אור ברסלב

נאות יעקב חלק א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

סימן ב

סימן א

שאלה נזרקה מפי החבורה על דוכרן סהדותא של צואת הר"פ וז"ל במותב תלתא הוינן נחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא פ' והר' פלוני ואמרו לנו הלכנו לבקר את החולה הר"פ וראינו אותו שפוי בדעתו ושאלנו את פי החולה הנז' לאמר מה אתה מצוה וכך אמר החולה שבהיות שיש לו כך וכך ממון מסחורות ומטלטלין בעה"ק שיתנו מהם לנשיו כו"ך בעד מעד כתובתן. כתובתן יאמר עוד ואני מקדיש לת"ח של עה"ק ירושלים ת"ו מנכסי הנז' ר"ן גרוש ואמרנו לו וללומדי התהלים אי אתה מקדי' איזה דבר והשיב מהר"ן אריות הלז ג"כ המה יקחו חלקם. ולק"ק יתנו מאתים אריות בעד דמי קבורה והק"ק יהיו אפוטרופסים על בל הנז"ל. ואחר כל הצוואה הזאת קנינו מיד החולה הנז' קגמ"ך על כל הנז' ואח"כ עמד מחליו ובא לפני ב"ד על עסק אחר ואמרו לו שם באותו הפרק אשר נדרת מהר שלם לת"ח ויהי כמשיב שהיה מטורף בדעתו כשצוה כן. ואחר זמן הלך לארם צובא וחזר וא"ל העדים הנז' אתה עומד בדבורך על ההקדש שאמרת להת"ח והשיב אני עומד בדבורי ולימים לכשאפנה אכתוב שטר על כל אותם הצוואות ואחר ימים חלה ר"פ הנז' ונפטר חל"ש והיורש בא להחזיק בכל נכסיו והת"ח תובעים ממנו הר"ן אריות שהקדיש אחיו שאלו משפטי צדק מה יהיה משפט ההקדש הלז אם זכו בו הת"ח אם לאו:

תשובה ידעתי בי מיעוט ערכי ושפל מצבי הגיע לארץ ומה אני לבא עד הלום לדון ולהורות קמייהו דרבנן סבוראי דסלקין ונחתין לעומקא דדינא. האמנם שיחתן קלה אסמוכינהו רבנן אלאו דלא תסור. הם אמרו אחוה דעי גם אני אמרתי אשנה פרק זה כאשר יעלה המזלג לפי קוצר השגתי שנים ג' גרגרים וה' אלהים יעזר לי:

הנה עמדתי בדוכרן סהדותא צוואה זו לראות ולדרוש ולתור היש בו זכות להקדש להוציא מיד היורשים דנכסים בחזקתייהו וכלל מסור בידינו מפי סופרים ומפי ספרים בכל ספק צוואה להפך בזכות היורשים וכל טצדקי דמצי למעבד לאוקמי ממונא בחזקת היורשים עבדינן כי היכי דלא נהוי כעבורי אחסנתא. ולע"ד בנידון הנז' ג"כ יש בו מהספק לומר דלא זכו כלל בכל צוואה זו יען וביען נראה מתודה כמצוה מח"מ היה דהיה נגיד ומצוה לומר שיתנו לנשיו לכל א' מהן אלף אריות הנה זה מורה באצבע דמצוה מחמת מיתה הוה דאם מחיים כתובה מאן דכר שמיה הלא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. יתר על כן מה שבא בצוואה אחרונה לומר ולק"ק יתנו ר' אריות בעד דמי קבורה דכל זה יורה דמצווה מח"מ היה ויש לדון דגם צוואת ההקדש לת"ח מצווה מח"מ היה וכולהו צוואות בחדא מחתא מחחינהו וכולם כא' בצוואה א' הם כיון שלא הפסיק ביניהם. והנה הלכה רווחת היא דמצווה מת"מ בין לא שייר בין שייר אפי' קנו מידו כל שעמד חוזר כמו שמפורש בהרמב"ם ז"ל פ"ח מה' זכיה והטור (סי' נ"ר) ובנ"ד שכבר קם ונתעודד מאותו החולי סמיה בידיה לחזור בו ואפי' לא חזר בו בפי' כמפורש בטור סי' הנז' ממילא בטלה צוואתו. אמנם רואה אני בלשון זכרון עדות הנז' שאין כתוב למטה אחר כל המתנות כל זה צוה מח"מ ככתוב בלשון הצוואות המצווה מח"מ וי"ל דלא צוה מח"מ אלא אותן הצוואות המפורשות ומוכיחות דמצוה מח"מ היה כגון צוואות דסכי כתובת נשותיו וצוואת דמי קבורה לק"ק אבל ההקדש האמור מפי המצוה סתם י"ל דגם מחיים הקדיש כדרך כמה חולים שנודרים נדרים ונדבות בצר להם:

וכן יש להוכיח ממה שבא בזכרון העדות וז"ל ואחר כך עמד מחליו וכא לפני ב"ד ויאמרו לו אשר נדרת ת"ח מהר שלם ויהי כמשיב שהיה מטורף בדעתו כשצוה לכל זה וכו'. ואם באמת צוואת ההקדש גם היא מצוה מח"מ הוא. הנה מודעת זו לכל הארץ וסברא היא אינה צריכה לפנים ותלמוד דכל היוצא מפי המצוה מח"מ אינו אלא דוקא אם ימות ומה לו להתנות בבוקי סרוקי ותשובה של הבל ולומר שהיה מטורף בדעתו אחר מי סהדי דקא מסהדי שהיה שפוי בדעתו וב"ד גם הוא ידעי מפי העדים. והא הי' בידיה לומר בפה מלא סבור הייתי כי אנכי מת ועכשיו חוזרני בי ואדעתא דהכי לא הקדשתי. וכבר כתבו כמה מהפוסקים ז"ל דאחזוקי אינשי בטועים בדין לא מחזקינן. וכמ"ש בתשובה מהר"ר יחיאל בסאן זללה"ה (סי' כג) על אודות נדון דידיה שהיה בענין הקדש בזמן הזה שדינו כדין הדיוט ולא קנו מיד השכיב מרע דבמתנה במקצת בעי קנין האריך הרב שם בענין. ואסוף דינא כתב ז"ל אמנם נראה דזכה ההקדש מדין הודאה שהודה וכו' ואין לומר שטעה וחשב שההקדש חמור ומתקיים בדברים דאין אומרים לעולם כן אלא יש לדון כל איש ואיש כאיש יודע הדין על האמת וכ"כ הפוסקים בכמה מקומות ע"כ. א"כ גם בנ"ד אין לנו לומר שטועה היה דחמיר ההקדש וכל שהוציאו בפיו אינו יכול לחזור בו ומש"ה היה כמשיב שהיה מטורף דודאי הא פשיטא דאחזוקי אינשי בטועים לא מחזיקינן וכ"ש כשרגלים לדבר וסברה הוא דמצוה מח"מ הוא והשתא שיעמוד לא הקדיש וכל כי האי סברא היא ואינה צריכה תלמוד ומעיקרא אם דעתיה לכשימות שיהיה מממונו כך וכך לצדקה הרשות בידו לחזור בו בלי התרה כלל וזיל קרי בי רב הוא ואינש לא איתאי דימחי בידיה:

והנה כי כן בנ"ד דחזינן ליה להמצוה דקאתי עלה מטעמא שהיה מטורף בדעתו ולא שויא נפשיה הדרנא בהדיא לומר סבור הייתי כי אנכי מת ועכשיו שעמדתי חוזרני בי מן הדין. א"כ מפיו אנו חיים דמעיקרא צוואת ההקדש כוונתו היה להקדיש אף מחיים כדרך כמה חולים דאחימו ליה הנצבים עליהם לנדור נדרים ונדבות בצר להם ונודרים. ומפני כך היו דבריו לאמר אח"כ שהיה מטורף בדעתו כי לא מצא עזר כנגדו כי אם בזאת מאחר שפצה פיו לה' להקדיש בעת צרתו אולי יחנן ה' לו ושב ורפא לו ואיך ימלא אל לבו לאמר שהוא חוזר בדבר שאין לו התרה כמ"ש הפוסקים בשם המרדכי ז"ל שאין מתירין לנודר בעת צרתו שנראה כמהתל במלכו ח"ו כל שהיה בצרה ונצול. ואף אם נניח דמחזקינן אינשי בטועיו בדין והשיב תשובה זו מפני שהיה טועה דחמיר מה שפצה פיו להקדש דלא מצי למיהדר ביה אף אם עמד וסבור שאם יאמר שהוא חוזר בו עוד מעט וסקלוהו. יגדל התימא דא"כ הרי זה ברח מן הארי ופגע בו הדוב דאיך ימלא פיהו שקר וכזב לומר שהיה מטורף בדעתו וקיימי סהדי דלא איברו אלא לשקרי דקאמרי שהיה שפוי בדעתו. ומה טעם אערכו לו לברוח מלהשיב תשובה אחת יותר מחברתה כיון בתרווייהו משוי נפשיה רשיעא. אין זה כי אם האמת יורה דרכו דצוואת ההקדש כוונתו היתה להקדישה א מחיים מצרתו ומפיו אנו חיים דלא אתא עלה אלא מטעמא שהיה מטורף בדעתו כדכתיבנן והב"ל הביא גם הוא בתשובה זו וזכה ההקדש מדין נדר ונדבה ואע"ג דכתב הריב"ש ז"ל (סי' קסז) דבמלתא דמספקא לן בכונת המצוה ראו שיהיו עדי הצוואה נשאלים על זה ונאמנים הם לבאר דבריהם בכונת המצוה ע"ש. לפי דרכנו אין אנו צריכין לכל זה דהא מפי המצווה עצמו יש ברירה דצואת ההקדש אף מחיים היה. ומה גם דחזינן נמי לעדים עצמם שאחר חזרתו מארם צובא נפשם לשאול הגיעו לאמר לו אתה עומד בדבוריך ככתוב בזכרון העדות שמע מינה ידעו והכירו בכונת צוואת המקדיש דבנודר ומתנדב מחיים בצר לו היה הדבר ולפיכך לפניהם של העדים שידעו בו שהיה שפוי בדעתו בעת הצוואה ושהיה בההקדש כונתו לש"ש לנדור נדבה לה' בעת צרתו אף מחיים הודה ולא בוש לאשר ולקיים ההקדש כמו שכתוב בזכרון העדות. אלא שלפני ב"ד שלא הקדיש בפניהם ולא ידעו מה הוא היה דוחה אותם בקש לומר שהיה מטורף בדעתו ותשובתו נשאר מע"ל:

ובר מן דין הנה מקום אתי להוכיח דצוואת ההקדש מחיים הוה. מטעם הכתוב בזכרון העדות שקנו מידו קגמ"ו. ואם באמת מצווה מח"מ הוה קנין מאי בעי הכא הא אין קנין אלא בש"מ דלא היה מצווה מח"מ והיה מתנתו במקצת דלא חשו חכמים לטירוף דעתו מטעם דכיון דחזינן ליה דשייר במתנתו א"כ אינו חושב שימות אלא שיחיה ולפיכך שייר לעצמו לכשיעמוד ואסמכוהו חכמים כמתנת בריא דבעי קנין אבל כל שמצווה מח"מ בין בכל בין במתנה במקצת לא בעי קנין דחשו חכמים לטירוף דעתו. והוא תלמוד ערוך בפ' מי שמת (דף קנא) דפריך תלמודא מכמה ברייתות דמוכחי דקיימו חכמים את דבריהם בלא קנין אף במתנה במקצת ומשני התם במצוה מח"מ ופי' רשב"ם דמצווה מח"מ לא בעי קנין בין איכא שיור בין ליכא שיור והכי פסקינן לקמן התם בסוף הסוגיא והלכתא מתנת ש"מ במקצת בעי קנין ואע"ג דמת. מצווה מח"מ לא בעי קנין והוא דמת אבל עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה כלומר דקנו מיניה כדי ליפות כחו כמ"ש ה"ה ז"ל פ"ח מה' זכיה ע"ש ופסקו הרמב"ם פ"ח מה' זכיה הלכה י' ז"ל מתנת ש"מ שכתוב בה קנין בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו חוששין לה שמא לא גמר להקנותי אלא בשטר והואיל ומתנה זו לא הקנה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטלה ואם קנו ממנו כדי ליפות כחו וכו' הרי היא קיימת ע"כ. וכתב ה"ה ז"ל ומה שכתב בין שהיתה במקצת הנכסים הוא כמגלה דעתו שמח"מ היא נותן ויתבאר בפ' זה ע"כ. והוא מ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכה י"ו ז"ל בד"א כשנתן סתם שהרי אנו אומדים דעתו ואומרים הואיל ושייר לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא אבל אם נתן לו במקצת בפירוש במתנת ש"מ שאינו אלא לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קנה זה המקצת ואם היה בה קנין לא קנה אא"כ היה מיפה כחו ע"כ. וכ"כ (בסי' נ"ר סעיף י"ז) ז"ל בד"א שמתנת ש"מ שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנותן סתם ולא פי' מח"מ אבל אם פי' מח"מ ואפילו לא פי' אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מח"מ אפי' יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפי' יש בה קנין ע"כ. ובס' כ"ט כ' דה"ה מצווה מח"מ בקנין הוי דינא הכי שהקנין מגרע כחו ע"ש:

הנה מפורש יוצא דלכ"ע אפי' במתנה במקצת כנ"ד א"צ ואדרבא הקנין מגרע כחו א"כ אפוא אם באמת ההקדש זה שהקדיש לת"ח גם הוא מצוה מח"מ היה. קנין מאי בעי הכא ואין לומר דקנין בטעות היה דעמי הארץ לא בקיאי בדיני ועבדי כולהו מילי בקנין שכבר כתבנו לעיל בשם תשו' הרבי' יחיאל ז"ל דאחזוקי אינשי בדלא בקיאי לא מחזיקינן ויש לדון לכל איש ואיש כאיש יודע הדין על האמת. וכן מצאתי להר"ב פסקים וכתבים סס"י ר"ל שכתב וז"ל ומה שכתבת שקבלו קנין סודר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וחילקת כיון דאם הארץ הוו דלא בקיאי בדיני ועבדי כולהו מילי בקנין. לא מחוור חילוק זה דא"כ פלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין דאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ צריך לומר דמיירי דוקא בת"ח וכן כמה כללים שמסרו לנו חכמים בתלמוד לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה דאדם יודע דאין הקדש בדבר שלא בא לעולם ונעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן כדאיתא בפ' אעפ"י (דף נח ע"ב) וכהנה רבות צ"ל דכולהו מיירי בת"ח ע"כ. וכן כיוצא בזה מצאתי בתשובת מור"ם ז"ל (סי' מז) ובתשובת מהריב"ל ח"ב (סי' עג דפ"ט ע"ד). ועיין בתשובת מהר"י הלוי ז"ל (סי' סו דף קלו ע"ד) שכתב כן אלא שחילק דבמלתא דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרי' לאו כ"ע דינא גמירי וצ"ע מהך סוגיא דפ' אעפ"י דאמרי' בדבר שלא בא לעולם אין אדם מוציא דבריו לבטנה אע"ג דהוי פלוגתא דתנאי ואית דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכן פלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב קנין הנ"ל. ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל כלל מ"ה (סי' ז') והדברים עתיקים במקום אחר כתובים אצלי בארוכה ולא עת להאסף פה:

איך שיהיה הנה להקת כל הפוסקים ז"ל פה א' ס"ל דאחזוקי אינשי ברשיעי בדינא לא מחזקינן. והשתא בנ"ד דאשכחן ביה קנין ודאי דלא מחזיקינן להו בדטעו וקנו מיניה ועכצ"ל דהקנין היה משום דצוואת ההקדש מחיים הוה ולפיכך קנו מיניה על ההקדש דבעי קנין כמ"ש מהראנ"ח ז"ל (סי' קג) דכל הפוסקים פה אחד אמרו דהקדש בזמן הזה חולין הוא וצריך לכל דרכי הקניות הנאמרים בשטרי הדיוטות וכ"כ בסי' ל' וכ"כ מרן הב"י ז"ל בח"מ (סי' רמג) והשיג על הטור בזה ע"ש:

ומה שכתוב בזכרון העדות קנו מידו קגו"ש על כל הנ"ל דמשמע דהיה הקנין על הכל גם שאר צוואות דסכי כתובות נשותיו ודמי הקבורה לק"ק דמצווה מח"מ הוו ובהנהו לא שייך בהו קנין י"ל דלהפיס דעתן של נשים קלות שיהיו סוברות שאם יפחות להן הקנין ממה שעשה להקדש שלא יקנו לפיכך כלל כולן בקנין אחד ולא שהיה הקנין מיוחד להן אלא בכולל. ומצאתי להטור (בסי' נ"ר סל"ב) כ' בשם מהר"ם ז"ל שאם כתב לא' והקנה לו וחזר וכתב גם לב' והקנה לו הב' קונה אף בלא יפוי כח דהיה סבור שאם יפחות לב' ממה שעשה לראשון דלא יקנה ע"כ נראה דס"ל למהר"ם דאף דלא תלינן בטועה היינו דוקא היכא דליכא דבר הגורם למטעי אבל היכא דאיכא דבר הגורם למטעי תלינן שפיר בטעות. ונדון דידן כיוצא בו דכיון דהיה הקנין לענין ההקדש איכא למתלי דמה שהקנה על הכל היה סבור שאם יפחות צוואה אחת מחברתה מגרעות נתן ולפיכך הקנה על הכל:

ואין לפקפק בטענה זו ולומר דאי מהא לא אריא דאכתי איכא למימר דכולהו צוואות ואף ההקדש מצווה מח"מ הוה וקנין כדי ליפות כחם ואע"ג דלא הוזכר בדברי העדים וקנינא מיניה מוסף על מתנה דא. כבר כתב הר"ב פסקים וכתבים בסי' ר"ל והביאה מהר"ם בסעיף כ"ד סי"ז ז"ל ואם הנותן לא בקש הקנין רק המקבל הוי כיפוי כח ע"כ א"כ בנ"ד שהנותן לא בקש קנין רק אחרים קנו מיניה איכא למימר דקנין כדי ליפות כחן הוי. אין לומר כן דאיכא למימר דלא אמר הר"ב פסקים אלא כשהמקבל עצמו הוא הקונה ממנו ולא באחרים דאם איתא דס"ל להר' דאפילו באחרים קנו ממנו בלתי צווי המקבל שפיר דמי דזכין לאדם שלא בפניו א"כ למה ליה להרב שם בתשובה לומר דהשכיר לא בקש קנין לאשמועינן רבותא דאף דהשכיר לא בקש קנין רק אחרים קנו ממנו שפיר דמי כיון שהנותן לא ביקש מעצמו. וכן נראה דעת כמה חשובות מהפוסקים הראשונים וגם לאחרונים נשאלו בכמה צוואות מח"מ שכתוב בהן מפי העדים וקנינא מיניה קגו"ש ובטלו הצוואתו מפני שכתוב בהן קנין ואין גם א' שיחלק דכיון דלא היה הקנין בבקשת המצוה אלא העדים מעצמן קנו ממנו דהוי כיפוי כח כנ"ד דס"ל כמו שדקדק מור"ם ז"ל בלשונו וכתב רק המקבל דמשמע לעיכובא דבעי' בקשת הקנין מהמקבל עצמו. א"כ אפוא בנ"ד דלא היו שם הת"ח המקבלים והנשים גם המה סתמא אינן מעיזות לשאול קנין ממנו בעת ההיא א"כ אי מקום בנ"ד לומר דקנין כדי ליפות כח הוה

ובר מן דין דחזינן בתלמודא דידן פ' מי שמת (דף קנב) דבעי תלמודא היכי דמי מיפה את כחו א"ר חסדא וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא שמע מינה תרתי ש"מ דאף בכה"ג דהעדים קנו מיניה ואף אם הנותן לא ביקש רק הם האומרים וקנינא מיניה אפ"ה בעי' יפוי כח דהא סתמא קאמר תלמודא וקנינא מיניה וכו' ומי לא עסקי' נמי דקנו מיניה אינהו מעצמם ואפ"ה קאמר דבעי' יפוי כח וש"מ נמי דדוקא כי האי לישנא הוי יפוי כח ושאר יפוי כח כלא חשיבי דאם איתא לאשמועי' רבותא אף בלא יתור לשון כלל דמהני כשהיה בבקשת המקבל:

וזולת זה דלא חזינן להו להפוסקים דלא אשטמיט שום אחד מהם להשמיענו חידוש גדול בזה של הר"ב פסקים ז"ל ואי ס"ל הכי לא הוו שתקי מיניה כדרך שכתב מהראנ"ח ח"א (סי' א') ותשובת הריב"ש שהביא מרן ז"ל (בסי' נ"ר סעיף ל') ובפרט מרן ז"ל שאסף איש טהור בחישורו כל סברות הפוסקים שהזכיר תשובה זו של הר"ב פסקים ז"ל בדין אחר הכתוב בה בסי' של"א. וכאן בה' מתנת ש"מ (סי' נ"ר) לא הביאה להשמיענו בזאת דע"י בקשת המקבל הוי הקנין כיפוי כח. אלמא לא ס"ל הכי ולא מהני שום יפוי כח כי אם המוזכר בתלמוד דידן לא זולת ואנן דיתבינן בירושלים אין לנו אלא דברי מרן ז"ל ולא מצי היורש לטעון קי"ל כס' פסקים וכתבים דצוואת מח"מ היה וקנין כדי ליפות כח הוה. כל שלא הוזכר בזכרון העדות לומר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא כי זה הוא היפוי כח המועיל לא זולת. ומה"ט נמי אין לדחות טענתנו דכתב הטור סי' הנז' סל"ז בשם ר"י וז"ל ואם לאחר כדי דבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור ממתנה ראשונה נתכוון אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה ע"כ. וא"כ ה"נ בנ"ד נימא דקנין ליפוי כח הוא דאתא כיון שכתוב בזכרון העדות. ואחר כל אלה הדברים קנו מידו קגו"ש דצ"ד בפי' דקנין היה אחר כדי דבור שהיה הפסק צוואה א' בינתים ואח"כ קנו מידו ונימא דקנין כדי ליפות כח ההקדש היה דכבר כתב הב"ח (סי' נ"ר סעיף ל"א) דדברי ר"י דברי יחיד הם והתוס' והרשב"א ס"ל דלא אמרי' יפוי כת אלא בכתוב וקנינא מיניה מוסף על מ"ד אבל שאר לשונות לא מהני, וכ"כ רבינו המאסף בהגהת הטור אות ט' ע"ש:

ובר מן דין דהא דר"י לא שייכא בנ"ד דהא עיקר טעמו של ר"י הוא כמ"ש משום שיש לתלות שאמר כן להיות לו לראיה והא לא שייך אלא בשטר לא בקנין לחודיה דקנין מה ראיה יהיה בו. ותו דלא אמרי' דלאחר כדי דבור הוי מלתא אחריתא וליפוי כחו הוא אלא כשלא היו עסוקים באותו ענין אבל כשהיו עסוקים באותו ענין תוך כדי דבור מקרי כמ"ש באורך הרד"ך בית לי חדר א' דכל מה שאדם מצוה בצואה א' תוך כדי דבור חשבינן ליה ע"ש:

הגה כי כן שפתנו אתנו דענין הקנין בנ"ד הויא הוכחה גמורה דהקדש מתנת מחיים הוה כיון שלא פירש בהדיא במתנת ההקדש שהיה מצוה מח"מ ואתה בא ללמדו מהצואות האחרות אין השם הזה מוציא מידי ההכרעות האמורות ואין זה דומה לענין דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין דקנין גרע כחה ולא אמרי' איפכא דהקנין הוי גילוי דעתא דמחיים קא יהיב. דהתם ודאי דכתיב בה בהדיא דמצוה מח"מ היא או דמתנה בלא שיור הוה דמסתמא מצוה מח"מ הוא וקנין עלה הדר איכא למיחש שפיר לספיקא דשמואל דשמא לא גמר להקנותו אלא לאח"מ ואין קנין לאח"מ אבל בנ"ד כי לא פירש בהקדש שצוה לתת שמצוה מח"מ היא אלא שאני באים ללמדו מהמתנות אחרות ואין השם היה מוציא מידי ההוכחות שכתבתי:

וגדולה מזו מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה ח"ב (סי' קלג) שהשיב שם על קושית הראשונים על ההוא דאמרי' בפ' מ"ש ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד אינו חוזר דלימא המוציא מחבירו עליו הראיה כתב שם וז"ל עוד י"ל דהכא ע"כ כשקנו מידו דאי לא אדרבא את"ל שיש לו נכסים במדינה אחרת אפילו מת לא קנה וכו'. אלא ע"כ כשקנו מידו במיפה את כחו וכיון שמיפה את כחו הרי נהג במתנתו כמתנת ש"מ במקצת שאלו בכולן למה לו להקנותו אלא ודאי מדלא אמר כל נכסי ועוד שקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת עכ"ד. הרי דס"ל להרשב"א ז"ל דכיון דאית לן ספיקא בענין אם הוא מתנה במקצת הו הקנין מוכיח הדבר דמתנה במקצת היה כיון דאיכא נמי הוכחה שלא אמר כל נכסי ואע"ג דהקנין כתבו בשטר דהוי ליפוי כח אפי' הכי הקנין מוכיח דמתנה במקצת היה וכ"ש בנ"ד כשכתבו קנין בלא כתיבת יפוי כח כתבו דודאי דמיניה מוכח דמתנה מחיים הוה ובהיות ג"כ דאיכא טעמא אחרינא בהדי טעמא דקנין דמפי המצוה אנו חיים וכמו שכתוב לעיל. יתר מכן יש לי רב לדון ולהורות בנ"ד דהוי לתא דהקדש דאע"ג דצוואה הראשונה וגם לאחרונה הוו לאחר מיתה מ"מ מתנה דהקדש כיון דלא פי' בה שהיה לאחר מיתה מסתבר לומר דמחיים נתן. וזה מתשובת רבינו מהרימ"ט ז"ל בראשונות (סי' סז) על דבר מי שהיה בריא ומפחד שימות פתאום כתב בכתב ידו במצוה מח"מ ברצון נפשי ובהשלמת דעתי אני כותב זאת הצוואה שמלבד המעות הראשונות שהקדשתי לישיבתי עוד אני מוסף ח' נ' אמיליטיש שיהיו קדש ג"כ וכו' ושאר עזבוני אחר פטירתי יהיה נחלק בזה האופן וכו' ונפטר אחר ג' חדשים ולא היה קנין בדבר וכל שהיה בריא לכ"ע אפי' שהוא נותן לאח"מ בעי קנין שמתנת ש"מ מדרבנן היא ולא תקנו למהלך ברגליו. וכל דלא קנו מיניה לא זכה ההקדש לאח"מ ומסיק כרב ז"ל שם דזכה ההקדש וז"ל ואין לפקפק ולומר מאחר שלא סדר כל צוואתו אלא לאחר מיתה וכ"כ בתחלת דבריו ברצון נפשי ובהשלמת דעתי אני כותב צוואה זו שצוואה משמעה לאח"מ אעפ"י שבענין אלו הלוחות של הקדש הישיבה לא פי' לאחר מיתה לא נוציא הנכסים מיד היורשים מספק דנכסי בחזקת יתמי קיימי אעפ"י שהוא ס' של הקדש לעולם אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה:

ומיהו אין לומר כן חדא שהלשון מוכיח שמחיים היו דבריו בההקדש כמ"ש אני מוסיף משמע על העיקר ומה העיקר מוקדש ועומד מעתה אף התוספת מוקדש ועומד מעתה. ועוד אפי' היה הדבר סתם ואין הוכחה מהלשון גבי הקדש מסתבר לומר שמחיים נתן ולא נאמר לא נתן אלא לאח"מ תדע דגבי ש"מ שכתב כל נכסיו דתנן בפ' מי שמת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת דאיכא אומדנא גדולה דלא שביק אינש נפשיה שימות ברעב או יפול עצמו על הצבור ויתן ממונו לאחרים ולכך הרי הוא כמו שפי' לאחר מיתתו ואעפ"י כן מיבעיא לן בגמ' הקדיש כל נכסיו מחיים מהו מי אמרי' דגמר והקדיש בלבב שלם בין יחיה בין ימות או לא וסלקא בתיקו. והלא דברים ק"ו כשיש אומדנא גדולה כזאת כשנתן כל נכסיו דחזקה אין אדם, מקדיש כל נכסיו ואעפ"י כן יש סברא לומר שמא אדם זה כונתו לש"ש ורצה להקדיש כל נכסיו בין יחיה בין ימות כ"ש היכא דליכא אומדנא כגון הכא שהוא במתנה במקצת שעל הסתם נחזיק המתנה במתנה מחיים אעפ"י שלא פי' ואע"ג דהתם לא איפשטא בעיין אי מהניא הך סברא לבטל האומדנא דלא שביק אינש נפביה. היכא דליכא אומדנא כי הכא והסברא יותר מוכחת כאן לפי שהיא במקצת נכסים אין בדבר ספק כלל וכו' ולע"ד אפי' בדברים שאינן של הקדש כל סתם מתנה אנו תופסים אותה במתנה מחיים אעפ"י שהוא ש"מ דפסקו הלכתא בפ' מי שמת מתנת ש"מ במקצת בעי קנין אבל בלא קנין אפי' אם מת לא קנה משום דדיינינן ליה כמתנת בריא מחיים ומחיים צריך קנין ולא אמרי' חולי מוכיח עליו שהיה ש"מ ולא נתן אלא לאח"מ ולא תבע קנין אם מת ע"כ תוכן דבריו ז"ל:

הנה מפורש יוצא מדברי רבינו מהרימ"ט ז"ל דבמתנת ההקדש הכתובה סתם אף בשאר הצוואות היו לאח"מ בלתא דהקדש על הסתם נחזיק ההקדש שהקדישו מחיים. שהרי תחלת דבריו היה לומר בנדון דידיה שהלשון מוכיח שמחיים היו דבריו בהקדש במ"ש אני מוסיף וכו'. ואח"כ כתב ואפי' היה הדבר סתם ואין הוכחה מהלשון גבי הקדש וכו' משמע דאפי' לא היה כתוב הלשון דמוסיף דליכא הוכחה כלל מלשון הצוואה דמחיים הקדיש אפ"ה גבי הקדש מסתבר לומר שמחיים נתן כיון דהיה במקצת וליכא אומדנא דלא שביק אינש ולאו דוקא בנדון דידיה שהיה מצוה כשהוא בריא הוא דאמרה דסתמא מקדיש מחיים הוה אבל בש"מ לא שהרי הוסיף עוד וכתב דאפילו בשכיב מרע כל סתם מתנה במקצת אנו תופסים אותה במתנה מחיים וכל דלא קנו מיניה אפי' אם מת לא קנה וכ"ש בהקדש דאיכא למימר כל לגבי הקדש כונתו לשמים ומחיים הקדיש ואף שנזכר בצוואה ראשונה וגם לאחרונה דמצווה מח"מ היה מ"מ גבי הקדש מסתבר לומר דמחיים הקדיש מסוגיא דמתנה במקצת ומסוגיא דהקדיש כל נכסיו כנז' בתשובת הרב ז"ל. באופן דתחת שלש אלו הטענות יש לדון ולומר דבנדון דידן זכו הת"ח בהקדש הנז' דודאי י"ל דמתנת ההקדש מחיים הוה שנדר בעת צרתו כדרך החולים המנדבים בעת צרתם כמדובר:

האמנם אכתי אני בעניותי חוכך בזה כיון שנ"ד היה אחר שקפץ עליו החולי כפי הנשמע שהיה חולה מחולי המגפה ב"מ דחולי מסוכן הוא וסתמא מצוה מח"מ הוא בכל צוואותיו אף שלא פי' כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' זכיה המסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חוליו מצוה מח"מ הוא ע"כ ואפי' במצוה במלתא דהקדש אמרי' הכי כמו שנראה מתשוב' מהרש"ך ז"ל ח"ב (סי' קעג) ובהא כל אפיא שוין דאם עמד חוזר ואפי' לא קנו מידו ובנ"ד שהיה חולה מסוכן יש לומר דכל צוואותיו אף אם לא היה גלוי בהן דמצוה לאחר מיתה הוא סתמן מצוה מח"מ הוא וכיון שעמד חוזר ולא זכו הת"ח בהקדש:

אך אמנם הנה מקום אתי לומר דעכ"ז יד ההקדש על העליונה עפ"י מ"ש מהראנ"ח ז"ל ח"ב (סי' לד) על מ"ש הטור דהא דקי"ל דאם עמד חוזר דאין צריך לחזור דפי' כשיעמוד ולומר חוזרני בי אלא מיד כשיעמוד תתבטל המתנה אפי' אינו אומר כלום. כתב הוא דהיינו דוקא בדברים שאינן של הקדש אבל בדברי' של הקדש בעינן שיעמוד ויאמר בפירוש חוזרני בי וכל שלא חזר בפי' לא בטל ההקדש יע"ש. ולפ"ז בנ"ד אף אם נניח דהיה המצוה מסוכן דסתמא מח"מ היה כל צואותיו מ"מ כל שלא חזר בו מההקדש בפי' לומר חוזרני בי מההקדש שהקדשתי ההקדש קיים ואע"ג דצווח ואמר שהיה מטורף מדעתו הא לא חשיבא חזרה בפי' ונהפוך הוא כי מפיו אנו חיים דגלי דעתיה דלא שויא נפשיה הדרנא אלא מחמת שהוא סבור שהיה מטורף מדעתו והרי הוא כשוטה דדבריו לא מעלין ולא מורידין. והא ליתא דהא איכא סהדי דמסהדי עליה דשפוי בדעתיה הוה א"כ ודאי לא חשיבא חזרה כל אימת דלא קאמר בפי' חוזרני בי בלא דבר. ודמות ראיה לזה אותה ששנינו בריש פרק השולח ת"ר אמר על הגט בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט ל"א כלום ופרש"י ז"ל פסול הוא לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עלה שם פסול והא ליכא ע"כ. ודכוותה הכא מה שהוא אומר מטורף הייתי אין במשמעותו דשויא נפשיה הדרנא אלא מוציא עלה שם שטות בעלמא והא ליבא דהאיכא סהדי דמסהדי דהיה שפוי בדעתו וחזרה בהקדש בעינן שיחזור בפירוש. וראיה לזה דבחזרתו מארם צובא כששאלוהו העדים כי הם ידעו והכירו באמת שהיה שפוי בדעתו הודה ולא בוש ולא הזכיר והוציא בשפתים שום חזרה בהקדש ואדרבא הבטיח לאשר ולקיים הכל כאשר לכל:

י' ברא דאכתי לא פלטי לי מחדא דהנה כתוב בזכרון העדות שאחר שאמר והקדיש ר"ן אריות לת"ח אמרו לו ולתהלים אי אתה מקדיש איזה דבר ויהי כמשיב מר"ן אריות ג"כ יקחו חלקם. דלכאורה מחזי כחזרה במקצת דהא שזיכה לת"ח הר"ן אריות תחלה סתם קודם דקנו מידו חזר וזיכה בהם ללומדי תהלים והו"ל חזרה במקצת ואפסיקא הלכתא בפ' מי שמת חזרה במקצת הויא חזרה בכולה והרד"ך בבית ל' חדר ה' כתב דאף בהקדש אמרי' הכי ע"ש. ורבינו המאסף ז"ל בסי' נ"ר בהגה"ט אות ס"י השמיענו דאין סילוק בזה בין כותב כל נכסיו לנותן מקצת נכסיו בכל גוונת אמרי' חזרה במקצת הוה חזרה בכולה ע"ש. ואף דכתב הרב המבי"ט ז"ל בח"ב וסי' י"ו ח"ל והא דחזר במקצתן חזר בכל היינו דוקא כשחוזר אח"כ לתת המקצת שנתן קודם בצוואה ראשונה דהיינו בשתי פעמים אבל כשהוא עושה צוואה ומחלק נכסיו בבת א' ואפי' חזר ונתן לאחר מקצת ממה שנתן לראשון לא הויא חזרה ממה שנשאר לראשון וא"כ בנ"ד דהכל היה בצוואה א' לא שייכא הא דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה:

הנה רבינו המאסף שם אות ס"ט כתב דמדברי מהרש"ך ז"ל ח"ב (סי' קסא) והראד"ב (סי' קצח) מוכח דס"ל דאפי' בבת א' הויא חזרה. ועוד כ' בשם תשובותיו דאפי' לדברי המבי"ט ז"ל ש"מ או מצוה מח"מ שחילק כל נכסיו במתנה ואמר לירשך אי אתה מניח כלום ואמר זוג א' של צמידים יש לי בידיהם יהיו ליורשיו שנראה מתוך צוואתו שלא היה בדעתו להוריש ליורשיו אפשר שאפי' נתן הכל בצוואה א' הויא חזרה אף בכולה לדברי הכל עכ"ל. והשתא בנ"ד נמי יש לבעל דין לחלוק ולומר ולערער על הקדש הנז' דכיון דמתחלה לא היה בדעתו לתת ללומדי תהלים ואמרו לו ללומדי תהלים אי אתה מקדיש כלום י"ל דאפי' לדברי המבי"ט חזרה במקצת הויא חזרה בכולה ושני קנה ראשון לא קנה ובתשובת נאמן שמואל ז"ל (סי' קיז) הברית מדברי הנמק"י ז"ל דבעינן כי היכי דלא תהוי חזרה בכולה שיאמר בפי' איני חוזר בי אלא מחלק זה וכל שלא אמר בפי' הויא חזרה בכולה ע"ש:

אמנם נראה ברור ופשוט מאד דבנ"ד לא שייכא הא כלל כשנדקדק לשון המקדיש שאמר מהר"ן אריות ג"כ יקחו חלקם מדקאמר לשון ג"כ חלקם ש"מ דלא חזר ממ"ש ונשאר להקדש הת"ח דאי חזרה הוי מה הלשון אומרת ג"כ יקחו חלקם דלשון ג"כ וחלקם לא יצדק רק כשההקדש של הת"ח קיים דאי נסתלק וחזר ממנו לא יצדק לשון הג"כ וחלקם וכיון דאמר ג"כ המה יקחו חלקם הו"ל כמפרש איני חוזר בי אלא בחלק זה של לומדי התהלים ועי' בתשו' מהרש"ך ז"ל ח"ב (סי' קסא) לענין מי שצוה שיתנו כל אשר לו לאשתו לבד החובות ויתנו לבנו הגדול כך וכך כתב הר' ז"ל דכיון דקאמר לשון לבד מעיקרא כל אותם המתנות בכלל תיבת לבד הן עי"ש ש"מ כל שהלשון מוכיח הו"ל כמפרש אינו חוזר בי אלה בחלק זה והשאר קיים לעד לעולם:

זכינו לדין מכל הני טעמי דכתיבנא שזכו הת"ח בהקדש בלי שום ערעור ופקפוק:

את זה חזיתי לפי קוצר השגתי להפוך בזכות הקדש אם יסכימו עמי הרבנים המאורות הגדולים היושבים על כסא ההוראה ואל שדי אתחנן אל אכשל בדבר ההלכה. כה מעתיר אפר כירה מוכן לעבודת כל יודעי דת ודין רז"י לי רז"י:

תולעת יעקב אלגזי

תוכן העניינים

נאות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה