אור ברסלב

נאות יעקב חלק א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן ג

סימן ב

שאלה מעשה שהיה בראובן שרצה לישא אשה אחרת על אשתו ולפייסה שתתן לו רשות הוסיף לה סך מה גל כתובתה וכתב לה שטר קיים על זה באופן המועיל לפ"ד איך נתחייב בקנין והוסיף לה סך מה על סכום כתובתה ויהי כי ארכו הימים ונפטר ראובן לב"ע חל"ש באה אשתו הראשונה ותבעה מהיתומים סך התוספת הנזכר ולהיות ששטר התוספת הנז' באה בטענה לומר שנאבד ממנה הביאה ב' עדים כשרים והעידו איך בפניהם הודה ראובן הנז' הודאה גמורה באופן המועיל לפ"ד איך אמת ויציב שהוסיף לה סך מה על סך כתובתה ועוד הביאה ב' עדים והעידו איך ראו שטר התוס' הנז' כתוב וחתום ביד האשה הנז' אך לא הכירו החתימות באופן שיתקיים השטר בפניהם לפ"ד והאפוטרופסים של היתומים באים בטענה לומר דהואיל אין שטר התוספת יוצאת מתחת ידה לפנינו אין לה זכות לגבות מהם סך התוס' הנז' דאפשר דראובן בעלה פרע לה או התפיסה צררי שיעור סך הנז' ורגלים לדבר דנקרע השטר בפריעתו ואף שיש עדים שראו השטר בידה אחר פטירת ראובן כיון שלא הכירו החתימות יש לחוש למזויף. על הכל יורנו המורה לצדקה להיכן הדין נותן ויבא שכמ"ה:

תשובה הן לא נכחד ממני מיעוט ערכי עלי ודעתי קצרה מה אני לבא אל האר"ש אפי' באות ה' סמוך לכתב לפני כל יודעי דת ודין ומיחזי כיוהרה ברם לא יכולתי להתאפק לבקשת השואל ואהבה מקלקלת השורה ואבא היום בעזר משדי בקצור נמרץ הנוגע לדבר הלכה:

ואומר דלכאורה נראה דטענת האפוטרופוסים שבאים בטענה לומר דכיון דאין השטר יוצא מתחת ידה אבדה זכותה טענה מעליא היא וכמו שכבר עמד בדין זה הרב המובהק רחימאי דנפשאי נר"ו והאריך כיד ה' הטובה עליו לזכות ליתומים בטענה הנז' ולאהבת הקיצור לא נאריך להעתיק פה כל דברי הרב הנז' זולת הנוגע לענין דינא בלבד:

הנה פתח דברו יאיר נתיב הראנו לדעת בטענת האפוטרופסים טענה אלימתא היא דכיון דאין שטר יוצא מת"י אף שהיתומים והאפוטרופסים אזלי ומודו שלא נפרע שטר זה אחר פטירת בעלה מ"מ כל דריע טענתא דרגלים לדבר דנקרע השער בפריעתו חיישינן דלמא פרע לה בעלה בחייו דאע"ג דקי"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו מ"מ כיון דאיכא ריעותא דאין השטר יוצא מת"י חיישינן לכל מאי דאפשר למיחש שהרי נחלקו הראשונים בגרושה או אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י אי גביא אי לא דאיכא מ"ד דבמקום שכותבין כתובה לא גביא בלא כתובה משום דריע טענתא דילה דרגלים לדבר שנקרעה כתובתה בפריעתה ואיכא מ"ד דגובה מטעם דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאפי' למ"ד התם לענין כתובה דגובה בלא כתובה היינו דוקא בכתובה וכן בתוספת שהוסיף לה בשעת נשואין דקי"ל דדינו ככתובה לכל דבר דאיכא טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד אבל בתוספת דנ"ד דהוסיף לה אחר הנשואין אין דינו ככתובה כלל ואינו אלא כדין מתנה בעלמא בכל פרטיו וכמו שכתב הרב המאסף ז"ל בשי' ס"ו בהגהת הטור אות י"ג יע"ש:

וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מה' מלוה דין י"ג וז"ל מי שהיה לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר וכו' והורו רבותי שאפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע והואיל וכתבו לו את השטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמן שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע את השטר או שרפו עכ"ל. וכן פסקו מרן בח"מ (סי' מא) יע"ש. ומוהרשד"ם בח"מ (סי' שט) נשאל בלאה שנתנה במתנת בריא להתנה כל נכסי עזבונה מעכשיו ולאח"מ וכתבה לו שטר ע"ז ונאבד ממנו והעדים מעידים ע"פ מכל הנז' והיורשים טוענין דכל שאין שטר קיים אפשר שכבר נתנה לו בחייה מתנה כדי שימחול מתנה מה שנדרה לו ועל כן נקרע השטר והעלה דטענת היורשים טענה אלימתא היא דכל שאין השטר יוצא מת"י אבד את זכותו יע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד דכיון דאין השטר יוצאת מת"י טענינן ליתמי שמא נפרע שטר זה וע"כ נקרע זה תוכן דברי קדשו

ואני בעניי חשבתי דרכי דאפשר להפך בזכות האלמנה ואפרש את שיחותי דכבר חדית לן מר ת"י דדין התוס' דאחר הנשואין אין דינו ככתובה וכגון דא מלתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים. אמנם נראה דהיינו דוקא להנך מילי דאמרינן בריש פ' אעפ"י נפקא מינה למוכרת ולמוחלת י"ג דברים הנאמרים בענין דהווי מילי דתליין בדיני כתובה עצמה ולא תליין ברצון ותנאי הבעל ומשו"ה חיבת נשואין עושה התוספת ככתובה ולא אחר הנשואין:

אמנם לענין מאי דקי"ל סוגיין בעלמא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים לא שנא סיקר ולא שנא תוספת כמפורש יוצא בפוסקים ז"ל הלא בספרתם נראה ודאי דתוספת דאחר הנשואין כנ"ד דכל לשון העדים בלשון והוסיף קא מסהדי דלשון הודאת הבעל בפניהם וכן בלשון השטר כך היא כתוב לאמר שהוסיף לה כו"כ על כתובתה בהא פשיטא דדינה ככתובה ולא ניתן לגבות מחיים שהרי הבעל סמיה בידיה להתנות ולקבוע זמן בפרעון ככל אשר יחפוץ מידי דהוה אחוב בעלמה. א"כ אמור מעתה בכותב שהוסיף כו"כ בכתובתה בלשון תוספת על כתובתה משמע שנתחייב בתוספת זה כמו שנתחייב בכתובתה ודין התוספת שיהיה ככתובה כמפורש בתשובת המבי"ט ז"ל (סי' י"ד ח"ב) ובפרט בתשובת מרן הקדוש ז"ל דמ"ז באורך. וגם לאחרונים הרב צבי ז"ל בתשובה (סי' קי) כתב כן בפשיטות דאע"ג דלא כתב כל חיוב לשון הוסיף על כתובתה חיוב עושה ע"ש. א"כ כיון דמשמעות תוספת משמעותא לשויי ככתובה עצמה י"ל דהכי נמי קאמר שיהא דין התוספת כדין הכתובה וכשם שהכתובה אינה נפרעת כ"א במיתה אי בגירושין כן התוספת דהוסיף עלה דדעתיה לשוויי התוספת ככתובה לדיניה ופרטיה בכל מכל כל אלא דלשאר דברים כל שהוא אחר הנשואין לאו בידו להתנות כמו שהוא בידו להתנות לענין הפרעון דבידו לקבוע זמן במה שהוא בה להתחייב שלא תגבה רק או במיתה או בגירושין. וכן העלו שם בתשובת הרב המבי"ט ז"ל ובתשובת מרן הנז' בנדון דידהו דאעפ"י דבשטר התוספת כתוב לאמר שאם ח"ו היום או למחר יגרשנה מרצונו שיתן לה הסך הנז' וכו' מאחר שכתב שהוסיף לה על כתובתה דין התוספת כדין הכתובה וכשם שהכתובה נפרעת במיתה או בגירושין כן התוספת הזה יע"ש:

הנה כי כן זכינו לדין דאפשר לומר דבתוספת דנדון דידן דלאחר הנשואין דאין בו דין כתובה שפיר זכתה האלמנה ונוטלתה אחר מיתת כעלה כיון דסוגיין בעלמא דלא ניתן לגבות מחיים ואין זמן פרעונו אלא לאחר מיתת הבעל וקי"ל חזקה אין אדם פורע בגו זמניה ואפילו מיתמי גובין בלא שבועה אם מת בתוך זמן ההלואה כמפורש בח"מ (סי' מח). ומה שנתבאר מדברי הפוסקים דבמקום שכותבין כתובה ואין שטר כתובה יוצא מת"י דבגרושה נאמן לומר פרעתי וכן אם מת טוענין ליורש כמ"ש ה"ה בה' אישות פי"ו והרא"ש בתשובה כלל ל"ו. וגם הרמב"ם ז"ל פי"ו מה' אישות כתב אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י אין לה כלום ואפי' עיקר כתובה וכו' וכן העלה בתשובה הראד"ב ז"ל (סי' נ"ז) ע"ש. ולא משתמיט חד מרבוותא לחוש להא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים היינו משום דכבר כתבו התוס' בפ' השולח עלה דמתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ז"ל וא"ת והלא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכו' וי"ל דה"מ בעל חוב אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמניה כדאשכחן בפ' הנושא ע"כ. ולפי דבריהם אלו נראה דבנכסי צ"ב שהם חוב לא חיישי' לצררי ונפרעת שלא בשבועה וכ"כ מהרשד"ם ז"ל בא"ה (סי' קצב) וכ"כ הר"ב נתיבות משפט (דף שב) דלפי דבריהם יש ללמוד דין מחודש דנצ"ב אעפ"י שאינן בעין כגון שנאבדו כיון שאינן מתנאי ב"ד גובה בלא שבועה דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו:

אמנם ה"ה בפ"ח מה' אישות הלכה ס' כתב עמ"ש הרב ז"ל והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה. ביאור דברי רבינו כשאותן הנכסים המה בעין וכו' אבל אם נאבדה הנדוניא צריכה היא לישבע ע"ש. נמצא דנדוניא דאינה בעין הויא פלוגתא אי בעי שבועה אי לא ומהריק"ו שורש צ"א כתב דלדעת רש"י ז"ל כל שצירף הנדוניא עם הכתובה שהוא מנה מאתים דינה ככתובה דגם הוא מקרי תנאי ב"ד ומתפיס לה צררי ואפשר דגם הרא"ש ז"ל ס"ל הכי וכמ"ש בתשובה הר"ב פני משה (סי' ח') אשר מטעם זה עשאום הרב הנז' שם פלוגתא לומר המוחזק לומר קי"ל ע"ש:

הנה כי כן אף אנו נאמר דטעמייהו דכל הני רבוותא דס"ל דאלמנה דאין שטר כתובתה יוצא מת"י דאינה גובה היינו משום דנדון דידהו שייך חשש התפסת צררי במנה ר' ותוספת ובנדוניא שאינה בעין דהרמב"ם וה"ה ז"ל אזלי לשיטתייהו דנדוניא שאינה בעין תנאי ב"ד מיקרי וכן הרא"ש ז"ל כבר כתבנו דיש לצדד דהכי ס"ל וטעמיה דתשובת הראד"ב ז"ל נמי היינו משום דכיון דאיכא פלוגתא יכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דנדוניא שאינה בעין צריכה שבועה ומשום הכי סתמו דבריהם וכתבו דאינה גובה כל עיקר כיון דאיכא חשש דאתפסת צררי דלגבי אשה בעלה חזקה דאין אדם פורע ת"ז וכשם דלגבי שבועה בטלה ומשבעינן לה אטו חששת התפסת צררי כמו כן לענין לפטור את היתומים לגמרי כשאין שטר כתובה יוצא מת"י דליכא למימר שטרך בידי מאי בעי בטלה חזקה זו דאין אדם פורע ת"ז:

אטנם בנ"ד התוספת הנז' דהוסיף לה אחר הנשואין דאינו כתנאי כתובה כלל ועיקר הואיל ולא נצרף עם הכתובה בשעת נשואין לא שייך בו כלל חשש התפסת צררי דחזקה אלימתא במקומה עומדת דאין אדם פורע ת"ז וכמ"ש מהריק"ו ז"ל בשורש הנז"ל דכל נדוניא שלא לצרכה עם הכתובה אינה כתנאי ב"ד והדרן לחזקה דאין אדם פורע ת"ז וא"ש ואף דאיכא ריעותא בידן דאין השטר יוצא מת"י דאיכא למיחש שמא נתפרעה. לא חזי האי ריעותא כ"כ דליהוי מרע חזקה אלימתא דאתיא מסברא דאין אדם פורע תוך זמנו. שהרי האי חזקה באשה לגבי בעלה אלימא טובא משא"כ בחוב דעלמא תדע שהרי כתבו התוס' בשלהי פ' השואל עלה דאמרינן מת האב בתוך ל' יום בחזקה שלא נפדה וקשיא להו ז"ל אליבא דאביי דס"ל דעביד אינש דפרע ת"ז אמאי הוי בחזקת שלא נפדה ותי' דמש"ה הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שמא ימות הבן וכו' ע"ש ש"מ מדבריהם שאפי' לאביי דלית ליה האי חזקה דאין אדם פורע ת"ז כל היכא דאיכא למתלי שלא יבא חוב זה לידי גבייה אפילו אחר זמנו לא עביד אינש דפרע גו זמנו. א"כ דון מינה ואוקי באתרין בחוב התוספת הלזה דנ"ד זמנו לאחר מיתת הבעל דאיכא למתלי דלמא תמוה היא ברישא ולא יבא כלל לידי גבוי דודאי מתאמצת היא חזקה זו יותר מחוב דעלמא דהתם ודאי עומד לפרעון משא"כ בנ"ד דהויא חזקה אלימתא ומה שאין שטר יוצא מת"י לא מרע לה לחזקה:

ובבן ממילא כל הישר הולך בלבבי יבין שלשון הרמב"ם ז"ל שהביא הרב המורה ה"י שכתב בפ"ד מה' מלוה שאפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו לפרע הואיל וכתבי לו שטר ואין בידו והלוה טוען פרעתי וכו' לא דמי לנ"ד דהתם שאני כיון דאין החזקה כל כך אלימתא. ריעותא דאין השטר יוצא מת"י מרע לה. וכן בנדון מהרשד"ם שהביא לראיה דטענינן ליתמי כמו כן נמי אין החזקה אלימתא שהרי קי"ל כר"ל דאמר בפרק יש נוחלין דהכותב נכסיו לבניו מהיום ולאח"מ קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואם מת הבן בחיי אביו בן הבן גובה. וא"כ בנדון דהרשד"ם דמיירי באשה שנתנה לחתנה מהיום ולאחר מיתה האי שטר מתנה ודאי לפרעון עומד ודאי דהא אפי' ימות חתנה בחייה יורשיו זוכים מכח אביהם בשטר המתנה והו"ל כחוב דעלמא דודאי עומד לפרעון וכל העומד ודאי לפרעון ריעותא דאין שט"ח יוצא מת"י מרע לחזקה וחיישינן שמא פרעיה בגו זמניה לא כן בנ"ד דשטר חיוב תוס' זה איכא למיתלי דלא יבא לידי גבוי דלמא תמות היא בחייו ולא שייך למימר דפרע בגו זמניה ואף אם נאמר דאם בא לידי גירושין ובאת לגבות תוספת זה דמצי הבעל טעין פרעתי קודם הגירושין כיון דאין השטר יוצא מת"י מ"מ ליתמי לא טענינן להו הואיל ואית לן חזקה אלימתא דלא שייך פרעון במלתא כדנא ואף אם ימצא מלתא דלא שכיח היא ומלתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי:

ושבתי וראיתי שחילוק זה שיש בין שט"ח לכתובה דשאני חוב דודאי עומד לפרעון דיש להביא ראיה מההיא דאמרי' פ"ק דמציעא (דף ז' ע"ב) דפריך תלמודא על הא דתניא נפל ליד הדיין לא יוציא עולמית רי"א הרי הוא בחזקתו והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה וכו' רי"א בעודה תחת בעלה יחזור לאשה וכו' ומשני איפוך וכו' ופריך אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומשני שטר דכתובה כולה ר"י היא ע"כ. ולפי דעת הרמב"ם דשטר דנפל איתרע וחיישי' לפרעון אפי' תוך זמנו דמשם למד הרמב"ם לשטר שאינו יוצא מתחת ידי כלל וכמ"ש ה"ה ז"ל א"כ למאי דמשני תלמודא איפוך וחייש ר"י לפרעון אמאי בעודה תחת בעלה לא חייש אע"ג דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אלא ע"כ צריך לחלק דשאני חוב מכתובה דכתובה אית לה חזקה אלימתא כיון דאינה עומדת לפרעון בודאי משא"כ בחוב דעלמא וכ"כ הריטב"א בחי' שם וז"ל פי' אע"ג דבשטר בעלמא חייש ר"י לפרעון ואפי' בגו זמניה דסתמא קאמר נפל ליד הדיין לא יוציאו עולמית ולא מפליג בין תוך זמנו לאחר זמנו כי היכי דמפליג בכתובה והטעם משום דשטר לפרעון קיימא ואע"ג דלא עביד לפרוע בגו זמניה אפשר דפרע וכיון דנפל חיישי'. אבל בכתובה דאפשר דלא אתיא לידי פרעון לא חיישי' לפרעון כלל וכ"כ בג"י בפ"ק דב"מ בסוגיא הנז' יותר מפורש יע"ש:

הן אמת דאם הדבר כן דכל דליכא למיחש לצררי כמו שטר תוספת דנ"ד ואף שאין שטר יוצא מת"י היא גובה. יקשה אמאי סתמו דבריהם הרמב"ם וה"ה והראד"ב ז"ל לומר שאלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י אינה גובה כל עיקר הא שפיר מצי לגבות נדונייתא שהיא בעין דכ"ע מודו דהויא כחוב דלא שייך התפסת צררי:

ושבתי וראיתי למוהרש"ך ז"ל ח"ג (סי' פ') ובח"ב (סי' רכג) כתב בפשיטות דאלמנה שאין כתובה יוצא מת"י גובה הנדוניא שהיא בעין שהרי אלמנה שמשביעין אותה כשמגבין את כתובתה מ"מ כשהמטלטלין שהכניסה לה כנדונייתא הן קיימין אין משביעין אותה ואם מתה בלא שבועה יורשיה נוטלין אותם וא"כ כשאין כתובה יוצא מת"י אין שמר שהפסיד הנדוניא שהיא עומדת על העין ע"כ. הרי שסובר הרב ז"ל כדכתיבנא דכיון שהנדוניא שהיא בעין ליכא חשש התפסת צררי אף דאין שטר כתובה יוצא מת"י לא מרע לחזקה דאין אד פורע ת"ז דהויא אלימתא טובא דאתיא מכח סברא משא"כ בחוב. ובכן לע"ד סרו מהרב מה שהתלוננו עליו הרב משנה למלך ז"ל פי"ד מה' מלוה. וגם רבינו הר"ב כנה"ג (סי' ק') בהגה"ט אות ל"ג שהשיגהו מדין הנז' שכתב הרמב"ם בה' מלוה ולוה כנז"ל והר"ב כנה"ג ז"ל דקדק עוד מה שדקדקנו דבפ"ז אמאי סתם הרמב"ם ז"ל ומרן בספרו הקצר שהן דברי הרמב"ם ולא פירשו דבנדוניא בעין גובה ועכ"ז כתב בסוף דבריו שאעפ"י שתמה עליו אפשר שהדין דין אמת:

איברא דעדיין אנו צריכין ליישב בתשובת מהרש"ך ובנדון דידן דנהי דלא חיישינן לצררי דכל כה"ג לא עביד אינש דפרע בגו זמניה דנהי דלפרעון לא חיישינן מ"מ ניחוש דלמא מחלה לבעלה דאע"ג דלא עביד אינש דפרע בגו זמניה עביד אינש דמחיל בגו זמניה. אכן נראה דהא נמי ליתא דאי חיישי' להאי א"כ היכי אמרי' דמלוה תוך זמניה גובה מהיורשים בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר וניחוש שמא מחל מלוה ללוה מור"מ ז"ל בח"מ (סי' עח) נרגש בזה וכתב וה"ה שלא יכול לומר מחלתה יע"ש. והינו טעמא כמ"ש מהרימ"ט ז"ל ח"א (סי' סב) דלאו היינו טעמא דלא מחיל בגו זמניה כי אם משום דטענת מחילה גרועה היא דאפילו טעין הלוה במלוה ע"פ מחלת לי לאו כל כמיניה ולא חשיב כאומר פרעתי דשאני פרעון דלפרעון קיימא אבל סתם חוב לאו למחילה קיימא דלא עביד אינש שמחל את שלו. ואף דרבינו הר"ב כגה"ג ח"מ (סי' עא) בהגה"ט אות כ"ב הביא חולקים על זה. מ"מ כבר כתב שם דאע"ג דאם הלוה טעין מהני. ליתמי לא טענינן דטענה רעועה היא ולא שכיח שימחול אדם את שלו ומלתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי. א"כ ה"ה בנ"ד נראה פשוט דלא טענינן ליתמי שמא תחלה התוספת הלז דמלתא דלא שכיח הוא כדבר האמור:

ואין לחלק ולומר דשאני התם דמלוה ללוה זר הוא ולאו בר אחולי הוא לא כן אשה לגבי בעלה דחביב עליה ודעתה קרובה אצלו למחול כדאשכחן דמחלק תלמודא בפ' הנישא (דף קד) לענין אלמנה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתיבתה דאבדה כתובתה. ובע"ח ששהה כ"ה שנים ולא תבע חובו גובה לעולם וה"ט משום דאלמנה בר אחולי היא ובע"ח לאו בר אחולי הוא הא ליתא דהא אמרי' התם ל"ש אלא ק' מאתים אבל תוס' יש לה ורי"א אפי' תוס' אין לה דא"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה אלמא דאי לאו דהתוס' כדין כתובה אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח ששהתה כ"כ זמן ולא תבעה לא אמרי' סתמא מחל דמחילה לא שכיח וכמו כן בנ"ד אף דאיכא אומדנא דמוכח דאין השטר יוצא מת"י לא טענין ליתמי דלמא מחלה הואיל ותוס' דלאחר נשואין מתנה הוי ואין לו דין כתובה. ואין לחלק ולומר דשאני ב"ח דלא מחיל כיון דודאי עומד לפרעון ומהיכי תיתי שימחול את שלו לא כן באשה דניחוש שמא מחלה לבעלה בחייה כיון דכתובה או תוספת לאו לפרעון בודאי קיימי דדלמא תמות היא ברישא ובכה"ג איכא למיחש למחילה ושאני ההיא דאלמנה ששהתה כ"ה שנים שהביאנו למעלה שהרי היא אלמנה וקיימא לפרעון דהא ודאי ליתא דא"כ אמאי לא חיישי' למחילה דסוגיין דמציעא וקאמר ר"י דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה נהי דלפרעון בגו זמניה לא חיישי' מ"מ ניחוש שמא מחלה לבעלה כיון דאית לן ריעותא דנפל הרי בהדיא דאע"ג דאית לן ריעותא דנפל הכתובה בחזקתה ולא תלינן שמחלה אף בהיות שבעודה תחת בעלה לאו לפרעון קיימא בודאי ודון מינה ואוקי באתרין דאף דאית לן ריעותא שאין השטר יוצא מת"י כיון דלא חיישי' לפרעון אף למחילה לא חיישינן. ואע"ג דבשבועת אלמנה תקנו ג"כ לישבע שלא מחלה היינו דוקא לשבועה אבל לא לפטור את היתומים בהכי ואפי' לענין שבועה הא דמשבעי' לה דלא מחלה היינו ע"י גלגול. דעיקר השבועה היא באה לחשש צררי ואגב מגלגלין לכולהו באופן דאם לא תהיה צריכה לישבע בעבור חששת התפסת צררי תו לא משבעי' לה בחששת שמא מחלה וכיוצא וכמו שהאריך בפרט זה מהרמי"ט ז"ל בראשונות (סימן כג). וכן כתב רבינו הר"ב כנה"ג (בסי' נו) בשם כמה מרבוותא ז"ל:

וחשבתי דרכי עוד לומר לרווחא דמלתא דאף אם נאמר דכיון שאין השטר יוצא מת"י אינה נאמנת אפי' בשבועה כדין חוב דעלמא דכתב הרמב"ם כנ"ל ,עכ"ז מקום יש בראש לזכות לאלמנה ואמינא טעמא שהרי איכא בנ"ד ב' עדיות לפנינו בתוספת הלז הא' שהבעל הודה לפניהם שהוסיף לה התוס' הנז' והעדות הב' שראו השטר שכתוב בה התוספת ביד האשה אחר פטירת בעלה. וע"ז טענו האפשרות דעדות ליתמי טענת מזויף הוא והדרן לחששת שמא נפרעה או מחלה התוספת הלז לבעלה והרב המורה ה"י סמך ידו על טענה זו מטעם שכבר עלתה הסכמתו דהתוספת אין לו דיו הכתובה ואף שהרב כנה"ג ז"ל כתב בשם הרדב"ז ז"ל דהמנהג לגבות כתובה בלא קיום אבל התוספת הלז דנ"ד אין לו דין כתובה:

ואחר המחילה לא בדק בזה מחמת שלא ראה תשובת הרדב"ז ז"ל במקומה. והתשובה הזאת היא מוצאת בתשובות הנדפסות מחדש בח"ג (סי' תת"א) דשם בתשובה היה בנותן טעם למנהג משום דסתם נשים אינם יודעות לזייף ולשמא אזלא אצל מי שיודע לזייף לא חיישי' דהיא מסתפא דלמא יגלה סודה ואיהו נמי לא זייף דאין אדם חוטא ולא לו ותו שהדבר ספק שמא תבא לידי גביה ושמא תמות היא בחייו ותו שמא יגרשנה והוא יכיר בזיוף ויאמר לו שיקיימנו וכיון דהוי ספק לא טרחא וקא זייפא ע"ש בתשובה. ולפי הטעמים האלו העיני בשר לו בעיניו יראה דהני טעמי שייכי נמי בתוס' דנ"ד אף דאין דיני ככתובה וטוב עין בעיון מעט לבבו יבין דאפי' בחד טעמא מהנהו טעמי סגי כמו שהארכתי בענין אחר במ"א מדכתב דהכי נהגי בכל הכתובות וכאן אין מקום להאריך. ויפה יש לזכות לאלמנה עפ"י העדות הב' אף שלא היה בו קיום כיון דאינה יודעת לזייף ומרבי לה בלא קיום והואיל וקיום שטרות דרבנן כמ"ש הרדב"ז ז"ל שם ע"ש, ונוסף על זה גם הנה מקום אתי לזכות לאלמנה בתוספת הלז אף אה נאמר דבעי' קיום ואם אין קיום טענינן ליתמי מזויף הוא מ"מ מצינו למיהפך בזכותה מטעם עדות הראשון שהודה בעלה לפניהם שהוסיף לה וכו' ולא שייך למימר כיון דאיכא ריעותא שאין שטר יוצא מת"י דלמא מחלה וכיוצא דאעיקרא דדינא אם באנו למיחש דשטרא מזויף הוא מאן לימא לן שנכתב שטר על תוספת זה מעולם כי היכי דנימא דאיכא ריעותא דלא נפיק שטרא מת"י נימא דעפ"י עדות הראשון דהבעל הודה שהוסיף לה בפני עדים זכתה בהודאתו כדקי"ל סוגיין דעלמא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון שהודה שהוסיף לה בקנין או בא' מדרכי ההקנאות בעדים ורצה שיהיה ע"פ בעדים ולא בשטר. ומה שהאשה הזאת אומרת שיש לה שטר לגבי דידה לא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דלא אמרי' אלא לגבי בעלה שהוא בא להתחייב ומש"ה אמרי' שפיר הודאת בע"ד וכו' אבל לגבי האשה אף שאמרה בפנינו שהדבר היה בשטר שהיה בידה איכא למימר דהיא סברה שבשטר מזוייף שלה שלום יהיה לה ועודנה מחזקת בזיופה ואילו היתה יודעת דנהפוך הוא דטפי הוי עדיף לה למימר שלא היתה שטר לא היתה מזייפת ואפי' שעכשיו אמרינן לה מלתא בטעמא ועכ"ז לא תחזור בה ועודה מחזקת בזיופה אינו ראיה דלא מרע נפשה לשויא נפשה זייפנא:

ובכן נמצא דלפי העדות הראשון אין לנו ראיה שנעשה שטר ע"ז בודאי כי היכי דנימא דהאי ריעותא דאין השטר יוצא מת"י מרע לחזקה דאין אדם פורע בגו זמניה או דנימא טענת מחילה דרעועה היא הב' לא יגהה מזור הואיל ולא הכירו החתימות וטענינן כמדובר לעיל. יתר על כן דאף דנימא דהודאתה שהיה חיוב תוס' הלז בשטר חשיבה הודאה גמורה וכק' עדים דמי. מ"מ כשבאה לפנינו לב"ד יפה ותבעה וטענה שהיה שטר בידה ושללוה בדרך והביאה ראיה ב' עדים שהעידו שהודה הבעל בפניהם וגם שראו השטר בידה אח"מ בעלה וטענה שגנבוהו ממנה מקום יש לדיין להאמינה במגו דאי בעי אמרה דזכתה לה בהודאה בפ"ע לא שטר והיתה זוכה בעדות ההודאה מדין חוב בע"פ כדין חוב דעלמא וכיון דאיכא תרתי חדא דמיגו וחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו האי ריעותא דאין השטר יוצא מת"י לא מרע לחזקה על מגו. וכיוצא לזה כתב הריטב"א פ"ק דמציעא (דף יז ע"ב) על הא דאמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' הביא דבריו הר' בעל אסיפת זקנים ז"ל (דף נח ע"ד) וז"ל ויש שתירצו שלא אמר ר"י הטומן אחר מעשה ב"ד וכו' במקום שכותבין אלא כשאין שם עדים שכתב לה שתוכל היא לומר לא כתב לי שרציתי לסמוך על תנאי ב"ד ומגו דאי בעי אמרה שלא כתב לי אי אמרת כתב לי ואבדתיו ולא נפרעתי נאמנת וכו' ע"כ דון מינה לנדון דידן דכיון שאין כאן עדים שכתב השטר דאותם העדים שראו את השטר בידה אח"מ בעלה כיון שהיא מעצמה הראתה להם את השטר בינה לבינם והטוענים כנגדה אינם יודעים מזה כלום אינם מעלים ולא מורדים ויכולה היא לומר אבדתי את שטרי במיגו דאי בעי אמרה לא כתב לי ואדם אין מכחיש לה שאם היא לא תביאם לעדים מי יביאם ובכן אין שום סתירה לדברי הר"ם ז"ל בה' מלוה הנז"ל דהתם מיירי שיש עדים שנכתב שטר כמו שנראה מתחלת לשונו וליכא התם שום מיגו כנלע"ד לסניף בעלמא ותו לא מידי:

והרב הפוסק הנז' חזר לכתוב ע"ז לסתור את דברי הרב המחבר וזה לשונו בקצור בדבר הנוגע לענין דינא:

ואני בעניותי קודם בואי להשתעשע בדברי קדשו אחת שאלתי דמדברי הפוסקים משמע דבאשה שאין שטר כתובה יוצא מת"י חיישי' להתפסת צררי או לפריעה או למחילה כדמשמע מדברי ה"ה פי"ו מהלכות אישות שכ' וז"ל ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם הוא מודה ודאי חייב לפרעה. וכן יתבאר בפ' זה בדברי רבינו וידוע הוא שלעולם טוענין ליתמי עכ"ל משמע דליורש טענינן דלמא מחלה וכדתרגמה בס' התשב"ץ ח"ד (סי' חי) ובשלמא טענת צררי או פריעה ניחא דכיון דאית לה בתנאי ב"ד ואין שטר כתובה יוצא מת"י תלינן למימר פרע או אתפיסה צררי אבל מחלה מאין הרגלים לומר דכיון דהוא תנאי ב"ד דמחלה היא ואמאי ניחוש למחילה כלל ואף דקי"ל דכיון דאית לה בתנאי ב"ד חיישי' הוא פיתה אותה שתמחול לו מ"מ שנתרצית היא ומחלה מהיכא תיתי לחוש משום תנאי ב"ד ובפרט למ"ש כת"ר לקמן דטענת מחילה ריעא ולא שכיחא א"כ אמאי חיישי' דלמח מחלה:

דמדברי ה"ב פני משה ז"ל ח"א (סי' עב) משמע דלכתובת אשה ליכא למיחש דמחלה שכתב וז'"ל גם עפ"י הנאה זו דאין השטר כתובה בעין נסתפקתי היכי לידיינוה דייני בקרקעות המיוחדים לכתובה דפי אמרי' אף שאין השטר כתובה בעין וחיישי' לפרעון אי נתפרעה מהני קרקעות הוא שנתפרעה וכ' וכי היכי דאמרי' כששטר הכתובה קיים לענין שבועה דלא בעיא וכו' ה"נ אפשר דאמרי' הכי לענין פרעון דלא חיישי' לפרעון ממקום אחר אף שאין השטר כתובה בידה וכו' לכן לא חפשתי יותר אולי נמצא ראיה לנטות ימין ושמאל עכ"ל. משמע מדבריו דס"ל דאם ליכא למיחש גם למחלה חיישי' דאי חיישינן מה בכך דייחד לה קרקעות מ"מ חששא דמחלה במקומה עומדת אלא ודאי דס"ל דבאשה שאין שטר כתובה יוצא מת"י לא חיישי' אלא לפרעון אבל לא למחילה ואף שכתב הוא ז"ל שם וז"ל אך אם אין השטר כתובה קיים ואיכא חששא שנתפרעה בחייה או דאתפסה צררי או דמחלה כיון שרגלים לדבר שלא נמצא השטר כתוב וצא מת"י עכ"ל. צריך לומר דהא דנקט מחלה לאו דוקא אלא משום דבההוא עובדא חיישינן אפרעון וצררי מש"ה חיישי' נמי אמחלה. והדבר קשה לשמוע דהכי הוכחנו מדברי ה"ה פי"ו מה' אישות דאף טענת מחילה טענינן ליורש וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ' י"ט מהלכות אישות וז"ל אין הבנים יורשים כתובת אמם ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מת"י אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה עכ"ל. הרי דאף היכא דליכא למיחש לפרעון חיישי' למחלה וכ"כ ה"ה שם וז"ל והוא סביר שאפי' מזונות תלוי בכך וכשאינה תחת ידם חוששין לכל מה שאפשר לחוש עכ"ל. הרי דלכל החששות אשר אנו יכולין לחוש חיישינן ואף דליכא למיחש לפרעון חיישי' למחילה:

ואף דמדברי הרא"ם בס' מים עמוקים (סי' ז"ך) משמע דפליג אהרמב"ם ז"ל בזה וס"ל דכל היכא דליכא למיחש לפרעון גם למחילה לא חיישינן כבר יצא השמש על הארץ הר"ב מהרימ"ט ז"ל בשניות חה"מ (סי' קכא) ידו פרש שר והלא כה דבריו דהאי טענה דמחלה ריעא וכששטר יוצא מת"י לא חיישינן לה ולגבי שבועת אלמנה חיישינן לה פ"י גלגול אבל היכא דאיכא ריעותא כנגדה דאין שטר כתובה יוצא מת"י חיישינן לה אף דריעא משום דטענתא בלא שטר כתובה ריעא היא ואתי טענה ריעא אחריתי דהיינו מחילה ומבטל לה ע"ש באורך דבזה השוה הדעות סברת הרא"ם וסברת הרמב"ם ואף דס' משאת משה אה"ע סי' כח) מקהא אקהיותא על דברי מהרימ"ט וגמגם נמי על דברי הרא"ם. ולע"ד אין לגמגם כלל לא עת האסף ולא אתינא לפלפולא כי אם מה שנוגע לעיקר הדין:

נמצינו למדין דבכתובת אשה אף במציאות דליכא למיחש לפרעון חיישי' למחילה הנה כי הן כיון דמצינו לגבי טענה מחלה ואף דלא אתי מכח דאית לה בתנאי ב"ד ואפ"ה חיישי' לה ילמד סתום מן המפורש דאף טענת התפסת צררי או פרעון לאו משום דאית לה בתנאי ב"ד הוא דחיישי' לה אלא משום דכיון דאית ריעותא דאין שטר כתובה יוצא תחת ידה כל מאי דמצי' למיחש חיישי' כמ"ש ה"ה ז"ל ודוקא גבי שבועה הוא מ"ש התו' דמשום דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אבל להפסיד לה כתובה היכא דאיכא תחת ידה לא מהני ולא מידי האי טענה דאית לה בתנאי ב"ד:

ובהכי ניחא מאי דאמרי' בפ"ק דמציעא אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ואם ר' יוסי ס"ל באיפוך דבעודה תחתיו יחזור לאשה ובשטר ב"ח דעלמא אפי' תוך זמנו לא יחזיר לא לזה ולא לזה והיינו טעמא דאע"ג דלגבי שבועה חיישי' משום ראית לה בתנאי ב"ד כמ"ש התוס' מ"מ דוקא לחששא בעלמא לקיום שבועה אמרינן הכי אבל להפסידה כתובה אף דנפלה לא הוה חיישינן מהאי טעמא דאית לה בתנאי ב"ד אלא העיקר הוא דכיון דטענתה ריעא חיישינן ואפי' לחששא ריעא ומש"ה אמרו ק' דרבנן אדרבנן וגם ר"י ס"ל דבעודה תחתיו יחזיר לאשה וסברה דאית לה בתנאי ב"ד לא מעלה ולא מוריד הואיל ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואינה עומדת לפרעון לא מינטרא כ"כ שטר כתובתה אבל ש"ח בעלמא לא יחזיר לא לזה ולא לזה דהוא דעומד לפרעון עכ"פ על המלוה למינטר ש"ח. אבל לפי סברת כת"ר דמאי דחיישינן באשה שאין כתובה ת"י היינו משום דאית לה בתנאי ב"ד ק' מ"ש שם בגמ' א"ה ק' דרבנן אדרבנן ומאי קושיא כיון דאיכא צד לומר דאף דאין שטר כתובה יוצא מת"י חיישינן לפרעון הואיל דאית לה בתנאי ב"ד נימא דמש"ה תנו רבנן בכתובת אשה לא יחזיר משום דכיון דאית לה בתנאי ב"ד חיישינן לפרעון ובש"ח דעלמא לא חיישי' כי היכי דלא חיישי' לגבי השבועה כמ"ש התוס' פרק השולח דלגבי אשה איכא למיחש וצריכה שבועה וגבי חוב דעלמא לא חיישי' ולא בעי שבועה ומלבד דלא מתרצינן הכי אליבא דרבנן אדרבא עינינו הרואות דר' יוסי מהפך הסברות דבש"ח דעלמא ס"ל דלא יחזיר ובאשה בעודה תחתיו ס"ל דיחזיר ומאי דעתיה דר"י אי משום הכתובה לא ניתנה לפרעון הא איכא כנגדה סברא אחרת דאית לה בתנאי ב"ד וכי היכא דבש"ח דעלמא אף דאיכא חזקה דאין אדם פורע ש"ת אפ"ה כיון דעומד לפרעון חיישינן הכי נמי בכתובת אשה בעודה תחתיו אף דאיכא חזקה דכתובה אינה נגבית בחיים כיון דאית לה בתנאי ב"ד ליחוש. ואם אמור יאמר דלא ניתן ליאמר האי טעמא דהתוס' דאית לה בתנאי ב"ד אלא היכא דנתארמלה דמסתברא דקודם מיתת בעלה אתפסה צררי וכיוצא לפטור עצמו אבל בעודה תחתיו לא חיישי' כלל מהאי טעמא דאית לה בתנאי ב"ד מש"ה ס"ל לר' יוסי דבעודה תחתיו יחזיר לאשה הנה מלבד דפי' זה א"א לומר על התוס' וכמו שאבאר גם מדברי הרמב"ם ז"ל איכא תברא שכתב בפי"ת מה' אבידה וז"ל מצא כתובה אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובתה או נמחלה וכו' וכתב ה"ה דדין כתובה כדין שט"ח ופשוט הוא עכ"ל. ובאותו פרק כתב הרמב"ם ז"ל בשטרי חוב אם הלוה אינו מודה לא יחזיר ומדלא חילק גבי אשה משמע להדיא דאף בעודה תחתיו לא יחזיר וכדתרגמה הרב ש"ך ז"ל ח"מ (סי' סה ס"ק לב). הרי להדיא דאף בעודה תחתיו חיישי' וכיון דטעמא דאית לה שתנאי ב"ד לא ניתן ליאמר אלא דוקא בנתאלמנה א"כ מוכרח דמאי דחשו רבנן כשאין שטר כתובה ת"י דלמא אתפסה צררי או נפרעה או מחלה לאו משום דאית לה בתנאי ב"ד אתו עלה אלא משום דטענתא ריעא ואתי טענה ריעא אחריתי ומבטל לה כמ"ש מהרימ"ט ז"ל וכ"ש דאעיקרא קרא על דברי התוס' א"א לחלק כן דא"כ היינו תי' ריצב"א דמייתו הראשונים דבשעת מיתה דוקא מתפיס צררי וא"ר הדרא קושיא לדוכתא דמאי דעתיה דר' יוסי ואמאי לא תירצו בגמ' הכי לרבנן אלא מוכרח דלא תליא דא בדא ודוקא גבי שבועה שייך האי טעמא אבל לא היכא דאין שטר כתובה יוצא ת"י:

וממוצא דבר אנו למדין ג"כ דהאי חילוקא דבעי למימר מר דשאני ש"ת דעלמא דהואיל ועומד לפרעון עכ"פ מש"ה חייש לפרעון אבל היכא דאין עומד לפרעון עכ"פ לא חיישי' לפרעון גו זמניה ואף דאין שטר ת"י. מכאן הסתר מן התורה לפי דעת ה"ה דס"ל דדין הכתובה כדין שט"ח דעלמא והכי הוא ג"כ גבי חששת מחילה דבש"ח דעלמא חיישי' למחילה ג"כ כדכתב מהרשד"ם ז"ל כדכתבנו לשונו בקונטרס הראשון וגם לכתובה חיישי' למחילה כדכתיבנא' א"כ הישוו שט"ח דעלמא לכתובה אף היכא דלא שייך האי טעמא דאיתא בתנאי ב"ד באופן דהיסוד אשר עליו בנה בנינו ועלה חומה להוציא מן הכלל נדון דידן ואין זיווגו לא לכתובת אשה ולא לש"ח דעלמא לפי הדברים הניתנין למעלה השתות יהרסון:

מעתה אשימה עיני על דברי כת"ר נר"ו וז"ל ומה שמתבאר מדברי הפוס' וכו' כשם דלגבי שבועה בטלה ומשבעינן לה אטו חשש התפסת צררי כמו כן לפטור את היתומים לגמרי כסאין שטר כתובה יוצא מת"י וליכא למימר שטרך בידי מא' בעי בטלה חזקה דאין אדם פורע ת"ז עכ"ל. כבר כתבתי דהא ליתא ומעולם בשאין שטר כתוב יוצא מת"י לא חיישי רבנן משים דאית לה בתנאי ב"ד וכדכתיב ולא נהוי ממהדורי מילי. ומ"ש עוד אמנם בנ"ד התוס' וכו' ואף דאיכא ריעותא בידן דאין השטר יוצא מת"י וכו' משא"כ בחוב דעלמא עכ"ל ליתא ואני אומר אפי' את"ל דבאשה שאין שטר כתובה יוצא מת"י חיישי לה לצררי וכו' שייך משום דאית לה בתנאי ב"ד אפ"ה מנ"ל דדוקא משום האי טעמא הוא דחשו והיכי מפקינן מן היתומים בסברא בעלמא ודלמא לאו משום האי טעמא הוא דחיישי' אלא משום דטענתא ריעא וכו' וכ"ש לפום קושטא דמלתא לא שייך האי טעמא דמשום דאית לה בתנאי כתובה הוא דחיישינן בשאין כתובה יוצא מת"י דהא במחלה לא שייך האי טעמא כלל ואפ"ה חיישינן וכדכתיבנא:

עוד כתוב בדברי קדשו וז"ל תדע שהרי כתב התוס' בשלהי פ' השואל וכו' א"כ דון מינה ואוקי באתרין ומה שאין השטר יוצא מת"י מרע לחזקה עכ"ל, הנה מר ניהו מגדיל תורה ויאדיר והעיקר חסר ראיה לומר דאף דאין שטר יוצא מת"י לא מרע לחזקה מנ"ל הא נהי דמהתוס' אנו למדין דאיכא חילוק בין חוב דאתי לידי גביה לחוב דלא אתי לידי גביה מ"מ היכא דאיכא ריעותא שאין שטר יוצא מת"י וטענתא ריעא מנ"ל לומר דלא מרע לחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו:

עוד כתב וז"ל ובכן ממילא כל הישר הולך וכו' עד מלתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי. ואני אומר מי שם פה לאדם לומר דנ"ד לחלק יצאת דלא דמי לכתובת אשה ולא לב"ח דעלמא ולהוציא מן היתומים בלא ראיה מכרעת ומוכרחת רק בסברא בעלמא ולפי מה שכתבתי דליתא דכיון דטענת ריעא דאין שטר בידה כל מאי דאפשר למיחש חיישינן. עוד כתב וז"ל ושבתי וראיתי דחי' זה שחי' יש חי' וכו' עד וכן כתב הנ"י בפ"ק דמציעא בסוגיין יותר מפורש יע"ש עכ"ל. כבר נתבאר דהרמב"ם ז"ל לא פסק כר"י וכמ"ש הר"ב ש"ך ז"ל כמש"ל ולפי דברי הרמב"ם ליכא חילוק בין שס"ח דעלמא לכתובת אשה:

עוד כתב וז"ל הן אמת דאם הדבר כן וכו' עד ועם כ"ז כתב בסוף דבריו שאעפ"י שתמה עליו אפשר דהדין דין אמת עכ"ל. ליתא דטעם מהרש"ך לאו משום מה שכתב מר ה"י דכיון דנדוניא אינה בתנאי ב"ד מש"ה ס"ל דאפי' שטר ת"י גובה אלא טעמא דמהרש"ך הוא דבנכסיה אלים טפי לומר שלא נפרעה כיון שבידה ליטלם בע"כ אעפ"י שקבלם עליו כזוזי משום שבח בית אביה הו"ל כאלו יחדם לה ומש"ה אף שאין כתובתה בידה נוטלה אותם והטעם כדכתיבנא משום דהו"ל כאלו יחדה אותם תחת כתובתה וכמ"ש ה"ה פי"ח מה' אישות על מ"ש הרמב"ם ז"ל והנכסים עצמם שהן נדונייתא נוטלת אותם בלא שבועה כתב וז"ל ביאור דברי רבינו הוא שאותם נכסים שהכניסה לו הם בעין קיימין וכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימין שגובה אותם בלא שבועה וכו' ע"כ ובפי"ז כתב הרמב"ם ז"ל ייחד לה קרקע בכתובתה וכו' גובה כתובתה ממנה בלא שבועה ע"כ. הרי דאפי' על עיקר כתובה דאית לה בתנאי ב"ד איתא להאי דינא דייחד לה ולפי דעת מהרש"ך אף בהאי דינא דייחד לה אם אין שטר כתובה ת"י גובה את הכל וכמו שנסתפק בזה הר"ב פני משה ו"ל כמש"ל. באופן שלאו מטעם דנדוניא אינה בתנאי כתובה הוא מ"ש מהרש"ך דאפי' שאין כתובה בידה גובה נדוניא אלא משום דכיון דיחד לה הו"ל כאלו נפרעה כתובתה מאותם הדברים המיוחדים לה והרבנים הקשו עליו דבאין שטר כתובה יוצא מת"י ריעא טענתא ואפי' בדברים המיוחדים אינה נוטלת כי היכי דאמרינן בשטר חוב בעלמא כמ"ש הרב משנה למלך ז"ל:

ובר מן דין קשה עליו דאכתי איכא למיחש למחלה כמו שהקשינו להר"ב פני משה ז"ל כמש"ל ומ"מ מדברי הר"ב משנה למלך אנו למדים דליכא חילוק מש"ח דעלמא לכתובת אשה אפי' בנדוניא דליתא בתנאי ב"ד)

עוד כתב ח"ל איברא דעדיין צריכין ליישב וכו' הא ודאי ליתא דא"כ אמאי לא חיישינן למחילה בסוגיין דמציעא ומ' בשם כמה מרבוותא עכ"ל. ולפי הדברים האמורים לעיל אף המחילה לא שכיח מ"מ היכא דאין שטר כתובה יוצא מת"י חיישינן לה ומדברי ר' יוסי ליכא ראיה דר"י אף לטענה דפרעון דלא ריעא לא חייש כ"ש לחששת מחילה אבל לס' הרמב"ם דאפי' בעודה תחתיו חייש לפרעון ה"ה דחיישי' למחילה:

עוד כתב וז"ל וחשבתי דרכי עוד לומר וכו' והואיל וקיום שטרות דרבנן כמ"ש הרדב"ז שם ע"ש עכ"ל מר קרי חדא והרי חדא הטעם משום חינא שכתב הרב שם ולא שייך בנ"ד ואפשר דלא נהגו להקל בכתובה אלא בהוסדם יחד כל הני טעמי ומ"ש כת"ר דאפילו חד טעמא מהני טעמי סגי בהא לא מודינא דלפי דברי כת"ר כל שטר היוצא מתחת יד אשה לא בעי קיום וא"כ דין קיום שטרות לא נאמר אלא לגבי אנשים וחלילה לומר כן ואף זו אמינא עינינו הרזאות בזמן הזה דנהיגי לקיים אף שטר כתובה וכן העיד הרב אליהו מוצרי הי"ו אשר יצק מים ע"י הרב משה חאיון ז"ל בעה"ק צפת ת"ו עיניו ראו לרבו דלא עביד עובדא להשביע אלמנה ולגבות גוביינה אם לא שנקיים קודם שטר כתובה ומ"מ כל זה אין אנו צריכין לנ"ד ואף דנהיגי הכי לגבות בלי קיום היינו היכא דשטר כתובה יוצא מת"י וליכא ריעותא מש"ה לא חיישינן לזיוף אבל היכא דאין שטר כתובה ת"י ידים מוכיחות דמחלה והשטר הראשון נקרע ואותו השטר שראו העדים מזויף הוא מש"ה נאבד וכל מאי דאפשר למיחש חיישי' עכ"ל:

והרב המחבר זלל"ה חור וכתב על דבריו וז"ל:

עיני ראו אור יקרות דברי רחימא דנפשאי רב אחאי הרב המובהק כמוהר"ר נר"ו. עיר וקדיש אשר לו אלהים קרובים. וכמו השחר עלה ויא"ר לנו או"ר בעד או"ר והדה בכתובים והנה מפיו יצא על הקונטרס אשר כתבתי להפך בזכות האלמנה בתוספת שהוסיף לה בעלה ככתוב שם מקולות מים רבים. ואשר להיות כי נטו אשורי מיני דרך אשר דרך בו כת"ר ה"י ולדידיה לא זכתה בה כלום. וחזר כת"ר ה"י לחזק דבריו ונתמלא הבית אורה כאור הירח וכוכבים. ואיידי דחביבא עלי' דידי מילי דמר ה"י דנהירין ליה שמעתתיה אשימה עיני אל כל המקום אשר ממנו חצב דלא כוותי ואתעלסה באהבים דרך שקלא וטריא לא להלכה למעשה וקודם בואי להשתעשע בדברי כת"ר ה"י ראיתי ונתון אל לבי לבא באר היטב עיקר ראיותיי וסמוכות שלי על המונח שהנחתי בקונטרסי כי באמת אמרו אני אמרתי בחפזי וכו' להיות כי אז היה רץ נח"ץ עלי דרך ולא עצרתי כח להשיב ולהרחיב דברותי רק בדרך קצרה מה שעלתה ממצודתי בדין יום או ימים. וזה החלי בס"ד:

כי הנה בקונטרסי הנחתי הנ"חה סו"ברת דטעמייהו דהנהו רבוותא דסברי דאלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מת"י דאינה גובה משום דנדון דידהו שייך לומר חשש התפסת צררי לענין צורך שבועה דכתובת אשה אית לה בתנאי ב"ד ולגבי תנאי ב"ד דאלים בטלה חזקה דאין אדם פורע גו זמניה וכמו כן לענין הפסד כתובתה אבל במקום דלא שייך התפסת צררי לענין שבועה כ"כ נמי כשאין שטר יוצא מת"י לא מרע לחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וסמוכין דאורייתא מסוגיין דפ"ק דמציעא גבי מצא כתובה וכו' דלר' יוסי דחייש לפרעון בנתארמלה או נתגרשה ואילו בעודה תחת בעלה לא חייש כלל ומלתא כבר אמורה כי דברי באו בקצור והן עתה עם לבבי אשיחה ואקדש את שיחותי לפני מכת"ר דברי הראשונים שם בסוגיין הנז' לפסקא דדינא אשר מהם תצא תורה ומשפט לאשורו:

הנה הרב הנמק"י ז"ל בפ"ק דמציעא כתב וז"ל כתב ר"ח ז"ל דמסקנא דשמעתא דרבינא דמפרשינן לה למתני' דר"י חייש לפרעון ורבנן לא חיישי וכר"י קי"ל אע"ג דיחידאה הוא וכו' ומיהו אע"ג דר"י חייש לפרעון בעודה תחת בעלה לא חייש וטעמא דמלתא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומש"ה לא אתרע בנפילה וכו' והא דהנפרעת שלא בפניו והנפרעת מהיתומים לא תפרע אלא בשבועה משום חשש התפסת צררי התם הוי טעמא משום דסמוך למיתה או מי שהלך למדה"י עבידי אינשי דמתפסי צררי וכו' אבל בלאו הכי בעודה תחת בעלה ליכא מאן דחייש להתפסת צררי וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה שנשאלה לפניו וכו' ומ"מ אע"ג דקי"ל כר"י בחשש פרעון כדאמרן מ"מ בעינן דין חזרה דלא חיישי' לב' כתובות לא קי"ל כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה וחיישי לב' כתובות עכת"ד:

הנה מפורש יוצא מדברי ר"ח ז"ל דס"ל לענין הלכה במונח אשר הנחתי דבהיות שהוא סובר שט"ח דעלמא כס' הרמב"ם דחיישינן לפרעון בתוך זמנו כיון דאתרע בנפילה עכ"ז בשטר כתובה דאלימא גבה חזקה דאין אדם פורע ת"ז הואיל ואינו עומדת ודאי לפרעון כל דלא שייך למיחש מהתפסת צררי לענין שבועה אף במקום דאתרע בנפילה לא חיישי' לפרעון ולצררי ודברי ר"ח ז"ל מייתי להו הרמב"ן הובאו דבריו בס' הבהיר אסיפת זקנים דל"ה ע"ד יעו"ש דנראה ודאי דמייתי דברי ר"ח ולא חלק עליהן דהסכימה דעתו עמו לענין הלכה והמשך דבריו לענין הלכה ואין מורין כן:

ואף דהרמב"ן ז"ל הביא בתוך דבריו חילוק אחר ליישב ליבא דר"י הא דתנן הנפרעת מן היתומים וכו' דמוכח מדבריו דלא אתמר חשש צררי כי אם לשבועה אך לא להפסידה כתובתה המעיין יראה שם שאחר שהביא תשובת הרי"ף סמך ידו בתי' ראשון ומה גם יגיד עליו רעו הנמק"י ז"ל עשה עיקר מתי' הא' ותי' הב' לא זכר, ובר מן דין עכצ"ל הרי דאם איתא דפי' הב' עיקר א"כ הדין יוצא דס"ל להרמב"ן דנתגרשה או נתארמלה דקאמר ר"י דחיישינן לפרעון היינו לומר דחיישינן שנפרעה מהיתומים ולפרעון מחיים אפי' סמוך למיתה לא חיישי' כי אם לענין שבועה והכי נמי יהיה הדין באלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י כל דידעינן בבירור שלא נפרעה מהיתומים לא הפסידה כתובתה זהו תימה שהרי הרמב"ן גופיה הוא מהכת הפוברים דאף דקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו במקום שאין כותבין אבל. במקום שכותבין לא וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל במלחמות בסוגיין דהטוען אחר מעשה ב"ד בפ"ק דב"מ אשר הביא תשובת הרי"ף ותשובת רב שרירא ז"ל דאשה שאבדה כתובתה ונתארמלה דאינה גובה כתובה שמא מחלה כתובתה או אתפסה צררי והביא ראיה מסוגיין יעו"ש ומסתמא דמדנקט טעמא

שמא מחלה או אתפיסה צררי דמיירי אף במקום דידעינן א נתפרעה מהיתומים והנה כי כן עכצ"ל דתי' הא' עיקר לענין הלכה דהיינו טעמא דעודה תחת בעלה דלא חיישי' משום דגם לענין שבועה לא חיישינן לצררי מחיים אבל בנתארמלה חיישינן לצררי אף אם ידעינן שלא נפרעה מהיתומים משום דסמוך למיתה עביד אינש דמתפיס צררי:

איברא דחזי הוית להרשב"א ז"ל הובאו דבריו בס' א"ז בדף הנז' סמוך ונראה לדברי הרמב"ן הנז' שהביא דברי ר"ח הנז' וחלק עליהם וכתב וז"ל ולי נראה דלא איצטרכינן להכי אליבא דר"י דר"י תנא הוא ופליג וסבר דלת חיישי' לצררי כלל ובין נפרעת שלא בפניו ובין הנפרעת מהיתומים נפרעת שלא בשבועה ותדע דהא ע"כ לאוקימתא דרב פפא לית ליה לר"י דהא לא חייש לפרעון ולצררי אפי' נתארמלה או נתגרשה וכיון שכן אין אנו צריכין לדחוק ולתרץ לר"י וכו'. ומיהו לענין הלכתא לא קי"ל כר"י אלא כרבנן דלא חיישינן לצררי ולב' כתובות עכ"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' וז"ל דצ"ל ומיהו הלכתא כרבנן דחיישי לצררי גבי נפילה ולב' כתובות דרבים נינהו וכו' ודוקא גבי נפילה הוא דחיישי' לצררי ואפי' לא הפסידה כתובתה אבל גבי גרושה הבא ליפרע מן הבעל לא חיישינן לצררי ואפילו להשביעה וכמ"ש הרי"ף בתשובה עכ"ל:

ולכאורה נראה מדבריהם דס"ל דאף במונח שדינו של הרי"ף ז"ל מוסכם בעיניהם עכ"ז כתבו לענין הלכה דקיי"ל כרבנן דחיישי' לצררי משום דרבינא דמשני דטעמייהו דרבנן משום ב' כתובות הוא ה"ה נמי דסבר כר"פ דה"ט משום חשש צררי וחדא מינייהו נקט ולא פליגי ולכ"ע חיישינן לצררי וה"ט משום דכיון דנפלה איתרע וחיישינן אף דלענין שבועה ל"ח וזה סותר לדרך הקדום אשר אנו הולכים בו

שוב ראיתי דזה אינו שהרי הרשב"א הביא דבריו בס' הנז' והריטב"א בחי' גבי שינויא דר"פ דלעולם לא תיפוך כתבו וז"ל הצ"ל ועוד דלא אשכחן דחיישינן לצררי אלא בחוב שהגיע זמנו אבל תוך זמן לא חיישי' לצררי וכו'. אלא נראה דה"ק אימור צררי אתפסה בשעה שנאבדה כתובתה משום דאסור להשהות את אשתו בלא כתובה ובהתפסת צררי שריא ליה להשהות וכו' עכ"ל. הנה מפורש יוצא מדבריהם ז"ל דלעולם לא חיישינן להתפסת צררי לבטחון כתובתה קודם נפילה בעודה תחתיו אלא דחיישינן דלמא התפסה צררי אחר נפילת הכתובה להשהות עמה בלא כתובה והו"ל כחשש ב' כתובות:

אמור מעתה דע"כ לומר דמאי דכתבו לענין הלכה דקי"ל כרבנן דחיישי לצררי כונתם סובב הולך למה שהקדימו לנו דשייך למיחש שהתפיסה צררי אחר נפילת הכתובה להשהות עמה בלא כתובה אבל לצררי דקודם נפילה לא חיישינן לכ"ע אף דנפלה ואיתרע וזה כדעת ר"ח והרמב"ן ז"ל אלא דאינהו ס"ל דאיכא למיחש לצררי למשרי להשהותה האמנם כל אפייא שוין ר"ח והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל לומר בנפלה ואיתרע חזקה ל"ח לפרעון בעודה תחתיו ול לצררי דקודם נפילה דחזקה דאין אדם פורע אלימא גבי כתובה:

איברא דנראה דמדברי הריטב"א שפיר י"ל כמ"ש דמ"ש דקי"ל כרבנן דחיישינן לצררי היינו אחר הנפילה כמ"ש. אמנם בדברי הרשב"א דוחק לומר הכי דריהטא דלישנא משמע דלדידיה לא ניחא ליה בהני תירוצי דר"ת דמחלק בין סמוך למיתה למחיים או בין שבועה להפסד כתובה לגמרי כדכתיבנא ולי נראה דלא איצטריך להכי וכו' ומשה"נ כתב ומיהו קי"ל כרבנן דחיישי' לצררי דמשמע דה"ט דמאחר דר"י מאי דלא חייש לצררי בעודה תחתיו היינו משום דפליג אמתני' דהנפרעת מהיתומים וכו' לא קי"ל כוותיה אלא כמתני' דחיישי' לצררי ואפי' בעודה תחת בעלה חיישי' דלמא אתפסה צררי ואף קודם נפילה:

אך זה תימא דזה סותר לדברי הרשב"א הנז' בתירוצא דר"פ דשם דחה בב' ידים פירש"י שפי' שמא התפיסה צררי בשעה שנשאה והעלה דלעולם ליכא למיחש אצררי דקודם נפילה וצ"ע. האמנם לדידן לא נפקא מידי דאף אם נאמר דכונת הרשב"א ז"ל הוא לומר דבעודה תחתיו נמי חיישינן לצררי אף מקודם נפילה אין שום סתירה לנ"ד דהרי אם כוונת הרשב"א הכי. ע"כ נראה דאיהו סבור דחיישינן לצררי אף מחיים דבעל לענין שבועה וכמו שהוא ס' התוספות פ' השולח שכתבו טעמא דחשש צררי משום תנאי ב"ד דלדידהו אפי' מחיים חיישינן וכמו שיבא לפנינו בס"ד ומשו"ה חיישינן לצררי לדידיה להפסידה כתובתה בנפל שטר כתובתה אבל במקום דליכא למיחש לצררי לענין שבועה ה"ה אפילו אתרע בנפילה לא חיישינן כיון דחזקה דאין אדם פורע אלימא גבי כתובה:

והנה הרמב"ם בפי"ח מה' אבידה כתב וז"ל מצא כתובה אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובתה זו או נמחלה ואח"כ מכר הבעל מנכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות עכ"ל. ולכאורה נראה דמדקא פסיק ותני סתם ולא חלק בין עודה תחתיו לנתארמלה או נתגרשה דס"ל דאפי' בעודה תחתיו חיישינן ואפשר דס"ל כס' הרשב"א והריטב"א דס"ל דקיי"ל כרבנן דחיישינן לצררי לר"פ וה"ט משום דאסור להשהות בלא כתובה וחיישינן דהתפיסה צררי לאחר הנפילה או דס"ל כהצד הב' שצידדנו לומר דס"ל להרשב"א דאף בעודה תחתיו חיישי' לצררי דקודם נפילה משום דלדידיה חיישינן לצררי אף מחיים דבעל לענין שבועה ולפיכך סתם דבריו דאפילו בעודה תחתיו חיישינן שמא נתפרעה ע"י שהתפיס לה צררי כשנאבדה כתובתה או קודם שנפלה דעביד אינש דמתפיס צררי אף בעודנו בריא כיון דאית לה בתנאי ב"ד אבל לכ"ע אף לדעת הרמב"ם ז"ל כל דלא שייך למיחש אצררי מחד מהני תרי טעמי לא חיישינן לפרעון ואף שמדברי הרמב"ם אין הכרח לומר דס"ל הכי דאפשר לומר דשמא נפרעה שכ' היה טעמו משום דס"ל דכיון דנפלה איתרע וחיישינן לכל מאי דאפשר למיחש ואפילו לפרעון בחיי בעלה מ"מ כלל גדול אמרו דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכל מאי דאפשר למיהדר להשוות דעת הפוסקים ש"ד ועינינו הרואות לרבוותא הנז"ל דסברי דאפי' בנפילה לא חיישינן לפרעון בעודה תחתיו גבי כתובה אף דבעלמא סברי בשט"ח דחיישינן בנפילה אף לפרעון גו זמניה והנה כי כן עכ"ל לומר ושמא נפרעה

דקאמר היינו פ"י התפסת צררי דקודם נפילה א לאחר נפילה כמ"ש:

וחזי הוית להפמ"ג סוף עשין ע"ד הובאו דבריו בהגהות מיימונית שכתב וז"ל ובענין זה פסק הרמב"ם ז"ל ולקח שיטתו כר"י ולא כרבנן למאי דקאמר רבינא דהוא בתראה לעולם איפוך וכן פסק כר"י בההיא דתניא מצא שטר כתבה בשוק אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר שמא נפרעה וכו' בד"א בנתארמלה או נתגרשה אבל עודה תחת בעלה בין ר"י בין רבנן ס"ל דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה עכ"ל. נראה מדבריו בהדיא דס"ל דהרמב"ם ז"ל אזיל לשיטת ר"ח ז"ל ובעודה תחתיו לא חיישי' כלל כי אם חשש ב' כתובות ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסקיה למלתיה ולא חלק בין עודה תחתיו לנתגרשה דמשמע דבכל גוונא חיישינן לפרעון ולקנוניא י"ל דס"ל להסמ"ג דמסתמא דברי הרמב"ם מוציאות מתוכן דבנתגרשה מיירי שהרי לכ"ע בין לרבינא בין לר"פ לא חיישינן אפי' לרבנן כי אם לב' כתובות או שמא התפיסה צררי אחר הנפילה או קודם נפילה למשכון בעלמא אבל לפרעון גמור לא חיישינן דסתם התפסת צררי הוי למשכון וכמו שפי' רש"י ז"ל בסוגיין ועוד דע"כ ליכא למיחש לפרעון גמור כיון דלא ניתנה לגבות מחיים. וגדולה חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי דאינו פורע לשם פרעון גמור דאסור להשהות עמה בלא כתובה שהרי קי"ל דאין עושים כתובה מטלטלים אלא א"כ קבל הבעל אחריות עליו וכמו שפסק מרן בא"ה (סי' סה) יע"ש הרי דאפי' ליחד לה מטלטלין בדרך משכון לא מצי כי אם שיקבל הבעל אחריותם עליו וכ"ש פרעון גמור וא"כ ע"כ מ"ש התלמודא לר"פ דלרבנן חיישינן לצררי היינו חשש צררי בדוקא דחיישינן שמא התפיס לה צררי למשכון ולבטחון כתובתה קודם נפילה ואחריותם עליו או לאחר נפילה ולפי שעה התפיס לה משכון אף בלא אחריות דלפי שעה שפיר דמי וכמו שנראה מדברי מרן ז"ל שם:

והנה כי כן לרבנן דחיישי לצררי וסברי דלא יחזיר לאו היינו טעמא דבהיות דחיישינן לצררי חשיב כפרעון גמור ונמחל שיעבוד הכתובה בפרעון שהרי אפי' נחזיק לודאי דהתפיסה צררי קודם נפילה כיון שאינו אלא למשכון בעלמא עדיין שעבוד הכתובה קיימת להיות שאר נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה או אפי' נחזיק שהתפיסה אחר הנפילה למשרי להיות עמה לפי שעה אף שלא אחריות מ"מ כל שנמצאת הכתובה חזרה הכתובה לחזקתה ועדיין שעבודה קיימת שהרי היא לא מחלה שעבודה במה שהתפיס לה כי אם משום דסברה שנאבדה לגמרי ולפי שעה נתרצתה אף בלא אחריות להיות שאח"כ תיכף ומיד יחזור לכתוב לה כתובה ויחזור שעבודה קמא כבראשונה אלא טעמייהו דרבנן דלא יחזיר משים דכיון דהבעל טוען שנתן לה משכון והאשה כופרת בהם לא יחזיר עד שתודה היא שקבלה משכון דאם יחזיר לה תו לא יהיה נאמן הבעל לטעון משכון נתתי לה כל שהשטר בידה:

אמור מעתה דא"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל שמא נתפרעה וכו' ע"כ בנתארמלה או נתגרשה מיירי דסתמה כפירושו כיון דלשון נפרעה מורה פרעון גמור ולפרעון גמור ליכא למיחש בעודה תחתיו אם לא בנתגרשה ואפילו נדחוק הלשון ונאמר דלשון נתפרעה לאו דוקא ולגבי עודה תחת בעלה דנקט לשון נתפרעה איידי דנתגרשה דמיירי נמי בה עכ"ז ע"כ צ"ל דבנתגרשה דוקא מיירי דבעודה תחת בעלה כיון דליכא למיחש כי אם למשכון בעלמא ולעולם ליכא למיחש בדבר המבטל שטר הכתובה ושעבוד כמ"ש א"כ כיון שהבעל מודה שלא נתן לה משכון אמאי ניחוש לקנוניא לשמא התפיס לה משכון ומודה שלא נתן כדי שתטרוף מהלקוחות ליהמניה לבעל במיגו דאי בעי מחיל גבה המשכון שנתן לה ובכן נמצא שטר הכתובה בחזקתיה דבכי האי גוונא הקשו הראשונים ז"ל גבי ההיא דאמרי' פ"ב דכתובות די"ט האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן וכו' והקשו וניהמניה במגו דאי בעי מצי מחיל והרבה תי' נאמרו בזה וה"ה פ"ב מה' מלוה דין ו' כתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרמב"ן דס"ל דהיינו טעמא דאינו נאמן במיגו דחשיב מגו במקום חזקה דחזקה כל הנמצא תחת ידו של אדם שלו הוא יע"ש:

אמור מעתה דבמקום דלא שייך למימר הכי האי מגו דאי בעי מחיל מגו אלים הוא וא"כ הכא אמאי לא מהימנינן ליה לבעל מגו דאי בעי מחיל לה כיון דלית לן שום חזקה לומר דאתפסה צררי כי אם חששה בעלמא הוא ואף שאם באנו לחוש שמא התפיסה צררי אחר הנפילה להשהות עמה הא אינה חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואית לן למימר ודאי התפיסה וחשיב מגו במקום חזקה מ"מ הא לא חשיב חזקה דמאן לימא לן דהתפיסה צררי ולא נאמר שכתב לה מיד כתיבה אחרת להשהות עמה:

ועוד יש ליתן טעם כעיקר לדברי הסמ"ג דודאי ידים מוכיחות יש בדברי הרמב"ם דבנתגרשה מיירי שהרי יש לדקדק בדבריו שכתב ואח"כ מכר הבעל מנכסיו וכו' דמשמע דמאי דאיכא למיחש לקנוניא הוא אם מכר הבעל מנכסיו אחר הפרעון והמחילה אבל מה שמכר הבעל קודם הפרעון ליכא למיחש. ולכאורה אינו מובן דהא עיקר החששא הוא שמא נפרעה ותבא לטרוף לקוחות שלכ"ד ואם יהיה קודם פרעון או אחר פרעון מאי איכפת לן והרי גבי שט"ח כתב בראש הפרק שמא פרעו וקנוניא הם עושים כדי לטרוף לקוחות שלכ"ד וכו' ולא כתב כמ"ש גבי כתובה דעיקר ההקפדה הוא שמא מכר אחר הפרעון ואם מיירי הרמב"ם בנתגרשה דוקא אבל בעודה תחתיו לא חיישינן כלל י"ל דמש"ה הוצרך לומד הכי גבי כתובה דהא ק"ל דכתובה לא חיישינן לקנוניא והמגרש את אשתו ובאה לטרוף מהלקוחות אינו צריך שידירנה הנאה דלא חיישינן לקנוניא דאינהו דאפסידו אנפשייהו וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ז מה"א דין ו' יע"ש והמבי"ט ח"ב (סי' ח) כתב גבי כתובה דלית בה קיום דאם הבעל מודה שלא נתפרעה אף במקום דאיכא בע"ח מאוחר נאמן דבכתובה ליכא לחשש קנוניא כלל אף במקום דאיכא למימר שמא נתפרעה דאינהו דאפסידו אנפשייהו יעו"ש וממנו נקח דמש"ה הוצרך לומר ואח"כ מכר הבעל דלא חיישי כי אם בלקוחות שלקחו אחר הגירושין דהם עצמם לא אפסידו אנפשייהו הואיל ולקחו מנכסי שאינן משועבדין לאשתו כיון שכבר נתגרשה אבל בלקוחות דקודם גירושין לא איכפת לן הואיל ואינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו מנכסים המשועבדים לאשתו וביד הבעל לאפסידינהו כשמגרשה ואף אם יפרע לה אומר שלא פרע לה לעשות קנוניא אמנם אם מיירי בעודה תחת בעלה וחיישינן שמא התפיסה צררי או מחלה אמאי חיישינן בקנוניא אף בלקוחות שלקחו אחר התפסת צררי או המחילה כיון דאינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו ממנו ואף אם נאמר דנתברר ללקוחות בשעה שלקחו שכבר התפיסה צררי או מחלה ומש"ה לקחו מ"מ עדיין אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא מבעיא בחששת התפסת צררי דודאי כיון שאינו אלא למשכון בעלמא לא נמחל שעבוד הכתובה כמ"ש וא"כ איך לקחו ולא חששו שמא ימחול הבעל המשכון לה והדר טרפה מהם אלא אפילו בחשש פרעון גמור ומחילה אינהו דאפסידו אנפשייהו שלא העידו עדים בדבר או כתבו שטר ע"ז שהם לקחו אחר הפרעון והמחילה כדי שלא יוכל הבעל לעשות קנוניא לומר לא נפרעה ולא נמחלה:

ועוד יש להכריח מדברי הרמב"ם דבנתגרשה מיירי דאי מיירי אף בעודה תחת בעלה איך כתב דחיישינן שמא נמחלה הרי לדעת הרמב"ם ז"ל אין מחילתו מחילה בעיקר ק' ור' כל שדעתו לקיימה מטעם שאסור לשהות עמה בלא כתובה וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' אישות דין ח' ומתבאר בה"ה ז"ל שם יעו"ש וא"כ ע"כ בנתגרשה איירי דאלו עודה תחת בעלה הי"ל לחלק בין רוצה לקיימה לאינו רוצה לקיימה שהרי מצא כתובה סתם כתב וסתמא דכתובה הוא עיקר כתובה דוקא ואע"ג דהסמ"ג כתב בתוך דבריו דדין זה מיירי לענין התוס' דוקא היינו לפי שיטתי' דס"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד אפי' במקום שכותבין אינו נאמן דלשיטה זאת ע"כ סוגיין דמצא כתובה מיירי לענין התוספת וכמ"ש התוס' ז"ל בפ"ק דמציעא די"ז ד"ה הטוען אבל למ"ד דלא נאמר דין זה במקום שכותבין סוגיין דמצא כתובה אתיא כפשטא דעל עיקר כתובה עסקי' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות והביאם הר"ב א"ז שם בסוגיין דהטוען אחר מב"ד (ד"ס ע"ג) וכ"כ שם משם הרשב"א ומשם הריטב"א יע"ש. נמצא דלפי זה לדעת הרמב"ם דדעתו דבמקום שכותבין נאמן ודאי דלדידיה דין מצא כתובה אתיא כפשטא דעל עיקר כתובה אנו דנין והנה כי כן אמאי לא חלק בין רוצה לקיימה לאינו רוצה לקיימה:

איך שיהיה נמצינו למדין דדעת הסמ"ג לומר דדעת הרמב"ם כדעת ר"ח דבעודה תחתיו לא חיישי' כלל וטעמו ונימוקו עמו. ונראה לע"ד דדעת ה"ה כן שכתב דין הכתובה כדין השט"ח ופשוט הוא נראה מדבריו אלה דס"ל דבנתגרשה מיירי ומש"ה כתב דפשוט הוא כדין השט"ח דאלו הוא סבור דבעודה תחתיו נמי איירי כל כי האי הו"ל לפרושי ואף שנסבול למה שלא הזכיר סוגיין דמצא כתובה ומחלוקת הראשונים החולקים עליו מ"מ לפחות יפר' דבשט"ח כיון שנפל חיישי' אפי' בתוך זמנו וכן תהיה דינא של כתובה אפי' בעודה תחתיו ומה גם דדין זה בתוך זמנו לא נתבאר בפ' זה כי אם בה' מלוה:

ושבתי וראיתי להרב בעל ש"ך ז"ל ח"מ (סי' סה) שהביא דברי הסמ"ג ותמה עליהם דא"כ אמאי לא חלק הרב בין עודה תחתיו לנתגרשה ולע"ד כבר כתבתי דדברי רבינו הן עצמם מוכיחות על זה מהטעמים הנז' והרב ז"ל שם כתב ב' דרכים בדעת הרמב"ם ז"ל הא' דדעתו לפסוק כר"פ דלרבנן חיישינן לצררי ודרך הב' דס"ל דאי טעין הבעל פרעתי או מחלה לי נאמן במיגו דב' כתובות כתבתי לה יע"ש. ולענין דינא בפירוש דברי הרמב"ם כדעת הסמ"ג ומה גם דהגהות מיימוני והשלטי גבורים הביאו דבריו ולא חלקו עליו וגם ה"ה ז"ל נראה דס"ל הכי כדכתיבנא:

ועוד נראה דאף אם נאמר דדברי הר"ב בעל ש"ך עיקר אין סתירה לנו אפי' מדבריו לא מדרך הא' ולא מדרך הב' שהרי כתבו דר"פ דחייש לצררי אינו לפרעון גמור כי אם דחיישינן דאתפסה צררי למשכון בין קודם נפילה דעביד אינש דמתפיס כיון דהוי תנאי ב"ד ובין אחר הנפילה ולהשהות עמה בלא כתובה ודוקא בכי האי גוונא דאסור להשהות בלא כתובה או משום דהוי תנאי ב"ד חיישינן אבל בדבר דלא שייך למימר הכי דלא חיישינן ומה גם דמדברי הש"ך בדרך הב' שכתב כיון דאסור להשהות עמה בלא כתובה שכיח התפסת צררי נראה דאי איכא למיחש אצררי הוא לאחר כפילה מטעם זה דאסור לשהות עמה בלא כתובה ועוד דכפי הדרך הב' הא איכא מיגו דב' כתובות וכיון דאיכא מגו שאני אבל בליכא שום מגו או דלא שייך טעם תנאי ב"ד או למשרי להיות עמה תו לא חיישינן כלל בעודה תחתיו דחזקה אין אדם פורע אלימא כמו שיעדנו לעיל מדברי הראשונים המ"ל:

קנצי למלין בהא סלקינן ובהא נחתינן דלכ"ע חזקה דאין אדם פורע אלימא גבי כתובה ולא מרע לה בנפילת שטר הכתובה אם לא במקום דשייך למיחש אצררי לענין שבועה דהתם בטלה חזקה זו אף להפסידה כתובתה. ועוד זאת היתה סתירה לענין דינא מסוגיין הנז' דאף דאיכא ריעותא דנפילה מלבד דלא חיישינן פרעון גו זמניה אף גם זאת לא חיישינן דלמא מחלה כתובתה לבעלה דטענת מחילה גרועה היא הואיל ואין השטר עומד לכך שהרי לר"י בעודה תחת בעלה לא חייש כלל ואם איתא אמאי לא חייש שמא מחלה ואף לרבנן דאמרי לא יחזיר לא אשכח תלמודא טעמא לדידהו כי אם משום חשש צררי לר"פ או משום חשש ב' כתובות לרבינא ואילו משום שמא מחלה לא קאמר ש"מ דלכ"ע טענת מחילה לא חיישינן לה מטעם האמור:

וכבר בא אצלנו בדברות הראשונות ועל שעתה באתי דלכאורה נראה דיש לדחות ראיה זאת דשאני הכא די"ל בק' ור' דעיקר כתובה עסקינן ומסתמא לא חיישי' שמחלה כיון דאסור להשהות עמה בלא כתובה וחזקה שלא מחלה ואין צ"ל לדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל דס"ל דכל שרוצה לקיימה אין מחילתה מחילה אלא אף לדעת החולקים דס"ל דמחילתה מחילה אלא שאסור להשהותה עמה בלא כתובה כל שרוצה לקיימה וכמ"ש ה"ה סברא זאת בפי"ב מה' אישות דין ח' לא שייך למיחש שמא מחלה כיון דמ"מ אסור להשהות בלא כתובם וע"כ צריך הוא לחזור לכתוב לה ואפוכי מטרתא ל"ל וע"כ לא אמרו חששת מחילה אלא גבי אלמנה לענין שבועה דאימור בשעת מיתה מחלה דלא שייך טעמא דאסור להשהות עמה בלא כתובה וכמ"ש הר"ב בית שמואל (סי' צו ס"ק יא) יע"ש. אבל בסוגיין דבעודה תחתיו עסקי' לא שייך למיחש לשמא מחלה:

שוב ראיתי דזה אינו ועדיין ראיה לדבר כמ"ש שהרי כתבנו לעיל דהרמב"ן והרשב"א והריטב"א בסוגיא דהטוען אחר מעשה ב"ד ס"ל דסוגיין דמצא כתובה בעיקר כתובה דוקא מיירי ולדידהו ודאי הראיה דחויה ועומדת היא אך לדעת התוס' והסמ"ג שכתבנו דס"ל דלענין תוס' עסקינן בעודה תחת בעלה נמי לא יחזיר משום תוס' דאית בה דחיישי' לשמא מחלה התוספת ועוד דאף לדעת הרמב"ן ודעימיה שפיר יש להביא ראיה שהרי לר"י דאמר דיחזיר ודאי דמסתמא אף כשאין הבעל לפנינו יחזיר לאשה קאמר ואמאי כיון דלא ידעינן בבירור אם דעתו עתה לקיימה או לגרשה ניחוש שמא מחלה לבעלה בשעה שנתן עיניו לגרשה דאפשר דדעתו לגרשה ומדלא חיישי' ש"מ דטענת מחילה לא חיישי' לה ואע"ג דהרמב"ם בדין אשר לפנינו כתב שמא נפרעה או נמחלה דנראה דחיישי' למחילה עכ"ל לומר דהיינו דוקא משום דטענת מחילה במיגו דפרעתי אלימתא היא וכמ"ש מהרימ"ט בראשונות (סי' סב) ע"ש ומש"ה חיישי' שמא נמחלה גבי לקוחות אף דהלקוחות מצד עצמן לא יטענו שנפרעה משום דקים להי שלא נפרעה הואיל הבעל עצמו אם טען מחלה לי נאמן במגו דפרעתי אבל לעולם כל דלא שייך למטען פרעתי אף טענת מחלתה לא מצי למטמן אף דאיכא ריעותא דנפילה וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל ספי"ח מה' גזילה ואבדה שכ' וז"ל כללו של דבר כל שטר שאין בו צד לחשוש לא לפרעון ולא לקנוניא הר"ז יחזיר לבעליו ע"כ וכ"כ הסמ"ג סוף הלכות אבידה ואם איתא דחיישי' למחילה אף במקום דליכא למיחש אפרעון א"כ איך פסקו את דבריהם לומר דכל דליכא צד למיחש לפרעון תו לא חיישי' כלל הא לא משבחת לה במי שנתחייב לפ' כך וכך ותלה זמן הפרעון לאחר מותו אם ימות הוא בחיי המקבל דבכי האי גוונא אף דליכא למיחש לפרעון אם נפל שטר חוב זה בחיי המתחייב הואיל ודומה לחוב דכתובה דאלימא חזקה דאין אדם פורע גביה הואיל ואינה עומדת לפרעון ודאי וה"ז אינו עומד לפרעון ודאי דלמא ימות המקבל בחיי הנותן והוא לא נתחייב כי אם כשימצא המקבל לאחר מיתת הנותן מ"מ איכא למיחש למחילה שמא מחל גביה אלא ע"כ לומר דמחילה שאין השטר עומד לכך לא חיישי'. וכן יש להביא ראיה ממ"ש הטור ח"מ (סי' סה) וז"ל המוציא שטר מתנת בריא אפי' אומר הנותן שיתנהו למקבל המתנה לא יתנהו אלא א"כ פירש במתנה ששייר לעצמו כח שיכול לחזור בו וכו' ואם הוא שער הקנאה שפי' שהקנה לו מיד אעפ"י שלא הגיע השטר לידו יחזיר אפי' לא שייר כח שיוכל לתור בו עכ"ל. נמצא דבשטר הקנאה דליכא למיחש לשמא כתב ליתן ולא נתן שוב לא חיישי' מידי וה"ה בפי"ח מה' גזילה הביא שכן הוא שיטת הרמב"ן והרשב"א וכן פסק מרן בס' הקצר (סי' סה) ואם איתא אמאי לא חיישי' שמא בטלה המתנה באופן דהדרה למרא שחזר המקבל ונתנה לנותן ומדלא חיישי' להכי ש"מ דכיון דאין השטר מתנה עומד לכך לא חיישי' דלא חיישי' אלא לפרעון שעומד השטר לכך וכמו שנראה מדברי הסמ"ג בס' הנז' ס"ק מ"ב ע"ש:

ומעתה היוצא מן המכוון הוא דקושטא קאי דדעת הנהו רבוותא דסברי דאלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י דאבדה כתובתה היינו משום דשייך חשש התהתה צררי משום דהויא תנאי ב"ד אבל כל דליכא למיחש לצררי ריעותא דאין השטר יוצא מת"י לא סגי להפסידה כתובתה דלא חיישי' לפרעון מחיים וגם לא חיישי' לשמא מחלה כמו שהעלינו לענין שטר כתובה דנפלה דאינו עומד לא למחילה ולא לפרעון כי אם לצררי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וממנו נקח לריעותא דאין השטר כתובה יוצא מת"י:

והנה כל זה כתבתי לבאר דעתי במה שהעליתי בקונטרסי. אמנם לעת כזאת חשבתי דרכי דיש לבע"ד לחלוק ולומר דאין לדמות ריעותא דאין השטר יוצא לפנינו כלל לריעותא דנפילה דשאני ריעותא דנפילה דלא ריעא כולי האי כיון דהשטר קיים דאם איתא דנפרע או נמחל היו קורעין השטר משא"כ כשאין השטר יוצא כלל דהויא ריעותא טפי דרגלים לדבר שנפרע או נמחל קרעוהו ולפי' אפשר דאפי' בשטר כתובה חיישי' לפרעון גו זמניה או למחילה כדין שטר חוב דעלמא דס"ל להרמב"ם הכי:

ונראה דכד דייקינן שפיר אדרבא נהפוך הוא דטפי ריעותא איכא בנפילה מכשאין השטר יוצא כלל וה"ט דבנפילה הרי הריעותא היא ודאית דעינינו הרואות דלא נזהר ביה ונפל לא כן כשאין השטר יוצח לפנינו דלא אתחזק בריעותא ודאית דמאן לימא לן דנאבד משום דלא טהר ביה דלמא נאבד באונס בשריפה וכיוצא לה. וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א שהביא בס' אסיפת זקנים בסוגיין דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ד"ס ע"ג וז"ל ויש מביאין ראיה ממ"ש לעיל בהאי כדקא נתארמלה או נתגרשה הרי זה לא יחזיר וכו' ומיהו עיקר ראיה מהאי ברייתא ליתא בעיני דשאני התם דכיון דנפל איתרע ואיתרע ליה מעשה ב"ד דנפילה מוכחת על כתובתה שנפרעת ותדע לך דהא הטוען אחר חוב בעלמא תוך זמנו לא חיישי' וגובה אפי' מיתמי ואפ"ה כי נפל אתרע ליה ולא יחזיר עכ"ל. וכדברי הרשב"א הנז' הביא בשם הריטב"א שם (דל"ח ע"ד). הרי בהדיא דס"ל להרשב"א והריטב"א דלענין הטוען אחר מעשה ב"ד דאלים ריעותא דנפילה הויא טפי מריעותא דאין שטר כתובה יוצא מת"י כלל:

איברא דבדברי הרשב"א הנז' יש מקום תמיהא דאיך כתב דריעותא דנפילה גריעה מטעם דחיישי' אפי' בתוך זמני דמשמע, דדוקא בנפילה חיישי' לפרעון גו זמניה משא"כ דנאבד השטר לגמרי וזה תימא דהרשב"א סובר כדעת הרמב"ם דכל שאין שטר יוצא מת"י חיישינן וכמ"ש ה"ה משמו בפי"ד מה' מלוה וצ"ת:

הן אמת דכל זה איננו שוה לי דנהי דדעת הרשב"א והריטב"א הכי הוי דריעותא דנפילה גרע טפי מ"מ מדברי הרמב"ם האמורים בענין נראה להיפוך שכ' וז"ל וכן הורו רבותי שאפי' היה השטר יוצא מיד אחר והלוה טוען מידי נפל אחר שפרעתי וכו'. הרי שכתב לשון אפילו לרבותא דמשמע דכיון דהשטר קיים לא חשיב ריעותא דנפילה כ"כ לריעותא דאין השטר יוצא כלל וכן נראה מדברי ה"ה שם בדין הא' שהביא ראיה מדין נפילה וכתב וכ"ש אבד דאתרע ליה ורגלים לדבר יע"ש:

ברם נראה דאף דדעת הרמב"ם הכי יכילנא להביא ראיה לנ"ד מדין נפילה כיון דעיקר דין זה דאין השטר יוצא מת"י דחיישי' אף בגו זמניה הולידו הר"מ מדין נפילה המתבאר בתלמודא דחיישי' אף בגו זמניה וכמו שמתבאר בדברי ה"ה וכיון שכן אף דריעותא דאין השטר יוצא כלל מסתברא דהויא ריעותא טפי לא מפני זה נידון מדעתנו דאף בחוב דכתובה חיישי' בתוך זמניה כיון שאין דין זה המוזכר בתלמודא כי אם בנפילה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון והרי העלינו דבנפילה בחוב דכתובה לא חיישינן:

והן עתה האיר ה' עיני וראיתי להר"ן ז"ל בריש פ' האשה שנתארמלה עלה דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואמרי' בתלמודן טעמא דאיכא עדים שכתב וז"ל וכ"ת וכי איכא עדים להמניה במגו דאי בעי אמר פרעתי י"ל דלא מצי אמר הכי דהא קי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא"כ וכו' ולדברי הרי"ף שהוא סובר דהיינו דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כתובה נאמן לומר פרעתי ע"כ צ"ל דהכא מיירי כגון שהבעל הודה בשעת מיתתה שלא פרעה ומיהו בגרושה אם תובעת לאלתר אחר הגירושין לא צריכי להכי שאינו אומר פרעתיך אינו נאמן דאין אדם עשוי לפרוע קודם גירושין והו"ל כאומר פרעתיך בתוך זמנו שאינו נאמן עכ"ל. הרי בפי' דס"ל להר"ן דלא אמרי' הא דאין שטר כתובה יוצא מת"י כי אם באלמנה משום דעביד דמתפיס צררי סמוך למיתה ומש"ה לא ניחא ליה להר"ן לאוקמא אלמנה נמי בתובעה לאלתר דחיישי' דהתפיס סמוך למיתה אבל בגרושה דליכא למימר הכי דליכא למיחש לצררי מחיים תו לא חיישי' כל שתובעת לאלתר וכן יש ללמוד מדברי הרא"ה שהביא בס' א"ז בר"פ הנז' בד"ה וז"ל הרא"ה תלמידו וכו'. שכתב בתוך דבריו לענין דחשיב הבעל מודה במקצת הואיל ויכול לטעון פרעתי לדעת ק במקום שכותבין כתובה וז"ל ובשלמא נתגרשה ניח בשתבעה לאלתר דבהא לא חיישי' לפרעון ואינו נאמן לומר פרעתי אעפ"י שאין שטר כתובה יוצא מת"י דלא נתנה כתובה לגבות מחיים והו"ל כאומר פרעתיך בתוך זמניה דקי"ל אינו נאמן אלא נתאלמנה קשיא וכו' עכ"ל. וכן כ' לעיל מזה משם הרמב"ן וז"ל בד"ה וז"ל הרמב"ן גרסי' בירושלמי וכו' יע"ש. וכ' עוד בשם הרמב"ן עלה דאמרי' בתלמודא (די"ו ע"ב) וניחוש דלמא מפקא עדים בב"ד וכו' וז"ל ולא חיישי' דלמא פרעה משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' אבל לפי דעת הרי"ף וכו' צ"ל שהודה אביהם של יתומים בשעת מיתה אבל לא הודה טוענין ליתומים כבר פרעך אביהם וגבי גרושה נמי ודאי אינו נאמן לומר פרעתיך קודם גירושין דלא עביד דפרע גו זמניה וכן דן רבינו הגדול ז"ל עכ"ל. הנה מפורש מדבריהם דכל דלא שייך התפסת צררי בשעת מיתה ואף דאיכא ריעותא דאין השטר יוצא מת"י לא מרע לחזקה דאין אדם פורע וכו' ולא חייש לפרעון. וממוצא דבר למדנו מדבריהם דלא חיישי' שמא מחלה כתובתה לבעלה דאם איתא דחיישי' א"כ בגרושה נמי אף בתובעת כתובתה לאלתר יכול לטעון הבעל מחלה לי ואין לדחות דשאני הכא דאינו יכול לטעון טענה זאת כיון דאסור להשהות עמה בלא כתובה וחזקה שלא מחלה שהרי כתבנו לעיל דלכ"ע כל שאינו רוצה לקיימה מחילתה מחילה וא"כ אם איתא דאיכא למיחש שמא מחלה אמאי לא חיישי' בגרושה נמי שמא מחלה ולא קיימא תחתיו עוד וגרשה והרי גרושה לפנינו אלא ודאי ש"מ דליכא למיחש למחילה הואיל ואין השטר עומד לכך

איברא דאף גם זאת איסרו שוה לי דיש לדחות ולומר דהר"ן והרא"ה והרמב"ן דכתבו דבגרושה לא חיישי' לפרעון לאו היינו טעמא משום דשאני חוב דכתובה דלא חיישי' לפרעון גו זמניה הואיל ואינה עומדת לפרעון ודאי דמ"ש לדעת הרמב"ם דאפשר דאנהו ס"ל כס' הראב"ד שהשיג אהרמב"ם וס"ל דאפי' אין שטר יוצא מת"י לא חיישי' כל דאיכא עדים דקא מסהדי על גוף ההלואה ועל קביעות הזמן לדעת הר"ב ש"ך ז"ל (בסי' מא) והכא נמי כיון דאיכא עדים בנשואין הרי חשיב כחוב בעדים משום דאית לה כתנאי ב"ד ולא מפי שטר כתובה לבד אנו חיים. והנה כי כן לדעת הרמב"ם עדיין אין ראיה לומר דכשאין השטר קיים יש חילוק בין חוב דכתובה לחוב דעלמא. שוב ראיתי דאף אם נוכל לומר כן בדברי הר"ן והרא"ה מ"מ בדברי הרמב"ן לא נוכל לומר הכי דודאי טעמא דידיה הוא משום דחוב כתובה שאני שהרי ה"ה בפי"ד מה' מלוה בדין שפר היוצא מיד אחר כתב שכן דעת הרמב"ן ז"ל דכיון דנפל חיישי' אפי' בגו זמניה ואין לומר דלא אמרה הרמב"ן ז"ל כי אם בשט"ח דנפל ומפיו אני חיים דליכא עדים בדבר אבל כל דאיכא עדים דקא מסהדי ע"פ לא חיישי' שהרי הרמב"ן בסוגיין דמצא כתובה כתב בסוף דבריו הנז"ל שהובאו בס' א"ז כתב וז"ל הנ"ל אבל מחיים דידיה לא חיישי' דלא גרע מקובע זמן לחבירו ועדיפא מיניה דאלו בקובע זמן אם מצא שטר בשוק אעפ"י שלא הגיע זמנו חוששין לפרעון והכא אין חוששין עכ"ל וודאי דכל הישר הולך כונתו לומר דעדיפא מיניה חשיב הכתובה מהטעם המוזכר בדברי הראשונים משום דאינו עומד לפרעון ודאי ואם איתא דכל דאיכא עדים בע"פ ס"ל להרמב"ן דלא חיישי' א"כ אמאי כתב משא"כ בשט"ח דחוששין הא בכי האי גוונא דכתובה דסתם כתובה חשיב כמאן דאיכא עדים בע"פ כיון דידעינן שהיא אשתו ואית לה בתנאי ב"ד כמ"כ נמי בשט"ח דעלמא אי איכא עדים בע"פ ל חוששין נמי ומאי אולמיה בשטר כתובה אלא ע"כ צ"ל דאין דעתו לחלק בין איכא עדים לליכא עדים כדעת הרמב"ם י"ל:

אמור מעתה דזכינו לדין דמ"ש הרמב"ן דבגרושה לאלתר לא חיישי' היינו טעמא משום דס"ל דכתובה לחלק יצאתה ולא דמי לשט"ח דעלמא כיון דאינה עומדת ודאי לפרעון ואין לומר דאפשר דס"ל להרמב"ן ז"ל דדוקא בריעותא דנפילה חיישי' דהויא ריעותא טפי כדעת הרשב"א והריטב"א שכתבנו דס"ל הכי לא כן בריעותא דאין השטר יוצא כלל דאין הריעותא כ"כ דלא חיישי' אפי' בשט"ח דעלמא ולאו דוקא כתובה שהרי הרמב"ן בסוגיין דהטוען אחר מעשה ב"ד בדבריו הנז"ל הביא ראיה להרי"ף דבמקום שכותבין נאמן מסוגיין דמצא כתובה והרשב"א והריטב"א דתו ראיה זו מטעם דשאני נפילה דגריעה טפי ואלו ס"ל להרמב"ן הכי לא היה מביא ראיה משם לכן נראה ודאי דדעת הרמב"ן כדעת הרמב"ם ז"ל בשט"ח ושאני חוב דכתובה כמ"ש וממנו נקח לדעת הרמב"ם דה"נ לדידיה נמי יש חילוק בין כתובה לשט"ח וכמו כן למדנו מדברי הרמב"ן דלא חיישי' למחילה כמ"ש אלא שמה שלמדנו כן מדברי הרא"ה והר"ן נמי עפ"י דרך הקדום אין ראיה מהם לס' הרמב"ם דכיון דאפשר דלענין פרעון גו זמנו סברי דכל דאיכא עדים דקא מסהדי ע"פ לא חיישי' ה"ה לטענת מחילה כיון דבעלמא בלא ריעותא טענת מחילה גרועה ה"נ כשאין השטר יוצא מת"י אבל לדעת הרמב"ם דלענן פרעון חיישי' אפשר דה"ה טענת מחילה אף דגרועה היא מכיון דאית לן ריעותא דאין השטר וכו'. אך מדברי הרמב"ן דאיהו סבר כס' הרמב"ם שפיר יש ללמוד הכי וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו בפי"ד מה"מ מדין שלפנינו ממ"ש דיכול לטעון פרעתי דמשמע דאי אפשר ליפטר עצמו כי אם בטענת פרעתי אבל לא בטענת מחילה:

הן אמת דעומד עלינו ככותל דברי הרמב"ם בפ"ג מה"מ שכתב וז"ל בשט"ח אינו כן אעפ"י שהעדים קיימים וכו' אין כותבין לו שמא פרעו או מחלו ואפי' היה הרוב לזמן וכו' הרי שבדין זה נקט פרעון ומחילה וי"ל דכונתו לומר דחיישי' שמא פרעו או מחלו מכיון דאי טעין להא הרי נאמן במיגו דפרעתי וכמ"ש מהרימ"ט כנז"ל והכי יש לדקדק מדבריו שכתב ואפי' שהיה החוב לזמן דאם איתא דמצי לטעון מחל לי בלא שום מיגו דפרעון א"כ מאי רבותא דאם היה חוב לזמן דאין כותבין לו הא אפי' נאמר דטענת פרעון ליכא טענת מחילה מיהא איכא דעביד אינש דמחל בנו זמניה ואם כונתו לומר דמהאי טעמא אין כותבין בתוך זמנו משום מחילה א"כ אין מקום להשגת הראב"ד בדין זה שהרי בכאן לא גילה דעתו דחיישי' לפרעון גו זמניה כי אם בפי"ד וגם ה"ה נראה דדעתו דמטעם דחוששין לפרעון גו זמניה מטי בה והנה כי כן ודאי שמ"ש שמא מחלה הוא מטעם מיגו כאמור:

איברא .דראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' אישות דין ח"י שכתב וז"ל יש מהגאונים שהורו שאין פוסקים מזונות לאשה שהלך בעלה למד"ה או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מת"י ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לה כתובתה שאין לה מזונות כמו שיתבאר ויש מי שהורה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה למד"ה הואיל ויש לה מזונות מן התורה עכ"ל ונראה ודאי דמהאי דיהיב טעמא לס' האומר חין פוסקים שמא נטלה כתובתה מבעלה לא קאי למיהב טעמא למי שהלך בעלה למד"ה שהרי אם נחזי' ונאמר שפרע לה את כתובתה כל שהיא עומדת תחתיו ומעוכבת בשבילה חייב במזונותיה דדוקא במוחלת כתובתה שפיר שייך למימר דאין לה מזונות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אישות מטעמא דהמוחלת כתובתה סתם מחלה הכל אבל אם פרע לה אין הפרעון גורם להפקיע שעבוד מזונות כיון דאגידה ביה ומעכבת בשבילו ופרעון הכתובה לחוד וחיוב המזונות לחוד וזה פשוט אלא עיקר טעמא דמי שהלך בעלה למד"ה הוא שמא מחלה הכתובה דמסתמא מחלה חיוב המזונות נמי ויהיב טעמא דשמא נטלה כתובתה מבעלה לאלמנה דשייך בה הך טעמא. והנה כי כן נמצינו למדין דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שאין השטר קיים דחיישי' למחילה שהרי מה שדעתו נוטה שפוסקין למי שהלך למד"ה היינו משום דאית לה מזונות מן התורה הא לאו הכי שפיר חיישינן למחילה כסברת האומר הכי:

המורם מכל מה שכתבתי דנ"ד כיון דשטר התוספת הלז אין לו דין תנאי כתובה ולא שייך חשש התפסת צררי לענין שבועה כמ"ש אף דנאבד השטר כל שהיתומים אזלו ומודו שמעולם הם לא פרעו לה תו לא חיישי' לפרעון בחיי הבעל דלא עביד אינש דפרע בגו זמניה לכ"ע ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר בשט"ח דעלמא דחיישי' לפרעון דשאני חוב דתוספת זה שאינו עומד לפרעון ודאי דומיא דחוב דכתובה אמנם אי חיישי' שמא מחלה לבעלה זה במחלוקת שנוי דכבר כתבנו דדעת הרמב"ן והרא"ה והר"ן דלא חיישי' למחילה נמי וכן מוכרח שהוא דעת הראב"ד ז"ל שהרי כתב לענין שט"ח בגו זמניה דבשבועה מיהא יטול דלא חיישי' לא לפרעון ולא למחילה. וגם הר"ב כנה"ג בא"ה (סי' סו) בהגה"ט אות כ' הביא סברא א' דהמרדכי ס"ל דאלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י כל דידעינן שלא נפרעה מהיתומים לא חיישינן לא לפרעון ולא לצררי ולא למחילה יע"ש. והרב ז"ל צדד לומר שכן הוא ס' הרא"ש ז"ל והטור ז"ל יע"ש. אמנם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דחיישי' למחילה כמ"ש. והנה כי כן היה נראה לכאורה דכיון דהיורשים מוחזקים טענינן להו קי"ל כסברת הרמב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה