נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
סימן ב
שטר קדושין שכתבו על איסור הנאה מה דינו
גרסי' בגיטין (דף כ' ע"א) גופא שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר וכו' אלמא הלכתא כוותיה ודין זה פסקוהו כל הפוסקים בלי שום חולק כלל ולענין שטר קדושין לא נתבאר בגמרא מה דינו. ולכאורה נראה כיון דקי"ל דש"ק איתיה אפילו בפחות מש"פ מטעמא דלאו בהנאה מתקדשת אלא בראיה דאית ביה מתקדשת ה"נ באיסורי הנאה מקודשת מהאי טעמא אלא דלזה יש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני פחות מש"פ דחזיא לאצטרופי לא כן באיסורי הנאה דלא חזי לכלום כדאמרי' בסוגיין שם:
ברם עדיין י"ל דכיון דאתקש הויה ליציאה מהקישה דויצאה והיתה לגמרי אתקש וכשם דלגבי גט כשר באיסורי הנאה ה"נ בש"ק כתבו על איסורי הנאה כשר וגט וש"ק חד דינא אית להו:
אמנם ראיתי בירושלמי בפ"ק דקדושין וז"ל כתבו ע"ד שהוא אסור בהנאה תני ר"ח מעשה בא לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ור' אלעזר אמר אינה מגורשת אמר ר' זעירא הוו רבנן פליגין מאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת ומ"ד מגורשת מקודשת חברייא אמרין לחומרין ר"י בעא מהו לחומרין מגורשת אינה מקודשת לחומרין אילו אינה מגורשת מקודשת לחומרין מהו נידון רבנן דקסרין בשם ר"א מ"ד מגורשת מקודשת איסורי הנאה מדבריהם מ"ד אינה מגורשת אינה מקודשת איסורי הנאה מדברי תורה הא באסורי הנאה מדבריהם מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על ר"מ דר"מ אומר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום וכו' תמן בגופו קדש ברם הכא בהנייא שלו קדש וכו' יע"ש ופי' הירושלמי לע"ד הוי הכי כתבו ע"ד של איסורי הנייה כלומר כתב הגט באיסורי הנאה ובאה"נ מדברי תורה מיירי ואהא אפליגו תרי תנאי אליבא דר' דר"ח ס"ל מגורשת מטעמא דונתן דקרא אנתינת הגט קאי ולא בעינן שיהא בגט דין ממון כלל ור"א סבר אינה מגורשת וטעמיה מכיון דכתיב ונתן משמע דוקא בדבר הצריך נתינה וזכיה לאפוקי איסורי הנאה דלית בהו דין ממון והפקר הם לכל ולא שייך בהו זכיה ונתינה אמר"ז הוו רבנין פליגין כלומר האי דינא דאיסורי הנאה לענין שטר קדושין אפליגו בה רבנן ושני מחלוקת בדבר דאיכא מ"ד דכמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין דמ"ד מגורשת הכי נמי ס"ל דמקודשת ומ"ד אינה מגורשת ה"נ ס"ל דאינה מקודשת וחברייא אמרין לחומרין סתם ור"י בעא מהו לחומרין דקאמרי רבנן אם נאמר במגורשת אינה מקודשת לחומרין או אילו נאמר דאינה מגורשת מקודשת לחומרין כלומר אם נאמר דכוונתם לומר דמ"ד דמגורשת גבי קדושין סובר דאינה מקודשת והיינו לחומרין דלגבי קדושין לכ"ע מחמירים טפי לומר דש"ק פסול באיסורי הנאה או נימא דכונתם לומר דמ"ד גבי גט אינה מגורשת אזיל ומודה דמקודשת והיינו לחומרין דמחמרינן לענין קדושין לכ"ע דליהוו קדושין להצריכה גט ואהא קאמר מהו נידון כלומר מה נידון ללשון זה דלחומרין דקאמרי חברייא רבנין דקסרין אמרי' כלומר רבנין דקסרין אמרין לחומרין דקאמרי זהו פירושו דמ"ד מגורשת סובר נמי דמקודשת והיינו דוקא באיסורי הנאה מדבריהם דכיון דמן התורה הוי ממון מקודשת אבל באסורי הנאה מדברי תורה אע"ג דלגבי גט מגורשת בשטר קדושין אינה מקודשת דבקדושין אזלינן לחומרא ופסלינן לאיסורי הנאה מד"ת לכ"ע כיון דלית בהו דין ממון ולא תמצא לומר דגרושין וקדושין שווים לענין זה אלא באיסורי הנאה מדבריהם ולמ"ד אינה מגורשת תמצא לומר דס"ל נמי דאינה מקודשת באיסורי הנאה מד"ת אבל באיסורי הנאה מדבריהם אזיל ומודה דמגורשת ומקדושת ובכן היינו לחומרין דקאמרי חברייא דלענין איסורי הנאה מד"ת דאפליגו בה גבי גט לענין קדושין כ"ע מודו דאזלינן לחומרא לפסול איסורי הנאה מד"ת:
נמצא פסקן של דברים כפי מסקנת הירושלמי דלמ"ד גבי גט מגורשת דקי"ל כוותיה היינו באיסורי הנאה מד"ת ואזיל ומודה בשטר קדושין דבאיסורי הנאה מד"ת אינה מקודשת אבל באיסורי הנאה מדרבנן מקודשת ודאי דנקיטי כוותיה כתלמוד ירושלמי בזה כיון דבתלמודא דידן לא הוזכר גבי קדושין מה דינו ואע"ג דלגבי גט אתמר בהדיא דכשר וסתמא קאמרי לה ואפי' באיסורי הנאה מד"ת במשמע עכ"ז לא ילפינן שטר קדושין מגט לדין זה כיון דבירושלמי קאמר בהדיא דמשונה גט משטר קדושין לדין זה והכי נקטינן דש"ק שכתבו באיסורי הנאה מדברי תורה אינה מקודשת ובאיסורי הנאה מדרבנן מקודשת:
והנה ראיתי להרשב"א בתשובת ח"א סי' תכ"ג ששאלוהו על אשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה בשטר אם מקודשת אם לאו וכתב בתשובתו הרמתה תחילה כל דבר צריכין אנו לדעת אם נכתב שטר קדושין באיסורי הנאה אם מקודשת אם לאו וכו' ובירושלמי נחלקו על ההיא דכתבו באיסורי הנאה דגרסי' התם כתבו ע"ד שהוא אסור בהנאה כלומר כתב הגט תני כן וכו' הויין בה רבנן מאן דאמר מגורשת מקודשת וכו' פליגי רבנין דקסרין בשם ריב"א מ"ד מגורשת מקודשת איסורי הנאה מדבריהם וכו' ואע"ג דסתמא אמרוה בתלמודא לההיא דשלחו מתם וקבועה כהלכתא ולא חלפן בין איסור דדבריהם לשל תורה מ"מ כיון דפרישו עלה בירושלמי בהדיא דלא אתמרא אלא באיסורי הנאה דרבנן נקטי' כוותיה אע"ג דבגמרא איתמרא סתמא ומ"מ אפילו ת"ל דגמרין פליגי אגמרא דבני מערבא וקסבר בגמרא ל"ש באיסורי הנאה דרבנן ול"ש באיסורי הנאה מד"ת מגורשת אפילו הכי בש"ק לא אשכחן בגמרא הכי ואם לאו הא דהירושלמי דחלקו בין שטר לההיא דר"מ הוה מצי למימר דבקדושין אפילו באיסורי הנאה מדרבנן אינה מקודשת משום דבעינן מידי דאית ליה הנאה מיניה וכסלקא דעתיה מעיקרא בירושלמי דל"ש בין מקדש בגופו למקדש בשטר וה והלכך סגיא לן דניקוט בידן מאי דאייתו ופרישו בירושלמי דדוקא כתבו באיסורי דרבנן וכיון שנכתב באיסור דרבנן איסור נדר חל עליה וכו' ואינה מתקדשת ע"כ. נמצינו למדין מדבריו דאזיל בשיטה זו דנקטי' כהירושלמי לומר דאיסורי הנאה מד"ת אינה מקודשת:
אמנם בעיקר דבריו יש לעמוד בהן דהנראה מדבריו הוא דס"ל דמסקנת הירושלמי לומר דבין בגירושין ובין בקדושין ל"מ באיסורי הנאה מד"ת וכפי מה ששיערנו לעיל בפי' דברי הירושלמי סלקא בידן איפכא דבגרושין אפי' באה"נ מד"ת כשר ולא אמרו אלא לענין קדושין דחברייא אמרי' לחומרין אפילו דבקדושין אזלינן לחומרא ופסלי' א"ה מד"ת אבל בגירושין עיקר פלוגתייהו דר' חייא ור' אלעזר הוא באיסורי הנאה דד"ת:
הן אמת דמהאופן שהביא הרב ז"ל לשון הירושלמי נראה דלא גריס הא דחברייא אמרי' לחומרין ובעיא דר"י וכפי זה נראה שהוא ז"ל מפרש הא דרבנן דקסרין הכי מ"ד מגורשת מקודשת כלומר דאמרנו נמי דס"ל דמקודשת וגירושין וקידושין הכל א' ושוים בדינם דכשר באיסורי הנאה היינו באיסורי הנאה דרבנן דמעיקרא ל"ק ר"ח דמגורשת אלא בדרבנן אבל מן אתורה אפילו גט אינה מגורשת ומאי דאמרי' נמי דלדידיה אינה מקודשת היינו באיסורי הנאה מד"ת אבל באיסורי הנאה מדרבנן אזיל ומודה דמגורשת ומקודשת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דר"ח ס"ל דמעשה דרבי היה באיסורי הנאה דרבנן ומשום הכי קאמר דמגורשת ור"א סבר דמעשה דר' היה באה"נ דד"ת ולפי' אמר אינה מגורשת ולפי תי' זה סליק בידיה מהירושלמי דבגט נמי איסורי הנאה מד"ת אינה מגורשת הפך מה שכתבנו. וי"ל דאפי' כפי גירסתו בירושלמי אין פירושו מתיישב שפיר דפשטא דירושלמי בהא דרבנן דקסרין נראה דקאי לענין קדושין דוקא וכמ"ש דהא עלה דקאמר תלמודא הויין פליגין בה רבנן לענין קדושין מה דינו וקאמר דאיכא מ"ד דכמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקדושין מייתי נמי אידך מ"ד דהיינו רבנן דקסרין דמשמע דפליגי עליה ואמרי' דלכשתמצא לו' דמ"ד מגורשת ס"ל מקודשת היינו באיסורי הנאה דרבנן אבל באה"נ דד"ת לא דדוקא גבי גט קאמר מגורשת אבל בקדושין אינה מקודשת ולמ"ד אינה מגורשת לכשתמצא לומר אינה מקודשת ס"ל נמי היינו באה"נ דד"ת ואם איתא כפי פירושו נמצא דבקדושין אין שום מחלוקת כלל אי מדמינן ליה לגט אי לאו דלכ"ע קדושין וגירושין שווין הן ורבנין דקסרין מלתא באנפי נפשא הוא אעיקרא דמלתא בפלוגתייהו דר"ח ור"א דקאמר דר"ח ל"ק אפילו בגט אלא באיסורי הנאה מדרבנן וא"כ איך קאמר הויין רבנין פליגי דמשמע דפליגי בקדושין אי מדמינן לגט ואפילו נאמר דבגירסתו נמי איכא הא דחבריא אמרין לחומרין ולאהבת הקיצור לא הביאו בתוך דבריו ובכן שפיר מצינו לממר דהפלוגתא היא דאיכא מ"ד קמא ס"ל דכמחלוקת לגירושין כ"מ לקדושין וחבריא אמרי' לחומרין אבל רבנן דקסרין לא נגע ולא פגע בדין קדושין כלל אלא אעיקרא דמלתא קאי דבגט נמי לא מהני באיסורי דד"ת וכפירושו והא דנקט במלתיה קדושין דקאמר למ"ד מגורשת מקדושת היינו דס"ל כמ"ד דגרושין וקדושין שווין:
עכ"ז איננו שוה לי דמי הכניסו לומר פי' זה ולאפושי פלוגתא לתלמוד ירושלמי עם תלמודא דידן דכפי מה שנראה מדבריו הוא דס"ל דתלמודא דידן סתמא קאמר לה ול"ש בין אה"נ מד"ת לאה"נ מדרבנן בהיות שאפשר להשוות הירושלמי עם תלמודא דידן ולפרש כמו שכתבתי דרבנן דקסרין דוקא לענין קדושין קאמרי לה דאע"ג דלענין גט קאמר ר"ח דמגורשת אפילו באה"נ מדברי תורה עכ"ז בקדושין מחמרינן טפי ואמרי' פסול באה"נ מד"ת ובכן סלקא בידן לענין הלכה מדברי הירושלמי דשטר קדושין פסול באיסור מד"ת בלי שום דוחק כיון דבגמרא לא הוזכר בש"ק מה דינו לא כן פירושו דצריך לדחוק ולומר דאע"ג דכפי דברי הירושלמי וכפי פירושו משמע דאי אמרי' גבי גט דכשר באה"נ מד"ת ה"ה גבי קדושין וא"כ כפי תלמודא דידן דס"ל גבי גט ל"ש הדין יוצא דה"ה בקדושין עכ"ז צ"ל כיון דלא הוזכר בתלמודא דין קדושין כירושלמי נקיטי ופסלי ליה והרואה יראה דהוי כמלתא בלי טעמא דכיון דכפי הירושלמי גרושין וקדושין שווין הן כיון דגלי לן תלמודא דידן גבי גט דל"ש מלתיה דקדושין כבר אמורא דחד טעמא אית להו לומר דחד דינא אית ליה:
ועוד יש לדון בדברי הרשב"א הנזכר באשר הורה לומר דאשה שנדרה הנאה מפ' דאפילו אם קדשה בשטר אינה מקודשת מטעם דהוי לגבי דידה ככתבו על איסורי הנאה דהא כפי סברתו ז"ל דהירושלמי לא פליג לן בין גט לש"ק דבתרוייהו פסולין באה"נ מד"ת ודאי צ"ל דהיינו טעמא דפסול משום דכתיב ונתן ומשמעותיה דונתן בידה משמע שיתנהו ויזכהו לה במתנה ולא שייך זכייה ומתנה אלא בדברים המותרים דאז ממון הבעל הוא ולזכיה הוא צריך ואפילו בפחות מש"פ נמי ממונא הוא ושייך ביה זכיה דאע"ג דפחות מש"פ לא ניתן להישבון בגזל עכ"ז ממון בעלים הוא ולכתחילה אסור לגוזלו ד"ת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מה' גניבה ואבדה ולפיכך שייך בתו נתינה אבל איסורי הנאה דלאו ממון דבעל הוא ולית ליה זכיה בהו דהפקר הוא לכ"ע כעפרא בעלמא כיון דלא חזי לכלום לא קרינן בהו ונתן כיון דלאו ממון הוא לזכותו וליתנו לה במתנה דהא ודאי אי אפשר לומר טעמא משום דבעינן שיתן לה ממון דמטי לה הנאה מיניה דהא אמרי' תמן בגופו קדש הכא בכתיבה שלו קדש דנראה בהדיא דבש"ק לא בעינן דמטיא לה הנאה ומש"ה כשר באה"נ דרבנן אע"ג דלית לה שום הנאה וע"כ לומר דטעמא הוי כדכתיבנא דגזרת הכתוב הוא דבעי' מלתא דהויא ממונא אלא דבאה"נ דרבנן כשר כיון דמן התורה ממון הוי ושפיר קרינן ביה ונתן מן התורה וא"כ מנא ליה להרשב"א ז"ל למימר דאשה המודרת הנאה מפ' וקדשה בשטר דא"מ כיון דשפיר הוי ממון המקדש וקרינן ביה ונתן ואע"ג דלדידיה איסורי הנאה הוא ואינה יכולה ליהנות מאי איכפת לן דהא לאו בהנאה מתקדשת אלא בכתיבה מתקדשת.
ואין לומר דס"ל להרב ז"ל דכיון דלמדנו מהירושלמי דונתן דקרא לשון מתנה וזכיה הוא ולאו אנתינת הגט קאי א"כ בעינן שיכתבנו בדבר שאפשר לה לזכות בו דהא ונתן כתיב שתזכה היא בו וא"כ כיון דלגבי דידה איסורי הנאה הוא ואינה יכולה ליהנות ממנו כלום ואפילו טובת הנאה לא זכי בו כיון דלדידה עפרא בעלמא הוא והוי פקדון בידה ומשום הכי א"מ דהא ליתא דנהי דאינה יכולה היא ליהנות בו מ"מ אמאי לא תזכה בו דהא לא דמי לאיסורי הנאה דאמרי דהוו הפקר דהתם כיון דאסור אכ"ע ולא חזי לכלום הויא הפקר אבל הכא דלדידה דוקא אסור ולכ"ע שרי זוכה היא בדבר וקנין אית לה בו דלכשתמות ירשוה בני' וכן יכולה היא ליתנו בדרך צדקה לעניים או לאיזה מצוה דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו והמודר הנאה מחבירו תוקע לן תקיעת של מצוה תנן או לווה וב"ח באים ונפרעים ממנה בע"כ מזה הממון כי ההיא דתנן בפ' הגוזל קמא (דף ק"ח) האומר לבנו קונם אי אתה נהנית משלי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה וב"ח באים ונפרעים ממנו בע"כ. וכתב הר"ן ז"ל בפ"ה מנדרים (דמ"ז) וז"ל והוי יודע דכי תנן אם מת לא ירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה וב"ח באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו והיאך ב"ח באים ונפרעים אלא נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות בהן וכו' עכ"ל. נראה בהדיא מדברי הר"נ כדכתיבנא דמי שמודר הנאה מחברו ונתן לו מתנה אע"ג דאינו יכול ליהנות בה זוכה בה ליתנו לבניו או לאחיו או לווה וב"ח באים ונפרעים מזה הממון:
שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים בסוגיא הנזכר שחולק על הר"נ ז"ל בזה וס"ל דכל מתנה שהמקבל אינו יכול ליהנות ממנה ואפילו טובת הנאה אינו זוכה בה כלל שכתב שם וז"ל בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו וסיפא דהך מתני' יתנהו לבניו או לאחיו ואם אין לוה וב"ח באים ונפרעים וכו' וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליו בקונם שווינהו עליו עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לאחיו או לבניו וכיצד ב"ח דידיה באים ונפרעים ממנו כלומר וקרעינן ליה לשטרא דב"ח אדרבא הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל וב"ח שזכה בנכסים מן ההפקר זכה דהו"ל כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם וכו' עכ"ד. מפורש יוצא מדבריו דס"ל דכיון דאינו יכול ליהנות ממנו אינו זוכה בגוף הנכסים כלל וכן האריך הרשב"א ז"ל והחזיק בסברא זאת שם בפ' השותפים דמ"ח גבי ההוא עובדא דההוא גברא דהו"ל ברא דהוה שמיט כיפיה וכו' יעו"ש:
וכן נראה בהדיא בתשובה סי' תר"ב שהשיב על מה ששאלוהו על אשה שנדרה הנאה מפלוני וקדשה אותו פ' בכסף אי נימא דמקודשת מטעמא דאע"ג דהשתא אינה יכולה ליהנות ממנו כיון דראויה ליהנות ממנו הואיל אי בעיא מיתשיל אנדרא מקודשת. והשיב הוא ז"ל וז"ל והטעם שאמרת דמשום שיכולה לישאל לא אשכחן בכי האי גוונא הואיל דלא אמרי' ה איל אלא במה שהוא שלו אלא ארייא דאיסורא רביע עליה וכגון מערבין לנזיר ביין בין משלו בין משל אחרים דנזיר זוכה הוא בגוף היין שזוכין לו דהא מותר לו ליהנות ממנו וכיון שהוא שלו שזכה בו אמרי' הואיל ובעי מיתשיל וכו' אבל לזכות במתנה שנתנו להאחרים ובאותה שעה שאינו יכול ליהנות שאינו זוכה בה שיהיה שלו דנימא הואיל אי בעי מיתשיל אינו דכיון דבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות ואע"ג דנשאל אח"כ דכיון דבשעת המתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות וכו' עכ"ד:
נמצינו למידין מדבריו דס"ל בפשיטות דמי שמודר הנאה מחברו ונתן לו מתנה אינו זוכה בה כלל ואפילו לאחר שיתשול נדריו ומשום הכי דן לומר דאינה מקודשת כיון דלא זכתה מתחילה ואפילו לאחר שתתשיל אנדרא אין בידה לזכות ובכן שפיר מצינו למימר דמהאי טעמא כתב הרשב"א זלה"ה דאשה שנדרה הנאה מפלוני וקדשה בשטר דא"מ כיון דבעינן ונתן בידה שתזכה בו ואינה זוכה בו כלל ואפילו לאחר שתשאל אנדרא:
הן אמת דק' לי על זה דא"כ הוא דטעמא דאינה מקודשת הוא משום דס"ל דלא זכתה בגוף השטר כלל א"כ אעיקרא דמלתא איך תלה הרשב"א ז"ל דין זה דמודרת הנאה מפ' דתלוי אם כתבו על איסורי הנאה דכשר דמשמע דאי קי"ל דבשטר קדושין נמי אם כתבו על אה"נ כשר הגט הוה אמינא דבכי האי גוונא דמודרת הנאה נמי מקודשת והא ליתא דהא אפילו לתלמודא דידן דס"ל לגבי גט דכתבו על איסורי הנאה כשר ולא ממעט להו מקרא דונתן עכ"ז לא מפקינן קרא ממשמעותיה שהוא לשון מתנה וע"כ צריך שיתנהו לה במתנה גמורה ושתזכה בה וכדאמרי' בפ' מי שאחזו ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת וע"כ היינו טעמא משום דבעינן נתינה גמורה שלא יהיה לבעל שום זכות בגט דאל"כ לאו כרות גיטא הוא ודוקא איסורי הנאה הכשירו ואע"ג דאינה זוכה בהן דממון הפקר הוא משום דכל דלא נשאר שום זכות לבעל בגוויה שפיר קרינן ביה ונתן אבל כל שלא זכתה האשה בגוף הגט ועדיין דבעל הוי לא הוי גט וא"כ ה"נ בשטר אף דנימא דכשר באיסורי הנאה עכ"ז במודרת הנאה מפ' וקדשה בשטר יש לומר דא"מ לפי כברתו דאינו זוכה בגוף השטר כלל ופקדון הוא בידה וכל היכא דאיתיה ברשותיה דמקדש הוא:
והנני חוזר על דברי הרשב"א שכתבנו לעיל דס"ל דמי שמודרת הנאה מפ' וקדשה בכסף דאינה מקודשת מטעם דלא זכתה בגוף הקדושין ואין בידה לזכות אפילו לאחר שתתשיל די"ל דכיון דקי"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו וחשבינן לה כאילו ליתיה מעיקרא א"כ אמאי א"מ לאחר שתתשיל אנדרא דכיון דאיתשילא נעקר הנדר מעיקרו כאילו לא היה ונמצאת זוכה בקדושין משעת קבלתן למפרע והרי אמרו בפ' המדיר המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת הלכה אצל חכם והתיר לה מקודשת וכתב רש"י ז"ל דהיינו טעמא משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא למפרע דאין כאן נדר והכי נמי נימא הכא ונהי דלענין דינא קודם שתתשיל אינא מקודשת ומתירין לה להינשא בלא גט כלל ולא חיישינן דלמא מתשיל ונעקרו הנדרים מ"מ לאחר שתתשיל אמאי לא יהיו קדושין למפרע ומ"ש ממ"ש הרשב"א ז"ל עצמו בפרק י"א דנדרים (דף פ"ג) בחי' והביאו הר"ן שם בשמו ז"ל מהא שמעינן דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בע"כ ואינו יכול לעכב ואע"פ דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא אתשיל ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו אם חייבים לשלם למפרע אם לאו ומסתברא דמשלמים דהרי זה כאילו אין כאן נדר כלל וא"ת כיון שכן היאך יטלו הכהנים בע"כ דאכתי ממונא הוא כיון דאי בעי מתשיל עליה והוי טובת הנאה שלו וי"ל מ"מ כיון דהשתא מיהא לא איתשיל השתא מיהא לאו ממוניה הוא ול"א דילמא מתשיל ולא חיישי' נמי דילמא מתשיל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורן ונמצאו כהנים נוטלין באיסור למפרע וכו' עכ"ל. הרי הכא לענין אוסר פירותיו על עצמו דס"ל להרשב"א ז"ל דכיון דאסור ליהנות מהם אין לו בהם זכיה דלשיטתיה אזיל דס"ל דכל שאינו יכול ליהנות אינו זוכה ועכ"ז כתב דאי איתשיל אנדריה אמרי' אין כאן נדר כלל מעיקרו וחייבים להחזיר מה שנטלו ממנו אע"ג דמעיקרא פקע ליה זכותיה מפירות הללו והכא נמי לענין קדושין נימא הכי דאע"ג דמתחילה לא זכתה מ"מ כיון דאתשילה הרי זכתה למפרע בשעת קבלתה
וראיתי להר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' זכיה מההפקר סי"ד שהקשה להרשב"א ז"ל לס' שאנו דנין בה דס"ל דמי שמודר הנאה מחברו ונתן לו מתנה דאינה זוכה בה כלל מההיא דאמרי' בפ' אין בין המודר ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל וכו' למעול מקבל דהתירא ניחא ליה דליקני באיסורא לא ניחא ליה דליקני דמשמע דאי הוה ניחא ליה דליקני איסורא מעל ואי לא קנה אמאי מעל וכדאמרי' בפ' השואל גבי שואל קורדום של הקדש דפריך ואי לא קנאו אמאי מעל אלא מוכח מזה דאע"ג דאסור ליהנות ממנו מ"מ זוכה בו אם נתנו לו לענין להורישו לבניו או לנותנו לאחיו או לבע"ח עכ"ל:
ואחרי התאבקי בעפרות רגליו נראה דלק"מ דלענין מעילה בהוצאה מרשות לרשות לא בעינן שיזכה מן הדין המקבל אלא כל שנתכוון להוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט ונתכוון לזכות בו הרי מעל אע"ג דמן הדין לא יזכה בו כלל דאל"כ אעיקרא דמילתא היכי אמרי' דגזבר שנתן מידי דהקדש להדיוט דמעל דהא לא קנוא המקבל מן הדין כלל כיון דאין בידו לזכות לאחרים דבר שאינו שלו אפילו דהדיוט וכ"ש דהקדש דמי איכא מידי שנותן דבר של אחרים לחברו שיזכה בו אלא ע"כ דאע"ג דמן הדין אינו זוכה בו המקבל מ"מ בתר כוונתו אזלינן ואיהו נתכוון לזכותו לו ומשום הכי מעל ומה שהביא מההיא דהשואל קורדום ללמוד דליכא מעילה אלא כשזכה מן הדין אינה ראיה דהא אע"ג דאמרי' דבתר כוונתו אזלינן וכיון שכוון לזכות מן ההקדש מעל מ"מ בעינן שיתכוין לזכות ושיעשה מעשה זכיה באופן שאם היה דבר שהיה יכול לזכות בו שיהיה זוכה בו ואהא קא פריך למ"ד דהשואל קורדום מחברו ל"ק עד שיבקע בו אמאי מעל הא לא קנאו במשיכתו כלומר הא לא עשה בו קנין המועיל לקנותו דאף גבי הדיוט ל"ק במשיכה עד שיבקע בו ואמאי מעל ובכן נסתלקה תמיהתו להרשב"א דנהי דשפיר משתמע מהגמרא דאי הוה ניחא ליה דלקניה איסורא מעל דאע"ג דמן הדין אינו זוכה בו כלל מ"מ כיון דאיהו מתכוין לזכות בו ואם היה ראוי לזכיה היה זוכה בה מעל דחידוש הוא שחידשה תורה במעילה דאע"ג דאינו זיכה בה מן הדין כיון דנתכוון לזכות ולהוציאה מרשות הקדש מעל:
איך שיהיה נחזור למאי דאתן עלה דודאי טעמא דהרשב"א ז"ל דס"ל דאשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה בשטר דא"מ היינו משום דכיון דבעי' ונתן בידה שתזכה בו ואינה זוכה בו כלל כיון שאסורה בהנחתו ואפילו לאחר שתשאיל אנדרא משום הכי א"מ. הן אמת דכפי זה יצא לנו לענין הדין דלדעת הר"ן דס"ל בפשיטות דאע"ג דהנכסים אסורים לו בהנאה זוכה בהן לענין להורישם לבניו או ליתנם לאחיו ולבניו בחייו או לבע"ח אשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה בשטר מקודשת כיון דלמקדש ממון הוי והיא גם היא אע"ג דאינה יכולה ליהנות הרי היא זוכה בו ודיו דש"ק בכתיבתו מתקדשת ולא בעינן דמטיא הנאה לה מיניה:
וראיתי להר"ן ז"ל בתשובה סי' ס' ששאלוהו על אשה שאסרה אסר ע"ד רבים שאין לה התרה מכל קדושין שתתקבל שלא ברצון פ' והעלה בתשובתו הרמתה שאם נתקדשה שלא ברצון פ' בכסף ודאי אינה מקודשת כיון דאינה יכולה ליהנות מהקדושין אך בזה אני נושא ונותן אם אפשר שתתקדש בשטר כיון דלא מתהניא ביה וכו' וקי"ל גבי גט כתבו על איסורי הנאה כשר וק"ל דמקשי' הויה ליציאה וכיון שכן היה אפשר לדון ג"כ בש"ק שאם כתבו על איסורי הנאה כשר וכו' אבל מה אעשה שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה בענין אשה שנדרה נדר שאם קדשה בשטר דא"מ שסמך דבריו על הירושלמי ואע"פ שיש לדון בדבריו אחר שהוא כתב שאם אפילו נתקדשה דאינה מקודשת מאן גבר דרב גובריה לומר שתתקדש לכתחילה עכ"ל:
נראה מדבריו דלענין דינא ס"ל דלא כהרשב"א דש"ק שכתב על איסורי הנאה כשר ואם עבר וקדש בו מקודשת אלא דלכתחלה חשש לס' הרשב"א:
אמנם כפי מה שכתבנו לעיל דלדעת הר"ן דס"ל דאע"ג דאסור בהנאה זוכה בו שפיר מצינן למימר דאשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה בשטר דמקודשת כיון שזוכה בו א"כ איכא למידק ע"ד בתשובה דמשמע דאי הוה ס"ל לענין דינא דש"ק פסול באיסורי הנאה ה"ה נמי באשה שנדרה הנאה דאם קדשה בשטר דאינה מקודשת כיון דלדידה איסורי הנאה הוא דהא איהו ס"ל דזוכה בגוף הקדושין מיהא וא"כ אמאי לא תתקדש כיון דלגבי המקדש ממונו הוא והיא נמי זכתה בו ומאי איכפת לן במה שאינה ראויה להנות ממנו:
ודע כי מ"ש הר"ן בנ"ד דאם קדשה בכסף או בשטר דא"מ היינו משום דנ"ד הוא שנדרה ע"ד רבים דאין לה התרה ומש"ה א"ש כיון דאינה יכולה ליהנות כלל מה קדושין בשום אופן אבל אם נדרה הנאה על דעתה דאפשר שתתשיל אנדרה אפשר לומר דלדעת הר"ן אם קדשה בשטר או בכסף דמקודשת מטעמא דאמרי' הואיל אי בעיא מיתשיל ויכולה ליהנות ממנו ואע"ג דהרשב"א ז"ל כתב דלא אמרי' הואיל הינו משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דכיון דאסורה בהנאה אינה זוכה בו כלל וכיון דלא זכתה מתחילה שוב אינה יכולה לזכות אפילו לאחר שתתשיל אבל לדעת הר"ן דס"ל דאע"ג דאסורא בהנאה זוכה בה א"כ שפיר הויא מקדושת כיון דבשעת קבלת הקדושין זכתה בגוף החפץ ובידה ליהנות ממנו על ידי התרה:
והנה ראיתי בתשובת הרדב"ז סי' קכ"ט שנשאל ע"ד הנערה שאסרה איסר על כל הנאת קדושין שבעולם וקדשוה אם מקודשת והשיב הרב ז"ל דיש להצריכה גט מכמה טעמים ועוד שהטעם שפסק הרשב"א ז"ל דאין לחוש לקדושין מטעם זה דלא אמרי' הואיל חולקין עליו אבות העולם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסק בפ' אלו עוברין דאמרי' הואיל גבי המפריש תלתו בבצק דאמרי' הואיל ובעי מתשל עלה כדידיה דמיא ומוזהר עליה בבל יראה ובל ימצא וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכו' והכא נמי אמרי' הואיל אי בעיא מתשיל כדידה דמיא וקדושין נינהו עכ"ד ודבריו תמוהים באשר חשב על הרשב"א ז"ל לומר דטעמיה משום דלא ס"ל בעלמא האי כללא דהואיל בעי מתשיל ולפי זה דן לומר דלא קי"ל כהרשב"א וזה אינו דהרשב"א אזיל ומודה בהאי כללא דאמרי' הואיל וברור מללו לומר דע"כ לא אמרי' הואיל אלא כגון גבי מערבין לנזיר בין דכיון דמותר בהנאה היין שפיר זוכה במה שזוכין לו ונשאר הענין דבעי' שיהא ראוי הוא לשתות ממנו אהני לן הואיל דכיון דבידו להתשיל חשבינן ליה נמי שהוא ראוי לו עכשיו וכן גבי המפרי' חלתו בפסח דאמרי' הואיל אי בעי מתשיל היינו משום דליכא דעת אחרת ובידו לעשותה חולין ושיהא שלו דאין שום מעכב על ידו שלא יזכה בה ע"י התרה חשבינן ליה כדידיה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל גבי המודר הנאה מחבירו ונתן לו מתנה דבשעת מתנה אינו יכול לזכות בה דלשיטתיה אזיל הרשב"א דס"ל דכל דבר שאינו יכול ליהנות ממנו אינו זוכה בו כלל לא מצינן שיהא זוכה בה מטעם הואיל אי בעי מתשיל דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה אין בידו לאתשיל ולזכות דהבעלים מעכבין בו לומר דכיון דלא זכה מתחילה שוב אין רצונם שיזכה בה ורוצים לחזור ממתנתם דלפיכך באשה נמי א"מ כיון דלא זכתה בגוף הקדושין בשעת קבלתן וגם אין בידה עוד לזכות בהם כלל:
ומה שהיה ראוי לחוש ולומר להצריכה גט בנ"ד הרב היינו לפי מ"ש לעיל דהר"ן ז"ל חולק על הרשב"א בזה וס"ל דאע"ג דאינו יכול ליהנות זוכה בנכסים להורישו לבניו וכיוצא דלפי סברתו אפשר לומר דמקודשת מכיון דכבר זכתה בגוף הקדושין משעת קבלתן ואי משום דבעינן דיכולה ליהנות ממנו אהני לן האי כללא דהואיל בעי מתשיל ויכולה ליהנות ליחשב לה כמו שעכשיו ראויה ליהנות ממנו:
והנה מאחר שהוכחנו דס"ל להרשב"א ז"ל דאשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה בין בכסף בין בשטר דא"מ אסורה נא ואראה במה שיש להסתפק אי הא דאמרי' דהמקדש בחה"נ של תורה בכסף או בשטר דא"מ טעמא הוי משום דמה שנתן לה אינו שוה כלום שהרי אינה יכולה ליהנות ממנו או דילמא טעמא דאינה מקודשת לאו מפני טעם זה בלבד אלא טעמו נמי משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה ונפק מינא למי שאסר עליו איזה דבר משלו בקונם וקדש באותו דבר או מדין כסף או מדין שטר שכתב על אותו דבר השטר דאי אמרי' דטעמא דאיסורי הנאה הוא משום שהיא אינה יכולה ליהנות בנ"ד זה מקודשת מכיון דלדידה מותרת לה ויכולה ליהנות ואע"ג דלגבי דידיה אינו שוה כלום מתקדשת עצמה מכיון שקנאתו מחמתו ואי אמרי' דטעמא הוי משום דלדידיה לא שוה ה"נ א"מ כיון דאיהו אסור בהנאתו ולדידיה לא מידי יהיב לה:
ואין לומר דאפילו לכשתמצא לומר דטעמא דאה"נ משום דלדידיה אינו שוה כלום אין ללמוד לנ"ד דשאני איסורי הנאה דלדידיה לא שוה כלום ולית ליה בידו שום זכיה כלל כיון דלא חזו לאחריני כלל דהפקר הוא לכל דעפרא בעלמא הוא ונמצא דמאי אהני לה כיון דמהפקר זכתה לעצמה ולאו מדידיה לא כן בנ"ד דנהי דאסר אותו דבר לעצמו אבל מ"מ קנין אית ליה בגוייהו להורישו לבניו או ליתנם לעניים או ב"ח באים ונפרעים ממנו ולאו הפקר הוא וא"כ כיון דממונו הוא לא נמצאת זכתה מן ההפקר ומקודשת דהא כבר הוכחנו לעיל שכתב הרשב"א בפ' ד' דנדרים דמי שאסר נכסיו על עצמו לית ליה זכיה בגווייהו ובאים אחרים ונוטלים בע"כ וגם הר"ן ז"ל דס"ל בעלמא דמי שמודר הנאה מחברו ונתן לו מתנה שזוכה בה נראה מדבריו שם בסוגיין דהכהנים לא נהנים דאזיל בשיטה זאת כוותיה דהרשב"א ולאו מטעמיה ואילו הרשב"א ז"ל טעמיה הוא משום דלית ליה זכיה אבל הר"ן ז"ל טעמו בו מפני דכיון דאסרה על עצמו דעתו נמי להפקירן דאי כונתו הוא דוקא כדי שלא ליהנות מהם מה לו לאוסרם עליו ליתבינהו לעניים או לאחרים ובכן לא יהנה בהם וע"כ כוונתו הוא לתרתי שאינו רוצה ליהנות בהם ולהפקירם נמצא דלדעת הר"ן הוי הפקר לכל וכמו שכתב הר"ב מחנה אפרים ז"ל בסי' הנז'. ובכן הדרן לחקירתנו דאם קדש אשה בחפץ שאסר עליו אם מקודשת מטעמא דאע"ג דלגביה דידיה לא חזי לכלום ואין לו זכיה בהם כיון דלדידה הויא ממון ובאה לה הנאה זו מחמתו מקודשת או"ד כיון דלגבי דידיה לא חזי לכלום ואין לו קנין בגוויה היא שזכתה מן ההפקר זכתה ואיהו לא מידי יהיב לה וא"מ:
ויש להביא ראיה מההיא דאמרי' בנדרים (דף מ"ז ע"א) דאבעיא לן התם באוסר פירותיו על חברו מהו בחילופיהן חליפין כגדולים דמו או לאו כגדולים דמו ופי' המפרשים ז"ל דהא ודאי לכתחלה אסור להחליפן מן התורה למי שמודר הנאה ובעבד והחליפן קא מבעיא ליה דאע"ג דמן התורה אין לך תופס דמיו אלא ע"ז אבל מדרבנן מיהא קנסוהו למחליף או לאו ואמרי' בגמ' ת"ש המקדש באיסורי הנאה א"מ מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ומשני הכא נמי לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד ופי' הר"ן והרשב"א בחי' דהכי מייתי ראיה וז"ל כיון שהוא מותר ליהנות ממנה באותן קדושי אלמא חליפין לאו כגדולין דאם איתא הוי לן למסרה עליה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה לכתחילה מחלפי האיסור ודחינן ה"נ לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד דהא לא שרינן ליה לכתחילה לקדשה באותן דמים אלא שאם קדשה מקודשת והיא עצמה חלפי חליפין היא ולא חליפי האיסור כדי שנאמר שיהא אסור בה עכ"ל. ואם איתא דדבר שאסור למקדש אע"ג דלאשה מותר אינה מקודשת אמאי לא מייתי ראיה לומר דחליפין לא אשירי אפילו מדרבנן למחליף מדאמרי' מקודשת ואם איתא כיון דלמקדש אסור בהנאה דרך חליפין אע"ג דהאשה מותרת ליהנות בהם אינה מקודשת כיון דלדידיה לא שויין מידי לא יהיב לה ש"פ.
הן אמת דהך ראיה ליתא אלא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל גבי מודר הנאה מחברו שאינו זוכה במה שנותן ל מכיון שאסור ליהנות וה"ה הכא גבי חליפי איסורי הנאה דמדרבנן קנסוהו למחליף עצמו שיהא בהם אסור בהנאה שאין לו זכות בחליפין אלו והוו כאיסורי הנאה עצמם דהוו הפקר לכל אבל לדעת הר"ן שהוכחנו לעיל דס"ל דמודר הנאה מחברו זוכה במה שנותן לו להורישו לבניו או ליתנו לצדקה או לוה ובא בע"ח ונפרע מהם ה"ה הכא גבי חליפי איסורי הנאה שאינם אסורים אלא למחליף ולכ"ע שרי הוי דמיון דמודר הנאה דמותר לאחרים וזכיה אית ליה בגוויהו למחליף להורישו לבניו או ליתנו לצדקה ולוה ובא בע"ח ונפרעים ממנו בע"כ ומש"ה אפילו דנימא דאסור בהם אם קדש בהם את האשה מקודשת כיון דממונו הוא ולא הוי הפקר לומר שזכתה מן ההפקר ומכוחו ה א דזכתה:
איברא דראיתי לרש"י ז"ל בפ"ד דע"ז (דף נ"ד) על הא דאמרו דערלה וכלאי הכרם אם מכרן וקדש בדמיהן דמקודשת וז"ל דלא מתפסי באיסורא וממונא הוא ואע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו איהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לאו מערלה קא מטיא לה עכ"ד. ונראה מדברי רש"י ז"ל דכל היכא דלדידה שוה פרוטה ויכול ליהנות אף דלגבי דידיה לא שוה מידי ונמצא שלא נתן כלום הויא מקודשת שהרי חליפי איסורי הנאה אסורין בהנאה למקדש שכן הוא ס' רש"י ז"ל ולא נתן לה כלום הויא מקודשת משום דאיהי מותרת ליהנות מהחליפין:
ואף גם זאת איכא למדחי ולמימר דאפ' דרש"י ז"ל ס"ל כס' הר"ן וחליפי אה"נ נהי דאסורים בהנאה למקדש מ"מ זכיה אית ליה בגווייהו להורישו לבניו או ליתנו לעניים וכו' ובע"ח באים ונפרעים ממנו בע"כ ומש"ה אם קדש בהם מקודשת כיון דממונא הוא ולא הוי הפקר לומר שזכתה מן ההפקר. אך ראיתי להר"ן ז"ל בסוף פ"ב דקדושין שהביא דברי רש"י ז"ל הנז' וכתב דה"ט דמקודשת אע"פ שהדמים היו אסורין למקדש משום שכיון שהיא מותרת ליהנות בהם וקנאתם מחמתו מקודשת דומיא דהמקדש בגזל דאחרים למאן דאית ליה סתם גזלה יאוש בעלים הוא ואע"ג דיאוש כדי אינו קונה וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאו היא בנתינתו מקודשת וה"נ הנאה הבאה לו מחמתו קני עכ"ל. וכדברי הר"ן ז"ל הללו כתב הרשב"א ז"ל בחי' בסוף פרק האיש מקדש גבי מתני' דמכרן וקידש בדמיהן יע"ש:
נמצינו למדין מדבריהם דס"ל דכל דלגבי דידה שוייה פרוטה ויכולה ליהנות אף דלגבי מקדש אינו שוה כלום מקודשת דומיא דהמקדש בגזל אחרים דאע"ג דאינו קנוי לו מקודשת. אך לפי מה שכתבנו יש לדקדק על דברי הר"ן דכיון דאיהו ס"ל בעלמא דמי שאסור בהנאה באיזה דבר מחמת נדר זכיה אית ליה באותו דבר להורישו לבניו וכיוצא א"כ מנא ליה למימר דדעת רש"י הוא דכל דלגבי דידה הויא ש"פ אף דלגבי דידיה אינו שוה כלום דמקודשת דומיא דגזל דאפשר דטעמיה דרש"י ז"ל היא משום דס"ל דנהי דאסורים בהנאה למחליף מ"מ זכיה אית ליה בגוויה ומשום הכי מקודשת דממונו הוא ולא מהפקר קא זכתה:
ושמא י"ל דלרווחא דמלתא קאמר דאפילו יסבור רש"י ז"ל דאין לו זכיה בהם מ"מ דינא הכי דהנאה הבאה לה מחמתו מקודשת אע"ג דלדידיה אינו שוה כלום וכעפרא בעלמא דמי ובכן נמי לפי דבריהם דינא הכי לנ"ד דאע"ג דאיהו אסר חפצה עילויה והוי לדידיה כעפר בעלמא כיון שהיא מותרת ליהנות בו וקנאה מחמתו מקודשת:
אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בפ"ה דנדרים בההיא דאמרי' בגמ' דמ"ח בההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי וכו' שהביא ההיא מתני' דהגוזל קמא שכתבנו לעיל דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנית לי בחיי ובמותו אם מת לא ירשנו ויכול ליתנו לבניו או לאחיו ולוה ובאים בע"ח ונפרעים וכו' וכתב וז"ל ועוד ק' האיך אפשר שירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפי' מאותה שמועה שבפרקין דאבעיא ליהו קונם אלו על פ' מהו בחילופיהן ואתי למפשטא מהא דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חברו כערלה וככלאי הכרם דמו ואם קדש בהם את האשה א"מ וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל וכדברים הללו כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ח"א תשמ"ו יע"ש. נראה מדבריו בהדיא דס"ל דמי שאסור בהנאה באיזה נכסים אין לו זכייה בגווייהו כלל והפקר הם ואם קדש בהם את האשה א"מ דכערלה וככלאי הכרם דמי ליה דקי"ל דאם קדש בהם את האשה אינה מקודשת מטעמא דלאו מידי יהיב לה וגם לדידיה אינו שוה כלום וה"ה הכא דא"מ דאע"ג דלגבי דידה ש"פ ויכולה ליהנות ממנו סוף סוף כיון דלגבי דידיה אינו שוה כלום ואין לו זכיה בגווייהו מהפקר קא זכתה וא"מ:
ותמיהא מלתא דהוא נסתר מחמתו ממ"ש בדעת רש"י גבי מכרן וקדש בדמיהם דאע"ג דהדמים אסורים למקדש מקודשת דומיא דגזל דאחרים כיון שקנאתן היא מחמתו סגי. ואין לומר דמ"ש הרשב"א ז"ל הכא ואם קדש בהם את האשה א"מ לא קאי אלא על מ"ש ואפילו נתנן לו האב אינו זוכה בהם דבכי האי גוונא אם קדש במה שנתן לו האב א"מ וטעמיה דכיון שהוא מודר הנאה ממנו אינו זוכה במתנתו כלום והוי כמקדש בדבר שאינו שלו ולשטתיה אזיל שכתב בתשובה שכתבנו לעיל דמי שמודר הנאה מחברו ונתן לו מתנה שאינו זוכה בה כלל ופיקדון בידו הוא דכל דאיתיה ברשותיה דבעלים איתיה ומשום הכי ודאי אם קדש במה שנתן לו האב אינה מקודשת דהא מתנה זו לאו דידיה הוא אלא דאב דהא ודאי ליתא דמלבד דפשט דברי הרשב"א ז"ל נראה דמ"ש ואם קדש בהם את האשה א"מ קאי בין למ"ש אם מת האב כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ובין שנתנם לו האב בחייו דבפי' קאמר דאינו זוכה בגוף הנכסים ואם קדש בהם את האשה דא"מ. יתר על כן דאם איתא מאי האי דכתב אלמא אוסר פירותיו על חברו כערלה וככלאי הכרם דמי ליה ואם קדש בהם את האשה א"מ דמשמע דטעמא דאוסר פירותיו על חברו וקדש בהם את האשה דא"מ היינו מטעמא דהמקדש בערלה וכלאי הכרם דכשם דהמקדש בערלה וכלאי הכרם טעמא הוי הן מפני דלגבי דידה ליכא הנאת ש"פ והן מפני שלגבי דידיה נמי לא חזי מידי ולא יהיב לה מידי ומהפקר היא שזכתה ה"נ באוסר פירותיו על חברו וקדש את האשה א"מ מהאי טעמא כיון דלגבי דידיה אסור בהנאתם ועפרא בעלמא הוא אף דלגבי דידה ש"פ ויכולה ליהנות א"מ דאזיל בשיטה זאת לומר דטעמא במקדש בערלה ובכה"כ לאו דוקא טעמא מפני שהיא אינה נהנית. אלא היינו טעמא נמי משום דלגבי דידיה לא שוה כלום והפקר הוא לגבי' ומן ההפקר זכתה וכמו ששיערנו בעיקר חקירתנו.
ואם נאמר דכונתו דקאמר באוסר פירותיו על חברו וקדש דאינה מקודשת היינו טעמא משום דהוי כמקדש בדבר שאינו שלו דכיון דאינה זוכה פקדון הוא בידה מה דמות תערכנו לו לערלה וכה"כ כיון דלאו מחד טעמא הוא ולאו בחדא מחתא מחתינהו דהא כדאיתיה והא כדאיתיה דאלו טעמייהו בהני מפני שאינה יכולה ליהנות וטעמא באוסר פירותיו על חברו הוא משום דהוי ממון בעלים והוי מקדש בדבר שאינו שלו:
ואני אומר זו הא שקשה בדברי הרשב"א דלמה נצטרך לומר דאוסר פירותיו על חבירו וקדש בהם דא"מ מטעמא דערלה וכלאי הכרם תיפוק ליה דכיון דאינו זוכה בהן הוי פקדון בידיה והוי מקדש בדבר שאינו שלו וכמ"ש הרשב"א ז"ל עצמו בתשובתו הנ"ל דס"ל דפקדון הוא בידה כיון שאינה זוכה בו וצ"ע:
וא"כ הדרן לקושייתנו דנראה מדבריו אלה דס"ל דכל דלגבי המקדש אסור בהנאת החפץ שמקדש בו ואין לו בו זכיה כלל אף דלגבי דידה הויא ממון אינה מקודשת מכיון דאיהו לא יהיב מידי ומהפקרא קא זכתה ואילו בפרק האיש המקדש כתב לדעת רש"י דאע"ג דהחליפין אסירי למקדש כיון שקנאתם היא מחמתו מקודשת דומיא דגזל דאחרים:
ומדברי הראב"ד ז"ל שהביא הרשב"א ז"ל והנם הן בפ' ה' מה' נדרים דין י"ו שכתב דהאוסר פירותיו על חבירו דגדוליהן נמי אסורים לו דאם קדש בהם את האשה דא"מ כר' דס"ל דכל דלגבי המקדש אסורין בהנאה והפקר הם לכל אף דלגבי דידה ש"פ ויכולה ליהנות א"מ כיון דא הי לא יהיב מידי לה ומהפקר הוא שזכתה וכמו שנראה מדברי הרשב"א ז"ל שכן הוא דעתו. וכמו כן נראה דס"ל להריטב"א ז"ל שכתב בפ' האיש מקדש גבי מתני' דהמקדש בערלה וכה"כ וכו' וז"ל וכי תימא אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפין הן וקי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר והוי דבר של ממון ומורי נר"ו תירץ דאפילו יש בעפרן ש"פ כיון דהשתא לית ביהו דין ממון א"מ דכי שריף להו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה בעפרן עכ"ל. נראה בהדיא דס"ל דאע"ג דבעפרן איכא ש"פ לדידה כיון דלגביה דידיה לא הוי ממונא וכל הקודם זכה בהם א"מ מכיון דא ה לאו יהיב מידי דאית ליה זכיה ומדהפקר הוא שזכתה ולא מדידיה:
נמצינו למדין כפי זה לענין דינא למי שאסר נכסיו על בנו בחייו ובמותו דס"ל להרשב"א ז"ל דאם מת אין לו זכיה בגוף הנכסים כלל והפקר הם דאם קדש בהם את האשה במחלוקת שנוי דלדעת הר"ן והרשב"א בההיא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת מטעם דאע"ג דלגבי דידיה אינו שוה כלום והפקר הם מ"מ כיון שקנאתן היא מחמת נתינתו מקודשת ולדעת הרשב"א בתשובתו ולדעת הראב"ד ולדעת הריטב"א ז"ל אינה מקודשת מכיון דלגבי דידיה לא שוה כלום ולאו ממון דידיה הוא אלא מהפקר קא זכתה:
ודע דאפילו לדעת הר"ן ודעמיה דמקודשת מכיון שקנאתו היא מחמת נתינתו היינו דוקא כשהאשה יודעת בשעת הקדושין דנכסים אלו שמקדשה הם אסורים לו והפקר הם דמהאי טעמא מקודשת מכיון דסברא וקבלה וגמרא ומקניא נפשא בהך הנאה פורתא שמחמת נתינתו קנאתו ואע"ג דאיבעיא זוכה מן ההפקר אבל אם האשה לא ידעה בשעת הקדושין שהנכסים אסורין לו ואדעתא דנכסי' מותרים לו קבלם אפשר דאינה מקודשת דמקח טעות הוא לה דאם היתה יודעת שהנכסים אלו הוו הפקר לא היתה מתקדשת בכדי כיון דבלאו הכי היתה זוכה מן ההפקר.
ויש להביא ראיה על זה מהא דאמרי' בכמה דוכתין בתלמודא ומהם ביבמות (ד"צ ע"ב) דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקדושין מיניה ופרכי' תינח דקדיש בכספא דקדיש בביאה מאי איכא למימרא וכו' ופי' רש"י ז"ל שם תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר ושוינהו להנהו דמים שקדשה ב"ד הפקר עכ"ל. ואם איתא דאפילו בלא ידעה שהנכסים אסורין מקודשת א"כ מה ארווחנה במה שהפקר ב"ד הפקר והפקירו ממונו שקדשה בו מיניה ס"ס כיון דקנאתו היא מחמתו ומחמת נתינתו שאם הוא לא היה נותנו לה לא היו ב"ד מפקירין זה הממון גבה ולא באת לידי זכיה זו אלא מחמת נתינתו הקדושין במקומם עומדין דלא גרע מהיכא שהממון אסור לו בהנאה דהוי הפקר דאם קדשה בו דמקודשת מכיון שקנאתו מחמתו אלא ע"כ לומר דודאי דכשלא ידעה שהיא אסור לו אינה מקודשת ומהטעם האמור ומש"ה אתי שפיר דאפקעינהו רבנן לקדושי מיניה במה שעשאו הפקר מה שנתן לה דאדעתא דהכי לא נתקדשה בו דאי היתה יודעת דבלאו הכי היתה זוכה בגוף הקדושין מהפקרן של ב"ד לא היתה מתקדשת:
אשר עפי"ז אפשר ליישב מה שהקשינו לעיל דפליג הרשב"א ז"ל מדידיה אדידיה והיה בהניח דמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לנדרים ובתשובתו דמי שמודר הנאה מאביו וקדש באותן הנכסים דא"מ כל כוונתו שם לומר דאין לו זכיה בגוף הנכסים באופן שאפילו קדש בהן את האשה אינה מקודשת והיינו כשהאשה לא ידעה בשעה שקדשה שהיו אסורים למקדש דאז אמרינן דאין לו זכיה בהן כלל וא"מ דאדעתא דהכי לא נתקדשה עצמה כיון דבלאו הכי היתה יכולה לזכות מן ההפקר אבל לעולם דאם ידעה האשה שאסורים לו בהנאה וסברא וקבלה להתקדש עצמה בהך הנאה פורתא דהוה לה מיניה שמחמת נתינתו זכתה בגוף הקדושין אזיל ומודה דמקודשת:
ולענין נ"ד דאתאן עליה במי שאסר הנאת חפץ על עצמו וקדש בו אם מקודשת לכאורה נראה דתליא במחלוקת נמי הנז' כיון דהוכחנו לעיל דלדעת הרשב"א והר"ן יכולין אחרים ליטול בע"כ דהוי הפקר ולדעת הר"ן והרשב"א מקודשת אע"ג דלאו ממוניה כיון שקנאתו מחמתו ולדעת הראב"ד והריטב"א א"מ:
איברא דנ"ד לע"ד דעדיין לא יצאנו מידי ספק וזה תלוי במה שיש לחקור דלדעת הריטב"א וההאב"ד ז"ל דס"ל דכל דלדידיה הוי הפקר דאינה מקודשת אי טעמא הוי משום דאשה לא גמרא ומקנייא נפשא כיון דבלאו הכי היתה יכולה לזכות מן הפקר ולאו לקדושין קבלה מעיקרא אלא לזכות מן הפקר כוונה ומעיקרא הטעתו למקדש ומצי למימר אין שקלי ומן ההפקר שקלי כדאמרי' גבי חטף סלע מידה וקדשו בו דאמרי' בפ' האיש מקדש דא"מ מטעמא דאין שקלי ודידי שקלי או"ד טעמא הוי דנהי דהיא כשקבלתו לשם קדושין קבלה ולא לזכות מן ההפקר ואי אחשבה לו הנאה מה שמחמת נתינתו באה לה הנאה זו וגמרא ומקניא נפשא מ"מ אנן אמרי' דאינה מקודשת מטעמא דהא לא חשיבה הנאה כיון דבלאו הכי היתה יכולה לזכות ובטלה דעתה והוי כמקדש בפחות מש"פ דאפילו פשטא ידה ונתרצתה להתקדש עצמה בפחות מש"פ א"מ דאי אמרי' דטעמא הוי דאמרי' דהיא לא גמרא ומקניא נפשא ואעיקרא לא קבלה לשם קדושין ה"נ בנ"ד שאסר חפץ עליו דהוי כהפקר דא"מ לדעתי מטעמא דיכולה למימר אין שקלי ודהפקר שקלי דהא דינא הכי דבאים ונוטלים בע"כ אך אי טעמא הוי דהיא ודאי גמרה ומקניא נפשא אלא דאנן לא מחשבינן זה להנאה מכיון דלגבי דידיה לאו ממונא הוא אפשר דבנ"ד מודו הראב"ד והריטב"א דמקודשת דע"כ לא אמרו אלא במודר הנאה מחברו או באפר איסורי הנאה דאין בידם לזכות או ליהנות כלל בממון זה דהמודר הנאה אין בידו להתשיל עד שיתירנו חברו אבל בנ"ד דאי בעי מתשיל אנדריה וחזי ליה שפיר חשבינן ליה ממונו דהא קי"ל דאמרי' הואיל כדכתיבנא לעיל גבי מפריש חלה בבצק דעובר עליה בבל יראה ובל ימצא מטעמא דהואיל בעי מתשיל וחשבינן ליה כדידיה וכן גבי מערבין לנזיר ביין ואף בקדושין אמרי' הכי כמו שנראה מדברי הרשב"א בתשובתו שכתבנו לעיל וא"כ ה"ה הכא דחשבינן ליה ממוניה הואיל ובעי מתשיל ומקודשת:
וראיתי למהר"י רוזאניס ז"ל בפ"ה מה' אישות דין א' שעלה ונסתפק בדין זה שנסתפקנו ופשיט ליה מדברי רש"י גבי מכרן וקדש בדמיהן שכתבנו וכבר כתבנו דמדברי רש"י בלבד אין ראיה אם לא ממ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל על דבריו דעדיין יש לבעה"ד לחלק ולומר דאפשר דרש"י ז"ל ס"ל כס' הר"ן דס"ל דמידי דאסור בהנאה מחמת נדר זכיה אית ליה בגוויה וחליפי איסורי הנאה נמי נהי דאסורים למקדש מ"מ זכיה אית להו בגווייהו להורישו לבניו או ליתנו לעניים ובע"ח באים ונפרעים ממנו בע"כ ומשום הכי אם קדש בהם מקודשת כיון דממונו הוא ולא הוי הפקר לומר שזכתה מן ההפקר לא כן במי שאסר איזה דבר בקונם עליו וקדש בו דאפשר דאינה מקודשת שכבר כתבנו דלדעת הר"ן והרשב"א מי שאסר נכסיו על עצמו הוי הפקר ובאים ונוטלים ממנו בע"כ ובכן נמצא דלאו מידי יהיב לה ומהפקר קא זכתה:
ועוד ראיתי להרב ז"ל שם שכתב וז"ל וכ"ת בדין זה אא"צ לס' רש"י דאף דנימא דבתר דידיה נמי אזלינן מ"מ חשיב ממון מה שנותן לה משום דאי בעי מתשיל על נדריה והותר לו הא ליתא שטעם דאי בעי מתשיל אינו מעלה ומוריד כלל בענין זה דקדושין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סי' קכ"ב עכ"ל:
ואני חפשתי בתשובת הרשב"א ז"ל למצוא שורש דין זה דבקדושין לא מהניא הך טעמא דהואיל אי בעי מתשיל ולא מצאתי כלום לא בתשובה סי' קכ"ב שרמז הוא ז"ל ולא בשום מקום ואולי שוה טעות נפל וצ"ל בתשובה סי' תר"ב והוא תשובה הנ"ל ואזיל הוא ז"ל כשיטת הרדב"ז שכתב לעיל שס"ל בעד הרשב"א ז"ל דהיינו טעמא באשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה דא"מ דלא אמרו הואיל אי בעי מתשיל:
וכבר כתבנו לעיל דדבריו תמוהים דודאי הרשב"א ז"ל אזיל ומודה דאמרי' הואיל אפילו לגבי קדושין והיינו טעמא דהכא דלשיטתיה אזל דס"ל דמידי דאסור בהנאה אינו זוכה בו וכיון שכן לא שייך למימר הואיל אי בעיא מתשיל כיון דאין בידה להתשיל אנדרא ולזכות בגוף הקדושין וצ"ע:
ולענין הדין נמצינו למדין מדברי הרב ז"ל שדין זה דמי שאסר חפץ עליו שנוי במחלוקת כמו שכתבנו לעיל דלדעת הר"ן והרשב"א גבי מכרן וקדש בדמיה מקודשת מטעם דאע"ג דלגבי דידיה אינו שוה כלום והפקר הם מ"מ כיון שקנאתן היא מחמתו ומחמת נתינתו שפיר דמי ולדעת הראב"ד והריטב"א א"מ מכיון דלגבי דידיה לא שוה כלום ולא ממון יהיב לה:
והנה מהרשום בכתב למדנו לענין קדושי כסף דמי שאסר חפץ על עצמו וקדש בו דהוי פלוגתא בין הפוסקים כדכתיבנא. ברם לענין שטר קדושין לא נתברר לנו מה יהי דינו דמי שאסר חפץ על עצמו וכתב עליו השטר מי אמרי' דאפילו לס' האומרים בקדושי כסף דא"מ אזיל ומודו בש"ק דמהני מטעמא דאעיקרא דמילתא מאי דבעינן מידי דהתירה ודחזי לאצטרופי הוי כמלתא בלי טעמא כיון דלא בהנאה מתקדשת אלא בכתיבה מתקדשת ומשום הכי דילן במאי דחזי לדידה ואע"ג דלדידיה לא חזי לכלום לית לן בה או"ד דאפילו לס' האומרים בקדושי כסף דמקודשת אפשר דמודו הכא גבי ש"ק דאינה מקודשת דהא ודאי צ"ל דטעמא דהירושלמי דמפסיל ש"ק באה"נ היינו משום דכתיב ונתן גבי גט ומשמעות דונתן היינו דבר הצריך זכיה ונתינה לאפוקי אה"נ דהפקר הוא ולא שייך זכיה ונתינה ומשום הכי גט וקדושין פסולין באיסורי הנאה כמו שכתבנו לעיל דאל"כ מאיזה טעם פסלינן להו כיון דלאו בהנאה מתגרשת ומתקדשת וא"כ ה"ה במי שאסר חפץ על עצמו דלדידיה לא חזי לכלום והפקר הוי כמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א והר"ן דלא מהני דלא קרינן ביה ונתן דהא לא שייך זכיה ונתינה דהפקר הוא ולא דמי לקדושי כסף דשאני התם דבהנאה מתקדשת ומאי דמטי לה הנאה מחמת נתינתו חשובה הנאה. וצד זה נראה לע"ד ויש להביא ראיה ממה שכתבנו לעיל דאמרי' בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ופריך התינח בקדיש בכספא בקדיש בביאה מאי איכא למימר ולפי מה שפי' רש"י ז"ל מאי דניחא ליה לתלמודא דקדיש בכספא היינו משום דהפקר ב"ד הפקר והפקירו אותו דבר שקדש בו ונמצאת למפרע זוכה מן הפקר ואם איתא אמאי לא פריך תלמודא תינח בקדיש בכספא דכיון דבהנאה מתקדשת הוי בטעות דאלו ידעה שהיתה יכולה לזכות מההפקר לא היתה מתקדשת דקדיש בשטר מנ"ל דכיון דלא בהנאה מתקדשת אלא בכתיבה לא שייך למימר מקח טעות וא"כ מאי ארווחנא במה שיפקירו גוף השטר מיניה כיון דהא מיהא כבר זכתה בגוף השטר ואיך יבטלו קבלתה וע"כ לומר דבעינן כדכתיב ונתן וליכא ולענין גט נמי כתב מרן הב"י ז"ל באה"ע סי' ק"כ דאם כתב הסופר הגט וגזלה ממנו ונתנו לה אינו גט והביאו מור"ם בסי' הנז' וכתב מהריק"ש בהגהותיו דמסתמיות דברי מרן ז"ל נראה דס"ל דאפילו לאחר יאוש דקנאתו היא בשינוי רשות אינו גט מטעמא דכתיב ונתן דמשמע שיהיה שלו בשעת נתינה דאל"כ לא שייך נתינה אלא סגי במה שקנאתו היא מחמתו ובכן נמי בנ"ד לטעמיה דהירושלמי דאה"נ לא שייך נתינה לא סגי במה שקנאתו היא מחמתו דבעיא מידי דחזי לה בשעת נתינה:
ובהיותי על דין זה ראיתי להמבי"ט בתשובתו ח"ב סי' ק"ה שעמד שם על איזה גמגומים שגמגם חכם א' על תקנת המיוחסות להגאון רב שרירא ללמד לבנות ישראל לאסור על עצמן כל כסף שיבואו לידן בתורת קדושין וז"ל גמגום ב' כתב וכו' ושצ"ל באיסורי הנאה דע"י הנדר כיון דאי בעיא מתשיל על ידו לאו איסורי הנאה בהחלט מיקרי עד שנאמר דא"מ ומיהו אין זה טעם דתרומה וחלה נמי קדושתן קדושת פה ואי בעי מתשיל ולא שרינן להי וכו' ע"כ וכבר פגם ה"א טעמו וכו' ואני אומר דאי טעמא דאי בעי מתשיל הוה טעמא בנדר דילהיו קדושין אפילו הכי לא הויא בתרומה וחלה דחי בעי מתשיל להו הדר בעי לאפרושי תרומה וחלה אחריתי והנדר קיל מנייהו דאי אתשיל אהני ולא בעי למיהדר אאחריני אלא טעמא דאי בעי מתשיל ליתא לא הכא ולא הכא וכו' והרי גזל דמי שמקדש בו אינן קדושין אע"ג דאי בעי משלם לגזל דמים ששוה דבר הנגזל שרוצה לקדש ואפ"ה לא הוו קדושין וכו' עכ"ל:
ואיכא למידק ע"ד דאמאי לא דחה ראיה זו דתרומה וחלה שהביא החכם לומר דליתיה לטעמא דאי בעי מתשיל בדבר פשוט דשאני התם גבי תרומה דלקדושין בעינן שירא בידה ליהנות מהקדושין אחר שבאו לידה לא כן גבי נתקדשה בתרומה דנהי דבידו של מקדש ליתשיל עלה ולהתירה לאכילה אבל האשה מיהא אין בידה להתשיל עליה ולהתירה לאכילה דהא ודאי מי שהפרישה ובפיו עשאה תרומה יכול להתשיל עליה ולא אחר וא"כ נמצא דהיתר אכילתה איננו בידה ואיך נאמר שתתקדש מהאי טעמא כיון שבשעת הקדושין לא נתן לה מידי דתיהוי רשא' ושלטה לאוכלו ואפילו התשיל אח"כ המקדש אינה מקודשת מהאי טעמא כיון דס"ס בשעת הקדושין לא היתה יכולה לאכלו אם לא במה שיתשיל המקדש אבל גבי נדר דבידה לאתשיל אנדרא בכל עת שתרצה ותהנה מהם אפשר דמהני האי טעמא
ועוד ק"ל במה שדחה הוא ז"ל דשאני תרומה דאי בעי מתשיל בהו והדר בעי לאפרושי תרומה אחריתי ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ח"א סי' תשמ"ז שהשיב על מי שאסר נכסיו עליו או לולבו דאינו יוצא בו ביום ראשון ואע"ג דאיכא טעמא דאי בעי מתשיל והביא ראיה מתרומה טמאה דאינו יוצא בו אע"פ שהוא עדיין ביד ישראל מפרישה ואע"ג דאי בעי מתשיל עליה עכ"ל. הרי שהביא הרשב"א ז"ל ראיה לומר דלא אמרי' אי בעי מתשיל באיסור נדר מתרומה ולא שאני ליה ההיא דתרומה מטעמא דהדר בעי לאפרושי תרומה אחריתי שכתב הרב:
ואפשר לחלק ולומר דשאני תרומה טמאה שעומדת להתשיל טפי מהתרומה טהורה ואע"ג דהדר בעי לאפרושי תרומה אחריתי מטעמא דסתם ישראל רוצה שיהנה הכהן מהתרומה אשר הוא נותן לו ואילו תרומה טמאה להסקה עומדת ולאו מידי יהיב ליה:
אך קשה שהראיה שהביא מגזל לומר דליתא להאי טעמא דאי בעי מתשיל לא הבנתיה כלל דהא קי"ל דקדשה בגזל אחר יאוש מקודשת כיון שזכתה היא בגוף הקדושין ביאוש ושינוי רשות ומאי דקי"ל דקדשה בגזל דא"מ היינו קודם יאוש דבשינוי רשות לחוד ל"ק וא"כ איך אפשר לומר שתתקדש מטעמא דאי בעי יהיב לנגזל דמי מה ששוה הגזל כיון דהך מילתא ליתיה אפילו ביד המקדש דכיון דהוי קודם יאוש אינו קנוי לו ולא סני בחזרת הדמים וצריך להחזיר דבר הגזול כמות שהוא:
ועוד הביא הרז"ל שגמגם עוד החכם הנז' מטעמא דאין אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם והרב ז"ל החזיק בגמגום זה לומר שאם היה ענין איסור מה שבא לידה בתורת קדושין דבר שלב"ל הוא תימא כיון שאין אדם אוסר על עצמו דשלב"ל עד שאחר הפשפוש מצא תשובת הרשב"א דס"ל דיכול אדם לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם:
ותמיהא מלתא דדין זה בידינו הוא בגמ' ערוכה בפ' השותפין (דמ"ז ע"א) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות אלו על פ' מהי בחילופיהן מי אמרי' גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חברו על עצמו אדם אוסר דשלב"ל על עצמו גביה חברו הואיל ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חברו וכו' הרי בהדיא דפשיטא לרמי בר חמא דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו וצ"ע:
איך שיהיה נחזור לעיקר מאי דאתאן עלה דנמצינו למדין מכל מה שכתבנו דלדעת הרשב"א ז"ל אזיל כמסקנת הירושלמי דש"ק פסול באיסורי הנאה מדברי תורה ואם כתבו על דבר האסור בהנאה מדאורייתא וקדש בו אינה מקודשת אבל לדעת הר"ן ז"ל בתשובתו דעתו נוטה לומר שאם קדש בו מקודשת אלא שלכתחילה חשש לדברי הרשב"א ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' איכות דין ג' נראה דאזיל בשיטה זאת להכשיר אפילו באיסורי הנאה ד"ת שכתב וז"ל ואם קדש בשטר כותב על הנייר או החרס או העלה או על כל דבר שירצה וכו' ואם איתא דדעתו לפסול באה"נ איך נתן רשות לכותבו על כל דבר שירצה ולא חלק כלל ועוד דמה לו להאריך כ"כ ולומר או על העלה או על כל דבר שירצה ודיו שיאמר כלשון הברייתא כתב על הנייר או על החרס בלבד אם לא שנאמר שכוונתו הוא שבתחלה נקט נייר ולא זה בלבד דהוי דבר שאינו יכול להזדייף אלא אפילו חרס דהי דבר שיכול להזדייף ואין אלו בלבד דאפשר שיש בהו ש"פ אלא אפילו עלה דליכא ש"פ כדאמרי' בסוגיין דהמביא תניין ולא זה בלבד דאע"ג דאינו ש"פ הא חזי לאצטרופי אלא אפילו ע"כ שירצה ואפילו אה"נ דלא חזי לאצטרופי כלל:
אך מדברי ה"ה בדין ד' אינו נראה כן שכתב וז"ל ודע שאין צריך שיכתוב בדבר שאינו יכיל להזדייף. וזהו שכתב רבינו למעלה על עלה או על כל דבר שירצה לאשמעינן דלא בעינן דבר שאינו יכול להזדייף ואינו מוכרח דהא ממאי דנקט חרש למדנו דחרס דבר שיכול להזדייף וכמו שכתבו התוס' בסוגיין דקדושין ד"ט ד"ה כתב על הנייר או על החרס יע"ש. והתוס' פ"ק דקדושין ד"ג ע"א ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה וכו' כתבו בתוך דבריהם וז"ל והכי פירושה ואימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין וכו' טפי משטר שיש בו ש"פ דאין צריך שישוה השטר ש"פ כדאמרינן כתבו על איסורי הנאה כשר עכ"ל מדבריהם אלו נראה דגט וש"ק שווים לענין איסורי הנאה וכיון דגלי לן תלמודא גבי גט דכשר באה"נ ממילא ידעינן לש"ק דדינא הכי כיון דאתקש הוי' ליציאה ולא משגחינן להירושלמי כלל:
אך דבריהם תמוהים דלמה הוצרכו להביא ראיה לומר דש"ק איתיה אפילו בפחות מש"פ מהך דאיסורי הנאה וזה בידינו מהברייתא השנוייה בפרקין ד"ט כתב על הנייר וכו' אע"פ שאין בו ש"פ מקודשת וצ"ע. נמצא לפי זה דש"ק באיסורי הנאה דאורייתא במחלוקת שנוי:
ברם אם כתבו באיסורי הנאה דרבנן נראה דכ"ע מודו דקדושין תופסין בה דהכי הוי מסקנת הירושלמי אשר כתבנו לעיל רבנן דקסרין אמרי' מ"ד מגורשת מקודשת באה"נ דדבריהם נראה בהדיא דלדברי הכל באה"נ דרבנן מקודשת וכאשר נראה בפשיטות מדברי הרשב"א בתשובה הנז' והיינו טעמא דאע"ג דמדרבנן אסור בהנאה ולדידהו לא קרינן ביה ונתן עכ"ז שפיר דמי דכיון דמן התורה מותר בהנאה וקרינן בהו ונתן לא משגחינן בדרבנן לומר שלא תהיה מקודשת דהא קי"ל דלא אתי איסור דרבנן ומפקע קידושי תורה כדאמרי' בכל דוכתא ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ואתו רבנן ושרו אשת איש לעלמא וכן כתבו הגאונים לענין מקדש בפסולי עדיות מדרבנן דאע"ג דמדרבנן הוו פסולין לעדות מקודשת לחומרא כיון דמן התורה עדות מעלייא הוו ואין כח ביד רבנן להפקיע קדושי תורה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' אישות יע"ש ואע"ג דאמרו בכמה דוכתין כל המקדש ע"ד רבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה דנראה דכח ב"ד יפה להפקיע קדושי תורה הא לאו מילתא היא דהא ודאי לא אמרי' הכי אלא כשיש טעם בדבר למגדר מילתא או לאיזה תיקון וכגון ההיא דאמרו בריש כתובות (דף ג') דמשום תקנת צנועות ופרוצות אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכן ההיא דפ' השולח דאמרי' דאם בטלו אינו מבוטל ורשב"ג אומר דאם בטלו אינו מבוטל מטעמא דאפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכיוצא להם דבכולם איכא טעמא רבא דמפני תיקון העולם יש כח ביד ב"ד להפקיע קדושי תורה אבל שיפקיעו רבנן קדושי תורה בכדי בלי שום תיקון וגדר איסור לא אמרי' והכא נמי גבי ש"ק כיון דמן ה זורה הרי קדושין תפסי בה באיזה טעם ותיקון יפקיעו רבנן במה שאמרו שאיסורי הנאה נינהו קדושי תורה ושרו אשת איש לעלמא בכדי ומשום הכי ודאי אם קדשה בשטר של אה"נ דרבנן מקודשת:
אך נראה ודאי דהאי מקודשת דאמרי' בירושלמי לא מקודשת לגמרי אלא מקודשת דוקא מן התורה ואם לא רצה לכנוס צריכה גט אבל מדרבנן מחמירים טפי ואם רצה לכנוס חוזר ומקדשה או דאם קדשה אחר צריכה גני מראשון ומב' כיון דלדידהו כתבו על איסורי הנאה הוי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' גבי פסולי עדות מדרבנן יע"ש:
והנה בירושלמי הקשו על זה לית הדא פליגא על רב דאמר משום ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושיו ותירצו התם בגופו קדש הכא בכתיבה שלו קדש והכונה דשאני קדושי כסף דבהנאה דמטייא לה מתקדשת וא"כ משום הכי אפילו באיסורי הנאה דרבנן א"מ ולא שייך לומר דאיך מחמת איסור דרבנן מפקעין קידושי תורה דהא ודאי כיון דהתורה אמרה דליתב לה ממונא וליכא דאיסורא דרבנן רביע עלה ואינה יכולה ליהנות מה מעלה ומוריד מה שמותר מן התורה ואפילו מדין תורה אין קדושין תופסין בה ואין כאן שום עקירה ברם הכא גבי שטר קדושין דלאו בהנאת ממון מתקדשת אלא בראיה דאית ביה ומגזרת הכתוב דכתיב ונתן בעיא דבר שהוא מותר בהנאה וא"כ כיון שהוא מותר בהנאה וא"כ כיון שהוא מותר בהנאה מן התורה וקרינן ביה ונתן מדאורייתא סגי ולא משגיחין במה שהוא אסור מדרבנן להפקיע קדושי תורה בכדי וכעין חילוק זה חילק הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין גבי מתני' דהמקדש באה"נ ליישב מאי דהוקשה לו דמ"ש גבי מקדש באה"נ דרבנן דאינה מקודשת וגבי מקדש בפסולי עדות דרבנן קים לן דמקודשת יע"ש:
וראיתי לרש"י ז"ל בפסחים (דף ז' ע"א) בד"ה המקדש משש שעות ואע"ג דאתי איסור הנאה חמץ דרבנן ומפקיע קדושי תורה ושרו אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו עכ"ל. נראה מדבריו חלה דמקדש באה"נ דרבנן נמי מן התורה תופסין בה אלא דמדרבנן אפקעינהו לקדושי מיניה דלא ס"ל לומר כדכתבנו בשם הריטב"א ז"ל דשאני אה"נ דכיון דרחמנא אמר דליתיב לה ממונא וליכא דמדין תורה נמי א"מ:
ובאמת שדבריו תמוהים דא"כ דטעמא הוי משום כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' מ"ש גבי שטר קדושין דאמרי' בירושלמי דאם כתב באה"נ דרבנן מקודשת ולא אמרי' דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כיון דקדושין שאני דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיו מיניה וע"כ נ"ל כדכתיבנא דלא אמרי' האי כללא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' אלא היכא דאיכא איזה תיקון ומגדר מלתא דמהאי טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה אבל בכדי אין כח ביד רבנן להפקיע קדושי תורה:
והנני חוזר למה שכתבנו דלדעת הירושלמי והריטב"א ז"ל טעם דמקדש באה"נ דרבנן מדין הכסף היינו משום דכיון דקדושי כסף בהנאה תליא מילתא וליכא מ"ל איסור דרבנן או דאורייתא כיון דס"ס לא מטי לה הנאה וא"כ אפילו מן התורה א"מ:
ואיכא למידק מההיא דאמרי' בפ' מרובה (דע"ב ע"א) דפריך תלמודא לר"י דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ממתני' דקא מחייבי רבנן השוחט בעזרה לענין טו"מ לימא קסבר ר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרא אידך לאו דמריה קא טבח ע"כ הרי דפריך תלמודא לר"י אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דמשמע דבהיות דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה איסורי הנאה מדרבנן נינהו אתי שפיר ואמאי הא רחמנא אמר דלאו מחייב אטביחה אלא היכא דמזיק בטביחתו לבעלים וכיון דחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה ומכי שחיט בה פורתא נאסר בהנאה והויא הפקר לכל מ"ל אי נאסר מדאורייתא או דרבנן ס"ס לאו דמרא קא טבח דהפקר הוא כיון דאיסורא דרבנן קא רביע עליה ולר"י אמאי מחייב ומ"ש מהמקדש באיסורי הנאה מדרבנן דאמרו דאפילו מן התורה אינה מקודשת מהאי טעמא. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' גניבה דין ח' שכתב השוחט בעזרה וכו' אע"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה הואיל ואיסורם מדבריהם הרי זה חייב לשלם תשלומי דו"ה עכ"ל. שכוונת דבריו הוא ליישב הא דלפי מאי דפסק הוא ז"ל להלכה כר"י דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מכי שחיט בה פורתא לאו דמריה קא טבח ואמאי מחייב ולזה כתב דכיון דאינן אסורין אלא מדרבנן מדאורייתא הא דמריה קא טבח ומחייב ולא משגחינן בדרבנן כלל. וקשה מ"ש הא דטביחה ומכירה מההיא דמקדש באסורי הנאה מדרבנן וצ"ת:
והנה לפי מ"ש מהירושלמי דשטר קדושין כשר באה"נ דרבנן דהיינו טעמא מפני דאעיקרא דמלתא מאי דבעיא שיכתבנו בדבר המותר בהנאה אינו אלא גזרת הכתוב ובכן כיון דמן התורה מותרים בהנאה הא קרינן ביה ונתן מן התורה וסגי ולא משגחינן בדרבנן איכא למידק מההיא דתנן בפ' לולב הגזול (דל"ד ע"ב) אתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ואמרו טעמא בגמ' דכתיב לכם הראוי לכם לאכלה ומש"ה ב"ש פוסלין בשל דמאי דס"ל הדמאי אין מאכילין אותו לעניים וב"ה דמכשירין היינו טעמא דס"ל דדמאי מאכילין אותו לעניים וכיון דאי בעי מפקר נכסי והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרינן ביה. והדבר קשה דכיון דדמאי אין איסורו אלא מדרבנן א"כ מאי טעמייהו דב"ש דפסלי מטעמא דאסור באכילה כיון דמן התורה לכם קרינן ביה בהיות דהאי דבעינן ראוי לאכילה גזרת הכתוב הוא ודי לן במה שיהיה ראוי מן התורה וב"ה נמי דמכשירין היינו מטעמא דחזי לעניים הא אי לא חזי לעניים היו פוסלין ואמאי כיון דמן התורה מותר באכילה לכם קרינן ביה ומ"ש מהאי דש"ק דאמרי' דכיון דמן התורה מותרת בהנאה לא משגחינן בדרבנן. וי"ל דב"ש פוסלין מדרבנן קאמרי דאע"ג דמדאורייתא יוצא בו אבל כיון דמדרבנן אסורים באכילה החמירו לומר שאינו יוצא בו דומיא למ"ש לעיל דאע"ג דפסולי עדות מדרבנן הוו קדושין מן התורה עכ"ז אם רוצה לכנוס צריך לקדשה פעם אחרת מדרבנן לחומרא:
איך שיהיה נמצינו למדין מהרשום בכתב לענין הלכה דשטר קדושין שכתבו על איסורי הנאה דאורייתא במחלוקת שנוי בן הפוסקים ז"ל דאיכא מ"ד דאינה מקודשת ואיכא מ"ד דמוקדשת כגט דקי"ל דכתבו על אה"נ כשר.
אך אם כתבו באיסורי הנאה דרבנן לכ"ע אם קדש בו מקודשת:
ואחרי הודיע ה' לנו את כל זאת. מעתה אבא נבא לעמוד במה שיש לחקור בשורש הענין אעיקרא דמלתא גבי גט דקי"ל דאם כתבו על אה"נ כשר דהא נהי דלענין גט לא בעינן דבר שיחשב ממון מ"מ היאך נהנה הבעל מאיסורי הנאה ובשלמא אי מגרשה משום דמצא בה ערות דבר ש"ד משום דמצוה קעביד והוא לא היה רוצה לגרשה ולדידיה לא חשיב הנאה כלל אלא קיום מצוה וקיום המצוה ע"י איסורי הנאה לא חשיבה הנאה דהא קי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו אבל אי מגרשה ברצונו שהקדיחה תבשילו או מצא אחרת נאה הימנה ורוצה לגרשה הרי נהנה מן האיסור שע"י גט זה מתירה לעלמא ועושה כרצונו וכן נמי לענין שטר קדושין דלמ"ד מקודשת אפילו באיסורי הנאה דד"ת או באה"נ דדבריהם לכ"ע נהי דלא בעינא דבר של ממון או מדאורייתא או מדרבנן מ"מ היאך נהנה מאה"נ שע"י קדושין הללו נעשית אשתו והותר עצמו לבא עליה ונמצא שנהנה מאה"נ:
ואין לומר דלגבי קדושין הא לא חשיבה הנאה דכל ההנאה הוא מה שמתירה לבא עליה ואותה הנאה לא חשיבא הנאה שהרי מצוה פ"ו קא עביד ומצות לאו ליהנות ניתנו דהא ודאי ליתא שהרי אמרי' בפ' ראוהו ב"ד דכ"ח אמר רבא המודר הנאה מחברו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימי החמה ע"כ ופי' רש"י חברו מזה עליו בימות הגשמים שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף עכ"ל. הרי בהדיא דאע"ג דבימות החמה מצוה קא עביד ולמצוה קא מכוין עכ"ז כל שנהנה גופו בהדי דמקיים המצוה חשיבה הנאה ואסור והכא נמי נהי דמצות פ"ו קא עביד מ"מ הא איכא הנאת הגוף בהדא ומקריא הנאה וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא בפ' ואלו מותרין דנדרים (דף ט"ו ע"ב) וז"ל וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך עלי אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו. וי"ל דכי אמרי' מצות לא ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קום המצוה חשיבה הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי דמקיים המצוה הנאה מקרייא ומש"ה אמרי' בפ' ראוהו ב"ד המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה עכ"ד:
הן אמת דלהך דינא דאמרי' בגמ' דהמודר הנאה מחבירו אינו מזה לו בימות החמה וכן המודר הנאה ממקוה איני טובל דימות החמה איכא למידק דנהי דבימות החמה נהנה גופו מ"מ איהו לא מיכוין ליהנות כי אם לקיים מצוה קא מכוין והנאה הבאה לו בע"כ היא ואמרי' בפ' כל שעה (דכ"ה ע"ב) אתמר הנאה הבאה לו בע"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה ואמרי' בגמ' לא אפשר וקא מכוין כ"ע לא פליגי דשרי וכו' ופי' רש"י לא אפשר לו להבדל ולא קא מכוין ליהנות דאיכא תרתי להיתר לכ"ע שרי והכא נמי גבי המודר הנאה ממקוה לא אפשר ולא קא מכוין הוא דהא פירוש לא אפשר הוא שיש לו לעשות אותו דבר עכ"פ והכא מוכרח הוא לעשות טבילת מצוה ולא אפשר מיקרי וכן נמי מהמודר הנאה מחברו דאינו מזה בימות החמה לא אפשר וקא מכוין הוא דהא לא אפשר לו אם לא שיזה עליו ויטהר מטומאתו ואע"פ שאפשר להזות עליו ולקיים מצות הזאה באדם אחר עכ"ז לא אפשר מקרי כיון דעיקר מצות הזאה אי אפשר לו שלא יעשה וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' לסוכה (דף ל"ה ע"א) שכתב עלה דאיכא נוסחי בגמ' דנכסי אתרוג של אשרה וכו' מ"ט משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה וז"ל ולא נהירא דהא ודאי להריח בכוונה לא חיישי' דבאיסורא מזדהר זהיר וכו' ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכוונה להא לא חיישינן וכו' וטעמא משום דכל שלא בכוונה שאינו מתכוין ליהנות שרי וכו' וכ"ש הכא דהוי לא אפשר וכו' ופירוש לא אפשר הוא שיש לו לעשות אותו דבר עכ"פ ואף ע"פ שאפשר לעשות לו אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם לפי פי' הנכון והכא אי אפשר לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפילו אפשר לו לטרוח ולחזור אחר אתרוג אחר לא אפשר חשיב עכ"ל הרי בהדיא דס"ל להרשב"א ז"ל דכל שיש לו לעשות אותו דבר עכ"פ אפי' שאפשר לעשותה בדרך אחרת חשיבא לא אפשר וא"כ מ"ש הכא גבי המודר הנאה מחברו דאינו מזה עליו בימות הגשמים כיון דלא אפשר ולא קא מכוין הוא וצ"ע:
ברם לענין הדין נראה בהדיא מדברי הר"ן שכתבנו דכל שמתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה הנאה מקרייא וא"כ הדרן לחקירתנו דאיך אפשר לומר שיתקדש באיסורי הנאה בהיות שנהנה גופו מחמתן:
ואין לומר ליישב הכל דאה"נ דאם גרשה בגט הכתוב באה"נ או קדשה בשטר הכתוב על אה"נ דעבד איסורא שנהנה באיסורי הנאה ולכתחילה אינו יכול לגרשה או לקדשה באיסורי הנאה משום דאיסורא קא עביד אלא דבדיעבד הוא דאמרי' דאם גרשה או קדשה בו דמעשיו קיימים ומגורשת ומקודשת ואיסורא דעבד עבד ובדיעבד אין הגט והקדושין בטלין בכך דהא ליתא דמ"ש מהא דאיתא בפ' ראוה ב"ד (בדף כ"ח ע"א) דאמרי' בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים ל"י ואם תקע לא יצא מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע אלא אמר רבא א' זה וא' זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו:
הרי בהדיא דטעמא דקא הדר רבא היינו משום דמצות לל"נ הא אם מצות ליהנות ניתנו וקיום מצוה חשיבה הנאה אחד זה וא' זה לא יצא והיינו טעמא דכיון דאי לא יצא נמצא דלא נהנה ולא עבד איסורא אמרי' דלא יצא כי היכי דלא ליעביד איסורא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה שמקיים המצוה וא"כ הכא נמי גבי גט וקדושין נהי דלענין דינא דהגט גט לענין דאם קדשה אחר קדושין תופסין בה שהרי גיטא מעליא הוא וכן בקדושין קדושיו קדושין לענין שנחשבת אשת איש ואי קדושין תופסין בה אבל מ"מ אם רוצה לכנוס למה לא נאמר שיחזור ויקדשנה או דיחזור ויתן לה גט אחר ובכן נמצא שלא נהנה כדי שלא יעבור על האיסור דומיא דשופר דאמרי' דלא יצא כי היכי דלא ליעביד איסורא:
הן אמת דכפי זה אין מקום תמיהתנו למאי דאמרי' דלכ"ע אם כתבו על אה"נ דרבנן דמקודשת דהא בלאו הכי כבר כתבנו לעיל דע"כ צ"ל דמקודשת דקאמר הירושלמי לאו דוקא ומדרבנן צריך לחזור ולקדשה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי פסולי עדות דרבנן דאע"ג דמן התורה מקודשת צריך לחזור ולקדשה מדרבנן. ואולי דאף למ"ד דאפילו באה"נ דאורייתא מקודשת היינו דוקא דלענין הדין קדושין תופסין בה להצריכה גט אבל אה"נ דצריך לחזור ולקדשה מפני איסורא דרביע עלה כי היכי דלא ליתהני מאיסורי הנאה:
אך לא ראיתי לשום א' מהפוסקים שכתבו הכי ומה גם דלענין גט מפורש יוצא מכל דברי הפוסקים דלא בעינן שיתן לה גט אחר כי' היכי דלא ליתהני:
והנה ראיתי לרש"י בפ"ד דע"ז דכ"ד אהא דאמרי' דערלה וכלאי הכרם אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וז"ל דלא מתפסי באיסורא אממונא הוא דאע"ג דאיהו אסור לאתנויי מינייהו מיהו הוא הנאה מטיא ליה מערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה ודוקא קדושי אשה אבל אתהנויי מינייהו מדרבנן אסור עכ"ל:
והנה ס' רש"י ז"ל היא דכל חליפי איסורי הנאה אסורים למחליף בהנאה מדרבנן אבל לאדם אחר לא וכבר ביאר רש"י ז"ל זה בפ"ק דחולין (דף ד') יע"ש ובכן מה שסיים רש"י ז"ל בדבריו וכתב ודוקא קדושי אשה וכו' הכוונה כפי מה שפירשם מהר"י רוזאניס ז"ל בפ"ה מה' אישות דס"ל לרש"י ז"ל דכי היכי דחליפי איסורי הנאה אסורים בהנאה למחליף ה"נ אם ניכר והחליף החליפין בדבר אחר אסור ליהנות מאותו דבר דחליפי חליפין נמי אסורים למחליף וע"ז הוקשה לו דאי חליפי אה"נ אסורים למחליף היה לנו לומר שאסור לשהות עמה באותם קדושים לפי שנמצא שנהנה בחליפי חליפין שהיא האשה שאסורין בהנאה ותי' דשאני קדושי אשה כלומר דבהנאת קדושי אשה לא החמירו כל כך ולא אסרו ליקח מהנך דמים אלא כלים ופירות שהוא דבר הניכר ונראה לא כן בקדושין א"נ גבי קדושי תורה התירו משום פריה ורביה וב' הטעמים הללו כתבו אותם שם התוס' בסוגיין והרא"ש בס"פ האיש מקדש ע"ד רש"י ז"ל יע"ש:
נמצינו למדין מדברי רש"י ז"ל אלו דהמקדש באה"נ אפילו מדאורייתא מדין כסף אע"פ שהאשה נחשבת כחליפין כיון דאין איסור החליפין אלא מדרבנן דמדאוריי' לכתחילה אינו יכול ליהנות ולהחליף כדי ליהנות מהחליפין אבל אם עבר ונהנה או החליף החליפין מותרין לא גזרו בקדושי אשה מהטעמים שכתבנו ואינו צריך לקדשה פעם אחרת מטעם זה כלל אלא שאין קדושיו קדושין מטעמא אחרינא שלא נתן לה ממון שיכולה ליהנות דהא אע"ג דאיהו ס"ל דחליפי חליפין הרי הם כחליפין עכ"ז כתב דמקדש בדמי איסורי הנאה דלא גזרו רבנן ואינו צריך לחזור ולקדשה וא"כ ה"ה בנ"ד במקדש בשטר של אה"נ מדאורייתא דלמ"ד דמקודשת לדעת רש"י מקודשת לגמרי הוי ואינה צריכה קדושין אחרים ואע"ג דבשטר זה קונה את האשה והאשה נחשבת כחליפין דכיון דאיסור החליפין מדרבנן בקדושי אשה לא גזרו רבנן ולדעת רש"י ז"ל חליפי חליפין דינן כחליפין:
אמנם ראיתי בפ' השותפים דנדרים (דף מ"ז) בסוגיין הנז"ל דאיבעיא לן התם באוסר פירותיו על חבירו מהו בחילופיהן וכו' ומייתי ת"ש מכרן וקדש בדמיהם מקודשת ומשני הכא נמי לכתחילה הוא דלא דאי עבד עבד ופרשו הר"ן והרשב"א בחי' ז"ל דהרי מייתי ראי' וז"ל דכיון שהוא מותר ליהנות ממנה באותן קדושין חליפין לאו כגדולים נינהו דאם איתא הו"ל לאוסרא עליה עד שיקדש פעם אחרת כדי שלא יהנה לכתחילה מחליפי האיסור דקס"ד לתלמודא דכיון דאסור ליהנות מהחליפין אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דליהוי חליפי חליפין אסורין ודחינן ה"נ לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר דלכתחילה לא שרינן ליה לקדשה בהנך אלא שאם קדשה מקודשת כיון שהיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור וחליפי חליפין מותרין דכולי האי לא גזרו רבנן לאסור חליפי חליפין עכ"ל נראה מדבריהם אלו דדוקא משום דחליפי חליפין מותרים משום הכי אמרי' דלא צריך לקדשה פעם אחרת אבל במקדש באה"נ עצמן שהאשה עצמה היא חליפי האיסור צריך לקדשה פעם אחרת דלדידהו אין חילוק בין הנאת קדושין לשאר הנאות דלא כרש"י וא"כ לדידהו בנ"ד נמי צ"ל דאפילו למ"ד דאם קדשה בשטר של איסורי הנאה דמקודשת אם רוצה לכנוס צריך לקדשה פעם אחרת כדי שלא יהנה מחליפי האיסור:
אשר עפי"ז יש לתמוה על הר"ן ז"ל בתשובה הנז' סי' ס' ששאלוהו על אשה שאסרה אסר על נפשה מכל קדושין שתקבלה שלא ברצון פ' ודן לומר שהם קדשה שלא ברצון פ' בכסף שאינה מקודשת אך בזה אני נושא ונותן אם אפשר שתתקדש בשטר וכו' וקי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר וכו' אבל מה אעשה שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה בענין שנדרה הנאה מפ' שאם קדשה א"מ וכו' ואחר שהוא כ' שאם אפילו נתקדשה דא"מ מאן גבר לומר שתתקדש לכתחילה ע"כ שנראה מדבריו אלה שאם לא היו דברי הרשב"א ז"ל דעתו היה להכשיר שתתקדש אפילו לכתחילה בשטר מכיון שדעתו לומר בשטר קדושין שכתבו על איסורו הנאה כשר כגט וזה תימא דאפילו נאמר לענין הדין דשטר קדושין דאה"נ מקודשת היינו לומר דמקודשת להחזיקה כא"א להצריכה גט אבל ודאי דבעינן שיחזור ויקדשנה אפילו בדיעבד כי היכי דלא ליתהני מחליפי אה"נ וכ"ש דלכתחילה לא תתקדש שהרי מפורש בסוגיין הנז' שאפילו בחליפי האיסור לכתחילה לא יקדש וכ"ש באיסורי הנאה עצמו ויש ליישב
ועוד איכא למידק לדעת הר"ן והרשב"א זל"ה דלא מחלקי בין הנאת קדושין לשאר הנאות כרש"י מההיא דאמרי' בבכורות (דף ס' ע"ב) דפריך התם לר"י דאמר פטר חמור קודם פדיון אסור בהנאה והרי מעשר שהקפידה תורה בכסף צורי ותנן ר"י אומר במזיד קדש ומשני בפטר חמור נמי מקדשה כדרבי אליעזר דאמר ר"א אשה יודעת וכו' הכא נמי אשה יודעה דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקה לה בשה ומקדשה בהן במאי דביני ביני ע"כ:
והנה אמרו בגמ' שם דלר"י פטר חמור אסור בהנאת דמיו והנאת גופו ופי' רש"י הנאת דמיו אם השכירו לאחרים וכו' ע"כ ודאי דלאו דוקא השכירו לאחרים דהא ודאי אסור למוכרו קודם פדיה דכל איסורים שבתורה אסור מ"ה לכתחילה למוכרן כדי ליהנות מהדמים ולדעת רש"י ודעימיה אפילו אם עברן ומכרן הדמים אסורין למוכר:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' בכורים דין ד' שכתב וז"ל פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין. והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל וכי מאיסורי הנאה שתופסין דמיו הוא זה ע"כ. וכבר עלה ע"ד לומר שהרמב"ם ז"ל אזיל כשיטת רש"י ז"ל בפ"ק דחולין דס"ל דחליפין דאיסורי הנאה אסורין בהנאה למחליף ודמיו אסורים דקאמר היינו למוכר עצמו אלא דזה אינו דבהדיא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מאכלות אסורות דין י"ו דאם מכר איסורי הנאה דדמיו מותרים לכל אפילו למחליף וכמ"ש ה"ה שם יע"ש: