נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה קלח
עוד נסתפקתי מדי עברי בסוגיא הנ"ל היות בסוגיא ובפוסקים בסימן קכ"ב נתבאר דין נמצא פסול או נאבד היכי דאמר כתבו ותנו לאשתי או תנו לשליח ועדיין לא ידענו איך יהי' הדין באמר כתבו וחתמו ותנו לידי או כתבו וחתמו לבד והוא רוצה לגרש בעצמו איך הדין בזה בנמצא פסול או נאבד:
והנה היכי שנתנוהו להמגרש ולא הרגישו בהפסול ואח"כ הרגישו נ"ל ברור דאפי' נמצא בו פסול ודאי ואפי' שאמר להם תחלה כתבו מא' עד מאה אפ"ה עשו שליחותן ואין להם לכתוב אחר עד שישמעו קולו שיאמר להם מחדש כתבו וחתמו והטעם דמיד שבא ליד המצוה והמשלח נפסק שליחותן ובזה נתרצה ואע"ג שלא הרגיש בהפסול לא אמרינן שלא נתרצה רק משום שסבור שהוא כשר דלית לן בזה כלום וסוף סוף כיון שבזה נתרצה נפסק השליחות ויצא לי דבר זה ממ"ש הרשב"א והרמב"ן הובא בב"י שאם כבר נתן המגרש ליד שליח שוב אין להם לכתוב גט אחר משום דבזה נתרצה לעשותו שליח יעו"ש ואל תטעה דהקפידא הוא רק מחמת הש"ה אבל סו"ע יכולין לכתוב אחר דז"א כמו שבארתי לעיל בסימן קל"ו (בראי' ב') שגם לסו"ע אין לכתוב גט אחר יעו"ש וגם לא תטעה לומר דדוקא הואיל שכבר מסרו לשליח נסתלקו אבל כשעדיין הוא ביד הבעל לא נסתלקו דהא ליתא דבודאי אין חילוק בזה דהא בכתבו ותנו לשליח אמרינן דמיד שבא ליד שליח נסתלקו ואפילו נמצא פסול ביד שליח לשיטת הרמב"ם ומה לי תנו לי ומה לי תנו לשליח ולהחולקים אהרמב"ם דבנמצא פסול ביד שליח לא עשו שליחותן הרי לדידהו אפילו כבר נתן השליח ליד האשה ונמצא פסול כותבין אחר ומדוע נימא הכא דכשנתן בעל לשליח נסתלקו אלא ודאי כאן עיקר הטעם הוא לפי שכבר נתרצה המשלח במעשיהם וממילא מה לי אם כבר נתנו הבעל לש"ה או עדיין הוא בידו אלא בכל גווני כיון שכבר נתרצה בגט זה שכתבו כבר נסתלקו כולם ואע"ג שהח"מ וב"ש בסוף הסימן פירשו דרמב"ן ורשב"א קמ"ל שאין הסו"ע יכולין לכתוב אחר וליתן ליד השליח לפי שאין להם לעשות ש"ה בלי ידיעת בעל כבר בארתי בסימן הקודם בד"ה (וכאשר) שדבריהם תמוהין מאוד וביאר דברי הרמב"ן ורשב"א כמו שכתבתי שם גם בסימן קל"ו (בד"ה אמנם ראיתי) ע"ש בכל המקומות הנ"ל תראה שהדבר מפורש יוצא מפי הרשב"א והרמב"ן דכל שבא הגט ליד המגרש כבר נסתלקו ועשו שליחותן והכי מסתברא ואין צורך להאריך כאן בזה כי במקומות הנ"ל שרמזתי עליהן באו דברים אלו באורך יעו"ש באופן שדין זה הוא לדעתי אליבא דכ"ע ואין בו ספק ומכ"ש בנאבד מיד הבעל דבודאי אין כותבין אחר בלי שמיעת קולו שהוא כ"ש מנמצא פסול וזה פשוט:
והיכי שעדיין לא נתנוהו לבעל ונאבד מידם הי' נ"ל פשוט דיכולין לכתוב גט אחר בלי ידיעת הבעל כי היכי דאמרינן בתנו לשליח ונאבד קודם שנתנוהו לשליח דלכ"ע יכולין לכתוב אחר ה"כ בזה דמה לי תנו לשליח או תנו לי ואפי' אמר סתם כתבו וחתמו ולא אמר תכו לי מ"מ הא הכוונה כך הי' שיכתבו ויתנו בידו כדי שיגרש בו והוי כאלו אמר תנו לי ולכן כשנאבד כותבין אחר ומ"מ יש להסתפק די"ל דשאני תנו לשליח דהתם שפיר כותבין בנאבד וכפי שבארתי בר"ס קל"ו דמה"ט כותבין אחר בנאבד משום שעשאן שלוחים על ב' דברים הא' על הכתיבה וחתימה שנית על הנתינה להאשה ולכן כשנולד בגופו איזה ריעותא אשר מחמתו אין יכולין לעשות שליחות השני אז הוי גם שליחות הראשון כאלו עדיין לא נגמר יעו"ש בדברינו וממילא ה"ה בתנו לשליח דהוי ג"כ ב' דברים דהיינו ב' שליחיות משום דהנתינה ליד ש"ה א"א להיות ג"כ בלתי שליחות הבעל ולכן כיון שיש ב' שליחיות אם כולד דבר שלא יוכל שליחות הב' ליגמר דהיינו שנאבד כותבין אחר משא"כ בתנו לי שאין זה שליחות כלל כי הוא יכול ליקח בעצמו מרשותם ואין כאן רק שליחות א' של הכתיבה והחתימה ולכן מיד שכתבו וחתמו אף אם נאבד אח"כ אין כותבין אחר ועיין במ"ש לעיל בסימן קל"ו (בראי' ב') ומדברי פר"ח בסק"ב שהבאתי בסימן קל"ו (בד"ה אמנם ראיתי) והג"פ סק"ד שהבאתי שם (בד"ה שוב ראיתי) מבואר דס"ל דבנאבד קודם שנתנו לבעל אין כותבין גט אחר ע"ש ואף שהם כתבו רק באמר סתם כתבו וחתמו ולא שא' להם תנו ומ"מ מצד הסברא אין לחלק בזה ול"נ שהדבר צריך תלמוד ונ"ל בזה דאם כתבו גט אחר בלי ידיעת הבעל ונתנו לבעל וגירש בו הוי ספק מגורשת לפי שהעליתי בסיס קל"ו דכל היכי דכותבין גט אחר בנאבד אזי אם איבדו בידים או שעדיין בידם וכתבו גט אחר הוי ספקא דדינא לכן גם דין זה הוי ספקא דדינא משום דדין זה תלוי במה דאם נימא דאיבדו בידים דמי לנאבד א"כ הרא"ש בקיצור ס"ג וכן כל הס"ג דמיירי כשהבעל עצמו מגרש וכתבו שיאמר כתבו מא' עד מאה בשביל חשש גמגום ובודאי דלא חששו שימצא הגמגום אחר שיתנו לבעל דלזה לא מהני האמירה וכמ"ש בדבור הקודם אע"כ שחששו שימצא הגמגום קודם הנתינה לבעל ומדהוצרכו לאמירה זו ולא נימא שישרפוהו והוי כנאבד אע"כ דבכה"ג שהבעל עצמו מגרש אין כותבין אחר בנאבד אבל אם נימא דאיבדו ל"ד לנאבד אין ראי' משם לכן כיון דדין איבדו העליתי שהוא ספקא דדינא ולדין זה לא מצאתי ראי' גמורה לכן גם בזה הוי ספק מגורשת:
ובנמצא פסול קודם שבא ליד הבעל ודאי דאין זה תלוי בדין נאבד שבארנו בדבור הקודם דהתם י"ל שכבר עשו שליחותן אף שנאבד משום דאין כאן רק שליחות א' משא"כ בזה דודאי אמרינן מי אמר להו כתובי חספא אלא דנ"ל דתלוי בפלוגתת הרמב"ם ורש"י בתנו לשליח שהרמב"ם פוסק דאם נתנו לשליח ונמצא פסול אין כותבין אחר דבהכי מוקי איבעיא דש"ס ול"ד לתנו לה דכיון דעדיין לא מיגרשא בההוא נתינה הוי פסול כמו כשר ע"ש בב"י וכתבנו בסימן קל"ו (בד"ה הרי ערכתי) ד"ה בשנמצא פסול קודם שנתנו לשליח אין כותבין אחר דאף שלא גמרו הנתינה לשליח עשו שליחותן דבשלמא בנאבד שפיר יש חילוק בין אם נאבד משליח לנאבד מידם דאז לא עשו שליחותן משא"כ לענין פסול כיון דסובר רמב"ם דמאחר שלא נתגרשה בנתינה זו שצוה מש"ה אפילו בפסול עשו שליחותן א"כ נהי שלא נתנו עדיין הא יתנו עכשיו לפי שיטתם שם דדוקא נאבד בעינן וא"כ להך מלתא עדיף נאבד מנמצא פסול יעו"ש בדברינו א"כ ה"ה בתנו לי כיון דאינה מתגרשת בנתינה לו הוי פסול כמו כשר ולכן אפילו קודם שנתנו לו לא יכתבו אחר וזה לשיטת רמב"ם אבל להטור ורש"י וש"פ דבתנו לשליח ונמצא פסול לא עשו שליחותן ממילא ה"ה הכא דהא אינהו ס"ל דאפילו בנתינה שאינה מתגרשת בו קאמרינן מי אמר כתובי חספא וא"כ לכאורה זה הוי ספקא דדינא דלרמב"ם אין כותבין ולהטור כותבין ואע"ג דבסימן קל"ו העליתי דהיכי דכותבין בנאבד אזי אי לא נאבד וכותבין אחר הוי ספקא דדינא וממילא בנמצא פסול קודם הנתינה לשליח הוי ספקא דדינא אף להרמב"ם אי כותבין אחר דשמא אף אם הי' כשר רשאין להצניעו ולכתוב אחר וא"כ י"ל דכיון דתנו לשליח הוא איבעי' דלא אפשטא א"כ נמצא פסול קודם נתינה לשליח הוי ס"ס כבר כתבתי בכמה מקומות דלא מהני ס"ס בכה"ג ומכ"ש בזה שאנו בו בתנו לי דבנאבד גופי' כתבנו בדבור הקודם דהוי ספקא דדינא וא"כ ליכא כלל ס"ס ולכן בנמצא פסול קודם שנתנו לבעל הוי ספק אם כותבין אחר דתלוי בשיטת רמב"ם וטור וזה הוא אפי' להפר"ח והג"פ שבארתי בסימן קל"ו דס"ל דהיכי דכותבין אחר בנאבד ה"ה כשמצניעין אותו כותבין אחר ולדידהו בתנו לשליח ונמצא פסול קודם שבא לשליח כותבין אחר ומצניעין הראשון מ"מ בנדון דידן יודו דהא אינהו ס"ל בתנו לי ונאבד קודם שבא ליד הבעל אין כותבין כמ"ש בשמם בדבור הקודם לכן בדין זה להרמב"ם אין כותבין ולטור כותבין והוי ספק:
מיהו לכאורה הי' אפש' דבנ"ד אף הטור מודה להרמב"ם דדוקא בתנו לשליח ס"ל להטור וסייעתו דאין כוונת הבעל על גט פסול כמו בתנו לה דהא כי אמר תנו לשליח הכוונה ששלחתי' לאשתי והוי תנו לשליח נתנו לה אף שעדיין אינה מתגרשת בנתינה זו פליג בהא אהרמב"ם וס"ל דמ"מ הרי מזכיר ענין גירושין דהא הנתינה לשליח הוא בשביל גירושין אבל בתנו לי שאינו נזכר כאן כלל ענין גירושין דאולי לצור בעי לי' מודה הטור לרמב"ם דבפסול. ג"כ עשו שליחותן אלא שאני רואה דא"א לומר כך דא"כ קשיא על קיצור סדר גט להרא"ש ז"ל שבסוף מסכת גיטין שמסדר שם בגט שהבעל עצמו מגרש וכ' שטוב שיאמר הבעל כתבו עד מאה עד שיהיה א' כשר מפני שמחמירין הרבה חומרות כו' הרי שלא חשש רק שמא ימצא ס' פסול משמע דלשמא ימצא ודאי פסול א"צ לאמירה זו דבלא אמירה יכולין לכתוב אחר הרי דאפי' בתנו לי אם נמצא ודאי פסול כותבין גט אחר קודם שנתנו ליד הבעל והיינו משום דהרא"ש לא סבר כרמב"ם בתנו לשליח אלא ס"ל דאם נמצא פסול לא קמבעי' כלל לכן ה"ה בתנו לי ומש"ה לא חשש רק לשמא ימצא ס' פסול ועיין מ"ש בזה לעיל בסי' קל"ו (בד"ה אולם נ"ל) הרי מוכח עכ"פ דלהחולקי' על הרמב"ם בתנו לשליח ה"ה בתנו לי ובהא ישבתי קושיות הב"י על הטור גבי תנו לשליח שהקשה למה הביא שיטת רש"י ולא הביא שיטת רמב"ם דבנאבד ודאי אין כותבין ובנמצא פסול הוי ספק יעו"ש ולהנ"ל א"ש כי ראה הטור שהרא"ש לא ס"ל כהרמב"ם מדלא חשש בתנו לי רק לספק פסול משמע דבודאי פסול כותבין אחר קודם שבא ליד בעל וא"כ ע"כ דאינו מפרש איבעיא דש"ס בפסול דאם בתנו לי כותבין אחר בפסול כ"ש בתנו לשליח דיש בו ענין גירושין דלא אמר כתובי הספא וכותבין אחר אפי' בנמצא הפסול אחר הנתינה לשליח דלענין מי אמר כתובו חספא אין חילוק בין קודם הנתינה ובין אח"כ אע"כ דהאיבעי' בנאבד ולכן לא הביא הטור דעת הרמב"ם ודו"ק:
ולכן תבנא לדינא דנמצא פסול קודם שנתנו לבעל ספקא הוי דלטור כותבין אחר ולרמב"ם אין כותבין אחר כמו בתנו לשליח דהוא בעיא דש"ס וכבר כתבתי דס"ס לא מהני יעו"ש בדברינו (בד"ה ובנמצא) ועוד אני אומר דלרמב"ם אף דבתנו לשליח דין זה הוא איבעיא אבל בתנו לי אינו איבעיא כלל וא"כ אין כאן ס"ס והנה הפר"ח הקשה על מ"ש הב"י דלרמב"ם ליכא איבעי' בנאבד דבודאי עשו שליחותן והרי מה דמסופק הש"ס בנמצא פסול אין הספק אם הי' כוונת הבעל על גט כשר אף שאינה מתגרשת בנתינה זו או לא דהא קאמר הש"ס או דלמא לטרחא דידהו חייש הרי ע"כ דלרמב"ם ס"ל לש"ס דבר זה לודאי דאם אינה מתגרשת בנתינה זו עשו שליחותן גם בפסול רק דמסופק הש"ס שמא לטרחא דידהו חייש אבל הרשה להם שיתנו לה ואז מתגרשת בנתינה זו והיתה בכוונתו על גט כשר וא"כ כי היכי דמבעיא בנמצא פסול ה"נ יש להסתפק בנאבד דדלמא הרשה להם שיתנו לה ואז הוי דינו נתנו לה דכותבין אחר בנאבד ואיך כ' הב"י דבנאבד ליכא ספקא זהו תורף קושייתו וע"ש שתירוצו דחוק מאוד אבל הדבר ברור דלק"מ דלענין נאבד נהי דנימא לטרחא דידהו חייש והיינו שנתן הברירה בידם שאם ירצו יתנו לה ואם ירצו יתנו לשליח מ"מ אם נאבד אחר שנתנו לשליח אין כותבין אחר דנהי דמתחלה היה הברירה בידם שיהיו הם עצמם ש"ה מ"מ אחר שבררו לעצמם ברירה זו ונתנו לש"ה מיד נסתלקו ועשו שליחותן לכן אין דין נאבד תלוי כלל במה דלטרחא דידהו חייש דבשלמא לענין אם נמצא פסול שפיר תלוי בזה דהא אנן אמרינן כיון דהיתה כוונתו שלא להתגרש עדיין בנתינה זו שצוה להם י"ל שגם על גט פסול היתה כוונת הבעל ממילא כי אמרינן לטרחא דידהו חייש ולהם נתן ברירה שאם ירצו יתנו הם עצמן א"כ הזכיר ענין גירושין והיתה כוונתו על גט כשר לא על פסול משא"כ לענין נאבד וזה ברור וממילא לפ"ז דוקא בתנו לשליח הוי האיבעי' במצא פסול אבל בתנו לי ליכא איבעיא כלל דהא מדחזינן דהוצרך לומר בהאיבעי' א"ד לטרחא דידהו חייש מוכח דהי' זה לדבר פשוט להש"ס דהיכי דאינה מתגרש' בנתינה זו אז היתה כוונתו גם על גט פסול ואן האיבעי' רק שמא הרשה להם שאם ירצו יתנו הם עצמן לאשתו ואז הזכר ענין גירושין והיתה כוונתו על גט כשר משא"כ בתנו לי דליכא האי ספקא א"כ ליכא איבעי' כלל אלא אמרינן דכיון דעדיין אינה מתגרשת במו שיתנו לו הית' כוונתו גם על גט פסול ודו"ק:
וראיתי להג"פ בס"ק י"א חקר במה שונו חוקרין כאן בתשובה זו יעו"ש שכ' דמספקא לי' בנמצא פסול אחר שנתנוהו ליד הבעל אי אמרינן מי אמר כתובי חסא או דלמא כיון שהבעל עצמו קיבלו מידם כבר נסתלקו יעו"ש ואני כבר כתבתי בריש דברינו דכל שבא ליד הבעל פשיטא לי מדברי רשב"א ורמב"ן דנסתלקו יעו"ש וראיתי שכ' כן הוא ז"ל עצמו בסוף הסימן דמשמע כך מרשב"א ורמב"ן ואפ"ה סיים שם דאין ולאו ורפי' בידו ע"ש אבל לפי מה שבארתי בע"ה היטב דברי רשב"א ורמב"ן בסימן קל"ו ובסימן קל"ז כראה לי דדין זה לית בי' ספקא כלל ולענין קודם שנתנו לבעל אם נמצא פסול לא חקר שם כלל ע"ש ובנאבד קודם שנתנו לבעל כתב דספק הוא יעו"ש שמה שכתוב שם שני פעמים בנאבד מיד הבעל המעיין ירא דט"ס הוא דבנאבד מיד הבעל ודאי אין מקום כלל להסתפק אלא צ"ל בנאבד ידם והיינו כמו שכתבתי דספקא הוי ולא ידעתי למה לא חקר בנמצא פסוק קודם שנתנו לבעל גם תמיהני מדוע לא הזכיר שדין תנו לי תלוי נמי במחלוקת רמב"ם והטור וכדכתיבנא דאע"ג דאנו לא כתבנו זאת רק בנמצא סול קודם שבא ליד בעל והגט פשוט לא הזכיר מזה כלום מ"מ בנמצא פסול אחר שבא ליד בעל דמסופק הגט פשוט לומר גם בזה מי אמר כתוב חספא והוי ליה לכתוב דאף אם בימא דגם בזה אמרינן מי אמר כתובי חסא ולא אמרינן סברא זו דמיד שבא ליד הבעל נסתלקו אכתי הדבר תלוי בפלוגתא דרמב"ם וטור ועיין שם ואין להאריך ועכ"פ לדינא נ"ל בכל זה כמו שכתבתי והנראה לפי עניות דעתי כתבתי ודו"ק:
תם ונשלם בעה"י טו"ב אלול התקס"ה לפ"ק אם
לסיום הספר קורא יקר הנני עורך לפניך מטעמים כאשר אהבת שני שו"ת נחוצים להלכה מאת כבוד אדוני אבי מורי עטרת ראשי מורינו ורבינו הגאון המפו' ככל קצווי ארץ רש"י מוהרש"ק נ"י ואם ימצאו הדברים חן בעיניך וברכת גם אותי הק' אב"ק:
אמר שלמה מעודי לא הורגלתי להיות נספח לא' החבורים של הגאונים כי יראתי פן ח"ו אהי' נכוה בגחלת המחברים כי אולי אין כבודם להיות אני נספח וחבר להם. כי מכיר אני מיעוט ערכי ומה שחנני ה' להוציא איזה ספר לאור אם לטוב או ח"ו להיפוך יהי' לי לבדי ולא אהי' נוגע בכבוד אחרים. אך בחבור היקר הזה נאות דשא היות כי בני הרב החריף מוהר"א בנימין שי' הטריח הרבה ויגע בהדפסתו ובהגהתו זכרה לו אלהי לטובה. אמרתי כי הרב הגאון הצדיק מחבר הזה ימחול על כבודו עבור טרחת בני הרב עבור ספרו. וגם לעשות נחת רוח לבני הרב להזכיר איזה דבר בשמי להראות כי נוחה דעתי בעשייתו וטרחתו בזה לכך אמרתי אנקוט מיהו כל דהו. ועל איזה מן הענינים אפנה אמרתי כי ימים ידברו והיות שהוא קרוב לימי הפסח אזכור דבר א' או ב' מחבורי הגדול על ה"פ אשר חבורי עם התשובת יחזיק יוהר מרי"ש בוגין יהיו לרצון לפניו ית' ואנקוט מהם משהו ואמרתי אקיים מאמר המשורר זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך ואכתוב מ"ש להרב הגאון אמיתי אבד"ק לבוב בהיותי בן עשרים ומעלה והיא מועתקת בחבורו על ה"פ סי' תמ"ג על שם דייני ק"ק ראווא. ובאמת לאו דייני כתבוהו רק אני והשיב לי והיא מועתקת בחבורי ואני חזרתי וכתבתי לו על דבריו ולא הגיעני פעם ב' שום תשובה וגם בחבורו לא נזכר סתירת דברינו שנית ולזה אזכרנו הכל כאן והמעיין יבחר ותשובה שני' בענין מכירת חמץ הכללית שדרך בכמה מקומות ונפל בזה מחלוקת בק"ק יאס. ובזה כתבתי בארוכה איך להתנהג וגם זה הוא נחוץ לדינא יהא רעווא שיהי' זה המעט חביב לפניו ית' כהרבה ויעלה לרצון לפני תדון כל אמן:
הובא לדפוס בהשתדלות והוצאות ויגיעת בני הרב החריף המופלג החכם השלם והוא איש אברהם בנימין קלוגר נ"י לפ"ק שו"ת מהגאון מופת הדור מוהרש"ק נ"י
עוד נשאלתי בישראל שקנה שני ימים אחר הפסח שני מאות טעפ יי"ש ולא ראה היי"ש כלל בבית המומר רק בחוץ לביתו קנה אותו ואחר חמשה ימים אחר החג העמיד להם המומר היי"ש הלז והנה הקונה לא שם על לבו שיש איסור בדבר והתחיל לפדות בעד יי"ש ר"ל ומכר מקצתו ואחר כך שם אל לבו ובא לשאול מה דינו של היי"ש הזה גם מה דינם של הדמים שפדה כבר והנה המומר הנ"ל הי' דרכו ששורף יי"ש בוויניצא שלו וגם סוחר עם יי"ש לפעמים שקונה ומוכר כדי להרויח:
תשובה הנה לכאורה דין זה פשוט ומבואר בחק יעקב סי' תמ"ח שאף שתמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפין עכשיו כולם עוברי להכעיס נינהו ואסור לקנות יי"ש ממומר כל משך זמן שאי אפשר לומר שנעשה לאחה"פ אך מה שיש לצדד בזה לכאורה מחמת שהמומר הזה דרכו לסחור ביי"ש וא"כ ניהי שסברת אחלופי לא שייך הכא דלא שייך גבי' לא שביק אינש התירא מ"מ י"ל שקנה החמץ הזה אחה"פ מאדונים נכרים לפי תומו כדי להרויח כמו שדרכו בכך כמה פעמים וא"כ כיון שיש לתלות שקנהו מנכרי לאחה"פ הוי ספק חמץ שעעה"פ ומותר חף באכילה אך באמת זה יש לדחות דזה לאו ספק הוא דהנה בח"מ סי' ר"ן איתא באם היורשין טוענים שלא הי' מטלטלין אלו בשעת המתנה והמקבל אומר שהי' על היורשים להביא ראי' והקשה בסמ"ע סי' קי"ב ותירץ דדוקא במטלטלין שהן ניידו לכך אמרינן חזקה דכנכ"ה ומסתמא הי' קודם ברשותו אבל בקרקע לא שייך כנכ"ה דלעולם במקום אחד עומד לכך על המלוה להביא ראי' ייע"ש א"כ ה"נ י"ל חזקה דכנכ"ה ומסתמא הי' היי"ש מקודם ברשותו ולא מחשב זה לספק כלל שמא קנהו אח"כ. הן אמת דיש להקשות לפ"ז מפ"ק דחולין דתנא שם חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהם מחליפין ומבואר שם בש"ס דהטעם מכח חזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא וקשה מה בכך הרי יש חזקה להיפוך דכאן נמצא כאן הי ומסתמא לא החליפו אחר פסח ואין לומר דחזקה זו דלא שביק התירא עדיף מחזקת כנכ"ה דהרי חזינן שקיי"ל בח"מ דעל היורשים להביא ראי' אף שהם מוחזקין דיש להם חזקת ממון הרי אף שחזקת ממון בכל דוכתא אלים מכל החזקות ואף יותר מרוב מ"מ נגד כנכ"ה לא מהני מכ"ש חזקה דלא שביק התירא ודאי לא מהני נגד רוב הראוי שלא יועיל נגד חזקת כנכ"ה ועכ"פ מידי ספק לא נפקא ואיך ס"ד שם דאתיא כר"י הלא הוי ספק דאורייתא וגם איך תניא מפני שמחליפין משמע דזה הוי ודאי שהחליפו והנה לכאורה הי' אפשר לדחות דלעולם חזקה דלא שביק התירא עדיף מחזקת כנכ"ה דלא הוי כנכ"ה חזקה אלימתא נגד חזקת לא שביק התירא ומה שבח"מ מהני נגד חזקת ממון היינו אף דלכל החזקות חזקת ממון עדיף מ"מ נגד כנכ"ה אין ראוי שיועיל חזקת ממון דאף שמצד אחד חזקת ממון מסייע להיורשים לומר שכיון שהם מוחזקין ראוי שלא נוציא מהם ולטעון שאח"כ קנאם מ"מ יש סברא לומר להיפוך דחזקת ממון עצמו מסייע לחזקת כנכ"ה דאם חזקת ממון הוי חזקה אלימתא ממילא ראוי שנימא דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו מעולם מכל משך זמן שאפשר לומר שהי' ברשותו ראוי שנימא שמסתמא הוא ברשותו כיון שעכשיו מוחזק ותפוס בו ולכך אי אפשר לומר דחזקת ממון סותרת לכנכ"ה דאדרבא ממ"נ אם חזקת ממון אלים טובא מכ"ש שראוי שנימא שהוא שלו מכבר ולכך אי אפשר לחזקת ממון להתנגד לכנכ"ה אבל נגד חזקה דלא שביק התירא שפיר י"ל שאינו מועיל כנכ"ה ואף דגם גבי מומין חזינן דאזלינן בתר כנכ"ה נגד חזקת ממון ושם לא שייך הך סברא גבי מומין שאני שהתם איתרע הכלה בעצמה שנמצא ריעותא בגופה ואנו דנין על עצמותה אימתי נעשה בה מום זה קודם או אח"כ א"כ בזה יש חזקה ליזל בתר מציאותן כמו שקיי"ל בראוהו חי מבערב כו' וחזקה דשעת מציאותן בצירוף חזקה דכנכ"ה עדיף מחזקת ממון ולכך מועיל אף להוציא הקדושין מן האב ולהיפוך בנמצא ברשות הבעל יש ג"כ חזקה דגופא מסייע להך חזקה דכנכ"ה לומר השתא הוא דאיתרע לכך עדיף מחזקת ממון אבל הכא שאין הספק על עצמותה של החמץ כלל שהחמץ הוא כמות שהוא רק שהספק על הרשות באיזה רשות הי' מקודם בזה לא אלים החזקה דכנכ"ה כ"כ וחזקה דלא שביק התירא עדיף:
והנה הגיע אח"כ לידי כ' מהרב הגאון האמיתי דק"ק לבוב שרצה ליישב קושי' זו מכח דברי הת"ה שחזקה דאתי מכח סברא עדיף משאר חזקות וכו' אבל לא תירץ כלום דכבר נסתר זה מדברינו שהרי אף הת"ה לא קאמר רק דחזקה דאתי מכח סברא עדיף משאר חזקות אבל לא מרוב דרוב. עדיף וכדמוכח בכמה דוכתא ולפ"ז הכא בחזקה דכנכ"ה דעדיף מחזקת ממון וחזקה ממון עדיף מרוב הרי מכ"ש שכנכ"ה עדיף מרוב ומכ"ש דעדיף מכח חזקה דאתיא מכח סברא מיהו לפמ"ש לעיל שפיר יש לדחות) ועוד הי' נראה לחלק דבחמץ לא שייך כלל הך חזקה דכאן נמצא כ"ה דהנה קיי"ל דחמץ אינו ברשותו של אדם מכח דאסור בהנאה רק דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בב"י ובוודאי אף שאדם מגלה דעתו שרוצה להנות ממנו ואינו חושש אאיסורו ג"כ לח חשוב ברשותו דאל"ה מה חידוש הורה לנו ר"א במה שאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו הלא הוא באמת ברשותו כיון שבשוגג אין עוברין בב"י לדעת כמה פוסקים רק במזיד א"כ מגלה דעתו שניחא לו בו ולכך שפיר הוי ברשותו אלא ודאי שאעפ"כ אינו ברשותו אף שרוצה להנות ממנו דזה דומה לאם הי' מונח חמץ של אחרים בביתו אף שרוצה לאכלו מ"מ לא חשוב שלו כל שלא עשה בו קנין משיכה או הגבהה וכדומה ולכך אף החמץ הוי כאלו אינו שלו וכאן לא שייך קנין והגבהה דהרי עפרא בעלמא הוא ויזה מהני הגבהה הרי אף מתחלה הי' שלו ויצא מרשותו בשביל שאסור בהנאה ומה מהני לענין זה הגבהה וא"כ ודאי דאף במומר הוי החמץ אינו ברשותו ולפ"ז הנה דעת כמה פוסקים בח"מ סי' רכ"ד בהמחליף פרה בחמור ומשך הפרה ומת החמור דעל בעל הפרה להביא ראי' שמת קודם משום דס"ל דחזקה דכנכ"ה לא תלוי בתר המקום רק בתר הרשות ייע"ש א"כ ה"נ בחמץ אינו שייך לומר חזקה דכנכ"ה דאם נימא שחמץ זה הי' ביד המומר קודם פסח א"כ אין החמץ ברשותו כלל ואין לומר בי' כנכ"ה ולכך אדרבא ראוי לומר בו כיון שעכשיו נמצא ברשות המומר ודאי כנכ"ה ואחה"פ החליפו מומר ואז הוי החמץ ברשותו ממש כמו שנולד הספק ברשותו והוי א"ש הברייתא דמפני שהם מחליפין ומעתה הוי נקטינן היתר נמי בנדון דידן ומכ"ש הכא שלא ראו החמץ כלל בשעת הקנין וא"כ יש לומר שלא הי' החמץ ברשות המומר כלל בשעת שמכרו לישראל רק אח"כ קנהו מחמת שכבר עשה מקח עם ישראל קנה חמץ אצל נכרי כדי לקיים מקחו וא"כ כיון שהספק נולד עכשיו ברשות ישראל אחר שכבר קנה החמץ מן המומר זה דומה להמחליף פרה בחמור הנ"ל ולכך אמרינן כאן נמצא כ"ה והחמץ נקנה לאחה"פ אחר מכירתו לישראל והוי החמץ מותר בהנאה וברשות ישראל הוא ואינו דומה למה שאיתא בח"מ סי' ר"ן דאדרבה התם כיון שנולד הספק ברשות המקבל מתנה אחר שכבר נתן לו הלה מטלטלין א"כ בזה בין אם ניזול בתר המקום או בתר הרשות שייך לומר חזקה דכנכ"ה ומקודם הי' ברשותו ואם כן היה ראוי להתיר בנדון דידן אך זה דוקא לדעת הפוסקים בח"מ סי' רכ"ד דאזלינן בתר הרשות אבל להפוסקי' להרי"ף והרמב"ם דאזלינן בתר המקו' לא בתר הרשות נסתר דברינו הנ"ל ונסתר הך היתר והדרא הקושיא לדוכתא למה חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפין הלא יש חזקה דכנכ"ה. והנה ראיתי שהרי"ף והרמב"ם השמיטו הדין של חמצן של עוברי עבירה ולכאורה הוא תימא ונראה שהות מה"ט דהנה במס ב"ב איתא פלוגתא רבנן ור"נ באם הנותן אומר ש"מ הי' והמקבל אומר בריא הי' שרבנן ס"ל על המקבל להביא ראי' ור"נ ס"ל דאזלינן בתר השתא ולפ"ז י"ל דלכך בסי' ר"ן אזלינן בתר כנכ"ה נגד חזקת ממון משום דהרי ר"נ ס"ל דבתר חזקה דהשתא לבד אזלינן נגד חזקת ממון וא"כ בסי' ר"ן ג"כ יש חזקה דהשתא והרי השתא נמצאו ברשותו ואף דבדין של ר"נ ורבנן לא איפסקא הלכתא כמאן מ"מ כיון דבעלמא ספק הוא אם אזלינן בתר חזקה דהשתא לכך אם חזקת כנכ"ה ג"כ מסייע לחזקה דהשתא ודאי אמרינן ועדיף מחזקת ממון. אך זה לדידן דמספקינן אולי הלכה כר' נתן דחזקה דהשתא הוי חזק' מעלי' לכך בצירוף כנכ"ה ודאי מהני אבל לרבנן עצמן דס"ל חזקה דהשתא לא הוי חזקה כלל לא מהני כנכ"ה לבדו נגד חזקת ממון וה"ה לשאר חזקות טובת ולכך הברייתא אתי' כרבנן דלח ס"ל הך חזקה דהשתא כלל ולכך אלים חזקה דלא שביק התירא מכנכ"ה אבל לדידן דמספקינן אולי הלכה כר' נתן כל חמץ של מומר חסיר דמכח חזקה דכנכ"ה בצירוף חזקה דהשתא אמרינן שודאי לא החליפו וא"ש מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה אך תירץ זה לח יתכן לשיטת הרא"ש שס"ל בסי' רכ"ד והביאותיו לעיל דכנכ"ה תלוי ברשות לח במקום ולדבריו ביארנו לעיל שבחמץ לא שייך כנכ"ה כלל א"כ נשאר הקושיא למה השמיטו ויבואר בזה לקמן. העולה מזה שדין זה אם נימא לתלות שאחה"פ קנהו תלוי בפלוגתא דרבוותא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בסי' רכ"ד. ולפ"ז הי' נראה להתיר דספק חמץ שעעה"פ דרבנן וספיקו להקל מיהו הא גופא צריך עיונא לדינא אם ספק חמץ שעעה"פ מותר דהנה הראב"ד בתמים דעים בהשגותיו לבעל המאור בסי' רמ"ה והביאו הרב חק יעקב ג"כ בסי' תמ"ט כתב הא דהשמיטו הרי"ף הברייתא דחנות של ישראל ומלאו עכו"ם או להיפוך משום דיש חלופי גרסאות ואזלינן לחומרא הרי דס"ל דספק חמץ שעה"פ לחומרא. ולכאורה לא נודע טעמו מדוע ישתנה מכל ספק דרבנן שהוי להקל ונראה דהנה בחידושי למס' חולין כתבתי ליישב הא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו לדין חמצן של עוברי עבירה משום דיש להקשות מה דקאמר שם הש"ס מי קתני מפני שאני חומר שהחליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ואם בדרבנן מחליפין בדאורייתא לא כ"ש:
ולכאורה יש לדייק דבאמת קשיא למה קתני לשון דודאי מחליפין כיון דאף בספק די למה לי ודאי ואין לומר בשביל דהאמת כן דודאי מחליפין נקט לשון ודאי דאכתי מה צורך להשמיענו זה דפשיטא כיון דאף בספק מותר וכי עד השתא לא ידענא דספק דרבנן בכל דוכתא להקל ולמה לי ברייתא זו כלל ואם הכוונה להשמיענו בשביל דאורייתא הוי ליה למינקט בדין דאורייתא ממש לכך נראה דהש"ך העלה בסי' ק"י ביו"ד דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור. ולפ"ז נראה דגם חמץ שעעה"פ אם אין מקום לתלות שנעשה לאחה"פ רק שהספק הוא אם זה החמץ של ישראל או של נכרי ראוי לאסור מספק כיון דההוא חמץ בתוך הפסח ודאי דהי' אסור דאף של נכרי אסור בתוך הפסח והספק הוא בכלות ימי הפסח אם הוא של נכרי וחוזר להתירו או של ישראל ונשאר באיסורו וא"כ הוי ספק באיתחזק איסורא ואף בדרבנן לא מקילינן אך הנה הפר"ח תמה על הש"ך הנ"ל שזה תלוי בפלוגתא דר"מ ור"י במס' עירובין והרמב"ם פוסק כר' יוסי דאף באיתחזק איסורא מותר יעו"ש ולפ"ז א"ש דהך ברייתא דקתני מפני שהם מחליפין אתי' או כר' יהודה דס"ל חמץ שעה"פ דאורייתא או כר"ש אך כר"מ דס"ל ספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור ולכך הוצרך להשמיענו דאעפ"כ חמצן של עוברי עבירה מותר דודאי מחליפין אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל להלכתא כר' יוסי דספק דרבנן אף באיתחזק איסורא מותר גם קיי"ל כר"ש דחמץ שעה"פ דרבנן לא הוצרכו להשמיענו דין זה דפשיטא דעכ"פ מידי ספק לא נפקא ולא גרע מכל ספק דרבנן דלקולא וזה טעם דברי התמים דעים הנ"ל דהוא ס"ל להלכתא כדעת הרשב"א כר"מ דאף בספק דרבנן אסור באיתחזק איסורא וכבר המליצו האחרונים בעד הש"ך ע"פ דברי הרב המגיד די"ל דאף הרמב"ם סובר כך רק בעירוב מקיל לכך שפיר כתב דלכך לא כתבו דין חנות ומלאו משום דספק בין הגרסאות ואזלינן לחומרא ומה שלפי דבריו השמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דין חמצן של עוברי עבירה יבואר לקמן:
וע"פ הדברים הנ"ל יש ליתן טעם לדעת הב"ח והמ"א בסי' תמ"ט שהעלו דספק חמץ שעה"פ מותר בהנאה ואסור באכילה ולכאורה אין לדבריהם טעם דקשיא ממ"נ אם ראוי ליזול לחומרא בדרבנן נילך בשניהם לחומרא ואם לאו נילך בשניהם להקל. אך לפי הנ"ל יש ליתן טעם דעיקר דבריהם יצא ממס' עירובין פ' הדר מדברי התוס' שם ממה שהתיר ר"ג ליתן החמץ לנכרי ולפ"ז י"ל דהם לא מיירי מהנאה שיהיה נהנה מגוף החמץ דזה ודאי אי אפשר לחלק בין אכילה ובין הנאה דמ"ש אך הכוונה למכרו לנכרי וכדומה שאינו נהנה מגוף החמץ דומיא דמיירי במס' עירובין בזה שפיר יש טעם לחלק דבשלמא היכא שרוצה להנות מגוף החמץ ולאוכלו וכדומה א"כ כיון שעשי' זו מצד עצמה היה אסור בפסח להנות מחמץ זה וכדומה א"כ איתחזק איסורא על ההוא חמץ וכבר נעשה כגוף איסור ואין להתירו רק בבירור כיון שגוף חמץ זה ודאי הי' אסור בזה אזלינן בתר איתחזק איסורא כיון שהאיסור כבר חל על גוף הדבר ונאסר נעשה כחתיכה דאיסורא לעולם אבל למכרו לנכרי הרי הנתינה לנכרי מצד עצמותו אם לא הי' חוזר ומקבל הנאה מהנכרי היה הנתינה מצד עצמה היתר רק מהאיסור הוא העיקר ההנאה מה שחוזר ומקבל מהנכרי בעד החמץ והנה הנאה זו לא היתה בפסח ולא נאסרה אז ואדרבא ההנאה היה לה חזקת היתר קודם שנעשה חליפי חמץ לכך אזלינן בספיקא להקל וזה נכון ולפ"ז תלוי הדין של ספק חמץ שעה"פ בחשלי רברבי אם אזלינן לחומרא בספק דרבנן ביש לי חזקת איסור. אך באמת נראה דאף להסוברים דאזלינן לחומרא מודים בחמץ שעעה"פ דזה לא מקרי איתחזק איסורא לפי מה דקיי"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ איסור הנחה של תוך הפסח הוא מכח לאו דלא יאכל ושל אחה"פ הוא מכח לתא דב"י ח"כ י"ל דזה מקרי אין החזקות שוין דהרי ההוא חמץ לא איתחזק עליו לאו דב"י כלל שאם הוא של נכרי אף בתוך הפסח לא היה חל עליו לאו דב"י כלל וא"כ אין כאן חזקת איסור כלל אך מצד אתר יש כאן מבוכה לפי מה שמצאתי במשנה למלך פ"ר דבכורות דכתב הא דאמרינן ספק דרבנן להקל היינו דוקא אם ידוע לנו עכ"פ דההיתר נעשה אך שספק לנו אם נעשה באופן המועיל בזה אזלינן לקולא אבל אם ספק אם נעשה ההיתר כלל לא אזלינן בספק להקל אף בדרבנן ייע"ש וכדמות ראיה יש לדבריו ממה שעמדנו לעיל למה תנא הברייתא וקמ"ל דודאי מחליפין הלא אף בספק מחליפין מותר וזה פשיטא דספק דרבנן להקל ולפי הנ"ל א"ש דכאן אם הוי ספק אם החליפו הוי ספק אם נעשה ההיתר כלל בזה אזלינן לחומרא אף בדרבנן:
ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה המהרש"א במס' עירובין בפ' הדר דברי התוס' אהדדי ומתוך כך נכנסו הב"ח והמ"א לחלק בין איסור הנאה לאכילה וזה דוחק גדול דלפי מה שהעלינו דחמץ שעעה"פ לעולם לא מקרי איתחזק איסורא אין טעם לחלק בין הנאה לאכילה אבל לפי דברינו לא סתרי דברי התוס' אהדדי דודאי אם אמרינן דחמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה א"כ א"צ לנו לספק שמא אחה"פ נעשה רק ספק אם הוא של נכרי א של ישראל נמצא דאין הספק אם נעשה ההיתר או לא רק דההיתר בא ממילא בזה שפיר ראוי לומר בי' ספק דרבנן ולהקל ובפרט דיש חזקת היתר לההוא חמץ דהרי מקודם פסח ודאי לא הי' עליו לאו דב"י א"כ מוקמינן ליה אחזקתי' שגה בפסח לא הי' עליו לאו זה דהוא של נכרי וא"כ ממילא מותר לאחה"פ ולכך בשביל הנאה לא היה צריך הש"ס לומר דרוב עוברי דרכים עכו"ם דאף בספק מותר לזה הוצרכו לתרץ דאדרבא אם לאו רוב עכו"ם הי' מותר אף באכילה דהוי תלינן שהוא של ישראל ואחה"פ נעשה כיון דלענין איסור של פסח הוא ממ"נ ליכא בי' חשש שאם הוא של נכרי מותר ושל ישראל מותר דנוכל לומר אחה"פ א"כ הוי רוב צדדים להיתר ולענין איסור פת של נכרי ג"כ ראוי לתלות דשל ישראל הוא ואחה"פ נעשה דכאן לא נקרא הספק חם נעשה ההיתר רק הספק הוה אם התחיל כאן איסור כלל ובפרט דספק פת של נכרים קולא משאר ספיקות אבל בדבור שכתבו התוס' אח"כ או נימא שחמץ של נכרי אסור ואין היתר רק מספק שמא אחה"פ נעשה א"כ זה הוי ספק אם נעשה כלל ההיתר או לא דאף שיש להפת חזקת היתר דמעיקרא מ"מ להיפוך יש לו חזקה דהשתא ליזול בתר שעת מציאותן כמו בראוהו חי מבערב כו' וראוי לומר כמו שהפת הזה עכשיו כן נעשה מכבר לכך אזלינן לחומרא דהספק הוא אם נעשה ההיתר דבפסח היה כל החמץ אסור. מיהו יש לדחות זה דלא קאמר המשנה למלך דהיכא דהספק הוא אם נעשה ההיתר אסור היינו היכא דידעינן דחתיכה זו היתה בודאי אסורה מתחלה אבל אם הספק הוא אם נעשה זאת החתיכה באופן שלא היה עליה איסור כלל בזה ספק דרבנן ולהקל. מיהו עכ"פ דברי התוס' דעירובין א"ש מכח חזקה דשעת מציאותן. עכ"פ היוצא מזה לנדון דידן דיש כמה צדדים להחמיר דאולי אמרינן חזקה דכנכ"ה ואף אם לא אמרינן חזקה זו מ"מ לא יצא מידי ספק ואולי כדעת הפוסקים דספק חמץ שעה"פ לחומרא לכך נראה שהחמץ הזה אסור רק ביטול ברוב מועיל בזה אף לכתחלה כמבואר בס' פרי מגדים:
והנה מידי דברי בענין זה אזכיר מה שלכאורה קשה לי במה דאמרי' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין והיינו מכח חזקה דלא שביק התירא הלא מבואר במס' בכורות דרובא דתלוי במעשה לא אמרינן מכ"ש חזקה התלוי במעשה דהרי רוב עדיף מחזקה. אך באמת מצינו עוד חזקה כזו דאמרינן חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו' דחזקה לחבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן כו' הרי דאמרינן חזקה התלוי במעשה וצריך לחלק לפענ"ד כך דהנה דהא דבבכורות לא אמרינן רוב התלוי במעשה היינו מפני שאין הרוב על המעשה גופא דהרוב הוא רק שרוב בהמות מתעברות בתוך שנתן הרי שרוב מן הנפעל אבל לא מן הפועל דלא אמרינן רוב זכרים הבאים על הבהמות באו מן הסתם על בהמה זו ואם היה הרוב מצד הפועל על גוף המעשה ודאי דהוי אזלינן בתרא אבל כיון דאין הרוב רק על הנפעל לא על העושה המעשה לכך לא מהני משא"כ חזקה זו דמחליפין או חזקת חבר דהחזקה על גוף המעשה שחזקה שעשה מעשה זו לכך מהני ועיין במג"א סי' ח' ובט"ז ובחיבורי בס' החיים סי' תרפ"ג ובפ"מ שם בסימן ח'. והנה נחזור לענינינו לנדון דידן אם נימא שהחמץ אסור יש לחקור מה דינו של המעות שכבר נפדה:
והנה הגיע לידי תשובה מהרב הגאון דק"ק לבוב לכך לא אכפול הדברים מ"ש אליו פעם ראשון ואעתיק תשובה אליו וזה תורפה:
הנה תשובתו הרמתה הגיע לידי ביום ו עש"ק פ' בהר לפנות ערב כי שליח היא דעיוות ולא שלח לי עד הנה. והנה מחמת שיש בתוך תשובת מעכת"ה דברים אשר לא יכולתי להבינם על בורי' לזאת אכתוב לאדוני כל מה שחנני ה' לפי קע שכלי בענין זה:
והנה בדין החליפין אם מותר להמחליף עצמו דעת קצת פוסקים שמותר אף להמחליף והוכיחו זה מהברייתא דחמצן של עוברי עבירה דמותר מפני שהם וחליפין ואם אסור החליפין אף השתא מה מתקנין אבל דעת רש"י דאסיר להמחליף וכתב לתרץ קושיא זו משום דכל מה דמצי למעבד בהתירא פורתא עבדי. והנה כל העובר ישתימם על דברי רש"י הללו דמה התירא יש להם עכשיו טפי מקודם ומה נ"מ להו אם לדידן שרי. והנה הרא"ש פ' האיש מקדש נראה שהבין כוונת רש"י דהוא על שהחמץ עצמו אסור מן התורה והחליפין אין אסורין רק מדרבנן. יהנה דבריו אין מובנים לכאורה דאכתי מה יענה למסקנת הש"ס דאסיק דהברייתא אתיא כר"ש דא"כ אף חמץ גופא הוי דרבנן (וכן ראיתי אח"כ בשעה"מ ה' חמץ שהקשה כן ייע"ש) וכן יש לדייק בתוס' פ"ק דחולין שכתבו ונראה דמרויחין נמי לדידהו למה דס"ד דהברייתא אתיא כר' יהודא ומה כוונתם בזה מה שמרויחין לס"ד כיון דלפי האמת צ"ל כפירוש רש"י מה נ"מ למה דס"ד. והנה לכאורה עלה בלבי לפרש כוונת התוס' והרא"ש בפשיטות בפ"ב דמס' פסחים קאמר שם הש"ס מתני' מני לא ר"ש ולא ר"י ומשני רב אחא בר יעקב לעולם ר' יהודא ויליף ר' יהודה שאור דאכילה משאור דראי' כו' ורבא משני לעולם ר"ש וקנסא קניס ר"ש כי. והנה אם נימא כרב אחא בר יעקב דיליף יהודא שאור דאכילה משאור דראי' א"כ מצי אתי' מתניתין כר"י א"ב לדחוק ולומר דקנסא קניס ר"ש וס"ל דלר"ש חמץ שעעה"פ מותר בהנאה אך מ"מ זה ודאי ידע מסברא דלהבעלים עצמו אשר עברו בב"י ודאי דראוי לקנסו אף לר"ש שלא יהי' לאכול ממנו ואפשר דאף בהנאה ראוי לקנסו שעבר על לאו חמור דבל יראה וכמו שמצינו במבשל בשבת כי' וכדומה בצורם אוזן בכור דקנסינן לי' כן ה"נ ודאי דאף לר"ש קנסינן לי דאסור לו רק דזה לא ס"ד דנימא שלכ"ע קנסו ואסור בהנאה לכ"ע זה ודאי דוחק וכמו שנדחק הר"ן באמת ליתן טעם לדידן דקיי"ל דקניס ר"ש דהחמץ אסור בהנאה לכל דמה חטאו או פשעו כל העולם שיהי' נחסר להם וצריך לומר משום לא פלוג והיינו לדידן דקי"ל כרבא אבל לר"א בר יעקב דאוקי מתניתין כר' יהודא הי' נראה לי' דלר"ש דוקא לעצמו קניס ולא לאחרים ולפ"ז ח"ש דהמפ' כתבו דהך סברוהו בפ"ק דחולין סברו כרב אחא בר יעקב ולפ"ז לשיטתם שפיר דוחה הש"ס דהברייתא אתי' כר"ש ומה דקתני חמצן של עוברי עבירה מותר מיד היינו אף ליורשיו וכדומה שהרי איתא במס מ"ק והביאו החק יעקב דבאיסורי דאורייתא קנסו בנו אחריו א"כ קמ"ל הברייתא שאף אם עוברי העבירה מתו תיכף אחה"פ מותרין החמץ שלהם ליורשיהם דמסתמא מחליפין ובזה לא שייך להקשות דמה מרויחין דלהך ס"ד דהחמץ עצמו אינו אסור רק לבעליו ממילא בחליפיו נחתינן חד דרגא ומותר אף להמחליף כמו שדעת הפוסקים בחליפי חליפין כיון שהחליפין אין אסורים רק להמחליף לכך החליפו חליפין מותרין אף להמחליף ה"ה לס"ד דהחמץ אינו אסו' רק להבעלים ממילא מותר החליפין אף להם ולכך שפיר מרויחין ולא קשה קושיות רש"י דח"כ מצינו דמים לחמץ בפסח די"ל דמתניתין דאוכל תרומת כו' אתיא כר' יהודא ודו"ק ודוקא אם נימא שאף לר' יהודא מותרין חליפי החליפין מקשה רש"י שפיר) ולסברת הסברוהו דוחה הש"ס דמצי אתי' כר"ש ושפיר מרויחין. הבל לדידן דקי"ל כרבא דקנסא קניס ר"ש לכל העולם ולאו לדידי' לבד קנסו כמ"ש הר"ן ממילא בחליפין נחתינן חד דרגא ואסור עכ"פ להמחליף עצמו ממילא לא שייך כלל לומר שהם מחליפין דמה ירויחו בזה וצריך לומר לדידן דהברייתא אתי' כר' יהודא דס"ל חמץ שעה"פ אסור מן התורה ולדידי' שפיר מרויחין דהחליפין אינו רק מדרבנן ואין להקשות דלדידן דקי"ל כרבא א"כ צריך לומר דר"י לא יליף שאור דאכילה משאור דראי' א"כ היכי מצי חתי' כר"י הברייתא דמה מהני שמחליפין הרי אף של נכרי אסור די"ל כמ"ש התוספת פ"ק דחולין דמחליפין בשל נכרים שנעשה לאחה"פ ולפ"ז הך סברוהו ג"כ ס"ל כמו שהדר בי רב אחא בר יעקב רק הש"ס דדוחה דדלמא ר"ש הוא יסבור כסברת רב אחא וכמו שפרשו המפ' דסברוהו סוברים כן. כן י"ל לשיטת הרא"ש ורש"י דהך דחיית הש"ס לעולם ר"ש זה יסבור כסברת ר"א וזה נכון יותר דהש"ס דוחה דליכא מהא סייעתא דדלמא כרב אחא בר יעקב דיליף ר' יהודא שאור דאכילה מראי' (ובזה א"ש מה שס"ד שסברוהו סבור דאתיא הברייתא כר"י ולא כר"ש משום דהם סבירא ליה כמו שהדר בי' רב אחא בר יעקב ובעל כרחך לא מצי אתיא כר"ש דלא ירויחו בזה כלל) ואתי' מתניתין דפסחים כר' יהודה ור"ש לא קניס בחמץ שעעה"פ רק להבעלים לא לאחר ואתי' הברייתא כר"ש ושפיר מרויחין לדידי' כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כרבא וכמו שהדר בי' רב אחא בר יעקב בע"כ הברייתא אתיא כר' יהודה ושפיר כ' הרא"ש שמרויחין דלא יעברו מדאורייתא ובזה א"ש מאוד דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הך ברייתא דחמצן של עוברי עבירה כו' דהרא"ש לשיטתו אזיל דעיקר הרואה הוא דלא ועברו אדאורייתא ולדידן דקיי"ל כר"ש ליכא הרוחה לדידהו ותו לא מחליפין ואסור חמצן של עוברי עבירה (ואף שדעת הרמב"ם בה' מ"ה שחליפו איסורי הנאה מותרין מ"מ בחמץ מודה וכמ"ש בחידושי לסוגי דהאוכל תרומת חמץ דהרמב"ם מוד' בחמץ דר סו' החליפין להמחליף ייע"ש):
עוד נלפענ"ד בכוונת דברי הרח"ש והתוס' הנ"ל דלכאורה יש לדייק למה להברייתא כלל לומר שהטעם דמחליפין וזה חמץ אחר הוה נימא מכח חזקה דלא שביק התירא דמסתמא מכרוהו החמץ קודם פסח לנכרי ואחה"פ חזרו וקנהו ממני כדרך שאנחנו עושים היום ואף אם חזינן שהחמץ היה מונח בבית המומר בפסח עדיין היה אפשר שהקנוהו להנכרי בקנין סידר של הנכרי וכדומה וכמ"ש המ"ג הובא במ"א סימן תמ"ח אך זה לק"מ דמבואר בתבואת שור דהמכירה זו הוי ערמה כיון שלא נעשה רק להפקיע חיסור חמץ ולא היה ראוי שיועיל המכירה רק כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי די במכירה זו וא"כ במומר דודאי לא ביטל וכמש"ל לא מהני מכירה זו ולכך הוצרך לטעם שמחליפין אך לפ"ז אין מקום לכאורה לקושיות הפוסקים הנ"ל דמה מרויחין דיש לומר כך דמה שהמכירה הוי ערמה היינו אם הלה חוזר ולוקח מהנכרי החמץ עצמו א"כ אגלאי מלתא למפרע שכוונתו היה רק לערמה דרוצה אדם בקב שלו כו' רק שמפני איסור חמץ מכרוהו אבל אם באמת קיים הלה מכירתו ונטל דמיו מן העכו"ם פשיטא דהוי מכירה מעליא והוי חמץ של נכרי ומותר לאחה"פ א"כ שפיר י"ל שכוונת הברייתא מפני שהן מחליפין דהיינו שבע"פ הקנו הם חמצן להנכרי ע"מ שיתן לו הנכרי אחה"פ חמץ שלו וא"כ חליפין זו מותרין ואף שהחמץ בבית המומר בפסח י"ל שהקנוהו להם בקנין כנ"ל ואף אם ראינו שהמומר אכל חמצו בפסח י"ל שהיה לו תנאי עם הנכרי שאם יצטרך לאכול ממנו יטול וינכה לו מחליפיו ומה שישאר הרי הוא של הנכרי מעכשיו מערב פסח ולכך החליפין מותרין דאף החמץ מותר דהוא של נכרי בפסח ומה קושיא. אך אעפ"כ מקשו שפיר דהרי קיי"ל חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות עובר בבל יראה וא"כ קשה אם חזינן שהחמץ היה מונח בבית המומר בפסח ראוי שיאסור דאף שהקנה להנכרי החמץ מ"מ הי' באחריות ישראל בפסח והוי חמץ של נכרי שהופקד אצל ישר' ואין לומר שהם מכרו להנכרי ע"מ שלא והי' אחריות עליו דז"א דבזה לא שייך חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא דהרי זה אינו בידו דמסתמא אין הנכרי מרוצה לקנות החמץ מן המומר ולהניחו בבית המומר והאחריו' יהי על הנכרי ולהיפוך שיתן המומר להנכרי החמץ לביתו ושלא לקבל ממנו חליפיו עד אחה"פ יש לומר שאין המומר רוצה להאמין להנכרי פן יכפור בו ולח שייך בזה לא שביק התירא כו' וא"כ מסתמא כשחזינן החמץ ביד המומר בפסח חף אם מכרו לנכרי הוי באחריות ישראל וקעבר עליו בב"י וא"כ נאסר החמץ אף שהוא של נכרי ושוב כשמקבל ממנו החליפין הרי הוי חליפי אסורי הנאה דאף ששעת המכירה הי' בהיתר מ"מ כיון שלא קיבל החליפין רק עכשיו אחר שנאסר כבר החמץ הוי חליפי איסורי הנאה כמבואר בסי' ת"נ בא"ח שמותר להלוות ככרים קודם פסח ולקבל חליפיהן אחר פסח ונתן המ"א והחק יעקב הטעם מפני שאין החמץ בעין בשעה שמקבל החליפין כי' דמשמע שאם הי' החמץ בעין הוי אסור לקבל חליפין כמו בפירות שביעית וראיתי בספר מקור חיים שכתב שחילק בזה רק שאף שהוא בעין מותר ונעלם ממנו דברי המשנה למלך בפט"ו מה מכירה שרוצה לומר דאף שמכר איסורי הנאה מכבר לא מחשב עשיית החליפין רק בשע' שמקבל המעות לא בשעת המכירה וה"ה הכא אם החמץ בעין דכ"ש הוא דהרי הבעה"ת והמשנה למלך התם מיירי ממעות בודאי להוצאה ניתן וכ"ש בפת וכדומה והוי כאלו החליפין נעשה בשעה שמקבל המעות ובפרט שבנדון דידן אפשר דאף המקור חיים מודה כיון דהחמץ עדיין הי' מונח ברשות ישראל ואם הי' נאבד לא הי' הנכרי משלם לו הוי רק כאלו החליפין נעשים עכשיו א"כ הוי חליפי איסורי הנאה דנהי דהפת גופו של נכרים מ"מ נאסר מכח אחריות ישראל ושפיר הקשו הפוסקים הנ"ל דמה מרויחין. אך הנה החק יעקב הביא דאיתא פלוגתא בירושלמי בחמץ של נכרי שהופקד אצל ישראל באחריות ישראל אם אסור בהנאה דאיכא מאן דמתיר משום דלא שייך בזה קנס דחמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא דעבר עליו ופסק הח"י כוותי' ולפ"ז הי' עדיין מיושב קושיות המפרשים הנ"ל דשפיר י"ל שהמומ' הקנ' החמץ לנכרי בקנין בע"פ שיהי' שלו מעכשיו ע"מ שיתן לו חליפין אחה"פ ואף דהוא עכ"פ באחריותו ועובר בב"י מ"מ החמץ גופו הוי של הנכרי ולא נאסר ולכך חליפיו מותרין דאף אי נימא דלהעובר בב"י עצמו מודה החק יעקב דקנסינן לי' ואסור מ"מ בזה תו בחליפיו נחתינן חד דרגא ומותר אף להעובר כנ"ל והוי א"ש הא דקתני מפני שמחליפין. ובזה א"ש דברי הרא"ש שלדידן דאתיא כר"ש לא ק"מ די"ל שהחליפו קודם פסח משא"כ למה דס"ד דסברוהו דאתיא כר' יהודא דהרי ר' יהודא ס"ל חמץ שעעה"פ אסור מן התורה ונהי דלס"ד עכשיו סברו כרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראיה מ"מ כיון דעכ"פ אף אם מכר המומר להנכרי החמץ בע"פ עדיין הי' באחריות המומר בפסח ועבר בב"י וכיון שעבר בב"י ודחי דנאסר החמץ אף שהוא של נכרי דאף של נכרי ממש היה ראוי שיאסר לר"י רק מכח דיליף שאור דאכילה משאור דראיה אבל בההוא חמץ שעבר בב"י נחסר אף שהוא של נכרי וא"כ כשמקבל החליפין הרי מקבל חליפי איסורי הנחה ומה מרויח בזה לכך הוצרך הרא"ש לתרץ דמרויח שלא יעבור אדאורייתא וזה נמי כוונת התוספת מ"ש דלס"ד מרויחין נמי לדידהו:
ומזה ג"כ א"ש שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטו לדין זה משום דס"ל דהך סברא דש"ס דמסיק דהברייתא אתי' כר"ש ס"ל כמאן דאמר בירושלמי שחמץ של נכרי שהופקד אצל ישראל באחריות מותר בהנאה אבל לדידן ס"ל דהלכתא כמ"ד דאסור בהנאה וא"כ לר"ש לה מרויחין כלל והברייתא אתיא כר' יהודא ומרויחין כמ"ש הרא"ש ולדידן אסור דלא שייך מרויחין דלדידהו ליכא הרווחה ודוק היטב זה נראה ביאור פרש"י לדעת הרא"ש:
ומ"ש מעכ"ת דכוונת הרח"ש כהבעל העיטור לח יכולתי לעמוד על סוף דעתי דאיך שייך גבי ביטול חזקה דלא שביק התירא הרי ביטול הוא מטעם הפקר ואף אם מטעם תשביתו הרי עכ"פ צריך לחשוב שלא ניחא ליה בחמץ כלל ושיהי' כעפר ואיך שייך בזה לא שביק התירא ובפרט כיון שהחמץ מונח בביתו ורשותו ומשמרו איך הוי הביטל ביטול וגבי ישראל כתבו הפוסקים דחיישינן שמא יערים לומר שביטל אף שלא ביטל ואין לו נאמנות על זה ואיך נאמר שמומר מסתמא ביטל:
והנה אחר שבררנו פרש"י לשיטת הרח"ש נשוב לבאר לפי מה שמשמע שהבינו התוס' בפ"ק דחולין פרש"י שהכוונה שמרויחין בזה דלדידן מיהא שרי ולכאורה איני מובן דמה הרווחה יש בזה לדידהו מה שלדידן שרי ונראה לפרש כוונתו שהנה קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה ולפ"ז חמץ שעעה"פ עצמו אסיר לבטלו לכתחלה אבל חליפיו נראה דמותר לבטל לכתחלה דזה לא מקרי איסור כלל כיון שהוא מותר לכל רק לי הסיר ואף זה מדרבנן מותר לבטלו לכתחלה ואף רוב נראה דאין צריך כלל דהרי רש"י ס"ל דלא אסרו החליפין רק דבר הניכר ונראה כגון פירות כסות וכלים ומה"ט נראה דס"ל דהחליפין מותרין לאחרים מה"ט דלאחרים לא מחשיב ניכר דדוקא גבי החמץ עצמו דשמו עליו בזה לה פלוג חז"ל וקנסו לכ"ע משום לא פלוג כיון דהוא עצמו נעבד בו עבירה אבל בהחליפין שהוא אינו ניכר אם הוא חליפי חמץ או לא לא אסרו חז"ל לגבי אחרים שאין יודעים אם זה חליפי חמץ מותר שלא עברו הם בבל יראה וכיון שלא שייך בזה לא פלוג תו אף להמכירים שהוא חליפי חמץ מותר כיון שהם לא עברו בבל יראה שלא אסרו רק להעובר בעצמו וכעין זה כתבי בתשובת נ"ב לענין גזל חמץ ולפ"ז אף להעובר בעצמו לא אסרו רק דבר הניכר ח"כ בזה מותר לערבו לכתחלה דזה לא נקרא מבטל איסור לכתחלה דבשלמא בשאר איסור דאף שאינו ניכר הוא אסור רק מטעם ביטול ניתר ולכך הוי מבטל איסור לכתחלה אבל כאן עיקר איסורו רק בשביל שניכר ואם ערבו שאינו ניכר ליכא איסור כלל לכך מותר לערבו אף בלי רוב ואז מותר אף להמחליף וזה שכיון רש"י דכיון דלדידן מיהא שרי לכך אף להם יש ריוח שיכולין לבטל:
והנה אחר שבררנו ליישב שיטת הפוסקים דס"ל דהחליפין אסורין למחליף עתה אשובה תראה לבאר מה דינו של הדמים בנדון דידן והנה המ"ח בסי' תמ"ג כתב שחמץ דומה ליי"נ ואם משך תחלה החמץ ואח"כ נתן דמים מותרים הדמים אף להמחליף עצמו אף להחוסרים בעלמא החליפין להמחליף והנה ע"ז הקשיתי לעיל שכתבתי לאדוני דא"כ מה ראי' מייתי הפוסקים דחמץ אינו תופס דמיו מחמצן של עוברי עבירה דלמא הם עשו בדרך היתר וראו שהנכרי ימשוך תחלה והנה אדוני במכתבו תירץ ע"פ דברי חדושי הרשב"א ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו דודאי לדעת הרשב"א ניחא אבל כל עיקר קושייתי על המ"א שכתב דאף להמחליף עצמו מותר ואף שנימא דזה דוקה לדידן דקיימא לן שאינו תופס דמיו וא"כ שאר חליפין ג"כ מותרין לכל העולם רק להמחליף אסור בזה נחתינן חד דרגא ואמרי' דבמשך תחלה מותר אף למחליף אבל אי נימא דחמץ תופס דמיו א"כ היה החליפין אסורין לכל ממילא אף אם משך תחלה היה עכ"פ אסור להמחליף וכמו יי"נ ממש וא"כ מה מרויחין אבל אכתי מה נעשה לדעת הרא"ש שהוא לא ס"ל סברת הרשב"א דיש חילוק בין איסור אכילה רק דנ"מ בין דאורייתא א"כ לשיטתו היאך מוכח דחמץ אינו תופס דמיו דלמא תופס רק שראו שימשוך הנכרי תחלה ואז אין הדמים אסור רק להמחליף מטעם קנס ומרויחין שהוי רק איסור דרבנן משא"כ בלא משך תחלה י"ל שפיר שתופס דמיו ואסור מן התורה לר' יהודא ולדידן עכ"פ תוך הפסח ומנ"ל שאף בתוך הפסח אינו תופס דמיו. והנה לכאורה מכח קושיא זו היה נראה לדחות דעת המג"א דביו"ד סי' קל"ב איתא דאם משך הנכרי היין תחלה מותרין הדמים לאחרים משמע אף שהיין עדיין בעין אצל הנכרי אבל בסי' קמ"ד כתב המחבר י"א שאם ישראל מכר יי"נ וע"ז לנכרי בהקפה ומכר הנכרי הע"ז והיי"נ ואח"כ נתן הדמים לישראל מותרין משמע אבל אם עדיין בעין אסורין נמצא דבריו סותרים זא"ז וכבר הקשו בזה האחרונים שם:
והנה מה שעלה בלבי ליישב דהנה בסי' קל"ב מיירי שם בנכרי שניסך יינו של ישראל ופסק שם דמותר לישראל ליקח דמיו מאותו העכו"ם דמקלי קלי' אבל אסור לישראל למוכרו לנכרי אחר ועלה כתב שאם משך הנכרי היין תחלה מותרין הדמים. ולפ"ז י"ל דוקא בכה"ג דלכאורה היה ראוי לישראל להיות מותר ליקח דמים אף מנכרי אחר אף שלא לקח הנכרי היין תחלה דהרי כיון שניסך הנכרי יינו א"כ נעשה היין של הנכרי והוא יש לו חוב על הנכרי וא"כ אם היה הנכרי המנסך מצווה לנכרי אחר לשלם לו בעבורו ודאי דהיה מותר ולפ"ז חף אם הנכרי השני עומד ופורע לו דמיו ולוקח היין לביתו מה לישראל בכך הרי הוא יש לו רק חוב על הנכרי ובא זה ושילם לו בעבורו לא מחשב דמי איסורי הנחה וצריך לומר דכיון דקיי"ל הפורע חובו של חבירו פטור א"כ אלו רצה הנכרי הזה לתבוע לנכרי המנסך לא הי' יכול כלל א"כ לא מחשב נתינה זה פריעה בעבור נכרי המנסך רק מכירה ואף להפוסקים דס"ל פורע חובו של חבירו חייב מ"מ הכא כיון שחין הנכרי רוצה ליתן לו הדמים רק בעבור היין וחם לא הי היין לא הי' נותן לו הדמים א"כ עכ"פ נהנה הישראל מהיין ואף מהנכרי עצמו הי' ס"ד בפוסקים דאסור אם אינו רוצה לשלם לו עד שיתן לו היין ונהי דהתם קיי"ל שמותר מ"מ בנכרי אחר אסור כיון שאינו נותן לירק בעבור שיתן לו היין ולכך בזה שפיר מחלקינן דהיינו דוקא כל זמן שהיין עדיין בבית ישראל בשעת קבלת הדמים אז הוי הישראל עדיין בע"ד של היין אבל אם כבר לקח היין מביתו א"כ תיכף שלקח הנכרי היין ממנו נכנס הנכרי במקום ישראל ונעשה הוא בע"ד של הנכרי השני לתבוע ממנו הנזק וכשמשלם לו נכרי הלוקח הוי רק כפורע לישראל חוב שיש לי על הנכרי השני וחוב בעלמא ויקבל הישראל ממנו לכך מותר אף שהיי"נ עדיין בעין שאינו של ישראל רק של נכרי המנסך אבל בסי' קמ"ד שמיירי בסתם ע"ז ויי"נ ולא שנסכו נכרי להזיק לישראל בזה שפיר לא מהני משיכה תחלה רק בעינן שלא יהיה בעין כלל בשעת נתינת הדמים ולא סתרי דברי המחבר אהדדי נמצא לפ"ז נסתר דינו של המ"א ואף בחמץ אינו מותר רק כשכבר אינו בעין וממילא א"ש ראיות הפוסקים מברייתא דהתם מותר מיד קאמר ומסתמא החמץ בעין ביד הנכרים:
ועוד הי' נראה לחלק דאף לדעת הרא"ש עצמו במסכת ע"ז שס"ל שאף בכל יי"נ מותרים הדמים כשמשך תחלה מ"מ אין ללמוד מהם לחמץ דבשלמא בע"ז ויי"נ שעיקר האיסור תלוי בגופו של חפץ שהיא ע"ז או יי"נ ואף כשהמ' ביד נכרי אסורין דמיהם א"כ עיק' האיסור אקרקפתא דחפץ מונח ולא אקרקפתא דבעלים ולכך הדמים שאסורין הוה מכח שאיסור אשר ישנו על חפץ חלה ג"כ על הדמים לכך אמרינן שאם משך הנכרי תחלה ונכרי קונה במשיכה א"כ שוב אין לישראל עבידה זרה כלל ולכן כשמקבל ישראל הדמים שוב חין בידו עבודה זרה שנימא שאיסור הע"ז חלה על הדמים והוי כמקבל מתנה בעלמא כמ"ש בפוסקים אבל בחמץ אין איסור הנאה חלה בעבור גוף החפץ בשביל שהוא חמץ דהרי חמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה ואין האיסור רק מטעם קנס בשביל שנעבדה בו העבירה שבעלי' עבר בב"י עליו ובשביל בעליו עשו חז"ל לא פלוג ואסרוהו לכ"ע א"כ איסור זה אקרקפתא דגברא מונח על שיש בידו לאו דבל יראה אסרוהו בהנאה שלא יהי' חוטא נשכר ולא יועיל ערמתו א"כ מה בכך שמשך הנכרי חמץ תחלה הרי לאי דב"י שיש בההוא גברא לאו זה לא משך הנכרי לעצמו וכל אימת דמקבל ישראל הדמים הרי הוא נהנה מכח לאו זה שיש אצלו וחלה הלאו הזה על הדמים ואסורין הדמים. ובזה ניחא לי מה שעמד המשנה למלך פ"ה מה' אישות על פירש"י דס"ל דאף חליפי חליפין אסור בחמץ דמ"ש מע"ז דמותרין חליפי חליפין. ולפי הנ"ל י"ל כך דהנה החליפין מצד עצמותן אין בהם כח איסור חליפיהן שהרי אף הם עצמן היתר רק שהאיסור ע"ז נמשך עלייהו ונאסרו. ולפ"ז אי נימא דחליפי חליפין אסורין צריכין אנו לומר דהאיסור הע"ז מתפשט אף על חליפי חליפין ולכך באמת מותרין חליפי חליפין דלא החמירו רבנן בחליפי חליפין יותר מן החליפין עצמן וא"כ בחליפין עצמן אם משך תחלה הע"ז ואח"כ נתן הדמים מותרין ח"כ לא גרע מהם חליפי חליפין ונהי דבשעה שקיבל החליפין הי עדיין דע"ז בביתו מ"מ עכשיו כשקיבל החליפי חליפין כבר הע"ז עצמה אינה בביתו שכבר משכה הנכרי וא"כ לא מצי האיסור של ע"ז לחול עלייהו ואף דהחליפין ישנם עדיין בביתו אין החליפין מצד עצמן אסורין ולא החמירו בהם יותר מבחליפין עצמן אבל בחמץ שבה' לא מהני משיכת החמץ תחלה מטעם הנ"ל ולכך אף חליפי חליפין נאסרים דגם עלייהו חלה הלאו דב"י וזה נכון לפענ"ד בטעם דברי רש"י ולפ"ז מוכח דבחמץ לא מהני משיכת הנכרי תחלה. אך כדי ליישב דעת המ"א הנ"ל נראה ליישב דברי המחבר ביו"ד בענין אחר דהנה המשנה למלך בפ"י מה' מכירה נסתפק בכוונת דעת הבעה"ת מ"ש בדין מי שהלוה מעות של דמי איסורי הנאה אם מחויב לשלם או לא שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם ורש"י דלהרמב"ם צריך לשלם ולרש"י א"צ לשלם ונסתפק המש"ל בכוונת דבריו אם הכוונה דלכך לרש"י פטור משום דאף אם ישלם יהי' הדמים אסורים להמוכר או שהכוונה דלכך אסור לשלם משום דבשעה דמשלם הוי הלה נהנה עכשיו מאיסורי הנאה אף שהחוב נעשה מכבר מ"מ הנאה נחשב עכשיו בשעה שמקבל התשלומין יע"ש:
והנה לכאורה במחכת"ה נעלם ממנו לפי שעה זו כל הפלפול של התוס' והרא"ש במס' ע"ז בדין הנ"ל שאם משך הנכרי היי"נ תחלה שלדעת הרא"ש אף שהיי"נ עדיין בעין ביד הנכרי מותרין הדמים ולדעת הר"ר אלחנן עכ"פ כשאינן בעין וא"כ בודאי לא עדיפי החליפין מהיי"נ עצמו וא"כ אף שי"ל לרש"י דחליפי חליפין אסורין היינו כשהחליפין עדיין ביד בעלים הראשונים בשעה שמקבל החליפי חליפין אבל אם כבר לקח הקונה החליפין תחלה ובפרט שכבר הוציאם לצורכו ובא לשלם אחרים בזה ודאי מותרין אף להמחליף עצמו דכיון שאם הי' החליפין עדיין ביד המוכר לא הי' נאסרין החליפי חליפין רק לו לבדו ממילא כשהחליפין אינן בעין נחתינן חד דרגא ומותרין אף להמחליף וכדעת המ"א לענין חמץ ובע"כ שכוונת הבעה"ת רק בצד השני שכתב המ"ל דזה הוי כנהנה עכשיו וכן מוכח מתוך דברי המ"א הנ"ל וכבר רמזתי לעיל שבסימן ת"ן כתב הטעם דלכך מותר להלוות ככרות ק"פ לשלם לאחה"פ הואיל והראשונים אינן בעין משמע אבל אם היו בעין הי' אסור והרי בסי' תמ"ג ס"ל כשמשך החמץ תחלה מותרין החליפין אף להמחליף אלא ודאי דבסי' ת"נ מיירי לענין איסור הנאה לכתחלה ואם הי' בעין הי' נחשב כנהנה. אז בשעה שמקבל התשלומין אבל אם אינן בעין והחיוב נזקף בשעת היתר ליכא איסור כלל. ולפ"ז בהיות כן יש ליישב דברי המחבר ביו"ד דלא סתרי אהדדי כלל דיש ליתן חילוק בדבר דהיכי שמכר לנכרי איסורי הנאה ולא זקף עליו במלוה לזמן מה רק אימת שרוצה יכול לתבוע מעותיו והנה בכעין זה אם לא יתן לו הלה מעותיו בשעה שרוצה יכול הלה לחזור מהמקח כדקיי"ל בעלמא בעייל ונפיק אזוזי לא קנה א"כ בזה בשעה שמקבל המעות נחשב כנהנה מן החמץ שאז נגמר המכירה שבלא"ה יכול לחזור בו עד הנה וא"כ עכשיו נגמר הנאת החמץ אבל היכא שהתנה עמו שמוכר בהקפה וזקף עליו השאר במלוה הנה בכעין זה קיי"ל בשמיטה ודכוותי' שאם זקף עליו במלוה משמט מחמת שע"י הזקיפה יצא מתורת מכר והוי כלוה לו מעות ולפ"ז בכעין זה לא נחשב הנאה כלל בשעת קבלת המעות רק בשעת המכירה והזקיפה למלוה אבל אח"כ הוי כמקבל מאיזה ענין אחר והנה מעתה מיושב דברי המחבר על נכון שהטעם מה שאם משך הנכרי היי"נ תחלה ואח"כ הע"ז מותר המעות נראה שהוא ע"פ דברי הבעה"ת והמשנה למלך הנ"ל דכיון דאם היה בא המוכר עם הקונה לדינא קמן ולא הוי מחייבינן לי' לשלם כלל בעבור היי"נ והע"ז א"כ כששילם לו מעצמו הוי כמתנה לא כדמי יי"נ וכמו שאיתא במסכת ב"ק דאלו תבע לי' בדינא קמן לא מחייבינן ליה לשלם השתא נמי לאו אתנן הוא והפוסקים דימו אתנן לאיסורי הנאה כמ"ש הרא"ש במסכת ע"ז א"כ ה"נ לכך כשמשך תחלה לא הוי אח"כ דמי יי"נ ולכך כתבו הפוסקים שהוי כמתנה בעלמא אך היינו דוקא כשלא זקף עליו במלוה שאז ביארנו לעיל שבשעת קבלת המעות נגמר ההנאה לכך אינו מחויב הלוקח לשלם ולכך כששילם מעצמו לא הוי דמי יי"נ ובהכי מיירי בסי' קל"ב אבל בסי' קמ"ד דייק המחבר בלישנא שמכר הישראל בהקפה דהיינו שזקף עליו במלוה ובכה"ג אלו תבע בדינא קמן היה מחויב הקונה לשלם דלו יהא שהדמים אסורים מ"מ הוא מחויב לשלם כיון דעכשיו אינו עושה המוכר איסור חדש במה שמקבל הדמים דהנאתו כבר נגמרה בשעת זקיפה וא"כ כיון שמחוייב לשלם בדינא תו הוי דמי יי"נ וע"ז ולכך בעינן דוקא שלא יהיה כבר בעין ובשעת הזקיפה היה עדיין הע"ז בביתו או היי"נ שקודם שמשך קצץ עמו הדמים וזקף עליו במלוה ואז נעשה המלוה חליפי איסורי הנאה כאלו קיבל הדמים ואז דומה לחליפי חליפין כמ"ש לקמן וחזר והלוה שנית להקונה ודוק) וזה ברור ונכון מאוד בדברי המחבר:
עוד אפשר ליישב דברי המחבר שלכך סתם וכתב בסי' קמ"ד שאם אין היין בעין הדמים מותרים ולא כ' שזה דוקא לאחרים מפני שבאמת לאחרים מותר אף שהוא עדיין בעין דמ"מ אין כאן יי"נ וע"ז ברשות ישראל שיתפוס דמיו רק שלהמחליף אסור דעכ"פ הוא עשה איסורא שבשעה שמקבל הדמים אז נהנה מאיסור הנאה ולכך אסור לו אבל בסי' קמ"ד קמ"ל דאם כבר אינו בעין הדמים מותרין אף להמחליף חדא כיון דהנכרי כבר קיבל הדמים בעד היי"נ א"כ אם נותן לו הנכרי דמים אחרים בעד אותם הדמים הוי רק חליפי חליפין ומותרין אף להמחליף ואף דיש ספק אולי נותן לו הדמים עצמן כיון דזה הוי רק דרבנן אזלינן לקולא דמה שהחליפין אסורין למחליף באם משך הנכרי תחלה הוי רק מדרבנן דתופס דמיו אינו שייך כאן דהרי משך הנכרי תחלה ואף אם נימא דגם חליפי חליפין אסורין הכא כיון שאין הע"ז והיי"נ בעין כלל אם כן לא נחשב הלה נהנה עכשיו מע"ז בשעת קבלת המעות ולכך מותר אף להמחליף ודוק. ולפ"ז כיון שתירצנו הסתירות מהמחבר נראה דא"ש דעת המ"א ומה שעמדנו לעיל דא"כ מנ"ל להפוסקים להוכיח דחמץ אינו תופס דמיו דלמא מיירי שמשך הנכרי תחלה נראה דא"ש דמה שרצינו לעיל לחלק דבחמץ שאני דהאיסור מונח אקרקפתא דגברא הוא דוחק לכך נראה כיון דעיקר ההיתר הוא מכח דלא שביק התירא ואכיל איסורא והיכא שיש רק צד כל דהו לומר שניחא לי' באיסור' תו נדחה הך חזקה כמו דקיי"ל באם אין בידו סכין בדוק דמטרח לא טרח כו'. ולפ"ז ה"נ כיון שכ' הפוסקים בח"מ סי' צ"א דאין דרך חנוני ליתן פירות עד שיטול דינר תחלה והיינו משום דאין דרך למכור בהקפה דעי"ז יכול לבא לידי כפירה ולכך שותף שמכר בהקפה נחשב פושע וכן קיי"ל בשליח שנתן הדמים תחלה ואח"כ רצה ליקח השטר הוי פושע שהוי לי' ליקח השטר תחלה. ולפ"ז ה"ה הכא בפרט בנכרי שסתם נכרים גזלנים נינהו ואם יתנו להם חמצן תחלה יכול לבא לידי כפירה שלא ירצו הנכרים לשלם לו וא"כ מסתמא אין המומרים עושים כן ולא שייך בזה לא שביק התירא די"ל דנתיירא המומר ליתן חמצו לנכרי תחתה פן יכפור בו ולא שייך בזה חזקה זו וזה נכון לפענ"ד עכ"פ היוצא מזה שבנדון דידן שהדרך שהנכרים שותים היי"ש תחלה ואח"כ ישלמין בזה ודאי דמותר שהרי כבר היי"ש אינו בעין בשעה שמשלמין ואף אם מקצת משלמין תחלה בטל ברוב אך אם עדיין החמץ בעין בידי הנכרי רק שמשכו תחלה צ"ע אם נפסוק כדעת המ"א:
תשובה ב' של אבי הרב וכו' מוהר"ר שלמה קלוגר נ"י:
לה"פ סי' תמ"ח אעתיק כאן מ"ש בתשובה לק"ק יאס להרב הגאון מוה' יוסף נ"י אב"ד דשם:
הנה על דברי ריבות בשערי ק"ק יאס אשר נצמח בין הרבנים הגדולים דשם ונשאלתי מהרב הגאון מו"ה יוסף אב"ד דשם לחוות דעי גם אני ורואה אני שהוא מחלוקת לשם שמים בדבר מכירת חמץ בפסח אשר נתקן מאז להיות כולם מוכרים לישראל אחד באופן המועיל וישראל הקונה מוכר הכל לנכרי ומוסר לו כל שטרי מכירות שלו וזה נתקן עפ"י הרב הגאון הנ"ל והרב הגאון מו"ה משה טויבים אב"ד דשם ערער על הדבר ואסרו וכל אחד הדפיס עלה לתרופה לחוות דעתו ונשלח אלי דברי שניהם:
תשובה הנה אם כי את הרב הגאון מו"ה יוסף ני' איננו מכירו מעולם והרב הגאון מו"ה משה טאביש מכירו אני היטב כי רב גוברי' והוא כרע כאח לי מימי הנעורים אעפ"כ לא אשא פני איש והאמת הוא כאב ואם לי והוא אהוב מהכל ואומר אני אחר המחילה מכבוד הרב הגאון מו"ה משה ני' לא צדקו דבריו בזה והוא מנהג כשר וישר וכן נוהגין בכמה מקומות במדינת רוסיא וגם במדינתינו כבר נהגו כן בכמה עיירות וזה ערך ששה שנים הנהגתי גם אני כן פה ק"ק ומה שמקהה בזה הגאון הנ"ל אקהייתא הנה מלבד אשר יש להשיב על דבריו עפ"י הדין כמ"ש בעזה"י לקמן הנה מלבד זה אני אומר שלא שקל הגאון הנ"ל הפסד מצוה כנגד שכרה. כי הרב הגאון הנ"ל לא הי בקהלה רבה ועצומה עד הנה ולא באה לפניו מכשול אשר נמשך מן כותבי שטרי מכירות בפסח כ"א לעצמו וזה חדשות לו שבא לק"ק יאס ורואה החסרונות במנהג הזה כפי דעתו ולו הי' רואה בקהלות גדולות אשר אי אפשר להיות מעצור לרוח כ"א ואחד ולהשגיח עליו דרך פרט ומכח זה נמשכו כמה מכשילות בשטרי מכירות אשר עצמו מספר וכאשר עיני ראו ולא זר פה ק"ק אם כי ת"ל פה ק"ק רובן אנשי בני תורה ואנשיו אנשי מדות ואף על פי כן נמשך כמה תקלית עד שעמדתי ותקנתי כן אם היה כל זה למראה עיני הרב הנ"ל היה מודה ועוזב דעתו והיה מודה כי הרע ראוי לבחור במיעוטו אף אם הי' בדרך הזה עקולי ופשורי ראוי להשגיח אחר הרוב ולעזוב את הטפל כל זה אני אומר לפי דעת הרב הגאון הנ"ל ולו יהיבנא שיש בזה עקילי ופשורי. אך באמת מנהג זה יפה הוא ואין בו חשש ופקפוק כלל ואומר אני שמנהג זה יש לו סמך ורמז הש"ס דילן וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כי הנה גרסינן בש"ס פ"ק דפסחים דף י"ג ואף רבי סובר להא דאר"נ דאמר רבין בר רב אדא מעשה באדם אחד שהפקיד דוסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברים והי' החמץ מבצבץ ויוצא ובא לפני רבי וכו' חמשית אמר לו צא ומכרה בשוק מהו לאו לנכרים כר"י אמר רב יוסף לא לישראל וכר"מ א"ל אביי אי ישראל נשקלי' לנפשיה וכו' ופירש"י נשקלי' לנפשיה ויאכלנו ויתן דמיו לבעלים. והנה פירש"י אין לו הבנה למה נקט מה יעשה בו הרי אף אם מכרו לישראל אחר נמי מה יעשה בו הקונה רק לאכלו ולמה נקט רש"י בי' ויאכלנו גם מ"ש ויתן דמיו לבעלים נמי מיותר דהרי גם אם מכרו לאחר נמי יתן דמיו לבעלים והוי הכל שפת יתר ברש"י. ולכן נראה דרש"י ס"ל דגם בזמניהם הי' כך הדרך שהי' ישראל אחד קונה כל החמץ והי' מוכרן לנכרי והנכרי היה משמר לו עד אחה"פ ולכך למה דמשני לא לישראל לא הוי צריך לומר דהישראל יאכלנו רק הוא ימכרנו לנכרי והנכרי ישמרנו עד תחה"פ ואף דהי' מבצבץ ויוצא מ"מ י"ל דהוי רק כדי חסרינו וס"ל כת"ק דלא יגע בהם ולכך כיון דאפשר למכרו לישראל והוא ימכרנו לנכרי לשמור לו עד לאחה"פ אסור למכרו מכיר' חלוטה ומה דקאמר וכר"מ אף דהוי הכוונה כדי למוכרו לנכרי א"ש כמ"ש לקמן דבלא"ה יש חשש מראית עין כיון דכבר אסיר לו באכילה לכך קאמר וכר"מ דמותר לו עדיין וליכא חשש מראית עין ודוק רק דהש"ס פריך דא"ה לשקלי' לנפשי' ויאכלנו כי אף דהת"ק איסר שלא יגע בהם היינו היכי דאפשר שלא יגע בהם כלל וח"צ לשליח יד כלל אבל כאן שצריך עכ"פ למכרם ולשלוח בהם יד ובעלמא הוי זה קפידא אפילו דרך פקדון שיוכל לומר אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר מכ"ש דרך מכירה ואולי לא יחזור לו הקונה לכן כה"ג כ"ע מודים דמותר למכרן לגמרי אם כן נשקלי' לנפשי' ויאכלנו ויתן דמיו לבעלים לכך פירש"י עתה כן אבל למה דמשני לישראל לא הוי צריך לומר כן רק דהישראל ימכרנו לנכרי והנכרי ישמרנו עד אחה"פ ויחזור לו גוף החמץ ולכך נראה דמפרש"י יהי' סמך למנהג זה בש"ס זה כתבתי רק דרך הערה בעלמא ובאמת זה דרך רחוק אך בסוף דברינו יבואר בעזה"י תירוץ נכון בזה:
והנה בזה יתיישב לן עוד הסוגי' במה דקאמר שם אביי בפירוש אמרת לן צא ומכרו לנכרים כר"י והנה הן אמת דמצינו כמה פעמי' לשון זה בש"ס אך זה יתכן במה דיש חילוק בסברות בדין אז שייך לומר נהי דעתה נדמה לר' יוסף כך הסברא הי' מזכיר לו שתחלה הי' הסברא להיפוך אך במה דאינו תלוי בדין רק בפירוש הברייתא א"כ זה בכך שאמר להו תחלה הפירוש כך הרי סוף סוף אין פירושו מוכרח דהרי אפשר לומר לישראל וכר"מ ולא קשיא נשקלי' לנפשי' דהרי י"ל משום חשדא ואין כח לר' יוסף לחלוק על זה שהוא ברייתא ודוחק לומר דכוונת הש"ס דר' יוסף הוי אומר כן דבגוף המעשה נאמר מפורש לנכרים דרבי אמר כן בפירוש דזה דוחק דהרי מעשה זו לא סיפר ר יוסף רק רבין ב"ר אדא ובפרט אם הוי זה לשון רבי שפסק כן הדין לא הוי א"ל רק צא ומכרה לנכרים ולא הוי מסיים בה כר' יהודא דאין זה דרך התנא ובפרט בשעת פסיקת הדין פוסק רק הדין ואינו אומר בשם מי רק בע"כ הוי זה דברי ר' יוסף שמוכיח מן דברי רבי כיון שהותר לנכרים מוכח דהוי כר"י ואם כן בע"כ הוי זה דברי ר' יוסף וכדקאמר כן לעיל מהו לאו לנכרים וכר"י וא"כ אם זה הוי רק דברי רב יוסף מה בכך שאמר כן תחלה הרי סוף סוף יש לדחות דהכוונה לישראל וכר"מ וגם קשה קושיות התוס' דקארי לה מה קארי לה ואיך לא ס"ד דאפשר לפרש לישראל וגם יש לדייק מה דדחי לא לישראל וכר"מ דהך סיום וכר"מ מיותר דפשיטא דאם לישראל הוי כר"מ בשלמא תחלה אמר שפיר מהו לאו לנכרים וכר"י דהתם נהי דמכרו לנכרים מ"מ הרי גם בזמן היתר אפשר אם רוצה למכרו לנכרים יכול הוא ולא נשמע רק מכח הוכחה מדלא אמר לו למכרו לישראל לכך שייך לומר דמוכח מזה כר"י אבל אם אומר לישראל הרי מוכח דמותר לו ולמ"ל לסיים וכר"מ. ולכך נראה דיש כאן כוונה מיוחדת דהנה לכאורה לשון בשוק מיותר דדי הו"ל לומר צא ומכרן ולמ"ל בשוק ובפרט לפמ"ש התוס' דבעינן שומת ב"ד א"כ כיון דכבר נשומו דמיהן ימכרם באיזה מקום שירצה אך נראה כיון דהתב"ש כתב לאסור מכירת בהמות בפסח מכח דהוי הערמה וכתב דלא התירו רק בחמץ מכח דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והאחרונים חלקו עליו וס"ל דגם בדאורייתא מותר הערמה והנה לפי דברי התב"ש בחמץ של אחרים שקיבל אחריות דלא מהני ביטול אסור למכרו לנכרים דרך הערמה לשמרם אחה"פ ולפ"ז י"ל דקמ"ל דהוי ס"ד דאסור למכרם בשוק מכת חשש מראית עין שיאמרו שמכרם רק דרך הערמה לשמרו לו אחר הפסח ולא לחלוטין לכך קא משמע לן דמותר למכרו אפילו בשוק דלא חיישינן בזה למראית עין או כדעת הסוברים דמותר באמת בהערמה אף בשל תורה אך לכאורה תקשה דאכתי הוי בשוק למותר דא"ל דהוי ס"ד דבשוק אסור מכח מ"ע א"כ אף בסתר לתסור דהרי קיי"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בחדרי חדרים אסור וא"כ אם חזינן שאמר לו צא ומכרן יהיה מוכח דלא חיישינן בזה למ"ע ממילא נדע דמותר אפילו בפרהסיא וא"כ למ"ל בשוק. אך הנה דעת המג"א ה' שבת סימן ש"א דבדרבנן מותר בחדרי חדרים יעו"ש שכ' דהסוגיות מחולקות בזה:
והנה נראה דאף להתב"ש דאוסר הערמה בשל תורה י"ל דאיסור זה הוי רק דרבנן דמן התורה ודאי דמותר אף דרך הערמה רק מדרבנן אסור דרך הערמה בשל תורה ותדע דהרי בדרבנן מותר דרך הערמה ואם הוי הערמה איסור תורה ראוי לומר בי' כל דתיקון כעין של תורה תיקון אבל אם הוי הערמה בשל תורה רק איסור דרבנן לכך בדרבנן הם אמרו והם אמרו שמותר ולכך בזה יהי' מחולק המקשן והתרצן דהמקשן הוי ס"ל כדעה זו דבדרבנן מותר בחדרי חדרים ולכך מפרש דהכוונה לנכרים ומה דקאמר בשוק היינו דקמ"ל דל"ח למ"ע שיאמרו דמוכר רק דרך הערמה וא"ל דאם הוי תנא סתם נמי הוי' משמע דלא חיישינן למ"ע דאל"כ אף בחדרי חדרים לתסור ז"א דהרי בדרבנן מותר בחדרי חדרים לכך קמ"ל דאף בשוק מותר ול"ח למ"ע אבל אח"כ דוחה דלא לישראל דוקא מכח דהוא ס"ל דבדרבנן נמי אסור אף בחדרי חדרים ולכך אי אפשר לפרש לנכרים דא"כ למ"ל בשוק ומוכח דהוי דוקא לישראל ואדרבא מוכח בזה דהוי כר"מ לכך סיים וכר"מ כלומר אדרבא דאי לנכרים כר"י למ"ל בשוק בע"כ דהוי לישראל וכר"מ ולכך כיון דבזה יש ב' צדדים להיתר אחד דלמא לאכילה ואחד דלמא ימכרנו הוא לנכרים שלא דרך הערמה והט"ז כתב בא"ח סימן רמ"ח דהיכי דאיכא ב' צדדים להיתר לא חיישינן למ"ע לכך הוי ס"ד דבזה מותר רק בחדרי חדרים אבל בפרהסיא אף בשני צדדים להיתר נמי חיישינן למ"ע לכך קמ"ל דאף בשוק מותר ולכך קאמר לא לישראל ודוקא מוכח וכר"מ דא"א לפרש כלל לנכרים וכר"י דא"כ למ"ל בשוק ולכך מזה מוכת דר"י ס"ל דכל מקום שאסרו מפני מ"ע אפילו בדרבנן אסור בחדרי חדרים ומזה מוכיח דדוקא הוי לישראל ומוכח מזה דהלכה כר"מ לכך אמר לי' אביי דבפירוש אמרת לן לנכרים כר"י והוי ס"ל דבדרבנן מותר בחדרי חדרים ונ"מ לדינא. וגם לפ"ז עכ"פ אין הוכחה דהלכה כר"מ כיון דאפשר לפרש לנכרים כר"י ודוק היטב והנה בחדושינו אצלי הארכנו מאוד בדברי התב"ש במכירות הבהמות וטיילנו בו ארוכות וקצרות בעזה"י לא יכולם הגליון פה ואין ענינו עתה לכאן אך היות כי בא לידינו סוגיא הנ"ל נעתיק ראיה אחת מ"ש בילדותי ממש ראי' מן הש"ס הזה לדברי התב"ש וז"ל שם בחדושי ויש לי ראיה לדעת התב"ש מפ"ק דפסחים וכו' מהו לאו לנכרים וכר"י וכתבו התוס' דאי לישראל נשקלי' לנפשי' ואכתי קשה נהי דאמר לו למכרו לנכרים אכתי מנ"ל דהוי כר"י דלמא לעולם כר"מ רק לכך צוה לו למכרו לנכרים. דהרי הש"ס מסיק לקמן לימא רשב"ג הוא ולא רבנן ודחי הא אתמר עלה ל"ש אלא בכדי חסרונן אבל יתר מכדי חסרונן לא וכ"ש הכא דפסדי לגמרי פירש"י שאם לא ימכרנו יהיה נאסר בהנאה ולפ"ז כיון שאין מותר ליגע בו רק מכח שיהיה נפסד אבל בלא"ה לא א"כ מה קושיא הלא לפי מה דקיי"ל דמותר למכור החמץ לנכרי שמכירו ויודע שלא יגע בו עד לאחר הפסח א"כ נימא דלכך צוה לו למכור בשוק לנכרי היינו שצוה לו למכור לנכרי המכירו שבודאי לא יגע בו ויחזירו לאחר הפסח ולכך לא היה מצי שקיל לנפשי' כיון דאפשר לעשות תקנה שלא יהי' נפסד וגם יהי' נשאר של המפקיד לאחר הפסח תו אסור ליגע בו למוכרו מכירה גמורה לישראל כיון שלא יהיה נפסד ולכך לא היה מצי שקיל לנפשי' רק ימכור לנכרי המכירו שלא יגע בו אלא ודאי כדעת התב"ש שלא מהני מכירה זו רק לאחר הביטול ולכך התם בנפקד שאין בידו לבטל חמץ של אחרים ואפשר שגם המפקיד ישכח לבטל וא"כ לא יועיל מכירה זו כלל ויהי' נאסר וע"כ צריך למכרו מכירה גמורה ותו קשה לשקול לנפשיה וע"כ מוכח דסובר כר"י ושפיר מוכיח הש"ס כן נלפענ"ד נכון כן כתבתי בילדותי אך שבתי וראיתי דאין מזה ראיה די"ל דר' יוסף הוא דקאמר הכי דלנכרים וכר"י וכן הש"ס דלעיל י"ל דס"ל בזה כר' יוסף ור' יוסף לשיטתו אזיל דקאמר כמאן כרשב"ג וא"כ לדידי' ס"ל דאף בכדי חסרונן מותר למכרן א"כ שפיר הוי ראיה דהוי כר' יהודא דאי כרבנן לשקול לנפשי' דהרי עכ"פ פסדי קצת וא"כ א"צ למכרן להיות מחזירו אחה"פ לכך מוכיח דהלכה כר"י ובזה י"ל המשך הסוגיא דקבע הש"ס אחר מה דאמר אביי בפירוש אמרת לן לנכרים וכר"י קבע הש"ס הך מימרא דאמר ר' יוסף כמאן כרשב"ג ואביי דוחה דאתיא אפילו כת"ק ולכאורה זה אינו ענין לכאן רק למס' ב"מ ודוחק לומר אגב גררא נקיט לי' אך לפי הנ"ל י"ל כן דר' יוסף בא לפרש דבריו דקאמר לנכרים וכר"י וקשה לי' דלמא הוי אף כר"מ רק דמכרו לנכרים שלא יגע בו עד אחה"פ ולכך קאמר כמאן כרשב"ג דלת"ק אפילו בכה"ג הוי אסור דהרי קאמר לא יגע בהם ובע"כ הוי כרשב"ג ושוב הוי מותר למכרו לגמרי וקשה נשקלי' לנפשי' בע"כ מוכח כר' יהודא ואביי דוחה ראיה זו דס"ל השתא דא"א לפרש לישראל וכר"מ מכח דנשקלי' לנפשי' אכתי נהי דהוי לנכרים אין ראי' כר"י די"ל דאתיא אפילו כת"ק ומכח דהכא פסדי לגמרי וכיון דלא הותר למכרו רק מכח דפסדי לגמרי שוב כיון דמותר למכרו לנכרי שלא יגע בו אסור למוכרו מכירה חלוטה לכך אמר לו לנכרים ולעולם כר"מ ושייך כל הסוגיא לדלעיל וא"ש ודו"ק:
והנה כל זה כתבנו דרך הערה בעלמא ועשינו פלפלת כל שהוא ועתה נשוב לעיין בעיקר הדין הנה דרך פלפל מצאנו רמז לתקנה זו בש"ס לפירש"י הנ"ל אך לדינא אף אם לא נאמר ראוי להיות נאמר והוא תקנה קבועה וגדולה ונשיב לעיין בדברי הרב מוה' משה אחת לאחת הנה בראש מ"ש דבקניני חמץ יש חלוקי דעות איזה קנין המועיל וצריך להיות נזהר כל אשר לו בינה להוסיף עוז לחזק הקנינים הנה ראיתי בהעתק הרב מוה' יוסף שכתוב בו כל הקנינים המועילים ומה דהוי אפשר לכתוב ולחזק הקנין הכל נאמר שם וא"א ליפות כח השטר מכירה יותר מזה ולחוש לטעות הנה אדרבא אם ניתן תורת כ"א בידו יש לחוש לגרעון או לתוספת אשר יהיה בו כל המוסיף גורע ויתר כנטול דמי ואדרבא על איש פרטי אפשר להשגיח ולזרזו כמה דאפשר אבל לרבים א"א להזהיר דומה למה דאמרינן בעלמא חמץ לכל מסור עדות לב"ד מסורה כן ה"נ אם כל א' מוכר בפ"ע הוי לכל מסור ויש לחוש לטעות אבל אם הוי רק ביד אחד הוי כמסור לב"ד ואפשר לנו להזהירו וגם מדכר דכיר משנה לשנה כי בזה עסקו משא"כ היחיד במשך שנה הוא שוכח ודבר זה נראה בחוש לא יכחישנו שום ברי' דעי"כ נוכל לתקן יותר הטעות והשגיאה מאם כ"א ימכור לנכרי כ"פ שוכחין לחתום בע"פ מחמת הטרדא וכמה פעמים שוכחין למסור השטרי מכירה עד אחר חצות וליכא דמדכיר להו ואנכי היודע ועד על כל זה משא"כ עתה היחיד הוא מזכיר הכל לעשות כתקון:
ומש"ע הרב מוה' משה וז"ל ועוד גלוי וידוע שמכירת חמץ הוא ערמה וכו' עד א"כ איש אשר אלה לו התירו משום הפסד ממונ' אבל מי התיר לאיש יהודי לקנות ולמכור חמץ בערמה גלוי' ומפורסמת במה שאין לו שום צורך והפסד ממון רק מתכוין לעשות סחורה בחמצו של חברו לקנות בערמה ולמכור בערמה וכו'. הנה בזה אני אומר משה שפיר קאמר דרך תמי' ויאמינו לי כי לולי ראיתי חתם ידו לא הייתי מאמין שיצאו הדברים אלו מפיו מתרי טעמי חדא דאטו נתקן בזה בשביל הרווחת זה האיש ולטובתו הרי זה לא נתקן רק לטובת ישראל מחשש כי לא ימכרו כדין ואז או דיעברו בבל יראה או דיבואו לידי הפסד ממון ולטובת ישראל להצילם מעברה ומהפסד ממון קונה כן וא"כ היינו ממש היתר מכירת חמץ ואף דהאיש מרויח בכך מה לנו ודאי אין מחויב להטריח בחנם ואף משיב אבדה מותר ליטול שכר מלמדי תנוקת אבל עיקר הקני' ומכירה הוי ממש בשביל תקנות ישראל ועוד בשלמא עיקר תקנות מכירת החמץ שפיר כתבו דהוי רק מכח הפסד ממון דבלא"ה הוי ראוי טפי שיבערו החמץ ולא יותירו ממנו עד ביקר אבל כיון דתקנו למכור החמץ וסוף סוף יהי' נשאר קיים אף אם לא יקנה זה רק הנכרי א"כ סוף סוף יהי נשאר להמוכר החמץ טוב תת אותו לו מלנכרי. ועוד יותר תמוה עליו דאף אם הוי רק לטובת הקונה ההוא שליח ערטילאי מה קעביד בשלמא על הבעלים דהחמץ שלהם באמת לכך יש לחוש דהמכירה הוי ערמה ואין זה מכירה ונשאר החמץ שלהם לכך הוצרכו לטעם, הפסד ממון אבל שליח הזה הקונה ממ"נ אם נימא דקני' בערמה לא הוי קני' א"כ גם שלו אין החמץ ואין לי חמץ כלל ומה קעביד ולהבעלים של החמץ מוכרח להודות הרב דלדידהו מותר מכח הפ"מ ולהשליח ליכא איסורא דלאו כלום עביד ואם מכירה בהערמה הוי מכירה והוי החמץ שלו א"כ שוב גם המכירה לנכרי הוי מכירה ממש ומה חשש איסור יש בזה אין זה אלא פטומי מילי בעלמא: