אור ברסלב

נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן ה

סימן ד

אם צריך שיכתבנו מדעת האיש המקד' והאשה המתקדשת ואם נכתב מדעתו ושלא מדעתה או מדעתה ושלא מדעתו מה דינו:

דין זה מפורש בפ"ק דקדושין (ד"ט ע"ב) אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת ור"פ ורב שרביא אמרי אינה מקודשת אר"פ אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי אימא טעמא דידהו דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה לשמה ושלא מדעתה ואימא טעמא דידי ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוי' בעינן דעת מקנה ע"כ:

ונראה ודאי דהדבר פשוט דכונת פלוגתייהו הכי הוי דלרבא לא בעינן כי אם דעת המקדש דוקא דומיא דגם דבעינן דעת הבעל דוקא ואפי' שלא מדעתה ולר"פ תרתי בעינן דעת המקדש ודעת המתקדשת דהכי ילפינן מה יציאה דעת מקנה בעינן אף הויה דעת מקנה בעינן ומה יציאה דעת בעל בעינן אף הויה דעת בעל בעינן דאין לומר דלר"פ דוקא דעת מקנה בעינן ותו לא כפשטא דסוגיא דא"כ אמתי לא אפליגו עיקר פלוגתייהו בכתבו מדעתה ושלא מדעתו דלרבא א"מ ולר"פ הויא מקודשת ועוד דמאי פריך שם תלמודא מתיבי אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת ב' מאי לאו שטרי אירוסין ממש דמשמע דר"פ מותיב להו לרבא ולרבינא ואם איתא מאי פריך ולדידיה מי ניחא הא מדעת ב' קתני וכמי כן נראה בהדיא בפ' הנושא דק"ב עלה דפריך תלמודא שם ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם וכו' מאי לאו שטרי פסיקתא לא שטרי אירוסין ממש כדרב פפא ור"ש דאתמר כתבו לשמה וכו' הרי דמוקי תלמודא מתניתין בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ ואם איתא דלר"פ לא בעינן כי אם דעת האשה א"כ לא אתייא מתני' כר"פ אם לא דע"כ לומר דלר"פ דעת ב' בעינן ובכן אתייא מתני' שפיר כוותיה וכ"כ הריטב"א בהדיא בחי' בסוניין וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחי' משם הרמב"ן. אך תמיהא מילתא טובא איך שום א' מהראשונים ז"ל לא ביארו דין זה כלל ועיקר בהיות דלא מלתא זוטרתי ה"א לומר דאם כתבי הסופר מדעתה ושלא מדעתו אינה מקודשת וכגון דא צריכה רבה ואיך לא היתה לבאר לא בדברי הרמב"ם בפ"ג מה' אישות ולא בשום אחד מהפוסקים ז"ל ובשלמא לקצת מהפוסקים ז"ל שבחרו טעם לפסוק כר"פ מטעמא דרב אשי אוקי למתני' דאין כותב שטרי אירוסין וכו' בשטרי אירוסין ממש בפ' הנושא הרי מפורש יוצא מתוך דבריהם דבעי לן דעת ב' לפשטא דמתני' דשטרי אירוסין דמוקמינן לה בשטרי אירוסין ממש אבל להרמב"ם וכיוצא שלא באו בתוך דבריהם ענין זה אמאי לא בארו דבעינן דעת ב' ואף דהרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מה' מלוה ולוה הביא למתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין ובכן נאמר דסמך למ"ש שם הרב מ"מ ז"ל שם כתב דשטרי אירוסין שכתב הרמב"ם ז"ל היינו שטרי פסיקתא כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' יע"ש. והעלה הר"ב ל"מ שם שדעת הרב המגיד ז"ל לפרש דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הך מתני' דשטרי אירוסין גבי דיני מלוה ולוה דדעתו דמתני' דשטרי אירוסין כשטרי פסיקתא יע"ש וצ"ע.

הן אמת דאעיקרא דמילתא הדבר ק' לשמוע להצריך לר"פ דעת שניהם דהא איהו יליף מגט ובגט לא בעינן כי אם דעת מקנה בלחוד והכא בקדושין דבעל קונה מהי תיתי לומר דבעינן דעת שניהם מאי דלא אשכחן בגט דסגי בדעת מקנה:

וכבר ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שתמה ע"ז ותי' וז"ל וי"ל דאי משום הקישה דגיטין בודאי בדעת האשה שהיא המקנה סגי אלא משום דכתיב כי יקח ודרשי' ולא שתקיח את עצמה ע"כ בעינן דעתו הואיל ובעינן דעתה דאי לא הו"ל כמקחת את עצמה עכ"ל

ותמיהא לי דכפי פשט דבריו נראה דכוונתו לומר דנהי דאי לאו דכתיב כי יקח לא הוה יליף מגט כי אם לאשה המקנה את עצמה אך מדכתיב כי יקח ע"כ נלמד מגט הכי מה גט בעי' דעת בעל אף קדושין כן ומה גט בעי' דעת מקנה אף קדושין כן ותרתי ילפינן מהקישה והדבר ק' דמאן לימא לן ללמוד בכי האי גוונא מגט בהיות דאפשר לומר דכיון דכתיב כי יקח ההקש לא בא ללמד כי אם שדעת בעל בעינן כמו גט והרי לעיל בסוגיין גבי מאי דת"ר כיצד בשטר כותב לה וכו' בתך מקודשת לי וכו' אמרי והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר כות' וכו' ומשני רבא התם מעניניה דקרא דכתיב כי יקח ולא כי תיקח עצמה ע"כ הרי שאף ע"פ שמהראוי היה ללמוד מגט דמה התם מקנה כותבו אף כאן מקנה שהיא האשה כותבה ומשום דכתיב כי יקח אמרי' דמה התם בעל כותבו אף כאן בעל כותבו בלחוד ולא אמרי' להצריך שהבעל יכתוב ויתן לה והיא תכתוב ותתן לו לקיים קרא דכי יקח והקשה דמה התם מקנה כותבו וכו' כי האי גוונא דבעינן דעת ב' מהאי טעמא. וי"ל דאה"ן דלר"פ דבעי דעת ב' ה"ה הכא בכתיבת השטר דאי ליכא אלא טעמא דכי יקח היינו מצריכין כתיבת ב' אבל לר"פ ס"ל דעיקר טעמא דשטר דכותבו הבעל הלכתא נינהו וכמסקנת הסוגיא ורבא הוא דאסיק אדעתיה לומר דטעמא הוא משום דכתיב כי יקח משום דאיהו אזיל לשיטתיה לענין דעת דדוקא דעת בעל בעינן דההקש הוא מבעל לבעל והיינו טעמיה משום דכתיב כי יקח דאי נקיש ממקנה למקנה חשיב כי תקח את עצמה דמעטיה קרא דנמצא דאיהו ס"ל דלעולם לא מצינן למילף דעת ב' כי אם דעת הבעל או דעת האשה וכמו כן הכא דכיון דכתיב כי יקח ע"כ הבעל כותבו דמבעל לבעל ילפינן:

ובכן מתוך דברינו מנח ניחא מאי דאיכא למידק דרב דאיהו ס"ל לענין דעת דמבעל לבעל עבדינן הקישא למ"ל לשנויי במילי אוחרי תיפוק ליה דהכי ילפי' מהקישא מיצאה והיתה דמבעל לבעל מקשינן אך עפ"י האמור לק"מ דאעיקרא דמילתא מאי דיליף רבא הקיש' מבעל לבעל היינו משום דכתיב כי יקח דבלאו הכי יקשה אמאי לא מקשינן ממקנה למקנה לומר דהאשה דהיא המקנה כותבו:

איברא דלעיקר תמיה ז הרשב"א ז"ל שתמה דלר"פ מאין הרגלים ללמוד מגט להצריך דעת ב' לע"ד דעת אחרת אתי בישוב הענין והיה בהקדים לעמוד בשורש דין זה לענין גט דקי"ל דבעינן שיכתבנו הסופר ויחתמו העדים מדעת הבעל וצוויו ובלא ציוויו הגט בטל וכמו שהיא ברייתא מפורשת בפ' מי שאחזו דף ע"ב ע"א די"ל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה להצריך שיכתוב הסופר בציווי הבעל כיון שנכתב לשמו ולשמה וראיתי דדבר זה נפתח בראשונים ואיכא פלוגתא דרבוותא בטעם הענין ועיקר פלוגתייהו תלוי בההיא דאמרי' בפרק המביא תניין דכ"ב ע"ב עלה דמתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו וכו' ופריך והא לאו בני דעת נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה ומשני והוא שיהיה גדול עומד על גביהם ע"כ והק' התוס' שם בד"ה והא לאו בני דעת נינהו וכו' וז"ל וא"ת ואכתי לאו בני שליחות נינהו ומאי מהני דגדול עומד ע"ג וי"ל דלא בעינן שליחות לכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והא דאמרי' לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לאו משום שליחות אלא דכשלא ציוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא עכ"ל מפורש יוצא מדבריהם דה"ט דבעי ציווי הבעל משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה דכיון דסתם אשה לאו לגרושין קיימא ואינו ברור בשעת כתיבה שעכ"פ תתגרש אשה זאת בגט זה לא יתנו לב כ"כ לכתוב לשמה ממש כי אם יכתבו סתמא וסתם לא מהני ואף באשה שזנתה תחת בעלה דמסתמא עומדת להתגרש מ"מ מי יאמר דעומדת להתגרש בגט זה אפשר שהבעל יכתבנו ע"י סופר אחר ובכן לא חשיב לשמה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפ"ק דזבחים ד"ה סתם אשה לאו לגירושין וכו' יע"ש:

והנה כי כן כפי סברתם לא בעינן שליחות לכתיבה דוכתב אסופר קאי ומעולם לא רמי רחמנא חיובא על הבעל לכותבו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו וכ"כ הר"ן ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם בסוגיין יע"ש אמנם התוס' והרא"ש ז"ל הביאו בשם ר"י ז"ל דס"ל דבעי' שליחות לכתיבה דוכתב דקרא אבעל קאי כפשטיה דקרא דמצוה על הבעל לכותבו או שלוחו ע"פ ציוויו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו ובכן הא ודאי לר"א דאמר ע"מ כרתי לא מהני כתיבת חש"ו אפילו גדול עומד ע"ג משום דלאו בני שליחות נינהו ומאי דפריך תלמודא והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגדול עע"ג היינו משום דס"ל דמתני ר"מ היא וס"ל לרב הונא דלר"מ בעינן כתיבה לשמה מדרבנן דגזרינן כתיבה אטו חתימה יע"ש:

ואיכא למידק לס' ר"י דכיון דאיהו סובר דלר"א וכתב דקרא אבעל קאי ובעינן שליחות לכתיבה כמו כן לר"מ בעינן שליחות לחתימה דתרווייהו מוכתב נפקי להו אלא דלר"א וכתב אכתיבה קאי ולר"מ אחתימה קאי וכמו דלר"א וכתב אבעל קאי כן לר"מ ואין לומר דהא לא שייך לומר בחתימה כיון דחתימה לא שייך הבעל כדי שנאמר עליה דבעל רמי רחמנא לחתום או שלוחו בגווייו דהא ליתא דאף בחתימה שייך ע"י הבעל דהא קי"ל בפרק המגרש דכתב ידו של בעל ועד אחד לר"מ כשר מן התורה ופסול מדברי סופרים דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר יע"ש וה"ט דמכשיר מדאורייתא משום דחתימת ידו חשיבה כמאה עדים וא"כ נוכל לומר לר"מ נמי דוחתם דקרא אבעל קאי כר"א בכתיבה ובכן בעינן שליחות לחתימה וכן נמי מתבאר עוד מתוך דברי הרשב"א ז"ל בחי' ומתוך דברי הרא"ש הנז' דהא בהא תלייא דאי כתיבה לר"א בעי' שליחות ה"ה לר"מ בחתימה ואי לר"מ לא בעי' שליחות ה"ה לר"א דבהכי ניחא לי מאי דתניא בפ' מי שאחזו (דף ע"ב ע"א) כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אף עפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו ונתנו לה הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ע"כ דפשטא דברייתא מוכח דכל שכתב הסופר או חתמו העדים שלא בצווי הבעל הגט בטל לגמרי והשתא אי איתא דלא בעינן שליחות לחתימה לר"מ יקשה לר"י דהך ברייתא כמאן היא דאי ר"א הא לא בעי חתימה לשמה ובציווי הבעל מדאורייתא ואי ר"מ הא לא בעי כתיבה לשמה כלל ואפי' נימא דהך ברייתא אתייא כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה דס"ל דוכתב דקרא אכתיבה וחתימה קאי וכדאמרי' בפ"ק דגיטין גבי מתני' המביא גט ממ"הי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ יע"ש עכ"ז לא אתי שפיר הואיל בחתימה לא בעינן שליחות אך אי בעי' שליחות לר"מ בחתימה שפיר אתייא ברייתא כר' יהודה דלדידיה בעינן שליחות לכתיבה ולחתימה:

וא"כ יח לתמוה לשיטת ר"י ז"ל דס"ל דר"ה דקא משני בגדול עע"ג מוקי מתני' כר"מ וסובר ר"מ דבעי כתיבה לשמה מדרבנן וע"כ ה"ט משום דגזרינן כתיבה אטו חתימה אכתי אמאי מהני אפי' לר"מ בגדול עע"ג הא בעינן שליחות בכתיבה מדרבנן גזירה אטו חתימה דהא ודאי דכשם דלענין לשמה גזר ר"מ כתיבה אטו חתימה הכי נמי לענין שליחות כמ"ש וצ"ת:

ולעיקר ס' ר"י ז"ל דס"ל דבעינן שליחות לכתיבה הכי קיימי בשיטא זאת שאר פוסקים וכמו שהאריך הר"ב מכתב מאליהו ז"ל בשער ה' ס"ה יע"ש וא"ל על ס' זו דמצריך שליחות לכתיבה מההיא דאמרי' בפ' המגרש (דפ"ז ע"א) עלה דמתני ה' שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פ' וכו' דקאמר ר"ל דה"ד כלל כגון שכתבו אנו פ' ופ' גרשנו והיתנו פ"ופ ופרכינן לר"ל נמצאו ב' נשים מתגרשות בגט א' והתורה אמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה וכו' ע"כ ואם איתא דוכתב דקרא אבעל קאי דמצוה בו לכותבו אמאי אצטריך תלמודא לאקושויי לר"ל מטעמא דקרא יתירה דלה ולא לה ולחברתה דמשמע דעיקר קרא דוכתב לה הב' אצטריך נמי למעט בכה"ג דה' שכתב בדרך כלל כר"ל והא ליתא דעיקר קרא יתירה דוכתב לה הב' אצטריך לבעל שכלל בגט א' לב' נשיו דל"מ. אך למעט ה' שכתבו בדרך כלל לא אצטריך כלל דתיפוק ליה דאפילו כתוב וכתב ספר כריתות בלחוד שפיר הוינא היינו ממעטין הא דכיון דפשטיה דקרא דוכתב אבעל קאי שהוא יכתבנו ומצוה בו מבשלוחו נמצא דע"כ חיובא רמי רחמנא על כל בעל המגרש שיכתוב גט בפני עצמו ולא שיכלול מגרש אחר עמו כדי שתתקיים מצות כתיבה בבעל עצמו לא כן בכה"ג בה' שכתבו כלל כיון דלא אפשר שתתקיים מצות כתיבה בכל חד וחד מהמגרשי' וא"כ אף בכותב ע"י שליח צריך שיכתוב השליח לכל חד וחד בפני עצמו ולא שיכלול את כולם בגט אחד דהא שליח דומיא דבעל המשלח בעינן וכשם שהבעל כותבו ע"כ כותב גט בפ"ע כ"כ בכותבו ע"י שליח ודוק:

ולדעת הסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר איכא למידק מההיא דאמרי' בפ' כל הגט (דכ"ט ע"א) דפריך תלמודא עלה דמתני' דהמביא גט בא"י וחלה הר"ז משלחו ביד אחר מהא דתנן אמר לב' תנו גט לאשתי וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא ומשני אמר אביי התם טעמא מאי משום בזיון דבעל ופרש"י ז"ל משום בזיון דבעל שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו בו רבים שאינו יודע לכתוב ע"כ ואם איתא דוכתב דקרא לאו אבעל קאי ולא מצוה דרמיא עליה הוא א"כ מאי בזיון איכא הא כמה בני אדם מצינו שכותבין דברים הצריכין להם ע"י אחרים אע"פ שיודעים לכתוב שלא להטריח נפשייהו ובשלמא אי וכתב דקרא אבעל קאי אין לך בזיון גדול מזה דודאי יאמרו שאינו יודע לכתוב שאילו היה יודע לכתוב לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד לה ע"י אחריני כיון שצריך שיכתבנו הוא או שלוחו והא קי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו:

ודע דנפקא מינה מהאי פלוגתא הנז' אי בעי' שליח כתיבה או לא לענין דינא דלדעת מ"ד דלא בעי' שליחות לכתיבה ולדידיה וכתב דקרא אסופר קאי אפשר לומר דגט א' שכתבוהו ב' סופרים ל"מ כפשטיה דקרא וכתב בל' יחיד דמשמע דא' יהיה הכותב וכיוצא לזה אמרי' בחולין (דף כ"ט ע"ב) תנינן תזבח שלא יהיו ב' שוחטין זבח א' תזבחהו שלא יהיה א' שוחט ב' זבחים הרי שמלשון תזבחהו שהוא המסורת לשון יחיד דריש שלא יהיו ב' שוחטין ז"א ואע"ג דרבנן שם דקי"ל כוותייהו פליגי עלה וס"ל דב' שוחטים ז"א היינו משום דאינהו דרשי המקרא דקרינן תזבחוהו לשון רבים ומשמע שפיר דב' שוחטים ז"א לא כן הכא דקרא דוכתב לשון יחיד הוא דודאי לכ"ע א' ולא ב' ומה גם הכא דמן הראוי הה דליכתוב קרא ויכתב לה ס' וכו' כיון דלא קאי אבעל ולא וכתב כיון שאינו מוסב לא על הבעל ולא על הסופר ידוע ומדשנא קרא וכתב לישנא דוכתב ש"מ דבא למעט שיכתוב א' ולא ב' אמנם למ"ד דבעינן שליחות לכתיבה ולדידיה וכתב אבעל קאי אם עשה הבעל ב' שלוחים לכתיבה שיכתבוהו בין ב' לית לן בה כיון דעיקר קרא דוכתב שהוא לשון יחיד קאי לבעל לצוות עליה לכותבו לא למעט כתיבת ב' סופרים ואין לומר דכשם דכשהבעל כותבו כותבו לבדו ג"כ שלוחו לבדו דהא ליתא שהרי ונתן בידה דכתיב שיתן הוא או שלוחו הכי נמי נימא דאי עשה ב' שלוחים לנתינה וציוה עליהם שיאחזו ב' בגט בשעה נתינה ולימטו גיטה גבה דלא מהני מטעם דלאו דומיא דמשלחם הוא דאיהו בלחודי' יהיב לה הא ודאי אין הדעת סובלתו דמה יתן ומה יוסיף אם נעשה השליחות בב' כל שלא היה שום הפרש וחסרון בעיקר הנתינה מנתינתם לנתינת הבעל ואע"ג דאמרי' בס"פ האומר דאם אמר לי' כולכם הוליכו דא' מוליך במעמד כולם ולא אמרי' שיאחזו הגט בין כולם ויתנהו לה דמשמע דנתינה ע"י ב' לא מהני דאי לאו הכי נימא דכיון הבעל להכי שיתנהו לה בין כולם ממש הא ליתא דודאי מסתמא אמדי' דעת הבעל דדעתו למאי דנהוג בעלמא שא' נותן ואין דרך לאחזו הגט בב' כדי ליתנו לה אמנם אפשר לידחות דאפי' שנאמר דאם עשה ב' שלוחים לנתינה בכה"ג דמהני לא דמי לעושה ב' שלוחים לכתיבה דשאני התם דמעשה הנתינה אע"פ שנעשית בב' לא חשיבה עשית לחצאין בין ב' כיון שהנתינה חשובה נתינה בלא סיוע א' לחברו דזה יכול לעשותה לבדו וזה יכול לעשותה לבדו ונמצא שעיקר הנתינה ע"י אחד והאחר חשבינן ליה כמאן דליתיה לא כן בכתיבה שנעשית בב' דחשיבה עשויה לחצאין בין ב' דכתיבה הא בלא הא לא סגייא וכיוצא לזה אמרי' וקי"ל לענין שבת דב' שעשו מלאכה אח' וזה יכול לעשותה לבדו וזה יכול לעשותה לבדו דפטורין דלא חשיבה שעשוה בשותפות בין ב' מטעם דהמלאכה נעשית ע"י האחד והאחר הו"ל כמאן דליתיה וכמו כן הכא גבי נתינה דעיקר הנתינה נעשית ע"י האחד והב' הו"ל כמאן דליתי' לעיקר הנתינה דאין סיועו עולה כי אם לקיים תנאו של בעל שציוה לעשות כן:

ברם יש להביא ראיה לומר דלמ"ד דבעי' שליחות לכתיבה לא איכפת לן אי נעשית ע"י ב' סופרים שהרי כתבנו לעיל דלמ"ד בעינן שליחות לכתיבה לר"א ה"ה נמי לר"מ דבעינן שליחות לחתימה דוחתם דקרא קאי אבעל שהוא יחתום או ע"י שליחות העדים ומלבד מה שהוכחנו לעיל. עוד ראיתי הדבר מפורש בדברי התוס' בפ"ק דגיטין (ד"ט ע"ב) בד"ה אע"פ וכו' שכתבו כן בהדיא בשם ר"י ז"ל יע"ש ואם איתא דלא מהני ב' שלוחים מ"ט דלא דמי למשלחם שהוא א' א"כ איך אמרי' לר"מ דהחתימה אפשר לעשותה ע"י עדים מדין שליחות הרי החתימה ע"י ב' ולא דומיא דמשלחם הוא ואף דהחתימה אי אפשר בלאו הכי דאין דבר שבערוה פחות מב' מ"מ נימא דמהאי טעמא שא"א לעשות השליחות בא' ל"מ ע"י חתימת העדים כי אם ע"י הבעל ואין לומר דא"כ גם למ"ד דלא בעינן שליחות בכתיבה לא נפסול כתיבת ב' סופרים מטעם דכתיב וכתב לשון יחיד שהרי לר"מ דס"ל דוכתב וחתם הוי לא בעינן שליחות לחתימה דוחתם אעדים קאי וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש והרשב"א ז"ל ואעפ"י דוחתם הוא ל' יחיד קאי לב' עדים וכ"כ נימא בכתיבה לר"א דוכתב לשון יחיד לאו דוקא דהא ליתא דהא ודאי דלמ"ד לא בעי' שליחות לר"מ וחתם דקרא לא קאי לא על הבעל ממש שמצוה שהוא יחתמנו ולא על העדים כי אם קאי על הבעל והכונה לומר שהוא יחתום עדים בדבר ע"י וע"פ ציוויו וכדרך לישנא דתלמודא בכמה דוכתין שמכנה הכתיבה והחתימה בבעל ואיננה ע"י הבעל כי אם כיון שנעשית ע"פ על שמו תקרא כדרך לשון ב"א שמכנים הכתיבה לבעל הדבר ואל יקשה לך דא"כ לר"א נמי נימא הכי דוכתב הכונה הוא שהבעל יעשה לסופר לכתוב ע"פ ציוויו דהא ודאי כל שאפשר לפרש הכתוב כפשטיה דקאי על הכותב ממש ולא לפרש קרא בלשון ב"א ש"ד אלא דלר"מ דלא אפשר כיון דאין דבר שבערוה פחות מב' ואי אמרי' דקאי לעדים לא אפשר ע"כ צריך לומר הכי:

וראיתי להר"ב ח"מ בסי' ק"כ שכתב כן גבי הך דינא דאמר לי' כתובו גט לאשתו דא' כותב בשביל כולם דאם רצה לכתוב ב' מהם הגט בטל דוכתב משמע לשון יחיד א' ולא ב'. ולעד"ן דלא אמרה הרב ז"ל אלא לדעת רוב הפוסקים דס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבה כמ"ש אבל לדעת הסוברים דבעינן שליחות לכתיבה לא אמר וכמ"ש והכי דייק לשון הרב שהיה בנותן טעם דוכתב דקרא בל' יחיד דאילו למ"ד וכתב אבעל קאי אי שייך למפסל הוא משום דבעינן יחיד דומיא דבעל המשלח וליכא ובכן סרו מעל הרב הנז' כל תלונות הרפ"ח בסי' ק"כ על דין הנז' כמבואר למעיין בדבריו ע"פ האמור:

והרב בפר"ח שם הביא ראיה לסתור דינו דהא ונתן כתיב בלשון יחיד ומצי הבעל למעבד ב' שלוחים ליתנו לידה ע"כ. ודבריו תמוהים דמאין מצא שהבעל ממנה ב' שלוחין לנתינה ושיתנו ב' כאחד ממש באחוז הגט גם שניהם דמסוגיין דהאומר אין משם ראיה כי אם לעשות ב' שלוחין להוליכו במעמד ב' ובכן ל"ד לגט שנכתב בין ב' לחצאין ואפילו את"ל דהדין כן בנתינה עכ"ז ליד כמ"ש דשאני נתינה דאפי' ב' נותנין כאחת לא חשיב אלא נותן א' והב' כמאן דליתיה:

ועוד הביא הרב הנז' ראיה לסתור ממאי דמבואר בסוגיין דפ' המביא תניין דחש"ו מצו למכתב טופס וסופר א' יכתוב תורף ואם איתא דב' סופרים ל"מ למכתב גט אחד ליגזור א' טופס וא' תורף אטו ב בתורף ע"כ. ולע"ד אחרי התאבקי בעפרות רגליו אינה ראיה חותכת שהרי לשיטת ב' הפי' שכתב מרן הב"י ז"ל בסי' קכ"ג בפי' הסוגייא שם הדין יוצא דחש"ו כותבין טופס אע"פ שאין גדול עומד ע"ג דלא גזרינן טופס אטו תורף משום דכתיבת חש"ו הויא מילתא דלא שכיחא כלל לא גזרו בה רבנן אפי' לכתחלה וא"כ ה"ה דלא גזרינן אטו ב' בתורף כיון דעיקר מציאות כתיבת חש"י בטופס ותורף בגדול מלתא דלא שכיחא הוא ואף לדעת פי' הג' שכתב מר"ן הב"י ז"ל שם שהיא דעת הרמב"ם ז"ל דאינו מכשיר אפילו בתופס אלא אם כן גדול עע"ג דגזרינן טופס אטו תורף יש לומר דהינו טעמא דלא גזרינן א' טופס וא' תורף אטו ב' בתורף משום דליכא למטעי מכתיבת טופס בחש"ו ותורף בגדול דכיון דרואים העולם שאין חש"ו כותבים בלא גדול עע"ג הם אומרים שעיקר הכתיבה של הטופס חשיבה ככתיבת הגדול שעמד ע"ג שהוא עשאה כתיבה מעלייא והחש"ו הכותב הו"ל כמאן דליתיה ולא חשבי להו אינשי כי אם כקולמוס בעלמא שכותב הגדול על ידו ולא אתו למטעי בכתיבת התורף בשנים אלא דלפי זה צ"ל דגדול העט"ג לכתיבת התופס הוא עצמו כותב התורף ונמצא כאילו הוא כותבו כלו לעיני כל ישראל ולפי מה שכתבנו בדרך הקד"ים דלמ"ד דבעי' שליחות לכתיבה ליתיה להך דינא דב' סופרים אתי שפיר עוד דאי משום דעת הרמב"ם דמצריך עומד ע"ג בטופס הא איהו ס"ל בעלמא דבעי' שליחות לכתיבה וכמו שהעלה הר"ב מכתב מאליהו בסי' הנז' יע"ש וכן העלה מהרש"ך ז"ל בביאורו לה' גיטין בפ"ג דין ט"ו יע"ש:

איך שיהיה נמצינו למדין דדין זה דבעי' שיצוה הבעל לסופר לכתוב במחלוקת שנוי דאיכא מ"ד דטעמא משום דבעינ' שליחות ואיכא מ"ד דטעמא משום דכל דלא ציוה הבעל לא חשיב לשמה:

וראיתי להר"ן ברפ"ק דגיטין דכתב עלה דאמרי' בתלמודא אמר רבא משום דאין בקאין לשמה וז"ל וא"ת מ"ש לשמה דאין בקיאין משאר ה' גיטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה וכו' וצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו עכ"ל וא"ל דלפי מ"ש דס"ל להר"ן דלאו משום שליחות הוא אלא מטעם דלא חשיב לשמה כל שלא ניכת' בציויי הבעל א"כ מאי ק"ל מהך דינא דצריך שיאמר לסופר כתוב וכו' דאמאי בקיאי ביה טפי מדין לשמה הרי הך דינא בכלל אין בקיאין לשמה דקאמר רבא וכלל דלשמה קאמר וכל הנמשך ממנה וצ"ת:

ומעתה ניתנה ראש למאי דאתן עלה דהא ודאי לדעת הסוברי' דלא בעינן שליחות לכתיבה וה"ט דציווי הבעל משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה אלא סתמא אתי שפיר לרב פפא דמצריך דעת המקדש והמתקדשת משום דבלאו הכי לא חשוב לשמה כיון דלכ"ע בעינן בשטר קדושין לשמו ולשמה והואיל ביד ב' לעכב בקדושין כל שלא נכתב מדעת ב' אע"פ שהסופר מכוין לכתוב לשמה א"מ דדילמא לא תתרצה היא להתקדש או הבעל לא יתרצה לקדשה ואפי' את"ל שירצה לקדש אפשר שלא ירצו לקדש בשטר ואף אם ירצו לקדש בשטר אפשר שירצו לקדש בשטר כתוב מסופר אחר וא"כ נמצא דלא חשיבה לשמה אלא סתמא ובכן תימא להרשב"א זלה"ה דאיהו ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבה וטעמא דציווי הבעל משום לשמה היא וכמ"ש לעיל משמו איך תמה על ס' ר"פ דמצריך דעת ב' והוצרך לומר טעמא משום לא יקח וכו' בהיות בדבר טעם כעיקר דה"ט משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה כמ"ש:

הן אמת דתמיהא הלזו חיילה בכולל לכל מי שהוא סובר דטעמא דציווי הבעל משום לשמה דפשטא דסוגייא לא אזלא הכי שהרי לא מצאנו ידינו ורגלינו לדעת רבא ורבינא דסברי דלא בעינן כי אם דעת הבעל דהא לא חשיבה לשמה בלא דעתא דמי ימר שתתרצה להתקדש לאיש זה ובשטר של סופר זה וחשיב סתמא כמ"ש. ועוד דאפי' לר"פ דמצריך דעת ב' מפשטן של דברים נראה דטעמא דציווי הבעל בגט לחודיה קאי ולא נגע ולא פגע בדין לשמה כלל דאי משום לשמה אמאי אצטריך לומר דטעמא דידיה הוא משום דמקיש ממקנה למקנה תיפוק ליה דאף דלא מקשינן הכי כי אם מבעל לבעל כרבה עכ"ז בעינן דעת משום לשמה ועוד דאעיקרא דמלתא אמאי אצטריך להביא הקישה דויצאה והיתה לענין זה כאילו דין אחר אמור בגט מלבד דין לשמה ואנו כן דהיא היא נמצא דכילה סוגייא לא אזלא לדעת הסוברים משום לשמה אך לדעת הסוברים דציווי הבעל משום שליחות אתרבוי סוגייא אזלא על מכונה דמשום הכי הוצרכו להיקשה דויצאה והיתה לדין זה מחדש דלא ראי זה כראי זה והא כדאיתיה והא כדאיתיה אלא דרבא ס"ל דמבעל לבעל מקשינן משום דכתיב כי יקח ולא כי תקח את עצמה ור"פ ס"ל דממקנה למקנה מקשינן העיקר וגם מבעל לבעל דתרויהו הו בעינן משום דלא ליהוי כי תקח את עצמה בהיות דבעינן דעת ולא מצריכנן כי אם דעתה ורחמנא אמר כי יקח ולא כי תקח וכמ"ש הרשב"א זלה"ה כנז"ל.

ואל תתמה דאף למ"ד משום שליחות מאין הרגלי' ללמוד מהיקשה דבעי' דעת ב' כיון דעיקר ציווי הבעל בגט הוא משום דחיובא רמי אבעל שהוא יכתבנו ומכשרינן בשליח משום דשלוחו של אדם כמותו וא"כ אף באנו ללמוד לש"ק אין ללמוד על דבעינן דעתו אם כתבו ע"י שליח כי אם על עיקר קרא דמצוה רמי ליה רחמנא לבעל לכותבו וא"כ אם אנו לומדין להצריך דעת ב' נמצא דמצוה רמי רחמנא על המקדש והמתקדשת דליכתבו השטר בין ב' לחצאין ובכן בכותבין ע"י שליח צריך דעת ב' וזה תימא שהרי כתבנו בשם הח"מ דב' סופרין שכתבו גט א' דהגט בטל ובדין קדושין כלפי לייא דאדרבא מצוה עליהם לכותבו בין ב' האיש והאשה. שע"פ דרך הקדי"ם לק"מ שהרי כתבנו לעיל דמ"ד בעינן שליחות ויכתב דקרא אבעל קאי ליתיה להך פסול דב' סופרים ושפיר מצינן למימר דרבי לן רחמנא בשטר קדושין דעל ב' לכותבו ובכן הסופר כותבו מדעת ב' משום שליחות. ולרוחא דמלתא דלא נדחוק נפשין ליישב הסוגייא אליבא דמאן דאמר בעינן שליחות לאמר דילפי' דחיובא רמי רחמנא לכתוב ש"ק ע"י ב' עלה על דעתי דעת אחרת מלבד דרך הרשב"א זלה"ה והיה בהניח הנח"ה סובר"ת דלמ"ד כתיבה משום שליחות אתרבאי אינו מכחיש ס' זאת דכל שאינו נכתב בציווי הבעל לא חשיב לשמה שהוי טעם זה מתבאר בהדיא בסוגייא דריש זבחים אלא דאינהו סברי דבעינן שליחות ונפקא מינה לכתיבת חש"ו והנה כי כן י"ל בהדק הטב בלשון הזהב של התלמודא דנקט כתבו לשמה ושלא מדעתה דלמה ליה לתלמודא לומר כתבו לשמה הא מלתא דפשיטא דפלוגתייהו בכתבו לשמה ואין הדבר צריך לאומרו אלא הכונה לומר שאע"פ שמכתיבה שלא מדעתה נמשך דחשיב שלא לשמה אפילו כתבו בפי' לשמה הכא מיירי שכתבו לשמה ושפיר חשיב לשמה גמורה וכגון ששדכו מקודם לכן דבהכי חשיבה לשמה אפילו שלא מדעתה דכיון ששדכו מקודם להתקדש עמו קיימא ולא חיישי' שמא חזרה בה דטב למיתב טן דו וכו' וגם אין לומר דלא חשיבה לשמה מטעם דמי יימר שתתרצה להתקדש בשטר דלמא תרצה להתקדש בכסף כיון דהבעל הרי ציוה לכתוב השטר וגילה דעתו שרצונו להתקדש בשטר שוב אין להסתפק שלא יהיה חשיב לשמה דהא אם תקפיד היא להתקדש בכסף היינו משום דלימטיה לה הנאה והא ודאי כיון שהבעל רצונו לקדשה בשטר הוא יתן לה שום כסף בדרך תנאי ועיקר הקדושין יהיה בשטר וגם אין לומר דמי יימר שתרצה בכתיבה זה השטר ע"י סופר דהא ליתא דכיון דלאו עלה דידה רמיא שכר כתיבת השטר אין הדעת סובלתו שהיא תקפיד ע"ז דמה לי סופר זה ומה לי סופר אחר דכיון שהבעל נותן שכר וכדגרסי' במתני' דאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' והחתן נותן שכר א"כ לדידה יהיה הסופר מי שיהיה לא איכפת לה וכיון שכן נמצא דבהיות שם שידוכין והשופר מכוין לכתוב לשמה חשיבה לשמה אפי' שלא מדעתה כיון דמדעתיה דבעל קא כתיב ומשום הכי ס"ל לרבא ולרבינא דמקודשת וקאמר ר"פ דהיינו טעמייהו דמקשינן מבעל לבעל דמה התם דעת בעל בעינן דכתיב וכתב שהוא יכתבנו או שלוחו אף ה"ה דעת בעל בעינן דוקא דעליה דידיה רמיא כתיבת השטר או אחר בשליחותו אבל דעתה לא בעי' ור"פ ור"ש ס"ל דא"מ דאינהו סברי דממקנה למקנה מקשינן ומה התם על הבעל המקנה לכותבו או שלוחו אף הכא על האשה שהיא המקנה לכותבו או שלוחה ובכן אף ששדכו תחילה והרי איכא לשמה גמורה מ"מ כל שהוא שלח מדעתה ל"מ דבעינן שתעשה היא בפירוש שליח ידוע ולדעת ר"פ לאו דוקא דעתה אלא אף דעתו דבעל אפילו בשדכו מקודם אלא דבשדכו בעינן דעתא דידה משום שליחות ולא משום להתחשב לשמה אבל דעת הבעל אינו משום שליחות אלא משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה דנהי דשדכו ולקדושין קיימי מ"מ הרי לא חשיב לשמה דמי יימר שירצה הבעל לקדשה בשטר ולא באחד משאר דרכי הקדושין ועוד דמי יימר שיתרצה בכתיבת זה הסופר כיון דעליה דידיה רמיא שטר השטר.

והנה כי כן יצא לנו לדעת זאת דאם לא שדכו לכ"ע בעינן דעתו ודעתה דבלאו הכי לא חשיב לשמה כלל כיון דלא נודע בשעת כתיבה אי קיימי להתקדש ועפ"י זה יתישב אצלי מה שהקשו התוס' בסוגיין דפ' הנושא דאמרי' התם איל רבינא לר"א דברים הללו ניתנו ליכתב או"ל ניתנו ליכתב א"ל לא ניתנו ליכתב אתיביה אין כותבין שטרי אירוסין וכו' מאי לאו שטרי פסיקתא לא שטרי אירוסין ממש וכדר"פ ור"ש וכתבו התוס' שם בד"ה רבא ורבינא וז"ל תימא דלרבי' דאמר מקודשת מבעי ליה לאוקמי' לההיא דאין כותבין בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קא מבעיא ליה לעיל ניתנו ליכתב או לא תפשוט לה מהך ולפי דרך הקדים יתיישב שפיר דרבינא ספוקי מספקא ליה משום דממתני' לא מצי למיפשט דאיכא למדחי ולמימר אגב דוחקא דמתני' מיירי בשלא שדכו ומשום הכי בעינן דעת ב' דבלאו הכי לא חשיב לשמה לכ"ע אף דפשט דמתני' לא משמע הכי הן מצד דסתמא קתני מתני' אין כותבין והן מצד דכיון דלגבי דעת המקדש דקתני מתני' דאין כותבין אלא מדעתו ע"כ מיירי לדעת רבינא בין שדכו ובין לא שדכו אי משום דלא חשיב לשמה אי משום דבעינן שליחות וליכא הכי נמי לגבי דעת האשה דקתני דאין כותבין של"מ ל"ש בין שדיך ללא שדיך דבהכי ניחא מאי דלא משני תלמודא בסוגיין דקדושין כי היכי דלא תקשי ליה לרבינא מתני' דאין כותבין וכו' דמיירי בלא שדכו דלכ"ע דעת ב' בעינן דבלאו הכי לא חשיב לשמה:

שוב ראיתי דמלבד דדרך זה מצד עצמו בדוחק נאמר יתר על כן אעיקרא דמלתא דרך זה לא יגהה מזור כלל לדעת ר"י ז"ל שהרי מדברי ר"י שכתבו התוס' בשמו בפ"ק דגיטין (ד"ט ע"ב] בד"ה אע"פ נראה דס"ל דאפי' בלא ציווי הבעל חביב לשמה כל שכוונו לשמו ולשרה דאל"כ מה ראיה מייתי לומר דלר"מ בעינן שליחות לחתימה מהך דתניא צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו כיון דמצינן למימר דה"ט דבלא ציווי הבעל לא חשיבא חתימה לשמה וגם הלום ראיתי שאף דרך הראשון בדברים הנתנין למעלה ליישב הסוגייא לדעת מ"ד ציווי משום שליחות אתרבאי ע"פ יסודו של הרשב"א דלא ליהוי כי תיקח את עצמה אף גם זאת איננו שוה לי בהיות דלמ"ד בעינן דין שליחות נמצא דבר הלמד מהקישה דויצאה והיתה לשטר קדושין דעל ב' לכותבו או שלוחם בציווים והדבר ק' דאעיקרא דמלתא קרא דכי יקח דממעטינן ולא שתקה מעצמה הביאנו לומר דילפינן דעת ב' מהקישה מטעם דכל מלתא דמצטרך לקידושין הנעשה ע"י האשה חשיב כי תקח את עצמה ול"מ וא"כ איך אפשר לומר דרבי רחמנא דליכתוב האשה חצי השטר והרי נמצא אותו חצי השטר נעשה על ידה לגמרי וחשי' כי תקח את עצמה ואין לומר דדבר הלמד מהקישא הוא שיכתבו ב' שטרות אחד האיש וא' האשה לקיים בעל ומקנה בגט והא ליתא דכה"ג ל"מ דספר א' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים כדקי"ל לענין גט ומסתמא דינא הכי גבי שטר ודא ודא אחת היא והך דינא איתיה אפי' בב' שטרות שלמים וכמו שכבר נאריך בפרט הלז במקומו בס"ד ועוד דא"כ נצטרך לכתוב אפי' בכותבין ע"י סופר בשליחותם ב' שטרות דכוותייהו דמשלחים דאם באו לכתוב הם עצמם כותבין שנים ובכן לא שייך למילף משם כי אם שעל הבעל לכתוב או על האשה וכ"כ נמי לא שייך בכותבין ע"י שליח דנבעי דעת ב' מטעם דלא הוי היא מקחת עצמה כיון דעיקר דין ציווי הבעל בגט אין החיוב על הציווי כי אם על הכתיבה עצמה ולא שייך למילף מגט כי אם על הכתיבה לא על הציווי:

אשר ע"כ נלע"ד לומר דמאי דס"ל לר"י ז"ל דבעי שליחות לכתיבה לר"א ושליחות לחתימה לר"מ לאו משום דס"ל דוכתב לר"א או וחתם לר"מ אבעל קאי שעליו לכותבו ולחתמו אלא היינו טעמא דוכתב או וחתם קאי לבעל ולא קאי לבעל לגמרי אלא הכונה לומר שהוא יעשה לסופר לכתוב ע"י וע"פ ציוויו או שהוא יחתום עדים בדבר ע"פ ציויו והואיל ומידה בתורה להיות מעשה כעושה כינה הכתוב הכתיבה והחתימה על הבעל אף שאיננה ע"י הבעל דעל שמו נקרא בהיות שע"פ ציוויו נעשים כמו שכתבתי לעיל שכן דרך ב"א לכנות הכתיבה והחתימה על בעל הדבר המצוה לעשותה וס"ל לר"י דבעינן דין שליחות לכתיבה וחתימה אף דלא רמי רחמנא שום מצוה לעשותה ע"י הבעל דמדשינה לן קרא ודיברה תורה כלשון ב"א שמכנין הכתיבה והחתימה על בעל הדבר ולא קאמר קרא בפי' ויצוה לכתוב או לחתום ש"מ דקפיד רחמנא שהציווי שיצוה הבעל לכתוב או לחתום יהיה על האופן שיחשב כאילו הוא כותבו או חותמו אף שאין עליו לכותבו ולחותמו ובכן ע"כ צ"ל דבעי' שיצוה לכתוב ע"י מי שהוא בר שליחות באופן שכתיבה יחשב לאיש ההוא כאילו הוא כותבו וחותמו לאפוקי חש"ו וכיוצא דלאו בני שליחות נינהו ובכן נמצא דעיקר קרא לענין גט היינו שיכתבהו הסופר ע"פ ציוויו ומעולם לא רמי חיובא על הבעל לכותבו וא"כ א"ש לר"פ דמצריך בש"ק מדעת שניהם דיליף מהקישה דמה יציאה בעינן ציווי הבעל מגזירת הכתוב ה"נ בהויה ומה התם בעינן דעת מקנה אף הכא בעינן דעה מקנה שהיא האשה דשפיר אפשר למילף תרתי כיון דעיקר דין גירושין אינו אלא על הציווי ולא על המעשה שהבעל יעשה בעצמו והיינו טעמא דר"פ דיליף דבעי' דעת ב' משום דבלאו הכי חשיב מקחת את עצמה כמו"ש הרשב"א:

ובכן א"ש דלר"מ נמי בעינן דעתה בחתימה בשטר קדושין אף דלא שייך חתימה בה כדי שנאמר דלבעי דעתה משום שליחות כיון דלענין גט לאו משום דעל הבעל לחתום ה א דבעינן דעתו כי אם כך היתה גזרת הכתוב שיצוה לעדים לחתום וה"ה באשה בש"ק דילפינן מיניה דהא ודאי מלתא דפשיטא הוא דלר"פ ה"ה לר"מ בעינן דעתה דחתימה והכי מפורש בסוגיין דפ' האיש מקדש (דף מ"ח ע"א) דאמרי' התם עלה דתניא התקדשי לי בשטר ר"א אומר א"מ ור"א אומר מקודשת וכו' ומוקמינן לה שקדשה בשטר שכתבו וחתמו לשמה ושלא מדעתה ופלוגתייהו בפלוגתא דרבא ור"פ דר"מ סבר כר"פ דבעינן דעתא ומשום הכי סבר דא"מ ע"כ הרי בהדיא דלר"פ לר"מ בעינן חתימה מדעתה וע"פ קוטב הקדמתינו א"ש כדכתיבנא:

ובהכי נימא מה שהקשינו לעיל מההיא ד"ה שכ' כלל בתוך וכו' דלק"מ דלא רמי רחמנא מצוה על הבעל לכתוב בעצמה לכשנלמוד לומר שלא יכלול אחר עמו. וכמו כן עפי"ז תיישב אצלי מאי דהוה ק"ל למ"ד בעינן שליחות לכתיבה דא"כ לר"א איך ס"ל דע"מ כרתי בלא ע"ח הא כיון דוכתב אבעל קאי הכי קי"ל בפ' המגרש דכתיבה דבעל חשיבה חתימה לר"מ ולר"א לדעת הרי"ף דס"ל דע"מ או ע"ח כרתי וכמו שמבואר אצלנו דין זה באורך וא"כ נמצא דבהיות דרמי רחמנא חיובא על הבעל לכותבו נמצא דבכתיבתו איכא עדות מוכיח מתוך הגט ובכן נהי דיכול לכותבו ע"י שליח מ"מ דכוותיה דבעל בעיא דבכתיבתו איכא עדות מוכיח מתוך הגט וכ"כ בכותבו ע"י שליח נבעי ע"ח כי היכי דליהוי עדות מוכיח מתוכו אך ע"פ הדרך הקדי"ם ישנו מן הישוב דלכ"ע וכתב דקרא לאו אבעל קאי ממש שהוא. יכתבנו.

איך שיהיה נמצינו למדין שלדעת ר"י ודעמיה דסברי דכתיבה בצווי הבעל מדין שליחות אתרבאי סוגיא אזלא כוותייהו ע"פ הדרכים הנאמרים אך למ"ד דציווי מדין לשמה אתרבאי סוגיין לא אזלא כוותייהו כלל כמ"ש לעיל והדבר צ"ת. ולענין דינא מיהא נפקא מינה בין ב' הסברות דלדעת ר"י ודעמיה ש"ק שכתבו חש"ו בין לרבינא ורבא דבעינן דעת בעל דוקא ובין לר"פ פסול בכל ענין הוי מכיון דבעינן דין שליחות וליכא ולמ"ד ציווי מדין לשמה אתרבאי כשר בגדול עומד ע"ג כדין גט:

ולענין הלכה הרי"ף והרמב"ם ור"ח פסקו כר"פ ור"ש אמנם בעל ה"ג פסק כרבא ורבינא וכתבו הפוסקים זלה"ה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נקיטי לחומרא ואם נכתב שלא מדעתה דנין אותה ספק מקודשת.:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה