נאות יעקב חלק ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
סימן א
אי בעינן שיהא בו שוה פרוטה
גרסינן בקדושין (דף ט' ע"א) ת"ר כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך לי לאנתו וכו'. ולכאורה נראה דדין זה דבשטר קדושין לא בעי שוה פרוטה נלמד מהיקשה דויצאה והיתה דאתקש הוי' ליציאה, דמשם נלמד אעיקרא דמלתא דין שטר קדושין ולגמרי דאתקש, וכשם דלגבי גט קי"ל גיטין (דף כ' ע"א) דאפילו כתבו על עלה של זית דאין בו שוה פרוטה או אפילו על איסורי הנאה כשר, ומטעמא דונתן בידה דכתיב בקרא אנתינת גט קאי ולא בעינן שיהא בו כדי נתינה דהיינו ש"פ, כן נמי בשטר קדושין דהוקשו אהדדי לא בעינן שיהא בו ש"פ:
והנה ראיתי להתוס' ז"ל (שם) ד"ה דילמא שהקשו לדעת דמסוגיין משמע דסתם נתינה דקרא לא בעינן ש"פ וכל שהוא במשמע וכן גבי ושלף איש נעלו ונתן לרעהו לא בעינן ש"פ וכן גבי תרומה חטה א' פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב בה נתינה ואלו בפ' כל שעה אמרי' גבי ונתן לכהן את הקדש דאבא שאול אומר זר שאכל תרומה לא מחייב בפחות מש"פ משום דכתיב ונתן ואפילו לרבנן דפליגי וסברי דשעורו בכזית היינו משום דכתיב בה אכילה וסתם אכילה בכזית אבל בעלמא מודו דסתם נתינה ש"פ ותירץ דהתם שאני משום דתשלומי תרומה ילפינן מתשלומי מעילה דתרווייהו תשלומי קדש מקרו וגמרינן בג"ש דחטא חטא עכ"ל:
וא"ל על דבריהם דאם איתא דסתם נתינה דעלמא לא בעינן ש"פ א"כ אעיקרא דמלתא מעילה דאמרינן דליתא בפחות מש"פ מנ"ל אם לא שנאמר מדכתיב ונתן דסתם נתינה בעינן ש"פ דהא ודאי אין שם שום לימוד אחר לזה כלל אלא מטעמא דסתם נתינה בש"פ וראיה לדבר ממאי דאמרי' בפ' כל שעה דלמ"ד דתשלומי תרומה בכזית סובר נמי דמעילה בכזית מג"ש דחטא חטא נראה בהדיא דבמעולה אין שום גילוי דקרא לומר דליתא בפחות מש"פ:
והנה לעיקר קושיית התוס' דבתרומה נתינה כתיב בה ואמאי חטה אחת פוטרת ראיתי בס' מוצל מאש הנדפס בסוף ס' אש דת (דף כ"ג ע"א) שתמה על דברי התוס' ז"ל הללו דאמאי לא הוקשה להם ג"כ מחלה דכתיב בה נתינה ועכ"ז אין בה שיעור ואפילו בשעורה פוטרת הכל. ותמהני עליו שהרי בחלה כתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה ופי' רש"י ז"ל כתרומת גורן שאין בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור ע"כ נמצא דשיעור חלה גלי לן קרא שהוא כתרומה דאין בה שיעור משום הכי לא איכפת לן אי כתיב נתינה ולא מצאה הקפידה מקום לנוח אלא בשורש הדבר שהיא תרומה דמאן לימא לן דאין בה שיעור כיון דכתיב בה נתינה:
ועוד הוקשה להתוס' בדף הנזכר דסוף סוף גבי נתינה דתרומה נימא דלהוי בכזית כדאמרינן בכריתות כמה יסוך ויהא חייב ר"מ אומר כל שהוא ר"י אומר בכזית ואמרי' בגמ' דר"מ סבר כתיב על בשר אדם לא יסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כ"ש אף נתינה כ"ש ור"י סבר כנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה דהכא בכזית עלמא סתם נתינה בכזית ותי' דהתם היינו טעמא משום דסיכה הוא ואפקא רחמנא בלשון נתינה לאפוקי ממשמעות דסיכה קא אתי דמשמע כל שהוא דצריך נתינה חשובה כמו ונתן לכהן את הקדש דהוי בכזית. ויש לתמוה על דבריהם דהניחא לר"י אבל לר"מ מא"ל דמשמע מיניה דדוקא משום דיליף מסיכה הוא דס"ל דהך נתינה בכל שהוא הא לאו הכי אזיל ומודה דנתינה דכזית דאל"כ הכי הו"ל למימר ר"מ סבר סתם נתינה בכ"ש וכן אמרי' בגמרא בהדיא שם אמר רב יוסף כ"ע לא פליגי אלא בנתינה דשמן המשחה וכשנויא דשנינן אבל נתינה דעלמא דברי הכל בכזית דנר' בהדיא דדוקא משום דיליף מסיכה הוא דס"ל דנתינה בכ"ש אבל סתם נתינה אזיל ומודה דבכזית ואם כדברי התוס' איפכא איבעי ליה למימר דלא פליגי ר"י אלא בהך נתינה דשינה קרא מלשון סיכה אבל נתינה דכ"ע דברי הכל אין בו שיעור:
ועוד יש לתמוה על דבריהם הללו אשר נראה מדבריהם דס"ל דפשט הכתוב דואשר יתן ממנו על זר דהיינו כאזהרה דעה בשר אדם לא יסך ואין הפרש בין נתינה לסיכה והא והא אחת היא ונתינה היינו סיכה ואין חילוק ביניהם כלל אלא שזה לאזהר' וזה לעונש ולישנא דיתן היינו כמו שאמר ואשר יסך וע"כ כתבו לומר מדנקט לשון נתינה בעונש ושינה מלישנא דסיכה דאתחיל בה דהיינו לומר דבעיא כזית והא ליתא דודאי משונה סיכה מנתינה דסיכה היא על כל הגוף ונתינה הוא על הראש כדרך משיחת מצוה וסיכה ונתינה אינן שווין בדיניהן כמו שנבאר וודאי דלישנא דנתינה אצטריך לגופיה תדע דאמרינן שם בסוגיין דכריתות ת"ר הסך למלכים ולכהנים לאחר שנמשחו ר"מ מחייב ור"י פוטר ואמרינן במאי פליגי ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ור"י סבר בעינן עד דאיכא זר שתחילתו ועד סופו ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו ואמרי' עוד תני רבי חנינא קמיה דרבא מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו וסך במעיו מנין שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא יסך וגו' ע"כ:
והשתא נחזי אנן האי דתני ר"ח קמיה דרבא למאן אתיא דאי ר"מ דמחייב אמלכים וכהנים ונאמר דאתא לאשמועינן רבותא דאע"ג דאיתיה עליו לא איתחיל כי שמן המשחה קריא רחמנא כדאיתא התם ואהא קא בעי מנ"ל הא ליתא דא"כ מה לו להביא קרא דעל בשר אדם לא יסך כיון דמהך קרא אין שום ילפותא לומר הך דינא דאע"ג דאיתיה עליה לא אתחיל ולא שייך למילף מהך קרא אלא על עיקר הסיכה דאיתא במלכים וכהנים ולר"מ הא שפיר ילפינן לה מקרא כאשר יתן ממנו על זר דמלך וכהן השתא זרים נינהו ואי כר"י הא ר"י פוטר במלכים וכהנים אפי' בסך מחדש וכ"ש הא. וע"כ לומר כדכתיבנא דמשונה סיכה מנתינה ולפ"ז הא דר"ח אתיא כר"י ואתא לאשמועינן דע"כ לא מיפטר ר"י אלא בנתינה דכתיב ביה על זר פרט למי שלא היה זר מעיקרו על הנתינה אבל בסיכה דכל גופו דכתיב על בשר אדם לא יסך כל אדם במשמע אפילו כהנים ומלכים וע"כ שפיר מייתי קרא דעל בשר אדם לא יסך אלא דאגב אורחיה אשמועינן האי רבותא דאע"ג דאיתיה עליו לא איתחיל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"א מה' כלי המקדש דין י' וז"ל הנותן משמן המשחה ע"ג מלך וכ"ג שכבר נמשחו פטור וכו' אבל הסך ממנו למלך וכ"ג חייב שנאמר על בשר אדם לא יסך כל אדם במשמע וכו' ע"כ הרי בהדייא דס"ל להרמב"ם ז"ל דסיכה ונתינה אינן שווין לענין דינא וא"כ קשה דאיך כתבו התוס' דמדנתינה הויא סוכה ואפקיה בלשון נתינה דאתא למימר דהוי בכזית דנהי דאפשר לומר דכונת דבריהם דלא אשתמיט מינייהו פשטיה דקרא דמשונה סיכה מנתינה אלא דכוונתם לומר דכיון דנתינה וסיכה לענין הדין שווין הן למה שינה קרא לומר לשון נתינה כיון דמלשון סיכה הכל במשמע בין סיכה על הגוף בין נתינה על הראש אבל הא מיהא ק' דלענין אדין נמי אינן שוין ולשון נתינה לגופיה אצטריך לומר דוקא למי שהה זר מתחילתו ועד סופו ולא כן בסיכה דכל אדכ במשמע ואם היה אומר הכל בלשון סיכה הוה אמינא דסיכה נמי קא מפטר למו"כ מדיוקא דעל זר:
הן אמת דלהך דינא שכתב הרמב"ם ק"ל דהא בפלוגתא דר"מ ור"י בברייתא קתני הסך בשמן המשחה וכן למלכים ולכהנים וכו' ואם איתא הנותן ע"ג מלכים וכהנים מבעי ליה דהא בסיכה אפילו ר"י מודה דמחייב ואין לומר דלישנא דהשך לאו דוקא ולנתינה קרי ליה סיכה שהרי הרמב"ם ז"ל בדין הנזכר כתב והוא שיסון ממנו בכזית והשיג עליו הראב"ד ז"ל דלא אמר ר"י בכזית אלא בנתינה דסתם נתינה בכזית אבל בסיכה ד"ה כ"ש וכתב מרן הכ"מ ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל לומר דכי יליף ר"י נתינה דהכא בכזית כנתינה דעלמא ה"ה לסיכה דהויא בכזית לדידיה דיליף מנתינה דאתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני בברייתא וכמה יסיך ויהא חייב רמ"א כ"ש ורי"א בכזית ואם איתא כמה יתן הו"ל למיתני ולא וכמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר ר"י בכזית ע"כ הרי דלישנא דסיכה דנקט בברייתא דוקא:
הן אמת דאיכא למידק על דברי מרן ז"ל הנזכר דאם איתא דלישנא דכמה יסוך דוקא א"כ מ"ל לרב יוסף למימר דפלוגתייהו דר"מ ור"י בנתינה נמי הא שפיר מצינן למימר דבנתינה ד"ה בכזית דילפינן מנתינה דעלמא ופלוגתייהו הוי בסיכה דר"מ סבר לא מקשינן סיכה לנתינה וסיכה כ"ש ור"י סבר דאתקש סיכה לנתינה והויא בכזית ועוד ק"ל מההיא דאמרו במנחות (ד"ס ע"א) גבי לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה דאמרין דאלבונה לא מחייב אלא עד שיתן כזית דסתם נתינה בכזית בעיא ר"י נתן משהו שמן ע"ג כזית לבונה מהו מי בעי' שימה כנתינה או לא תיקו ואם איתא דר"י יליף סיכה מנתינה אמאי לא נפשטה בעיין ונשארה בתיקו ופסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' פסולי המוקדשין דהויא ספק פסולה ומ"ש מסיכה ונתינה דאע"ג דמשונים הם וסיכה לחוד ונתינה לחוד כדכתיב דב' אזהרות הם ואע"ג דלא כתיבי בחד קרא אמרי' דהוקשו אהדדי ומ"ש גבי שימה ונתינה דמנתה דכתיבי בחד קרא דמהראוי לומר דאע"ג דשמן לחוד ולבונה לחוד דהוקשו אהדדי ובשימה נמי בעי' בכזית.
והנה ראיתי להתוס' ז"ל שם שכתבו וז"ל מי בעי' שימה וכו' בפ"ק דכריתות פליגי ר"י ור"מ גבי שמן המשחה דר"מ סבר על בשר אדם לא יסך וכתיב וכו' מה סיכה כ"ש אף נתינה כ"ש ור"י סבר ילפינן מנתינה דעלמא והשתא הך בעיא דהכא ניחא לתרוייהו דאפילו לר"מ דיליף התם משום דנתינה וסיכה בחדא מלתא כתיבי אלא שזה כתוב באזהרה וזה בעונש ואפילו לר"י דלא יליף התם דילמא הכא מודה כיון דנתינה ושימה כתיבי בחד קרא וכו', ע"כ דבריו:
ותמהני על דבריהם דכאן גלו דעתייהו בפי' דאזלי בשיטה זו לומר דסיכה ונתינה דא ודא אחת היא ומשום הכי כתבו דסיכה ונתינה בחדא מלתא כתיבי כלומר דחדא אזהרה היא וכתיב בה לשון סיכה וכתי' בה לשון נתינה ואין הפרש בניהם כלל אלא שזה באזהרה וזה בעונש, והא ליתא דכבר הוכחנו דתרתי מילי נינהו. ועוד ק"ל על מ"ש דבעינין דהכא ניחא לתרווייהו דאפשר לומר דהכא מודה ר"מ ואפשר לומר דר"י מודה הכא דח"כ אעיקרא דמלתא אמאי פשיט לן דנתינה דלבונה בכזית ולא מבעיא לן לומר דאפשר דאפילו ר"מ מודה הכא דלא ילפינן נתינה משימה כמו נתינה מסיכה ולא מנתינה דעלמא או"ד אפילו ר"י מודה הכא דלא ילפינן או דפלוגתייהו נמי שייכא הכא וקי"ל כר"י ומשום הכי נתינה דהכא בכזית וא"כ מאי קמיבעיא ליה לתלמודא עוד אי ילפינן שימה מנתינה כיון דעיקרא דמלתא פשיטא ליה מאי דפשיטא ליה בנתינה:
ואילולי דברי התוס' ז"ל פשטא דסוגיין אפשר לומר דהכי אזלא דהא ודאי פשיטא ליה לתלמודא לר"מ נתינה דהכא כנתינה דשמן המשחה דיליף מסיכה אע"ג דתרתי מילי נינהו והכי נמי הכא אלא דאמרי' דהך נתינה בכזית כר"י דקי"ל כוותיה דיליף מנתינה דעלמא ולא יליף מסיכה אמנם הא קא מבעיא ליה אי מקשינן שימה לנתינה דאפשר דאפילו ר"י מודה הכא דל"ק ר"י אלא דלא ילפי נתינה מסיכה לאפוקא לנתינה ממשמעותא דילפינן מעלמא דסתם נתינה בכזית אבל שימה דהכא דהוי סתם דליכא שום ילפותא למימר דהוי בכ"ש מודה ר"י דמקשי' שימה לנתינה או"ד ל"ש. אמנם כפי דעת הרמב"ם ז"ל דר"י יליף סיכה מנתינה הדרן לקושייתינו דהרי מוכח בהדיא דר"י נתינה לא יליף מסוכה משום דאית ליה בנין אב דעלמא דסתם בכזית אבל סיכה יליף מנתינה ואע"ג דלא כתיבי בחד קרא וא"כ כ"ש הכא דשימה ונתינה כתיבי בחד קרא ולדידיה נמי סיכה ונתינה בתרתי מילי נינהו ואמאי לא יליף מהתם ובשלמא לס' הראב"ד דס"ל דלא יליף סיכה מנתינה ר"י אין שום קושיא דאמאי לא יליף תלמודא מהתם איפכא דלא ילפי' סיכה מנתינה כמו סיכה דלא ילפינן מנתינה דאפשר לומר דשאני התם דלא כתיבי בחד קרא לא כן בשימה ונתינה דבחד קרא כתיבי דאפשר דאזיל ומודה ר"י דילפינן שימה מנתינה אכן לס' הרמב"ם ז"ל קשה:
איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דנמצינו למדין מדברי מרן הקדוש דס"ל דלשון סיכה דברייתא בדווקא וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דגבי מלכים וכהנים קתני לשון סיכה ובהא אפילו ר"י מודה דמחייב. וכבר עלה ע"ד לומר דהא ודאי לר"י דמפטר במו"כ בנתינה מדיוקא דעל זר ה"ה דס"ל הכי בסיכה כיון דר"י מקיש סיכה לנתינה לענין כזית ולהכי אתקש לומר דלא מחייב אסיכה אלא זר מעיקרו והא דעל בשר אדם כל אדם במשמע לא משמע ליה מכיון דגלי לן קרא בנתינה איפכא וע"כ אתי שפיר לישנא דהסך דנקט בברייתא ור"ח דקאמר קמיה רבא הוא דיצא לדון בדבר חדש דלא כר"י בהא דס"ל דילפינן סיכה מנתינה לענין מו"כ אלא ס"ל דאסיכה מחייבי מו"כ כיון דגלי לן קרא גבי סיכה על בשר אדם כל אדם במשמע ופליגא דר"י וכיון דר"ח תני לה קמיה דרבה ורבה קבלה מיניה מוכח דהלכתא כוותיה ושאני בין נתינה דכתיב בה על זר לסיכה דכתיב בה אדם ופסקה הרמב"ם ז"ל להלכתא:
אשר עפי"ז יתיישבו נמי דברי התוס' אשר אנו דנין בהן דשפיר כתבו דמדסיכה הויא נתינה ואפקיה בלשון נתינה אתא לומר דבעינן כזית דהא כיון דלר"י לא שאני לן בין נתינה לסיכה לענין דינא כלל א"כ אמאי לא נקט קרא הכל בלשון סיכה דתרווייהו נתינה וסיכה משתמע מינה ומדשינה קרא ונקט בלשון נתינה ש"מ דבעינן כזית כנתינה דעלמא:
ברם כ"ז איננו שוה לי דמלבד דמצד עצמו הענין דחוק לומר דר"י ס"ל דילפינן סיכה מנתינה לענין מו"כ דא"כ איך קבלה רבה הא דר"ח להלכתא מכיון דהוי דלא כמאן לא כר"מ ולא כר"י יתר על כן דאם איתא הכי מנ"ל לרב יוסף למימר דפלוגתייהו דר"מ ור"י הוא אפילו בנתינה ואמאי לא קאמר דבנתינה ד"ה לא בעינן זר מעיקרו וליכא ופלוגתייהו הוי בסיכה דר"מ לא יליף סיכה מנתינה מכיון דכתיב על בשר אדם ור"י יליף סיכה מנתינה ובכן אתיא הא דתני ר"ח כר"מ לא כן עכשיו דאתיא דלא כמאן והדבר צריך תלמוד:
איך שיהיה נחזור לענינינו דהדבר פשוט דלענין גט ונתן דקרא אנתינת הגט קאי ולא בענין ש"פ ולכאורה נראה דמיניה ילפינן לשטר קדושין דלא בעינן ש"פ. אמנם ראיתי בירושלמי בפ"ק דקדושין דיליף לשטר קדושין דלא בעינן ש"פ מטעמא אחרינא וז"ל תני ר"ח כן לא סוף דבר שטר שהוא שוה פרוטה והלא מתקדשת היא בכל דבר שיש בו ש"פ אלא אפילו כתבו על החרס או על הנייר ונתן לה מקודשת ע"כ. נראה מדברי הירושלמי הלזה דמאי דאמרי' דשטר אע"פ שאין בו ש"פ ילפי לה מהא דאם איתא דבעיא ש"פ לישתוק קרא מדין שטר ותיפוק ליה מדין כסף. וק"ל דמה ראיה היא זו הא אפשר לומר דלעולם דבעי ש"פ ודקאמרת לשתוק קרא משטר הא ודאי נפקא מינה טובא מדין שטר לכמה דברים כמו שנבאר והיותר פשוט הוא דנפקא מינה טובא לאשה שאמרה דחציפא לה מילתא להתקדש עצמה מדין הנאת כסף בש"פ ושהיא רוצה שיתן לה ממון לפי כבודה ולמאי דחדית לן קרא דין שטר קדושין מתרצת היא להתקדש עצמה אפילו בש"פ כיון דמדין שטר מתקדשת ולא מדין הנאה דמטייא לידה ועוד נפקא מינה טובא למ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' אישות דהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שתחזירי לי הדינר שאני מקדשך אינה מקודשת שהרי אם אינה מחזרת אותו לא קיימה התנאי ואם מחזרת אותו הרי אינה נהנית בו ע"כ וכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דדעת הרמ"ב דבקדושין מתנה ע"מ להחזיר אינה מקודשת מן התורה דומיא דחליפין דאנן בעינן הנאה קיימת וליכא ודלא כמ"ד דטעמא הוי משום גזרה דחליפין יע"ש והא ודאי דהך דינא ליתיה אלא בקדושי כסף דטעמא משום הנאה וליכא אבל בשטר קדושין דאינה מתקדשת מדין הנאה אלא בנתינה מתקדשת אה"נ דאם התנה ע"מ להחזיר דמקודשת ויחזיר כדקי"ל גבי גט בפ' המביא תנין (דף כ"א) דאם אמר ע"מ להחזיר מגורשת ותחזיר וא"כ נפקא מינה טובא מדין שטר קדושין למתנה ואומר ע"מ להחזיר דאי מדין כסף א"מ ומדין שטר מקודשת כדין גט:
ועוד נפקותא אחריתי איכא במ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות דין ט"ו דהאיש העושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש וכו' והשיג עליו הראב"ד דלא נאמר זה אלא בשליח הולכה דגט דלא בעינן עדים דגיטו מוכיח עליו אבל בקדושין צריך עדים דאין דבר שבערוה פחות מב' כיון שאין מוכיח שעשהו שליח דכסף הקדושין מאן לימא לן דהוי המקדש ולא מהשליח עצמו ולפי ס' הראב"ד הלזו ודאי דאזיל ומודה בעושה שליח לקדש בשטר קדושין דאין צריך עדים מכיון דשטר קדושין שבידו מוכיח עליו כדאמרי' בגט וא"כ נפקא מינה מדין שטר קדושין למקדש ע"י שליח בשטר ועשהו שלא בעדים דאי לאו דין שטר אינה מקדושת מדין כסף כמה שיש שטר בידו חתום בעדים אין שום הוכחה שהמקדש נתנו אע"פ שיתקיים בחותמיו דודאי לא מזויף הוא דעדיין איכא למיחש דבפקדון יהביה ניהלי' ודוקא לגבי גט לא חיישינן להכי דלא עביד איני' דמפקיד גיטו לאחר דמתיירא שמא ילך ויגרשנה לא כן הכא דאינו מתיירא מהכי כיון דליכא דין שטר קדושין בעולם אכן מדחדית לן רחמנא דין שטר קדושין מקודשת אפילו שלא בעדים דשטרו מוכיח עליו דודאי המקדש שלחו דאל"כ שטרו מאי בעי בידו דלמזויף ל"ח דיתקיים בחותמיו ולפקדון לא חיישינן דלא עביד איניש דמפקיד שטרו ביד אחרים קודם שיגמר בדעתו אם יקדשנה דמתיירא שמא יקדשנה:
ועוד נפקא מינה למ"ש תוס' רי"ד בר"פ האיש המקדש (מא.) דשליח קדושין אינו יכול לעשות שליח אחר תחתיו משום דמילי נינהו שאמר לו לקדש אשה, ומילי לא ממסרן לשליח, ואפילו אם מסר לו שום חפץ לקדש לא דמי לגט, שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד הגט אין כח בשליח לגרשה בגט אחר, אבל חפץ הקדושין שמסר לו אם נאבדו יכול לקדשה משלו, נמצא דעיקר השליחות מילי היו, ולא ממסרן לשליח, עכ"ד. ולפי סברא זו אם עשהו שליח לקדש בשטר יכול לעשות שליח אחר תחתיו כגט כיון דעיקר השליחות הוא השטר שבידו, וא"כ נפקא מינה לשליח שעשה שליח דאי מדין כסף אינה מקודשת דמילי נינהו ול"מ לשליח ומדין שטר קדושין מקודשת כיון דלא הוו מילי, וצ"ע:
ועוד גרסי' בירושלמי שם סמוך ונראה ללשון הנזכר, תני כן מעשה בא לפני ר' והכשיר בשטר הדא דתימר בשטר שאינה יפה פרוטה אבל בשטר שיפה פרוטה ככסף הוי ולכאורה פי' הירושלמי הוי הכי דמעשה היה לפני ר' באשה א' שנתקדשה בשטר והיו קצת מהחכמים מגמגמים בשטר שהיה בו איזה פיסול ורבי הכשירו וע"ז קאמר הדא דתימר בשטר שאינו יפה פרוטה וכו' כלומר בזה קאמר דהכשיר רבי דאילו בש"פ מה צריך להכשירו של ר' אפילו שהיה בשטר גמגום דפסול תיפוק ליה דמקודשת מדין הכסף דהמקדש בשטר דעתייהו נמי אניירא. ברם ראיתי להרי"ף ז"ל בריש פ"ק דקדושין שהביא הירושלמי הנז' וכתב הר"ן ז"ל שם ולא ידעתי למה הביאו אם ללמד דבשטר לא בעיא ש"פ זו בידינו הוא מהברייתא וכו' ואין לומר דמהא ילפינן מאי דאמרי' אף ע"פ שאין בו ש"פ דאי איתא דבעינן שיהא בו ש"פ תיפוק ליה מדין כסף וכו' כיון דבעינן שיתנהו לה היינו כסף וכו', עכ"ד:
וי"ל דכפי דבריו צריך לומר דמאי דקאמר הירושלמי הדא דתימר קאי אמתני' דהאשה נקנית בשטר ועלה קאמר הדא דתימא בשטר שאינו יפה פרוטה כלומר הדא דתימא דשטר קדושין כשר הוא אפי' בשטר שאינו ש"פ אבל אם תאמר שהדין הוא בשטר ש"פ תיפוק ליה דכסף הוא וזה אינו דמלבד דהלשון אבל דקאמר דחוק הוא דאי בש"פ ככסף הוא הול"ל עוד זאת יתירה דפשטא דירושלמי נראה דקאי אמאי דקאמר לעיל מינה מעשה בא לפני רבי והכשיר בשטר וכיון שכן לא אפשר להתפרש אלא כמו שכתב וכמו שכתב הר"ן ז"ל עצמו בסוף דבריו. ועוד דעיקר ראיה זו דקאמר דמהא ילפינן דאע"פ שאין בו ש"פ דתיפוק ליה מדין דכסף היא מפורשת בירושלמי שלאחר זה שהביאנו לעיל ואם כוונת הרי"ף לזה היה לו להביא הך ירושלמי שהוא מפורש בהדיא: