נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
סימן ג
כתבו על המחובר לקרקע מה דינו
נראה דמלתא דפשיטא הוא דכיון דאתקש הוי' ליציאה אין היקש למחצה וכי היכי דלענין גט קי"ל דפסול במחובר ה"נ לענין שטר קדושין דאי כתבו ע"ג אילן שנטוע בשדה או שכתבו ע"ג צחיח סלע ונתן לה האילן או הסלע וקנאתו בחזקה או בא' משאר דרכי הקניה פסול וכמו כן נמי אם כתבו על האילן הנטוע ותלשו ונתנו לה א"מ משום דהוי מחוסר קציצה דהא קי"ל גבי גט וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא מי שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה ואע"ג דבסוגיין דקדושין הוזכר דין לשמה ולא הוזכר דין זה דמחובר לית לן בה דהכי אמרי' בפ' א' דגיטין (דף ט') דפריך עלה דגרסי' בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וכו' ותו ליכא הא איכא לשמה בשלמא לרבה וכו' ותו דאיכא מחובר וכו' אלא כי קתני מילתא דליתיה בקדושין מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני ופי' רש"י ולשמה ומחובר איתיה בקדושין של שטר דאי כתבו שלא לשמה או על מחובר פסול. הרי בהדיא דשטר קדושין פסול במחובר בין אם קדש בו בעודו מחובר ובין אם תלשו וקדש בו ואין לומר דמחובר איתיה בקדושין דקאמר היינו לאם כתבו במחובר וקדש בו בעודו מחובר דלא מהני משום דבעינן נתינה מיד ליד אבל אם כתבו על המחובר ותלשו וקדש בו דאיכא נתינה מיד ליד ש"ד ולא איכפת לן אי הוי מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה כמו גט ממש דאם איתא תקשי לן עדיין מחוסר קציצה דליתיה בש"ק אמאי לא קתני בברייתא דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים נמי להא דהא ודאי בשחרורי עבדים דינא הכי דפסול במחוסר קציצה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עבדים דין ו' יע"ש:
ובכן ע"כ צ"ל דמחוסר קציצה בש"ק נמי פוסל ומשום הכי לא קתני ליה ועוד דע"כ צ"ל דפסול מחובר דהוזכר בסוגיין הוא בין אם נתנו בעודו מחובר בין אם תלשו ונתנו לה שהרי הרמב"ם ז"ל שכתב דשחרורי עבדים פסולין במחוסר קציצה עיקרו מסוגיא זו דקא פריך התלמודא והא איכא מחובר וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל שם ואם איתא דמחובר דהוזכר כאן דין הוא לאם נתנו לה בעודו מחובר דוקא א"כ מנ"ל להרמב"ם הך דינא דמחוסר קציצה דפוסל בשחרור עבד:
ובכן נמצא מפורש בסוגיין דש"ק פסול במחובר כגט וכן כתב הר"ן ז"ל בריש פ"ק דקדושין וז"ל וליתא דכי אמרי' התם בגיטין דמחובר איתא בקדושין ה"מ בקדושי שטר שאם כתב לה על המחובר הרי את מקודשת לי ונתנו לה לא הוו קדושין וכו' וכן כתב הבעל העיטור באות ק' קדושין בסוף חלק ה"א יע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין בסוגיין הנז' להדיא וכ"כ בקדושין בריש פ"ק יע"ש וכ"כ בתשובת ח"א סי' אלף רנ"ז יע"ש וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"א מה' אישות ומשם הרשב"א יע"ש.
ברם לענין קדושי כסף כתבו הר"ן והרשב"א שם ברפ"ק דקדושין וז"ל מיהו איכא מ"ד דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין הני מילי מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא אמרי' דמקשי' הויה ליציאה וכיון דמקשי' מה יציאה במחובר לא וכו' אף הוי' במחובר לא והביאו ראיה ממאי דאמרי' בפ"ק דגיטין גבי הא דתניא בגמ' דברים שוו גיטי נשים וכו' וליתא דכי אמרי' התם ה"מ בקדושי שטר וכו' אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויא דכסף לא בעינן דומיא דיציאה עכ"ל נמצא דלענין קדושי כסף במחלוקת שנוי דאיכא מ"ד דלא היו קדושין ולדעת הרשב"א והר"ן ז"ל הוו קדושין דהוי' דכסף לא מקשי' ליציאה:
ונפקא מינא לענין שטר קדושין דאי כתב השטר על המחובר דאית בה ש"פ ונתן לה בחזקה או בא' מדרכי הקניה וא"ל התקדשי בשטר קדושין זה לדעת הר"ן והרשב"א דס"ל דקדושי כסף כשר במחובר הויא מקודשת דדל מהכא שתתקדש מדין שטר מקודשת מדין כסף שהרי כתב הר"ן ברפ"ק דקדושין דהמקדש בשטר דעתייהו נמי אניירא ואם קדש בשטר פסול מקודשת מדין כסף אי אית בנייר ש"פ וכן נראה בהדיא בפ' האיש מקדש וכן נראה מכל דברי הפוסקים כאשר יבא לפנינו במקומו באורך בס"ד:
אשר עפ"ז אפשר ליישב בדוחק מאי דחזות ק"ל דכפי מש"ל דבכמה מקומות מפורש יוצא מדברי הרשב"א דס"ל דשטר קדושין פסול במחובר ומרן הב"י בא"ע סי' ל"ג הביא תשובת הרשב"א שכתב בסי' ת"ר דשטר קדושין כשר במחובר וכו' דנמצא סותר את עצמו ממ"ש בג' מקומות הנז' וכמו שכבר הקשה מהריב"ל ז"ל בתשובת ח"ב סי' ל"ג והניחו בצ"ע ויתיישב נמי עוד מה שיש לעמוד עוד בהך תשובת הנז' דסי' ת"ר שכתב וז"ל השיב עוד שהשטר קדושין כשר במחובר דדוקא בגט פסילנא משום דכתוב ונתן. ובירושלמי מפקי' מדכתיב ספר וכו' וכן אמרי' בתוספתא המקדש בעיר הנדחת ובאשירה ובפרותיה בדימוס ובמה שעליה וכו' אפילו שמכרן וקדש בדמיהם א"מ. ונראה דאין כן דעת רש"י וכו' עד פי' רש"י מחובר איתיה בקדושין דכתיב ויצאה והיתה וכו' ויש לפרשה בענין אחר עכ"ל. דדבריו תמוהין דאין ראייתו מכרעת דמאי מייתי לומר דשטר קדושין כשר במחובר מהך תוספתא דהמקדש בעיר הנדחת וכו' דשנייא ההיא דמיירי בקדושי כסף וקדושי כסף לא מקשי' ליציאה אבל בש"ק דעיקרו נלמד מויצאה והיתה ובעינן לשמה בגט ה"נ לענין מחובר וכמו שכבר הקשה החבי"ב ז"ל בפירושו לסמ"ג עשין מ"ח. ועוד ק' במ"ש דאין כן דעת רש"י וכו' ויש לפרשה בענין אחר דנראה דסוגיין דגיטין אפשר לפרשה בענין אחר אילולי דברי רש"י ז"ל שכתב דאיתיה בקדושין קאי למחובר ולא ידעתי אבין פי' זה כלל כמבואר למעיין דע"כ צ"ל דאיתיה בקדושין קאי למחובר. אשר ע"כ לפי חומר הענין אגב דוחקא אפשר לומר דמ"ש הרשב"א דש"ק כשר במחובר הכוונה לומר דאם קדשה בשטר הכתוב על המחובר ונותנו לה בעודו מחובר דשפיר מצינן למימר דהויא מקודשת וכגון דאיכא באותו מחובר ש"פ ודל מהכא לומר שתתקדש מדין שטר מקודשת מדין כסף דדעתייהו נמי אניירא כדכתיבנא דדוקא בגט פסילנא משום דכתיב ונתן ובעינן נתינה מיד ליד וליכא וכיון דאין הגט גט מצד עצמו באיזה טעם נכשיר אותו אבל לגבי ש"ק כיון דדעתייהו נמי אניירא אפשר לאכשורי ליה שתהא מקודשת מדין כסף דהא ודאי בהוי' דכסף לא בעינן נתינה מיד ליד דבהנאה תליא מילתא וכיון דזוכה בממון הקדושין בא' מדרכי הזכיה סגי אפילו עדיין לא בא לידה וא"כ ה"ה מחובר דבקדושי כסף כשר במחובר וע"כ שפיר מייתי הרשב"א ראיה לומר דקדושי כסף כשר במחובר מהתוספתא דעיר הנידחת וכו' דנראה ממנה דקדושי כסף כשר במחובר וע"ז כתב דאין כן דעת רש"י וכו' דרש"י כתב מחובר איתיה בקדושין דכתיב ויצאה והיתה ומדסתם רש"י ז"ל וכתב איתיה בקדושי סתם ולא פי' בשטרי קדושי משמע דס"ל לרש"י דאף בקדושי כסף פסול במחובר הפך מה שהעלה ז"ל מהתוספתא וע"ז כתב דאפשר לפרשה בענין אחר כלומר דאפשר לומר דאיתיה בקדושין דקאמר היינו שטרי קדושין דפסולין במחובר במפרש שתתקדש מדין שטר ולא מדין כסף או בדליכא ש"פ באותו מחובר אבל בקידושי כסף ודאי אינו פוסל במחובר ומשום הכי נמי דן לומר שאם קדש בשטר הכתוב במחובר דמקודשת מדין כסף ואע"ג דבגירסא אשר לפנינו בדברי רש"י ז"ל בסוגיין דגיטין כתוב לומר מחובר ולשמה איתיה בשטר קדושין וכו' ע"כ מהנראה מדברי הרשב"א שהוא גורס בדברי רש"י ז"ל איתיה בקדושין סתם ולפיכך רצה לדון בדבריו דס"ל דקדושי כסף נמי פסול במחובר:
אמנם עדיין יש לעמוד ע"ד בהך ראיה שהביא הרשב"א לומר שקדושי כסף כשר במחובר מהתוס' דהמקדש בעיר הנידחת דא"מ דמשמע ממנה דדוקא משום דהויא אה"נ אינה מקודשת הא אם קדשה בעיר אחרת מותרת בהנאה מקודשת אע"פ שהיה מחובר דהא קי"ל דעיר הנידחת אינה נאסר בהנאה אלא דבר תלוש אבל המחובר לקרקע וקרקע עצמו אינו נאסר כדאמרי' בפ' חלק ובס"פ כיסוי הדם ופ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ע"ז וא"כ ע"כ הא דאמרו בתוספתא המקדש בעיר הנידחת דמשמע בכללות עיה"נ ע"כ מיירי דאיכא דבר תלוש בכללותה וכגון הבתים שהם תלוש ולבסוף חברו דחשוב תלוש ובכן נמצא שקדשה בתלוש ובמחובר בכולל דאלת"ה אמאי אינה מקודשת כיון דהמחובר לקרקע והקרקע מותר בהנאה והמקדש במותר הנאה הוא וא"כ מאי ראיה מייתי לומר דקדושי כסף כשר במחובר דעדין נוכל לומר דפסול והא דנקט עיר הנידחת דמשמע דוקא עיר הנידחת שאה"נ היא אבל בעיר המותרת ש"ד היינו משום דאם קדשה בעיר אחרת המותרת בהנאה דכוותא דעיה"נ דמיירי דאיכא תלוש ומחובר מקודשת מטעמא דאע"ג דמחובר פסול הא איכא בהדי תלוש שמתקדשת בו ואע"ג דבמחובר ותלוש קא מקדשא ודעתא להתקדש עצמה בתלוש ובמחובר ומחובר פסול להתקדש בו זה אינו דהא קי"ל כמ"ד בקידושין דהמקדש במלוה ופרוטה דעתא אפרוטה וכמו שפסקוה כל הפוסקים וכ"כ הרשב"א זלה"ה עצמו בחי' בפ' האיש מקדש וז"ל ואסקה רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי וקי"ל כוותיה והמקדש במלוה א"מ במלוה ופרוטה מקודשת דדעתא אפרוטה וכדתנן בפרקין דלקמן ע"מ שאדבר עליך לשלטון מקודשת ואתמר עלה אר"ל והוא דיהיב לה פרוטה דהו"ל מלוה ופרוטה דדעתא אפרוטה והילכך מקודשת עכ"ל אלא שדבריו תמוהים שם מאי ראיה מייתי לפסוק דמלוה ופרוטה דעתא אפרוטה מהא דאדבר עליך לשלטון דשאני התם דמשום הכי מקודשת שהרי פי' שיחותיו שעיקר הקדושין הוא אפרוטה והדבור הוא משום תנאי אבל באומר התקדשי לי במלוה ופרוטה מניין לנו לומר דדעתייהו שתהא עיקר הקדושין הפרוטה והמלוה משום תנאי להיות נמי שאמר ע"מ שאמחול לך המלוה כיון דהתקדשי לי בב' קאמר דמשמע דב' יהיו עיקר הקדושין וצ"ע. נמצא דלעיקר הדין הלכה רווחת דמלוה ופרוטה דעתא אפרוטה ואמרי' דדעתייהו אמאי שהוא כשר לקדושין וה"נ אע"פ שקדשה בתלוש ומחובר דעתייהו שיהיה עיקר הקדושין בתלוש הכשר והמחובר משום תנאי וכמ"ש לה ע"מ דמי:
שוב מצאתי בתשובת הרשב"א סי' אלף ורל"ג ששאלוהו על ראיה זו שהביא מהתוספתא מה שהקשי' ותירץ שם הרשב"א דל"ד למלוה ופרוטה יע"ש. אמנם עדיין ק"ל עוד דאם איתא דתוספתא אזדא לומר דקדושי כסף כשר במחובר א"כ אמאי קאמר דאינה מקודשת דהא כיון דבתלוש ומחובר קדשה דל מהכא תלוש שאסור בהנאה ותתקדש במחובר לקרקע שמותר בהנאה וכבר עלה ע"ד ליישב ולומר דהתוספתא איירי כשלא ידעה האשה שהיתה עיר הנידחת ואדעתא דעיר מותרת בהנאה נתקדשת עצמה וליהנות מהתלוש ומהמחובר וכיון דנמצא שהיא עיר הניחת ולא מצי להתהנויי מהתלוש דאסור בהנאה הוי כעין מקח טעות ומשום הכי א"מ וכמו שכתבו התוס' בפ' האיש מקדש (דנ"ו ע"ב) בד"ה המקדש בערלה וכו' שהקשה וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי להתהנות ממנו שלא כדרך הנאתן וכו'. א"נ י"ל דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה מ"מ כיון דהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא ס"ד והוי מקח טעות עכ"ל:
אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שם בפ' האיש מקדש שהקשה קושי' התוס' ז"ל ותי' שלא הותר שלא כדרך הנאתן אלא לחולה והקשה עוד דהא ערלה וכלאי כרם מן הנשרפין ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותירץ התוס' דהכא בדליכא אלא ש"פ בצמצום וכתב דלא נהירא דהא סתמא קתני ואפילו בדאיכא יותר מש"פ הרבה ועוד דאמרינן בתוספתא המקדש בעיר הנידחת וכו' ואלו מן הנשרפין הן דאפרן מותר ואפילו בדאיכא באפרן יותר משוה פרוטה א"מ ותירץ ז"ל לזה תירץ אחר עי"ש:
נמצינו למדין מדבריו דלא ניחא ליה להרשב"א ז"ל לתרץ התוספתא כמו שתי' התוספות ז"ל ודאיירי בדלא ידעה האשה שהיא עיה"נ ומש"ה א"מ מחמת אפרה מכיון שהיא היתה סבורה ליהנות בכל והוי מקח ט' משום דס"ל דהא סתמא קתני ומיירי אפילו ידעה האשה שהיא עוד הנידחת וסברא וקבילא להתקדש עצמה בהנאה פורתא שיהיה וליכא מקח טעות וע"כ קי"ל דהא אפרן מותר ואמאי אינה מקודשת בהנאת אפרן וא"כ לפי"ז הדרן לקושיין דאם איתא דקדושי כסף כשר במחובר א"כ אמאי אינה מקודשת מחמת הנאת הקרקעות והמחובר להם ביודעת האשה שהיתה עיר הנידחת דשוב ליכא מקח טעות וצ"ע:
נמצינו למדין דלענין שטר קדושין לכ"ע אם רוצה לקדשה מדין שטר, פסול מדין מחובר אך לענין קדושי כסף איכא פלוגתא דלדעת הרשב"א והר"ן הוי' דכסף לא מקשי' ליציאה ואיכא מ"ד דהוי' דכסף מקשי' ליציאה ופסול במחובר. ומדברי כולם נראה דס"ל דלענין קרקע דקי"ל דקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ה"נ אם נתן למוכר בתורת דמי קרקע אחר והחליפו קרקע בקרקע קנה מדין כסף כיון שקנה המוכר הקרקע בא' מדרכי הזכיה דאלת"ה לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל איך מכשירין כיון דעיקר קדושי כסף משדה עפרון גמרי' לה בג"ש דקיחה קיחה ואי בעיקר הדין דקרקע אינו נקנה במחובר מנין לנו לומר שתתקדש אשה במחובר ואף לס' הפוסקים ז"ל לא פסלו אלא מטעמא דמקשי ליציאה ואם איתא דקניית קרקע ליתא במחובר תיפוק ליהו דקדושי אשה מקנין שדה גמרי' לה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' א' רנ"ו בהדיא דכיון דקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ה"נ נקנה בקרקע דשוה כסף הוא יע"ש:
אך בהיותי עומד ע"ז ראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' ק"כ בהגה"ט אות ב' שכתב וז"ל דוקא בכסף ממש נקנה הקרקע ולא בשוה כסף הראד"ב סי' קכ"ג ומהר"א ששון בסי' ר"ו כתב אם הקונה מסר שוה כסף ליד המוכר יש להסתפק אי סגי וכו' והרשב"א ז"ל בתשובת ח"א סי' א' רנ"ו כתב דקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ויש לתמוה על הראד"ב ומהרא"ש ז"ל איך לא ראו תשובת הרשב"א ז"ל עכ"ד:
ודבריו תמוהים בעיני טובא איך עלה על דעתו לומר דמהרא"ש והראד"ב ס"ל דקרקע אינה נקנה אלא בכסף ולא בשוה כסף דאם כן היכי אמרי' במתני' דהאשה נקנית בכסף ובשוה כסף כיון דעיקר קדושין משדה עפרון גמרי' לה ובשדה עפרון ליתיה בשוה כסף ולא תמה עליהם אלא מתשובת הרשב"א זלה"ה והו"ל לתמוה עליהם מגמ' ערוכה:
ועוד דהעומד על דברי מהרא"ש ומהראד"ב ז"ל ראה יראה דלא נגעו ולא פגעו לומר דין זה כלל ומה שעמדו שם ב' הנביאים בסיגנון אחד מתנבאים הוא שנסתפקו במאי דקי"ל דקרקע דנקנה בשטר ודוקא במתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן הדמים דאם מכר לו סתם וכתבו את השטר דכיון דהוי סתם ודאי אדעתא דזוזי נחתי ולא ש"כ דסתם מוכר משום דדחיקא ליה שעתא מוכר וא"כ אם נתן הלוקח ש"כ לביטחון אם סמכא דעתיה דמוכר וקנה וע"ז הביאו דברי בעל העיטור שנראה מדבריו דבמקום דנחתי דעתייהו אזוזי שוה כסף לא מהני ולא קנה אבל אם מתחילה נגמר המכר בתנאי זה שבשביל דמים נותן לו שוה כסף וקבל עליו המוכר מי אמר דלא קנה מטעמא דשוה כסף אינו ככסף לענין קרקע וזה לא אמרה אדם מעולם שאפילו אם נתרצה בו להקנות הקרקע בש"כ שלא יקנה דהא ודאי מלתא דפשיטא היא דשוה כסף ככסף וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וצ"ע:
והנה למ"ד דס"ל דקדושי כסף נמי פסול במחובר איכא למידק דהא דין זה דמחובר דקי"ל גבי גט דאין כותבין במחובר היינו טעמא משום דכתיב ונתן בידה שצריך שיתנהו לתוך ידה ממש ואם יכתבנו על המחובר ויתנהו לה בא' מדרכי הזכיה הרי אין כאן נתינה לידה כלל אלא זכיה בעלמא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין בפ"ב דכ"א עלה דמתני' אין כותבין במחובר וז"ל וי"מ דטעמא משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש עכ"ל:
וכפי טעם זה יצא לנו דאפילו בדבר התלוש צריך שינתן בידה ושתזכה בה בהגבהתה אבל אם מזכה לה הגט בא' מדרכי הזכיה שהמטלטלי נקנין בקנין חליפין או בקנין אגב ולא הגיע לידה פסול דבעינן שינתן מיד ליד וכן נמי מאי דאמרי' במתני' דהמביא תניין כותב על יד עבד ועל קרן של פרה ונותן לה העבד והפרה לא סגיא בשיזכה בעבד או בפרה בא' מדרכי הזכיה בלא שיגיעו לידה דבעינן ונתן בידה ממש. ואין לומר דמאי דפסלינן במחובר מטעמא דונתן בידה היינו משום דאינו ראוי ליתנו בידה וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אבל בתלוש שראוי ליתנו בידה אף אם לא נתנו בידה אלא שזכהו בא' מדרכי הקניה סגי דקי"ל כר"ז בעלמא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הא ליתא דאין ראוי לומר הך כללא דכל הראוי לבילה וכו' אלא בדברים שנאמרו בגמ' בהדיא אבל אנן אין כח בידינו לומר כן בכל דכר וכמ"ש הרד"ך ז"ל בית א' חדר כ"ב והביאו הר"ב המאסף ז"ל בכללי הגמ' יע"ש.
ותדע שכן הוא שהרי גדולה מזו נסתפקו בירושלמי בפרקין דהמביא תניין עלה דמתני' דכותב על קרן של פרה ר' זעירא בעי קומי ר' מנא מסר לה במסירה מהו מדת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולה בידה ע"כ. הרי שאפילו במסירה שמוסר בידה נסתפקו אי מהני כיון דלאו כולו בידה ומינה דודאי דבר פשוט הוא דאי נתן לה העבד בחזקה שהעבד נקנה בה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מכירה אינו גט כיון שלא הגיע לידה ופוק חזי מה שתמה הר"ן ז"ל על מה שכתב רש"י ז"ל בפרק הזורק (דף ע"ז) עלה דאמרי' ההוא ש"מ שכתב גיטא לדביתהו וכו' נקניה ניהליה לההוא דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח וכו' וז"ל הרי זו חזקה לקנות וכו' דהשתא קא יהיב חצר בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות עכ"ל דנראה מדבריו דמדין קנין אגב קאמר רבא שתקנו גיטא וכתב עליו הר"ן ז"ל דלא נהירא דאין אשה מתגרשת באגב דכתיב ונתן בידה וליכא וכו' ע"כ. ובאמת שס' רש"י ז"ל תמוה מאד דמ"ש מהא דקי"ל דאין כותבין במחובר מטעמא דבעי' ונתן בידה והך דירושלמי שכתבנו, דאולי שנאמר דודאי דעת רש"י ז"ל דאם הקנה הגט באגב והגט אינו צבור בתוך הקרקע לא מהני דבעינן ונתן בידה והכא שאני דקאמר נקניה ניהליה לההוא דוכתא דיתיב בה גיטא והויא ליה כחצירה דגיטא וחצירה באים לה כא' אלא שלפי זה ק' למה ליה מדין אגב וכן כתב הר"ב בני דוד ז"ל בפ"ה מה' גירושין דע"כ צ"ל כן לדעת רש"י ז"ל. אלא שראיתי שם להרב ז"ל שכתב שלפי פשט דברי רש"י ז"ל דנראה דס"ל דאם הקנה הגט בקנין אגב דהוי גט דה"ה כמו אם הקנה הגט בקנין חליפין דלדעת רש"י ז"ל הויא גט אפילו לא הגיע לידה. ודבריו תמוהים דודאי אפילו נאמר דדעת רש"י ז"ל לומר דהגט גט בקנין אגב בקנין חליפין ודאי לא מהני דהא קנין חליפין דרך מקח וממכר הוא שבההיא הנאה שנותן לו הסודר מקנה לה הגט ואנן בעינן ונתן בידה שיתן אותו במתנה בלי שום הנאה והכי אמרינן במס' ב"מ (דף י"א ע"ב) ולא היא מתנות כהנה נתינה כתיבה ביה חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא יע"ש. הרי בהדיא דלענין מתנות כהונה דכתיב ביהו נתינה אי רצה ליתן בקנין חליפין לא יצא ידי נתינה דהי כמוכר לו וה"ה הכא דהא ודאי אי לקח מעות ממנה כדי ליתן לה את הגט כדי שווי הגט אינו גט וה"ה בקנין חליפין דהוי כעין מכר ודוקא באגב דנתינה אלימתא הוא אפשר דכתב רש"י ז"ל דמהני:
נמצא דלענין הדין נראה דאם הקנה הגט בקנין אגב ולא הוצבר הגט בתוך הקרקע לא מהני כיון דליכא נתינה לידה וכמו שנראה מדברי הירושלמי הנז' ומדברי הר"ן הנז' שעל פי הדברים האלה תמיהא לי על מרן הב"י ז"ל שכתב בא"ע סי' קכ"ד ס"ד בתוך דבריו וז"ל ומשמע דדוקא התם שאינה קונה הגט אלא מטעם חצר הוא שהצריכו שיהיה כפות אבל היכא שכתוב הגט ע"י של עבד כיון שזכתה בעבד בא' מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה שהרי זכתה בגופו של גט ודבריו תמוהים דכליל לן וא' בא' מדרכי הזכיה דמשמע אפילו בחזקה שאינו מגיע ליד האשה ש"ד וזה אינו כדכתיבנא וצ"ע:
והשתא נחזי אנן דכפי מ"ד דקדושי כסף פסול במחובר דמקשי' ליציאה א"כ נמצא דבעי' שיגיע הקדושין לידה כיון דפסלי' מחובר מהאי טעמא ולא סגי כשתזכה בגוף הקדושין בא' מדרכי הזכיה דאם הקנה לה חפץ לקדושין בקנין חליפין או בקנין אגב א"מ כיון שלא הגיע לידה דבעינן ונתן דאי לא תימא הכי אמאי פסלי' מחובר כיון דעיקר טעם מחובר בגט הוי משום דאין בו נתינה בידה ואם כן הוא הדבר קשה דהא ודאי מלתא דפשיטא הוא דאם הקנה לאשה איזה חפץ בקנין חליפין או באגב שהיא מקודשת מכיון שזכתה בגוף הקדושין אע"פ שלא הגיעו לידה ותדע שכן הוא שהרי מתבאר בפ' האיש מקדש (דמ"ז ע"ב) דהמקדש בשט"ח שהו"ל על אחרים והקנה לה השטר בכתיבה ומסירה דמקודשת מכיון דזכתה בממון ואע"פ שלא הגיע לידה אלא דאמרי' התם דא"מ מטעמא דשמואל דה)מוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול ולא סמכה דעתה דדילמא מחיל גביה אבל אי לאו דשמואל מקודשת ולא איכפת לן שיגיע הממון לידה ועוד מתבאר שם דאם הו"ל מלוה ע"פ על אחרים והקנתה לה במעמד ג' דמקודשת אע"פ שלא הגיע הממון עדיין לידה דכיון דזכתה בגוף הממון סגי וה"ה נמי אם הקנה לה בקנין חליפין או באגב וא"כ במחובר נמי אמאי לא מהני כיון דבכסף בזכיה שתזכה בממון תליא מלתא ולא בעינן שיגיע לידה וכיון שזכתה במחובר בחזקה סגי דכבר כתבנו דאין לחלק בין ראוי ליתן בידה לאינו ראוי:
איברא דראיתי בירושלמי בפ' המביא תנין דאמרו התם עלה דמתני' הכותב ע"י של עבד ועל קרן של פרה ונתן לה את העבד ואת הפרה ר"י הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על דבר שהוא אוכל ומ"ט דר"י הגלילי ספר מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל מ"ט דרבנן ספר מה ספר שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש ע"כ:
והנה בתלמודא דידן אמרי' אהך מתני' מ"ט דר"י הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה מ"מ א"כ מה ת"ל ספר מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל וכו' ורבנן אי כתיב בספר כדקא אמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא ע"כ ובתוס' בד"ה ת"ל הקשו וא"ת ואימא וכתב כלל ספר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ונתן חזר וכלל וכו' ע"כ:
ואיכא למידק דאמאי לא תירצו התוס' ז"ל דר"י הגלילי דריש ריבויי ומיעוטי כדאמרי' בכמה דוכתין דאיכא פלוגתא דתנאי אי התורה נדרש בכללי ופרטי או ברבויי ומיעוטי וכדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף כ"א ע"ב) ובבכורות פ' יש בכור ובכמה דוכתין וא"כ כיון דדריש רבויי ומיעוטי הו"ל וכתב ריבה וספר מיעט ריבה ומיעוט אין אתה דן אלא כעין המיעוט וממעטי' דבר שיש בו רוח חיים ואוכל וצ"ע:
נמצא דכפי דברי התוס' דרשת ר"י הגלילי הו"ל כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט ובכן יש לדקדק בדברי הירושלמי דקאמר דלרבנן לא ממעטינן מספק אלא מחובר בהיות דס"ל להירושלמי דרבנן נמי לאו לספירת דברים הוא דאתא ואמאי כללא הוא דכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וממעטינן כל שאינו דומה לפרט והכא נמי אמאי לא ממעטינן מספר כל דלא דמי ליה כגון דבר שיש בו רוח חיים ואוכל:
ועוד תמיהא לי מילתא טובא דכפי דברי הירושלמי טעמא דמחובר לאו משום דבעי' נתינה מיד ליד אלא גזרת הכתוב הוא דמה ספר תלוש אף כל דבר תלוש ואיסור מחובר מצד עצמו הוא כמו שאר דברים דאיכא דכוותא דליתנהו במחובר מגזרת הכתוב א"כ אמאי קאמרי רבנן דכותב על יד של עבד דהא עבד הוקש לקרקעות לכל דבר מוהתנחלתם אותם הן לקנין הן לאונאה והן לשבועה והן לענין גזל דקי"ל דקרקע אינה נגזלת דמפקינן מכלל ופרט וכלל (דבב"ק דקי"ז ע"ב) אמרו יצאו קרקעות שאינן מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכן לענין מעילה אמרי' בפרק השולח דכשם דאין מעילה במחובר כך אין מעילה בעבד הקדש דהוקש לקרקעות וכן לכמה דברים וכללא כייל לן רבותינו בעלי התוס' בפ"ק דב"ק (די"ב ע"א) דלכל דבר מן התורה עבדים הוקשו לקרקעות יע"ש. וכ"כ הרשב"א שם בחי' וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' הגוזל עצים עלה דמתני' דגזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך יע"ש וא"כ כיון דממעטי' מספר קרקעות ומחובר להם יצאו עבדים דהוקשו להם ואין לומר דלא אמרי' דהוקשו לקרקעות אלא בכגון אין מעילה במחובר דהוי גזרת הכתוב אבל לענין מחובר אע"ג דילפי' מספר לאו גזרת הכתוב אלא טעמיה דקרא דבעינן נתינה מיד ליד וליכא ובכן לא מקשי' עבדים כיון דניתנין מיד ליד דהא ליתא דלו יהיה דטעמיה דקרא הוא משום דבעינן נתינה מיד ליד מ"מ הא קי"ל דלא דרשי טעמיה דקרא כר"י דפליג אר"ש ושוב ליכא למימר שמחמת טעמיה דקרא לא הוקשו לקרקעות עבדים כיון דלא שייך בהו האי טעמא:
ותדע שכן הוא שהרי הא דקי"ל דקרקע אינה נגזלת מקרא טעמא הוי משום דאינו זז ממקומו וכמ"ש התוס' ז"ל בריש פרק איזהו נשך (דף ס"א) ד"ה אלא לאו דגזל וכו' יע"ש ועכ"ז אמרו דהוקשו עבדים להם אע"ג דלא שייך האי טעמא בהו כלל וע"כ דהיינו טעמא דאע"ג דאיכא טעמא דקרא משום שאינו זז ממקומו לא מפני זה דרשי' טעמיה דקרא לחלק ולומר בין קרקעי דניידי לקרקעי דלא ניידי וה"ה הכא וא"כ אמאי קאמרי רבנן דכותב ע"י של עבד:
אשר ע"כ נראה לע"ד לומר ליישב הכל דהירושלמי ס"ל דר"י הגלילי ורבנן פליגי אי התורה נדרשת בכללי ופרטי או ברבויי ומיעוטי דר"י הגלילי סובר דבכללי ופרטי דרשי והכא הוייא וכתב כלל ספר פרט ונתן חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ולפיכך ממעט דבר שיש בו רוח חיים ואוכל ומחובר שאינן דומים לפרט ורבנן סברי דרבויי ומעוטי דרשינן והוייא לן וכתב ריבה ספר מיעט יצא מחובר ודבר שיש בו רוח חיים ואוכל ונתן חזר וריבה מאי ריבה ריבה הכל אפילו מה שאינו דומה לספר ומרבינן דבר שיש בו רו"ח ואוכל ומאי מיעט מיעט מחובר ובכן אין קושיא לומר דאמאי כותב על יד של עבד מכיון דהוקשו לקרקעות דכיון דדריש רבויי ומעוטי ונתן ריבה הכל לא שייך למעוטי מהמיעוט אלא דבר שהוא מחובר אבל עבדים הרי אתרבו מונתן וכן מוכח בהדיא בריש פ' מרובה (דף ס"ד ע"ב) דדריש התם לאם המצא תמצא לתרי רבויי ושדי שור וחמור בניהם ודרשי' להו לרבויי ומיעוטי ופריך א"ה כל הני מיעוטי למ"ל חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וכו' הרי בהדיא דכשדרשי' רבויי ומעוטי ואית חד מעוטא למעט קרקעות לא מקשי' עבדים להם כיון דהרבוי ריבה הכל ולא ממעטי' להו עד דאיכא מיעוטא אחרינא למעוטינהו דאל"כ למה בעינן תרי מיעוטי חד למעט קרקעות וחד למעט עבדים ודו"ק:
איך שיהיה נמצא דכפי דברי הירושלמי לאו היינו טעמא דמחובר משום דבעינן נתינה מיד ליד אלא גזרת הכתוב הוא ופסולה דמחובר מחמת עצמו ובכן אתי שפיר לדעת הפוסלין מחובר בקדושי כסף מהקשא דויצאה והיתה ומה התם גזרת הכתוב לפסול מחובר מחמת עצמו אף הוי' דכסף כן ואע"ג דלא בעינן שיגיע לידה הקדושין:
איברא לכאורה נראה דתלמודא דידן לא ס"ל הך טעמא דהירושלמי שהרי אמרו דלרבנן דקי"ל כוותיה ספר לספירת דברים הוא דאתא ואין למעט ממנו שום דבר:
אך ראיתי להרשב"א בחי' שכתב עלה דמתני' דאין כותבין על המחובר וז"ל ובירושלמי אמרו טעמא משום דכתיב וכתב בספר מה ספר דבר תלוש אף כל דבר תלוש ואע"ג דבגמרין אמרו דספר לספירת דברים הוא דאתא מ"מ מדאפקיה האי ספירת דברים בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעינן דומיא דספר נראה בהדיא מדבריו שרוצה להסכים טעם זה דהירושלמי אפילו לתלמודא דידן דאיתא להאי טעמא:
ובאמת דיש לתמוה ע"ז דאם איתא דטעם זה איכא אף לתלמודא דידן קשה טובא מה שהקשינו לעיל דא"כ אמאי קאמרי רבנן כותב ע"י של עבד כיון דעבדים הוקשו לקרקעות ולפי תלמודא דידן לא שייך למימר מה שתרצנו בעד הירושלמי כמבואר למעיין.
ועוד יש לתמוה דנפקא מינה כפי טעם זה דדריש לה מספר דפיסול מחובר גזרת הכתוב הוא לפוסלו וא"כ אם נתנו על עלה של עציץ נקוב דהוי דינו כמחובר לכל דבר כנודע אע"ג דנותן מיד ליד ונתן בידה כל העציץ במקום שאין היניקה פוסקה דחשיב עדיין מחובר הוי פסול מן התורה כיון דהוי מחובר לכל דבר ולאו דומיא דספר הוא ובסוגיין דגיטין נראה אפכא דגרסי' התם כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיבי ניהליה ורבא אמר פסול גזרה שמא יקטום נראה בהדיא דבין לאביי ובין לרבא כשר הוי מן התורה וכפי טעם הירושלמי אפילו דשקל ויהביה נהליה פסול מן התורה כיון דס"ס מחובר הוי:
ועל כן ע"כ צ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דאין חילוק בין לטעם הירושלמי דדריש מספר ובין לטעם דטעמא משום דבעינן ונתן בידה וליכא דלטעם הירושלמי נמי דרשי טעמיה דקרא דטעמא הוי משום דבעינן נתינה מיד ליד ולפיכך מכשרינן בעבד ובע"ן מכיון דאיכא נתינה לידה וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א סי' אלף ורל"ג שכתב בסוף התשובה לתת טעם כעיקר למאי דס"ל דקדושי כסף איתנהו במחובר וז"ל ועוד דאפילו בגטין אין הפיסול מחמת שנכתב במחובר שלא אסרה תורה לכתוב במחובר ותדע שאפילו כתבו על עלה של עציץ נקוב ונתן לה את העציץ דבר תורה לכ"ע כשר ולאביי אפילו דרבנן כשר וכו' ולא אסרו מחובר לקרקע אלא במחובר לקרקע ממש שאפילו נתן לה הקרקע ממש פסול משום דכתיב ונתן בידה וכו' ובירושלמי מפיק לה מוכתב לה ספר וכו' כלומר דמדאפקיה רחמנא לספירת דברים בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש הניתן מיד ליד בעינן וא"כ לגבי קדושין מנ"ל הרי בהדיא שהשוה טעם הי"מ וטעם הירושלמי דלא אסרה תורה לכתוב במחובר מחמת עצמו אלא משום דאי אפשר לינתן בידה ומשום הכי דן לומר דבקדושי כסף דאין עיכובא שיגיעו הקדושין לידה כדכתיבנא דבזכיה תליא מילתא כשר במחובר.
הן אמת דהדבר קשה, דכיון דקי"ל בעלמא כר"י דלא דריש טעמא דקרא, א"כ מ"ש הכא דדרשי' טעמא לומר דמיעוטא דקרא הוא משום נתינה, ובהכי מרבינן עבדים ועציץ נקוב דחזו לגיטא, וצ"ע.
וראיתי להרב גט פשוט בסי' קכ"ד ס"ק כ"א שדעתו לומר דלפי טעם הירושלמי דדריש מספר, גזרת הכתוב הוא ואיסורו מחמת עצמו ופסלינן אפילו בעציץ נקוב, אע"ג דשקיל ויהביה ניהליה, וכן ראיתי מסכים בס' זאת להר"ב בית שמואל זלה"ה בסי' הנז' ס"ק י"ב דס"ל דטעם הירושלמי גזרת הכתוב הוא ע"ש. ויש לתמוה עליהם איך לא ראו דברי הרשב"א ז"ל בתשו' הנז' דיש ללמוד ממנה דס"ל דאין חילוק בין טעם הירושלמי לטעם י"מ כלל כאשר כתבנו, וטעמו ונימוקו עמו מהטעם שביארנו, דאל"כ תקשי טובא אמאי קאמרי רבנן דכותב על יד של עבד כיון דעבדים הוקשו לקרקעות:
איברא דלדעת הפוסלים קדושי כסף במחובר ע"כ צ"ל דסברי אינהו דטעמא דמחובר משום דרשה דספר וגזרת הכתוב הוא ופסולא דמחובר מחמת עצמו הוא כס' הרבנים הנז' וכי היכי דלא תיקשי להו סוגיין דכתבו על עלה של עציץ נקוב דנראה בהדיא דלכ"ע בדשקיל ויהביה ניהלה כולו כשר מן התורה ואי טעמא דמחובר מחמת עצמו הוא נהי דעציץ נקוב ניתן מיד ליד מ"מ מחובר לקרקע חשיב אפשר לומר דהכא מיירי כשפסק יניקת העציץ מהקרקע ע"י שום דבר מפסיק בינו לקרקע קודם כתיבה דנמצא דנכתב בדבר תלוש כספר שהוא תלוש דכיון דפסקיה ליניקה תלוש מיקרי לכל דבר ואין לומר דאם איתא דמיירי בפסיקת היניקה בשעת הכתיבה א"כ הו"ל כעציץ שאינו נקוב ולמה ליה למנקט עציץ נקוב דהא ודאי אצטריך למינקט עציץ נקוב הן למ"ד דעוקר דבר מגידולו דוקא חשיב מחוסר קציצה ולא קוצץ מן התלוש דמשום הכי נקט עציץ נקוב דדוקא עציץ נקוב גזרינן שמא יקטום דהוי קציצה מן המחובר אבל עציץ שאינו נקוב אפילו קטם כשר ואע"ג דכשפסק היניקה בשעת כתיבה מיירי עכ"ז גזרי משום שמא יקטום דהא וכתב בספר כתיב ודוקא אשעת כתיבה קפיד רחמנא שיהא תלוש ובכן מצינן למימר דהכא איירי דאחר כתיבתו החזירו למקום יניקתו וחזר להיות מחובר ומש"ה גזרינן שמא יקטום מן המחובר והן למ"ד הקציצה מן התלוש מיקרי מחוסר קציצה אצטריך למינקט עציץ נ' לאשמועינן כחו דאביי דאפי' בעציץ נ' דאיכא למגזר טפי שמא לא יפסוק היניקה בשעת כתיבה אפילו הכי מכשיר ולא גזר כלל וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם (כ"א ע"ב) ד"ה יצא זה וכו' לדעת ר"ת דפוסל קציצה מן התלוש וז"ל דלאו דוקא נקט עציץ נקוב דה"ה עציץ שאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה וכו' ועוד אומר ר"י דמסתבר שאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרי' בסמוך מכר בעל הזרעים לבעל העציץ ל"ק אלא עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ ל"ק דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשר אביי משום דשקיל ויהיב ניהלה היינו דהניחתו במקום שפסקה היניקה דהשתא הוי רבותא טפי דמכשיר אביי בעציץ נקוב דלא גזרי בדיהיב לה בפסיקת היניקה אטו בלא פסיקת היניקה וקמ"ל נמי דאע"פ שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה עכ"ל. נמצינו למדין מדבריהם דהא דמכשרינן על עלה של עציץ נקוב מן התורה היינו דוקא בדיהיב לה במקום שהיניקה פוסקת אבל אי יהיב לה במקום שאין היניקה פוסקת בטל נמי מן התורה הוי מכיון דלא קנאתו בהגבהתה וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא יע"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו יע"ש:
ויש לתמוה על זה דמ"נ לומר הכי דמיירי דיהיב לה במקום שהיניקה פוסקת דאי משום דאל"כ במאי קנתה הגט כיון דאין הקרקע נקנה בהגבהה וכי נגע לו קניות הקרקע מידינו והלא נקנה בכסף או בשטר או בחזקה וא"כ ה"נ אשה זו כשמסרו לה גט זה הכתוב בעלה של עציץ נקוב תקנה אותו בחזקה או בא' מדרכי הזכיה דלא דמי לקרקע ומחובר לקרקע ממש דלא מהני דהתם שאני דבעינן ונתן בידה וליכא אבל בע"נ דהא איכא נתינה מיד ליד ש"ד שתזכה בו בחזקה וכיוצא ואמאי אצטריך להו להתוס' והרא"ש והר"ן ז"ל לומר דקנאתם בהגבהה ובמקום שהיניקה פוסקת נימא דקנתה הגט בחזקה ובכן עדיין אפשר לומר לענין הדין אם נתן את העציץ במקום שהיניקה פוסקת דליהוי גט בטל דמה שפוסק היניקה הו"ל כתולש מהמחובר ואיכא למפסליה משום מחוסר כתיבה תלישה נתינה וכמו שתמה הר"ן ז"ל בזה כפי דבריו ז"ל ותי' שם דאע"ג דלענין שבת תולש הוי אפילו הכי הכא לענין גט לא מקרי מחוסר תלישה לפי שאותה תלישה אינה ניכרת כלל עכ"ל וחידוש כזה דמשום דלא מנכר לא חשוב מחוסר תלישה מנ"ל בהיות דאפשר לאוקמוה תלמודא דמיירי דאינו פוסק היניקה וקנאתו בחזקה וכיוצא:
ואפשר ליישב בדוחק דס"ל דע"כ מיירי בדפסקה היניקה דאל"כ ליכא למימר דתקנו ליה בחזקה שהרי כבר הוכחנו לעיל דלענין גט בעינן ונתן בידה ממש שהגיע לידה ולא סגי בשתזכה בו בלבד ובכן פשטי' דקרא ונתן בידה לאו היינו זכיית הגט אלא נתינה לידה ממש וא"כ כיון דאמרי' בגמ' דוכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא מי שמחוסר קציצה איכא למימר נמי שלא יהא מחוסר כי אם כתיבה ונתינה לידה ולא שום מעשה אחר ובכן אי מיירי דלא פסקה היניקה שמצריכינן שתחזיק היא בעציץ לקנותו הרי מחוסר מעשה החזקה מלבד כתיבה ונתינה לידה דכתיבי בקרא והתורה אמרה מי שאינו מחוסר אלא ב' מעשים הללו וכתיבה ונתינה לידה בלבד ודומה לזה תמה הר"ן ז"ל אמתני' דהאשה כותבת גיטה וז"ל והא ודאי דבעי הקנאה אח"כ והיכי מהנו והרי מחוסר הקנאה הוא ובעינא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר וכו' יצא זה שמחוסר הקנאה וכו' ע"כ והכא נמי נימא הכי דחסרון זכיה במעשה החזקה חשוב מחוסר מעשה ולא מהני:
אמנם ראיתי להרב גט פשוט ז"ל בסי' הנז' ס"ק כ"ד שעמד ע"ז ותמה טובא דמנ"ל להפוסקים התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל לומר שמיירי שקנאתו במשיכה ובמקום שהיניקה פוסקת דלא חשיבה פסיקת היניקה מחוסר מעשה בהיות דאפשר לומר שמיירי הקונה אותו בחזקה או בא' מדרכי הזכיה והרי בכותב ע"י של עבד כתב מרן הב"י דכיון דזכתה בעבד בא' מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה שהרי זכתה בגופו של גט וא"כ ה"ה הכא וכפי מה שכתבנו מתורץ שפיר תמיהתו ודברי מרן הב"י שהביא לסיעתא לומר דבגט סגי בשיזכה בא' מדרכי הזכיה כבר כתבנו לעיל שדבריו תמוהים דודאי לענין גט לא סגי בזכיה אלא ונתן בידה בעינן וכמו שנראה מדברי הירושלמי שכתבנו:
והרב ז"ל העלה לענין הדין דאם קנתה הגט הכתוב על עלה דעציץ נקוב ע"י הגבהה במקום שפסקה יניקת העלה דדיינינן לה ס' מגורשת מן התורה והיה טעמו מטעם דאיך חידוש כזה דלא חשיבה פסיקת היניקה מחוסר תלישה מכיון דלא מנכרה לא השמיענו הרמב"ם ז"ל שכתב דין זה שעל עלה של עציץ נקוב דהוי פסול מדרבנן ולא פירש דמיירי דהנחתו במקום שהיניקה פוסקת דאל"כ בטל מן התורה הוי ובפרט הטור ז"ל שראה בדברי הרא"ש ז"ל פרט דין זה דא"מ מן התורה אלא במקום שפסקה יניקת הזרעים ולא פירש מזה כלל לכן בודאי דס"ל להרמב"ם והטור דהכא מיירי דוקא בלא פסיקת היניקה וקונה אותו בחזקה או בא' מדרכי הזכיה ואדרבא נראה דלידדהו אם קנאתו במשיכה ע"י פסיקת היניקה חשיב מחוסר תלישה מה שפוסק היניקה ולא מהני מידי דודאי לא מסתברא דאי הוה ס"ל להרמב"ם והטור דלא חשוב מחוסר קציצה לא הוו שתקי מיניה מהך חידושא ולכן מידי ספק לא נפקא עכ"ל:
ותמהני דאיך אפשר לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דפסיקת היניקה חשוב מחוסר תלישה ולא הוי גט מן התורה דא"כ אמאי אצטריך רבא למימר דפסול מגזרה דשמא יקטום נימא דפסול מגזרה דשמא ע"י הנתינה יפסוק היניקה והוא בטל מן התורה דחשוב מחוסר תלישה והך גזרה עדיפא טפי דמלתא דשכיח הוא דע"י הנתינה בנקל יבא לפסוק היניקה ויהא בטל מן התורה:
ועוד דע"כ צ"ל דדעת הרמב"ם לומר דמיירי בפסיקת היניקה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ח מה' שבת דין ד' וז"ל גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחם ע"ג היתדות חייב משום תולש היתה ע"ג היתדות והניחה על הארץ חייב משום נוטע עכ"ל. הרי בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דעציץ נקוב לא חשוב מחובר אלא בעודו על הקרקע אבל ע"ג היתדות לא חשוב מחובר דאויר מפסיק בניהם ואינו יונק מן הקרקע וכמו שמבואר מדברי מרן הב"י ז"ל בא"ח ספ"י של"ו דלדעת הרמב"ם דין עציץ נקוב שוה לדין גבשושית של עפר ופשוט הוא וא"כ הכא לענין גט דבעינן ונתן בידה שיתנהו בידה ולא סגי בזכיה בעלמא כמו שכתבנו הרי ודאי כיון שמגביה את העציץ מעל הארץ ליתנו בידה הרי פוסק היניקה הוא כפי דעת הרמב"ם אינו יונק מה מהקרקע אם לא יהיה מונח על גבי הארץ ובכן נמצא דסתמו כפירושו ואין צורך להרמב"ם לפרש דמיירי בפסיקת היניקה דע"כ כיון דשקיל ויהביה ניהלה ומגביהו מן הארץ הרי פסיקת היניקה אמורה ומה שהוצרכו התוס' והר"ן והרא"ש לפרש דמיירי בפסיקת היניקה היינו משום ס"ל הפך דעת הרמב"ם ז"ל דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות חשוב מחובר וכמו שהעלו התוס' ז"ל בפ"ק דגיטין (ד"ז ע"ב) ד"ה דילמא וכו' יעו"ש וכן נראה מדברי הרא"ש פ' השולח גבי הא דאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע יע"ש וכן נראה מדברי הר"ן שם יע"ש ולפיכך הוצרכו לפרש דמיירי בפוסק היניקה דמסתמא אפילו דמגביהו ליתנו לה לא נפסק היניקה אם לא שיפסקינה ע"י דבר אחר מפסיק בינו לבין הקרקע
והנה בדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו דס"ל לענין שבת דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות דלא חשוב מחובר דאוירא מפסיק ק"ל מההיא דאמרי' גיטין (דף ל"ז ע"א) א"ר יהודה אפילו השאילו מקום לתנור וכריים כותבין עליו פרוזבול איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד נקוב אין שלא נקוב לא אמאי והא איכא מקומו ומשני לא צריך דמנח אסיכי ופרש"י אסיכי ע"ג יתידות ואין הקרקע שלו הילכך נקוב הוי כמחובר וכו' ע"כ הרי בהדיא דס"ל לסתמא דתלמודא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות חשוב מחובר ועל זה ע"כ צ"ל שהרמב"ם ז"ל דחה הך סוגייא דנראה ממנה דחשוב כמחובר כיון דאביי ורבא דהיו בתראי ס"ל דלאו כמחובר דמי וכדאמרי' בפרק המוציא (דפ"א ע"ב) אמר אביי פרפיסא כיון דאתא לידן נימא בה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחה ע"ג יתידות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתידות והניחה ע"ג קרקע חייב משום נוטע ואע"ג דהתוס' ורש"י ז"ל שם כתבו דהאי חייב מדרבנן הוא כבר כתב ה"ה ז"ל בפ' הנז' מה' שבת דדעת הרמב"ם לומר דהוי חייב מן התורה וכן רבא נמי אזיל בשיטה זאת וכמו שנראה בהדיא בפ"ק דגטין (דף ז' ע"ב) יע"ש וכן כתבו התוס' בסוגיין דשבת בד"ה חייב יע"ש:
אשר עפ"ז א"ש מה שראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' שמיטה דין י"ט שכתב וז"ל אין כותבין פרוזבול אלה על קרקע ואם אין קרקע ללוה וכו' השאילו מקום לתנור ולכריים כותב עליה פרוזבול ע"כ דלכאורה ק' אמאי השמיט הרמב"ם הא דתני הלל דכותבין על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות וכמו שכתבה הטור ז"ל בח"מ פי' ס"ז יע"ש אבל כפי מה שכתבנו אתי שפיר דדעת הרמב"ם ז"ל לפסוק דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות לא חשוב מחובר ובכן לא הוצרך להביא כלל הא דכותבין על עציץ נקוב דאי מונח ע"ג קרקע הא כותבין מפני מקומו ואי מונח ע"ג יתדות אין כותבין דלא חשוב מחובר:
אך קשה דא"כ איך פסק כר"י דהשאילו מקום לתנור ולכירה דכותבין כיון דלאביי ורבא דאינהו סברי דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות לא חשוב מחובר ע"כ צריך לומר דלא ס"ל כר"י בהא דהשאילו מקום לתנור ולכירה דאל"כ תקשי להו הך דתני הלל אין כותבין על עציץ נקוב במאי קא מיירי דאי מיירי דמונח אסיכי הרי לאו מחובר מיקרי ואי מיירי ע"ג קרקע אפילו אינו נקוב נמי דהא איכא מקומו ומאחר דא הו פסק כאביי ורבא דלא חשיב מחובר איך פסק כר"י דהשאילו מקום לתנור ולכירה דכותבין עליה פרוזבול וצ"ע: