נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה קלז
מידי דברי בענינים שבסימן הקודם נסתפקתי במה שמבואר בש"ס ובש"ע סימן קכ"ב בכתבו ותנו לאשתי ונמצא ודאי פסול אפי' אחר שנתנוהו לה כותבין אחר וכן אם נאבד קודם שנתנוהו לה כותבין אחר ונסתפקתי בנמצא ס' פסול אי מהני מה שכתבו תו' ורא"ש טוב להנהיג שיאמר הבעל כו' אי אמירה זו מהני אפילו נמצא הספק פסול אחר שנתנוהו להאשה או אי מהני זה דוקא אם נמצא הספק פסול בעודו בידם וטעם הספק יבואר אי"ה בדברינו:
גרסינן בפרק התקבל דף ס"ג ע"ב ההוא דהוי קרי' לי' נפאתא כו' ועיין בריש סימן הקודם בד"ה גרסינן וד"ה והנראה ברור יעו"ש עד סופו היטב ובארנו שם דלא נסתפקו תו' ורא"ש ור"ן בס' פסול רק כשנמצא קודם נתינה לאשה ועלה בידם לומר דכיון דמחמת הספק פסול אין יכולין ליתן לה דמי לנאבד ואהא כתבו שאין הדבר כך ולפיכך טוב להנהיג וא"כ לכאורה י"ל דהאי טוב להנהיג מיירי נמי בכה"ג ר"ל שמועיל כשנמצא עדיין בידם אבל אם נמצא אחר הנתינ' י"ל דלא מהני דנהי דאמר לסופר עד שיהי' כשר לדעתו מ"מ כל שבתחלה הי' נראה לו שהוא כשר נגמר שליחותו וכשמרגיש אח"כ בהריעותא לא אמרינן דנעשה שליח למפרע ובשלמא בודאי פסול דכותב אחר אפי' כשמצאו אחר הנתינה לא דמי להתם דשם חספא בעלמא כתב ועדיין לא התחיל כלל לעשות השליחות והו"ל כאלו כתב אגרת בעלמא משא"כ בספק פסול שחידש ר"י דאם הוא כשר הו"ל שפיר עשו שליחותן אף שאינו יכול ליתנו רק דמועיל מה שאמר הבעל שתמיד קיים שליחותן עד שיהי' כשר לדעתו א"כ י"ל כיון שכבר נדמה בדעתו שהוא כשר לכן אם הוא באמת כשר עשה כבר שליחותו כי השליחות נמשך עד עת שנדמה לו שהוא כשר וכ"ת הא מוכח דאמרינן שפיר דנעשה שליח למפרע דאל"כ אפילו קודם הנתינה להאשה אם נדמה להם פעם אחד שהוא כשר ואח"כ הרגישו בספק פסול נימא דאין יכולין לכת ב ולא מהני אמירת הבעל אלא לענין אם ירגישו בהספק תיכף בכתיבת האות וזהו דבר שא"א כמבואר בכתבי מוהרא"י סימן ל"ח שהבאתי לעיל בסימן הקודם (בראי' ג') ע"ש שכ' דאם ימצאו ספק פסול בכתיבה אחר החתימה מהני ג"כ אמירת הבעל ע"ש וא"כ נימא דה"ה אם הרגישו אחר הנתינה להאשה ג"כ אמרינן דנעשו שלוחין למפרע הא ליתא דל"ד כלל דבשלמא כשהרגישו בספק קודם הנתינה דבזה הוי ס"ד דהתוס' דדמי' לנאבד מחמת שנולד בגופו דבר אשר לא יוכל לינתן אלא שחידש לו ר"י דל"ד לנאבד משום דדלמא שליחות הבעל אינו רק שיכתבו גט שיוכל לינתן אע"ג דמחמת חסרון ידיעתינו שאנו מסופקים בו אין יכולין ליתן מ"מ כיון דלקושטא דמלתא אם הוא כשר הוי יכול לינתן ול"ד לנאבד ומש"ה כשאומר הבעל ששליחותו נמשך עד שיהי' כשר לדעתם ממילא אע"ג שכבר הי' נדמה להם פעם אחד שכשר מ"מ כשימצאו אח"כ הספק דמי תו לנאבד כיון דתלה הבעל שליחותו באופן שיהי' יכול לינתן לדעתם וממילא דאם לא הרגישו עד אחר הנתינה לאשה דאז נאבד לא מהני אזי גם ספק פסול לא מהני כי דברי הבעל אינו נמשך רק עד עת שגומרין הנתינה לאשה ושוב לא אמרינן אח"כ דאגלאי מלתא למפרע שלא הי' שלוחים ומה"ט אין להביא ג"כ ראי' מהד"מ אות ג' שכ' בשם סדר גיטין דאם הרגיש הסופר באיזה ריעותא אחר שראה הרב הגט והכשירו לא יתקן הסופר בלי רשות הרב דשמא כשר הוא לדעת הרב וכיון שתלה הסופר בדעת הרב כבר עשה שליחותו דאלמא שברשות הרב יתקן ומשמע דמיירי בכל תיקון אף שאינו ודאי פסול ולא אמרינן שמיד שנדמה להרב שהוא כשר נגמר השליחות ואף שמודה הרב אח"כ להסופר אינו נעשה שליח למפרע אלא דלאו ראי' הוא דהתם שאני כיון שעדיין לא נתנו להאשה ודמי לנאבד וכדאמרן שוב ראיתי דז"א דהא הסדר גיטין שהביא הד"מ מיירי בסתם גט שהבעל עצמו מגרש ואינם שלוחים כלל על הנתינה ואם כן מיד שכתבו וחתמו כגמר הענין ואפ"ה כשמודה הרב להסופר אמרינן דנעשה שליח למפרע ויש ראי' שפיר מהד"מ אלא דזה תלוי בהספק שאבאר אי"ה בסימן שאח"ז והביאותיו בסימן הקודם (בד"ה אולם נ"ל) ע"ש דאם כאמר דכתבו ותנו לידי דמי לכתבו ותנו לשליח ואם נאבד קודם שנתנו לבעל כותבין גט אחר א"כ אין מהד"מ ראי' דהא התם מיירי שעדיין לא נתנו להבעל ומדמינן לי' שפיר לנאבד ודו"ק:
אולם לפ"ד הפר"ח בסימן קכ"ב אות ב' הביאותיו בסימן הקודם (ד"ה אמנם ראיתי) דס"ל דאפילו לא נאבד והוא כשר יכולין לכתוב אחר כל זמן שלא נתנו לה ומוקים לההוא טוב להנהיג שכתבו התוס' בחד מתרי אנפי או שירגישו בהספק פסול אחר שנתנו להאשה או דמיירי בכתבו ותנו לי א"כ לשני תירוצים יש ראי' לספק שלנו דלתירוץ ראשון מבואר בהדיא דהאמירה מהני לענין אם ירגישו בהספק אחר שיגיע הגט ליד האשה ולתירוץ ב' דמיירי בתנו לידו וס"ל דבה"ג אף שנאבד מידם קודם שנתנוהו לבעל אין כותבין אחר משום דמיד כשכתבו נסתלקו משליחותן א"כ מוכח מהד"מ הנ"ל דשפיר נעשו שלוחין למפרע מדלא אמרינן דמיד שנדמה להרב שהוא כשר שוב אין הסופר יכול לתקן אפילו ברשות הרב וגם מדברי מוהרא"י הנ"ל יהי' ג"כ הוכחה לפמ"ש בסימן הקודם בראי' ג' דממוהרא"י הנ"ל מוכח דלא כהפר"ח רק דצריך לפרש דברי מוהרא"י לשיטת פר"ח דמיירי בתנו לידי ולא דמי לתנו לשליח ואפ"ה מבואר שם דאפילו לא ירגישו תיכף בהספק פסול מהני אמירת הבעל נמצא דלשיטת פר"ח מוכח שפיר דנעשו שלוחין למפרע וה"ה אחר הנתינה להאשה וכן לפ"ד הג"פ סק"ד שהבאתי בססי' הקודם שמסכים להלכה דאם מחמת גמגום שרפוהו כותבין אחר ומוקי להאי טוב להנהיג בכתבו ותנו לידי כדברי פר"ח א"כ מוכח ג"כ כנ"ל ממילא דמהפר"ח והג"פ מוכח ספק שלנו אבל למה שהעליתי בססי' הקודם דהאי טוב להנהיג שכתבו הפוסקים מיירי בתנו לה ונמצא הספק פסול קודם שנתנו לה וגם אמרנו דאולי תנו לידי דמי לתנו לשליח א"כ נשאר ספק זה במקומו דשמא כל היכי שנסתלקו משליחותן אם נדמה להם פעם א' שהוא כשר ואח"כ הרגישו בהספק לא מהני אמירת הבעל משום די"ל דאמירתו של בעל אינו עושה אותם שלוחים למפרע וכאמור ודוק היטב שוב ראיתי שכ"כ הג"פ להדיא בסקי"ד בתנו לשליח להרמב"ם דנמצא פסול אין כותבין אחר אפ"ה אם אמר כתבו גט כשר בלי פקפוק ונתנו לשליח ונמצא בו ספק פסול יכולין לכתוב אחר ע"ש הרי דאמירת הבעל מהני אפילו אם לא הרגישו הספק פסול עד שכתבו לשליח וגמרו שליחותן אפ"ה אמרינן דנעשו שלוחין למפרע אלא שלא הביא הג"פ ראיה לזה וא"כ י"ל דאזיל לשיטתו כאשר ביארתי אבל לדברינו שבסי' הקודם עדיין יש להסתפק:
ואבאר דברי הדרכי משה אות ב' דלכאורה יהיה משם ראיה לספקא דידן ועיין שם שאחר סיום הב"י תשובת רשב"א ורמב"ן כ' הד"מ וז"ל כראה דדין השליח כדין הסופר והעדים ויכול הבעל לומר לו מתחלה להוליך כ"כ גיטין עד שיהי' א' כשר לדעת הרב כו' והנה הא ודאי שיאמר לשליח ולא לסופר ועדים לא מהני מידי דנהי דש"ה עדיין הוא שליח מ"מ הם אינם יכולים לכתוב ולחתום אע"כ כוונתו שיאמר לעדים וסופר כך וגם לש"ה והנה דברי רשב"א ורמב"ן כבר בארתי בסימן הקודם (בד"ה אמנם ראיתי) ע"ש ועתה נחזי אכן אהיכי קא הד"מ וליכא למימר דקאי אסיום דברי רשב"א שהמגרש עצמו נותן ליד ש"ה ולא אמר כלל תכו לשליח דבה"ג ודאי לא מהני שום אמירה דאחר שבא הגט ליד המגרש נסתלקו וכמ"ש בסימן הנ"ל (בד"ה הנ"ל) ותו דמה שייך בזה לומר לש"ה שמוליך מא' עד מאה מאחר שלא עשה שום שליח שיתן להש"ה א"כ תמיד מוכרח הוא בעצמו ליתן לש"ה א"כ משמע לכאורה דקאי הד"מ על תחלת דברי הרשב"א ורמב"ן דמיירי בתנו לשליח שלי שמניתי דכתבו דבנמצא ס' פסול אינן רשאין לכתוב גט אחר אא"כ יתנו שניהם אהא כ' הד"מ דאם אמר עד מאה לסופר ועדים וגם לש"ה אז כותבין אחר ונותנין לשליח ולא יתן רק גט השני וא"כ לכאורה קשה למה צריך האמירה לש"ה כיון שכבר הגיד כך לסופר א"כ יכתבו אחר ויתנו לש"ה כיון דבתנו לשליח מיירי אע"כ דאף שהגיד להם כך מ"מ כיון שלא הרגישו בהספק עד שבא לש"ה כבר נסתלקו ולא אמרינן דנעשו שלוחים למפרע משום דספק פסול לא דמי רק לנאבד ובנאבד מיד ש"ה אין כותבין משא"כ כשיגיד גם לש"ה עד מאה ור"ל דאפילו כשיגיע לידך גט א' אין זה שליחותי כלל אא"כ יגיע לך גט כשר ממילא אף שנתנוהו לשליח לא נסתלקו עדיין דהוי כלא נתנו כלל לש"ה דמה שנתנו לו גט מסופק לא עשה הש"ה שליחותו כלל וא"כ מוכח דלא כדהוכחתי מפר"ח והג"פ וה"ה בתנו לאשתי ונמצא ספק ביד האשה דלא מהני אמירה וא"כ מצאנו לכאורה ראיה לספיקא דידן מיהו נוכל לפרש דברי ד"מ באופן אחר דקאי אסיום דברי רמב"ן דאהתם מציין וסיום דברי רמב"ן פירשנו בסימן הקודם דמיירי בתנו לשליח שלי רק שבעת שמינהו הי' הגט כתוב ואמר לו אני ממנה אותך ש"ה על גט זה ומדמה לי' רמב"ן להיכן שכבר בא ליד המגרש כיון שכבר נתרצה המגרש על גט זה ואהא קאמר הד"מ דאם אמר עד מאה לא הוי כלל שנתרצה בזה ויכולין לכתוב אחר וליתן לש"ה ולפי' זה אין ראיה כלל דבודאי מש"ה צריך שיאמר כך לש"ה דאל"כ כבר נתרצה בו המגרש והוי כמו בא לידו וכן להיפוך אין ראיה דהא דמהני הכא היינו לפי שאמר לש"ה עד מאה לכן מה שבא לידו גט מסופק הוי כאלו לא בא לידו כלל ואין ראיה לא לכאן ולא לכאן והבן כי קצרתי ודו"ק היטב:
וכאשר דקדקתי לראות איך מפרשים האחרונים דברי הדרכי משה הנ"ל ראיתי בחושן משפט סק"ו מבואר מדבריו שמפרש דקאי אסיום דברי רשב"א שאמר כתבו ותנו לי ומסר לש"ה וע"ז כ' הד"מ דאם אמר לסופר ועדים וש"ה מא' עד מאה מהכי יעו"ש ודבריו תמוהים כאשר כתבתי לעיל חדא דכל שבא ליד המגרש לא מהני האמירה לסופר ועדים כי כל שבא לידו נסתלקו הם ואף שהש"ה עדיין הוא שליח מ"מ הם אין יכולין לכתוב אחר דבשלמא כפי מה שפירשתי תחלה דקאי אסיום דברי רמב"ן שם א"ש כיון דלא לקחו המגרש לידו רק דמחמת שאמר הולך גט זה הו"ל כאלו בא ליד מגרש ממילא כשאמר מא' עד מאה לא הו"ל כבא לידו אבל בסיום דברי רשב"א דבא ליד מגרש הדבר ברור דנסתלקו סופר ועדים וכמו שאכתוב בזה אי"ה בסימן שאח"ז והח"מ מחמת שראה בלשון רשב"א שכ' דבזה נתרצה לעשותו שליח ולא באחר הבין שאין הקפידא רק אשליח אבל אסופר ועדים אין קפידא היכי דאמר להו מא' עד מאה אבל כבר כתבתי בסימן הקודם דלאו דוקא אלא שגם סופר ועדים נסתלקו ותו קשיא דבסיום דברי רשב"א מאי נ"מ כלל באמירה לש"ה הא סוף סוף הוא עצמו צריך ליתן אח"כ ליד השליח הולכה ובזה א"צ לאמירתו וכמו שהקשיתי תחלה ואולי כוונת הח"מ לומר שהאמירה לש"ה מהני שכשיצוה אח"כ לסופר ועדים לכתוב גט אחר יתכנו לש"ה סתם וא"צ לומר לו הילך כו' כיון דאמר לו תחלה מא' ועד מאה אבל לסופר ועדים צריך באמת לצוות מחדש דהם נסתלקו כשבא ליד הבעל כך אפשר לדחוק אבל דבר שא"א הוא חדא דא"כ לא צריך אמירה רק לש"ה בלבד ולא לסופר ועדים והרי הח"מ כתב בזה"ל אם לא שאמר בהדיא גם לשליח כו' הרי שמצריך לומר ולסו"ע וגם לש"ה וגם גוף הדין אין נ"ל כלל דנהי שאמר לו מא' עד מאה מ"מ כיון שהוא עצמו מוסר לו אח"כ גט אחר א"כ שליחות חדש הוא וצריך לחזור ולומר הולך גט זה וזה פשוט בעיני והאמירה לשליח אין נ"מ אלא היכי שהסו"ע מוסרים לו דלהא מהני שאם מסרו לו גט מסופק יכולין אח"כ למסור לו גט א' אבל היכי שהבעל עצמו נותן לו אין מקום כלל לאמירה זו וא"כ א"א כלל לומר דקאי הד"מ אסיום דברי רשב"א ולכן דברי הח"מ תמוהין מאוד ודו"ק היטב ודברי הב"ש גם המה כדברי הח"מ דקאי הד"מ אסיום דברי רשב"א באמר תכו לי דקאמר רשב"א דאחר שבא ליד השליח אין יכולין לכתוב אחר ואהא קאמר הד"מ דאם אמר לשליח מא' עד מאה כותבין (ומ"ש הב"ש בריש לשונו אין יכולין לכתוב גט אחר וליתן ליד שליח זה לכאורה תמוה דאיך ה"א שיתנו הם לשליח הא לא אמר להם כלל תנו לשליח אלא תנו לי וצ"ל כוונתו דא"י לכתוב גט אחר ליתן לשליח זה משום דאין יכולין לעשות זאת בלי צוו הבעל כאשר הוא בח"מ וכל דבריו המה כל דברי הח"מ ומה אעשה שאעפ"י שהח"מ וב"ש נתכוונו לדעת א' לא זכיתי כלל להבין דבריהם וכמו שהקשיתי תחלה על הח"מ ועוד הנני יוסיף להפליא איך אפשר כלל לומר דהרשב"א קמ"ל בתנו לי אין יכולין לעשות ש"ה בלי הבעל הרי דבר זה תשב"ר יודעים והמעיין היטב יראה שאין מקום כלל לפירושם וגרם להם זאת לפי שהבינו דסיום דברי רמב"ן המה ממש כסיום דברי רשב"א דמיירי כמי בתנו לי והמגרש עצמו מסר לש"ה וכמבואר כך בהדיא בב"ש שעשה מחלוקת בין הרשב"א להרמב"ן וכמדומה שגם הח"מ הבין כך ומש"ה הבינו דהד"מ קאי אבה"ג דאפילו שאמר תנו לי אפ"ה מועיל האמירה לש"ה מא' עד מאה כי לא הי' יכולין לפרש בענין אחר אבל באמת לא יכולתי לעמוד כלל בזה דבתנו לי מה יועיל ומה יתן האמירה זו שיאמר לש"ה וכאשר בארתי תחלה ולכאורה עלה בדעתי לומר בכוונתם דרשב"א ורמב"ן אומרים דבתנו לי ונתנו המגרש לש"ה שוב אין יכולין סופר ועדים לכתוב אחר אפילו ליתן ליד הבעל משום דכבר נתרצה המגרש בגט זה ונסתלקו הסו"ע ואהא כ' הד"מ דאם אמר לש"ה מא' עד מאה הרי שעדיין לא החליט בדעתו להתרצות בגט זה והוי כאלו עדיין לא בא ליד המגרש כלל ולכן יכולין סו"ע לכתוב אחר וליתן ליד בעל איברא דדין זה אין נ"ל כלל דמיד כשבא ליד הבעל נסתלקו סו"ע ואין יכולין לכתוב אחר ולא מסתבר כלל לומר דאח"כ כשנותנו לש"ה ואומר מא' ועד מאה חוזרין סו"ע לשליחותן זה לא מסתבר כלל ועוד מכמה טעמים אין כ"ל כלל כך ואעפ"כ אלו הי' הח"מ והב"ש אומרים כך החרשתי ובטלתי דעתי אבל הנך רואה שהם מפרשים לגמרי בדרך אחר שהם אומרים דרשב"א ורמב"ן משמיעים אותנו שאין סו"ע יכולין לעשות ש"ה בלי דעת בעל ואהא כ' הד"מ דאמירה לש"ה מא' עד מאה מהני ובאמת כבר כתבתי דכוונתם בזה נעלמה ממני לאיזה ענין מועיל האמירה ועכ"פ שהם עצמם לא רצו לפרש שמועיל האמירה לש"ה דלהוי כאלו עדיין לא בא כלל ליד בעל אלא מודים לו בזה ולכן הוצרכו להסיע לדרך אחר ופירושם ג"כ תמוה כאמור וכל זה גרם להם מה שהבינו דהרשב"א ורמב"ן בחד ענין מיירי אבל האמת יורה דרכו דרמב"ן לא מיירי כלל בתנו לי וכאשר פירשתי בסי' הקודם אלא רמב"ן מיירי בתנו לשליח רק שמינה הש"ה על גט זה וחידש לנו רמב"ן דזה הוי ג"כ כבא ליד המגרש ואהא שפיר כ' הד"מ את דבריו וכאשר בארתי בדבור הקודם וזה ברור ודו"ק היטב וכזה יהיה ג"כ ביאור דברי רמ"א ז"ל בהגה"ה שם ולא הביא רק דברי רשב"א דכשבא ליד המגרש נסתלקו סו"ע ואין יכולין לכתוב גט אחר אפי' ליתן ליד הבעל והשמיט דברי רמב"ן ומש"ה לא כ' דבריו שבד"מ משום דבנדון דהרשב"א אין אמורים כלל דברי הד"מ ומ"ש רמ"א אבל נתן לשליח ולא אמר סתם כשבא ליד מגרש אעפ"י שעדיין לא נתן לש"ה נסתלקו סו"ע והנה העתיק לשון הרשב"א וכבר אמרתי בסימן הקודם דלאו דוקא הוא אלא שהשיב כך על השאלה יעו"ש כ"ז כראה לי ברור ונכון לאמתה של תורה ודלא כהח"מ וב"ש:
ועכ"פ נ"ל דמדברי הח"מ וב"ש יהי' ראי' לספקא דידן והוא כי לפי שהבינו דרמב"ן ורשב"א בחדא מלתא מיירי הוצרכו לדחוק ולפרש פי' תמוה בדברי הד"מ ומדוע לא פירשו טפי דקאי מתחלת דברי הרשב"א ורמב"ן בתנו לשליח וכמו שרציתי לפרש בד"ה ואבאר לכן נ"ל דלא רצו כלל לפרש כך משום דקשיא להו ממ"נ דאם אמר לשליח מא' עד מאה ולא לסו"ע פשיטא דאין יכולין סו"ע לכתוב ואי אמר לסו"ע א"כ למה לי האמירה לשליח דאע"ג שכבר נתנו לש"ה מ"מ כיון דאמר להם מא' עד מאה יכולין לכתוב אפי' אם נמצא הספק פסול ביד הש"ה וממילא מוכח דס"ל להח"מ וב"ש כדהוכחתי לעיל מהפר"ח והג"פ וה"ה בתנו לאשתי אם מצאו הספק פסול אחר הנתינה לאשה יכולין לכתוב אחר ונפשט ספיקא דידן ודו"ק וראיתי בפר"ח בסוף הסימן שמפרש ג"כ דברי הד"מ ודברי הרשב"א כאשר פירשו הח"מ וב"ש ולענ"ד מקום הניחו לי להתגדר והדבר ברור בביאור דברי רשב"א ורמב"ן וד"מ כדכתיבנא (ואל תקשה לך ממ"ש הפוסקים שצריך למכות את השליח קודם כתיבת הגט וכסדר הגט של מוהר"י מינץ סימן י"ו כתב דאפילו דיעבד לא מהני בכה"ג משום דלא האמינו חז"ל לומר בפני נכתב ובפני נחתם רק לשליח ובעינן שיהי' שליח אז ע"ש וא"כ איך פירשנו דברי רמב"ן במינה את השליח אחר שנכתב הגט הא לאו קושיא הוא דמשכחת לה בגוונא שא"צ לומר בפני נכתב וק"ל):
והנה הג"פ שם סק"ז כ' וז"ל ואם כתבו גט והי' בו פקפוק וגמגום לדעת הרב המסדר ולא הרגיש באותו גמגום קודם הנתינה אלא אח"כ מספקא לי' אי הוי גיטא דדלמא לא עשאן שלוחים אלא שיהי' הגט בלי פקפוק ואת"ל כיון דבשעת נתינה לא ראה אותו גמגום הוי גיטא היכי דפקפוק בו הרב מטעם חומרא וא"ל שיכתבו אחר והם עברו ונתנוהו הדבר ספק אצלי עכ"ל. ולכאורה יוכל לשפוט המעיין בספק הראשון שלו דכוונתו לומר אולי כיון דבשעת נתינה הי' הגט כשר לדעתו כבר נסתלקו כולם ומה שמפקפק אחר נתינה אינו כלום וא"כ משמע היפך מדברינו ושמסתפק לומר שמא אין נמשך שליחותם רק עד הנתינה אולם אין הדבר כן דהא כבר כתבתי דהג"פ ס"ל דגם אחר נתינה עדיין קיים השליחות כמבואר בדבריו בסקי"ד אלא כוונתו כחן להסתפק אי נימא דהבעל לא עשאו שליח אלא על גט שיהי' לדעת הרב בלי פקפוק ואזי זה שמפקפק בו הרב אפילו אחר נתינה (כי השליחות הוא אף אחר הנתינה) לא נכתב כלל בשליחות הבעל או נימא דהכי קאמר להסופר אני נותן לך רשות שאם יפקפק הרב תכתוב גט אחר אבל מ"מ גם הגט מפוקפק אם תתן לה תתגרש ג"כ ולא תכתוב אחר ממיל' גם אהמפוקפק נעשה שליח זהו כוונתו ז"ל ז"ל ולא נסתפק היכי שפקפק הרב קודם נתינה ואח"כ מרשה להם ליתן אותו דבהא אין ספק דכיון שהוא מרשה ליתר הו"ל בלי פקפוק לכן לא נסתפק רק שהרגיש אחר הנמנה וכאשר בארתי ודע דהי' נ"ל להביא ראי' לספק הזה ממ"ש הב' בשם הפוסקים שאין לעשות כן דדמי לברירה ותמהתי מה ענין זה לברירה הא אין עושהו שליח רק על גט א' מה שייטב להרב ואם כותב אלף גיטין ולא ייטבו להרב נכתבו כלום בלי שליחות הבעל וכלו כותב אגרת בעלמא ועל אותו שהוטב להרב נעשה שליח ואין זה עין לברירות דעלמא כגון לאיזה שתצא בפתח או לאיזה שארצה והג"פ האריך בזה יעו"ש ולפי שהדברים ארוכים לא עת האסף פה ולכן י"ל בקצרה דשפיר תלוי בברירה משום דכי לא הרגיש הרב בהפקפוק בית הנתינה מגורשת בהאי גיטא משום דהבעל לא אמר לסו"ע שיהי' דוא בלי פקפוק רק נתן הברירה לסו"ע וכמ"ש תחלה וא"כ כבר נעשה ליחות הבעל וכאשר מרגיש הרב בהפקפוק ומצוה לכתוב אחר אז אמרינן דלמא בעת שכ' זה המפוקפק הי' עתיד שלא ירגיש בו הרב וממילא בר נעשה שליחות הבעל ודמי לברירות דעלמא משא"כ אי נימא שצוה הבעל להיות דוקא בלי פקפוק ושאפילו אם הרגיש אחר הנתינה נתבטל הגט לכ כל גיטין מפוקפקי' שכותב הסו"ע אינם בשליחות הבעל כלל ואין כאשליחות רק על גט א' הישר להרב ולא דמי כלל לברירה ומוכח ספק הראשון של הג"פ מיהו י"ל דלא מוכח משום די"ל איפכא דעשאו שליח דוקא על אינו מפוקפק ומ"מ תליא בברירה משום דאעפ"י שוט כשר לדעת הרב חיישינן שמא יש בו פקפוק שאין הרב מרגיש ושמא בעת הכתיבה הי' עתיד שירגיש נמצא ככתב בלי שליחות ודמי נמל ברירה עיין בר"פ כל הגט ולפי שעניני ברירה ארוכים לא אאריך כאן ה ודו"ק. ודע עוד דלכאורה הי' נ"ל להביא ראי' לספיקו דהג"פ מח שנתבאר בסימן קכ"ה דמכשרים כמה גמגומים בגט במקום עגון מן שאמר כתבו ותנו לשליח שלי והוא הלך לדרכו וא"א לכתוב גט אחר כגון שאין כאן נייר ממה שהקנה הסופר לבעל ומכשרים משום עגון והרי הרב רואה ואומר שיש בו גמגום רק שמחמת העגון מצוהו ליתן וקשה הא כיון שיש בו גמגום לדעת הרב הרי הוא פסול מדאורייתא שנכתב בלי שליחות ומה מהכי העגון בשלמא בגמגום כל דהו שמגמגם הרב ואעפ"כ מכשירו הרב בלי טעמא דעגון בזה א"ש דכיון שמכשירו יב הוי בלי גמגום לדעת הרב וכמ"ש תחלה משא"כ בזה שבאמת הוא גמם רק שמשום עגון מכשירו והרי פסול מדאורייתא אע"כ דלא צוה לסו"ע לכתוב דוקא אחר כשיהי' גמגום אלא רשות נתן הם וכנ"ל:
איברא דיש לדחות גם ראי' ולומר דאפילו אם מחמת עגון מכשיר הרב הוי ג"כ השר לדעת הרב בלי גמגום משום דבמקום עגון אין זה הגמגום נקרא גמגום כלל מיהו זה דחוק והדעת נוטה בספק הראשון דהג"פ להכשיר הו בספקו השני אע"ג דלפי סברתינו יש להכשיר ג"כ כיון דאמרנו דזת הוא שנתן לסו"ע לעשות כמה שירצו מ"מ הדבר צריך עדיין תלמוד ולפי שאין שייך לענין שאילתינו קצרתי בזה ועכ"פ בנדון שאילתינו הנ"ל כ"ל כאשר תחתי מהאחרונים הנ"ל דאמירת הבעל מהני אפילו כשנמצא הגמגום אחר הנתינה והנראה לפענ"ד כתבתי: