אור ברסלב

נאות יעקב חלק א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן ד

סימן ג

טובת הנאה אי חשיב ממון לקדש בו את האשה וכיוצא איפלגו בה בס"פ האיש מקדש (דף נח) עלה דמתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות דמקודשת ואפי' ישראל דעולא סבר דט"ה א"מ ומתני' איירי בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ורב הונא סבר דט"ה ממון דטעמא דמתני' משום דט"ה ממון כפשטא דמתני'. ולענין הלכה נחלקו בו הראשונים הר"ח והרא"ש והר"ן ז"ל ס"ל דהויא ממון והוכיחו כן מסוגיין דפ' בתר דנדרים (דף פה) דמשני רבא התם דמתני' ה"ט דיטלו כהנים בע"כ דכיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים מכי אסריה עלייהו שויא עפרא בעלמא ופי' שם כל המפרשים דס"ל לרבא טובת הנאה ממון אבל הרמב"ם ז"ל ודעמיה פסקו דט"ה אינו ממון כמבואר בדבריו בפ"ו מה' אישות ובפי"ב מה' תרומות ובכמה דוכתין:

והנה לכאורה נראה דעיקר פלוגתייהו אי טובת הנאה ממון או לא הוא דמ"ד דטובת הנאה ממון היינו טעמא דכיון דהתורה נתנה רשות וכח לבעלים ליתנן לכל כהן שירצה ואין הכהן רשאי ליטלם שלא מדעת הבעלים שפיר חשיב ממון גמור דאע"ג דאין ביד הבעלים ליקח שום ממון כי אם ע"י דבור אחרים דמצי ישראל חבריה לומר לו הילך סלע זה ותן המתנות לבן בתי הכהן דהבעלים עצמם אינם יכולים למיהדר אזוזי לומר תן לי זוזי ואתן המתנות לך או לב"ב כהן כמו שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מה' תרומות ונמצא דאין כאן דררא דממונא כיון דאין ביד הבעלים להמציא שום הנאת ממון בעבורם מ"מ חשיב ממון דמה שהכהן המקבל אותם מחזיק לו טובה חשיב ממון ומ"ד ט"ה א"מ היינו טעמא דס"ל דמה שמחזיק לו טובה לא חשיב ממון אי לא דאיכא דררא דממונא באופן שיוכל להמציא ממון בעבורם וכיון דלא מצי לא חשיב ממון:

שוב ראיתי בירושלמי בסוגיין דהאיש מקדש עלה דמתני' ר' יוסי ב"ח אומר נותן אדם מעשרותיו בטובת הנאה ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בט"ה מ"ט דר"י ב"ח ואיש את קדשיו לו יהיו מה עבד לה ר' יוחנן יתנם לכל כהן שירצה ע"כ. ונראה דעיקר פלוגתייהו אי ט"ה ממון או לא דר"י ב"ח סבר ט"ה ממון ור' יוחנן סבר ט"ה א"מ ונקטי פלוגתייהו באופן זה הואיל בהא תלוי אי הויא ממון או לא דר"י ב"ח סבר אדם נותן את מעשרותיו בט"ה כלומר דמצי ליקח זוזי מישראל חבריה כדי ליתנם לב"ב כהן ובכן ממון גמור חשיב ור"י סבר דלא מצי ליקח זוזי ובכן לא חשיב ממון הואיל וליכא דררא דממונא לבעלים בגווייהו כלל וכמו שנתבאר מהמשך סוגית הירושלמי שם דודאי דעיקר פלוגתייהו תלוי אי ט"ה ממון או לא וכ"כ הר"ב שדה יהושע ז"ל שם ופשוט הוא וא"כ נוכל לומר דפלוגתייהו דעולא ורב הונא דתלמוד דידן נמי תלוי בהכי דעולא סבר דלא מצי ישראל ליקח זוזי ליתנם לכהן פ' וכיון דליכא דררא דממונא לא חשיב ממון ור"ה סבר דיכול ליקח זוזי ומש"ה חשיב ממון ונמצא כפי זה דלעולם לכ"ע אין סברא לומר שיחשוב ממון מפני ט"ה שיש לו ליתנן לכל כהן שירצה והכהן מחזיק לו טובה אם לא דאיכא דררא דממונא דמצי ליקח זוזי מחבריה ליתנם לב"ב כהן:

אשר עפי"ז יש לתמוה דלדעת ר"ח והר"ן ודעמיה דפסקו דט"ה ממון מטעם דרבא מסיק הכי בסוגיין דנדרים כאמור דלפי שיטתם ה"ט דסיפא דכהנים ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים משום דט"ה ממון שהרי בבכורות (דף כז ע"א) מתבאר שם בהדיא דדוקא בתרומה דקדושת הגוף הוא יכול ליקח זוזי מחבריה ליתנם לב"ב כהן דכיון דלא מתחלה לא אתי למטעי ביה אבל מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים וכו' ובכור לא מצי ליקח זוזי דכיון דקדושת דמים נינהו אתי למטעי בהון דכבר מיתחל קדושתייהו חד זוזי ואתי למנהג בהון מנהג חולין ע"כ יע"ש וא"כ מאחר דט"ה לא חשיבא ממון כי אם משום דאיכא דררא דממונא דמצי ליקח זוזי התינח דיטלו אחרים ולא הם בתרומות ומעשרות דוקא אבל בזרוע ולחיים וכו' ובכור דאסור לבעלים ליקח זוזי מישראל חבריה אמאי לא יטלו כהנים המודרים נמי כיון דבטובת הנאה דידהו ליכא שום דררא דממונא ולכ"ע לית בה דין ממון:

ועוד יש לתמוה על זה דא"כ למ"ד ט"ה ממון מהטעם הנז' האיך מצי למימר דמתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות דמקודשת ה"ט משום דט"ה ממון דהתינח בתרומות ובמעשרות דמצי ישראל ליקח זוזי ליתנן לב"ב כהן אבל במתנות דהוו זרוע ולחיים וכו' ובכור דלא מצי ליקח זוזי כאמור איך מתוקמא מתני' מטעם דט"ה ממון הא נהי דמן התורה שפיר הוי ממון הואיל ומצי ליקח זוזי מ"מ כיון דמדרבנן גזרו במתנות ליקח כי היכי דלא ליטעי בהון למנהג בהון מנהג חולין הרי אין כאן דררא דממונא לקדש בו:

וכיוצא לזה איכא למידק מההיא דתנן בערכין (דף כח ע"ב) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את דמיהם ואם נדבה נותן את טובתה וכו' הבכור בין תם בין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודין אותו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתן לב"ב כהן ע"כ והדבר קשה דכיון דמדרבנן גזרו במתנות ובבכור שלא ליקח זוזי הרי אין להבעלים בבכור שום דררא דממונא וא"כ אם הקדישו אין כח בידו להקדיש אלא כל זכות שבא לידו ואין כח יד הההקדש יותר על הבעלים ואמאי פודין אותו בשיעור זה. ולכאורה היה נראה ליישב לכל זה דכיון דמה שאינו יכול ליקח זוזי אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא שפיר מצי ליקח זוזי אפי' לכתחלה לא העמידו דבריהם במקום איסור תורה ומש"ה בההיא דנדרים לא יטלו כהנים המודרים אפי' במתנות הואיל ומדאורייתא שפיר חל הקונם עליהם כיון דמצי ליקח זוזי וחשיבי ממון גמור וכן בענין קדושין מקודשת הואיל ומדאורייתא חיילי קדושין וכן במקדיש את בכורו שפיר חל ההקדש על שיעור זה כיון דמן התורה יש לבעלים דררא דממונא ולא העמידו חכמים דבריהם על דין תורה להפקיע זכות ההקדש מעליהם וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל בפרק הזהב עלה דאמר ר"י דבר תורה מעות קונית שכתב וז"ל ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש את האשה לר"י הוו קדושין ע"כ. דהמתבאר מדברי רש"י הוא דאיירי בשקדש המוכר באותן מעות שקבל ולזה אמר אע"ג דמדרבנן ל"ק המוכר מ"מ כיון דמן התורה קנה במקום איסורא לא העמידו דבריהם:

הן אמת די"ל דס' רש"י הלזו דכיון דרבנן הפקיעו קנין דמים כי קדש נמי אשה אמרי' דהמעות לאו דידיה נינהו דהפקר ב"ד הפקר וכן כתב הריטב"א בחי' שם על דברי רש"י הנז' וז"ל ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינו קונה הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אמר' דלית ליה רשות לאפקינהו עכ"ל. ולע"ד אי לא דברי הריטב"א הנז' הייתי אומר דאין טעמו של רש"י מפני שלא העמידו חכמים דבריהם במקום תורה דהא קי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל דלא עקרו חכמים קנין מעות לגמרי להיות בטל הקנין אפילו קודם שיחזרו המוכר או הלוקח אלא דמפני תקנת הלוקח שיטרח המוכר להציל תקנו שיוכלו לחזור בהם שכיון שביד המוכר לחזור אם יתייקרו טרח ומציל אבל קודם שיחזרו אחד מהם הקנין במקומו עומד דלמה יפקיעו קנין מעות לגמרי על מגן כיון דהם אינם חוזרים בהם ומפני כך ס"ל לרש"י ז"ל לענין דינא דאם נאנסו המטלטלין קודם חזרת הלוקח ברשותו נאנסו כמו שנראה בדברי רש"י בסוגיין שם (דף מז ע"ב) עלה דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות וכמו שמתבאר מדברי התוס' שם ד"ה אי אמרת וכו'. ומתוך דברי הגהות אשרי בסוגיין דדעת רש"י ז"ל דאין הלוקח יכול לחזור בו אחר שנאנסו. נמצא לפי זה דלא עקרו חכמים קנין מעות לגמרי כי אם דוקא לענין חזרה אבל כל שלא חזרו בהם לא הפקיעו הקנין לגמרי אלא עשאוהו כמי שמקנה לחבירו ואמר לו קני מעכשיו אם לא אחזור בי עד ל' יום דבכה"ג אם לא חזר בו שפיר חל הקנין למפרע ולא אמרי' דכיין דבידו לחזור לא אפשר לחול הקנין מעכשיו וכ"מ מדברי רש"י ז"ל דר"פ האומר דקדושין גבי, האומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום דתנאה הוי ופרש"י ז"ל דהתנאי הוא באומר מעכשיו יהיו הקדושין חלין אם לא אחזור בי עד ל' יום יע"ש. הרי מפורש דאית קנין בכה"ג דחל מעכשיו ולענין חזרה יכול לחזור בו. ואע"ג דראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שם שכתב בשם הרמב"ן על פי' רש"י הנז' וז"ל והק' עליו הרמב"ן שלא מצינו מקדש מעכשיו שיהא יכול לחזור בו לכך פי' הוא ז"ל דה"ק מעכשיו יחולו הקדושין אם באו ל' יום כלומר אם יקיים אותנו ה' ויגיעני לל' יום ע"כ. דנראה מדבריו דלא משכחת לה לומר שיחול מעכשיו ושיוכל לחזור בו דמלבד דהרשב"א ז"ל דחה את דבריו שם עוד יש לתמוה עליו שהרי בהדיא אמרי' בפ"ק דקדושין (דף יט:) ת"ר כיצד מצות יעוד אומר לה בפני ב' הרי את מקודשת אפי' בסוף שש וכו' משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר ל' ובא אחר וקדשה מקודשת וכו' דלענין יעוד לרבנן הוי כאומר התקדשי מעכשיו אם לא אחזור ע"כ. הרי כי חלו הקדושין מעכשיו וכ"ז שרוצה לחזור בו חוזר. ועוד א"ל לדברי הרמב"ן דלפי מאי דמדמה הא דיעוד למשל האומר לאשה מעכשיו ולאחר ל' יום נראה כפרש"י דהתנאי הוא מעכשיו אם לא אחזור בי נמצא דיש קנין בכה"ג דחל מעכשיו ויכול לחזור ולבטלו וכיוצא לזה אמרי' בפ' האשה שנפלו (דף עט ע"א) מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה נותנת שטר פסים לאחרים דברי רשב"ג וחכמים אומרים רצה מצחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה ע"כ הרי דיש מציאות קנין מעכשיו ובידו לחזור. והנה כי כן ה"ה הכא דחכמים עקרו קנין מעות לשיוכלו לחזור ועשו אותו כמקנה על תנאי אם לא יחזרו בהם קודם שיאנסו וא"כ אפשר לומר דמ"ש רש"י דלר"י אם קידש בו את האשה מקודשת מיירי כשלא חזרו בהם כלל לבסוף דבכי האי גוונא אגלאי מלתא למפרע דבשעה שקדשה בשלו קדשה. ולעד"נ דאפי' לדעת ר"ת שכתבו התוס' ודעמיה דס"ל דלר"י אם נאנסו נאנסו למוכר ויכול הלוקח לחזור בו אפי' אחר שרפה לאו היינו דעקרו חכמים עיקר קנין מעות לגמרי אפי' לא נאנסו ואפי' אינם חוזרין בהם דלמה יפקיעו קנין מן התורה על מגן בהיות שאפשר לתקן לעשות קנין מעות נמי שמתנה קני מעכשיו אם לא נחזור בנו ואם לא יאנסו קודם משיכה דבכי האי גוונא דיו כדי שיטרח המוכר ויציל הואיל וברשותו קיימי לאונסים:

אשר עפ"י זה יש ליישב מ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכות תרומות דין י' וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח את הדמים אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח הר"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן את הדמים הר"ז לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל. והק' עליו דממ"ש כאן נראה דס"ל כרש"י ז"ל לדעת הריטב"א ז"ל דס"ל דלא העמידו חכמים דבריהם על דין תורה ואילו בפ"ו מה' מעילה דין ה' כתב וז"ל קנה בה חפץ ולא משך אם מן הגוי מעל ואם מן ישראל לא מעל עכ"ל. אלמא ס"ל דאף דמעות קונות מן התורה עכ"ז כיון דרבנן תקנו משיכה העמידו דבריהם על של תורה והפקיעו מעילה מן מעות הקדש הפך ממ"ש לענין תרומה:

אמנם עפ"י האמור יתיישב שפיר דלפי האמור דמאי דעקרו חכמים קנין מעות היינו שעשו כקונה מעכשיו אם לא יחזרו ה"ט דכהן שמכר וקבל דמים דלא יאכילנה תרומה משום דאפשר שלא יחזרו בהם ובכן הקנין אינו זז ממקומו ונמצא בהמת ישראל אוכלת בתרומה למפרע ואם ישראל מכר לכהן וקבל דמים לא יאכילנה דאפשר שיחזרו בהם ונמצא מתבטל המקח לגמרי ואכלה למפרע שלכ"ד וכדאמרי' במתני' ר"פ האומר דהמחדש מעכשיו ולאחר ל' יום בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דלמא יחזור בו. בת כהן לישראל לא תאכל דלמא לא יחזיר ומ"ש הרמב"ם גבי מעילה דאם קנה מישראל דלא מעל ה"ט דס"ל להרמב"ם ז"ל דאע"ג דלא עקרו חכמים קנין מעות לגמרי דכל שלא חזרו אין הקנין נפקע מ"מ ענין מעילה שאני דכי היכי דליחייב במעילה בשינוי רשות בעינן שיוציא מרשות ההקדש לרשות חולין לגמרי באופן דבהדיוט קנין כיוצא לזה אינו יכול לחזור בו דבעינן דומיא דמעילה דכתיב בע"ז וימעלו מעל בה' דהתם הוי שינוי' רשות לגמרי שהניחו עבודת ה' ומעלו והלכו לעביד ע"ז דעיקר מעילה בשינוי רשות בלא הנאה ממעילה דכתיב בע"ז ילפי' לה כדאמרינן במעילה (דף יח ע"א) יע"ש וכל שהוציא מרשות הקדש בכי האי גוונא לפי מה שתקנו חכמים יכולים לחזור לאו שינוי רשות גמור הוא וליכא מעילה בכה"ג:

איך שיהיה נמצא דרש"י ז"ל אזיל ומודה בס' זאת שכתב הריטכ"א שהפקר ב"ד הפקר אלא דמיירי כשלא חזרו בהם לבסוף אבל נראה לי דהריטב"א ז"ל לא ניחא ליה לומר בדעת רש"י ז"ל דמיירי בדלא חזרו בהם לבסוף דכל כי הא הו"ל לפרש. ועוד דאמאי כתב דנפקא מינה לענין איסורא אי טעמא דידיה משום דלא חזרו בהם והקנין עומד במקומו הא נפקא מינה אפילו ענין ממונא כגון אם קנה המוכר באותם מעות קרקע דלר"י כל שלא חזרו בהם לבסוף קנה המוכר ומדכתב בגמ' לענין איסורא ש"מ דמשום דלא העמידו דבריהם על איסור תורה נגע בה והנה כי כן נמצא דלדעת רש"י אמרי' דלא העמידו דבריהם על דין תורה ולדעת הרמב"ם והריטב"א לענין מעילה ס"ל דכיון דהפקר ב"ד הפקר העמידו דבריהם אפי' במקום איסור תורה. וכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דע"ז (דף סג ע"א) ד"ה והא מחסרא משיכה יע"ש וא"כ לפי דבריהם הדרן למאי דאתן עלה דנהי דמה שאסור ליקח זוזי במתנות אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דמדרבנן הם אין כאן ט"ה של ממון הפקר ב"ד הפקר והפקירו זכות ממין שיש לבעלים במתנות אלו דאין כאן ט"ה של ממון ואפילו במקום איסורא העמידו דבריהם רבנן:

וראיתי לרש"י ותוס' ז"ל גבי מתני' דערכין הנז' שכתבו וז"ל ולא מצי למימר לבן בנו או לבן אחיו דכיון דחזיא ליה הוי המסייע בבית הגרנות ודבריהם תמוהים בעיני דמאחר דהם סוברים שבדקדוק נקט מתני' בן בתו ולא בן בנו אלמא ס"ל דלענין מקדיש תלוי אם הבעלים יכולים ליקח זוזי וא"כ איך לא הרגישו דאפילו ישראל מישראל אינו יכול ליקח זוזי ליתן לבן בתו דהא ודאי איסור ישראל מכהן אינו אלא מדרבנן דכיון דחזיא ליה נראה כמסייע בבית הגרנות ואינו מסייע ממש וא"כ מישראל נמי מדרבנן אסור ליקח זוזי ומש' דאומדים על בן בתו ואינם אומדים על בן בנו:

איברא דראיתי להרמב"ם פרק י"ב מהלכות תרומות דין כ' שכתב וז"ל ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הילך סלע זה ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני כהן בן בתי או בן אחותי עכ"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דאפי' כבכור ומתנות יכול לקבל זוזי ובהדיא מתבאר מסוגיא דבכורות דמדרבנן אסור כי היכי דלא לטעי למנהג בהו מנהג חולין כאמור לעיל. ולעד"נ לומר דהרמב"ם ז"ל דחה הא דאמרי' בבכורות דבמתנות גזרו שלא ליקח זוזי מקמי מתני' דערכין דנראה בהדיא דאפי' בבכור יכול ליקח זוזי וכמי כן יש ללמוד כן שהרי למ"ד ט"ה ממון מוקי מתני' דהמקדש במתנות משום ט"ה. והדבר קשה דהא ליכא ט"ה מדרבנן דכיון דליכא דררא דממונא דאינו יכול ליקח זוזי אלא עכ"צ לומר דליתא לההיא סוגיא דבכורות וזהו דעת רש"י והתוס' שם שכתבו דנקט מתני' בן בתו בדקדוק:

איד שיהיה נמצינו למדין דפלוגתא דט"ה אי הויא ממון או לא מפורש יוצא מהירושלמי הנז' דתלוי אם יכול ליקח זוזי או לא דלמ"ד אינה ממון היינו משום דאינו יכול ליקח זוזי אפי' מישראל חבריה ובירושלמי שם בסוגיין דהאומר הק' לר"י דס"ל דאינו יכול ליקח זוזי מהברייתא דבכורות דמצי ישראל ליקח זוזי כדי ליתן לב"ב כהן ותי' פתר לה ברצה ליתנו לב' וא' מהם בן בתו והוא אומר הילך סלע זה ותן כולו לבן בתי כהן ע"כ:

וראיתי להרמב"ם בפי"ב מה' תרומות דין כ"א שכתב וז"ל בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לא' מב' כהנים אלו או לא' מב' לוים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך ותן לזה אבל הבעלים שאמרו לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה הרי זה אסור עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דס"ל דאינו אסור אלא שהבעלים הם בעצמם לא ישאלו בפיהם ט"ה אבל כל דהבעלים אינם שואלים בפיהם אלא שישראל חבריה אומר לו ליתן לב"ב כהן בכל גוונא מותר. והדבר קשה דמאחר דאיהו פסק דט"ה אינה ממון א"כ עכ"צ לומר דאינו יכול ליקח זוזי כי אם דוקא כשהיה רוצה ליתן לב' כהנים וא' מהם בן בתו ומקבל זוזי ליתן כולו לב"ב כהן כמו שאמרו בירושלמי:

הן אמת דצריך להבין בתחלת דבריו שכתב במד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן לא' מב' כהנים אלו וכי' דלכאורה דברים אלו משוללי הבנה הם דאי ס"ל כמ"ש בסוף דבריו שאין צד איסור אלא כשהבעלים שואלים בפיהם מאי האי דכתב שהיה רוצה ליתן לא' מב' כהנים אלו הכי הו"ל למכתב כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותן לכהן זה בחנם ואמר ליתן לזה ואם הכונה להרמב"ם ז"ל לרמוז תי' הירושלמי ולא גריס בירושלמי והוא אימר תן כילו לב"ב כהן אלא גריס הכי ותן לב"ב כהן לבד ולפ"ז ס"ל דפי' דברי הירושלמי הוא כן לב' כהנים כלומר שסילק דעתו מליתנה לאחרים כי אם לב' כהנים אלו דבן בתו אחד מהם אלא שעדיין לא גמר בלבו למי מב' יתן ובא זה ואמר הילך ותן לב"ב כהן דבכה"ג מותר כל שהיה דעתו ליתנו לו בחנם אלא שהיה מסופק דליכא איסור אלא כשגמר בדעתו ליתן לאחר או אפי' שעדיין לא נתן אל לבו למי יתן ומחמת זוזי ניתן לזה אבל כל שהיה בדעתו ליתן לא' מב' הואיל ונתינת המעות לא באי אלא כדי שיגמור בדעתו ליתן לזה ש"ד הנה מלבד דדברי הרמב"ם ז"ל אינם סובלים פי' זה דא"כ הו"ל לומר לא' מב' כהנים אלו וא' מהם ב"ב כהן כל' הירושלמי. ועוד דא"כ איך כתב אח"כ דד קא הבעלים לא ישאלו בפיהם תיפוק ליה דאפי' לא ישאלו בפיהם כל שלא היה מסופק בדעתו ליתנו לב"ב אסור:

ואפשר לומר דפי' דברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש כשרוצים ליתן לא' מב' כהנים אלו וכו'. הכונה על הכהנים הנז' שהם ב"ב ובן אחותו דאם דעת הבעלים ליתן לא' מהם אלא שהוא מסופק למי מב' יתן לב"ב או לב"א ואמר תן לב"ב או לב"א שפ"ד הואיל ואף הוא היה בדעתו ליתן לו אבל אם לא היה בדעת הבעלים אפי' בספק ליתן לב"ב אינו יכול ליקח זוזי ליתן לו ומה שלא כתב הרמב"ם דבר והיפוכו היינו משום דידיעת ההפכים אחת היא ואע"ג דלפי מ"ש בסוף דבריו דאסור לבעלים למשאל בפיהם איכא למידק איפכא כאמור. י"ל דס"ל להר"מ ז"ל דאיסור זה דכל שאין דעתו על ב"ב מעיקרא דאסור ליקח זוזי אינו אלא מדרבנן ומשום מראית העין ומאי דנקט בסוף דבריו דאם שואלים בפיהם דוקא אסור היינו מדאורייתא וכן נראה מדברי הירושלמי בסוגיין דלפי המסקנא שם נראה דאפי' לר"י ישראל מישראל דאסור ליקח זוזי היינו מפני מראית העין מדרבנן דאמרי' התם עוד בעון קמיה ר' זעירא כהן לישראל אסור ר"י ב"ח לא אגיבון ר' חזקיה בשם ר' אחא אגין אמר להון על דעתיה דר"י ב"ת כהן לישראל למה הוא אסור מפני מראית העון אף ר"י אית ליה ישראל לישראל אסור מפני מראית העין. ולעד"נ ה"פ דמעיקרא ס"ד לומר דר"י מדאורייתא אסור ליקח זוזי דהכי נראה ממאי דהוצרך תלמודא לומר דקרא דאיש את קדשיו לו יהיה לר"י מאי עביד ליה דעביד ליה ליתנם לכל כהן שירצה. אמנם לפי סברת ר' חזקיה דאמר דהשיב ר' זעירא לרבנן ששאלו לו מה יאמר ר"י ב"ח דמתיר ליקח זוזי מהברייתא דקתני דמכהן אסור והשיב להם דשאני כהן דאיכא משום מראית העין ולפי זה דאיכא משום מראית העין איכא למימר דר"י נמי דקרא דאיש את קדשיו לו יהיה דפשטיה הוא כמו שמפרש ליה ר"י ב"ח דהיינו שיהיה לו להנאתו ליקח זוזי מחבריה דמדאורייתא ש"ד אלא דמדרבנן אסור מפני מראית העין אפי' ישראל בישראל ואפשר דהכי הוי המסקנא ואע"ג דבתר הכי פריך התלמודא שם מתני' פליגא על ר"י המקדש בתרומות וכו' לפי הדברים הניתנים למעלה א"ש דנהי דלר"י מאי דליכא דררא דממינא א"א מדרבנן מ"מ הפקר ב"ד הפקר והרי רבנן הפקיעי ט"ה של ממון דהויא לבעלים בגויייהו כיון דאינו יכול ליקח זוזי וא"כ אמאי מקודשת כמ"ש לעיל:

והנה כי כן נמצא דדעת הרמב"ם לפסוק כהירושלמי דאפי' מישראל אסור ליקח זוזי אם לא היה בדעתו ליתן לא' מב' כהנים וא' מהם ב"ב או ב"א. אבר עפי"ז יש לדקדק עמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ערכין דין ד' וכייד פודין איתו אומדין כמה אדם רוצה ליתן לו בבכור זה כדי שיהיה לו ותהיה רשות בידו ליתנו לכל כהן שירצה לקרובו או לריעו וכל הנותן אותו שיעור יקח הבכור ויתנהו לכל כהן שירצה ע"כ, דלפי מ"ש כאן בה' תרומות איך סתם דבריו לענין מחרים בכור האומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו' ולא ביאר דאמדינן שיעור מה שאדם רוצה ליתן כדי שיעור כדי שיגמור בדעתו ליתן לב"ב אם היה מסופק ליתן לו דבאומד זה מתמעט שיעור האומד דאינו דומה נותן זוזי כדי שיתן למי שלא היה בדעתו כלל עליו ליתן לו למי שנותן זוזי שיתן למי שכבר דעת הבעלים עליו ליתן לו אלא שלא היה מבורר לו ויש ליישב:

והנה בפ"ק דתמורה (דף ב') אמרי' ומייתי' לה בכמה דוכתין אמר ר' אבהו אר"י התורם משלו על של חבירו ט"ה שלו ע"כ. ואיכא למידק דלפי מה דאמרי' בירושלמי דר"י ס"ל ט"ה אינה ממון הא למ"ד א"מ אם לקח הכהן שלא ברשות הבעלים אין מוציאין מידו כיון דאינו ממון וכמ"ש הרמב"ם בה' תרומות בפ' הנז' וא"כ ה"ה אם ישראל חבריה לקחן שלא ברשות בעלים ליתנם למי שירצה דאין מוציאין מידו דכיון דא"מ לא עדיף מפחות מש"פ דאינה יוצאה בדיינים וא"כ למאי נפקא מינה אתא לאשמועינן ר"י דט"ה של התורם הא אפי' אי ט"ה של בעל הפירות אין מוציאין אותו מידו של תורם לפי הדין כיון דט"ה א"מ:

ודע דראיתי להר"ב מחנה, אפרים בה' טובת הנאה שכתב דלמ"ד ט"ה אינה ממון נהי דאם לקחן כהן שלא ברשות בעלים אין מוציאין מידו אפי' לצאת ידי שמים מ"מ אם לקחן ישראל שלא בפני בעלים חייב להחזירן מיהא בידי שמים כיון שהתורה זכתה לבעלים ואיש את קדשיו לו יהיה ולפ"ז א"ש דאתא לאשמועינן ר"י דט"ה של תורה ואינו חייב להחזיר אפי' לצאת ידי שמים. והרב הנז' הביא ראיה לזה שם מההוא דאמרי' בפ' אין בין המודר (דף לו ע"ב) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא התורם משלו על של חבירו ט"ה של מי וכו' ואם איתא דאינו חייב להחזיר לצי"ש מאי קמיבעיא ליה הא כיון דט"ה א"מ מאי נ"מ ט"ה של מי וכתב שם דדוחק לומר דאתיא הך סוגיא כמ"ד ט"ה ממון עכ"ד. ודבריו תמוהים בעיני דהא ר"י דקא מיבעיא ליה הכי ע"כ ס"ל ט"ה ממון דהא למאי דקא"ל ר' זירא דהויא דבעל הכרי ליתיביה ר"י ממתני' דהמודר הנאה מחבירו תורם את תרומותיו ואי אמרת ט"ה דבעל הכרי הא קא מהני בט"ה דידהי ע"כ. והדבר קשה דמאי חיישי' נימא דמתני' אתא לאשמועינן דיכול לתרום לו את תרומותיו ואף מהני ליה דלא קא חסר מידי מכריו אבל לעולם דאם ירצה המורם ליהנות מט"ה דידהו לא שבקינן לו הואיל מהנהו בכך אלא יתרום התורם והתורם בעצמו יתנם לכל כהן שירצה וכן בירושלמי בפיר' עלה דמתני' פריך שם למ"ד ט"ה של בעל הכרי ממתני' דתורם את תרומותיו ומשני פתר לה כשלא היה למוכר ט"ה מהן יע"ש ובשלמא אי ס"ל לר"י ט"ה ממון א"ש דכיון דמן הדין בשעה שתורם התורם זוכה בעל הכרי בט"ה דידהו אעפ"י שלא יהנה בהם שהרי נהנה במה שזיכה לו דהא ודאי המודר הנאה מחבירו ונתן לו מתנה אעפ"י שלא נהנה ממנה אסור הואיל ובשעת מתנה נהנה ממנו במה שקבל ממנו מתנה וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל (דל"ד ע"ב) עלה דקא מיבעיא לן ככרי עליך וותנו לה במתנה מהו וז"ל והק' רשב"ם מאי קא מיבעיא ליה מתני' היא המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' וי"ל דהתם במדירו מהנאתו וכיון שכן אם נתן לו מתנה בשעת מתנה הרי הוא נהנה ממנו אבל הכא דאמר ככרי עליך אפשר לומר דשרי דבשעה שנהנה מן הככר אינו של מדיר עכ"ד:

הרי מבואר מדבריו שכל שמדירו מהנהתו ונתן לו מתנה אף דבשעה שנהנה גופו מאותה מתנה לא איכפת לן הואיל באותה שעה משלו נהנה עכ"ז אסור משום הנאת מתנה וא"כ ה"ה הכא דאם ט"ה ממון הרי בשעה שתורם כיון שמן הדין זוכה בעל הכרי בט"ה הנאה מאליו הרי מהנה אותו בשעה שמזכה לו בט"ה דידהו ומשום שעת זכיה אסור דמה שמניח אח"כ ביד התורם שהוא יהנה מט"ה דידהו הו"ל כחוזר ונותנו לו אבל אי ס"ל לר"י דט"ה אינו ממון הא בשעת זכיה אינו מזכה לו שום ממון כדי שנחשוב הנאה בשעה שזיכה לו וליכא הנאה אלא לבסוף כשיהנה מט"ה דידהו ומתני' אפשר דאיירי דלא שבקינן ליה למודר שיהנה מט"ה דידהו וכיון דהוכחנו דר"י ודאי ס"ל דט"ה ממון א"כ אין ראיה כלל למ"ד ט"ה א"מ לומר דחייב להחזיר לצי"ש. אמנם לע"ד יש ראיה מהא דרבי יוחנן דאמר טובת הנאה של התורם כאמור הואיל דאיהו ס"ל דט"ה א"מ. ועוד דהרמב"ם דפסק דט"ה א"מ כתב לענין הלכה בפ' י"ב מה' תרומות כר"י דט"ה של התורם אלמא נפקא מינה לענין דינא הואיל וחייב להחזיר לצאת ידי שמים:

ועוד יש להביא ראיה מההיא, דתנן בפ"י דדמאי ישראל שקבל שדה מכהן ולוי המעשרות לבעלים ואמר עלה בתוספתא בפ"ו ישראל שקבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר ב' חולקין ביניהם קבל מלוי מעשר א' ללוי תרומה ומעשר ב' חולקין ביניהם עכ"ד. ופסק הרמב"ם פ"י מה' מעשר דין י"ז והשתא למ"ד ט"ה אינה ממון למאי נפקא מינה אמאי אשמעוינן ברייתא דתרומה או מעשר א' חולקים ביניהם כיון דעיקר טובת הנאה אינה ממון ואם לקח אחד מהם כולם אינו חייב להחזיר חלק חבירו אפילו לצי"ש אלא ודאי דלצי"ש מיהא חייב ליקח זוזי:

אמנם לעד"נ דיש לדחות כל זה דאפשר לומר דנפקא מינה לענין דינא דהא בפרק כל הגט גבי מתני' דהמלוה מעות את הכהן וכו' פריך תלמודא והא לא אתו לידיה ומשני א"ר במכירי כהונה שנו כאן ופרש"י דה"ט דמכירי כהונה דכיון דתרומות ומעשרות יש ט"ה לבעלים משא"כ כיון דמקבל הוא מכירו דבע"ה שאר כהנים אסחו דעתייהו מיניה וחשיב כאלו זכה זה המקבל ודין זה פסק הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר דין ו' וא"כ נפקא מינה לידע ט"ה של מי הגע עצמך שהיה לזה מכירי כהונה ואמר להם ליתן האי ט"ה שלו שפיר זכו אעפ"י שלא משכו הואיל ושאר הכהנים אסחו דעתייהו מיניה ואי ט"ה מחבריה לא זכו אותם מכירי כהונה כל שלא בא לידם הואיל ושאר כהנים לא אסחו דעתייהו מכיון דלפ"ד ש"ה של חבריה:

ועוד י"ל בגמ' דאם אמר ישראל הילך סלע זה ותן לב"ב כהן וכגון דהיה בדעת הבעלים ליתן לו אלא שהיה מסופק דבכי האי גוונא ש"ד אפילו למ"ד ט"ה אינה ממון נאמר דאותו סלע נמי שט"ה שלו ראוי שיהיה. כיון דט"ה שלו. דהא וודאי אפי' למ"ד ט"ה אינה ממון מ"מ קנין כל דהוא אית להו לבעלים בגווייהו כיון דהרשות בידו ליתנם לכל כהן שירצה ואם יזדמן לו שיהיה בדעתו ליתן לא' מב' כהנים וב"ב אחד מהם וי הישראל זוזי לו כדי שיגמור ליתן לו דכגון דא נהי דלא חשבינן ליה ממון גמור כיון דליכא דררא דממונא דספק יבוא הוא דכגון דא מלתא דלא שכיחא הוא שיזדמן שהוא ירצה ליתן לא' מב' כהנים באופן הנז' ויבא הישראל ויתן לו זוזי מ"מ קנין כ"ד אית להו לבעלים בגוויהו לפחות כדין פחות משו"פ הואיל ואפשר יבא לידי דררא דממונא וכדבעינן למימר קמן בס"ד וא"כ כשנזדמן דלקח זוזי באופן זה לפ"ד ראוי שיהיה לבעל' ט"ה ואפילו אם כבר עבר ולקחן ישראל מפקינן מיניה דכל שאנו רואים ממון בעין הנמשך מצד ט"ה של זה בחזקת בעל ט"ה הוא וכן כתב רש"י ז"ל בהא דהתורם משלו על של חבירו דנפקא מינה ממי יהיה ממון הנותן בשביל ט"ה יע"ש:

ודע דנראה ודאי דאפי' למ"ד ט"ה א"מ וכהן שלקח של"מ בעלים אינו חייב להחזיר כלל היינו דוקא כהן דשייך בגווייהו ומשלו הוא נותן ומשולחן גבוה קא זכי אבל ישראל שלקח של"מ בעלים ליתנם לכל כהן שירצה אף דמדאורייתא אינו חייב להחזיר אפי' לצי"ש מ"מ מדרבנן מוציאין ממנו משום קנסא וכמו שמתבאר בסוגיין דהא"מ דמוקי תלמודא דרבי ור' יוסי בר הודה בגונב טבלו של חבירו דכ"ע ט"ה א"מ וה"ט דרבי דמשלם לו דמי טבלו משום קנסא יע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה דין ה' גנב תרומה מבעליה הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל וכו' וע"ה א"מ עכ"ל. הרי בהדיא דאינו משלם תשלומי כפל מכלל דקרן משלם משום קנסא וכן נ"ל דס"ל להרמב"ם דדוקא בישראל הגונב תרומה דלא שייך בגווה קנסינן ליה מדרבנן ומוציאין ממנו אבל בכהן הגונב כיון דשייך בגווה לא קנסינן ליה ואין מוציאין מידו:

הן אמת דנראה דהך סברא דס"ל להרמב"ם ז"ל דבכהן לא קנסינן לאו כ"ע מודו בה ואיכא מ"ד דאפילו בכהן כל מלתא דאית בה טובת הנאה לבעלים אפי' אי טובת הנאה אינה ממון קנסינן ליה לכהן ומוציאין אותה מידו. וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפ' הזרוע גבי מאי דאמרינן בש"ס דרב מספקא ליה לענין מתנות לוים אם אקרו עם או לא שכתב וז"ל הלכתא כוותיה דרב דמספקא ליה לויים אי מקרי עם ולא שקלינן מינייהו מתנות וכו' ומשמע לי דכיון דמספקא הוא אפי' נטל הכהן יחזיר ללוי דהא מסקי' בפ"ק דב"מ דתקפו כהן מוציאין אותו מידו ולפיכך לא נתחוור לי מ"ש הרמב"ם שאם נטל הכהן מלוי אין מוציאין מידו ואמאי מ"ש מספק בכורות ועוד דבמתנות נתינה כתיבה ויש בהם ט"ה לבעלים ומשמע דכל דיש ט"ה לבעלים בא כהן ונטל מוציאין אותו מידו דהא ודאי אפי' מידי דלית ביה ט"ה לבעלים כלקט שכחה ופאה כדאיתא בגמ' אם בא עני ושאל ממנו אם רצה אינו נותן לו דאי אמרת דכל שאין בו טובת הנאה נותן ע"כ למי שתובע ראשון א פרכינן מרב חסדא מבע"ה העובר ממקום למקום וכו' אלא ודאי אפילו בדבר שאין בו ט"ה לבעלים אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה אלא שאם בא ולקחו אין מוציאין מידו וממילא במידי דאית ביה ט"ה לבעלים אפי' לקחו מוציאין מידו וכ"כ התוס' ז"ל ולמ"ד ט"ה ממון ודאי הכי הוא ומתנות יש בהם ט"ה דנתינה כתיבה בהו עכ"ל:

ולעד"נ דכונת דבריו הוא לומר דאפילו למ"ד ט"ה א"מ מ"מ מוציאין מיד הכהן במידי דיש בו ט"ה לבעלים משום דקנסינן ליה לכהן להוציא אף שמן הדין אינו חייב כיון דט"ה א"מ דומיא דגנב ישראל דקנסינן ליה וחייב להחזיר כאמור ואין לומר דהר"ן קאי לשיטתיה דס"ל דקי"ל דט"ה ממון דהא ליתא דא"כ אמאי איצטריך להביא ראיה לוה מהא דפריך לרב מחסרא הא כגון דא מלתא דפשיט' הוא דלמ"ד ט"ה ממון דמוציאין מידו דמה גרע ממון זה משאר ממון ואי כונתו להביא ראיה דלא נימא דאפי' ט"ה ממון אין מחייבין אותו להחזיר כל המתנות כי אם דמי ט"ה שבהם כיון שאין לבעלים כי אם דמי ט"ה שבהם הא ליתא דאם נחית להא אין באן שום ראיה לומר דמוציאין אותן לגמרי דנהי דמהא דר"א ש"מ דאפי' במידי דאין לבעלים ט"ה נותנן לכל מי שירצה מ"מ מנין לומר דבמידי דיש בו ט"ה דמוציאין לגמרי הא אפשר לומר הכי דבמידי דיש בו ט"ה חייב להחזיר דמי ט"ה ובמידי דאין בו טובת הנאה אינו חייב להחזיר כלום אפי' דמי ט"ה:

אשר על כן נראה ודאי דדעת הר"ן ז"ל לומר דבמידי דיש בו ט"ה מוציאין מיד הכהן כל מה שלקח אפי' למ"ד ט"ה א"מ משום קנסא וכן נראה' מפשט דבריו שכתב בס"ד ולמ"ד ט"ה ממון ודאי הכי הוא כלומר דהא ודאי מאי דטרחנא לומר הכי היינו אפי' למ"ד ט"ה א"מ דבהכי איכא השגה לס' הרמב"ם ז"ל דפסק אינו מחזיר ללוי אפי' לסברתו דס"ל דט"ה א"מ אך למ"ד ממון הא ודאי מלתא דפשיטא היא דמוציאין מידו ועוד דעכ"צ לומר הכי דדבריו אמורים אפי' למ"ד מ"ה א"מ דאי למ"ד ט"ה ממון דוקא א"כ צריכין אנו לומר דרב חסדא דקא פריך ליה תלמודא מההיא דבע"ה העובר ממקום למקום ולא אשכח שנויא לרב חסדא כי אם מדת חסידות שנו כאן אלמא ס"ל לר"ח דט"ה ממון דאי ס"ל ט"ה א"מ מאי קושיא הא למ"ד ט"ה א"מ ע"כ צריך ליתן להבא ראשון במידי דלית ביה ט"ה דאי לאו הכי מה הפרש יש בין מידי דלית ט"ה למידי דאית ביה ט"ה כיון דבשניהם אין מוציאין מידו ואילו בעלמא נראה דס"ל לרב חסדא ט"ה א"מ וכ"מ מההיא דאמרי' בפ' חלק (דף קיב ע"ב) עלה דתניא גבי עיר הנידחת היו בה תרומות ירקבו א"ר חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת עכ"ל. ואי ס"ל לר"ח ט"ה ממון אפילו תרומה ביד ישראל ירקב בשביל ט"ה דאית לבעלים בה וכיון דממון היא ושללה קרינן בה אלא דס"ל לר"ח דט"ה א"מ ומש"ה לא קרינן בה ושללה הואיל עדיין לא בא ליד כהן באופן דנראה ודאי דכונת הר"ן כמ"ש, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לרש"ל ז"ל בפ' הזרוע (סי' ח') שכתב דמ"ש הר"ן דבמידי דיש בו ט"ה דמוציאין מידו היינו דלשיטתיה אזיל דס"ל דט"ה ממון אבל לדידן דקי"ל דט"ה א"מ אין מוציאין מידו עכ"ד. ולע"ד אחר המחילה אין כן דעת הר"ן אלא דאפי' למ"ד אינו ממון מוציאין מידו משום קנסא דקנסינן לו כדקנסינן לגנב ישראל כאמור:

והנה בעיקר דברי הר"ן ז"ל במ"ש דמלתא דפשיטת הוא ודאי דלמ"ד דט"ה ממון דמוציאין מידו בלי שום ראיה י"ל שהרי הר"ן ז"ל בסוגיין דנדרים (דפ"ה) גבי מאי דקס"ד ש"ס לומר דפלוגתא דרבי ור"י בר יהודה בגונב טבלו של חבירו דה"ט דרבי משום דט"ה ממון כתב דלפי מאי דקאמר רבי משלם דמי כולו היינו דבתרומות ומעשרות נותן לפי ט"ה שלו ולא דמי תרומות ומעשרות ממש יע"ש. וא"כ איך כתב כאן דכהן שלקח מלוי מתנות חן הדין מוציאין מידו כל המתנות למ"ד ט"ה ממון הא אינו חייב להחזיר מן הדין אלא ט"ה שבהם:

ועוד יש לתמוה בדברי הר"ן במ"ש דאפי' במידי דאין בו ע"ה כגון לקט שכחה ופאה אינו מחויב ליתן אלא למי שירצה מההיא דאמרי' בפ"ק דגיטין (דף יא ע"ב) דפריך תלמודא עלה דאמר רב חסדא התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט את הפאה ואמר זו לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתנהו לעני ראשון ודאי תלמודא דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא מיגו דאי בעי מפקר נכסי וכו' וע"כ ל"ק רבנן התם אלא דכתיב לא תלקט לעני אבל הכא לא ע"כ, ואי איתא לס' הר"ן היכי ס"ד למדמי פלוגתא דר"א ורבנן לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הא אפשר לומר דה"ט דר"א דזכה לו משום דאינו מחויב בעל הפאה ליתן אלא למי שירצה ומש"ה בין שזכה בע"ה עצמו או אחר ברשות בע"ה לעני פלוני זכו לו דהא לא חשיב חב לאחרים כיון דאינם יכולין ליקח שלא מדעת בעלים והבעלים רצונם ליתן לזה ורבנן דאמרי דלא זכה לו היינו משום דכתיב לא תלקט לעני שבא להזהיר שלא יזכה בע"ה בו או בשולחו לעני דנהי דהרשות בידו ליתן למי שירצה מ"מ הוא דוקא יכול ליתן ביד העני שירצה אבל לזכות לו שלא בפניו אינו רשאי. ואפשר לומר בדוחק דכיון דבמידי דאין בו ט"ה אם לקח שלא מדעת הבעלים אין מוציאין מידו שפיר חשיב הזוכה לעני פלוני חב לאחרים הואיל והיה אפשר דהיה תוקפן עני אחר ושוב לא היו מוציאין מידו:

הן אמת דלפי ס' רש"ל דס"ל דלא אמרה הר"ן דמוציאין מידו כי אם למ"ד ט"ה ממון אבל למ"ד ט"ה א"מ אין מוציאין מידו עפ"י הנחה זאת דכל דאין מוציאין מיד הזוכה חשיב חב לאחרים. איכא למידק מההיא דאמרי' בפ' כל הגט (דף ל) עלה דמתני' דהמלוה מעות את הכהן ופריך תלמודא ואע"ג דלא אתו לידיה ומשני א"ר במכירי כהונה שנו כאן ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים עולא אמר הא מני ר"י היא וכו' ופריך אמאי לא קאמרי רב ועולא כשמואל דאוקי לה במזכה ע"י אחרים ומשני במזכה לא קתני ע"כ ואם איתא דבמידי דאם לקח שלא בפניו דאין מוציאין מידו חשיב הזוכה חב לאחרים מאחר דקי"ל דהתופס במקום שחה לאחרים ל"ק א"כ מאי פריך אמאי לא קאמר עולא ורב כשמואל הא עולא סבר דט"ה אינה ממון ואפשר דרב נמי הכי ס"ל וכיון דס"ל דא"מ ואם לקחו אחרים של"מ בעלים אין מוציאין מידו איך אפשר לזכות להם ע"י אחרים כיון דהוי במקום שחב לאחרים דאלו איתרמי שתקפן כהן אחר אין מוציאין מידו ושמא י"ל דהכא מיירי במזכה להם ע"י כהנים אחרים דבכגון דא לא חשיב חב לאחרים דמיגו דזכי לנפשיה אי בעי לתוקפן לעצמו זכי נמי לחבריהם וכדקי"ל גבי המגביה מציאה לחברו דקנה חבירו מהאי טעמא ודוק:

איברא דמדקדוק מתני' דמי שלקט את הפאה וכו' דקאמרי רבנן יתננה לעני הנמצא ראשון יש לדקדק שלא כדברי הר"ן דס"ל דאינו מחויב ליתן אלא למי שירצה דאם כן אמאי קאמרי רבנן יתננה לעני הנמצא ראשון דמשמע דעני ראשון הבא לפניו חייב ליתן לו ולא אמרו יתננה למי שירצה דמדקאמרי הכי משמע דמלתא אגב אורחייהו קמ"ל דחייב ליתן לעני ראשון והוי קצת כיהיב טעמא לדינייהו דקא סברי דאינו יכול לזכות בעדו דכגון דא חשיב חב לאחרים מכיון דמן הדין לא מצי יהיב למי שירצה דעני ראשון השואלו חייב ליתן לו:

ועוד יש לתמוה על דברי הרב ז"ל אלו מההוא דתנן בפ"ה דפאה משנה ו' מי שאינו מניח את עניים ללקוט או שמניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע לא' מהם הר"ז גוזל את עניים ע"ז נאמר אל תסג גבול עולם ע"כ. ואם כדברי הר"ן אפי' בלקט שכחה ופאה יכול ליתן למי שירצה. וכן איכא למידק מההיא דפ' ח' דפאה מ"ו גבי מעשר עני בגורן היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה ע"כ וחי' המפרשים דאם רוצה להציל ליתן לקרוביו או למיודעיו נוטל מחצה ונותן מחצה ואינו יכול להציל הכל לקרובו או למי שירצה וצ"ע:

והנה למ"ד ט"ה ממון יש לחקור אם הכונה הוא דכיון דיכול ליקח זוזי כאמור נמצא דיש לבעלים זכות בגווייהו לפי ט"ה שבהן אבל לעולם דגוף המתנות משעה שהפרישן ממון כהנים הוא דמשעה דאפקיעינהו רחמנא מרשותייהו אפקיעינהו לכהנים לא נשאר לבעלים זכות בגווייהו כי אם שיעור מה ששוה ט"ה שבהן או דלמא דהכונה הוא דכל שלא באו ליד כהן ממון בעלים הוא לגמרי אלא דחיובא רמיא ליה ליתנן ומשעת נתינה ואילך הוי ממון כהן ונפקא מינה דאם תפס כהן של"מ בעלים או אם ישראל אחר גנבם אי אמרינן דממון בעלים הוא לגמרי מוציאין מידם כל המתנות או שויין לגמרי כיון דממונא הוא ואי אמרי' דמשעת הפרשה לא נשאר שום זכות בגווייהו כי אם שיעור שיווי ט"ה שבהם אינם חייבים לשלם כי אם לפי ט"ה שבהם וכבר כתבנו לעיל דדעת הר"ן בסוגיין דנדרים גבי גונב טבלו של חבירו דלרבי משלם דמי טבלו היינו דמי חולין שבו לגמרי ודמי תרומות ומעשרות לפי ט"ה שבהם וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' ובסוגיין דקדושין בחי' יע"ש. וכן כתבו התוס' ז"ל פ"ק דמציעא (דף ו ע"ב) גבי תקפו כהן דאין מוציאין מידו אפי' למ"ד ט"ה ממון דאינו חוזר ליתן לבעלים כי אם דמי ט"ה שבו ע"כ:

אמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' לקדושין בסוגיא דט"ה שכתב וז"ל ואפשר למ"ד ט"ה ממון דמי כולו דקאמר היינו דמי חולין לגמרי ודמי הנאה של תרומה ומעשר אם דלמ"ד ט"ה ממון חשוב הוא כאלו כולו שלו לגמרי משום ההוא ט"ה דאית ליה בגוויה וכדתנן המקדש בתרומות ובמעשרות ומשמע התם דומיא דכהן המקדש בתרומה ממש ולא בט"ה שיש לה בה וכן עיקר עכ"ל. נראה בהדיא דס"ל דקודם נתינה ממון בעלים הוא לגמרי אלא דחיובא רמיא עליה ליתנן. ודע דנפקא מינה לפי זה דלמ"ד ט"ה ממון הא דתנן בפרק לולב הגזול (דף לד) דאתרוג של תרומה לא יטול ואם נטל כשר דמיירי אפי' בישראל שהפריש אתרוג תרומה דכל עוד שלא נתנו לכהן יוצא בו דלכם קרינן ביה הואיל וקודם נתינה ממון גמור הוא:

איברא דראיתי לרש"י ז"ל (בדף ל"ה ע"ב) עלה דאמרי' ואם נטל כשרה למ"ד מפני שאין בה היתר אכילה שכתב וז"ל הרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן עכ"ל דנראה מדבריו דס"ל דבתרומה שביד ישראל קודם שיתננה לכהן לא נפיק בה וכנראה דה"ט דס"ל דאינו ממון בעלים לגמרי כי אם שיעור שווי ט"ה בלבד כס' הר"ן ודעימיה ומש"ה לא נפיק דבעינן שכל גוף האתרוג יהיה שלו וליכא:

הן אמת דמפשט דברי רש"י בסוגיין דנדרים וקדושין נראה דס"ל כס' הריטב"א דמשלם דמי תרומות ומעשר לגמרי וע"כ צ"ל דמאי דלא נקט רש"י ז"ל דנפיק בה ישראל בתרומה שלו היינו משום דאפשר דס"ל לענין הלכה כס' הרמב"ם ודעימיה דט"ה אינה ממון ולא חש לבאר מתני' כי אם אליבא דהלכתא ולמ"ד ט"ה ממון ה"ה דנפיק בה ישראל בתרומה שהפריש דלכם קרינן לפי סברת רש"י ז"ל והריטב"א ז"ל:

ודע דיש סעד לס' רש"י והריטב"א דס"ל דקודם נתינה ממון בעלים לגמרי הוא מההוא דאמרי' בפסחים עלה דמתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט וכו' דקאמר תלמודא התם לימא בהא קמיפלגי דמ"ס ט"ה ממון ומר סבר ט"ה א"מ דלפי סברת הריטב"א ז"ל א"ש דלמ"ד ט"ה ממון שפיר עובר על בל יראה ובל ימצא אף דקי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים דהך חלה נמי קודם שיזכה בה שום כהן ממין בעלים הוא לגמרי דלדעת הר"ן ודעמיה דאין לו קנין גמור דהא אפקריה רחמנא לכהנים נהי דזכות כדי ט"ה אית ליה בגווה מ"מ לא קרינן בה שלך דסתמא דמלתא בעינן שיהא שלו לגמרי ובשביל ט"ה שיש בגוויה לא קרינן ביה שלך וי"ל לדעתם דשאני חמץ דבכל דהוא זכות דאית ליה בגוויה עובר וכדאמרי' פ"ק דפסחים (דף ד) דאפי' למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי בעלמא. לענין חמץ מודה דכממון דמי דלא ימצא מכל מקום במשמע יעו"ש:

והנה לסברת הריטב"א איכא למידק דההיא דאמרי' בתוספתא בפ"י דתרומות והביאה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תרומות ד"ט וז"ל פרתו דל ישראל שילוה בכור מאכיל תרומה שהבכור לכהנים ע"כ והדבר קשה דלמ"ד ט"ה א"מ א"ש. אבל למ"ד ט"ה ממון ולדעת הריטב"א הוי ממונא לגמרי קודם נתינה מפני ט"ה שבו א"כ אמאי יאכילנה תרומה כיון דכל עוד שלא זכה בו שום כהן עדיין קנין כספו דישראל הוא וכי קא מאכילו תרומה קא מטי ליה הנאה לישראל שבהיותו מפוטם ושמן כן יתרבה הנאתו של ישראל בט"ה שבו וצ"ע:

עוד יש לחקור למ"ד ט"ה אינה ממון אם הכונה לומר דכיון דליכא דררא דממונא דאינו יכול ליקח זוזי אינו ממון כלל דאין לו כי אם רשות ליתנן למי שירצה אבל אין לו שום זכות בגווייהו וכדבר שאין בו ממש דמי או דלמא דאית ליה זכות כל דהו בגווייהו כיון דבידו ליתנן למי שירצה וגם יכול ליקח זוזי באופן שיזדמן שירצה ליתן לא' מב' כהנים ובן בתו א' מהם דבכי האי גוונא מותר ליקח זוזי כדי ליתן לב"ב כאמור אלא דכיון דמלתא דלא שכיחא הוא לאו ממון גמור חשבינן לה אלא חשבינן ליה כפחות משוה פרוטה דאע"ג דאינה ממון ואינה יוצאה בדיינין מ"מ אסור לגזול פחות מש"פ מן התורה דממון בעלים הוא וה"ה ט"ה דין ממון פחות מש"פ יש לה ונפקא מינה מב' הצדדים דלהצד הא' כיון דא"מ נמצא דאין לבעלים שום זכות בגווייהו וישראל שנתן לחבירו במתנה תרומותיו ומעשרותיו כדי שהוא יזכה בט"ה שבהם לא זכה בהם דהא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש ודומה לדין מעשר שני דלר"מ דממון גבוה הוא ואין לבעלים בגווייהו כי אם הנאת אכילתו דלא מצי יהיב במתנה לאחר וכדאמרי' בפ' האיש מקדש (דף נד ע"ב) דפריך תלמודא למאי דקי"ל כר"מ מהא דתנן הפודה מ"ש שלו מוסיף חומש בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה ע"כ ולהצד הב' יש לומר דשאני מ"ש דאיכא קרא דקדש לה' דרחמנא הפקיעו מרשותו שלא יהא לו אלא רשות אכילה בעלמא ולא יהא לו זכות בגוף הדבר ומש"ה לא מצי יהיב זכות זה במתנה דאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש אבל בתרומה ומעשר אפשר דלא מקרי דבר שאין בו ממש כיון דאית לבעלים כל דהו דררא דממונא שיכול ליקח זוזי באופן הנז' משא"כ במ"ש וכיון דיש לו קנין כ"ד שפיר יכול ליתן ט"ה במתנה:

ונראה דהדבר תלוי במחלוקת ועיקרא דהאי מלתא תלוי בסוגיא פ"ק דמציעא (דף יא) דאמרי' התם עלה דחצירו של אדם קונה אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו ואקשינן עלה מהא דתנן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו כו' וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדים ומשני מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להו א ר"א לא קבלה אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא ט"ה א"מ להקנות בחליפין ה"נ ט"ה א"מ להקנותה באגב ולא היא מתנות כהונה, נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימתא היא ושינויא אחרינא אני ר"פ דדעת אחרת מקנה אותו שאני. ונראה דכונת התלמודא דמעיקרא סבר רבא דשפיר עבד דלא קבלה דהא אליבא דעולא קיימינן דס"ל דט"ה אינה ממון וכיון דאינה ממון נמצא דאין לר"ג שום זכות בגווייהו כי אם רשות ליתנן למי שירצה והוי דבר שאין בו ממש ואין קנין שייך בו שהרי ממון כהנים הוא ולא שייך אלא סילוק והפקר בעלמא שיפקיר רשותו ובכן כהן הזוכה בהגבהה זוכה כזוכה מן ההפקר ולבסוף מסיק דלא היא דשאני קנין סודר אבל בקנין אגב ש"ד דאפי' למ"ד ט"ה אינה ממון קנין כ"ד יש לבעלים בגווייהו כדין פחות מש"פ ושפיר נקנה באגב דהא ודאי פמש"פ נקנה באגב כיון דעכ"פ ממון בעלים הוא וזה מתבאר מדברי רש"י ז"ל שם:

איברא דיש לדקדק דר"פ דשני דעת אחרת מקנה שאני ומדין חצר הקנה להם ע"כ מאי דנייד משנויא קמא דבקנין אגב הקנה להם היינו משום דס"ל דאין לבעלים שום זכות בגווייהו כלל אפי' בדין פחות מש"פ דכפקדון ביד הבעלים דמי ומש"ה לא שייך קנין אגב אלא הגבהה או חצר כקונה מן ההפקר וא"כ איך קאמר דעת אחרת מקנה שאני הא אפי' נאמר דדעת אחרת שאני מ"מ הכא במתנות ליכא דעת אחרת מקנה דהא הכהן זוכה מדין חצר מן ההפקר כיון שהבעלים נסתלקו מט"ה דידהו וי"ל דמאי דנייד ר"פ משנויא קמא ה"ט משום דס"ל דנהי דט"ה חשיבא כפחות מש"פ ושפיר שייך בה קנין אגב מ"מ אין בהם זכות לבעלים אלא כדי שיעור ט"ה שבהם אבל גוף המתנות משעת הפרשה אפקיעינהו רחמנא מינייהו ואוקימנא ברשות כהנים כמ"ש לעיל שהוא סברת הר"ן והרשב"א אפי' למ"ד ט"ה ממון וא"כ איך בהקנותם ר"ג בקנין אגב יצא ידי נתינה הא מצד הקנאתו לא קנו הכהנים אלא הזכות שיש לו דהיינו ט"ה אבל גוף הממון לא זכו בגוף הממון בהסתלק מכאן ט"ה דבעלים אי אפשר לזכות בו שום כהן אם לא בהגבהה או בחצר כדין הפקר דהא ודאי בהקנאת ט"ה בלחוד אינו יוצא ידי נתינה דכל דכהנים אחרים יכולים להקדים ולזכות בהם ואין מוציאין מידם כיון דאינה ממון לא חשיב נתינה ועוד דבעינן נתינה גמורה באופן שיוכל הכהן להורישה אפילו לב"ב ישראל ובכי האי גוונא דאינו מקנה אלא ט"ה בלחוד אינו יכול להורישה לב"ב ישראל כיון דאיהו לא זכה בחייו בגוף המתנה אלא בט"ה וכמו כן מוריש ט"ה לבד ומש"ה לא ניחא ליה לר"פ בשינויא קמא ושני דדעת אחרת מקנה שאני דכיון דט"ה קנין ב"ד יש לבעלים כיון דאיכא דעת אחרת מקנה מצד שיעור זכות ט"ה דאית להו לבעלים זוכה הכהן מדין חצר אפי' שאינו בצד חצרו בגוף הממון דכיון דעיקר גוף הממון תלוי ומעורב זכייתו בט"ה דבעלים נמצא דבדעת אחרת דאיכא מצד ט"ה חשיב כדעת אחרת מקנה הגוף בעצמו לענין קנית חצר ובכן שפיר יצא ידי נתינה כיון דזכה בגוף המתנות:

ולמ"ד דמדין אגב הקנה להם ס"ל דכל דמצד הקנאתו דר"ג בט"ה שבהם אין אחרים יכולים ליקח מן הדין לכתחלה דס"ס הרי זכה בט"ה נתינה אלימתא היא ושפיר יוצא ידי נתינה. ועוד דאפשר דאפילו אם לקחו כהנים אחרים קודם שיבא לידי הכהן מוציאין מידו דלא דמי לבע"ה שלקח ממנו הכהן של"מ דאין מוציאין אותו מן הדין דהתם שאני דס"ס אין לבע"ה אלא ט"ה וא"מ לא כן בכהן הלוקח מכהן דמוציאין מידו כיון דלגבי הכהן ממון גמור הוא שאילו לא בא אחר ונטלו בודאי היה זוכה בו לעצמו והו"ל כדין מזיק דמדינא דגרמי חייב היכא דברי הזיקא ואיכא כמה מהפוסקים דס"ל דדינא דגרמי הוי מדאורייתא ומש"ה שפיר יוצא ידי נתינה אפי' מן התורה ואפשר דר"פ נמי מודה בזה אלא דנייד מהך שינויא מטעם דבעינן נתינה הראויה להורישה לב"ב ישראל כאמור:

נמצא דבר הלמד מסוגיין דכל אפיין שוין דאפי' למ"ד ט"ה א"מ קנין ב"ד כקנין פחות מש"פ ש לבעלים ולפיכך נקנית באגב וחשיב דעת אחרת מקנה ולענין הלכה הרמב"ם בפ"ב דמ"ש פסק דמתנות כהונה נקנית באגב וכן לדעת הרי"ף ודעמיה דס"ל דלא כר' פ דלענין חצר דלא שאני לן בין מציאה למתנה וע"כ דס"ל דט"ה נקנית באגב וכן לדעת הפוסקים כר"פ דשאני דעת אחרת מקנה לענין חצר אפילו נאמר דס"ל דט"ה אינה נקנית באגב מ"מ כ"ע מודו דקנין ב"ד אית לבעלים כאמור דהא חשבינן ליה דעת אחרת מקנה:

איברא דראיתי להמרדכי פ"ק דמציעא עלה דמתני' מציאת בנו ובתו הקטנים וכו' שהביא תשובה למהר"ם ברמז רמ"א ששאלוהו על מי שיש לו מעשר כספים אם יכול לתתו לבניו של ראובן הסמוכים על שולחן אביהם אעפ"י שאביהם עשיר והשיב דאפי' למ"ד דבדעת אחרת מקנה יש יד לבן בלא אביו מ"מ כיון דבמעשר עני של כספים אין לבעלים כי אם ט"ה וקי"ל ט"ה א"מ לא חשיב דעת אחרת מקנה והוקשה לו שם מהך דר"פ דמתנות כהונה חשיבי דעת אחרת מקנה ותירץ שאני התם דהיה מקנה להם חצרו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ליכא לפלוגי בין מציאה לדעת אחרת מקנה כיון דט"ה א"מ עכ"ד. נראה מדבריו דס"ל דלמ"ד דט"ה א"מ אין לבעלים אפי' קנין ב"ד ומש"ה לא חשיב דעת אחרת מקנה בהם אלא שמה שרצה לחלק בין נ"ד להא דר"פ דבריו אין מובנים כלל דמאי אהני לן מה שמקנה החצר כמו כן דמה שאנו דנין הוא על קנין המתנות דליזכו מדין חצר וכיון דבקנין המתנות ליכא דעת אחרת מקנה מה יושיענו הקנאת החצר דאיכא דעת אחרת גביה:

ולעיקר הדין היוצא מדבריו דס"ל דלמ"ד ט"ה א"מ אפי' קנין ב"ד ליכא לבעלים אפשר לדחות ולומר דלעולם דאיכא קנין ב"ד ועכ"ז לא חשיב דעת אחרת מקנה כיון דאין בהם זכות לבעלים אלא כדי שעור ט"ה שבהם אבל גוף המעשה משעת הפרשה אינו ממונו אלא הפקר לעניים כמ"ש לעיל וא"כ בהקנאת ט"ה שבהם לא חשיב דעת אחרת אלא עד כדי שיעור ט"ה. אבל גוף הממון זוכה הבן מן ההפקר ואין דעת אחרת מקנה אותו וצריך לומר דס"ל למהר"ם כדעת הריטב"א דלמ"ד ט"ה ממון קודם נתינה הויא ממון בעלים לגמרי ולפי' אלו היה קי"ל דט"ה ממון שפיר חשיב דעת אחרת מקנה הואיל ואיכא קנין בגוף הממון נמי אך כיון דקי"ל ט"ה א"מ דאפי' לדעת הריטב"א למ"ד א"מ משעת הפרשה הרי הוא הפקר לעניים. נמצא דליכא דעת אחרת כי אם עד כדי שיעור ט"ה:

ומאחר שהוכחנו דלכ"ע אפי' למ"ד ט"ה א"מ קנין ב"ד אית לבעלים בפחות מש"פ נפקא מינה לענין דינא דלא חשיבא ט"ה דבר שאין בו ממש וניתנת במתנה מישראל לישראל כדי ליתנן למי שירצה ול"מ אם הקנה אותם לו בהגבהה אלא אפי' באגב או בקנין סודר קנה דדוקא גבי מתנות כהונה דנתינה כתיבה בהו לא מהני דקנין סודר דרך מו"מ הוא אבל בנותנן לישראל אחר דמעיקר' מה שאסור ליקח זוזי מישראל חבריה ליתנן לב"ב כהן אינו אלא מפני מראית העין ומדרבנן וכמו שהעלינו לעיל שכך המסקנא בירושלמי בקנין סודר דאינו אלא דנראה כמקח וממכר ודאי דלא גזרו וש"ד. וכיוצא לזה כתב הש"ך בח"מ (סי' ד) דלמ"ד ט"ה נקנית באגב ה"ה דנקנית בחליפין דדוקא מתנות כהונה לא מהני קנין סודר משום דנתינה כתיבה בהו אבל שאר ט"ה נקנית בקנין סודר יע"ש. ונראה דאפי' לסברת בעל העיטור שכתב במאמר ב' קנין דט"ה מסתברא דאינה נקנית באגב דהא ר' אבא לא קבלה ור"פ לא ס"ל הכי יע"ש היינו דוקא להקנותה לכהן ולצאת ידי נתינה בהקנאה זו דאיהו סבר דמאי דקאמר רבא שפיר עבד דלא קבלה לאו היינו טעמא כמ"ש רש"י משום דליכא שום קנין לבעלים אפי' ב"ד להקנותה באגב דהא ליתא דקנין ב"ד לכ"ע איכא אלא ה"ט משום דכל דלא מטי ליד כהן לא נפיק ידי נתינה הואיל מצד הקנין לא קנה אלא עד שיעור ט"ה דאית ביה אבל לא גוף המתנות ובעינן נתינה הראויה להורישה לב"ב ישראל כאמור לעיל שמטעם זה נייד ר"פ ושני שנויי אחרינא אבל לעולם כיון דחשבינן ליה דעת אחרת מקנה ב"ד קנין איכא ואם רוצה להקנותה לישראל חבריה ליתנן ע"י כיון דזכות ט"ה הוא דמקנה לו שפיר נקנית באגב או בקנין סודר:

אשר עפי"ז מינח ניחא לי מ"ש הבה"ע עצמו באו' שכירות וז"ל גרסי' בהשותפין מעשה בר"ג וזקנים שהיו הולכים בספינה ואמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' ש"מ מכי שכרו כחצרו הוא וקניא ליה באגב דבלא אגב ל"ק וכן ההיא דבהמה דשוכר את מקומה מסתברא דוקא באגב דבלא אגב ל"ק מדאמרי' בפ"ק דקדושין מ"ש עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע וכו' ואם איתא תיפוק ליה משום שכירות אלא לאו ש"מ בלא אגב ל"ק עכ"ד, ודבריו תמוהים טובא מכמה אנפי דהא כפי זה נמצא דתופס הרב שם לעיקר דמדין אגב הקנה להם וא"כ עכצ"ל דט"ה מקני באגב וזה היפך ממ"ש כאן דט"ה לא מקנה באגב. ואם נאמר דס"ל להרבה"ע דאפי' לר"פ דשני דעת אחרת מקנה שאני היינו מדין אגב נמי דמעיקרא ס"ד דתלמודא לומר דמדין אגב בלחוד הקנה להם ואתא ר"פ למימר דט"ה אינה נקנית באגב בלבד כי אם בהצטרף אליו קנין חצר דבהיות ב' הקנינים אגב וחצר יחד מאלמים זה את זה דאע"ג דחצר דשכירות לבדו אינו ראוי לקנין ואגב לבדו אינו ראוי לקנין מ"מ בהצטרף ב' יחד נעשה הקנין אלים ונקנית ט"ה בהם הא אין הדעת סובלתו דאטו בשביל הרבות קנינים עושה דבר שאינו קנין שיהיה קנין. וכבר עמדו ע"ז הר"ב ש"ך ח"מ (סי' נג) והר"ב ב"י (דנ"ט ע"א) והרב ב"י שם רצה לומר שם דהכונה דבהצטרף קנין אגב וחצר מאלמים זה את זה וחשיב קנין בט"ה ולע"ד זה אינו מובן כאמור:

אמנם עפ"י האמור יתיישב שפיר והיה בהניח דודאי הרבה"ע אזיל ומודה דשכירות יש לו דין חצר גמור כמו שמפורש בהדיא בפ' הזורק לענין גט דאפי' בחצר שאול אם זרק לה גיטה מגורשת מדין חצר וכ"ש שכירות אלא דלדעתו בעינן שיהא מושכר ללוקח מקדמת דנא קודם שיביא המטלטלין שם דומיא דגט דקודם זריקת הגט היה מושאל החצר לה אבל אם בא להשכיר החצר ושיקנה המטלטלין כאחד בהא הוא דאמר הרב דלא קני מדין חצר אלא מדין אגב דאיהו ס"ל דמדין חצר אי אפשר שיקנה בבת אחת דבהדי דקונה החצר לא מצי לקנות המטלטלין אלא בגמר הקנין של החצר דאיך יקנה המטלטלין בלא גמר קנין החצר כיון דעיקר קנייתם הוא ע"י שיהא חצרו וכיון שכן אין לומר דליקני מדין חצר אחר גמר קנין חצר דס"ל להרב דאפי' אם היה מושכר מקודם והביא הפירו' שם ולא אמר באותה שעה דליקני ל"ק אע"ג דבתר הכי אומר דליקניה ליה רשותו דאיהו ס"ל כסברת הרמב"ם בפ"ז מה' שכי' דחצר המושכר ברשות הבעלים קאי לקנות בו בחצרו שאינו מושכר וא"כ נמצא דבהניח המטלטלין שם שלא ע"ד קנין עדיין ברשות המוכר קיימי וסתם קנין בעינן הוצאה מרשות לרשות ולפיכך אפי' אמר ליה בתר הכי דלקני לא קני דמה הוצאה מרשות לרשות איכא דברשות של מוכר הוו קיימי והשתא נמי ברשותו של מוכר קיימי. וע"כ צ"ל להר"ב העיטור דאפי' במקנה השכירות והמטלטלין כא' כיון דבבת א' א"א כדי שיהא שם הוצאה מרשות לרשות גם אחר גמר הקנין של חצר ל"ק דליכא הוצאה מרשות לרשות. אמנם כל זה דוקא בבא להקנות מטלטלין שלו שהם ממון גמור לו דבעינן הוצאה מרשות לרשות וליכא ומשום הכי מוקים ההיא דשוכר את מקומם מדין אגב ואיננו מדין חצר ואע"ג דקי"ל דדין אגב לא בעינן צבורין בתוכו וא"כ צריך ליתן טעם למה נקט מתני' שוכר את מקומם ול"ק שוכר מקום אחר כיון דמדין אגב הוא י"ל דהיינו טעמא דנקט הכי להנצל דכיון דצבורין בתוכו לא בעינן דלימא אגב בפירוש דסתמא דמיל' מדין אגב הקנה לו כיון שהם בתוך הקרקע וכמו שסברא זו סברוה כמה מהפוסקים כמו שמפורש בח"מ (סי' רב) וא"כ לעולם כל שבא להקנות ממון גמור א"א בלא אגב אבל במקנה מתנות כהונה דאפי' נאמר דקנין ב"ד אית לבעלים אינו אלא עד כדי שיעור ט"ה שבהם ועד כדי שיעור זה מצאה הקפידה דלא ליקני מדין חצר הואיל ובא הנותן להוציא שיעור ט"ה מרשותו והוא המקנה אותה וכיון דליכא הוצאה מרשות לרשות לא קני מדין חצר אמנם קני ט"ה מדין אגב אבל לענין קנין גוף המתנות לגמרי כדי שיהא מתנה גמורה באופן שיוכל להורישו לב"ב ישראל כיון דמעיקרא קא זכי שפיר קונה מדין חצר אפי' בשכירות כיון דכבר מקדמת דנא רחמנא הוציאם מרשותו והפקירם לכל הכהנים והשתא קונה מהפקירא וא"כ נמצא כפי זה דאפי' לדעת בה"ע ז"ל שפיר יכול להקנות ישראל לישראל ט"ה באגב או בקנין כאמור הואיל וקנין ב"ד אית לבעלים בגווייהו ולא חשיב דבר שאין בו ממש:

איברא דראיתי להר"ב המפ' ז"ל בח"מ (סי' רעג ס"ו) שכתב וז"ל אין היורשים יורשים דברים שאין בהם ממש או ט"ה בעלמא שאינה ממון עכ"ל דנראה דט"ה דבר שאין בו ממש הוא ולפ"ז אינה ניתנת במתנה נמי וכן כתב בד"מ בשם הר"ם מפדווא והביאו הסמ"ע דכמו שאינו יכול להוריש ט"ה כך אינה יכול ליתנה לאחרים ע"כ. ודבריהם תמוהים שהרי הוכחנו לעיל דלכ"ע אפי' למ"ד ט"ה אינה ממון קנין אית להו לבעלים כקנין פחות מש"פ ולפיכך חשבינן לה דעת אחרת מקנה ונקנית באגב לכהן והא ודאי דאין לחלק ולומר דמה שנראה מהפוסקים דט"ה נקנית באגב או בקנין סודר לא כתבו כן אלא כשמקנה גוף המתנות לכהן דאית ליה זכיה בגוף המתנות דאע"ג דבעלמא ט"ה אינה ממון מ"מ הכא שמקנה לו גוף המתנות לא הוי דבר שאין בו ממש שהרי בגוף המטלטלין יש בו ממש אבל להקנותם לישראל חבירו כיון דאין לו זכיה בגוף כי אם לט"ה בלחוד אפשר לומר דהוי דבר שאין בו ממש ולא מתפס בקנין ואפי' כי מטו המתנות לידו כיון דאין לו שייכות וזכיה בגופייהו וכמו שכן ראיתי להר"ב מחנה אפרים בה' ט"ה שעלה בדעתו לחלק בהכי וכן הר"ב בני יעקב למאי דהוקשה לו דמאחר דט"ה א"מ לדעת הרמב"ם איך פסק דנקנה באגב תירץ בחילוק זה דכיון דגוף המתנות הוו דבר שיש בו ממש ש"ד יע"ש. ולעד"נ דאחר המחילה חילוק זה אינו מובן כלל דהא ודאי אם נאמר דלמ"ד ט"ה א"מ אין לבעלים אפי' קנין ב"ד א"כ מה יושיענו מה שהכהן אית ליה זכיה בגוף המתנות וגוף המתנות דבר שיש בו ממש דהא תינח כי מטו גוף המתנות ליד כהן דשפיר זוכה בהם הואיל ורחמנא הפקירם לכהנים לכל הקודם לזכות אבל כי לא מטו לידיה מאין הרגלים להקנותם לו בקנין אגב או סודר כיון דקנינים אלו אינם באים אלא להוציא הדבר מרשות הבעלים אבל ט"ה דחשיב כהפקר איך בקנין יכול להקנות מאחר דאינם שלו אטו מי שישי לו דבר הפקר בביתו יכול להקנותם לאחרים שיזכו בה מההפקר בקנין אגב או קנין חליפין ועוד דעכ"צ לומר דקנין ב"ד אית לבעלים בגווייהו בפחות מש"פ דלר"פ חשיב דעת אחרת מקנה ואילולי שב"ד קנין אית לבעלים לא חשיב דעת אחרת מקנה וכיון דקנין ב"ד אית לבעלים אתי שפיר מאי דפסק הרמב"ם דנקנה באגב ולא דוקא לכהן אלא אפילו לישראל חבריה כמ"ש דכל דחשיב בפחות משוה פרוטה לא הוי דבר שאין בו ממש:

וראיתי להר"ב ש"ך ז"ל שכתב ע"ד מהר"ם מפדווא שאינה ניתנה במתנה דהיינו דוקא אם היא ת"ו אחרים דאינו יכול להוציאם מידם וליתנה לאחרים אבל אם היא תחת ידו יכול ליתנם לאחרים לחלקן למי שירצה עכ"ל. נראה דס"ל כמ"ש דאפי' אם ט"ה א"מ עכ"ז ניתנה במתנה דקנין ב"ד אית להו לבעלים והרב מחנה אפרים ז"ל העלה והסכים בסברא זאת יע"ש והביא ראיה לדברי הש"ך ז"ל דע"כ ט"ה לא חשיב דבר שאין בו ממש דהא למ"ד ט"ה א"מ היורש יורשה וכמו שנראה מדברי רש"י בפ' האיש מקדש גבי מאי דמשני תלמודא דכ"ע ט"ה א"מ והכא בטבלים שנפלו מבית אבי אמו וכו' וכיון דהיורש יורשה נראה ודאי דלא הוי כדבר שאין בו ממש דאי הוי כדבר שאין בו ממש היכי מצי להורישו לבניו דבפ' מי שמת אמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ופריך והא הלואתו לפלוני וכו' ומשני ר"פ הואיל ויורש יורשה משמע דדירה לבד אין היורש יורשה זהו תורף דבריו. ודבריו תמוהים בעיני טובא דמה שהביא דברי רש"י בפ' הא"מ ללמוד מהם דהיורש יורשה לע"ד אינן ענין לזה כלל דמה שכתב רש"י ז"ל שם דהיורש אית ליה ט"ה היינו דוקא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דלמ"ד מתנות של"ה לאו כמי שהורמו דמיין הרי המתנות בעת שירש אותם חולין הוא וממון גמור הוא ושפיר יורש אותם ואע"ג דס"ס אחר ההפרשה אין לו בהם כי אם ט"ה וא"כ נוכל לומר מ"ל הורמו מ"ל לא הורמו וכדאמרי' בסוגיין דנדרים והוזכרה לעיל עכ"צ לומר דהתם שאני דנהי דכל שלא הורמו ממונו הוא מ"מ סברא הוא דאין לחייב את הגנב במתנות הואיל וס"ס אין לו בהם כי אם ט"ה ונמצא דהגנב לא חסרו לו שום ממון אבל לעולם דכל שלא הורמו ממון בעלים הוא ושפיר זוכה בהם היורש כיון דעכ"פ עדיין לא הוברר חלק המתנות ומלבד דחילוק זה ניתן ליאמר מצד עצמו יתר על כן יש לי ראיה לדבר מההיא דאמרי' בפ' ה"מ (דף נד ע"ב) עלה דפריך התלמודא לר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא מתני' מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב לזה במתנה ומשני הכא במ"ע כגון דיהיב ליה בטבלים וקסבר מתנות של"ה לאו כמי שהורמו דמיין ע"כ. הרי דמ"ש לר"מ שהופרש אינו ניתן במתנה ואין המקבל זוכה בו להחשיבו מעשרו ועכ"ז כל דיהיב ליה ניהליה בטבליה זכה בו אף דס"ס עומד להפריש הוא ולא אמרי' מ"ל הורמו מ"ל לא הורמו וה"ה הכא שפיר כתב רש"י דהיורש יש לו ט"ה כל שבאו ליה בטבלין וא"כ מנין לנו לומר דט"ה ממתנות שהופרשו בחיי הבעלים יורש יורשה:

ועוד יש לתמוה בדבריו במה שהכריח דלא חשיב דבר שאין בו ממש מההיא דפ' מי שמת דמשמע מהתם מתירוצא דרב פפא דדבר שאין בו ממש אין היורש יורשה:

ולע"ד אחר המחילה הא ליתא דהא ודאי נהי דדבר שאין בו ממש אינו ניתן במתנה מ"מ היורש יורשה דשאני ירושה דממילא קאתי דמה שניתק הממון מהמוריש ליורשו לא חשיב כשינוי רשות דמתנה דרשות אחר חשיב וכיוצא לזה מחלק תלמודא בפ' מי שמת דאע"ג דהמזכה לעובר ל"ק בירושה זוכה העובר מטעם דירושה ממילא קאתי יע"ש. ומאי דקאמר ר"פ הואיל ויורש יורשה דמשמע דמהאי טעמא ידור פלוני לא אמר כלום הואיל והיורש אינו יורש דירה לאו היינו לומר דמן הדין אין היורש זוכה בדירה אלא ה"ט דבדירת בית לא משכחת לה שיהיה לאדם דירה לחודא לכשיורישנה לבניו דאם מכר הבית ושייר הדירה לעולם אין שיורו שיור אם לא שנאמר כל דמשייר בעין יפה משייר ושייר בית לדירה וכגון דא שפיר יורש יורשה באופן דבדירה לחודה לעולם לא משכחת לה מציאות שהיורש יירשנה וכיון דמתנת ש"מ כירושה שווייהו רבנן מלתא דלא שכיח בירושה לא תקנו רבנן דליקני מן הדין במתנת ש"מ אבל לעולם דאם יהיה מציאות דהמוריש יש לו זכות באויר שאין בו ממש וכגון במוריש בית ומשייר האויר שעליה דקי"ל דמשוייר לו אף שלא שייר שעבוד בבית לאויר כיון דאויר אינו צריך שישאירנו בפי' דכל שלא כתב לו עומקא ורומא משוייר הוא ממילא בכה"ג ודאי דה"ה דיורש יורשה וכמ"ש כל זה באורך מהר"ש יונה בתשובה (סי' כח) והביא ראיה שם מדברי הר"ן והריטב"א שכתבו כן בפי' יע"ש באורך:

ולע"ד יש להביא ראיה לדברי הר"ן והריטב"א ז"ל דהיורש יורש דבר שאין בו ממש מסוגיין דהגמ' הנז' דמדפריך התלמודא לר"מ דמעשר שני ממון גבוה ומי מצי יהיב ליה מתנה אלמא נראה דס"ל לתלמודא דלר"מ מעשר שני אף דזכותא אית לבעלים בגוויה לאוכלו בירושלים מ"מ כל שאין לו קנין בגוף הממון דכשאוכלו משולחן גבוה אוכל דבר שאין בו ממש מקרי לגבי הבעלים ודומה למאי דאמרי' ר"פ מ"ש בסוגיין דש"מ שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה דלא אמר כלום וכתבו קצת מהפוסקים דה"ט משום דאכילה אין בה ממש כל שאינו מזכה לו גוף הפירות כי אם רשות שיאכל מזכה לו ומשו"ה מעשר שני אינו במתנה ועם כ"ז קי"ל דמעשר שני היורש יורשה וחייב חומש וכמו שמתבאר בפ"ק דקדושין (דף כד ע"א) דמוקי תלמודא התם ברייתא דר"מ אומר אשה פודה מעשר שני בלא חומש דבמעשר דאתא מבי נשא עסקי' ור"מ לטעמיה דאמר ממון גבוה הוא ולא קני ליה בעל ע"כ דנראה בהדיא דמעשר שני יורש יורשה וכ"כ הרמב"ם בה' מעשר שני ואם איתא דבר שאין בו ממש אין היורש יורשה אמאי יורש יורשו מ"ש ממתנה:

שוב ראיתי דיש לדחות דשאני התם דגילה קרא ואם גאל יגאל איש ממעשרו לרבות את היורש כדאמרי' במס' זבחים (דף ו ע"א) ע"ש:

אמנם הדין דין אמת דאפי' אם נאמר דט"ה דבר שאין בו ממש היא יורש יורשה כמ"ש בהדיא מדברי הר"ן והריטב"א ולעיקר הדין אשר אנו דנין בו דודאי ט"ה לא הוי דבר שאין ב"מ דקנין ב"ד אית להו לבעלים יש להביא עוד ראיה מההיא דפ' כל הגט שהזכרנו לעיל דפריך תלמודא עלה דמתני' דהמלוה מעות את הכהן וכו' והא לא אתו לידיה ומשני אמ"ר במכירי כהונה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים ועולא אמר הא מני ר"י היא וכו' ופריך עלייהו אמאי לא קאמרי כשמואל ומשני מזכה ע"י אחרים לא קתני ע"כ. ואם איתא דלמ"ד ט"ה א"מ אין שום זכות לבעלים כי אם דבר שאין בו ממש לעולא דקסבר בעלמא ט"ה א"מ אמאי לא מוקי מתני' דשפיר חשיב כאלו אתו לידי כהן הואיל משעת הפרשה אפקרינהו רחמנא מינה לכל הכהנים ואינם ביד הבעלים כי אם פקדון של הפקר בידו וכל שהבע"ה מראין לזכות לאותו כהן הו"ל כמזכה אותם ע"י אחרים דט"ה דאית ליה בהן אין בו ממש ואינו דבר הצריך הוצאה מרשות לרשות דכל שמגלה רצונו שרוצה שיזכה פלוני כהן בהם הרי נסתלק מט"ה דאית ליה ובכן חשיב נוכראה גבייהו להיות זוכה בהם לאותו כהן ובודאי דלא שייך לומר בזה התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דביד הבעלים ליתנן לכל מי שירצה אינו חב לאחרים מידי דהוה לנותן ביד הכהן שירצה אמנם עפ"י האמור דקנין ב"ד אית להו לבעלים ש"ד דלא סגי בשיזכה הוא בעצמו לאחרים דאין אדם מזכה לאחרים פ"י עצמו ממון שיש לו זכות בו דבעינן הוצאה מרשות לרשות וליכא ויש לדחות קצת ראיה זו ודוק:

ועוד יש להביא ראיה דלא הוי דבר שאין בו ממש אפילו למ"ד ט"ה א"מ מההיא דתנן בערכין והוזכרה לעיל דקתני התם מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את דמיהם ואם נדבה נותן את טובתה וכו' הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו וכיצד פודין אותו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו וכו' ע"כ. דלכאורה קשה דאם איתא דלמ"ד ט"ה א"מ דבר שאין בו ממש הוא ואין בו שום זכות לבעלים א"כ איך ההקדש חל עליו הא ודאי כשם שאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כמו כן איו אדם מקדיש דבר שאין בו ממש כמו שמתבאר בפרק שבועת שתים (דף כה ע"א) דמשני תלמודא אלא כי קתני מידי דחייל ומידי דאית בה ממשא וכו' ומדלא פריך הרי הקדש דחייל על מידי דלאו ממש' כאידך שנויי דפריך הכי ש"מ דהקדש לא חייל על דבר שאין בו ממש יע"ש ופשוט הוא אלא עכ"צ לומר כי היכי דלא תקשי מתני' למ"ד ט"ה א"מ דאף דאמר קנין כל דהו אית לבעלים בגווייהו כקנין פחות מש"פ ומשו"ה חל ההקדש הואיל ובהדיוט מסירה קונה בהם דיכול ניתנה לישראל חבריה:

ודע דראיתי למהרי"ט ז"ל בחיו"ד (סי' ו) ולהרב בעל מעשה חייא ז"ל שהוקשה להם מהך מתני' למ"ד ט"ה א"מ דאיך ההקדש חל על ט"ה יע"ש דנראה דס"ל דט"ה דבר שאין בו ממש הוא ואין הקדש חל עליה. והדבר ק' שהרי הוכחנו להיפך ואפשר לומר דהרבנים הנזכרים נמי יסברו נותן דאפי' למ"ד א"מ קנין ב"ד אית להו לבעלים ובהדיוט ניתנת במתנה דלא גרע מפחות מש"פ דניתן במתנה מ"מ לענין הקדש דאין הקדש חל על פחות מש"פ וכמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דגטין (דף יב ע"ב) עלה דהמקדיש ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל ועושה ופורע ומוקי תלמודא דעושה פחות פחות מש"פ ופורע כתב רש"י וז"ל פחות מש"פ עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות מש"פ ע"כ ה"ה דאין הקדש חל על ט"ה למ"ד ט"ה א"מ דלא עדיף מפחות מש"פ. אמנם ראיתי להתוס' והרשב"א בחי' שם שחלקו על רש"י בזה וסברי דהקדש חל אפי' ע"פ מש"פ וה"ט דהתם מפני שאין דעתו של מקדיש שיחול על פחות מש"פ ע"ש ולדידהו ל"ק מידי ממתני' דערכין:

איברא דיש לדקדק במתני' עוד אפי' למ"ד ט"ה ממון דהתינח במחרים בכור דסיפא דאיכא ט"ה וגם יכול ליקח זוזי מישראל חבריה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולפיכך חל ההקדש עליה כיון דאיכא זכות ממון לבעלים אבל ברישא דקתני ואם נדבה נותן את טובתה ופירש"י דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אם ימצא בזול להקריב דורון לקונו אעפ"י שאינו חייב ובאותן דמים יתן קשה דלפי מה שהעלינו לעיל למ"ד ט"ה ממון ה"ט משום דיכול ליקח זוזי מחבריה הא לאו הכי מה שבידו ליתנן למי שירצה והכהן מחזיק לו טובה לא חשיבא ממון ולא חשיבא הנאה וא"כ הכא מאחר שאין למתנדב כי אם ט"ה דהקרבת דורון ואין שום דררא דממונא בגוויה דמלתא דפשיטא הוא דלא מצי ליקח זוזי מחבריה ליתנו לו שיקריבנו לשמו ולכאורה היה נראה לומר דאפשר דדוקא בט"ה דמתנות כהונה דחיובא רמיא עליה ליתנו לכהן לא חשיב ממון מפאת טובת הנאה שמחזיק לו טובה כהן המקבל אם לא משום דאיכא דררא דממונא כיון דליכא חיזוק טובא כל כך דהכהן משולחן גבוה קא זכי ומשלו נתן לו שהרי הנותן לא הוה מצי להפטר מנתינתה בשום צד לא כן במתנדב נדבה שאינו חייב בה דאותה ט"ה שיש לו בהקריב דורון לקונו בלא שום חיוב אלימא טובא וממון חשבינן ליה לכ"ע אף למ"ד ט"ה אינה ממון לגבי מתנות כהונה ונפקא מינה לענין דינא לפי"ז דהמגביה מציאה ודבר הפקר וגילה דעתו שדעתו לזכות בט"ה שבו דוקא שיהא לו רשות ליתנה במתנה לקרוביו או למי שירצה ואין כונתו לזכות בגוף המציאה כיון דט"ה כי האי אלימא דנותן לחבירו מתנה בלא שום חיוב ואיכא אחזוקי טובא טפי חשיבא ממון גמור ושפיר זוכה המגביה מציאה באופן זה עד שיעור ט"ה שבו ואם בא אחר ולקח המציאה מוציאין מידו עד כדי ט"ה שבו:

ויש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ' השואל (דף צט ע"א) עלה דאמרי' דלא תקנו משיכה בשומרין ופליגא דר' אמי דאמר ר' אמי המשאיל קורדם של הקדש מעל לפי ט"ה שבו וחברו מותר לבקע בו לכתחלה ע"כ ופי' רש"י ז"ל שם לפי ט"ה שבו אומדים בו כמה הוא רוצה להיות נחסר משלו להחזיק לו השואל טובה כזו עכ"ל. והדבר ק' דהא לכ"ע טובת הנאה לא חשיב ממון אם לא משום דיכול ליקח זוזי דמצד שמחזיק לו טובה לא חשיבא ממון וא"כ בהקדש דליכא מעילה אם לא שיהנה ש"פ מההקדש אמאי בט"ה כזאת מעל המשאיל כיון דלא חשיבא ממון:

אמנם עפ"י האמור א"ש דט"ה כזאת שנותן לחבירו משאיל לו בטובה בלא שום חיוב ממון גמור הוא ואין לדחות ולומר דהכא מאי דקאמר מעל לפי ט"ה לאו היינו לומר דחייב בקרבן מעילה וחומש בשביל ס"ה שהיה לו בהשאלתו דהא ודאי ט"ה אינה עמון לחייב קרבן וחומש אלא הכונה דהכא בלי שום ט"ה הרי נתחייב במעילה מפני שהוציאו מרשות הקדש ונתני לחבירו דאע"ג דאין כונתו להוציא לחולין כי אם הנאת ביקוע של זמן ההשאלה מ"מ מחייב במעילה מפני שיעור הנאת ביקוע של ימי השאלה שהוציאו מרשות הקדש ונחית תלמודא לומר דנהי דאיכא מעילה מ"מ לענין התשלומין אינו משלם כי אם לפי ט"ה שבו ואע"ג דט"ה א"מ ליחשב בש"פ מ"מ הנאה איכא במה שמחזיק לו שובה ולפחות בממון פחות מש"פ חשיב כמש"ל. ולגבי הקדש אף דמעילה ליכא בפחות מש"פ מ"מ חייב בתשלומין כמ"ש הרמב"ם בה' מעילה יע"ש דהא ודאי ליתא דע"כ מאי דנקט דמעל לט"ה שבו היינו להרבות התשלומין ולא למעט ולפי האמור נמצא דהנאת הביקוע דזמן השאלה חשיב טפי והוי ש"פ וט"ה לא חשיב ש"פ ומן הדין חייב בכל מה שהוציא לחולין וחייב ליתן דמי הנאת ביקועו ואמאי סגי בט"ה לבד אם לא שע"כ לומר דנקט לפי ט"ה אדרבא להרבות תשלומיו דאומר ט"ה הוי טפי מהנאת בקוע וכמו שכתבו התם בסוגיין ד"ה וחברו בס"ד ימ"ש וצ"ל דמ"ש דמה שנותן או משאיל לחבירו בלא שום חיוב חשיב ממון לכ"ע. וכן יש להביא ראיה מההיא דאמרי' בנדרים (דף לז ע"א) א"ר היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי ט"ה שבה ע"כ ופי' התוס' והר"ן והרא"ש שם דבככר של הפקר שהיה בתוך ד' אמותיו מיירי ומשו"ה הוי הקדש דזכה ד' אמותיו להקדש ומשו"ה אם נטלה לאוכלה וכוון לזכות בכולה מעל לפי כולה כיון דהוציאה מרשות הקדש לגמרי ואם נטלה להורישה לבניו כלו' דלא כוון לזכות בה לגמרי כי אם כוון לזכות שיעור ט"ה להורישה לבניו שמעכשיו יחזיקו לו בניו טובה כיון שהוא מחזר להורישם מעל לפי ט"ה שבה דאע"ג דעדיין לא נתן לבניו ולא יצא מרשות הקדש לגמרי מ"מ כיון דכוון לזכות בט"ה הרי הוציא לחולין שיעור ט"ה דאית ליה להורישה לבניו הרי מפורש בהדיא דט"ה כי האי דאינו חייב חשיב ממון ומעל לפי ט"ה שבה ואף דבדברי הר"ן והרא"ש אינו מתבאר כ"כ בפירוש דמאי דמועל לפי ט"ה שבו היינו משום דהאב מכוון ליהנות בשיעור ט"ה שבו מ"מ ע"כ צ"ל דכוונתם הכי דאלת"ה אמאי מעל לפי ט"ה שבו קודם שנתן לבניו הא כל שידע במעילתו קודם שיחלק אותה לבניו הרי נמצא דליכא ט"ה ואין לומר דאיכא ט"ה שיחזיקו לו בניו טובה על מה שראו שהיה חושב. ומחזר להורישם דהא ליתא דאם כן מ"ק תלמודא בסוגיין דהשואל הנז' ופליגא דר' אמי וכו' דאי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חבירו מותר לבקע בו ניהדריה ולא ליקניה ולא למעול ע"כ ואם איתא דחשיב מועל בט"ה משום שחשיב ליתן לבניו א"כ הכא נמי תיפוק ליה דה"ט דמעל לפי ט"ה אף דלא קנייה מכיון דהשואל מחזיק לו טובה כיון שראה שחשב להשאילו ולא עלה בידו:

אמנם עפ"י האמור א"ש דכוונתם לומר דכיון דנטלה להורישה לבניו ומעכשיו בניו מחזיקים לו טובה נמצא דזכה האב בככר זה כדי שיעור מה ששוה ט"ה שבה ונמצא שהוציא מרשות הקדש שיעור ט"ה ומשו"ה מועל לפי ט"ה וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בסוגיין שכתב לפי פי' הראשון דמיירי במקדישה אחר שנטלה לאוכלה וזכה בה דאם אכלה אח"כ מעל לפי כולה הואיל בידו להקדישה כולה כיון דזכה בה לגמרי אבל אם נטלה מתחלה להורישה לבניו לחלק להם או ליתנן למי שירצה ונמצא דלא זכה מתחלה אלא בט"ה אבל גוף הדבר אינו שלו כשהקדישה אח"כ אין ההקדש חל אלא על מה שיש לו בה שהוא ט"ה לבד ולכך מעל לפי ט"ה שבה עכ"ל. ומאחר דלפי' הרא' שכתב נראה דנטלה להורישה לבניו היינו שזכה בה כשיעור ט"ה לבד א"כ לפי פי' הב' שכתבו בפי' הר"ן והרא"ש ז"ל דמיירי בתוך ד' אמותיו שפיר י"ל דמעל לפי ט"ה שבה היינו דזכה לפי שיעור ט"ה שבה והוציאה מרשות הקדש אבל לעולם דאם לא היה זוכה בט"ה משום דחשב לחלק לבניו כל שלא חלק להם אינו מועל כמו שמוכח בהדיא מההיא דהשואל. וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שדחה דברי התוס' ז"ל שכ' דמיירי אפי' קודם שחלק לבניו מכח סוגיין דהשואל ודחק הוא שם דהכא מיירי בשנתן לבניו יע"ש:

ולע"ד דברי התוס' ז"ל אפשר ליישבן כאמור. איך שיהיה נמצא דלפי דברי התוס' והר"ן ז"ל המגביה מציאה ליתן לבניו או לחבירו זכה המגביה בט"ה דחשיב ממון הואיל ורוצה ליתן בלי שום חיוב ולפ"ז צ"ל דלמ"ד בפ"ק דמציעא (דף י ע"א) המגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו היינו דאם בא לחזור המגביה חוזר וזוכה לעצמו הואיל וחבירו לא זכה אבל אם הוא אינו חוזר ורוצה ליתנו לו אינו יכול אחר לזכות בו קודם שיתננו לו מטעם דהמגביה כל שלא כוון לזכות לעצמו כי אם לחבירו וחבירו ל"ק איהו נמי לא קנה שהרי דהמגביה לא זכה בגוף הדבר מ"מ לפי ט"ה שיש שחבירו מחזיק לו טובה על מה שמחזר ליתן לו מתנה זכה בו המגביה כיון דאף לפי מה שחשב לזכות לחבירו מדין זכיה היה לו שיעור שיווי טובת הנאה במציאה זאת וכיון דט"ה כזאת ממון היא לא מצי לזכות בה:

אשר עפ"י זה יש לחקור על זה דאמרי' בפ"ק דמציעא (דף ח ע"א) אמ"ר ב"ח זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי ס"ד ל"ק חבירו תיעשה זאת כמי שמנחת ע"ג קרקע וכו' אמר רבא לעולם ל"ק חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"כ. ולפי סברת רבא בהא דמעל לפי ט"ה שבו מאי דחי ליה לרמי ב"ח הא במגביה מציאה לחבירו בעלמא נמי אף דלא נתכוון לקנות כלום מ"מ הרי מכוון לזכות בט"ה שבה ומיגו דזכי לנפשיה ט"ה שבה דהוי ממון זכי נמי לחבריה גוף הממון:

ומאחר שהוכחנו דלענין הקדש מתנה שנותן לחבירו או משאילו ט"ה שיש לו דמחזיק לו טובה חשיב ממון ומשו"ה מעל לפי ט"ה שבו כל שאינו מחויב ליתן א"ש מה שהקשינו דה"ט דרישא דאם נדבה נותן את טובתה משום דט"ה כזאת שמקריב דורון אעפ"י שאינו חייב חשיב ממון והקדש חייל עליה. איברא דשוב ראיתי דהך מתני' דערכין דמחרים אדם את קדשיו אינה ענין כלל לדין ט"ה ומעיקרא אין כאן קו' לא מרישא ולא מסיפא דמתני' דקתני מחרים אדם את קדשיו לט"ה דאית ליה בהו לאו למימרא שההקדש חל על גופה של עולה ועל גוף הבכור לענין שתאסר לשוחטה מדאורייתא עד שתפדה דהא ודאי אין אדם מקדיש דבר שאין בו ממש למ"ד ט"ה אינו ממון אלא הכונה הוא דגזירת הכתוב הוא דהמחרים קדשיו מתחייב בדמי שיווי ט"ה דחית ליה בהו וכמו שמבואר בהדיא בפ"ז דתמורה (דף לב) אמר עולא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עכוב גזברים ופי' שם התוס' ז"ל דהכונה דאין בה אלא עכוב גזברים שיעכבו אותה לשוחטה עד שישומו אותה ומתחייב דמי שומה לב"ה אבל אין ההקדש חל על גופה לענין שתאסר לשוחטה עד שיפדנה נמצא דעולא גופיה דס"ל בעלמא דע"ה א"מ איהו גופיה פירש לן מתני' דלעולם אין ההקדש חל על גוף העולה כי היכי דלא תקשי ליה מתני' ומאד תמהני ממהרי"ט והרב מעשה חייא שהוקשה להם מתני' למ"ד ט"ה א"מ כאמור והעלימו עיניהם מסוגיא זאת:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה