ל דהלקוח בכסף מעשר שני אין לו פדיון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מ"ב דין י"א אי אפשר לומר שיחול קדושת מ"ב על כל היין ממ"ן דכיון דמתנה ומברר דבריו ולא אמר סתם חלק א' מיין זה מחולל סלע זה עליו גילה דעתו דניחא ליה שיהיה תלוי בידו לברור וכל שספיקו חמור מודאו לא מחית נפשיה לספיקא דספיקו חמור מודאו הוא שאילו היה מתברר לא היה מתקדש בקדושת מ"ב כי אם חלק הטהורים ועכשיו דאין ברירה מתקדש כל היין מספק ואנן סהדי דלא ניחא למחלל בהכי ולא דמי לההיא דמחלל מ"ב על סלע שיבא לידו שכתב מוהריק"ו ז"ל דחל על הספק אף דהתם במתנה ובמברר דבריו עסקי' דהתם לא חשיב ספיקו חמור מודאו דאע"ג דבספיקו נקדשי' כל הסלעים משא"כ בודאו מ"מ כל דסמיה בידיה להתיר כל הסלעים דמביא בסלע מעות ואפילו מעות נחושת ואומר סלע של מ"ב בכל מקום שהיא מחוללת על המעות אלו ואח"כ לוקח את היפה שבהם ומחלל מעות של נחושת עליה ותחזור הסלע למעשר וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות מ"ב דין ב' גבי סלע שנתערבה בשל חולין יע"ש כה"ג לא חשיב ספיקא חמור מודאי ואפילו במברר דבריו חל על הספק ממ"ן ולא דמי לההיא דקדושין דאף דהתם יכול להתירן בגט מ"מ נ"ל דאין בידו לסלק האיסור כאילו לא היה כענין מ"ב ספיקו חמור מודאי הוא כיון דאפילו גרשן לא נסתלק האיסור לגמרי דל"ד פנויה לגרושה ודוק
והנה במ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' מ"ב דהאומר מ"ש זה מחולל על סלע שתעלה בידי וכו' הרי זה חלל דמהר"י קורקוס ז"ל כתב ליישב דברי הרמב"ם אלו דס"ל דנהי דאין ברירה מ"מ חל החלול בא' מן הסלעים ממ"ן הק' עליו המפרשים דנהי דהמעשר פדוי ממ"ן באיזה סלע שיהיה מ"מ הרי כל הכיס הוא בס' מ"ב ומאחר דקי"ל אין ברירה איך נאמר כשתעלה הסלע בידו זהו הסלע שחלל מהראוי לומר שתשאר כל הכיס בס' עד שיחלל הסלע של מ"ב בכל מקום שהיא ומדברי הר"מ מוכח דאפי' בלא חלול סלע שתעלה בידו אמרינן היא הסלע של מ"ב. ולעד"נ דאפשר ליישב הענין בהניח דהכא מיירי בדאיכא בכיס הרבה סלעים באופן דאיכא רובא דהתירא והא קי"ל דמדאורייתא חד בתרי בטיל דאע"ג דקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וסלע של מ"ש דבר שיש לו מתירין הוא כיון דאפשר בחלול מ"מ אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לך דבר שאין לו ביטול ברוב דמאי דקי"ל דבריה ודבר חשוב ודבר שבמנין וכיוצא דלא בטלי' אינו אלא מדרבנן וכמו שמבואר במס' יבמות פ' הערל וכמ"ש התוס' בהדיא בזבחים (דף ע"ג ע"ב) ד"ה אלא אמר רבא וכ"כ התוס' ז"ל במציעא (דף ו' ע"ב) ד"ה קפץ וכו' ועיין במ"ש התוספות בסוף מעילה ד"ה פרוטה של הקדש וכו' ואע"ג דהתם נראה מדברי התוס' דמטבע חשיב ולא בטיל אפי' מן התורה הרואה יראה דכל המפרשים ז"ל תמהו על ס' זו והעלו דהעיקר דאפילו מטבע אית ליה ביטול מן התורה וא"כ מאחר דאפסקא הלכתא בפ' משילין דמדרבנן י"ב שפיר י"ל דסמכינן אברירה וסלע שתבא לידו י"ב דהיא היא מ"ש כמו דמן התורה הרי בטלה ברוב ומדרבנן דליכא ביטול יש ברירה:
אשר עפי"ז יתיישב ההוא דאמרינן בתמורה (דף ל' ע"א) עלה דמתניתין לשני שותפים שחלקו א' נטל י' וא' ט' וכלב אותן שכנגד הכלב אסור וכו' ופריך וניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לשתרו ע"כ והדבר תימה דמאחר דקי"ל דאין ברירה היכי פריך בפשיטות וניפוק חדא וכו' הא למ"ד אין ברירה אין לסמוך אברירה כלל אמנם לפי האמור א"ש כיון דקי"ל די"ב בדרבנן שפיר י"ל הכא דלסמוך אברירה וכשמוציא טלה א' בהדי כלב מותרין השאר כיון דמן התורה אותו שהוא מחיר בטל ברוב ומדרבנן הוא דאין לו ביטול מפני חשיבותו ומדרבנן י"ל ברירה ומטעם זה פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי מזבח דין י"ז בדין זה דאם יש א' מהם כמו כרמי הכלב מוציאו מן הי' ויהיה מחירו ושארן מותרין ע"כ וכל המפרשים אחזי שער בדברי הר"מ הללו דאיך סמכינן אברירה במה שמוציא א' מהם כנגד הכלב כיון דקי"ל א"ב ולפי האמור א"ש דה"ט דכיון דבטיל מן התורה א"א איסורא דרבנן ובדרבנן יש ברירה:
שוב ראיתי דזה אינו דהר"מ סובר דלא אמרינן בדרבנן י"ב אלא בדבר שאין עיקרו מן התורה כההיא דערוב אבל בדבר שעיקרו מן התורה אין ברירה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תרומות דין ב' וז"ל עכו"ם וישראל שלקחו שדה בשותפות וכו' הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם אעפ"י שמרחן העכו"ם וחיובם מדבריהם במד"א בארץ ישראל שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה וכו' עכ"ל הרי שכתב דבא"י דעיקר מעשרות של תורה אפילו במרחן העכו"ם דחייבייהו מדרבנן אין ברירה כיון דעיקרו מן התורה וא"כ ה"ה הכא כיון דעיקר קדושת מ"ב ואיסור מחיר מן התורה מה שגזרו רבנן שלא יהיה לו ביטול עיקרו מן התורה מקרי ולא אמרי' די"ב. שוב ראיתי דכבר קדמוני בזה המפרשים הלא בספרתם:
איברא דיש לעמוד בזה דבסוגיין דנדרים כתבו הר"ן ושאר מפרשים דר"י ס"ל דקי"ל די"ב אפילו בדאורייתא והביא ראיה מסוגיא דתמורה דפריך וניפוק חדא בהדי כלבא וכו' אלמא אפילו בדאורייתא קי"ל די"ב ויש לתמוה דמה ראיה מייתי לומר דבדאורייתא גמור י"ב הא אפשר לומר דכיון דמן התורה בטל ברוב אינו אלא איסורא דרבנן דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ובדרבנן אפי' בכה"ג דהוי עיקרו מן התורה י"ב אב, בדאורייתא ממש מנין לנו לומר די"ב ומה גם דכל הפוסקים שחלקו על ר"י בזה וס"ל דבדאורייתא קי"ל דא"ב דחקו עצמן בסוגיא דתמורה דלאו אליבא דהלכתא פריך אלא אליבא דמ"ד דבדאורייתא י"ב ובדרך אי אמרת בשלמא נסיב לה וכמ"ש הר"ן וכמ"ש התוספות בסוגיא דתמורה וי"ל דמי הכניסם בדוחק זה ולמה לא דחו דבריו של ר"י מטעם דקי"ל די"ב בדרבנן. והתם איסורא דרבנן הוא כיון דמן התורה בטל ברוב ואף על גב דהרמב"ם ס"ל דכל העיקרו מן התורה הו"ל כשל תורה וא"ב כאמור מאחר דדברי הר"מ ז"ל א סברת עצמו ולא מצינו דבר זה מפורש כתלמודא לא היה ראוי שידחקו סוגית התלמודא מפני ס' זאת שהרי הר"מ עצמו אילו היה סובר דמאי דפריך התלמודא בתמורה שייך לפלוגתא דברירה לא היה כותב כן מאחר דסוגיא זאת מוכיח מתוכה דאפילו בעיקרו מן התורה י"ב אלא דאיהו סבור דמאי דפריך התם לא נגע ולא פגע בדין ברירה כמו שנראה ממה שפסק בדין מחיר דאם א' מהם כמו כרמי הכלב מוציאו מן העשרה והשאר מותר אמנם לדידהו אמאי לא ניחא להו לומר דמסוגיא זאת נראה דאפילו בעיקרו מן התורה י"ב ואין ראיה ממנה לדאוריי' ממש:
אשר על כן נלע"ד דמאי דקי"ל דמדאורייתא כל הדברים בטל ברובא אינו אלא באיסור והיתר שהובררו מתחלה זה לעצמו וזה לעצמו ואח"כ נתערבו לא כן באיסור דמעיקרו נולד בתערובת היתר והרוב היתר נמי איהו גופיה נכנס בסוג ס' האיסור מעיקרא בשעת חלות האיסור כי הא דמתיר דמעיקרו חל שם איסור מחיר על א' מהם בס' ולא נודע ההיתר והאיסור זה לעצמו וזה לעצמו דבכה"ג אפילו מן התורה לא בטיל וכן יש לדקדק מדברי התוס' דסוף מעילה עלה דמתני' פרוטה של הקדש שנפלה בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הא' מעל וכו' כתבו ז"ל תי' וליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא וכו' עכ"ל ומדדקדקו להק' על חלוקת פרוטה שנפלה ש"מ דבחלוקה אחרת שאמר פרוטה מן כיס זה הקדש אין להקשות דליבטיל ברובא וע"כ ה"ט כאמור דכל דרוב ההיתר לא הוברר מתחלה לעצמו לא חשיב רוב היתר לבטל את האיסור וכן ראיתי בספר עץ החיים ז"ל פי' המשניות שכתב במתני' דמעילה אחר שהביא דברי התוס' וז"ל ועוד היה נראה לומר דלא אמרינן בטיל ברוב אלא היכא דנפל אבל היכא דקרא שם והוא כלול שם לא בטיל עכ"ל וכן ראיתי להמרדכי ז"ל בחולין (דף תש"מ ע"ב סימן תשל"ז) שכ' לחלק כיוצא לזה וז"ל וכיוצא לזה אמרינן בפרק מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק ותימא הא דתניא בזבחים וכו' אבל משמע דלכ"ע דם מבטל רוק א"כ הכא נמי נימא הכי וי"ל וכו' אי נמי ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב כגון ההיא דב"ק ודיבמות ליכא למימר דבטיל עכ"ל:
איברא דנראה דאיפכא מסתברא דאדרבא כל דהאיסור וההיתר מעורבין מקודם שנולד האיסור מכ"ש דבטל ברוב דהשתא איסור שכבר חל והוכר איסורו מקודם אם נתערב בטל ברוב איסור שלא חל עדיין ולא הוכר איסורו אינו דין שיהא כח בהיתר לבטלו דכי האי ק"ו ניתן לדון כדאמרי' פ"י דנדרים (דף ע"ו ע"א) עלה דמתני' דאפלגו ר"א ורבנן אם הבעל יכול להפר נדרים שעדיין לא נדרה דלר"א יכול לכפר ולרבנן אינו יכול להפר וטעמיה דר"א הוא מק"ו אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור ואמרי' התם דלר"א מהאי ק"ו יוצא דלא אמרי' דחלין הנדרים ובטלים מכח ההפרה אלא אינן חלין כלל ומייתי הא דתניא אמר להם ר"א לרבנן ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורים זרועים ועומדים לכ"ש ש"מ דלא חיילין כלל ופרי' ורבנן לא דרשי ק"ו כי האי והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו מכורה כבר יוצאה אינו מכורה אינו דין שלא תמכר ומשני אין בעלמא דרשינן ק"ו ושאני הכא דכתיב אישה יקימנו וכו' ע"כ הרי בהדיא דכ"ע מודו דדנין ק"ו כי האי והכא נמי הדברים ק"ו דהשתא ומה בשכבר חל האיסור מקודם ונתערב הרוב מבטלו כשנמצא מעורב עם ההיתר בשעת חלות האיסור לכ"ש דהרוב מבטלו וכענין ק"ו דזרעים דמייתי ר"א:
שוב ראיתי דלא דמי האי ק"ו לק"ו דזרעים דאילו התם אין שום גריעו' מה שהיו זרועים ועומדים קודם קבלת הטומאה משא"כ הכא דאיכא למיפרך מה לאיסור שנתערב אח"כ שכן רוב ההיתר אלים לבטל הואיל והוכר והוחזק לעצמו להיתר גמור קודם שנתערב האיסור תאמר במעורב מעיקרו שאין כאן רוב היתר שהוחזק להיתר לעצמו אחר שנולד האיסור דבשעת חלות האיסור כל התערובות נכנס בסוג ס' איסור ומעולם לא היה רוב היתר שעת הכושר דאי האי רובא לא אלים לבטל את האיסור ואדרבא נראה דמתוך סוגיא הנז' יוצא לנו ראיה לדין זה שהרי מפורש יוצא מהתם דלר"א דדריש ק"ו לענין נדרים ס"ל דאין חלין הנדרים כלל כדמיון ק"ו הזרעים דבזרועין ועומדין אין אנו אומרים שמקבלין טומאה ואח"כ פרחה מינייהו טומאה אלא מעיקרא אינם מקבלין טומאה כלל דכך הוא המדה דכל דבר דכשיחו' יתבטל לא חל מעיקרא כלל וכדאמרי' נמי בערכין (דף כ"ט ע"ב) דהמוכר שדהו בשנת היובל דשמואל אמר אינה מכורה כל עיקר ורב אמר מכורה ויוצאה וקי"ל כשמואל וא"כ הכא נמי אילו שייך למדרש ק"ו זה בענין זה נפקא מינה דכל דמעורב מתחלה כגון דאמר פרוטה מן הכיס הקדש ואיכא רוב לא חל הקדש כלל ולא אמרי' דחל ונתבטל וא"כ הוא ק' טובא הא דתנן בתרומות ומייתי לה בסוגיא דעירובין (דף ל"ז) האומר תרומת הכרי הזה לתוכו קרא שם דר"ש וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו ולדרומו ע"כ דאם איתא דכה"ג יש ביטול ברוב א"כ היכי קאמר ר"ש דקרא שם ויצא הכרי מידי טבל בקריאת שם זה כיון דשיעור התרומה מעורב ברוב חולין שבו הרי שעור התרומה בטל ברוב חולין ולא חל שם תרומה כלל:
איברא דיש לתמוה ע"ז ממ"ש הרמב"ם בסוף פ"ח דכלים וז"ל אומן שעושה ומניח זוגין לבהמה ולדלתות אם רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה הרי הכל מקבל טומאה ואם רוב העשוי לדבר שאינו מקבל טימאה הרי הכל טהור עכ"ל ודין זה הוא ברייתא מפורשת בסוף פ' דכלים יע"ש הרי מפורש יוצא מדין זה דאי דהרוב עשוי לדבר שאינו מקבל טומאה לא היתה לו שעת הכושר דמתחלה חשב על מקצת העשוי לשם דבר המקבל טומאה ולא נודע מה הם עכ"ז כיון דרוב העשוי היה על דבר טומאה הכל טהור דהעשוי לטומאה מתבטל ברוב העשוי לטהרה וא"כ ה"ה בשאר איסורין אמאי לא נאמר הכי וי"ל. והנה ראיתי לרש"ל בב"ק (דף מ"ח פ"ב) שהק' גבי מתני' דשקלי' ר"י אומר קני שופרות היו כולן עולות וחכמים אומרים אחד חטאת וא' עולה וקי"ל כחכמים והק' הוא ז"ל דאיך קי"ל הכי כיון דקי"ל אין ברירה וכתב לזה וז"ל וא"ל דטעמייהו דחכמים משום דבדאורייתא חד בתרי בטיל הלכך מדרבנן אוסר התערובות ובדרבנן קי"ל דיש ברירה וכו' עכ"ל נראה בהדיא דס"ל דבכה"ג נמי דחל האיסור אחר התערובות שייך לומר דבטל ברוב וי"ל דהתם שאני שמעות הקן שמתו בעליה הובר' קודם התערובות שהיא שלו ואף דהאיסור חל אחר התערובות מ"מ כיון שמתחלה היה ניכר בפני עצמו שהיה שלו כשנתערבו ומתו בעליה שפיר י"ל דחל האיסור על אותם המעות עצמם ורוב ההיתר דיש שם לא נכנסו בסוג ס' איסור כי אם מצד חסרון ידיעה דלא ידעינן השתא איזה קן הוא וכגון דא ל"ד לאומר פרוטה מן הכיס הקדש דהתם שאני דמה שנכנס הרוב בסוג ס' הוא משום דחל ההקדש מעיקרו על הספק ולא הוקבע ההקדש על א' מהם ביחוד משא"כ הכא דודאי האיסור חל על אותם מעות בדוקא אין להסתפק שחל האיסור במעות אחרים אלא דאנן אין אנו מכירין אותם והר"ז דומה לחל האיסור ואח"כ נתערב וכמו שכבר כתב כן רש"ל שם ליישב לרבא דס"ל דר' יהודה אית ליה ברירה בכל גוונא דלא תקשי ליה הא דר"י דס"ל דלא הוה שופרות לקני חובה ואמרינן ביומא פ' הוציאו לו דה"ט מפני התערובות שמא ימות בעל קן א' וס"ל לר"י דאין ברירה ומשום הכי לא סמכי' אברירה דלשקול ב' זוזי ולשדי במיא דהתם אביי קאמר לה אבל לרבא ס"ל דלא דמי התם לדין ברירה דלא שייך דין ברירה אלא כשלא הוכר האיסור מקודם אבל הכא שהמעות שמתו בעליה הוברר קודם התערובת שהיה שלו הרי זה דומה לאיסור שנתערב בהיתר דלא סמכי' אברירה יע"ש:
איברא דלפי דבריו אלה צריך ליתן טעם דמאי טעמא דאביי דמדמה הא לברירה דעלמא כיון דחשיב כאיסור שנתערב בהיתר דלכ"ע אין ברירה ולעד"נ דלאביי ברי' דהכא כברירה דעלמא הויא וה"ט דס"ל דמסתמא בעלים הנותנין מעות בשופרות כיון דמתערבים ולא יכיר הכהן מעות של כל א' על דעת זה נותנים דכל מי שיגיע מעותיו בידו דהיינו שהכהן יקנה קן אחד לו ממעותיו ממש דמעיקרא אדעתא דהכי נותנין שיהיו מעות אלו מופרשים לקני חובה מעכשיו לפי מה שיתברר אח"כ דאם יבא ליד הכהן מעות כל או"א ממעותיו יהיו המעות מופרשים מש"ר לשם חובת בעליו ואם יבא לידו בחילוף שיקנה לזה במעות חברו יהיו המעות מופרשים מש"ר לשם חובת אותו שקנה לשמו והוי כמפריש מעות מעיקרא לחובת חבירו דסתמא דמלתא אף שלא פירשו כן כיון שנתנו מעותיהם בעירוב ע"כ ע"ד כן נתנו דאל"כ לא עשו כלום דאפשר דהכהן יקנה קן לזה במעות חבירו ונמצא מתכפר בשל חבירו שלא מדעת בעלים דבכה"ג דהמעות מעורבים כל קן וקן שקונה הרי יש בו חלק לכולם אף שהכהן מכוון בכל קן לאחד מהם וכמ"ש הר"מ ז"ל בפ' ז' מה' מכירה ד"ג שנתנו מעות לאחד לקרות להם מקח אם היו המעות מעורבים וקנה במקצת הדמים אעפ"י שהיתה כוונת השליח לאחד מהם הרי המקח של כולם עכ"ל וה"ה הכא וכיון דלא סגי בלאו הכי עכ"ל לומר דעל דעת כן נתנו מעותי' וכיון שכן ברירה זאת כברירה דעלמא הויא דהכא נמי כשמת א' מהם ונאסרו שיעור מעות קן א' חל האיסור מעיקרו על הספק על כל המעות ולא הוקבע האיסור במעות מיוחדים כיון דתלוי ועומד לפי מה שיתברר אח"כ דעדיין אפשר דמעות של המת יבואו לחבירו והמעות של חבירו לו ובכן מש"ר חל האיסור על של חבירו וכן ראיתי להריטב"א בחי' ליומא שכתב כן בפירוש הסוגיין יע"ש והנה כי כן לע"ד לפי זה אין מקום למה שחילק רש"ל ליישב הא דר"י לרבא דלפי האמור ע"כ הך דהכא דמיא לברירה דעלמא:
והנה התוספות בסוף מעילה בדבור הנז' תירצו לקושייתם דלבטל פרוטה שנפלה ברובא דהכא מיירי דליכא אלא חד בכיס דליכא בטול ברוב ועוד תירצו וז"ל א"נ מטבע חשוב ולא בטיל עכ"ל ומלבד מה שהקשו המפרשים ז"ל בדברי התוס' אלו דנראה מדבריהם דמטבע לא בטיל אפילו מן התורה והא ליתא דאינו אלא מדרבנן עוד י"ל ממאי דאיתא בתוספתא בפ"ג דמעילה וז"ל פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה מן הכיס הקדש כיון שהוציא את הא' מביא אשם תלוי ואת הב' מביא אשם ודאי דברי ר"מ וחכמים אומרים אינו מביא אשם תלוי ע"כ דמפשט דברי התוס' דקאמר ואם מביא את השניה מביא אשם ודאי נראה דלא משכחת לה דין זה כי אם כשהיו ב' פרוטות בכיס דוקא דאם היו ביותר בטל ברוב דאלת"ה הו"ל לפרש ולומר אם היו ב' בכיס והביא את הב' מביא אשם ודאי כי היכי דלא נטעי לומר כי מאחר דנדון זה איתיה אפילו בדאיכא טפי מב' דדין זה דאם מביא את הב' איתיה אפילו בדאיכא טפי מב' והא לא אפשר דכיון דאיכא טפי אף בשניה ספיקא הוא עד שיוציא את כולם ומדלא הוצרך לפרש הכי ש"מ דעיקר נדון זה לא שייך אלא בשנים דטפי מהכי בטיל ברוב ומשום הכי סתם דסתמו כפירושו דמיירי בב' דוקא:
וראיתי להר"ב משנה ז"ל בפ"ו מה' מעילה דין י' שעמד בדברי התוס' אלו ממה שנראה דס"ל דפרוטה לא בטיל מן התורה ועלה בדעת הרב ז"ל שם להביא ראיה לדבריהם מסוגיא דיומא דאמרי' דר"י דלא היו שופרות לקיום חובה הוא משום חטאת שמתו ואם איתא דמטבע יש לו ביטול אמאי פוסלות אותם לבטלו ברובא וכן מייתי שם ממהר"י אלפאנדרי ז"ל שרצה להביא ראיה ממאי דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופירש"י משום דבכל מנה ומנה מצי למימר זה הפריש לשלמים ואם איתא ניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ע"כ. ויש לתמוה דאיך לא השגיחו די"ל לענין ביטול ברוב דלא נאמר אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלתו מעורב ליכא למימר דבטיל וכמו שנראה מפשט דברי התוס' ז"ל אשר הם דנים בו שדקדקו לקבוע קושייתם בחלוקה דנפלה פרוטה לכיס דבחלוקת האומר פרוטה מן הכיס הקדש ליכא קושיא דהתם לא שייך בטול ברוב וכמ"ש הר"ב עץ החיים וכמו שהוכחנו לעיל מדברי המרדכי ז"ל:
והנה לע"ד כפי מה שעלה בדעת הרבנים הנזכרים שלא חלקו לומר דבדבר שתחלתו מעורב לא שייך ביטול יש להביא ראיה לס' התוס' דמטבע חשיב ולא בטיל כלל מן התורה מההיא דאמרינן בנזיר (דף כ"ד ע"ב) גבי סיפא דהך מתני' דהמפריש מעות לנזירותו דקתני מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה וכו' ופריך התם והלא דמי חטאת מעורבים בהם ומשני אמר ר"י הלכה היא בנזיר ר"ל אמר לכל נדריהם ולכל נדבותם אמרה תורה מותר נדר יהא לנדבה ע"כ ואם איתא דמטבע יש לו ביטול מאי פריך והלא דמי חטאת מעורבים הא איכא רובא דהתירא דמעות עולה ושלמים הוא רובא לגבי מעות חטאת ומן התורה חד בתרי בטיל ונהי דמטבע חשיב ולא בטיל מדרבנן מ"מ מן התורה יש לה ביטול וא"כ אמאי איצטריך הלכה למשה מסיני לר"י וקרא לר"ל להתיר שיפלו לנדבה כיון דבלאו הכי מדאורייתא חד בתרי בטיל אם לא דעכ"צ לומר דה"ט דאצטריך קרא משום דמטבע לא בטיל מן התורה ולדעת כל המפרשים שחלקו על תוס' בזה וס"ל דמטבע בטיל מן התורה צ"ל דה"ט דאיצטריך קרא הכא דבדבר דבתחלת חלות איסורו היה מעורב לא שייך ביטול כמ"ש וזו היא ראיה נכונה לדין זה:
ומעתה נתנה ראש ונשובה לעיקר מאי דאתאן עלה להבין שורש סוגיית קדושין שאינן מסורין לביאה אשר יעדנו פתח השער דהמורם מכל הני מילי הניתנין למעלה בשורש דין ברירה הוא דלענין הלכה רוב הפוסקים פסקו דבדאורייתא בין במתנה ומברר ובין באינו מתנה ומברר כלל א"ב ולדעת ר"י ז"ל קי"ל דאפילו בדאורייתא י"ב ואפילו בשאינו מתנה ומברר דבריו דומיא דההיא דשותפין שנדרו דאפסקא הלכתא כראב"י דיש ברירה וענין השותפים חשיב סתם כמ"ש בראש אמי"ר וכן נראה דעיקר ראייתו של ר"י הוא מההיא דתמורה דמחיר כלב והתם לא ביררו לומר טלה א' שארצה יהיה מחירו אלא חלקו סתם וכן מתבאר בתשו' הרשב"א ז"ל ח"ב (סי' פ"ב) שכתב דההיא דבית מביתי אני מוכר לך א"ש לר"י דס"ל דקי"ל י"ב והתם אינו מתנה ומברר כלל אמנם אפילו לדעת ר"י היינו דוקא לשאר דברים אבל לכתיבת הגט לשמה אפילו למאן דאמר י"ב בעינן מבורר מתחלתו דכתיב וכתב לה וכו' וכמ"ש התוס' בשם ר"י בסוגיין דר"פ כל הגט ולדעת הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין לפי מ"ש הר"ן בר"פ כל הגט ס"ל דמאי דקי"ל אין ברירה היינו מספיקא דמספקא לן הלכתא כמאן ובכן בדאוריי' אזלינן לחומרא כשאר ספיקות ובדרבנן אזלינן לקולא ונראה ודאי דלדידהו אפי' באינו מתנה ומברר הוי הכי שהרי כתבו הר"ן דמאי דאפסקו הלכתא בפ' משילין כההיא דהשותפין שלקחו חבית וכו' ה"ט דמשום דמספקא לן ובדרבנן אזלינן לקולא והתם בהשותפין סתמא חשיב כאמור וכ"כ רש"ל (דף מ"ח ע"א) יע"ש. ובכן אבא נבא לעיקר סוגיין דקדושין שאינם מסורים לביאה דאפלגו אביי ורבא במקדש אחת מב' אחיות סתם דלאביי הוו קדושין ולרבא לא הוו קדושין דנראה דאביי ורבא דאפליגו בהכי היינו משום דס"ל אין ברירה בעלמא ומשום הכי לא סמכינן אברירה במה שיברר המקדיש אחר הקדושין שלזו קדש ובכן נשארו שתיהן בס' וכיון דמעיקרא בשעת קדושין לא היו קדושין ראויין לביאה שהרי קדש באופן שלא יוכל להתברר איזו היא ס"ל לרבא דלא הוו קדושין והנה לדעת הרמב"ם והר"ן ז"ל דאפילו באינו מתנה ומברר מספקא לן אם י"ב או"ל ובדאורייתא אזלינן לחומרא צ"ל דאביי ורבא דפליגי בהכי סברי בפשיטות דהלכתא כמ"ד א"ב ואפילו לקולא א"ב ודלא כהא דאפסקא הלכתא בפ' אין משילין דבדרבנן י"ב מטעם דספיקא האי לפי דעת הרמב"ם ז"ל אלא בין בדאורייתא בין בדרבנן בין להחמיר בין להקל א"ב דאילו ס"ל כההיא דמשילין לדעת הרמב"ם ז"ל במאי פליגי הא אפי' נאמר דקדושין שמ"ל לא הוו קדושין כרבא מ"מ ע"כ הוו שתיהן ס"מ דאפשר דהלכתא כמ"ד י"ב ובכן לא הוו קדושין שאמ"ל מעיקרא כיון שאפשר להתברר איזו היא המתקדשת ומספיקא ראוי להחמיר דאם המקדש לא גילה דעתו אח"כ איזו מב' קדש דלהוו ב' ס"מ וי"ל דאפילו ס"ל כס' הר"מ בההיא דמשילין נפקא מינה בפלוגתייהו היכא דברר המקדש אחר הקדושין איזה מהן רוצה שתהיה מקו' דכה"ג אי קדושין שאמ"ל לא הוו קדושין אין להחזי' לס"מ אלא לזו שברר מס' דלמא י"ב אבל הב' אינה בס"ק דממ"נ א"מ דאם י"ב הרי ברר הראשונה ואם א"ב אפילו הראשונה א"מ דקדושין שאמ"ל אינן קדושין ועוד אפילו בשלא ברר א' מהם המקדש אח"כ נ"מ דאם קדושין שאמ"ל אינן קדושין כל שלא ברר לא' מהן אינן מקו' אפילו מס' דהא איכא ס"ס ספק דאפשר דא"ב ולא הוו קדושין ואת"ל י"ב ואחת מהן מקו' בכל אחת יש להסתפק אם זו היא שקדש וכל דאיכא ס"ס אפילו בדאורייתא אזלינן לקולא ובהכי ניחא מאי דפריך תלמודא דסוגיין שם לרב' ממתני' דהמקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל ומשני דהכא במ"ע כשאין שם אלא גדולה וקטנה ולפי האמור לכאורה ק' דאמאי דחק תלמודא לאוקמא הכי לימא דהתם מיירי במקדש סתם והלך למד"ה ולא ברר אח"כ איזו קדש דבכה"ג איכא ספק בקטנות דלמא י"ב ובכן הוו קדושין מסורין לביאה אמנם לפי מ"ש בצד הב' א"ש דא"כ דמיירי בהכי אינן נאסרות מס' דהא ס"ס איכא בכל חדא וחדא:
אמנם בלאו הכי ק' טובא דאמאי לא אוקי מתני' דאתיא כמ"ד יש ברירה ובכן הוו קדושין מסורין לביאה כיון שביד המקדש לברר איזה מהן קדש אלא דנאסרות הקטנות מחסרון בירור דליתיה למקדש קמן דלברור ומה גם דההיא מתני' סתמא היא וסתם מתני' ר"מ היא דר"מ ס"ל דיש ברירה בדין ב' לוגין שאני עתיד להפריש כמבואר בסוגיין (דף כ"ה) ואע"ג דהתוס' שם כתבו דלר"מ לית ליה ברירה אלא בשמתנה ומברר דבריו כמו שני לוגין שאע"ל אבל בסתם לית ליה ברירה הא שפיר אפשר לומר דמתני' איירי בשאמר המקדש אחת מבנותיך שארצה מקודשת לי וכמו כן ק' טובא אמאי איתותב רבא מההיא דתני טביומי לזה ה' בנים ולזה ה' בנות ואמר א' מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל א' וא' צריכה ה' גיטין וכו' הא שפיר אפשר לומר דרבא מוקי להא דתני טביומי פמ"ד יש ברירה ומשו"ה הם מקודשות מספק דמעיקרא קדושין שהם מסורים לביאה הן דהא ביד אביהם השליח לברר אח"כ לאיזו קדש ולמי מבניו קדש אלא שאח"כ נתגלגל הדבר שמת השליח ולא הספיק לברר ומשום הכי דיינינן להו כדין מקודשות מספק וצ"ע. וראיתי לתוס' רי"ד ז"ל בסוגיין דהאומ' עלה דמייתי התלמו' החם ההיא דתודה שנשחטה על פ' חלות וכו' שכתב דבין הכא ובין במקדש א' מב' אחיות סתם אין לסמוך על הברירה ולומר זו אני רוצה והוברר הדבר שזו קדש דלא שייך דין ברירה אלא במפרש איזו שארצה יע"ש. ולענ"ד כבר הוכחתי דאיכא מ"ד י"ב אפילו אינו מתנה ומברר דבריו. והנה בסוגיין שם אפסקא הלכתא כאביי כדאמרי' והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם ויש לתמוה דלדעת ר"י ז"ל דס"ל דקי"ל דיש ברירה אפילו בדאורייתא ואפילו באינו מתנה ומברר א"כ למאי נ"מ דאפסקא הלכתא כאביי הא בלאו הכי כה"ג במקדש אחת מב' אחיות לכ"ע למ"ד י"ב אם ברר המקדש אח"כ למי קדש מקודשת אותה שברר ואם לא ברר מחמת איזה סיבה דנין את שתיהן בס"מ כיון דבידו לברר מעיקרא היה וי"ל דלדעת ר"י צ"ל דמאי דאמרי' י"ב היינו משום דאפי' בשאינו מתנה ומברר דבריו סתמא חשיב כמתנה ומברר דאנן סהדי דדעת בעל המעשה מש"ר הוא על מה שיברר אח"כ שיחול למפרע אבל אם אמר לנו שאין בידו לברר אח"כ דדעתו היה מתחלה שיחול המעשה על הס' על א' מהב' דברים ולא יתברר לעולם לא שייך לומר י"ב וא"כ נפקא מינה ממאי דאפסקא הלכתא כאביי לענין זה שאם אומר המקדש דדעתו היה מתחלה שלא לברר אח"כ איזו מהן שעיקר רצונו היה לאסור את שתיהן בספק קדושין באופן שלא יתברר לעולם ובכה"ג כיון דקי"ל כאביי הוי ס"מ משא"כ לרבא דלא הוו קדושין כלל:
איברא דשוב ראיתי דזה אינו דאפילו לרבא נמי בכה"ג נמי שייך לומר דאזלינן לחומרא והוו ב' ס"מ דאע"ג דהמקדש אומר כן כיון דבשעת הקדושין לא אמר כן מה שאמר אח"כ דדעתו לאסור אותם על הספק באופן שלא יוכל להתברר לא מהימנינן ליה דדלמא עכשיו אומר כן דחזר בו מאיזה סיבה ורוצה עתה לעגן את שתיהן אבל מעקרא קרא דעתו היה לקדש קדושי ודאי לאיזו שירצה אח"כ ואם היה דעתו כן מתחלה שפיר תפסו קדושין כיון דבידו לברר ומספיקא ודאי דאזלינן לחומרא אפילו לרבא והוו ס"מ לכן נראה דלדעת ר"י ז"ל צ"ל דנ"מ לענין אם אמר המקדש כן בפי' בשעת הקדושין שדעתו לאוסרן לעולם בס"ק באופן שלא יתברר לעולם והנשים נתרצו בכך על איזה סיבה ידועה דבכה"ג פשיטא דלרבא קדושין אלו קדושין שאמ"ל נינהו וכיון דקי"ל כאביי אפילו בכה"ג הוו קדושין. ועוד י"ל דר"י יסבור כס' רש"י ז"ל שכתב בסוגיין דטעמא דרבא בקדושין שאמ"ל הוא משום דכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה והתוס' ז"ל הקשו לרש"י ז"ל ע"ז דהא חייבי לאוין אינן ראוין לביאה ותפסי בהו קדושין ולכך פירשו הם ז"ל דקדושין שאמ"ל הייני היכא שאיסור הביאה באה ע"י הקדושין כמקדש אחת משתי אחיות בשטר שמקודם הקדושין היתה כל א' מותר' וע"י הקדושין נאסרו שתיהן אבל חייבי לאוין איסור הביאה לא באה ע"י הקדושין יע"ש. וליישב ס' רש"י ז"ל צ"ל דס"ל דלא אמרי' הכי אלא באיסורי ביאה שיש בה מיתה או כרת כענין קדש אחת מב' אחיות דאינו יכול לבא על אחת מהם משום ספק אחות אשתו שהיא בכרת אבל בחייבי לאוין קדושין תופסין בה נמצא דלדעת רש"י ז"ל אינו תלוי הענין בשתהיה איסור הפיאה ע"י הקדושין אלא כל שהוא מאיסור מיתה וכרת אין קדושין תופסין בה וכמ"ש הרדב"ז בתשו' הנדפסות מחדש בח"א (סי' שצ"ו) לדעת רש"י ע"ש ולפי ס' רש"י ז"ל נפקא מינה לענין המקדש ושייר בקדושין וכגון דאמר התקדשי לי חוץ מפ' דאבעיא לן בפ' המגרש בעי ר' אבא בקדושיך האיך וכו' תבעי לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא אבל התם קנין כל דהו או"ד ל"ש בתר דבעיא הדר פשטה בעינן ויצאה והיתה ואמר אביי עלה את"ל לדר"א בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומתו חשיבא אשת ב' מתים דקדושי ראובן אהני למיסרה אעלמא וקדושי שמעון אהני למיסרה לראובן ע"כ ומדברי הרשב"א שם בחי' נראה פשוט דאפי' קדשה ראובן חוץ משמעון שמעון אסור לבא עליה משום דמשתמש בצד אישות שבה לראובן דאי אפשר להשתמש בה אלא א"כ משתמש בצד אישות שבה לראובן יעו"ש. ולס' רש"י הנז' מאי דס"ל לאביי התם דאם קדשה שמעון קדושין תופסין בה כדי שתתחשב אשת ב' מתים אף דלא הוו קדושין מסורין לביאה דהרי אסורה ועומדת מדין צד אישות דהוי איסור שיש בו מיתה היינו משום דאביי אזיל לשיטתיה דס"ל דקדושין שאמ"ל הוו קדושין ולדעת ר"י אפשר דס"ל הכי ומשו"ה נפקא מינה דאפסקא הלכתא כאביי לענין זה דאם קדש חוץ משמעון דקדושי שמעון תופסין בה דקדושין שאמ"ל ה"ק וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין בר"פ האומר גבי ההיא דאמרי' התם דלר"י האומר התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום אפי' קדושי ק' תופסין בה דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק כלומר דחשבינן ליה כאומר התקדשי לי חוץ ממי שיקדשוך בתוך ל' יום וכתב הריטב"א שם דמסתברא דלא שייר כי אם לענין שיהיה קדושין תופסין בה בתוך הל' יום אבל אה"נ דאסורה לביאה אפי' בתוך הל' יום דכל היכא דאפשר למבצר משיורא בצרינן ואפי' הכי קדושין תופסין בה דהא קי"ל כאביי דקדושין שאמ"ל הוו קדושין עכ"ל הרי בהדיא דס"ל להריטב"א דבכה"ג נמי דאין איסור הביאה בא ע"י הקדושין אמ"ל חשיבי וה"ט דכל איסור ביאה דיש בה מיתה אין קדושין תופסין בה ולא דמי לחייבי לאוין דאין בהם מיתה דקדושין תופסין בה דבהכי ניחא דלא תקשי להריטב"א ז"ל ההיא דאמרי' בפ' השולח (דף מ"ג ע"א) אמר רבא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה ב"ח אינה מקודשת ע"כ דמשמע דאינה מקודשת מטעם שיור ואם איתא לס' הריטב"א הא לרבא דס"ל דקדושין שאמ"ל אינן קדושין אמאי הוצרך לטעם שיור תיפוק ליה דאפי' נימא דהמקדש חצי אשה מקודשת היינו דוקא משום דראויה לביאה לא כן בחציה שפחה וחציה ב"ח דמפני צד עבדות שבה אינה ראויה לביאה. אמנם לפי האמור א"ש דלא אמרי' הכי אלא באיסור אשת איש דהוא ממחוייבי מיתה משא"כ איסור שפחה לב"ח: