נאות יעקב חלק א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
סימן א
על ענין וי"ו דשלום קטיעא
אור זרח האיר ממזרח שמש לארבע רוחות השמים הולך ואור. אור גדול ליהודים הופיע מהר גבוה עוטה חור כשלמה האשל אשר ברמה מלאך לבוש הבדים ולכל בני ישראל היה אור אור ישראל וקדושו. החכם השלם הדיין המצוין זה סיני ועוקר הרים כמוה"ר יעקב ביליליוס בהלו נר"ו נר מצוה ותורה אור. אור פני מלך חיים ישים או"ר ב"ו ולכל סיעת מרחמוהי בישיבה של מעלה קהלה קדישא ראשי אלפי ישראל המה ה' עליהם יחיו דגן ויפרחו כגפן זה הדרך ישכון אור כיר"א:
מה נכבד היום בהגלות נגלות מעשה הכתב שלחו מתם הרואה אומר ברקאי האיר פני המזרח עד שהוא בחברון חמותי ראיתי אור נפלאות תורת חכם מקור חיים תורה חתומה ניתנה מעל"ה את מי יורה דעה והנה כתבא הביא לנו הספר והתוס' קפסיק ותני הלכתא גברוותא לככשורי ספר תורה כי קאי אחד כרעא. והדברים מטין על האי ספרא דלאו דוקנא דלא מחית לזרוזי נפשיה ובא האות ו' דשלום שלימה כמדתה אי פסיל בהכי כיון דגמרי' מינה דינא רבה עבודת בעל מום הנדמה והצולעה. ואחר אשר רוח מבינתם האריכו למעניתם מה זו שאלה לי לשמי ומה זו סמיכה לאיש אשר כמוני בריה קלה ומה ידעתי ולא ידע כת"ר גדולה דעת. אלא שאהבה מקלקלת את השורה ולא אני בן חורין להפטר הימנו דשיחתן קלה היא גופא גזרה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכמצווה ועושה אמרתי אגלה דעתי ומה שתעלה מצודתי היום לא אהיה חובש אף כי אין ידיעתי מכרעת ולחדודי הוא דבעי. וזה החלי בס"ד:
הלא זה הדבר ראשון לציון כתוב בדברי קדשו דההיא דפ' האומר דמשני רב נחמן ו' דשלום קטיעא היא לאו הלכתא היא וחילייהו מדברי רש"י ז"ל שכתב מנ"ל דאי עבד בשוגג פוסל דאלו במזיד הא כתיב אך אל הפרוכת לא יבא וגו' ולא יחלל את מקדשי אלא עבד בלא ידיעה מנ"ל דלא מכשרינן ליה מהאי קרא דולזרעו ע"כ. דכונתו רצויה ליישב הסוגיא דקשה דהא כל הפרשה דבעל מום סתם נאמרה וכל היכא דכתבה התורה סתם אין הפרש בין שוגג למזיד ומה זו שאלה עבודת בעל מום מנ"ל ואמטו נהכי מפרש לה דלשמואל הוא דפריך עבודת בעל מום מנ"ל דלא מכשירינן מהאי קרא דולזרעו כי היכי דמכשרינן מהאי קרא גופיה בן גרושה ובן חלוצה ולאפוקי לבעל מום מכללא דולזרעו בעינן קרא יתירה ומש"ה בעי מנ"ל ואהא משני את בריתי שלום וגו' ומינה דלשיטת רש"י ז"ל סוגיא אזלא אליבא דשמואל דיליף הכשרא דבן גרושה ובן חלוצה מולזרעו אחריו דלדידיה בעינן קרא יתירה לעבודת בעל מום שוגג לאפוקי מכללא דולזרעו אחריו אבל לאבוה דשמואל דיליף הכשרא דחלל מקרא דברך ה' חילו לדידיה ברירא לן דחילו כתיב דהיינו דוקא חללין ותו לא ובעל מום הדרן לכללן דסתמא דאורייתא ל"ש שוגג ל"ש מזיד ולא בעינן לדידיה קרא יתירא לאפוקי לבעל מום שוגג. והשתא כיון דלאבוה דשמואל לא קשיא לן מנ"ל דלא בעינן לדידיה שינויא דרב נחמן דו' דשלום קטיעא דלדידיה ודאי הו' שלמה. ומהאי טעמא אין זכרון לראשונים בענין הך ו' קטיעא משום דס"ל דהלכתא כאבוה דשמואל כדקי"ל אביו ת"ח קודם לרבו ולית הלכתא לתלמיד במקום רבו וכ"ש בבן במקום אביו. זהו תוכן דברי קדשם:
ואנא דאמינא כיהודה ועוד לקרא דמגופא דשמעתין נמי טעמיה דרש"י ז"ל לפרש הכי דלשמואל הוא דפריך משום דקשיתיה דלכאורה נראה דבעי תלמודא תרי בעיות הפוכות דסתרי אהדדי דמעיקרא בעי עבודת חלל מנ"ל אלמא קי"ל לתלמודא דכל דכתיב בתורה סתמא דחלל מחלל עבודה לא מפלגינן בין שוגג למזיד וא"כ היכי הדר בעי עבודת בעל מום מנ"ל דמשמע דקי"ל לתלמודא איפכא דאע"ג דכתיב בעבודת בעל מום דמחלל עבודה אית לן לפלוגי בין שוגג למזיד. וע"כ לפרש דקושטא דמלתא הכי הוא דכל דכתיב בתורה סתמא שוגג ומזיד במשמע ומש"ה בעי מעיקרא חלל מנ"ל דמכשרא עבודתיה בשוגג והא דבעי בתר הכי עבודת בעל מום מנ"ל היינו משום דק"ל אמאי לא מכשרינן ליה מהאי קרא דולזרעו:
ומידי עמדי על סוגיא זו הוקשה לי בהאי שיטה מאי שנא מדינא דאונן דקי"ל דמחלל עבודה ואפ"ה אמרי' ביומא (דף יג ע"ב) תניא היה עומד ומקריב ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא ד"ר יהודה ור' יוסי אומר יגמור ורש"י ז"ל מפרש בכהן הדיוט דאע"ג דמחלל עבודה הואיל וכבר היה עומד ומקריב סבר ר' יוסי יגמור כיון שהתחיל בשוגג וקשה אמאי לא פסלינן מאי דעבד בשוגג והא כתיב באונן ולא יחלל דמחלל עבודה וסתמא לא שנא שוגג ולא שנא מזיד קא פסול ור' יהודה נמי דקאמר מניח עבודתו ויוצא אזיל ומודה מיהא דכל מאי דעבד באותה עבודה והוא אונן כגון זריקה או קבלה או הזאה שהזר חייב עליהן מיתה עבודתו כשרה אלא דתנאי היה הדבר דמיד ששמע שמת לו מת יגמור אחר על ידו שאר מעשה העבודה ואמאי לא מפסיל מאי דעבד שוגג והוא אונן כיון דכללא הוא באורייתא כל דמחלל עבודה לא מפלגינן בין שוגג למזיד דבכל גוונא חללין הוא עושה. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש פי' להך פלוגתא דר"י ור"י בפ"ג כמ"ש התוס' ז"ל שם בגמ' ובכהן הדיוט כתב דמניח עבודתו וגומר אחר על ידו כמפורש שם וכדברי מרן ז"ל שם, ויפלא היכי מכשיר מאי דעבד בשוגג והלא שם בהלכה ז' כתב דילפינן עבודת אונן דפסולה ק"ו מבעל מור שאוכל בקדשים ואפ"ה עבודתו פסולה אונן שאינו אוכל בקדשים לא כ"ש. והשתא לפי סוגיא דשמעתין דפרק האומר דמרבינן עבודת בעל מום דפסולה אפילו היה שוגג א"כ נימא נמי דאונן דילפינן מיניה דלפסול לגמרי אף מה דעבד בשוגג כדמשמע מתניתין היה עומד ומקריב ונודע שהוא בע"מ שעבודתו פסולה דמשמע דפסול אף מה דהיה עומד ומקריב מדלא קאמר יגמור אחר על ידו:
אמנם העיון יראה פשוט דשאני אונן דלא פסליה רחמנא אלא משום דלבו דואג וכואב ובעינן עבודה בשמחה וכל דלא ידע שמת לו מת ליכא דאגה ומה דעבד בשמחה אין טעם לפוסלו משא"כ בבעל מום דמה דעבד במומו פוסל אע"ג דלא ידע. ובודאי דקושטא דמלתא הכי הוא דבכל דוכתא כל דבאורייתא סתמא ל"ש לו בין שוגג למזיד וממילא רויחא לן דברי רש"י ז"ל דמפרש הסוגיא אליביה דשמואל קאמר ובשיטה זו נראה נכונים דברי מרן ז"ל בכ"מ בפ"ו מה' ביאת מקדש שכתב עמ"ש הר"מ ז"ל כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לה חילל. כתב ע"ז מרן ז"ל ולכאורה הנה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אחר שנודע חלל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכח בקרא דמחלל עבודה ואדרבא אשכחן בהדיא דלא מחלל עבודה מהי תיתי לן למימר שאם עבד עבד אחר שנודע שחילל ותנא אורחא דמלתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע ע"כ:
ולכאורה הוה קשה דהא גבי פיסול עבודת בע"מ מצריך תלמודא ב' קראי אך קרא דלא יחלל את מקדשי למפסל מאי דעבד במזיד ועוד לקרא דאתי בריתי שלום למיפסל אפי' שוגג אלמא דאי לאו קרא יתירה הוה גמרי דמזיד חילל שוגג לא חילל א"כ גבי הכשרא דחלל נמי דאי לא כתיב אלא חד קרא מנ"ל למכשריא אחר שנודע והוא מזיד כל כמה דלית לן קרא יתירא למכשריא כי היכי דמצרכינן בפיסול עבודת בע"מ תרי קרא חד לשוגג וחד למזיד. האמנם האמת יורה דרכו דס"ל למרן ז"ל דהא דמצרכינן תרי קראי לעבודת בע"מ היינו משום דהוה ק"ל אמאי לא מכשיר קרא מולזרעו אבל אי לאו מקרא דולזרעו סתמא דקרא דלא יחלל את מקדשי הוה משמט שפיר אחד שוגג ואחד מזיד דכל בדאורייתא סתמא ל"ש שוגג ל"ש מזיד אם כן דכותיה נמי בקרא דקא מכשר חלל סתמא ל"ש שוגג ל"ש מזיד כל דכבר עבד דיעבד ולא אסר רחמנא אלא לכתחלה דוקא
ומדעתי דרש"י ז"ל בשמעתין קאי בשיטת הרמב"ם ז"ל דלא פסלינן בחלל אלא לכתחלה דוקא מדכתב
כד"ה והיתה לו ולזרעו וגו' וחלל לכתחלה קאמר דהא מחולל קריא רחמנא. דמדנקט בלישניה חלל לכתחלה לא קאמר ולא קאמר חלל במזיד לא קאמר נראה דס"ל דקרא דולזרעו סתמא מכשיר בין שוגג בין מזיד ולא ממעטינן לפיסולא אלא לכתחלה דחלל לא קאמר קרא להכשיר כיון דחלל קריא רחמנא וכונתו במערכה על הדרוש למאי דבעי לפרש דקושית עבודת בע"מ מנ"ל הוא דוקא לשמואל מטעמא דלא יחלל סתמא בין שוגג בין מזיד במשמע. ועפ"י שיטה זו נמי הוצרך לפרש בבעית עבודת בע"מ מנ"ל דאי עבד שוגג פסול דאלו במזיד הא כתיב ולא יחלל את מקדשי וכו' דכיון דעיקר בעיית תלמודא עבודת בע"מ מנ"ל היא אמאי לא מכשרינן מקרא דולזרעו הוה משמע דבמי תלמודא דנכשיר עבודת בע"מ אחד שוגג ואחד מזיד דומיא דחלל דמכשר סתמא אחד שוגג ואחר מזיד ואמטו להכי כתב מנ"ל דאי עבד בשוגג הוא דקא בעי דוקא דאילו במזיד לא אפשר רהא אשכחן בבע"מ בהדיא בקרא דמחלל עבודה דכתיב ולא יחלל את מקדשי משא"כ בחלל דלא אשכחן בקרא דכתיב בהדיא דמחלל עבודה וכמו שכתב מרן ז"ל:
איברא דקשה לי על מרן ז"ל דכתב בפשיטות דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה. וזה תימא דהא כיון דחלל קריא ליה רחמנא הו"ל זר ובזר כתיב בהדיא דמחלל עבודה כדיליף ריש פ"ב דזבחים. ובההוא פירקא (דף יז ע"ב) ילפינן חילול עבודה במחוסר בגדים מדאמר קרא וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ופרש"י והיתה להם הלבשה הזאת לכהונה אלמא כהונתם תלויה בבגדיהם ואם לאו הו"ל זרים ובזה אשכחן דמחלל עבודה. והכא נמי כיון דחלל קריא רחמנא שנתחלל מקדושת כהן לגמרי לטומאה ולאכילת קדשים. א"כ קשה הו"ל זר ובזר הא כתיב בהדיא דמחלל עבודה אף דיעבד והיכי נכשריה מקרא דולזרעו והא כיון דכתיב ביה בהדיא דהוי זר ומחלל עבודה ע"כ הכשרא דולזרעו לא אתא אלא לדיעבד ושוגג דוקא. ויש ליישב בדוחק ואולם אף דתלינן ליה כפי' לרש"י ז"ל דמגופא דשמעתין דפריך ברישא עבודת חלל מנ"ל הוכרח לפרש דבעיא דעבודת בע"מ מנ"ל היינו דפריך אמאי לא מכשרינן מקרא דלוזרעו דאלו מקרא דלא יחלל לא הוה ק"ל מידי דכללא הוא דכל דבדאורייתא סתמא לא מפלגינן בין שוגג בין יחיד וכדכתיב. מ"מ אכתי לא פלטי לן מהלתך זה הדחק לפרש העוגיא דלא בעי אלא אליבא דשמואל דלשנא דתלמודא סתמא דבעי מנ"ל משמע דבעי לה אליבא דכולהו דומיא דבעיית עבודת חלל מנ"ל דהויא לד"ה והכי נמי שינויא דמשני רב נחמן סתמא ו' דשלום קטיעא היא משמע דלכ"ע קאמר דהכי אמסר לן בתורה ו' זאת למיהוי קטיעא. ושבתי וראיתי לרבינו שמשון ז"ל שכתב בריש פ"ח דתרומות וז"ל ובע"מ דעבודתו פסולה דכתיב את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר'. ובריש פ"ב דזבחים דעבודתו מחולל דכתיב מום בו ולא יחלל. ושמא אצטריך קרא דקדושין דלא ידע בשעת עבודה שהוא בע"מ כדאמרי' בההוא פירקא גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא עבודה שהזר חייב עליה מיתה וה"מ עבודה דמעכבא כפרה ע"כ:
והנה נראה מדבריו דמפרש לסוגיא דבעי עבודת בע"מ מנ"ל ר"ל מנ"ל דפסול בשוגג אליבא דכולהו אמוראי מדנקט לה סתמא וכתב דאצטריך קרא דקדשים דלא ידע שהוא בע"מ דאם כונתו לפרש הסוגיא כפרש"י ז"ל דאצטריך קרא דשלום לאפוקי דלא נכשר מולזרעו העיקר חסר מן הספר. וע"כ לפרש דבריו דס"ל דשמעתין איתשלא לענין שוגג דמקרא דלא יחלל לית לן אלא מזיד ובעי עבודת בע"מ דפסול שוגג מנ"ל. והדבר קשה לשמוע דאי ס"ל לתלמודא דאית לן למפלג בין שוגג למזיד בקרא דלא יחלל א"כ היכי פריך ברישא עבודת חלל דמכשרא שוגג מנ"ל והא ע"כ אית לן למיפלג בין מזיד לשוגג ומש"ה כל שלא נודע דהוא חלל עבודתו כשרה וה"ל תרי בעיות דסתרן אהדדי:
ויתכן לומר דס"ל לרבינו שמשון ז"ל דמאין פריך לעיל עבודת חלל מנ"ל דהיינו דק"ל לתלמודא מדינא דבע"מ דקתני מתני' דעבודתו פסולה דאע"ג דאכתי לא ידע פשיטותיה מ"מ מגופא דדינא דבע"מ דמחלל עבודה בשוגג קשיא ליה דחלל מנ"ל דמן הדין לפסול מק"ו דבע"מ דאוכל בקדשים פסול עבודה חלל דלא אכיל בקדשים לכ"ש כדעבדינן הך ק"ו בריש פ"ב דזבחים ע"ש. אמנם קשה דלא אפשר לפרש דאתשל ההא אשוגג דהא כלל גדול הוא בכוליה תלמודא דכל דבדאורייתא סתמא לא מפלגינן בין שוגג למזיד וחילוקא דמחלקינן אינו אלא בדרבנן וכדבעינן למימר לקמן:
והיה א"ל דרבינו שמשון ז"ל אזיל ומודה דכל דפסול סתמא בדאורייתא ל"ש שוגג ול"ש מזיד אלא הכא אזיל ר"ש לשיטתיה שכתב בספר כריתות חלק ד' ה' דבכל התורה כולה לא בעי קרא לעיכובא אלא דבחד קרא סני בין לכתחלה בין לעכב רק בקדשים דבעינן בכמה מקומות אשכחן למצוה לעכב מנ"ל וטעמא רבה איתא למלתא דאפושי פסולה בקדשים לא מפשינן כל דלא טרח וכתב קרא לעכב. והשתא לפ"ז י"ל דהכא כיון דבמידי דאכילת קדשים איירי פריך שפיר עבודת בע"מ שוגג מנ"ל דאף דבעלמא כל דכתיב סתמא בדאורייתא לפסול אחד שוגג ואחד מזיד במשמע אבל הכא בקדשים נימא דקרא דלא יחלל לא פסיל אלא כי עבד במזיד אבל בדיעבד ושוגג מנ"ל למיפסל כל דלא טרח וכתב לה קרא:
ברם ע"ז נמי קשה דבכמה מקומות גבי קדשים קי"ל הכי דכל דכתיב סתמא לא מפלגינן בין שוגג למזיד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' ביאת מקדש בדין הטמא שעבד חילל עבודתו מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וכתב שם וז"ל כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא טמא אי טומאה ידועה כל עבודתו שהקריב פסולה וכו' והוא תלמוד, ערוך בפסחים. ובמ"ש שם מרן ז"ל אלמא קי"ל דקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דכתיב עתם לא מפלגינן בין מזיד לשוגג וכן לענין הכשר דמכשיר קרא סתם כתבו התוס' ז"ל בפשיטות פ"ק דיומא (דף ז) ד"ה טמא שנטמא בין בשוגג בין במזיד וכו' כתבו שם בתי' וז"ל וי"ל דאינו סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד לא בזריקה ולא בטומאה דודאי מדאורייתא מרצה בכל ענין וחילוקא דמחלקינן בין שוגג למזיד היינו מדרבנן ע"כ. ולפי זה מה מקום יש לפרש דשמעתיה דבעי שוגג מנ"ל היינו משום מידי דקדשים. ואפשר דאמטו להם אמירה רבינו שמשון ז"ל לפרוקיה בלשון ושמא כנראה דלפי האמת זה אינו מתיישב אצלו. האמנם תמה אנכי בסיפא דמלתיה דר"ש ז"ל שכ' כדאמרי' בההוא פירקא גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי וכו' ונראין הדברים כעין ראיה דהך דהכא דמצרכינן קרא יתירה לשוגג הוי דומיא לההיא דהתם דמצרכינן תרי קראי חד לחייב על עבודה דזר חייב עליה מיתה עבודה דמעכבא כפרה וחד לעבודה דאין הזר חייב עליה ודלא מעכבא כפרה. וה"נ בשמעתין מצררינן תרי קראי חד קרא לדיעבד דמזיד וחד קרא לדיעבד דשוגג. וכל זה לכאורה כמשנה שאינה צריכה אטו כל כי האי בעינן ראיה לדבר דעבדינן צריכותא כי האי והוא פלא:
ואולם אחר החיפוש בדקתי בספר מוגה שבידינו ונראה שהגהות הס' הלז הם מעשה ידי אומן להגאון מהר"ש סירילייו זלה"ה והגיה כלשון רבינו שמשון ז"ל ב' תיבות אי נמי כדאמרי' בההוא פירקא ואנהיר לעיינין בהגהה זאת לשמוע דכונת רש"י ז"ל בתי' ב' לפרש שיטה אחרת בשמעתין לפרשה אל יבא דכולהו אמוראי דדחיקא ליה שיטת רש"י ז"ל שפיר אליבא דשמואל לחודיה ואמטו להכי תריץ יתיב שיטה מרווחת בסוגיא דשמעתין סתמא דאזלא אליבא דכ"ע וכתב אי נמי כדאמרי' בההוא פירקא וכו' והכונה לו רצויה דודאי קרא דלא יחלל את מקדשי דכתיב סתם אחד שוגג ואחד מזיד במשמע והא דבעי עבודה בע"מ מנ"ל אמתני' קא פריך דאתני סתמא עבודתו פסולה דמשמע כל מין עבודה ואפי' עבודה דאין הזר חייב עליה ועבודה דלא מעכבה כפרה דהא מנ"ל דמקרא דלא יחלל מסתיין למפסל עבודה דזר חייב עליה ודמעכבא כפרה אבל דמפסל סתם עבודה מנ"ל כל דלא כתיב קרא בהדיא כי היכי דמצרכינן קרא יתירא להא גבי מחוסר בגדים. ואהא פשיט שמואל דהכא נמי אית לן קרא דאת בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר למפסל אפילו עבודה דאין הזר חייב עליה ודלא מעכבא כפרה וממילא דניחא לן שמעתין דבעי לה ומשני לה אליבא דכולה
ואפשר דהיינו טעמיה דר' עובדיה ז"ל דפי' בפ"ח דתרומות דמייתי קרא דברך ה' חילו וקרא דאת בריתי שלום דקי"ל כשיטת ר"ש ז"ל דמפרש לסוגיא דשמעתין דאתשל לכ"ע. ואף לדעת הרמב"ם ז"ל דלא מייתי בפי' ובחיבורו קרא דואת בריתי שלום אין בידינו להכריע ולומר דמדלא מייתי לה דהיינו משום דמשמע ליה דלשמואל הוא דדרשינן הכי דוקא. דאין זה הכרע דהא בקרא דאת בריתי שלום לא מפרש ביה שוגג בהדיא כלל. ועכצ"ל דלא ילפינן מיניה דעבודת בשוגג פסולה אלא מכח יתורא דקראי דמהאי טעמא לא פרכינן בשמעתין דהשתא דרבי קרא דאת בריתי שלום למיפסל אפי' שוגג הא תו ל"ל קרא דלא יחלל את מקדשי לאתויי עבד במזיד השתא שוגג מחלל עבודה מזיד מבעיא, דודאי כיון דלא מסיימי קראי בהדיא הן לשוגג והן למזיד אי הוה כתיב חד שדינן ליה למזיד אבל השתא דכתיב תרי קראי בא זה ולימד על זה כדאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא דידן ואבוהון דכולהו בפ"ק דקדושין דאמרי' התם תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים יאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש אלו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולימד על תושב שאעפ"י שהוא קנוי קנין עולם אינו אוכל. וה"נ אמרי' בכל דוכתי דלא מסיימי קראי בהדיא. וה"נ בשמעתין דלא מסיימי קראי הי לשוגג והי למזיד ומיתורא דכתיבי תרי קראי הוא דילפינן דחד לשוגג וחד למזיד לא מצאה הקפידה מקום לנוח על הרמב"ם ז"ל בהא דלא מייתי קרא דאת בריתי שלום דהשתא דכתיבי תרי קראי הי מינייהו דבעי לאוקמיה לעבודת בע"מ שוגג מתוקם שפיר כיון דלא מסיימי קראי בהדיא ומייתי לקרא דבדוכתיה בפרשת בע"מ. וכבר נודע דלאו אורחיה דהרמב"ם ז"ל להאריך בראיות הכתובים. ומה גם בפי' המשניות שאני אומר דכונת הרמב"ם ז"ל דדייק לאתויי קרח דפרשת בע"מ היינו משום לישנא דמתני' דקתני עבודתו פסולה דאף למסקנת התלמוד דילפינן מאת בריתי שלום אכתי קשה דמהיכא גמרי' דעבודתו פסולה לגמרי והיא מחוללת ונפסלה מקדושה לגמרי ותצא לבית השריפה וקרא דאת בריתי שלום מסתיין לומר דלא עלה לבעלים לשם חובה אבל למיהוי מחוללת לגמרי לא למדנו. וע"ז רמז הרמב"ם ז"ל וכתב לאומרו מום בו לא יגש וכו' דסמיך לסיפיה דקרא דכתיב ולא יחלל את מקדשי דקאי על כל בעלי מומין דמחללין עבודה לגמרי ותצא לבית השרפה ותלמודא נמי דפשיט מקרא דאת בריתי שלום אעיקר קרא דפרשת בע"מ סמוכות שלו דכתיב בהדיא בסוף הפרשה ולא יחלל את מקדשי אלא דקאמר דאיכא קרא יתירא בבע"מ ומכח יתורא דקראי ילפינן חד למזיד וחד לשוגג ועיקר ילפותא דדינא דמתני' דקתני עבודתו פסולה לגמרי ודאי ע"כ מקרא דלא יחלל את מקדשי הוא דילפינן דמחלל עבודה לגמרי ואפי' שוגג. ולפ"ז י"ל דאפשר דגם הרמב"ם ז"ל מפרש לה לשמעתין אליבא דכ"ע כדאית ליה לר' שמשון ז"ל כדכתיבנא.
ואף גם זאת הדבר קשה לשמוע לפרש דדעת רש"י ז"ל לפרש הסוגיא דלא פריך אלא אליביה דשמואל לחודיה הוא אי נמי דלאבוה דשמואל לא קשה משום דכתיב בהדיא ברך ה' חילו דהיינו חללין דוקא. מ"מ לר' ינאי דיליף הכשר עבודת חלל מקרא דובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. קשה מיהא אמאי לא פריך עליה נמי אמאי לא מכשרינן עבודת בע"מ מהאי קרא נמי דהא איכא למידק בילפותיה היכי יליף מיניה הא התם אפי' לכתחלה משמע דכתיב ובאת אל הכהן. אלא עכצ"ל דמשמע ליה מדכתיב אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ומשמע דכהן מקרי אע"ג דאינו אלא בימים ההם ולאחר זמן באים לסלקו דכל דבאותה הימים לא נודע פיסולו יבאו אליו דכהן מקרי שפיר. ובהך משמעות אף בעלי מומין במשמע דכהן מקרי אע"ג דאינו אלא מימים ולימים הבאים אית ליה ברירה שהוא בע"מ וכדדרשינן ליה בחלל וא"כ לר' ינאי נמי שייך למפרך שפיר עבודת בע"מ מנ"ל:
אלא לדידי חזי לי הדבר פשוט מאד דהא דנקט רש"י ז"ל לילפותא דשמואל במלתיה היינו משום דשמואל הוא עיקר מארי דשמעתין בכלא מתניתין בין בחלל בין בבע"מ דבתרווייהו הוא מותיב מנ"ל והוא מפרק להו ופשיט להו אלא דתלמודא דפסיק בנתים ומייתי נמי הנהו מימרי דאבוה דשמואל ור' ינאי דחלל משמע להו נמי מקראי אחריני. ובתר הכי הדר אמר ר"י אמר שמואל מארי דשמעתתא למיפשט נמי איד דקתני מתני' דעבודת בע"מ פסולה. ובהא ניחא לי מאי דאיכא למידק לכאורה בשמעתין אמאי מייתי תלמודא למימרא דשמואל ברישא ואבתרה לדאבוה ולא זו הדרך לרבינא ורב אשי דבכוליה תלמודא לעולם סדר. האמוראים מסדרים אותם כפי קדימתם זה לזה וכמ"ש התוס' במס' ע"ז בריש פרקין אין מעמידין וכ"כ הר"ן ז"ל בנדרים (דף מב ע"ב) אמנם נראה דהיינו טעמא דמקדים לדשמואל ברישא משום דהוא עיקר מאריה דשמעתא בכולה מתני' בחלל ובבע"מ. משא"כ אבוה דשמואל ור' ינאי דלא איירי אלא בדינא דחלל לחודיה. ומהאי טעמא נמי רש"י ז"ל עינוהי מטייפי לעיקר מארי דשמעתא ונקט במלתיה לילפותא דשמואל מולזרעו ואה"נ דאנן בדידן לר' ינאי נמי קשיא מנ"ל ואצטריך לן שינויא דרב נחמן דאת בריתי שלום נמי לדידיה. והשתא ממילא הו"ל שמואל ור' ינאי תרי לגבי אבוה דשמואל דלדידהו צרכינן לילפותא דאת בריתי שלום. ושינויא דר"ן דו' דשלום קטיעא וכל כה"ג לא שייך למימר דהלכתא כאבוה דשמואל דלית ליה דרשא דאת בריתי שלום ומטעמא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא איכא אמורא אחרינא דקאי כותיה דשמואל והו"ל תרי ורבי יחידאה הוא והלכתא כרבים כמפורש בהדיא פ"ק דנדה (דף י:) דאמרינן התם דר"י אמר חד דינא משם ר' שמעון בן יהוצדק. ובסיפא דמלתא אמר כתמה נמי טהור ואיבעיא לן התם הך סיפא אי דידיה או דר"ש ובעי תלמודא למאי נפקא מינה למהוי דבריו של א' במקוה ב' כלומר דחזקיה רביה דר"י פליג על ר"י התם ואמר כתמה טמא. והשתא אי סיפיה דמלתיה דר"י הוי נמי משום ר"ש שפיר קי"ל כר"י וכר"ש דהו"ל תרי לגבי חזקיה רביה ע"ש. והנה משם בארה דכל דאיכא אחרינא דקאי כותיה דתלמיד לא אמרי' בהא אין הלכה כתלמיד במקום הרב וליהוי במחלוקת שקול אלא דאמרי' דתלמיד ודעמיה שנים והלכה כרבים והכא נמי דכותה כיון דשמואל ור' ינאי קיימי כחד שיטתא הלכה כוותייהו דס"ל דבעינן הך ו' דשלום למיכתבה קטיעא למילף דינא דעבודת בע"מ שוגג:
ובר מן דין זה הכלל שכתבו כבוד תורתם דאין הלכה כבן אצל האב מק"ו דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אחר המחילה לא כן אנכי עמדי דהא אשכחן בכמה דוכתי דפסקינן הלכתא כסברת הבן אצל האב ובעירובין (דף לב) בפלוגתא דרשב"ג ור' דלרשב"ג ניחא ליה לחבר דניעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעביד ור' פליג טל אביו וס"ל דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מעשר כרבי ע"ש. והכי נמי כמה דוכתין אספרם מחול ירבון. איך שיהיה אין מקום לבא כאן מטעם אין הלכה כתלמיד במקום הרב מהני תרי טעמי דכתיבנא. וסוגיא דשמעתין בין לרש"י בין לרבינו שמשון ז"ל הויא הלכה דוי"ו דשלום בעי למיהוי קטיעא:
ואשר הוקשה בעיני כת"ר על זה מה טעם לסתמא דתלמודא בפסחים דמייתי קרא דברך ה' חילו דהיא ילפותא דאבוה דשמואל טפי מאידך ילפותא דר' ינאי ושמואל וכן הרמב"ם ז"ל בחיבורו לא הביא אלא קרא דברך ה' חילו. מהא לא אריא דאיכא למימר דבעי לאתויי קרא דמפרש יותר דבהך קרא מפורש יוצא לענין עבודה בהדיא דכתיב לעיל מיניה ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ועלה קאמר ברך ה' חילו אפי' חולין שבו מבא"כ בקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו דאינו מפורש בענין עבודה וכן קרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם דלא מיירי אלא בקדשי הגבול. מה גם למי שידקדק בלשון רש"י ז"ל בד"ה אפי' חולין ובו חללים שבשבט לוי דקרא בשבט לוי כתיב ע"כ שלכאורה שבקיה לחצירותיה דזיל קרי בי רב הוא דקרא בשבט לוי כתיב:
אמנם לע"ד כונת רש"י ז"ל רצויה בזה לומר דטעמיה דאבוה דשמואל דנייד מילפותא דשמואל אבעי למרמז ליה אהאי קרא היינו משום דקרא דולזרעו אחריו האמור בפנחס יש לבעל הדין לחלוק ולומר דלזרעו דפנחס הוא דאבטח ליה בהכי לו כהונה פרישה תחת אשר קינא לאלהיו דאפי' חללין שבו ירצה. אבל בהני אחריני שבשבט לוי בכללו לא וכדרך שכתב רש"י ז"ל בזבחים פ' טבול יום אהא דלא נתכהן פנחס וכו' דיעוד זה דוהיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם היה לז לזרעו של פנחס להיות הכהנים גדולים מזרעו של פנחס לא מזולתם ע"ש. והכי נמי הוה אמרי' דמאי דרבי קרא דכתב ולזרעו ולא כתב ולבניו לרבות חללין שבו דלא אכשר רחמנא חללין שבו אלא בבני פנחס דהא קרא ביה כתיב. אמנם בקרא דברך ה' חילו מפורש יוצא בהדיא לכל הכהנים בשבט הלוי דקרא בשבט לוי כתיב. ומעתה אית לן למימר דמהאי טעמא נקט תלמודא בכל דוכתא ילפותא דברך ה' חילו דמפורש ביה שפיר. וממילא נמי היינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דמייתי הך ילפותא דברך ה' חילו כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בכמה דוכתין דאורחיה דהרמב"ם ז"ל להביא הכתוב המפורש יותר ולא מטעמא דקים ליה לתלמודא מאבוה דשמואל לענין הלכה דלדידיה ו' דשלים שלמה ככתוב בדברי קדשם דמהא לא אריא ודאי:
ואף גם זאת אף אם מודינה להו דמאי דמייתי סתמא דתלמודא ילפותא דאבוה דשמואל היינו משום דהכי קים ליה לתלמודא דהלכתא כוותיה דאבוה דשמואל. עכ"ז י"ל דלא לענין מאי דמתשיל הכא לענין ו' קטיעא הוא:
אמנם הוא להלכה לענין אחר. והוא דבפרק הגולין (דף יא) פליגי אמוראי בנגמר דינו ונעשה כה"ג בן גרושה וב"ח חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה ואמרי' התם לימא בפלוגתא דר"א ור' יהושע פליגי ומשני אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע מ"ד מתה כר"י ומ"ד בטלה כהונה עד כאן לא קאמר ר"י אלא התם דכתיב ברך ה' חילו ופוטל ידיו תרצה אבל הכא אפי' ר"י מודה ופי' רש"י וז"ל ופועל ידיו תרצה עבודותיו כשרות אבל לענין שאר דברים אינו כהן ע"כ. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' רוצח כמ"ד בטלה כהונה ע"ש ונראה פשוט דהיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל דפסק כמ"ד בטלה כהונה משום דסתמא דתלמודא בפסחים (דף עב) קאמר בפשיטות דטעמא דר"י משום קרא דברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ומדלא מייתי מקרא דוהיתה לו ולזרעו ומקרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם:
משמע דקים ליה כס תמא דתלמודא כמ"ד דמאי דמכשר קרא אינו אלא לענין פועל ידיו שיהיו עבודותיו כשרות אבל לענין שאר ד דבריו אינו ככהן דהא מתפרש בקרא שפיר בקרא דברך ה' חילו דכתיב בהדיא הכשרא דפועל ידיו ותו לא משא"כ בקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו וקרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם דמשמע מינייהו דכהן הוי לכל מילי דהא לא מפרש בהו עבודה ומש"ה מייתי סתמא דתלמודא קדא דאבוה דשמואל דקי"ל כילפותא דידיה דמיניה שמעינן דלא אמר ר"י אלא לענין עבודה אבל לענין שאר דברים לא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כמ"ד בטלה כהונה:
אמנם נוראות נפלאתי על מרן כ"מ ז"ל שכתב שם וז"ל ופ' כמ"ד בטלה כהונה משום דבפ"ג דקדשים דטעמא דר"י ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ואתיא כמ"ד בטלה כהונה ע"כ. והוא לע"ד פלא דהא התם נמי קאמר דטעמיה דר"י מקרא דוהיתה לו ולזרעו ומקרא ואל הכהן אשר יהיה בימים ההם דמשמע דכהן הוי לכל מילי וכמ"ד מתה כהונה ומה ראיה הוא מפ"ג דקדושין:
ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב הקדוש המופלא כמוהר"ר חיים אבואלעפיא זללה"ה שכ' בספרו הבהיר עץ החיים בקונטרס הלשונות על דברי מרן וז"ל וליתא דלכ"ע טעמא איכא וכו'. ונדחק הרב שם לומר דאפשר דטעמיה דהרמב"ם ז"ל משום דהוי ספיקא דאורייתא ואזלי' לחומרא דלא יצא משם לעולם. ולע"ד טעם הרמב"ם ז"ל משום דמייתי סתמא דתלמודא בכל דוכתא בפשיטות דטעמיה דר"י משום דכתיב ברך ה' חילו וכו' ולא מייתי שום קרא אחרינא כשמואל ור' ינאי אלמא הכי קי"ל לתלמודא דלא מכשיר ר"י אלא לענין עבודה דמפורש בקרא אבל לשאר דברים אינו ככהן ובטלה כהונה כדאמרן. והשתא תו לית לן להכריח בתלמיד דלית ליה אקימתא ק דו' דשלום קטיעא מדמייתי בכל דוכתא ילפותא דאבוה דשמואל. דטעמא דתלמודא הוא משוט דקי"ל כוותיה דאבוה דשמואל לענין דבטלה כהונה וכדאמאן אבל לענין אוקימתא דר"ן דו' דשלום קטיעא ודאי קי"ל כר' ינאי ושמואל:
וגם מה שכתב בדברי קדשם להכריח דגם התוס' ביבמות קים להו דהלכתא כאבוה דשמואל מדלא מייתי התם אלא קרא דברך ה' חילו. אחר המחילה מהא לא מכרעא דהא תוס' גופייהו בתענית (דף יז) ד"ה דבר זה כו' כתבו בתירוצם ז"ל וי"ל חלל תוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ"ה כשר לעבודה כדאמרי' בפ' האומר מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ומדכתיב ופועל ידיו תרצה ע"כ. הנה שהביאו בדבריהם גם סברת שמואל ואין שום הכרעה מדבריהם שדעתם לפסוק כאבוה דשמואל. ואף אם בדקדוק נקטי במילתייהו ילפותא דאבוה דשמואל י"ל משום דהלכתא כוותיה לענין רוצח דקי"ל דבטלה כהונה וכדכתיבנא. ואנכי תמה על שיטת כת"ר דהן לו יהי כדבריהם כן הוא דבעיית התלמוד בע"מ מנ"ל דלא בעי אלא לשמואל מ"מ קשה מאין הרגלים לפרש דשינויא דר"ן דמשני סתמא ו' דשלום קטיעא היא דאינו אלא אליבא דשמואל דהא אפילו נימא דלא פריך אלא לשמואל איכא למימר דסברת ר"ן דנקט לה סתמא כמאמר החלטי ו' דשלום קטיעא היא הויא לכ"ע אלא דאסברא לן ר"ן דלשמואל היינו טעמא דאימסרא לה ו' זו קטיעא למדרש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ולאידך אמוראי הויא הך קטיעא כשאר שינוי אותיות שבתורה דאשתנו לסוד כמוס ואנחנו לא נדע וכ"ש דהא איכא טעמי אחריני כמ"ש הר"ב אור תורה בשם ר"ש ורבינו בעל הטורים על התורה ע"ש:
הנה כי כן שפתינו אתנו דאנן בדידן הכי סבירא לן דבעיית עבודת בע"מ מנ"ל איתשלא לכ"ע והכי נמי שינויא דר"ן דו' דשלום קטיעא היא לכ"ע קא"ל דהכי אימסרא לה בתורה ומשם תורה יצאה בספרי תורה שאנו דנין עליהם שנמצא כתוב בהם הו' שלמה שצריך להגיהם כדמשמע מפשט דברי הריטב"א ז"ל לכל הישר הולך דמפסל ס"ת בכך כיון דילפינן מינה דינא רבה דעבודת בע"מ דיעבד שוגג נמי מפסל. והרי זו כאותה שכתב הרדב"ז ז"ל (סי' ק"א) בשם הרשב"א ז"ל דכל שבא בגמ' דרך עיקר דין כקרנות קרנת סוכת סכת דבזה ודאי מתקנין ע"ש. ודכוותה בנ"ד שבא בגמ' דרך עיקר דין דמדלא כתיב ו' שלמה עליה אנו דנין עיקר דין עבודת בע"מ דאפי' דיעבד ושוגג פסולה. דודאי אית לן להגיה ס"ת. ומדכתב הרשב"א ז"ל סתמא מתקנין משמע דכל שבא בגמ' דרך עיקר דין מתקנין אפי' הרוב אחר המיעוט אלא דבחסרות ויתרות דלא באו בגמ' דרך עיקר ן דקדק בלשונו וביאר מתקנינן המיעוט עפ"י הרוב אבל רוב אחר המיעוט לא דאחרי רבים להטות מכלל דכל שבא דרך עיקר דין מתקנין אפילו הרוב אחר המיעוט דכל שהוא היפך עיקר דין בטל רובא ולא חשיב אלא כמיעוט בעלמא:
ואנכי תמיה על כת"ר שכתבו ת"ש גדולה מזו שכתב הרמב"ן (סי' רל"ב) ז"ל ומ"מ מה שבא בתלמוד דידן דרך עיקר דין כקרנת קרנות קרניה וכו' בזה ודאי מתקנין המיעוט ע"כ. ויצא לדון מזה דדעת הרמב"ן ז"ל לומר דאפי' מה שבא בגמ' דרך עיקר דין דאין מתקנין אלא המיעוט אחר הרוב אבל רוב אחר המיעוט לא אף שבא בתלמוד דרך עיקר דין. וזה תימא דא"כ דבריו סתרי אהדדי דתחלה כתב דכל שהוא מעיקר דין דצריך לתקן והיכי קאמר בחר הכי דרוב לא מתקנין אף דהוא מעיקר דין ומאי בינייהו דחסירות ויתרות שלא באו דרך עיקר דין דאזלינן בהוא בתר רובא:
ובר מן דין דכלל גדול מסור בידינו ממרן הב"י שכתב בהקמתו לטור א"ח וז"ל והנה בא לידי קצת תשובות הרשב"א ז"ל בדפוס וכתוב בתחלתן שהם תשו' הרמב"ן וכשאני כותב מאותם תשובות אעפ"י שאני יודע שהוא תשובת הרשב"א אני כותב כתוב בתשובה להרמב"ן ע"כ. הנה מפורש יוצא דתשובת הרמב"ן הם להרשב"א והם מיוחסות להרמב"ן ז"ל. ולפי מה שדנו כת"ר נמצא הרשב"א ז"ל נסתר מחמתו בשתי התשובות הללו דבתשובה ראשונה כתוב דכל מה שבא בתלמוד דרך עיקר דין בזה ודאי מתקנין דמדכתב סתמא מתקנין משמע דאפי' הרוב אחר המיעוט מתקנין ודאי ובאידך תשובה כתב בזה ודאי מתקנין המיעוט דמשמע אבל הרוב לא כדין שאר חסרות ויתרות שלא באו דרך עיקר דין:
אבל האמת יורה דרכו שמה שכתב במיוחסות מתקנין המיעוט אורחא דמלתא נקט דבטעות שבא בתלמוד דידן דרך עיקר דין לא עבידי סופרים דטעו בהא אלא מיעוטא. וכל זה נדחוק עצמינו שלא להגות בתשובות המיוחסות אבל כל הישר הולך עיניו תחזינה מישרים דטעות נפל במיוחסות להאמב"ן בתיבת המיעוט ויגיד עליו רעו התשובה להרשב"א עצמו הנז"ל דכתב שם סתם כל מה שבא בגמ' דרך עיקר דין כקרנות קרנת וכו' בזה ודאי מתקנין ע"כ משמע בכל גוונא מתקנין וזה פשוט לע"ד:
ואותה תשובה להרשב"א ז"ל שהביא הרב"י ז"ל בסי' ער"ה עמ"ש רש"י ז"ל בפי' התורה שנו"ן של תרח בחרן הפוכה היא לא יפסל הס"ת בכך שאותם שבשבת פ' הבונה יפסל בהם הס"ת אבל הלפופות וההפוכות לא יפסל שא"כ הו"ל להזכירם שם. ויצא כת"ר לדון הימנה ולומר דאף אנו נאמר בנ"ד מדלא נזכר בפ' הבונה ש"מ דכשר. אחר המחילה לא כן אנכי עמדי דלפי דבריהם קשה על הרשב"א ז"ל מיניה וביה דבאותה תשובה כללא כייל דכל מה שבא בגמ' דרך עיקר דין מתקנין ואיך יאמר כאן על דברים שבאו דרך עיקר דין בגמ' בנ"ד דאין מתקנין מפני שלא נזכר בפ' הבונה. אמנם האמת יורה דרכו דכונת הרשב"א ז"ל באותה תשובה לומר דדוקא דברים הנזכרים בתלמוד מגיהים הס"ת עליהן אבל דברים הנז' במדרשים ואגדות לא. ואמטו להכי נ' דבחרן דלא נזכר בתלמוד אין מגיהין הס"ת עליהן. וממילא דכל הנזכר בתלמוד דידן אף שלא נזכר בפ' הבונה פסליה ס"ת עליה וכ"ש הכא דילפינן מינה דינא רבה דמפסיל ודאי מק"ו מהנהו דפ' הבונה דלא ילפי מינייהו דינא ואפ"ה כל ששינה מצורות האותיות השנויות שם מפסל ס"ת עלייהו כ"ש ו' דשלום דילפינן מיניה דינא רבה. ועוד זאת חזי הוית לכת"ר דדעתייהו לאכשורי בוא"ו זו כנ"ד. וחילייהו מדלא נזכר פיסול זה בדברי הרמב"ם בעשרים פסולי ס"ת שמנה בפ"י מה' ס"ת. וראיה זו איני מכיר דהא הרמב"ם ז"ל לא כתב בה' ס"ת דרך פרט אות פ' כך היא או תיבה פ' כך היא ולא מנה אלא הכללים ולא בפרטי האותיות ותיבות ובר מן דין בנ"ד דמעיקרא אי מסרה צורת ו' זו מסיני למכתבה קטיעא בצורתה למילף מינה דינא. יש לנו לדון ולומר דכל ששינה מארתה וכתבה שלמה הרי הוא בכלל פסולי ס"ת. שהרי כתב מרן הב"י ז"ל בא"ח (סי' ל"ב) בשם האגור בדין אם נגע בכל האלף בגג האלף או פני האלף בפני הגג שתחתיה פסולה ס"כ. ופסקה בס' הקצר (סי' ל"ב) להלכה ולמעשה. ש"מ דסבירא ליה למרן ז"ל דלא בעי' לפסול האות שישתנה וידמה לאות אחרת רק כיון שנשתנית מתמונתה המיוחד לה פסיל וכ"נ מדברי מוהרי"ק וז"ל בשורש ס"ס שכתב על דבר הס"ת אשר אין י' הא' נוגעת אל עצמה. וכן אין יוד הפ' נוגעת לגגה דמפסל ס"ת בכך אף דאינה מתדמת לאות אחרת גם הרב מהרימ"ט ז"ל בתשיבה דשייכי ליו"ד (סי' לג) נשאל על אות ל' שנכנס בחלל אות אחרת ופסק דפסול הס"ת בהכי ע"ש. והשתא דון מינה ואוקי באתרין ו' דשלום שאנו דנין עליה דמדינא דתלמודא בעי למיכתב קטיעא הדין נותן דכל שנשתנית מתמונתה המיוחדת לה במקום הזה למילף מינה דינא רבה דודאי מפסל ס"ת בהכי דאם כתבה ו' שלמה בנורתה אדרבא כמאן דליתא כלל כיון שלא נכתבה בציביונה והאי היא כתיבת חסרה אות הצריכה לה וענינה והו' שלמה שנכתב בתיבת שלום הוי כדבר יתר וכל יתר כנטל דמי והרי הוא בכלל חסרות ויתרות שמנה הרמב"ם ז"ל:
ובר מן דין ומדין חזינן להו לסוסקים הראשונים ז"ל בהלכות אלו דכל דאשכחו מלתא בהדיא דמערכא מדינא דגמ' או ברייתא ממס' סופרים לית וחש על המנין שמנה הרמב"ם ז"ל דלא מנאה והיכא דאיכא לתרוצי מתרצא בההיא מלתא נמי הרי היא בכלל מה שמנה והיכא דליכא לתרוצי עלה פוסקים לפסול וכותבין בהדיא ה"ז פסול אעפ"י שלא מנה אותה הרמב"ם ז"ל. והלא זה הדבר מצאנוה בב"י ביו"ד סס"י רע"ד שכתב שם כתוב בהגהות מיימונית פ"י בשם מס' סיפרים עירב אח האותיות או שהפסיק באמצע השם ה"ז לא יקרא בו ספר שפסקו או שנקד ראשי הפר' לא יקרא בו וכו' ובתשובה להרמב"ן (סי' רלח) וכו' עד והריב"ש כתב בתשובה (סי' רפו) על ס"ת שהיה בו אויר בין פ' לפ' במס' סופרים פ"ג הלכה ז' הוסכם פיסול פיסוק פסוקים ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל לא הביא פיסול זה. והרשב"א ג"כ בתשובה שפיסוק הפסוקים והנקוד פוסלים בס"ת ע"כ. וכיוצא בזה כתב הרשב"ץ ז"ל בתשובה הביאה רבינו המאסף בשכנהי"ג י"ד (סי' רעו) בהגהת ב"י סוף אות ב':
יתר על כן חזינן ליר להרמב"ם ז"ל גופיה בתשובה פוסל ס"ת אף בדיעבד במלתא שלא נזכרה בכלל הדברים הפוסלים ס"ת. והרי היא בב"י י"ד (סי' רעו) במ"ש הריב"ה ז"ל צריך שיהיו כל אותיות השם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל לחוץ אף כתב מרק ז"ל כ"כ התוס' פרק הקומץ (דף ל) וכ"כ הרא"ש בה' ס"ת בשם ר"ת והמרדכי וסמ"ג ורבינו ירוחם ז"ל. וכתב הר"י אכסנדרי ז"ל בטא"ח שכ"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה יע"ש. והנה תשובה זו הביאה מרן הב"י בבדק הבית ז"ל אח"כ באה לידי אותה תשובה וכתב בה בלשון הזה על ס"ת שנמצא בה השם כתוב מקצתו בסוף השיטה וקצתו חוץ לשיטה. הראוי אצלי להחליף אותה היריעה ולגונזה ואחר חילופה יקראו בו הצבור לכתחלה ע"כ נראה בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דבדיפשד נמי פסול וכ"כ הר"ב באר שבע ז"ל בתשובה (דף צג) בפסיטות ודייק לה מלשון הטור ז"ל שכתב צריך שיהיו כל אותיות השם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף. דהטור לא סגי ליה למימר שיהיו כל האותיות כתוך הדף ונקט לשנא יתירא ולא יצא מהן חוץ לדף לאשמועי' עיכובא דאפי' בדיעבד פסול לע"ד לא היה צריך לכך דמתשובת הרמב"ם ז"ל מפורש יוצא בהדיא דפסול אף בדיעבד שכתב להתליף היריעה ולגונזה ואח"כ יקראו בו בצבור:
והשתא אית לן למימר איזו ראיה גמורה הוה בידיה דהרמב"ם ז"ל למפסל בהכי אף בדיעבד דאל"כ חס ליה להרמב"ם ז"ל להחליף אורך היריעה האחת ולגנוז שמות שנכתבו בקדושה בלי שום ראיה דכללא רבה בידן מכולהו רבוותא דלית למיזל בס"ת בתר חומרי הפוסקים שלא לגרום פיסול בס"ה תפלין ומזוזות. ועכצ"ל מדפסל ליה לס"ת בהכי ודאי דאיזו ראיה הוה בידיה לפסול אף בדיעבד ואמטו להכי גמר אומר להחליף היריעה ולגונזה ואמפי"י שלא כתבו בחיבורו בכלל הדברים הפוסלים בספר תורה:
ובאמת אני אומר כי כל הרואה תשובה זו להרמב"ם ז"ל לא ימצא ידיו ורגליו בבית המדרש להכשיר ס""ת בדברים המפורשים בתלמוד. מטעם של מנאם הרמב""ם ז"ל בחי' בכלל הדברים הפוסלים ס"ת והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן והיכא דליכא לתרוצי לית לן לאכשורי מה דכתיב בהדיא בתלמוד לעכב מפני המנין שמנה הרמב""ם ז"ל והשמיט וכדכתבינא בכם הריב"ש ז"ל דכתב דפיסוק פסוקים דאשכחן בהדיא בברייתא דמס' סופרים דמפסל הס"ת בהכי דפסלי הס"ת עלה אעפ"י שלא כתבו הרמב"ם ז"ל בכלל הפסולין וכ"כ הרשב"א ז"ל. הנה מהני ג' טעמי דכתיבנא אין ראוי בנ"ד להכשיר מטעמא שלא מנאו הרמב"ם בכלל הפוסלים ס"ת. ואף גם זאת אנכי הרואה לכת"ר ה"י דמהדרין אזכותא לאכשורי בנ"ד משום היד החזקה כי רבים ועצומים חסמי הדורות חלקם בחיים החזיקו לכל אלו הספרים בכשרות לקרות בהם בצבור ומסתמא לא תלינן בהו שגגת הוראה דודאי המה ראו ובהסכמה עלו שאין בדבר כדאי לפסול ולהחמיר ג
ומדעתי דאין כל אלה מספיקים בידינו להעמיד ס"ת בחזקת כשרות היכא דהאות משתנת לעינינו היפך דין התלמוד ואם באמת שנים האריכו אסי אי אינהו שתקי אנן בדידן מי שתקינן היכא דשכחיא ריעותא קמן דשלטא בה עינא להדיא וכבר בא בתלמוד דידן פ"ק דחולין אפשר בא אבא ולא ביארה מא ועוד דמאין הרגלים לתלות מסברתינו ולומר דעפ"י הוראת חכם בעירו ניתנו להכתב ודמתורת המנהגות מר באתריה דאין בנו כח למחות. ועוד הכי כתב מהריב"ל ז"ל בתשובה ח"א סי' י"ב (דף כח ע"ב) ז"ל ואע"ג שמקימות של ר"א היו אוכלים בשר עוף וכו' היינו בזמניהם דוקא שהי"ל רב א' מלמדם כההיא דאמרי' בבל ופרוודהא כשמואל ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר חייבים לפסוק כוותיה ומטעמיה לכבוד מלמדם. אבל אנו בזמנינו דכל הפוסקים והרבנים מימיהם אנו שותים אית לן למינקט לחומרא וכתב שיש בזה ראיות רבות ע"ש וכ"ש בנ"ד דהויא מלתא דמפרשא בתלמודא דידן דרך עיקר דין דאית לן למנקט לחומרא אף שהם הורו היתר ואין בזה חשש לעז על הראשונים ח"ו:
ונראה פשוט לע"ד דאין להכשיר בנ"ד מההיא שכתב מור"ם ז"ל בא"ח (סי' קמג ס"ד) דהא דמוציאין ס"ת אחרת היינו דוקא בנמצא טעות גמור אבל משום חסר או יתר אין להניח ס"ת אחר שאין ס"ת שלנו מדויקים כ"כ שנאמר שהאחרת תהיה כשרה יותר וכו' ע"ש. דכל זה אינו אלא לבני אשכנז אבל לדידן הספרדים לא קי"ל הכי וכל שנוי שנמצא עתה ממה שכבר נהגו עפ"י סופרים הראשונים אפי' בחסר ויתר דאות קטנה אין קורין בו לכתחלה בצבור. וכ"כ השכנה"ג א"ח (סי' קמג) ז"ל ומנהגנו דאפי' בדבוק מוציאין ס"ת בשבת ויו"ט דא"א לתקנו ובחול אם אפשר לתקן הטעות או חסר או יתר או דבוק מתקנין ואם לאו מוציאין ס"ת אחרת ובשכה"ג ליו"ד (סי' רעט) כתב וז"ל ופה טיריא יע"א הוצאתי ס"ת אחת מפני שהיה כתוב קראי מועד דפ' קרח מלאה י' ובכל הספרים מדויקים חסרה י. ע"כ. וכ"כ בס' לקט הקמח ה' ס"ת בשם הר"ב דבר שמואל ז"ל דס"ל להחמיר ולהוציא ס"ת אחרת כשימצא כתוב דבוק כל שהוא וכ"ש חסר או יתר אפי' אות אחת. ובס' באר עשק (סי' כד) ולא כתב להחמיר אם קראו יותר מז' בסדר היום ולבסוף נמצא נמצא בו אות חסר שאינו משנת כונת המלה כגון ו' דוהוא דמצריך ס"ת אחר ע"ש:
גם אותה שכתבו הפוסקים דאין ס"ת נפסל על הנקודות שע"ג האותיות כגון דפ' או בדרך רחוקה ובפ' דהנסתרות לה' אלהינו וכו' וכיוצא אינו ענין לנ"ד דהתם היינו טעמא משום דאינן אלא מתיקון עזרא וכמ"ש התוס' בזבחים פ' ר"י וז"ל כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדם יאמר הלא לא מחקתי ע"כ. ומש"ה אינו מן הדין להיות נפסל ס"ת בהכי דהא עכ"פ כתוב הוא כנתינתה מסיני וכמ"ש הר"ב ט"ז ז"ל אבל בנ"ד דמסורת היא דו' זו קטיעא למילף מינה דינא רבה לכ"ע מפסל ס"ת בהכי כך היה נראה לכאורה לדון:
ברם דא עקא לי בדקנו פה עה"ק ירושלים ת"ו בהרבה ספרים כתובים באצבע תקיפי ארעא דישראל ונמצא כתוב בהם ו' דשלום שלמה בכלל הוויין וגם כת"ר מעידם לומר דרוב ס"ת שבקהלתם רובם ככולם שלמים הם אתם בו' שלהם שלמה בלי שום שינוי והרבה מהם כתובה מארץ חכמי המערב וממזרח איטליא ואשכנז כולן שוין לטובה. וגם הר"ב אור תודה עצמו מגיד לאמר שבכל המסורת כ"י יגע ולא מצא ו' קטיעא ובכל ס"ת שלפניו המוגהים לא מצא כי אם אחת מהם וממילא דהאחרים היו כתובים בו' שלמה:
ובאמת הגם הלים יפלא על מה אדניהם היטבעו הסופרים רבים ועצומים ההם וגם במסורה כ"י שלא הוזכרה כלל וזה פלא לשנות את הידוע לדרדקי דבי רב הבקיאים לאגדות התלמוד דקאמר בהדיא כמאמר החלטי ו' דשלום קטיעא והרי הוא מן המתמיהין אחר שהם מדקדקים ומחמירים בכל דקדוקי סופרים בכתיבתם למצוה מן המובחר:
ואשר אני אחזה לע"ד בזה הוא שסופרי החכמים תפסו הם ותלמידיהם שיטה אחרת בסוגיא דשמעתין דפ' האומר. והוא דקשיא לן במלתיה דרב יהודה אמר שמואל דקאמר למלתיה סתם את בריתי שלום כשהוא שלם ולא פירש בדבריו מהיכן גמר לה דהא אורחיה דאמורא לפרש דבריו וכ"ש במלתא דהיא עיקר ילפותא מדכתיבנא קטיעא. והיותר תימא מאי דפריך התלמוד והא שלום כתיב דאם באמת הוא מסתמא דרבינא ורב אשי דפריך הכי יפלא אטו רבינא ור"א לא הוי ידעי דו' זו קטיעא במסורה ובס"ת וליתי ס"ת ונחזי. ואף גם זאת הרואה יראה לרבינו שמשון ורבינו עובדיה בפירושייהו זהו על המשנה פ"ח דתרומות מייתי להא סתמא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ואין זכרון לראשונים ז"ל בהאי ו' כלל לבטא בשפתים דעיקר ילפותא מדכתיב ו' קטיעא. ומתוך זו יש לפרש דרב יהודה אמר שמואל יליף לה מגופא דתיבת שלום דקרי ביה שלם כדאשכחן בכמה דוכתי לחכמי התלמוד דמוסיפין וגורעין באותיות מתחלפות. ובהך סוגיא גופא נמי אשכחן לאבוה דשמואל דיליף דינא דעבודת חלל כשרה מדכתיב ברך ה' חילו אפי' חולין שבו אע"ג דחילו בי' כתיב דמשמע ממון כדיליף ביומא דהקטורת מעשיר מהך קרא ועל כרחין דאבוה דשמואל יליף לה מטעם דקרי ביה חילו בו' נא דמיחלף י' בו'. והכי נמי גמיר לה ר' יהודה משמואל רביה דינא דבע"מ מגופיה דתיבת שלום כשהוא שלם כאל כתיב שלים דאיחלף ו' בי':
ומה גם דקושטא דמלתא הכי הוא דשלום הוא שא התואר כמ"ש הרד"ק בפ' ירדפם יעבור שלום שהוא כמו ויבא יעקב שלם והוא בשקל קרוב רחוק וכמוהו שלח ידיו בשלימיו ע"ש בפירוש הכתוב. ובס' השני שלו בשור' שלהם. ובתלמוד דידן פ"ג דהוריות אמרי' הוא שלום הוא צדקיהו ולמה נקרא שמו שלום שהיה מושלם במעשיו. ובכתובות פ' המדיר נמי דרשו בפ' זו הייתי בעיניו כמוצאת שלום ככלה שנמצמת שלמה בבית חמיה. ועד"ז נמי שמואל לדיניה הכא מגופא דתיבת שלום שהוא תואר כשהוא שלם. אלא דסתמא דתלמודא מייתי לן דרב נחמן חולק על רב יהודה בזה דמותיב כן והא שלום כתיב ומפרק לדשמואל משום דאית ליה לשמואל מסורה קדומה בידיה דו' דשלום קטיעא היא ומינה הוא דיליף שמואל רביה לדיניה. ואשכחן בשיטה זו במטעא פ' אלו מציאות דכ"א דבעי סתמא וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות וכ' התוס' ז"ל דהך קושיא דוכמה אינה מסתמא דתלמודא אלא דר' יצחק גופיה דהכי אורחא דתלמודא דהאמורא בעי מלתא והוא מפרק לה למיפשט בעייתיה ושמיה דהאמורא נזכר בין השאלה והפשיטות. והר"ש בספר הכריתות כתב דהכי איכא בכמה דוכתי ע"ש. והכא נמי בסוגיא דשמעתין דכוותה דקושיא והא שלום כתיב היא מרב נחמן גופיה דבעי למימר דשמואל רביה יליף לה מכח מסורה קדומה דהך ו' קטיעא היא. אמנם סתמא דתלמודא ורב יהודה דנקט לה משמיה דשמואל רביה כשהוא שלם ולא כשהוא תער לית להו דאיכא שום מסירה בהך ו' למיהוי קטיעא כלל והרי היא ככל הווין שבתורה ודריש בזה לשון שלמות שם התואר כדכתיבנא. ואין תימא שיהא מחלוקת' בזה שהרי כתב הרשב"א כתשובה (סי' ע) ובמיוחסות (סי' רל) דאף במסורת חסרות ויתרות נפל מחלוקת בין מערבאי ובין מדינחאי ע"ש:
ולפ"ז כיון דפליגי רב יהודה ור"ן תלמידי דשמואל דלרב יהודה אין כאן מסורה למיהוי הך ו' קטיעא ולר"ן ס"ל דיש כאן מסורת למיהוי הך ו' קטיעא אנן בדידן קי"ל בכוליה תלמודא רב יהודה ורב נחמן הלכתא כר' יהודה כמו שכתב הרא"ש בנדרים על הא דאתמר קונם עיני בשינה א"ר יהודה וכו' ור"ן אמר וכו' עד ומסתבר דהלכה כר' יהודה דמופלג בחכמה טפי מרב נחמן ע"ש. ועל שיטה זו סמכו סופרי חכמים הראשונים ז"ל ותלמידיהם אחריהם להיות כותבין ו' זו שלמה משום דקי"ל הלכתא כרב יהודה דפריש מלתיה דרביה מגופיה דתיבת שלום שהוא שם התואר לשלימות ואפשר דהיינו טעמייהו דהר"ש והר"ב ז"ל דמייתי בפירוש למלתיה דשמואל סתמא את בריתי שלום כשהוא שלם ולית למדכר לו' קטיעא. כי על כל אלה סיפא דמלתא בס"ת שאנו דנין עליהם נלע"ד דמתכשר שפיר וכולן יש להם על מה שיסמכו בדיעבד את אשר כבר עשוהו וקראו בהם בצבור כמה פעמים:
האמנם לכתחלה כל הבא לכתוב בס"ת צריך לצוות לסופר לכתוב ו' זו קטיעא ממש כמאן דקטיעא בפלגא כמו שהעלו בהסכמת הרמ"ה והריטב"א ורבינו שמשון ז"ל שכתב הר"ב אור תורה בשמו, וכן נראה דעת הר"ב בעל הטורים על התורה שכתב ז"ל את בריתי שלום שלים כתיב והוא ו' קטיעא בפ"ק דקדושין כשהוא שלם ד"א מתנה שלמה אני נותן לו עשרה מתנות במקדש י' במדינה ע"ש. ולכאורה ק' מאד כי זה לא נראה ולא נשמע שיהא שלום כתוב בי'. אמנם הענין הוא דקי"ל בצורת הו' שכתב הר' בעל אור תורה שצריך לכתוב ו' זו באלכסון עד שיהיה חציה העליון י' ממש ומי שיעלים עיניו מחציה התחתון יהיה לנגד עיניו שלים בי':
וחדשות אני מגיד את אשר מצאתי בתשובת כ"י להרדב"ז ז"ל (סי' תתקפה). נשאל על נ"ד ז"ל שאלה ו' דשלום דנמצאת כתובה כדרכה כשאר הווין ובעינן למיהוי קטיעא וכו'. תשובה לכתחלה צריך לתקן הספרים ולעשות ו' דשלום קטיעא וצורת ו' קטיעא כתב הריטב"א ז"ל שתהיה כרותה בנתים וכן בדקתי אני בס"ת אשר בעיר פאס שהוא מדוקדק בתכלית הדקדוק והיא כרותה אלא שתהא כרותה באלכסון כחוט דק כחוט השערה שמחלק אותה וצורתה כצורת ו' ממש אלא שהיא פסוקה באלכסון. ומסתברא לי שיהא נראה כקטיעא ולא קטועא ממש אלא שיחבר בין ב' החתיכות הו' כחוט השערה שנמצאת חתוכה ודבוקה וזהו הציור הנכון לצאת מכל ספק והנלע"ד כתבתי דוד בן זמרא עכ'"ל:
הנה מצינו גדול שהבין דברי הריטב"א ז"ל כפשטם לכל הישר הולך ולענין הלכה שתהא כרותה בנתים. ויצא לידון בדבר חדש שתהא קטועא ולא קטיעא ממש דהיינו חתוכה ודבוקה לצאת מכל ספק משום דקי"ל דנפסקה האות באמצעה ונפרדה הוא א' מהכ' פסוליה שמנה בפ"י מה' ס"ת ואע"ג דהכא רחחנא שריא למכתבה קטועא מ"מ איכא למימר דכל כמה דמצי להחמיר ולמרמז דינא בהיות חתוכה ודבוקה באופן שלא תפסק ותפרד מכל וכל עבדינן לצאת מכל ספק ולא מחתינן נפשין לספיקא ולמכתבה קטועא לגמרי אע"ג דרחמנא שריא. ועוד מצאתי בכ"י להר"י בואינו ז"ל כתב בס' שולחן מלכים בשיטת הריטב"א וז"ל ו' דבריתי שלום קטיעא היא וצורת ו' קטיעא כתב הריטב"א קטיעא ר"ל כרותה בנתים. וכן ראיתי בס"ת שבא מפאס צורתה באלכסון וצורתה כצורת ו' וצ"ל שכך נאמרה הלכה למשה מסיני שו' זו תהא קטועא ומשונה משאר הווין וא"א לעשותה קטנה דהו"ל ו' זעירא ומדקאמר קטיעא משמע שכדרכה היא אלא שהיא קטיעא ואע"ג דבמסורה אמרו שהיא זעירא תלמוד דידן פליג עליה וכתב הריטב"א ויש להגיה כל הספרים שלנו שכתובה כדרכה וכ"כ הרדב"ז (סי' תתפג) ע"כ:
הנה לפנינו ז' הרועים הריטב"א והרמ"ה ור"ש והר"ב והר"ב בעל הטורי' והרדב"ז והר"ב שלחן מלכים ז"ל והשר המסכים עמהם הר"ב אור תורה כולם עלו בהסכמה א' לכתוב ד קטיעא וכן צריך לעשות לכתחלה. אמנם הספרים אשר כבר עשום ספיר גזרתם שלא לשלוח יד בהם וכולם יש להם על מה שיסמוכו בדיעבד שכבר קראו בספרים ההם פעמים רבות בצבור. דהנה הסופרים שכותבים ו' זעירא יש להם על מה שיסמוכו על הר"ב תיקון סופרים שכתב בדף ה' דהך ו' היא זעירא וכ"כ רבינו בחיי ז"ל דס"ל דאף שהו' היא שלמה בצורתה אפ"ה מפני שהיא זעירא מכל שאר הווין שבס"ת שהן גדולות ממנה קרי לה קטיעא ר"ל קטיעא דמעיקרא בצביונה ובקומתה למהוי זעירא וכדאמרן בתלמוד דיד גבי יהושע שאמרו לו המרגלים דין קטיעא מליל ר שלא היו לו בנים דהוי קטיעא מעיקרא שמעולם לא הי"ל בנים והכי נמי קטיעא דהכא ר"ל קטיעא מעיקרא דלגבי שאר אותיות נראית קטיעא מצורתם ככתוב בדברי קדשם. וגם הסופרים שכותבין הו' שלמה לא חסרה אלא העוקץ למטה ברגלה יש להם על מה שיסמוכו שהם מפרשים לשנא דקטיעא היא מלשון הקיטע יוצא בקב שלו דבלשון חכמים קטוע בכל מקום הוא מרגליו אלא דכי קתני לה גבי חיגר הוי מדין כמ"ש רש"י ז"ל בבכורות (דף נט) ע"ש. והכא דקאמר תלמודא וא"ו דשלום קטיעא הוא מפרש לה מלשון קיטע ור"ל קטיעא מרגלה. גם את השלישי הסופרים שקבלו שלא לשנות וא"ו זו וכותבים אותה שלמה כבר כתבנו דיש להם על מה שיסמוכו על חכמי סופרים הראשונים רבים ועצומים בתורה שפירשו שיטה אחרת בסוגיא דשמעתין דפ' האומר ובדיעבד ספיר גזירתם שלא תגע יד בווין השלמות ולא יעלה הכורת עליהן. והרואה יראה למהר"ם ן' חביב ז"ל הובאו דבריו בס' מגיד מראשית (סי' א') שכתב דכל היכא דשינה הסופר בדברים שלא נתבאר בהדיא לפיסולא אף אם מידי ערור לא יצאנו דנחלקו הפוסקים הללו פוסלין והללו מכשירין יש לנו לסמוך על דברי המכשירין שלא לגרום פסול בקודש בס"ת תו"מ. ושם שם לו בסי' שלאחריו כתב ז"ל וכבר לימדנו הרלב"ח בתשובה (סי' א') והרב משאת בנימין (סי' נ') דאין לנו ללכת בספרי תורה אחר חומרי הפוסקים ז"ל ואפושי פסולי לא מפשינן ע"ש. וכ"ש בנ"ד דיש להם לסופרים על מה שיסמכו לפרש שיטת סוגיא דשמעתין דפ' האומר כמו שפירשנוה דקי"ל רב יהודה ורב נחמן הלכתא כרב יהודה כמ"ש הרא"ש ז"ל ואף אם מידי ערור לא יצאנו דהראשונים ז"ל לא פירשו בשיטתם הכי. מ"מ בדיעבד יש לנו לסמוך באותה שיטה שפירשוה גם הם כדי שלא לפסול ס"ת שיקרא עליהם שם פיסול על מה שקראו בהם למפרע כמה ימים ושנים וכמ"ש בפסקים וכתבים (סי' צג) על דבר ס"ת שנמצאו בה ג' אותיות חוץ לדף מתיבה גדולה. ויהי כמשיב ז"ל נראה שאין להקפיד בדיעבד שכבר נכתב הס"ת והגמ' והחיבורים כתבו לא יכתוב ולא קאמר שלא יהיו כותבים. משמע דדוקא אסופר קאי שלכתחלה לא יכתוב כך וכו' ואם היינו מונעים לקרות בו אפי' כשיש אפרת כשרה היינו פוגמים את זה והוי כמו דיעבד כדאיתא ביומא פ' בא לו דפריך וניתי ס"ת אחרינא א"ר הונא משום פגמו של ראשון והכא נמי אם לא יקראו בו כלל הוי פגם עכ"ל:
והא ודאי דאין הכונה לומר אם לא יקרא בה כלל לגמרי דהא עכ"פ מצי למקרי בו ע"י תיקון הנהו דוכתי דאשתכח בהו ג' אותיות חוץ לדף. אמנם הכונה רצויה לו לומר שאם אנו דנין עליה דין פיסול ושלא יקראו בו עד שיתקנו הנהו דוכתי הוי פגם. ובנ"ד נמי דכוותה דפגם הוא לס"ת שיקרא עליו שם פיסול על מה שקראו בה למפרע כמה פעמים כיון דיש להם על מה שיסמכו כדכתיבנא:
זה דעתי קלישתא וצור עוזי ומעוזי יצילני משגיאות פי המדבר משיח"יו מעצבי ומרוגזי רז"י לי רז"י תולעת יעקב אלגזי: