אור ברסלב

נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן ד

סימן ג

אי בעינן שיכתבנו לשם האיש המקדש ולשם האישה המתקדשת:

זה פשוט בקידושין (דף ט' ע"א) בעי ר"ל ש"ק שכתבו שלא לשמה מהו וכו' בתר דבעיא הדר פשטא הוה ליציאה מקשינן דאמר קרא ויצאה והיתה ע"כ ודין זה מוסכם מכל הפוסקים דודאי בעינן שיכתבנו לשמה כדין גט:

ודע דעיקר דין זה דאמרי' בין לענין גט בין לענין שטר קדושין דבעי' כתיבתו לשמה הוא למאי דקי"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי ולדידיה וכתב דקרא אכתיבת הגט קאי ולפיכך בעינן כתיבתו לשמה אבל לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי לדידיה וכתב דקרא אחתימת עדים קאי ולפיכך דוקא חתימת העדים בעינן לשמה אבל שאר כתיבת הגט לית לן בה וכדאמרי' פ"ק דגיטין (דף ג' ע"ב) אמר ר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר ע"כ. ואיכא למידק ע"ז מהא דאמרי' בגיטין (דף כ"ד ע"ב) תנא דבי ר"י לא זה שנכתב שלא לשם גירושין אלא וכו' מ"ט אי כתב ונתן ספר כריתות בידה הוה אמינא למעוטי היאך קמא דלא עביד לשם כריתות וכו' ע"כ. מפורש יוצא מהך סוגייא דאי הוה כתיב ונתן ספר כריתות בידה בלבד עכ"פ ממעטינן גט העשוי להתלמד שלא לשם גירושין ממשמעותיה דס' כריתות וא"כ איך מכשיר ר"מ במצאו באשפה כיון שאפשר שנכתב שלא לשם גירושין דנהי דלר"מ נה לשמה דכתיב בקרא אחתימת הגט קאי מ"מ ממשמעותיה דקרא דקאמר וחתם לה ס' כריתות משמע שיחתום ספר הנעשה לשם כריתות ועוד י"ל ע"ז דלר"מ לא בעי' כתיבה לשמה כלל מההיא דאמרי' בקידושין (דף מ"ח ע"א) התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וח' אומרים שמין את הנייר וכו' ומשני הכא במאי עסקי' כגון שקדשה בשטר קדושין שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי ור"א לטעמיה דאמר עידי מסירה כרתי וכו' ואב"א כגון שכתבו שלא לשמה ובדר"ל קא מפלגי דבעי ר"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו וכו' מר אית ליה לדר"ל ומר לית ליה לדר"ל ע"כ, והדבר תימא דאיך אפשר לומר דטעמיה דר"מ דאמר אינה מקודשת הוא משום שנכתב שלא לשמה כיון דלר"מ אפי' בגט לא בעי לשמה בכתיבה דאפי' מצאו באשפה כשר:

ואשר אני אחזה ליישב לזה הוא דמאי דמוקי תלמודא כגון שכתבו שלא לשמה לאו היינו כתיבת השטר בלבד אלא היינו שכתבו וחתמו של"ל ומשום דחתימה גם הוא בכלל כתיבה אפקיה בלשון כתיבה ובכן א"ש דמשום הכי קאמר ר"מ דאינה מקודשת משום דנכתב ונחתם של"ל וכדר"ל דלדידיה חתימה לשמה בעי' וליכא ור"א דאמר דמקודשת אע"פ שנכתב של"ל ולדידיה כתיבה לשמה בעי' דהא דש"ק לא בעי' משום דלית ליה לדר"ל ואל תתמה איך קרינן לחתימה בלשון כתיבה למאי דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי ולדידיה וכתב דקרא ר"ל כתיבה ולא חתימה דמ"מ היינו דוקא בלשון קרא אבל בלשון בני אדם ובלשון משנה ובלשון תלמוד חתימה בכלל כתיבה וכמו שהעלה הר' בפר"ח ז"ל בקונטריסיו על הל' גיטין סי' ק"כ ס"ק ח"י לענין הדין דודאי בלשון ב"א ובלשון תלמוד חתימה בכלל כתיבה קרי לה והוכיח הדבר ברוח מבינתו בראיות ברורות דבכמה דוכתין בתלמוד מזכיר לכתיבה וחתימה בלשון כתיבה ועל קוטב דין זה דן הרב ז"ל שם לומר דהאומר כתבו גט לאשתי רצונו לומר כתבו וחתמו וכותבין וחותמין אע"פ שלא אמר וחתמו דבכלל כתיבה חתימה יע"ש:

איברא דאיכא למידק ע"ז למה תקינו חז"ל שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ואמרי' בריש המביא תנין דאם אמר בפני נכתב ולא אמר בפ"נ פסול לרבא דאמר דנתקן משום דלא בקיאי לשמה כיון דבלשון בני אדם חתימה הוי בכלל כתיבה כשיאמר השליח בפני נכתב אית ליה דייו דממנו נשמע שבפניו נכתב ונחתם כל זמן שלא אמר בפירוש שלא נחתם בפניו:

והנה בגיטין (ד"ד ע"א) אמרי' דאפילו לר"א דאמר עידי מסירה כרתי ולדידיה לא בעינן חתימה כלל היכא דאיכא עדים בעינן שיחתמו לשמה דלא ליהוי כמזויף מתוכו דאמר ר' אבא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש"י ז"ל במזוייף מתוכו שחתם עליו קרוב או פסול או שלא לשמה ע"כ ודין זה פסקוהו כל הפוסקים דודאי בפי' מדרבנן חתימה לשמה משום דילמא אתו למסמך עלייהו בעדי חתימה בלא עדי מסירה:

והנה כי כן יש להסתפק בש"ק דקי"ל דבעינן כתיבתו לשמה אי בעינן שאם חתמו עדים בו שיחתמו לשמה כדין גט. ולכאורה נראה להביא ראיה מסוגיין דהאיש מקדש הנז' דגט ושטר קדושין שוין בזה ממאי דמוקי תלמודא פלוגתייהו דר"מ ור"א בשטר שכתב שלא לשמה וקא מפלגי בדר"ל דמר אית ליה לדר"ל ומר לית ליה לדר"ל דאם איתא דשטר קדושין למאי דקי"ל כר"ל לר"א לא בעי' חתימה לשמה כלל אפי' מדרבנן למה הוצרך תלמודא לאוקמי לדר"ל בפלוגתא דתנאי בהיות שאפשר לומר דכ"ע אית להו דר"ל והכא במאי עסקינן בשכתבו לשמה וחתימה שלא לשמה ובכן ר"מ לטעמיה דבעי חתימה משום הכי אינה מקודשת ור"א לטעמיה דלא בעי חתימה לשם כלל ומשום הכי מקודשת כיון שנכתב לשמה וכ"ע אית להו לדר"ל ומאי דוחקיה דתלמודא לאוקמיה לדר"ל כתנאי אשר על כן ע"כ לומר דגטין וקדושין שוין לענין זה דבשטר קדושין נמי אי חתמו עדים שלא לשמה פסול מדרבנן ומשו"ה לא מצי למימר תלמודא דר"א אית ליה לדר"ל דא"כ לא שייך למימר מקודשת לגמרי כיון דמדרבנן קדושין פסולין הן:

אמנם ראיתי לרש"י ז"ל בגיטין (י' ע"א) שכתב עלה דאמרי' ט' ע"א בג' דברים שוין גיטי נשים לשחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא וכו' וכל השטרות העולים בערכאות של גוים אע"פ שחותמים גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' ופריך ותו ליכא והא איכא לשמה ומחובר ומשני כי קתני פסולא דרבנן פסולא דאורייתא לא קתני ופריך והא ערכאות של גוים דפסולא דאורייתא הוא וקתני ומשני בעדי מסירה וכר"א דאמר עדי מסירה כרתי וכו' ופריך והא חזרה דאורייתא וקתני ומשני כי קתני מלתא דליתיה בקדושין מילתא דאיתי' קא לא קתני וכו' ופרש"י ז"ל אלא כי קתני וכו' אלא נימא מלתא דאיתיה בקדושין לא קתני כגון לשמה או מחובר איתיה נמי בשטר קדושין וכו' אבל ליתיה בקדושין וכו' וערכאות נמי ליתיה בקדושין היכא דאיכא עדי מסירה ישראל דבגט ושחרור גזרינן משום דילמא אתי למסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת בע"מ אי אמרת אינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא ע"כ, מפורש יוצא מדברי רש"י ז"ל דס"ל בפשיטות דהך פסולה דערכאות דחותמהן גויים אפילו בדאיכא עדי מסירה דפסלינן בגט ושחרור מטעמא דהוי מזוייף מתוכו לא פסלינן בש"ק דאפילו שחתמו בו גוים והוי מזוייף מתוכו כיון דאיכא עדי מסירה לית לן בה וכן נראה בהדיא מדברי התוס' ז"ל שם בד"ה כי קתני וכו' וז"ל ועד כותי לא שייך בקדושין דבגט הוא דמכשיר כדלקמן משום דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה אבל בקדושין חותמין זה בלא זה דלא שייך למגזר משום כולכם דגבי גט גזרינן שמא יאמר כולכם חתומו וכו' אבל בקדושין אין לחוש אם תסבור שהיא מקודשת דלא שכיחא שתקבל קדושין מאחר כיון שסבורה להיות מקודשת וכן ערכאות כיון דאיכא ע"מ ישראל כשר בקדושין אע"פ שחותמין גוים וליכא למיחש דילמא אתי לידי תקלה כדפרשנו ע"כ וכדברי התוס' ז"ל כתב הרשב"א זלה"ה בחי' בסוגיין יע"ש וא"כ כיון דלענין דינא ס"ל לרש"י והתוס' ז"ל והרשב"א ז"ל דהך פסולה דערכאות ליתא בש"ק אע"פ שהוא מזוייף מתוכו הוא הדין נמי לענין חתימת העדים לשמה דבעינן בגט שיחתמו לשמה כי היכי דלא ליהוי כמזוייף מתוכו ליתא בש"ק ואפילו אם חתמו עדים שלא לשמה כשר והנה כי כן י"ל אמאי מוקי תלמודא בסוגיין דהאומר הנז' לדר"ל בפלוגתא דר"מ ור"א בהיות שאפשר לאוקמיה ככ"ע ולומר דמיירי שכתבו שלא לשמה וחתמו של"ל ור"מ לטעמיה דמצריך חתימה לשמה ור"א לטעמיה דלא מצריך חתימה לשמה מדאורייתא ואי משום גזרה בקדושין לא שייך למגזר כמ"ש התוס' ז"ל ויש ליישב דאה"נ דהוה מצי לשנויי תלמודא הכי אלא דניחא ליה לתלמודא טפי לאוקמיה פלוגתייהו בדר"ל כיון דהוי פלוגתייהו חדתא ולא נגע ולא פגע בפלוגתייהו דנימא ע"מ או עידי חתימה כרתי לא כן אי הוה מוקי תלמודא בחתמו שלא לשמה דשייך בפלוגתייהו דעדי מסירה או עדי חתימה כרתי ובהא אפליגו בה בכמה דוכתין ועוד ללישנא קמא דתלמודא אוקמוה לפלוגתייהו בשטר שאין עליו עדים ופליגי בפלוגתייהו דע"מ או עדי חתימה כרתי:

ולענין הדין נר' פשוט כמ"ש דלדעת רש"י והתוס' ז"ל והרשב"א ז"ל דס"ל דהך פסולא דערכאות ליתיה בש"ק אע"פ שהוא מזוייף מתוכו ה"ה נמי לענין אי חתמו בו עדים שלא לשמה דלא פסלינן ליה משום מזוייף מתוכו והנה לעיקר דברי התוס' והרשב"א ז"ל שנתנו טעם בדבר במאי דלא פסלינן בש"ק מזוייף מתוכו משום דבקדושין לא שייך למגזר דילמא אתי למסמך עלייהו דאי אתו למיסמך עלייהו לא נפיק מינה חורבא דאדרבא הם אוסרים את המותר. איכא למידק דכפי דבריהם נראה דבשום מקום לא שייך למגזר ולומר בקדושין דלא ליהוי קדושין משום גזרה ובפ"ק דקדושין (ד"ו ע"ב) אמרי' אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי וכו' באשה אינה מקודשת וכו' אלא אמר ר' אשי בכולהו קני לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ע"כ וכתבו התוס' שם ד"ה לבד מאשה וז"ל ונראה לר"י דלאו חליפין גמורין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כעין חליפין דמו ואתו למימר אשה נקנית בחליפין והלכך אפקעינהו רבנן לקדושין מינה וכ"פ הרשב"א ז"ל בחי' שהגירסא הנכונה היא גזרו שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין יע"ש הרי דמשום גזרה מפקע רבנן לקדושיה מיניה אע"ג שאם יטעו ויסברו שאשה נקנית בחליפין לא נפיק מיניה חורבה כיון שאוסרין את המותר ולזה י"ל ודוק:

והנה ראיתי להר"ן ז"ל בחי' לגיטין בסוגיין דבג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים שכתב עלה דאמרי' כל מלתיה דאיתא בקדושין לא קתני וז"ל פירש רש"י ז"ל דבקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע"מ אי אמרת אינה מקודשת וכו' י"ל דכה"ג מלתא דלא שכיח הוא ועוד דכולהו קדושין לאו בשטר נינהו דהא אפשר בקדושי כסף וקדושי ביאה ורובא דעלמא בקדושי כסף מקדשי וכיון שכן מלתא דלא שכיח הוא ולא גזרינן אבל בגיטין דלא אפשר אלא בגט חיישינן עכ"ל מפורש יוצא מדבריו דטעמא דפסולא בערכאות בעדי מסירה דליתיה בקדושין היינו משום דשטר קדושין מלתא דלא שכיח הוא ולא שייך למגזר גביה משום מזוייף מתוכו:

ואיכא למידק ע"ז ממ"ש הר"ן י"ל עצמו בפ"ק דקדושין בסוגיין דכצד בשטר כתב על הנייר או על החרם וכו' וז"ל הא דאמרי' דכתב על החרס מהניא כר"א אתיא דאמר עדי מסירה כרתי אבל לר"מ דאמר מית כרתי כיון דחרס יכול להזדייף הוא פסול כדתניא בפ' המביא תניין וכו' הילכך שמעתין כר"א דליכא ספיקא דקי"ל כוותיה בקדושין ומיה דוקא בדלית ליה עדים חתומים אבל אי אית ליה עדים אפילו לר"א פסול גזרה דילמא אתי למסמך עליה בעדי חתימה בלחוד דהא מודה ר"א דמזוייף מתוכו שהוא פסול כדאיתא בגיטין עכ"נ והדבר דכפי מ"ש כאן דלא מפסיל שיק בערכאות של עכו"ם אע"פ שהוא מזוייף מתוכו כיון דשטר קדושין מילתא דלא שכיח הוא ולא שייך למגזר דילמא אתא למסמך עלייהו דע"ח א"כ מ"ש הכא גבי כתבו בדבר שיכול להזדייף דפסול משום מזוייף מתוכו וגזרי' דילמא אתי למסמך עלייהו דעידי חתימה ובשלמא להתוס' והרשב"א ז"ל שנתנו טעם לדבר משום דלא נפיק מינה חורבא דאם יסברו לסמוך אעידי חתימה אדרבא הם אוסרים את המותר י"ל דהכא ודאי גבי דבר שיכול להזדייף שייך למגזר דנפיק מינה חורבה דדילמא אתי למסמך אעידי חתימה וכיון דהוי דבר שיכול להזדייף אפשר שתזדייף ותכתוב איזה תנאי בשטר מאי דלא היה מעיקרא ואם יסמכו אעידי חתימה מתירין אשת איש לעלמא אם לא קיימא האשה אותו תנאי שתכתוב בשטר ונמצא מתירין את האיסור אבל לדעת הר"ן ז"ל שכתב דטעמא הוי משום דשטר מלתא דלא שכיח הוא א"כ בשום מקום לא שייך למגזר ביה דבמלתא דלא שכיח לא גזור רבנן וצ"ע:

והנה בפ' כל הגט (דף כ"ו ע"א) איכא פלוגתא דתנאי דכותב תופסי גיטין שלא לשמה כדי שיהיו מזומנים לו דלת"ק שפיר דמי כיון דכותב התורף לשמה ור"א ס"ל דבגיטי נשים לא משום דבעינן לשמה וגזרינן תופס אטו תורף ורובא דרבוותא פסקו כר"א דגזרי' תופס אטו תורף וכמו שמפורש באורך בטור א"ה ס' קל"ט יע"ש ויש לראות אי בשטר קדושין נמי איתא להך גזרה דלא יכתבנו לתופס שלא לשמה אטו תורף:

ונראה פשוט דלדעת רש"י והתוס' והרשב"א והר"ן שכתבנו דפסולה בערכאות ליתא בש"ק משום דלא שייך למגזר למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה ה"ה הכא דלא שייך למגזר בש"ק תופס של"ל אטו תורף כיון דלא נפיק חורבה אי יסברו שתורף הנכתב שלא לשמה כשר דאדרבה אוסרים את המותר או משום דשטר מלתא דלא שכיח הוא

אך קשה דכפי זה אמאי לא קתני בברייתא דג' דברים שוו גטי נשים ושחרורי עבדים וכו' וכדר"א דס"ל דאין כותבין תופס של ל אטו תורף שוו בארבע כדקתני התם וכדר"מ בארבע דהא לפום כללא דכליל לו תלמודא דכל מלתא דליתיה בקדשין קתני הא נמי דאין כותבין תופס של"ל ליתיה בשטר קדושין שוב ראיתי ואין זו קושיא דמאי דלא קתני וכדר"א בארבע היינו משום דלא שוו ש"ע וג"ן בזה דדוקא בג"ן פוסל ר"א אבל בשחרורי עבדים לא וכ"כ התוס' בהדיא בסוגיין (דף כ"ו) ד"ה חוץ מגיטי נשים ואין לומר דשחרורי עבדים נמי פסל דא"כ בפ"ק גבי ג' דברים ששוו ג"ן וש"ע ליתני וכדר"א בארבע וכו' עכ"ל ואדרבא מדברי התוס' ז"ל אלו נראה בהדיא כמ"ש דהך גזרה ליתיה בשטר קדושין דאל"כ מאי הוכיחו דהך דינא ליתיה בש"ע מדלא קתני וכדר"א בארבע מכיון דכליל תלמודא דמלתא דאיתיה בקדושין ל"ק:

אמנם בעיקר דברי התוס' ז"ל דס"ל דהך גזרה דתופס אטו תורף לענין לשמה ליתיה בשחרורי עבדים איכא למידן ממ"ש התוס' עצמם (שם ט':) בד"ה כי קתני פסולא דרבנן וז"ל ואע"ג דאיכא נמי מחובר מדרבנן כגון אין כותבין תופס שמא יכתוב תורף מ"מ עיקר מחובר מדאורייתא וכו' ע"כ. מפורש יוצא מדבריהם דהך דינא דאין כותבין תופס במחובר איתיה בש"ע והדבר תמוה לומר דבגזרת דגזרינן תופס אטו תורף דלשמה דשכיחא טפי וגזרה מצויה היא דאם יתירו לסופרים לכתוב תופס של"ל בטרדייהו מנשו וכתבי אף תורף עכ"ז ליתיה בש"ע ובגזרה דמחובר דמלתא דלא שכיח כולי האי הוא איתיה בש"ע הא ודאי אין הדעת סובלתו דודאי גזרה דתופס משום לשמה הוא יותר מצויה וקרובה לדעת מגזרה דמחובר דמהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בסוגיין בפ' כ"ה בשם הרמב"ן דאם כתבו לתופס של"ל דבדיעבד נמי פסול ולא דמי למחובר דלא פסלינן בדיעבד דלא שכיח כולי האי כתיבת גט במחובר הילכך לא החמירו בו לפוסלו אפילו בדיעבד אבל כתיבת תופס שלא לשמה גזרה מצווה ה היא וכו' יע"ש:

ועוד ק"ל בדברי התוס' ז"ל שם בפ"ק במה שתרצו דמ"מ עיקר מחובר מדאורייתא דא"כ מאי יענו למאי דמסיק תלמודא וכללא כייל דמלתא דליתיה בקדושין קתני ואמאי לא קתני מחובר מדרבנן דגזרינן תופס אטו תורף דודאי ליתיה בקדושין דמ"ש מגזירת כתיבת תופס של"ל שהוכחנו מדברי התוס' ז"ל בפ' כ"ה דליתיה בשטר קדושין וכ"ש הא:

ועוד קשה לעיקר תירוצם דכל עיקרו מן התורה ל"ק להך תירוצה דמלתא דאורייתא לא קתני דהא עלה דהך כללא פריך תלמודא והא ערכאות של עכו"ם דפסולא דאורייתא וקתני ומשני בעדי מסירה וכר"א דאמר ע"מ כרתי ובכן הוי פסולה דרבנן משום דילמא אתי למסמך עלייהו דע"ח ואם איתא הא נמי עיקרו מדאורייתא הוא העיקר דגזרה הוא משום דמדאורייתא בעידי חתימה עכו"ם בלא ע"מ בטל הוא ואהא עבדו רבנן הרחקה וגזרו ופסלו אפילו בעידי מסירה כי היכי דלא ליטעו ויכשרו בע"ח עכו"ם בלבד דאז הוא גט בטל מן התורה ומ"ש ממחובר דרבנן וצ"ע. ולענין הדין נראה פשוט דהך גזירה דכתיבת תופס של"ל ליתא בש"ק וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לגטין בפ' כ"ה שכתב הפך דברי התוס' ז"ל בענין שחרורי עבדים דס"ל דהך גזרה איתיה בשחרורי עבדים וכתב וז"ל וא"ת וא"כ נימא התם וכדברי ר"א בארבע הא אקשי' התם והא איכא לשמה וכו' ואסיקנא דמלתא דאתייא בקדושין ל"ק והלכך לרבה הא בכלל מוליך ומביא וכו' ולרבא נמי הא אסיקנא דמילתא דאיתיה בקדושין ל"ק ובקדושין נמי הא בעי לשמה וכיון שכן לא אצטריך למתני לכתיבת תופסין כשהיא עיקרו משום דבעינן לשמה הוא עכ"ל נראה מדבריו דמאי דלא קתני כתיבת תופסין הוא משום דעיקרו משום לשמה ועיקר לשמה בתורף איתיה בש"ק אבל תופס עצמו ליתא בש"ק:

ואך קשה דא"כ דלהך תירוצא כל שעיקרו איתיה בש"ק אפילו שגוף הענין ליתיה לא קתני לה א"כ אמאי קתני הך פסולה דערכאות בע"מ כיון דכל עיקר הגזירה הוא דילמא אתי למסמך עלייהו דעידי חתימה ועיקרו דהיינו עידי חתימת עכו"ם בלבד איתיה בש"ק וצ"ע:

והנה גרסי' ביבמות (דף נ"ב ע"א) אמר רמי בר חמא אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא לא הוי גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רב"ח ליבמתו מהו וכו' ע"כ ופי' רש"י ולאשה בעלמא וכנסה וגרשה בו אינו גט הואיל וכשנכתב לא היה ראוי לגרושין ע"ר מפורש יוצא מהך סוגייא דהכותב גט לגרש בו אשה דעלמא כשיקדשנה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח לא הוי גט ומאי דנקט תלמודא אמר ללבלר אורחא דמלתא נקט אבל אה"נ דאפילו כתבו הבעל בעצמו לא הוי גט כיון שנכתב בשעה שאינה ראויה לגירושין וטעם הדבר נראה פשוט דכיון שכתבו בשעה שאינה ראויה לגרושין לא חשיבה כתיבה לשמה דרחמנא אמר וכתב לה לשמה שבעת הכתיבה יהא בודאי עומד לגרושין וכתיבה זו אינה בודאי שתתגרש בה דמי יימר שתתרצה לקדש לו וכמו שנראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גירושין ומדברי הר"ב העיטור בסוף מאמר זמן יע"ש:

אמנם התוס' שם בד"ה ולאשה בעלמא וכו' כתב דהיינו טעמא כיון שאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח וכונת דבריהם דס"ל דכתיבת הגט ע"י הסופר הוא מדין שליחות דוכתב דקרא אבעל קאי ומש"ה כל היכא דלא מצי לגרשה עכשיו בשעה שעשאו שליח לאו שליחות הוא דאינו גומר בדעתו לעשותו שליח גמור כיון דמי יימר שבא לכלל קדושין וכההיא דאמרי' בפ"ב דנזיר (דף י"ב ע"א) עלה דאמרינן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם וכו' ואמר רבא מודה ר"י באשה שאין לה לא בת ולא בת בת וכו' אע"פ שהיתה לה אחות ונתגרשה אח"כ וכו' מ"ט דבההיא שעתא דקאמר ליה הוה נסיבן לגברי כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי שליח ופריך תנן הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חברו וכו' אם היו פקחין מגלחין זה את זה וכו' בשלמא בתראה הא איכא קדמאה קמיה אלא קדמאה מי איכא בתראה קמיה ומשני אמרי לא משוי איניש שליח אלא במלתא דמצי עביד השתא במלתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי וכתבו התוס' שם בד"ה באשה שאין לה בת וכו' וז"ל לא משוי איניש שליח פי' ודאי דעת האדם אפילו במידי דלא קאי קמיה והילכך הראשון נפטר בגילוח הב' אבל שליחותא בעו דלא מצי איניש משוי שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא בשעה שעשאו שליח וכו' נראה בהדיא מדברי התוס' אלו דמאי דקאמר תלמודא דמלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח היינו דאפילו אמר לשליח בפי' צא וקדש לי אשה נשיאה לאחר שיגרשנה בעלה לאו שליחות הוא ומגן שוייא דכיון דבשעה שעשאו שליח אין בידו לקדשה מחוסר מעשה הוא והיינו טעמא מטעמא שאין אדם מקנה דבר שלב"ל וכמו כן לא מצי משוי שליח בדבר שלב"ל ולשיטה זו אזלי התוס' בסוגיין דיבמות דכתבו דלאשה דעלמא היינו טעמא דלא משוי שליח כיון דלא מצי לגרשה עכשיו וכמ"ש:

וראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשובה חה"מ סי' כ"ג שתמה בדברי התוס' דנזיר הנז' וז"ל איברא דק"ל דע"כ למאי דס"ל מעיקרא דקאמר כי משוי שליח במלתא דקיימא קמיה לאו בשליחות דשליח תליא מילתא אלא בדעתו של אדם שאין דעתו אלא במה שלפניו דפריך מההיא דאם היו פקחים וכו' דהא התם ליכא שליחות ואפילו הכי פריך וכו' אלמא הא דנקט כי משוי איניש שליח לאו דוקא משום שליחות קאמר אלא אדעתיה דאיניש דיינינן וכי מסיק דודאי דעת אדם נמי אמילתא דליתיה קמיה אלא דכי משוי איניש שליח מידי דמצי עביד השתא מנא לן דהדר ביה לגמרי ממאי דקאמר דדיינינן בדעתו של אדם ותלינן בשליחותו של שליח דכל מידי דכל מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ואפילו אמר ליה בפירוש שיקדש מה שתהיה ראויה לה באותה שעה אינה מקודשת נימא דהשתא נמי מסתמא אין בדעתו לשוויה שליח אלא אמאי דמצי עביד השתא דאילו אמאי דלא מצי עביד ליה השתא לא אסיק אדעתה ולא שוייה שליח אבל אי פריש פריש עכ"ל:

וראיתי למהר"י רוזאניס ז"ל בפ"ט מהל' אישות דין ו' שהביא דברי מהרימ"ט הנז' וכ' עליהם וז"ל ועוד אני תמה דמעיקרא ס"ד דטעמא דרבא הוא משום דכי משוי שליח במלתא דקיימא קמיה במלתא דלא קיימא קמיה לא משוי שליח והקשו לזה ממתני' דנזיר דקדמאה מי איכא בתראה קמיה דאסיק אדעתיה וכיון דלא אסיק אדעתיה עליה לא יצא ידי נדרו ותירצו אלא מלתא דמצי עביד וכו' ואי כדברי הרב ז"ל דמלתא דלא מצי עביד השתא לאו דעתיה עלה אמאי תקשי מתני' דנזיר דהראשון בשעה שאמר ועלי לגלח לא היה יכול לגלח הב' לפי שעדיין לא נדר בנזיר וא"כ לא היה דעת הראשון על הב' וכו' ע"כ. ולע"ד לא הבנתי דבריו דמפורש יוצא למי שמעיין בדברי מהרימ"ט ז"ל דכונתו לומר דנימא דכוונת תלמודא דלא הדר ביה ממאי דהוה דיינינן ליה בדעת האדם אלא מאי דהדר תלמודא הוא ממאי דס"ד מעיקרא דמלתא דלא קיימא קמיה לא מסיק אדם אדעתיה ומשום דקשה לזה ממתניתין דנזיר הדר ואמר דכל מלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח כלומר לא תימא דמאי דלא קיימא קמיה לא מסיק אדעתיה כלל אלא אע"ג דאדם מסיק אדעתיה במאי דלא קיימא קמיה עכ"ז מצד דלא מצי עביד השתא לא משוי ליה שליח דבסתם משוי שליח דעתו שיקדש לו מיד ומשום הכי מאי דלא מצי עביד השתא לא משוי ליה ובכן אתי שפיר מתני' דנזיר ומשו"ה א' מגלח ב' כיון דאמרי' דאסיק אדעתיה מאי דלא קיימא קמיה אלא דמאי דלא מצי עביד השתא לא יהיב דעתיה מיהו לגבי נזיר נהי דעדיין לא נדר בנזיר הב' מ"מ מצי לקיים נדרו מהשתא שהרי עיקר נדרו הוא להביא קרבנות הצריכים לגלוח נזיר וא"כ מצי לקבוע ולהפריש הקרבנות מעכשיו לכשיהיה נזיר וכיון דמצי עביד השתא מצי יהיב דעתיה עלה אע"ג דלא קיימא קמיה. וכן מצאתי בירושלמי עלה דמתני' דנזיר דאם היו פקחים דפריך תלמודא שם ניחא ב' מגלח ראשון ראשון מגלח ב' ואמרי' זאת אומרת אדם קובע נזיר לכשיהיה נזיר ע"כ והכונה לע"ד נראה דמאי דפריך תלמודא דא' מגלח ב' היינו מטעם דפשיטא ליה שיטת תלמודא דידן דמלתא דלא מצי עביד השתא לא יהיב דעתיה ומשום הכי פריך דאיך ראשון מגלח ב' כיון דלא מצי מקיים נדרו מהשתא ומשני דהא נמי מצי עביד השתא מיקרי מכיון שיכול לקבוע קרבנותיו מעכשיו לכשידור בנזיר הרי בהדיא כמ"ש לדעת הרב ז"ל:

איך שיהיה נמצינו למדין דהתוס' ס"ל דמאי דקאמר תלמודא דמילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח היינו מדינא ואפילו אמר בפירוש שיקדשנה לא מהני ולפי שיטתם הוקשה להם שם וז"ל וא"ת דהא מעשים בכל יום דהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמת והפרישי לי חלה ואיך נעשה שליח בדבר הזה כיון שבשעה שעשאה אותה שליח לא היתה יכולה להפריש חלה מקמח ואר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על הקמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים ואין זה דבר שלב"ל כיון שבידה ללוש ולגלגל כדאמרי' בפ' האומר לחבירו וכו' ומ"מ והאי טעמא לחודיה לא סגי לן למימר דמצי למעבד שליח כאן כיון דבידה ללוש ולגלגל מדאמרי' פ' ר"ג האומר ללבלר כתוב גט לארוסתי וכו' ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מבעיא ליה דהא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי עביד שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה הכא נמי כיון דהשתא לא מצי להפריש אינו קרוי בידה מה שבידה ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות של כיון דמחוסר לישה וגלגול עכ"ל:

ולע"ד נראה דכוונתם במ"ש ומ"מ מהאי טעמא לחודא לא סגי וכו' דהכוונה לדחות מאי דתי' ר"ת להא דמעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרשי חלה דהיינו טעמא דכיון דבידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על הקמח לכשיהיה נילוש ודבריה קיימים ואהא כתבו ומ"מ מהאי טעמא לחודא לא סגי כלומר האי טעמא דר"ת לא מספיק לקיים המנהג שהרי אבעיא לן התם ליבמתו מהו ומאי קא מבעיא לן הרי עיקר טעמא דלא מהני באשה דעלמא הייני משום דמשוי שליח לכתיבה בדבר דלא מצי עביד השתא ומחוסר מעשה הוא ומי יימר דאתי לכלל גירושין וא"כ גבי יבמתו דבידו לבא עליה ולגרשה וכיון דבידו לבוא עליה בידו נמי לגרשה מהשתא ולומר לה ה"ז גיטיך לאחר שאכנסך ומאי קא מבעיא ליה ומאי שנא מהא דאומר אשה לחברתה לושי לי קמח והפרשי לי חלה אלא ע"כ לומר דע"כ לא אמרי' כל שבידו לאו מחוסר מעשה אלא כגון האומר פירות ערוגה זאת מחוברת יהיו תרומה על הפירות ערוגה זו תלושין דבמקום שהוא אומר עכשיו קודם תלישה ליהוו תרומה לכשיתלשו בידו ואין רצון אחרים מעכבו מלתולשן בשעתא שעלה בדעתו לעשתן להקרא להם שם תרומה אחר התלישה אבל הכא גבי כותב גט ליבמתו אף שאם כתב הגט הבעל עצמו שפיר חשוב לשמה כיון דאין דעת אחרת מעכבו דבידו לכונסה ולכותבו אחר שיכניסנה מ"מ בעושה שליח לסופר שיכתוב בעדה דבה"י איירי התם כדאמרי' אמר ללבלר וכו' כיון דקיום השליחות אינו תלוי בדעת הבעל בלבד כי אם בדעת השליח נמי ושניהם צריך שיגמרו בדעתם על קיום השליחות נהי דלגבי בעל הואיל ובידו לכונסה לא חשוב מחוסר מעשה כיון דבידו שלא לחזור בו מלגרשה ויהיה בדעת זו אף אחר כניסתה לחופה מ"מ לגבי השליח נהי דביד הבעל לכונסה ובכן סומך דעתו השליח שיכניסנה ותבא לכלל גירושין מ"מ אע"פ שאנו רואין עתה שרצונו לגרשה אחר הכניסה מ"מ דילמא יחזור בו אחר הכניסה ולא ירצה לגרשה דכל דאיכא חסרון מעשה יש לתלות ולומר שאחר מעשה יחזור בו וכל דלא הוי ביד ב' שלא לחזור הוי מחוסר מעשה ולא מצי משוי שליח דבכה"ג אמרי' בפ' האומר דפריך התלמודא לר"י דאמר כל שבידו לאו כמ"מ דמי אלא מעתה האומר לאשה התקדשי לאחר שאגרשך תתקדש ומשני נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכתב הרשב"א בחי' וז"ל נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה כלומר לאחר שתתגרש תמיהא לי והלא שניהם מרוצין עכשיו בכך ואע"פ שאין בידו לקדשה דע"כ מדעתה יכול לקדשה וכל שביד שניהם אמאי מ"מ וי"ל כיון שאין ביד א' מהם מ"מ הוא שאף אם תרצה היא להתקדש לו אחר שתתגרש אין בידה בע"כ וא"נ אף היא שמא תהיה אחר הגירושין בדעת אחרת וכיון שמעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין ולאחר גירושין תהיה בדעת אחרת אין בדבריהם כלום ותי' זה עולה לכל השנויין במשנה וכו' עכ"ל:

הרי מפורש מדבריו בהדיא דכל שתלוי בדעת ב' ומחוסר מעשה אף דהוי חסרון מעשה דבידו לעשותו עכשיו צריך שיהיה ביד שניהם שלא יוכלו לחזור אחד מהם אחר המעשה וכל שאין ביד אחד מהם מחוסר מעלה הוי ואותו שאין בידו לא גמר בדעתו על הענין וה"ה הכא דכיון דאין יד השליח לכוף לבעל שלא יחזור בו אחר הכניסה מחוסר מעשה הוי ולא הוי שליח וא"כ הכא נמי במה שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה נהי דבידה ללוש ולגלגל ולהפריש בשעה שעלה בדעתה לאמר לחברתה הכי ולא תחזור אחר הלישה להפריש ממנה חלה מ"מ אין ביד שלוחה ללוש ולגלגל ולהפריש ולעכב ביד משלחה שלא תחזור בה אחר הלישה דאפשר דאחר הלישה תחזור בה ויתבטל השליחות וכל שאינו ביד השני' אין קיום בשליחות דמחוסר מעשה מיקרי וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דאיך מעשים בכל יום שאומרת אשה לחברתה:

וראיתי למהר"י רוזאניס ז"ל בפ' הנז' שכתב דכונת התוס' שכתב ומ"מ מהאי טעמא לחודא לא סגי כונתם דהוקשה להם דא"כ דכל שבידו לעשות לא חשיב מחוסר מעשה למה הוצרך ר"ת לומר דטעמא משום שיכולה המשלחת להביא עסה מגולגלת אימא דשאני עושה שליח לקדש לו אשה נשואה שאין ביד המשלח שיגרשנה בעלה ולפ"ז אין בידו לקדשה עכשיו ומשום הכי אינו עושה שליח שיקדשנה השליח לאחר שיגרשנה בעלה אבל באומר שיפריש חלה לאחר שילוש שפיר חשיב שליח כיון דביד המשלח ללוש ולהפריש ממנה חלה ולזה תירצו דמ"מ מהאי טעמא לחודיה לא סגי למימר דמצי מעבד שליח כיון שבידו ללוש מדאמרינן ליבמתו מהו ומאי קא מיבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה הכא נמי כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש חלה לא חשיב מה שבידו ללוש ולגלגל לענין שיוכל לעשות שליח ע"כ:

ודבריו נפלאו ממני דאם כונת התוס' כן קשה דא"כ הכא נמי גבי יבמתו כיון דבידו לבא עליה בידו לגרשה ולומר לה ה"ז גיטך לשאכניסך כמו שיש בידה להביא עסה מגולגלת ולומר תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש מכיון שבידה ללוש ולגלגל א"כ ס"ס מאי קמב"ל ליבמתו מהו דמאי שנא מההיא דחלה אלא ע"כ לומר דכונת התוס' לידחות תירוץ ר"ת לגמרי ישאר הקושיא במקומה וכן ראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשו' הנז' שהביא כן בדברי התוס' כמבואר למעיין בדבריו וי"ל על מהר"י רוזאניס ז"ל שבהיות דברי מהרימ"ט ז"ל לפניו איך לא הרגיש שמהרימ"ט ז"ל מפרש לדברי התוס' הפך מה שפי' הוא ז"ל וסתם דבריו כאילו אין חולק בדבר וצ"ע

איך שיהיה נמצינו למדין דהתוס' ס"ל דמאי דקאמר תלמודא דמילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח היינו מדינא וע"פ שיטה זו כתבו בסוגיין דטעמא דכתב גט לאשה דעלמא דאינו גט היינו משום דלא מצי משוי שליח למלתא דלא מצי עביד השתא כיון דאין בידו לגרשה עכשיו ונלע"ד דאף לדעת התוס' ז"ל טעם הדבר משום לשמה הוא וכמ"ש הרמב"ם דהא לפי טעמייהו לא שייך הך דינא אלא כשכתב על ידי שליח אבל אם כתבו הבעל עצמו ש"ד והא ליתא דלא מצינו לשום א' מהפוסקים ז"ל דלימא הכי ובכן ע"כ לומר דאזלי ומודו לטעמא דלא חשיב לשמה ומאי דהוצרכו להאי טעמא דמילתא דלא מצי עביד השתא היינו משום שהיא טעם כולל ושייך לבעיא דכתב גט ליבמתו דהתם ודאי דוקא כשכתב ע"י שליח הוא דאבעיא לן דאילו כתבו הבעל עצמו הוי גט כיון דבידו לבא עליה וע"כ טעמא הוי משום דלא מצי משוי שליח במילתא דלא מצי עביד השתא:

והנה התוס' שם בסוגיין כתבו בשם ר"י דהא דלאשה דעלמא אינו גט היינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי גט דבידו לגרשה כמו בשחרור וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו ע"ש:

ואיכא למידק דנהי דלמ"ד אדם מקנה לא שייך למפסליה מטעמא דלשמה או מטעמא דכל מלתא דלא מצי עביד השתא מ"מ הרי אמרו דאין כותבין במחובר לקרקע משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה וא"כ ה"נ מחוסר מעשה הוא דאי אפשר להיות גט אלא לכשיכניסנה ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה וכיוצא לזה מצאתי להרב בני יעקב ז"ל דקכ"ד ע"ג שהקשה לדעת הרמ"ה דס"ל דמחוסר מעשה דבין כתיבה לנתינה נמי מפסיל למ"ש מר"ן גבי מי שאחזו קורדייקוס דאם כתבוהו בהיות בריא ובין כתיבה לנתינה נשטתה דנותנין לאחר שישתפה. והדבר ק' דכפי דברי הרמ"ה אמאי לא מפסיל שהרי מ"מ הוא קודם כתיבה ורחמנא אמר וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה יע"ש:

ולעד"נ דאפשר לתרץ הכל במ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין אמתני' דאשה כותבת גיטה שהקשה והא ודאי בעי הקנאה אח"כ והיכי מהני והא מחוסר הקנאה הוא ובעינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ותירץ דהקנאה לא חשיב מחוסר מעשה כיון שאינו בגופו של גט דומיא דכתיבה דדומיא דכתיבה בעינן דכתיב וכתב ונתן נראה בהדיא מדבריו דלא חשיב מחוסר מעשה אלא מחוסר מעשה דהוי בגופו של גט כגון קציצה דומיא דכתיבה אבל מ"מ שאינו מגוף הגט אלא מחמת דבר אחר לא מיפסיל שהרי אפילו הקנאה דהוי חסרון בגופו של גט עכ"ז כיון שאינו ניכר מחמת עצמו החסרון דומיא דקציצה לא מפסיל ואע"פ שהר"ן תירץ על צד הדוחק היינו דוקא גבי הקנאה דהוי חסרון בגופו של גט אבל גבי כותב גט לאשה דעלמא דהגט מחמת עצמו אינו מחוסר שום מעלה לא ניכר ולא שאינו ניכר אלא שמחמת דבר אחר שלא כנסה עדיין אינו יכול לגרשה פשיטא ודאי דלדעת הר"ן לא חשיב מחוסר מעשה וכן נמי למה שהק' הרב ז"ל למרן הב"י ז"ל שהכשיר למי שנשתטה בין כתיבה לנתינה דהא הוי מ"מ י"ל נמי דכיון דבגופו של גט אינו מ"מ אי הוי מ"מ מחמת דבר אחר שנשחטה לא חשיב מחוסר מעשה וי"ל על הר"ב בני יעקב ז"ל שכתב וכיוצא לזה הק' הר"ן ז"ל אמתני' דאשה כותבת גיטה וכו' וי"ל בדוחק וצ"ע איך לא הביט שאם מה שתי הר"ן שם מתורץ שפיר תמיהתו כמ"ש:

דכר הלמד מהרשום בכתב דהכותב גט לגרש בו אשה בעלמא כשיכניסנה לא הוי גט לר"ע כיון דבשעת כתיבה מחוסר מעשה הוא ולא חשיבה לשמה:

והנה כי כן יש ללמוד לענין שטר קדושין שאנו דנין בו דבעינן שיכתבנו לשם קדושין ולשמה דכפי דין זה אם כתב ש"ק לקדש בו אשה נשואה לאחר שיגרשנה בעלה או לאשה זקוקה ליבם לקדש בו לאחר שתחלוץ ונתגרשה או נתחללה בו אינה מקודשת מכיון דבשעת כתיבה לא היתה ראויה להתקדש ומחוסר מעשה הוא ולא חשיבה לשמה דהא קי"ל דהאומר להאשה התקדשי לאחר שתתגרשי לאחר שתחלוץ א"מ דאין אדם מקנה דשלב"ל וכיון שכן הרי זה ככותב גט לאשה דעלמא דלא מהני מהאי טעמא ודין זה נראה פשוט בעיני דל"ש מההיא דכותב גט לאשה דעלמא וכעת לא מצאתי דין זה מבואר בשום א' מהפוסקים ז"ל:

איברא דאיכא למידק ע"ז מההיא דאמרי' בפ' השולח (דף ל"ט ע"ב) א"ר זירא ור' חנינא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל ר"י כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת אמר"נ בר יצחק הכא במאי עסקינן דאמר צאי בו והתקדשי בו ר"מ אומר יש בלשון זה לשון שחרור רבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור ע"כ. נראה בהדיא דלר"מ כיון שיש בלשון זה לשון שחרור ולשון קדושין מקודשת בשטר זה אעפ"י שבשעת כתיבתו לא היתה ראויה לקדו' דאין קדושין תופסין בשפחה דמחוסר שחרור הוא ואף רבנן ל"פ עליה דר"מ אלא משום דאין בלשון הזה לשון שחרור הא אם היה בלשון הזה ל' שחרור אזלי ומודו דמקודשת והדבר ק' דתיפוק ליה משום שנכתב בשעה שאינה ראויה להתקדש ואפילו יש בל' הזה לשון שחרור אינה מקודשת דמאי שנא מכותב גט לאשה דעלמא דכיון דבשעת כתיבה אינה ראויה להתגרש לאו כתיבה לשמה ה א ובשלמא לר"מ ניחא דר"מ אזיל לטעמיה דס"ל בעלמא אדם מקנה דשלב"ל וכבר כתבו התוס' ז"ל דהך דינא דכותב גט לאשה דעלמא דלא מהני היינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה שפיר דמי אבל לרבנן דהלכתא כותייהו ודאי אזלי אליבא דהלכתא דאין אדם מקנה דבר שלב"ל מאי איכא למימר ואפילו נאמר דרבנן דהכא נמי אזלי בשיטה זו דאדם מקנה דשלב"ל ומש"ה לא קפדי אשעת כתיבת השטר שנכתב בשעה שאינה ראויה לקדושין אלא משום דאין בלשון הזה לשון שחרור אכתי קשה להפוסקי' ז"ל שפסקו דין זה כרבנן דאינה מקודשת ונתנו טעם משום דאין בלשון הזה לשון שחרור וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עבדים והטור יו"ד רסס"ח יע"ש דנראה מדבריהם דדוקא משום דאין בלשון הזה לשון שחרור הוא דאינה מקודשת הא אם היה כותב בפירוש לשון שחרור ולשון קדושין ש"ד והדבר ק' דלדידן דקי"ל דאין אדם מ"ד שלב"ל תיפוק ליה משום שנכתב בשעה שאינה ראויה לקדושין ולא חשיבה כתיבה לשמה ועוד ק' דא"כ הוא דכונת תלמודא באוקמתא זאת הוא בהניח דרבנן נמי סברי דאדם מקנה וכו' אעיקרא דמלתא מנ"ל לתלמודא לומר הכי ואמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן דהכא במאי עסקינן שכתב שטר אירוסין לשפחתו לקדשה בו לאחר שישחרננה ושחררה לפנינו בשטר שיחרור גמור ואח"כ קדשה בו ופליגי ר"מ ורבנן אי אדם מקנה דבשלב"ל או לא דר"מ אזיל לשיטתי' דאדם מקנה ומש"ה ס"ל דמקודש אע"פ שנכתב ונחתם קודם שיחרור ורבנן ס"ל דאינה מקודשת מכיון שכתיבתה היתה קודם שחרור ולא היתה כתיבה לשמה או לימא דפלוגתייהו בכה"ג באופן אחר דמיירי שכתבו קודם שחרור וחתמו לאחר שחרור ר"מ אזיל לטעמיה דס"ל דע"ח כרתי ולא בעי כתיבה לשמה ומ"ה מקודשת ולא איכפת לן בכתיבתו קודם שיחרור כיון שהחתימה היתה לאחר שחרור ורבנן סברי כר"א דעדי מסירה כרתי ובעינן כתיבה לשמה ומש"ה אינה מקודשת ובכן א"ש טפי לישנא דברייתא דקאמר הכותב שטר אירוסין לשפחתו ולא אמר המקדש בשטר אירוסין לשפחתו דמשמע דכתיבה בלבד היתה בעודה שפחה ואכתיבה הוא דפליגי וא"ש נמי דלא מוקמינן ליה לר"מ בסברא דחוקה דס"ל דיש בלשון הזה לשון שחרור ואין ליישב לכ"ז דלישנא דהכותב שטר אירוסין משמע שהוא בעצמו כתבו וכבר כתבנו משם התוס' דנזיר דנראה מדבריהם דבשליח קא מיבעיא ליה ביבמתו מהו אע"פ שביד. לבא עליה מכיון דהוי ע"י שליח אבל אם כתבו בעצמו ש"ד דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וה"נ הואיל בשפחתו עסקינן ובידו לשחררה ולקדשה והוא בעצמו כתבו לאו מ"מ דמי ולא דמי לכותב גט לאשה דעלמא דהא ליתא דבהדיא אמרי' בקידושין (דף ס"ב ע"ב) דפריך לר"י דאמר כל שבידו לאו כמ"מ אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרירך ה"נ דהוו קדושין ומשני הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת הרי בהדיא אע"ג דהוי בידו לשחררה מחוסר מעשה הוא:

איברא דבלאו הכי י"ל בסוגיין דאמאי לא קאמר תלמודא דכ"ע אית להו דיש בלשון הזה לשון שחרור והכא מיירי שבשעת כתיבה לא נתכוון לשם שחרור נמי ופליגי ר"מ ורבנן אי ע"מ כרתי או עדי חתימה דר"מ אזיל לשיטתיה דע"ח כרתי ולא בעי כתיבת הגט לשם גירושין שהרי אפילו מצאו באשפה כשר כמש"ל ומש"ה אמר דמקודשת אע"פ שלא נכתב לשם שחרור ורבנן סברי דע"מ כרתי וכתיבה לשם גירושין בעינן ה"ה בשטר שחרור דגמרינן לה לה מאשה ומש"ה אינה מקודשת כיון שלא נכתב לשם שחרור ולזה עכצ"ל דלא ניחא ליה לתלמודא לומר דרבנן ס"ל דיש בלשון הזה לשון שחרור שהיא סברא דחיקא ועפ"ז אפשר ליישב נמי זה שהקשינו דמשמע דלרבנן דוקא משום דאין בלשון זה לשון שחרור הא אם היה בלשון הזה שחרור מקודשת ומ"ש מהכותב גט לאשה דעלמא דאינו גט דאפשר לומר דלעולם דלרבנן אפילו אם יש בלשון הזה לשון שחרור א"מ אלא דלא ניחא ליה לתלמודא לומר דס"ל לרבנן דיש בלשון הזה לשון שחרור וא"מ מטעמא אחרינא כיון דהוי מלתא דחיקא ומאי דהקשינו להרמב"ם והטור אמאי נקטו מטעמא דאין בל' שחרור דתיפוק ליה משום מחוסר מעשה י"ל דלקושטא דמלתא נקטו הכי כי היכי דלא נטעי לומר שיש בלשון הזה שחרור ואפילו אם אינה מקודשת מטעמא שנכתב בשעה שאינה ראויה לקדושין הרי זו משוחררת ואע"ג דבדבר א' חשיב לקדשה ולשחררה וצריך להפליג דבוריה שתהיה משוחררת ולא מקודשת הא אפסיקה הלכתא דפלגינן דיבוריה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מה' עבדים או אפילו את"ל דלא פלגי' אפשר לטעות ולומר דכיון דיש בלשון הזה לשון שחרור אי כתב לה הרי את מקודשת ואמר השתחררי בו בלבד שתהיה משוחררת דהרי את ראויה לקדושין קאמר לה ולעולם דמאי דאינה מקודשת הוא מטעמא דנכתב בשעה שאינה ראויה לקדושין ואפילו אם יש בלשון הזה לשון שחרור א"מ:

אמנם אכתי פש גבן דאמאי לא מוקי תלמודא דמיירי בכתב שטר לקדשה בו אחר שחרור ושחררה ואח"כ קדשה ופליגי ר"מ ורבנן אם אדם מקנה דבר שלב"ל או לא או אם עידי מסירה כרתי או ע"ח כרתי וצ"ת. אבל לענין הדין נראה פשוט כמו שכתבנו דאם כתב שטר לקדש אבה שאינה ראויה להתקדש עכשיו ומחוסר מעשה לכשהיה ראויה לא מהני כלל דומיא דכותב גט לאשה בעלמא ויש להסתפק באשה שנתגרשה מבעלה ואמר לה הרי זו גיטך לאחר ל' יום ובא אחר וכתב לה ש"ק בתוך ל' לקדשה לאחר ל' דחייל הגט וראויה לקדושין אי מהני כיון דנהי דבשעת כתיבתו אינה ראויה להתקדש מ"מ אינו מחוסר מעשה כלל שכבר נתגרשה ואינה מחוסרת כי אם זמן וזמן ממילא אתי:

וראיתי למהר"י רוזאניס ז"ל בפ"ו מה' גירושין הלכה ג' שעלה ונסתפק הרב ז"ל בכיוצא לזה לענין גט באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום אם יכול לכתוב לה גט בתוך ל' לגרש בו לאחר ל' יום או לגרשה בתוך ל' יום שיחולו לאחר ל' יום ואע"פ שלא חלו עדיין הקדושין משום דלאו מ"מ הוא אלא זמן וממילא קא אתי והעלם הרב ז"ל דיכול לגרש בתוך ל' יום שיחולו לאחר ל' יום ועפ"ז ישב הרב ז"ל שה מה שכתב הטור בסי' קמ"א יע"ש ובסוף דבריו כתב וז"ל שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דה זומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' יום דהא קי"ל דבין היא ובין הוא יכולין לחזור ואם לא חזר בו בפי' ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו וכו'. ואע"פ שאיני כדאי להשיב על דבריו יש לחקור מנ"ל להרב ז"ל בפשיטות דלמאי דקי"ל דבין היא ובין הוא יכולין לחזור דאם נתן גט בתוך ל' יום דהוי חזרה ומאן נ"ל דכיון דלא חזר בפי' שכונתו לחזור אפשר שרוצה בקיומן של קדושין ומה שנותן גט הוא כדי להחזיקה כמגורשת ונ"מ לאוסרה לכהונה ולאחיו משום גרושת אחיו דכל היכא דאפשר לומר דאין כוונתו לחזור כיון דלא חזר בו בפי' אמרי' וגדולה מזו כתבו הרא"ש והפוסקים ז"ל בפ' האומר משם הרמב"ן ז"ל דאפילו למאי דקי"ל כר"י דיכולין לחזור תוך ל' יום אם בא אחר וקדשה תוך ל' אם מת או גרש הב' תוך ל' יום חלו קדושי ראשון אחר ל' ולא אמרי' כיון דפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אין לך חזרה גדולה מזו דאתתא לבי תרי לא חזייא אלא כיון דלא חזרה בפי' אמרי' דאין דעתה לחזור מהראשון לגמרי אלא אי ימצאו קדושי ראשון מקום לחול יהיו קדושין וכ"ש הכא דודאי דאפשר לומר דלא חזר בו ורצונו שיהי הקדושין קדושין והגט גט ואע"ג דסברת הרמב"ן ז"ל הלזו אינה מוסכמת מכל הפוסקים שהרא"ש ז"ל חולק עליו וכן הרשב"א ז"ל בחי' וסברי דכי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אין לך חזרה גדולה מזו מ"מ אפשר שיודו בענין זה דשאני התם דאתתא לבי תרי לא חזייא ומסתמא לא מסיק אדעתא שימות או יגרש בתוך ל' יום ובודאי חזרה בה אבל בכי האי גוונא דאפשר להיות מקודשת ומגורשת מאן לימא לן דנתינת הגט הוי חזרה:

ואגב אורחין הוקשה לי בס' הרשב"א הלזו דס"ל דכי פשטא ידה וקבלה קדושין מאחר דאין לך חזרה גדולה מזו ממ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין בפ' מי שאחזו עלה דאמרי' בגמ' (דע"ו) ת"ר אמר לה בפני ב' שהביא הרב ז"ל שם סברת בעל העיטור ז"ל דס"ל דאפילו בתנאי דע"מ דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי יכול לחזור בו קודם קיום התנאי והק' עליו הרשב"א וז"ל ועוד דאמרי' בקדושין אמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה ע"מ דמי. והקשה עליה מההיא דתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו אלמא באומר ע"מ אינו יכול לחזור דאי יכול לחזור מאי קשיא לעולם מקודשת למפרע לכשישלים ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בינתיים א"מ לב' והיינו דר"א אבל אם חזרו בהם עד שלא ישלים הרשות בידו עכ"ד נראה מדבריו דאע"פ שיכול לחזור בה אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לאו חזרה היא דאי חזרה היא אי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אמאי כתב דאינה מקודשת לב' מכיון דיכולה לחזיר בו:

איך שיהיה נמצינו למדין מדברי מהר"י רוזאניס ז"ל דס"ל בפשיטות במחוסר זמן לאו כמ"מ הוא והמקדש אשה לאחר ל' יום יכול לגרש בתוך ל' יום אפילו שרוצה שיחולו הקדושין ושתתגרש בגט זה אלא שכתב שכעת לא מצא דין זה מבואר כי אם מ"ש הרמב"ם ש פ"ז מה' אישות וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום אם בא אחר וקדשה בתוך ל' יום הרי זו מקודשת מספק לב' לפיכך ב' נותנין גט בתוך ל' ולאחר הל' יום וכתב הרב ז"ל דאין ראיה כלל לנדון שלנו דשאני התם דקדשה הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום דלא ימנע אם תנאה הוי א"כ בבא הזמן אגלאי מלתא דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת והיתה בת גרושין וכו' וכתב הרב עוד דאפילו במעכשיו ולאחר ל' יום דס"ל להרמב"ם ז"ל דיכול לגרש בתוך הל' יום הרשב"א ז"ל חולק ע"ז שכתב בתשובתו במסקנת דבריו דאפי' במעכשיו ולאחר ל' יום אי אפשר לכתוב לה גט בתוך ל' דאין גט אלא לאחר גמר קדושין הרי דלדברי הרשב"א אפי' אי אמרי' דתנאה הוי אינו יכול לגרש בתוך הזמן אף שלמפרע בהתקיים התנאי נמצאת שהיתה מקודשת למפרע:

והנה הרב ז"ל שם עלה ונסתפק כפי סברת הרמב"ם דבמעכשיו ולאחר ל' יום דיכול לגרשה בתוך הל' יום היכי לדיינו בתנאים דעלמא כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתעשה דבר פ' מי אמרי' שיכול לגרש בתוך הזמן כיון דאתקיים התנאי אגלאי מלתא למפרע דהיתה מקודשת משעה ראשונה א"ד עד כאן לא כתב הרמב"ם ז"ל דיכול לגרש בתוך הזמן אלא דוקא בתנאי דממילא קא אתי דהיינו מעכשיו ולאחר ל"י דהכונה היא אם יחייהו ה' ויגענו לאותו הזמן וכן נמי שאר תנאים שהם בשב ואל תעשה אבל בתנאים שהם בקום עשה דאפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת הכתיבה היו הקדושין מחוסר מעשה והרב ז"ל שם לא מצא שום גילוי בדין זה מפורש לענין גט כי אם מדין חליצה וכמ"ש המעיין שם:

ולעד"נ דיש להביא ראיה דאפי' לענין גט בתנאי דקום עשה יכול לגרש בתוך הזמן ממ"ש הר"ן ז"ל והריטב"א ז"ל בקידושין (ס' ע"א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מקודשת והוא יתן רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לרב הונא לא הוו קדושין לרב יהודה הוו קדושין וז"ל ואם תאמר ולרב הונא אמאי לא חיישינן לקדושי' ב' והא איהו דאמר בפ' המגרש א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ע"ר והם איתא דהמקדש בתנאי בקום עשה אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי מאי ק"ל להר"ן והריטב"א כיון שעיקר טעמא דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דמקודשת היינו משום דהוי כאומרת גרשתני בעלי דנאמנת וא"כ הכא אפילו בהניח שקבלה קדושין מאחר הוי כאומרת גרשני בעני הא אפי' גירשה בפנינו לאו כלום הוא כיון שלא קיים התנאי והקדושין הם מחוסר מעשה אלא ע"כ צ"ל דס"ל להר"ן והריטב"א דיכול לגרש קודם קיום התנאי מכיון שכשיתקיים התנאי נמצא דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת:

ועוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בגיטין (פ"ד ע"ב) ת"ר ה"ז גיטיך ע"מ שתנשאי לפ' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא לו לא תנשא שמא יאמרו נשיהם נותנים במתנה ואם נשאת לו לא תצא ופריך לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעיא לקיומה ה תנאה וכי תימא אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר ומקיימא לתנאה וכו' הכא בידה קיימאי לאגרושי ע"כ ומדקאמר תלמודא הכא בידה קיימא לאגרושי משמע דאם היה בידה להתגרש ש"ד ואמאי הא אפי' שתתגרש לא תוכל לקיים תנאה אם לא ע"י שימות זה שנשאת לו דהא קדושיו של זה תלויים ועומדים הם עד שיקיים תנאה ותנשא לאותו פ' ונמצא דבשעה שמגרשה הקדושין מחוסר מעשה הן ולא הוי גט כלל ואפי' שיגרשנה ואיך קאמר תלמוד' דאי הוה בידה לאגרושי ש"ד אלא ע"כ צ"ל דכל דלמפרע נמצא דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת מהני ומשום הכי אם היתה בידה להתגרשה ש"ד כיון שע"י הגרושין תלך ותקיים תנאה ותנשא לבעל התנאי ונמצאת מגורשת למפרע בשעה שהיתה מקדושת וכמו כן נמי במקדש על תנאי דיכול לגרשה קודם קיום התנאי מכיון שכשיתקיים התנאי נמצאת מגורשת בשעה שהיתה מקודשת:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה