אור ברסלב
נאות דשא שאלה קלג

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה קלג

שאלה קלב

ואשר שאלת על ראובן שהיה נכרי א' בביתו והשאיל לו סכין קטן שלו ושכח ליטלו ממנו ולקחו הנכרי לביתו והיה אצלו כשני ימים ועתה אומר הנכרי שנשתמש בו והסכין הוא קבוע במסמורת וגם בהקתא קבועים הרבה חתיכות כדרך הסכינים שלנו ושאלת מה דין הסכין אם כשר לגמרי אם צריך נעיצה או הגעלה או לא מהני. עוד בקשת דרך אגב להודיעך בכללות דיני הגעלות והכשר סכינים ואשיבך על אחרון ראשון:

גרסינן במס' ע"ז דף ע"ה ע"ב הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל (פי' כלי שתשמישו בצונן סגי ליה בטבילה) ולהגעיל יגעיל (פי' כלי שדרכו להשתמש ברותחין צריך הגעלה) (ללבן באור ילבן באור פי' כלי שדרכו להשתמש באור ממש כגון שפודין בעינן ליבון דוקא) הסכין שפה והיא טהורה (פי' סכין של נכרים משחיזה ומותר להשתמש בה) ובגמרא רמי הא דתני הכא דשפודין בעי לבון והא גבי חדשים תנן השפוד. והאסכלא מגעילין בחמין דסגי בהגעלה ומסיק רב אשי דשאני בקדשים דהיתרא בלע דבעת שבלע הי' הקדשי' מותרים רק שנעשה נותר אח"כ אבל בעת שבלע הי' היתר ובעידנא דפליט אף דאיסורא מ"מ ליתא לאיסורי' בעיני' אבל הכא דאיסורא בלע בעי ליבון ודבר שתשמישו בחמין אע"ג דאיסורא בלע אפ"ה סגי בהגעלה משום דכבולעו כך פולטו ולענין סכין דתני שפה והיא טהורה אמר התם בדף ע"ו ע"ב אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשרה פעמים בקרקע אמר רב הונא ברי' דרב יהושע לאכול בה צונן כו' פירש"י ז"ל אבל דבר רותח לחתוך בה אסור עד שיגעילנה ברותחין עד כאן ורצה לומר דסבירא ליה כדעת הפוסקים דהשחזה לא עדיף מנעיצה בקרקע ולא מהני רק לחתוך בה צונן אבל לרותח לא מהני ולענין צונן אין חילוק אפי' אם תשמישו ע"י האור ואפי' אם איסורא בלע אפ"ה סגי בנעיצה כמ"ש הפוסקים ודעת הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' מאכלות אסורות כפי מה שביאר שם הכ"מ וכן פסק בש"ע יו"ד להלכה בסימן קכ"א סעיף ז' דהשחזה עדיף טפי אפי' מהגעלה ודינו כמו ליבון והא דאמר הש"ס ונועצה עשרה פעמים כו' מלתא באפי נפשה הוא ולא קאמר כלל אמתני' אלא דבמתני' קמ"ל דינא להתיר אפי' להשתמש רותח דהיינו בהשחזה דעדיף אפי' מהגעלה ודינו כמו ליבון כמ"ש הש"ך לדעתם שם ובסי' יו"ד ע"ש ומהני אפי' בדבר שתשמישו על ידי אור ובלע איסורא והש"ס קמ"ל דינא להשתמש בו צונן על ידי נעיצה ויתבאר אי"ה לפנינו ובמסכת פסחים דף ל' עמוד ב' גרסינן אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא עבדי לי אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר ליה מאי אמר ליה אנא כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזילייהו בנורא והדר מעלינא לקתייהו ברותחין פי' שמתחלה ליבנו ובכדי שלא ישרוף הקתא כסהו בטיט והקתא הגעיל אח"כ ובתר הכי מסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין שגם בלהב די בהגעלה וכן פסקו כל הפוסקים ומבואר בא"ח סימן תנ"א ע"ש:

ויש לי בדינים הללו מקום עיון על המחבר כאשר אבאר. דהנה זה לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' חמץ ומצה הלכה כ"ג וכן הסכינים מרתיח את הלהב והנצב בכלי ראשון ואח"כ משתמש בו במצה והיינו כדמסיק בש"ס הנ"ל והלכתא אידי ואידי ברותחין וכ' המ"מ וז"ל ושפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמרא לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין ליבון דהא תשמישן ע"י האור ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו הי' היתר די בהגעלה ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינן הגעלה בפי"ז מה' מ"א בלוקח סכין מן העכו"ם הוצרך ליבון ולא הזכיר כאן ליבון כלל ומ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל להשוות חמץ לגעולי עכו"ם והם סוברים שבסכינן אף בגעולי עכו"ם א"צ אלא הגעלה כמו שיתבאר שם ע"כ והובאו דברי המ"מ הללו בב"י בא"ח סימן תנ"א ע"ש ובכדי שיובנו הדברים היטב עיין בר"ן פ' כל שעה שביאר שם ג"כ שני דעות אלו והוא כי בתוספתא תניא הסכינין והשפודין ילבנן באור הרי שמדמה סכינין לשפודין וכן בפ"ק דחולין דף ח' גבי סכין של ע"ז דפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ומשני כשליבנה באור הרי דבעי ליבון וכאן גבי סכינא דפסחא מסיק דהלכתא אידי ואידי ברותחין ונאמרו לזה שני טעמים הרמב"ם ס"ל כמ"ש המ"מ לדעתו דמש"ה חמץ ברותחין משום דחמץ היתרא בלע ובע"א קאמר דבהיתרא בלע אפי' תשמישו על ידי האור סגי בהגעלה וסכין הוי תשמישו על ידי אור כמ"ש הר"ן שם משום דבלהב משתמש לפעמים על ידי האור אבל לא בהקתא דהא היתה נשרפת ומכל מקום בסכינא דפסחא דהיתרא בלע די בהגעלה משא"כ מה' מאכלות אסורות בסכין של נכרים דאיסורא בלע פסק דבעי ליבון ור' אשי החמי' ע"ע להלבין לחוש לדברי חביריו אע"ג דאיהו גופי' קאמר הכי במס' ע"ז דבהיתרא בלע די בהגעל' ולפי דברי הט"ז בסי' תנ"א שכ' שם דבסכין חמץ ראוי לעשו' ע"צ היות' טוב כיון שמשתמשין בו חמץ תדיר אבל בשאר סכינים אין אנו צריכין להחמיר יותר ממה שהוא מצד הדין א"ש בפשיטות דבע"א הוא דקאמר כך אבל בסכין של חמץ ראוי להחמיר יותר ממה שהוא מצד הדין ודעת רש"י והרמב"ן ושאר גדולי ישראל דחמץ נקרא איסורא בלע אע"ג דקודם פסח הי' מותר מ"מ כיון דשמו לא נשתנה כאז כן עתה הוי איסורא בלע ודוקא גבי קדשים הוי היתרא בלע לפי שאז לא הי' עליו שם נותר כלל והא דפסק הלכתא אידי ואידי ברותחין היינו משום דסכין לא הוי תשמישו ע"י אור דאע"ג שמשתמשין לפעמים ע"י אור אנן בתר רוב תשמישו אזלינן ולהכי אפי' בסכין של נכרים די בהגעלה נמצא להרמב"ם ז"ל הוא היפוך ממש מדעת אלו הפוסקים דלהרמב"ם ז"ל בסכין של נכרים צריך ליבון וחמץ הוי היתרא בלע ממילא גם בשפודין ואסכלאות דחמץ די בהגעלה ולשאר הפוסקים סכין של נכרים די בהגעלה ושפודין ואסכלאות דחמץ דהוי איסורא בלע בעי ליבון ותליא אלו ב' דעות בש"ס זו דמסיק דאידי ואידי ברותחין דרמב"ם ס"ל טעמא משום דחמץ הוי היתרא בלע וסכין הוי תשמישו ע"י אור ואינהו ס"ל דהוי איסורא בלע רק דלא הוי תשמישו ע"י אור משום דאזלינן בתר רוב תשמישו והא דתנן בתוספתא דסכינין בעי ליבון כ' הר"ן לדעתם דלאו דהלכתא הוא יע"ש והתוס' בחולין כתבו דמיירי בסכינן גדולים שרוב תשמישן ע"י האור כ"כ בפסחים:

ודברי התוס' בחולין צריכין ביאור שהקשו שם קושי' הנ"ל דלמה משני התם כשליבנה באור הא מסיק הלכתא אידי ואידי ברותחין ותירץ ר"ת דיש לחלק דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע ועוד תירצו דמיירי בסכינין גדולים והוי תשמישן ע"י האור ובפסחים מיירי בסכינין קטנים ובתר הכי כתבו וסכינין ישנים הקטנים שאנו לוקחין מן הנכרים הי אומר הריב"א דבעי ליבון משום דלפעמים משתמש בהן ע"י אור ור"ת אומר דל"צ דלא חיישינן דלמא אתרמי ועביד הכי ע' שם והנה לכאורה תמוה במה שתרצו תירוץ ראשון משום דאיסורא בלע בעי ליבון ותירוץ ב' תירצו משום דהוי תשמישן ע"י האור משמע דחד מהנך תרי מילי מהני להצריך ליבון ובאמת אין הדבר כך כמבואר בש"ס דע"א הנ"ל דדוקא באיסורא בלע ותשמישו ע"י אור בעי ליבון אבל בחד מהנך די בהגעלה ולמה שביארנו א"ש דשני התירוצים שתרצו הן הן שני דעות הנ"ל דתירץ ראשון ס"ל דסכין הוי תשמישו ע"י האור מש"ה בסכין של נכרים בעי ליבון ובחמץ שאני משום דהיתרא בלע ותירוץ ב' דס"ל דסכין קטן לא הוי תשמישו ע"י אור לכן אפילו בסכין של נכרים די בהגעלה וזה פשוט אמנם קשיא לי דהרי מה שהביאו אח"כ מחלוקת ריב"ם ור"ת הם ג"כ ב' דעות הנ"ל ריב"ם ס"ל דסכין הוי תשמישו ע"י אור ור"ת ס"ל לא כך אלא דמ"מ לאו ממש הוא כדעת אותן הפוסקים שהביא הר"ן דאינהו תלו טעמא משום דבתר רוב תשמישו אזלינן והוא תלו טעמא משום דלא חיישינן כלל משמע דס"ל דלא אזלינן בתר רוב תשמישו ולפ"ז יש לתמוה דר"ת ז"ל ארכבי' אתרי ריכשי' דמתחלה תירץ לחלק בין חמץ דהיתרא בלע לסכין של נכרים דאיסורא בלע בעי ליבון דוקא ובתר הכי פסק בעצמו דסכין של נכרים לא הוי תשמישו ע"י האור, א"כ הדרא קושיות התוס' לדוכתי' דנהי דאיסורא בלעדי בהגעלה דהא החילוק שמחלק בע"א בין איסורא בלע הוא דוקא בדבר שתשמישו ע"י האור ויש ליישב בדוחק אבל העיקר נראה כיון דהתירוץ השני שתרצו לחלק בין סכינים קטנים לגדולים הוא ג"כ דברי ר"ת לכן נראה דר"ת חזר בו וס"ל עיקר כתירוץ השני מש"ה חלק אריב"ם וס"ל דסכינים של נכרי לא הוי תשמישן ע"י אור ודי בהגעלה וראי' לזה דבסוף ע"ז לא הביאו התוס' בשם ר"ת רק התירוץ השני משום דכך ס"ל לר"ת עיקר והתירוץ הראשון כתבו שם התוס' בסתם שלא מן ר"ת ע"ש וממה שפירשתי דברי התוס' יתבאר לך מה שבהשקפה הראשונה יש שינוי מדבריהם הללו שחילקו לב' תירוצים ואלו בע"א כתבו בתי' הב' שניהם יחדיו דהיכי דאיסורא בלע אזי בסכינים גדולים צריך ליבון ומהר"מ מלובלין ז"ל כ' בחדושיו בע"א דתוס' דע"א ותוספות דחולין אינם שוין דבחולין מחלקין לשני תירוצים בתירוץ א' מחלקין בין איסורא בלע ובתירוץ ב' בין סכין גדול לקטן וחד מינייהו סגי להצריך ליבון ע"ש ולפענ"ד אין הדבר כך דודאי לא צריך ליבון אלא בתרתי לריעותא כדמחלק רב אשי שם וגם כוונת התוס' בחולין כך הוא ובין תירוץ א' ובין תירוץ ב' מודים דלא בעי ליבון אלא היכי דאיכא תרתי לריעותא דבלע איסורא ותשמישו ע"י אור אלא דבהא פליגי דלתירוץ א' הוי חמץ היתרא בלע וסכין הוי תשמישו ע"י אור דלא אזלינן בתר רוב תשמישו ותירוץ ב' וכן ר"ת ס"ל דחמץ הוי איסור' בלע וסכין של נכרים לא מקרי תשמישו ע"י אור או משום דל"ח לאור כדכתבו בחולין או משום דאזלינן בתר רוב תשמישו כדס"ל להרבה פוסקים וכן משמע מתוס' דע"ז לשיטת ר"ת ע"ש וכ"ז פשוט אצלי בביאור דברי התוס' דחולין ודלא כמהר"מ ז"ל ולדבריו צ"ל דסכינין חמיר משאר כלים אבל הדבר ברור כמ"ש ודוק וכבר כתבתי כל זאת בחדושי למס' חולין בע"ה וא"ש:

ועתה אחר שבארתי היטב שיטת הפוסקים בזה אבאר מה דקשיא טובא על המחבר שדבריו סותרים זא"ז דבא"ח סימן תנ"א סעיף ג' פסק דבסכינים של חמץ די בהגעלה ובסעיף ד' פסק דשפודים של חמץ צריך ליבון והיינו כמו שביאר שם בב"י דחמץ הוי איסורא בלע וא"כ טעמא דסכינין די בהגעלה ע"כ משום דסכינן לא הוי תשמישן ע"י אור משום דאזלינן בתר רוב תשמישו וכן פסק שם בהדיא בסעיף וי"ו והרמ"א אעפ"י שהביא שם דעת האומרים דלא אזלינן בתר רוב תשמישו מ"מ לא הגיה כאן בסכין דבעי ליבון דזהו דבר מפורש בש"ס אידי ואידי ברותחין והטעם לדידהו דחמץ הוי היתרא בלע. אולם אי קשיא הא קשיא דפסק ביו"ד סימן קכ"א סעיף ז' דסכין בין קטן בין גדול הניקח מן הנכרי צריך ליבון וזהו דעת הרמב"ם והרי המחבר ס"ל דסכין לא הוי תשמישו ע"י אור ואלו להרמב"ם צ"ל דחמץ הוי היתרא בלע ואם כן גם שפודי חמץ די בהגעלה כאשר כבר ביארתי היטב שני דעות אלו ואם כן הנך תלתא פסקו דסכין ש"ג צריך ליבון אפי' קטנים וסכין של חמץ די בהגעלה ושפודי חמץ צריך ליבון הנך תלתא סתרי אהדדי וע' מ"ש אי"ה לקמן בישוב זאת:

וראיתי בהג"מ בפ"ה מה' חמץ ומצה שכ' וז"ל והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון וכן פסקו כל הפוסקים ולא כרשב"ם שפסק שצריך הגעל' וליבון דלא חמיר משפודין ואסכלא של עכו"ם דתשמישן ע"י האור עכ"ל הנה דעת הרשב"ם הזו לא ידעתי כעת מקומה ובודאי א"א כלל לומר שהרשב"ם יפסוק כן גבי סכינא דפסחא שיצטרך הגעלה וליבון שהרי ש"ס מפורשת הוא וליכא מאן דפליג וגם ההג"מ לא הוי צריך להוכיח מכח דלא חמיר משפודין ואסכלא של עכו"ם שזה אינו רק סתירה להרשב"ם דמצריך תרוייהו אבל מכל מקום אין זה הוכחה למה שפסק דדי בהגעלה לבד יותר הו"ל להוכיח מדאמר אידי ואידי ברותחין אלא הדבר ברור שהרשב"ם פסק כך בסכין של נכרים ואפילו הכי משיג עליו ההג"מ ומקום השגה עליו הוא מההוא דסוף ע"ז תני התם דברים שנשתמש בהם ע"י חמין כגון היורות כו' מגעילין דברים שנשתמש בהם ע"י האור ילבנן ורמי התם מהא דתניא בקדשים דשפודין מגעילו ורצה אביי שם לתרץ יגיד עליו ריעו פי' דתני הכא שפודין של נכרים ליבון והתם הגעלה לומר דבעי תרוייהו הגעלה וליבון ופריך שם הש"ס ע"ז א"ה לתנינהו לכולהו בחדא וליתני חדא באידך ונימא יגיד עליו ריעו פירש"י איבעי לתני לתרוייהו ליבון והגעל' בחדא או במשנתינו או בקדשים והדר ליתני חדא באידך ונגמר חברתה מיני' ומסיק רב אשי לחלק בין היכי דהיתרא בלע לאיסורא בלע הרי דעכ"פ באיסורא בלע בליבון לחוד סגי דהא מסיק דלא אמרינן יגיד עליו ריעו וא"כ כ"ש בדבר שתשמישו בחמין כגון בסכינים או אפילו אי נימא דסכין הוי תשמישו ע"י אור מ"מ בלבון לבד די זהו ההשגת הגה"מ על הרשב"ם:

וכדי דלא נשווי' להרמב"ם טועה בדבר כזה ה אמרתי לתרץ דהנה צריך להבין חילוק זה שמתחלה חילק רבא בין היתרא בלע ופריך הש"ס סוף סוף איסורא פליט ואח"כ תירץ רב אשי כי פליט ליתי' לאיסורא בעיני' ועדיין הדבר תמוה דהא גם היכי דבלע איסורא כי פליט ליתי' בעיני' ואפ"ה בעי ליבון ומה שהיה איסור בשעת בליעה וזה היתר כבר אמר הש"ס דאין זה טעם משום סוף סוף כו' א"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת וראיתי שרש"י ז"ל בא ליישב זה וכ' בד"ה לעולם כו' וז"ל שכשנעשה נותר לא הי' האיסור בעיני' שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו עכ"ל ומ"מ אין מובן היטב חילוק זה והנראה דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל וישב הדבר היטב במתק לשונו דהנה רש"י ז"ל ס"ל דהלכתא כר' יהודא דמין במינו לא בטל עיין בפסחים ובתוס' חולין פ' גיד הנשה ע"ש והנה מבואר וידוע דצריכים שיהיה במים שמגעיל ששים נגד כל הכלי דאל"כ נאסר המים ואח"כ חוזרים ואוסרים הכלי וע"ש בע"ז דף ע"ו בתוס' ד"ה בת יומא ע"ש שכתבו בשם רבינו ברוך בס' התרומה דבמים נמי אמרינן חתיכה נעשה נבלה עיי"ש היטב ולפ"ז לכאורה הדין נותן דבסכין של נכרים או בשאר כלי נכרים לא מהני הגעלה רק ליבון דוקא דהרי הנכרי נשתמש בהן כל איסורים שבעולם והשתמש ג"כ עמהם במים אסורים וכיון דאמרינן שהמים נעשו נבלה. והוי מים אסורים וח"כ כשמגעילו עכשיו במים הרי המים נאסרים ואע"ג דאיכא ששים הרי מין במינו לא בטל ואם כן המים הנפלטים אוסרים כל מי הגעלה ואמת דלדעת ר' אפרים שכתבו התוס' פ' גיד הנשה דאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האיסור עצמו ליתא להא מלתא ומיהו הא לאו כ"ע ס"ל הכי ואין להאריך בזה) וח"כ א"א בעולם שיהי' מהני הגעלה בכלי נכרים אלא ליבון דוקא. ואולם דעת הפוסקים גבי ציר של דגים טמאים וטהורים שנמלחו יחד וכתבו הפוסקים דאפילו מ"ד מין במינו בטל מ"מ הכא כיון שמעת שנולד האיסור נולד ע"י תערובת ומעולם לא הי' בעין בה"ג בטל אפילו מין במינו לפ"ז שפיר מדייק רש"י ז"ל בלשונו הצח שכתב ומעולם לא הוכר איסורו ומובן היטב תירץ הש"ס באופן זה דבשלמא הכא דאיסורא בלע נמצא שמתחלה הי' האיסור בפ"ע וכה"ג מין במינו לא בטל לכן לא מהני הגעלה וצריך ליבון דוקא אבל בקדשים דהיתרא בלע נמצא שמעת שנולד האיסור דהיינו שנפלט לתוך מי הגעלה הי' אז ע"י התערובות לכן בטל אפילו מין במינו ושפיר מהני הגעלה:

ובהא מדוקדק היטב דברי הש"ס שמתחלה תירץ רבא חילוק זה בין היתרא בלע ובין איסורא בלע וסתר הש"ס תירוץ זה ופריך סוף סוף כי פליט איסור פליט ומשני רב אשי אח"כ בעידנא דפליט ליתי' לאיסורי' בעיני' ואיכא למידק לכאורה מה עלה בדעת רבא לתרץ כך ומה חילוק יש בין אם בלע היתר או איסור ולדברינו הנ"ל מפורש בטיב טעם ודעת והוא דמתחלה תירץ רבא כפשוטו דהכא איסורא בלע לכן לא מהני הגעלה כאשר ביארתי משום דמי הגעלה נאסרין והכא היתרא בלע וידוע דבהיתר לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה וא"כ אף שהכלי בלוע ג"כ ממים מ"מ לא נעשו נבלה דהא הקדשים היו אז מותרים וליכא עכשיו מין במינו ושפיר מהני הגעלה ופריך הש"ס דמ"מ כי פליט איסורא פליט ור"ל בעת שנעשה איסור בתוך הכלי ושם בלוע ג"כ מים ונעשים אז נבלה רק דקיי"ל דבבלוע' ל"א חתיכה נ"נ מש"ה קאמר כי פליט איסורא פליט ר"ל בעת שיוצאים יחד נעשה נבלה ומשני כיון דליתי' לאיסורי' בעיני' מין במינו בטל א"נ בפשיטות י"ל כוון דליתי' אז בעיני' ומיד מתערבים בתוך מי הגעלה ל"א בכה"ג חנ"נ ודמי לטפת חלב שנפלה על החתיכה וניער וכסה לא נאסרה החתיכה לומר חנ"נ משום דמיד שנפלה נתערב בין השאר ולא הי' לו פנאי להיות נעשה נבלה ה"נ כאן. איברא דלפ"ז קשיא למה תני בברייתא דברים שדרכן להשתמש בחמין ולא ע"י אור סגי בהגעלה הא גם שם שייך האי טעמא שמי הגעלה נאסרים ונראה לומר דהא מתחלה תירץ יגיד עליו ריעו והקשה ע"ז דא"כ ליתני ליבון והגעלה בחדא או במשנתינו או בקדשים כמו שפירש"י ולפ"ז השתא למאי דמסיק דכיון דאיסורא בלע לא מהני הגעלה א"כ שפיר י"ל דבעי תרתי הגעלה וליבון וכי קתני הכא במשנתינו הגעלה ביורות וליבון בשפודין אמרינן יגיד עליו ריעו דהיינו דבעי תרתי דהשתא לא קשה ליתנינהו לתרוייהו בחדא דהא באמת תנא לתרוייהו במשנתינו בשלמא מתחלה לא היה יכול לומר כך ופריך שפיר ליתנינהו לתרוייהו בחדא משום דליכא למימר יגיד עליו ריעו במשנתינו דהא ביורות פשיטא דסגי בהגעלה דכבולעו כך פולטו וע"כ הכוונה הגעלה לבד וה"נ בשפודין ליבון לבד כיון דליכא למימר יגיד עליו ריעו אבל השתא קאמר כיון דאיסורא בלע לא מהני הגעלה אפילו באין תשמישו ע"י אור ושפיר איכא למימר דבעי תרוייהו ויגיד עליו ריעו ומ"מ בקדשים דהיתרא בלע סגי בהגעלה לבד ושם לא צריכינן למימר יגיד עליו ריעו אלא דכיון דהיתרא בלע סגי בהגעלה ובהא מיושב דלכאורה איכא למידק אמאי לא משני הש"ס מיד כי פריך סוף סוף כי פליט איסורא פליט לישני מיד בעידנא דפליט ליתא לאיסורי' בעיני' ולהנ"ל א"ש דמתחלה לא מצי לתרץ כך דא"כ למה ביורות סגי בהגעלה אבל בתר דמסיק יגיד עליו ריעו ולא פריך רק ליתנינהו לתרוייהו בחדא שפיר מתרץ כך ואמרינן יגיד עליו ריעו נמצא לפ"ז למסקנת הש"ס הוא ממש כדברי הרשב"ם ז"ל דאפילו בדבר שאין תשמישו ע"י אור מ"מ היכי דבלע איסורא בעי ליבון והגעלה ומ"מ היכי דבלע היתרא סגי בהגעלה לבד כמו בקדשים ומש"ה א"ש דפסק והלכתא אידי ואידי ברותחין משום דחמץ היתרא בלע ובפרט דלפי מה שבארתי טעמא דהיתרא בלע דלא אמרינן חנ"נ או דמין במינו בטל כאשר ביארנו כבר הא שייך נמי בחמץ לכן סגי בהגעלה אבל באיסורא בלע שפיר פסק הרשב"ם ז"ל דבעינן תרוייהו ונתיישב קושיות הג"מ. שוב ראיתי דהרא"ש בע"ז הביא מ"ד דמפרש הא דאמר הש"ס והלכתא ברותחין היינו לאחר ליבון ע"ש ולפ"ז י"ל שאין הדבר כמו שכתבנו למעלה דרשב"ם ודאי לא פסק כך רק בסכין של נכרים דאל"כ איך יפרש הלכתא אידי ואידי ברותחין יעו"ש בדברינו ולהנ"ל אפשר שגם הרשב"ם מפרש כדברי הרא"ש הנ"ל ומכ"ש שכפי זה מיושב דעתו היטב עם התירוץ הנ"ל שתרצתי ואלא מיהת לדינא אין הדבר כן אלא כפשטא דשמעתא אידי ואידי ברותחין לחוד ודוק:

העולה מכל הנ"ל סכינא דפסחא ליכא מאן דפליג שדי בהגעלה הלהב והנצב (זולת המ"ד שברא"ש בע"ז שהבאתי תחלה) ובסכין של נכרים פליגי דלדעת הרמב"ם בעי ליבון משום דסכין הוי תשמישו ע"י האור ואיסורא בלע ודעת שאר פוסקים דסגי בהגעלה דלא הוי תשמישו ע"י האור משום דאזלינן בתר רוב תשמישו ודעת ר"ת דאם ידעינן דאם נשתמשו בו פעם א' ע"י אור בעי ליבון דלא אזלינן בתר רוב תשמישו אבל מן הסתם הקונה סכין קטן מן הנכרי אמרינן דמסתמא לא נשתמש בו ע"י אור ודי בהגעלה ודעת הרשב"ם כפי שהראיתי פנים דלדעתו בש"ס דאפילו ידעינן ודאי דלא נשתמש בו ע"י אור אפ"ה כיון דאיסורא בלע בעי ליבון והגעלה והנה דעת רשב"ם ודאי דלאו דהלכתא היא שהרי כל הגאונים לא פסקו כך וגם הוא מוסתר מכח קושיות הג"מ ואעפ"י שישבתי הקושיא והראיתי פנים מסבירות לדעתו בש"ס מ"מ לאו אליבא דהלכתא הוא דרוב הפוסקים ס"ל דמין במינו בטל וגם דאין הנאסר יכול ליאסר וא"כ ליתא כלל להאי פירושא שפירשתי רק דמ"מ את הרשב"ם הצלנו מן הקושיא משום די"ל דס"ל הכי אבל מ"מ להלכתא ודאי אינו ולענין אי בעי ליבון ודאי קיי"ל כסתימת המחבר ביו"ד דבעי ליבון אף על פי שלפי דעתו תמוה הוא כאשר כתבתי לעיל דמוכח דסכינים קטנים סגי בהגעלה מ"מ אין בידי להקל בהא. ולכאורה תמיה אצלי מ"ש המחבר בב"י סי' תנ"א דרמב"ם ס"ל דהולכין אחר רוב תשמישו וא"כ למה פסק דבסכין של נכרים בעי ליבון. ולכן הי' נראה לכאורה דגם הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא לא אזלינן בתר רובא ובקערות אפשר דס"ל דל"ח כלל שנשתמשו בו בכלי ראשון וכדעת ר"ת בסכינים. שוב ראיתי דמהרמב"ם ליכא ראי' באמת שבהלכות מ"א כ' סתם הלוקח סכין ויש לפרש בסכינים גדולים ושפיר איכא למימר לדעתו דהולכין אחר הרוב ולפ"ז לא ראיתי כלל דעה מסכמת לדעת המחבר דבעי ליבון דהרי ר"ת חזר בו כאשר ביארתי כבר והוכחתי כך בבירור וס"ל דסכינים קטנים לא הוי תשמישן ע"י אור ומ"מ בהא אין בידי להקל אבל מ"מ אומר אני בה"ג ששאל הנכרי סכין מהישראל ולא נשתהה אצלו זמן רב נהי דחיישינן שנשתמש בו כאשר יתבאר אי"ה מ"מ הא לא חיישינן שמא תוך אותו זמן נשתמש ע"י אור וסגי בהגעלה לכ"ע:

ומ"מ בסכין זה שאנו עסוקים בו ליכא נ"מ לדינא לפי שיש בו גומות ונתבאר בפוסקים דלא מהני בי' הגעלה וצריך ליבון דוקא ולא עוד דבעי ליבון והגעלה לפי שאינו יכול ללבן היטב מחמת הקתא כמבואר ביו"ד סימן קכ"א ע"ש ולענין קתא של סכין פשיטא דסגי בהגעלה לבד וטעם הדבר מבואר בר"ן פ' כל שעה דבשלמא בלהב י"ל פעמים נשתמשו בו ע"י האור אבל הקתא היתה נשרפת אם נשתמשו ע"י אור ובודאי לית בה בליעה רק בחמין ולכן די בהגעלה וכל זה ברור:

ואולם אני זאת אדרוש בענין מעט הלהב אשר הוא תחוב בתוך הנצב מה תקנתו. והנה הא ודאי דסגי לי' בהגעלה אף דפסקינן שהלהב צריך ליבון היינו משום דלפעמים משתמשין בו ע"י אור אבל לא אמרינן חם מקצתו חם כולו לענין שיהי' כולו צריך ליבון כמו שפסק גם המחבר בסימן קכ"א ומקור הדין הוא בהר"ן פ' כל שעה ואעתיק לשונו אח"כ בקצרה וא"כ מה שבתוך הקתא שאין בו ג"כ בליעה ע"י אור רק בחמין די בהגעלה. ואולם נראה, ודאי דלא עדיף זה מגומות דאמרינן דלא מהני בי' הגעלה ואינו נותר רק בליבון וא"כ אין לו תקנה כלל אם לא שישבור הסכין וילבן הלהב כולו וסכין דמיירי בי' הש"ס וכל הפוסקים מיירי כעין קצת סכינין שיש אצלינו שהקתא שלו חתיכה א' של העץ עגולה וקוצו של הלהב תחוב בתוכו אבל באופן אחר אין לו תקנה. והנה אעתיק לך בקצרה דברי הר"ן בפרק כל שעה טעמא דרב אשי דאינהו בנורא וקתייהו ברותחין משום דבלהב פעמים משתמשין באור ובעי ליבון אבל בקתא ודאי לא נשתמש באור שהי' נשרף ודי בהגעלה ומהא שמעינן שכלי מתכות שמשתמשין במקצת די לו בהכשר מקצתו כי הכא דאמרינן פרזילייהו בנורא ולח אמרינן לענין הכשר כלי חם מקצתו חם כולו ואחרים אומרים כיון דחם מקצתו חם כולו צריך להכשיר את כולה והכא אהגעלה דלבסוף דעביד להו ולקתייהו סמכינן וגרסינן בוי"ו ולא נהירא דאי הכי פרזילייהו בנורא לא מהני ולא מידי עכ"ל. והנה חם מיירי כעין סכינים שלנו שאפשר שהמים של הגעלה יבאו גם לאותו הלהב שבתוך הקתא ונימא דמהני בהו הגעלה אין ביאור כלל לדברי הר"ן חדא דלמה ליה לגרוס בוי"ו הלא בפשיטות יכולין הם לומר שסומך על הגעלת הקתא. ועוד כמה דברים יראה הרואה שאין ביאור לדבריו כלל אע"כ דמיירי באותן סכינים שפירשתי והוכיח הר"ן דלא בעי הכשר רק למקצתו דא"כ איך נכשר הלהב התחוב תוך הקתא דלשם אין מגיע מי הגעלה של הקתא וגם לא הליבון ואין לומר דלעולם חם מקצתו חם כולו רק דה"נ לענין הכשר חם כולו משום שכ' הט"ז בי"ד סימן קכ"א דבליבון ודאי ליכא למימר הכי משום דהליבון אינו מוציא השמנינות הבלוע מתוכו רק ששורף את אשר בתוכו במקומו דהיינו מה שמונח תוך האש אבל מה שחוץ לאש אינו נשרף ובהגעלה הוא שמוציא את הבלוע מתוכו שפיר איכא למימר שמוציא גם מה שחוץ ממנו אבל בליבון לא ומזה מוכיח הר"ן דחם מקצתו חם כולו לא אמרינן בהכשר ואחרים אמרו דאמרינן ח"כ והא דמהני כאן למה שתוך הקתא היינו משים שגורסין והדר מעיילינהו ולקתייהו ברותחין ר"ל שאחר הליבון הכניס גם הלהב ברותחין ובהגעלה כבר אמרנו דאמרינן חם מקצתו ח"כ גם לענין הכשר ומוציא בהגעלה גם את הנבלע במה שבתוך הקתא דודאי הגעלה דקתא אינו מועיל שלא באו לשם המים כלל וע"ז משיג הר"ן דז"א דא"כ הליבון לא מהני שהרי חזינן דלהב לרב אשי בעי ליבון דוקא וא"כ הליבון לא מהני דהא מה שבתוך הקתא לא נתכשר רק בהגעלה והגעלה לא מהני זהו כוונת הר"ן ז"ל ועיין בסמוך:

ועכ"פ יצא לנו מזה דבמה שבתוך הקתא א"צ ליבון ואע"ג דסכינים שלנו עכ"פ בלע מה שבתוך הקתא ברותחין כמו הקתא עצמו שהרי השמנונית מגיע עד לשם מ"מ נכשר בהגעלה ולא בעי ליבון משום חם כולו אלא כדברי הר"ן ז"ל ואע"ג דלכאורה נראה דראיות הר"ן ז"ל לאו ראי' הוא כלל שהרי כ' שם אח"כ דהא דפסק הלכתא ברותחין גם רב אשי הכי ס"ל אלא שהחמיר על עצמו וכ"כ התוספת שם ובחולין ועיין בט"ז סימן תנ"א מבואר יותר דרבינא בעי מרב אשי משום דבידע דבסכין של חמץ ראוי להחמיר עצהיו"ט ממה שהוא מצד הדין וקאמר לי' חדתא ואמר לי' מאן דלא אפשר א"ל כעין חדתא ומ"מ מאן דאפשר ל' יעשה חדתא לגמרי ואע"ג דרב אשי דאפשר לי' קאמר נמי כעין חדתא קאמינא היינו למאן דלא אפשר לי' כמ"ש שם המג"א אבל למאן דאפשר יעשה חדשים והעלה שם מתוך זה דג' מדות יש בסכין הא' הוא מה שהוא מצד הדין דהיינו אידי ואידי ברותחין ב' הרוצה להחמיר יותר ילבן הלהב ג' הרוצה להחמיר ואפשר יעשה חדשים ע"ש היטב נמצא לפ"ז מי שמלבן הלהב הא שאינו קונה חדשים היינו משום דלא אפשר לי' וכל אדם א"א לו להחמיר רק במה דאפשר לי' נמצא אותו הלהב אשר בתוך הקתא דג"כ א"א לו ללבנו הוי ליה לענין זה כקניות חדשים לגמרי דלא אפשר לי' ואינו קונה ה"נ לענין זה ונמצא דליכא לכאורה שום ראי' מ"מ אין בידינו להחמיר כלל בהא שהוא כבר הסכמת הפוסקים. ועוד נראה דהר"ן מביא ראיה דכיון דחזינן דרב אשי החמיר על עצמו לחוש לדברי חבריו שאינם מחלקים בין היתרא בלע לאיסורא בלע כמ"ש הר"ן שם אח"כ וחשש דלמא גם בהיתרא בלע בעי ליבון מש"ה ליבן א"כ קשה הא עדיין לא הועיל וזה אין שייך כלל לומר שאדם יעשה חומרא בלא טעם מה שאיני לא לעזר ולא להועיל דהרי ממ"נ אם הוא כדברי חבריו לא מהני ליבון זה ואם שלא כדברי חבריו לא צריך ליבון כלל וכיון דעכ"פ עביד כשמעתי' למה לי החומרא הזו והכי דייק לשון הר"ן היטב שכ' ולא נהירא דאם כן פרזילייהו בנורא לא מהני ולא מידי דלכאורה אין לשון זה מדוקדק והכי הו"ל לכתוב ולא נהירא דהא אמרינן פרזילייהו בנורא דבעי ליבון דוקא אלא כוונתו כנ"ל דא"כ פרזילייהו בנורא לא מהני כלום ר"ל כיון דע"כ אתה צריך לעשות כשמעתך דהיתרא בלע די בהגעלה א"כ לא מהני הליבון כלל לענין להחמיר א"כ למה החמיר כלל במידי דלא מהני כלל וזה ברור ופשוט מאוד בכוונת הר"ן ז"ל ובאמת זהו דעת האחרים החומרים שסמך על הגעלה דלכאורה איך עלה כך על דעתם הא אמר פרזילייהו אלא כוונתם כנ"ל דבמה דאפשר החמיר ובמה דלא אפשר לא החמיר והר"ן סתר דבריהם מתוך מה שכתבתי דכיון שבא רב אשי לחוש לדברי חבריו א"כ מה מהני הליבון נמצא דין זה ברור הוא דליבון לא בעי הלהב שבתוך הקתא אלא הוי די לי' בהגעלה כיון דלא בלע רק ע"י רותחין כמו הקתא אבל מ"מ הא נ"ל פשוט דלא גרע מגומות כיון שהלהב עומד בין שני חתיכות ואין לסכין כזה שום תקנה כלל וכ"כ הט"ז סימן תנ"א סק"ה והמג"א סק"ה בשם הב"ח וז"ל ואם הקתא קבע במסמורים קטנים אין מועיל הגעלה כי יש גומות במקום המסמורים ע"כ והיינו כאשר פירשתי דלא מיירי כלל הש"ס והפוסקים רק מאותן סכינים שבארתי לעיל אבל באלו בעי ליבון דוקא וכבר כ' הט"ז שם סקי"ו דאע"ג דגבי ידות הכלים בדיעבד מותר אם לא הגעילן אבל גבי קתא של סכין פסול אפילו בדיעבד א"כ בנ"ד דבעי ליבון דוקא פסול אפילו דיעבד בלא ליבון ולכן אע"ג דהכא הוי כדיעבד שיצטרך לשבר הסכין אפ"ה אסור ואין לקתא שום תקנה משום שיש בה חתיכות וחלקים וגומות והלהב ילבן באור בפ"ע משום שיש בו ג"כ גומות כנ"ל ועמ"ש אי"ה לקמן:

ולענין הקושיא שהקשיתי לעיל על המחבר דפסק דבסכינא דפסחא טעמא דדי בהגעלה משום דסכין לא הוי תשמישו על ידי האור משום דאזלינן בתר רוב תשמישו ולמה פסק ביורה דעה בסכין של נכרים דבעי ליבון דוקא עיין בדברינו לעיל שהארכנו בע"ה:

הנראה ליישב חומר הקושי' בכדי שלא יהי' תמוה כ"כ דהנה הא מלתא גופא שפסקו הרבה מהפוסקים דכל כלי הולכין אחר רוב תשמישו אינו מובן כלל למה לא ניחוש בהא למיעוטא ומה לי אם נשתמשו בו פעם א' ע"י האור או הרבה פעמים סוף סוף כיון שבלע האיסור ע"י אור אינו יוצא כ"א ע"י אור ובשלמא סברות ר"ת שכתבו שם התוס' בחולין דל"ח שנשתמשו ע"י אור א"ש דכיון דרוב תשמישו שלא ע"י אור ל"ח למיעוטא דלמא אתרמי אבל סברות אלו הפוסקים דאע"ג דודאי נשתמשו בו ע"י אור מ"מ אזלינן בתר רוב תשמישו אינו מובן כלל וע"כ צ"ל סברתם כיון דהתשמיש ע"י האור הוא באקראי ולא בלע ע"י האור רק דבר מועט קים להו דכל מה שישתמש בו ויפלט ממנו יהיה ששים נגד מעט הלזה הבלוע ודומה זה לדין המבואר בי"ד סימן צ"ט וסימן קכ"ב דכלי שבלוע איסור רק בדבר מועט אם דרך הכלי להשתמש בו בשפע מותר משום דודאי יהיה ששים ע"ש ה"נ כאן כיון דאינו בלוע רק מעט באקראי בעלמא קים להו לרבנן שיהי' ששים בכל מה שישתמש בו ובפרט שהוא אינו משתמש היתר רק ע"י רותחין דהרי התשמיש ע"י אור הוא באקראי וממילא הבלוע ע"י אור אינו יוצא ע"י רותחין עד שמחמת זה רצה ר"ת בחולין בתוס' דף ח' ד"ה כשליבנה להתיר בהגעלה משום דמה שיופלט ברותחין יהי' נפלט בהגעלה ראשונה ומה שנשאר בתוכו הבלוע ע"י אור שאינו יוצא ע"י הגעלה לא יצא גם ע"י רותחין רק שהתוס' כתבו שפולט מעט מעט תמיד בכל הגעלותיו ע"ש נמצא כיון שאינו בלוע על ידי אור רק מעט באקראי בעלמא ואח"כ אינו יוצא ג"כ רק מעט מעט והוי מיעוטא דמיעוטא ובודאי יהי ס' נגדו ואף אם לעת רחוק ישתמש בו ע"י אור כבר יהי' נבלה הבלוע בתוכו ולא ישאר בו רק מעט ע"י שנפלט תמיד בכל הגעלות כך צ"ל לסברות הפוסקים הנ"ל דבלא"ה אין טעם כלל לדבר וסברא זו נזכרה הרבה פעמים בדברי האחרונים עיין בדיני סכין בסימן י' ובסימן צ' תמצא סברא זו ואין להקשות הא בחמץ בפסח פסקו כך ובחמץ בפסח קיי"ל דאוסר במשהו נראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל דס"ל דטעמא דחמץ אוסר במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולפ"ז למה שמבואר בי"ד סימן ק"ב דהא דדשיל"מ לא בטל היינו דוקא בממשו של איסור אבל טעם הבלוע בטל א"ש דבה"ג כיון דליכא רק משהו בטל שפיר והשתא מיושב היטב מה דפסק בסכין של נכרים דבעי ליבון היינו משום דחיישינן שמא נשתמש בו הנכרי ע"י האור תקרובת ע"ז דקיי"ל בסימן ק"מ דאוסרת במשהו ואפי' טעם הבלוע אוסר במשהו ממילא בהא לא אזלינן כלל בתר רוב תשמישו כיון דאוסר במשהו וא"ש פסק של המחבר אליבא דכ"ע ואין חולק עליו רק ר"ת שבתוס' חולין שאמר דלא חיישינן כלל דלמא אתרמי ונשתמש ע"י האו' לדידי' סגי בהגעלה אבל אנן כיון דפסקי' דשפיר חיישי' רק דאזלי' בתר רוב תשמישו לכן בסכין של נכרים לא שייך זה ובעי ליבון דוקא והר"ן ז"ל בפ' כל שעה כ' ג"כ דאפי' אתרמי ואשתמש בו ע"י אור די בהגעלה משום דאזלי' בתר רוב תשמישו היינו נמי משום דהוא מביא שם באותו פרק רק טעמא דהרמב"ם דהוי דשיל"מ וכל אלו הפוסקים דס"ל דהולכין אחר רוב תשמישו ה"ה הרי"ף והר"ן והרמב"ם כולהו ס"ל טעמא משום דשיל"מ והרא"ש דלא ס"ל טעמא משום דשיל"מ לא הוזכר כלל בשום מקום דהולכין אחר רוב תשמישו אדרבא דעת תלמודו ר"י דאין הולכין כמבואר בסימן תנ"א סעיף וי"ו בהגה"ה ע"ש:

נמצא דלשיטת הרמב"ם והרי"ף מיושב היטב קושיות התוס' וכל הגאונים מה דבחולין משני כשליבנה באור ובפסחים די ברותחין משום דבחולין מיירי בסכין של תקרובת ע"ז דשם לא אזלינן בתר רוב תשמישו אבל בשאר דברים אזלינן בתר רוב תשמישו רק דהתוס' ור"ת והרא"ש לא ס"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו כמבואר בדבריהם שהרי לא כתבו רק דל"ח דלמא אתרמי משום דאי ידעינן הוי איסור לכן הקשו קושיא זו אבל להפוסקים הנ"ל א"ש ומה"ט לא הקשו התוס' בחולין מאותה סוגיא גופ' דקאמר בסכין טרפה בחמין משום דהתם פשיטא דהא ידע שלא נשתמש בו ע"י אור כמ"ש מוהרש"א ז"ל אבל מסתם סכין יפה הקשו דממ"נ אם חיישינן דלמא איזה פעם אתרמי ניחוש נמי גם התם וע"ש, במהרש"א ועוד לאלוה הרבה מלין אבל אין להאריך עוד יותר בזה סוף דבר יצאו סכינים שלנו באיסור מחמת הלהב שבתוך הקתא וגם הקתא גופי' מחמת שהוא חתיכות וחלקים אין להם תקנה כלל:

ואולם בסכין זה שאנו עסוקין בו נ"ל דקלקלתו תקנתו ואפי' הגעלה אינו צריך כאשר יבואר אי"ה דהנה ביו"ד ס"ס קכ"ב ע"ש באורך בדיני כלי ישראל שהיו ביד עכו"ם ויש לפלפל הרבה באותו הדינים אך בשאלתינו אין צורך כלל. כי אפילו להט"ז שמחמיר בזה יותר מ"מ בזה שרי כדמסיק הט"ז שם בשכח ביד עכו"ם ולא הניחו בידו במזיד ושהה ביד עכו"ם יותר ממע"ל דאיכא ס"ס שמא כבר עבר מע"ל מעת שנשתמש בו ואת"ל לא עבר מע"ל שמא בדבר פוגם נשתמש בו אזי הכלי מותר רק שאם אפשר בהגעלה יגעילנו וכלי חרס מותר ע"ש בסוף הסימן ממילא בנ"ד ששהה כ"ב ימים ביד עכו"ם וגם כבר הוא ביד ישראל כמה ימים א"כ פשיטא דהסכין מותר ואע"ג דהצריך הט"ז הגעלה מ"מ הא כבר העליתי דאין מועיל הגעלה לסכינים הללו כלל ממילא קלקלתו תקנתו והו"ל ככ"ח ומותר ואפי' מצד חומרא בעלמא אין להחמיר להגעילו כיון דאין ההגעלה מועיל לו וכמו שכתבתי לעיל (בד"ה ועכ"פ) בשם הר"ן לענין מה שהחזיר רב אשי לחוש לדברי חביריו ללבן ואמר הר"ן ז"ל דכיון דהליבון לא הועיל והוכרח ע"כ לעשות כשמעתי' אין מקום כלל לעשות בזה ע"צ החומרא יעו"ש בדברינו ממילא בנ"ד אין הסכין צריך הגעלה וכ"ז לדעת הט"ז ומכ"ש לדעת הרב בהגה"ה שם ובמנחת יעקב כלל כ"ט שהם מקילים בזה ע"ש באורך ולפי דבנדון שאילתינו אין נ"מ בכ"ז לכן לא אאריך בזה מיהו יש לעיין עוד בזה לפי מה שבא בלשון השאלה שהנכרי אומר שנשתמש בו אולי צריך לשאול את פי הנכרי אם יאמר שהי' בן יומו כשהחזירו דאז תו ליכא ס"ס וכמ"ש ט"ז בסימן קכ"ב סק"ד בשם רש"ל. מיהו הט"ז סתר דבריו שם דאין עכו"ם נאמן אפי' לאיסור והוי שפיר ס"ס ע"ש ונ"ל דאפי' רש"ל לא קאמר אלא בכלי עכו"ם שביד ישראל דכיון שהנכרי הוא בעלים של הכלי לכן האמינו רש"ל אבל כלי של ישראל כמו בנ"ד מודה ותו דהא רש"ל כ' שם טעם הדבר דאע"פ שאין חוששין לדברי העכו"ם אפי' לאיסור היינו בדבר שהי' בחזקת כשרות אבל הכא שכבר הורע החזקה דסתם כלי עכו"ם בלועים איסור רק מכח ס"ס באת להכשירו ע"כ סמכי אדבורי' דידי' עכ"ל וזה לא שייך רק בכלי עכו"ם משא"כ בנ"ד בכלי של ישראל שכ' הד"מ בס"ס קכ"ב דאע"ג דרגילות שהנכרי ישתמש בו מ"מ מידי ספק לא נפיק ואף שהט"ז שם חלק עליו וכ' דלא הוי ס' כלל עיין במנחת יעקב בכלל נ"ט שמיישב דבריו דנהי דאין ספק להחשיבו עי"ז לס"ס מ"מ ספק הוי לענין כמה דברים ע"ש ממילא עכ"פ מועיל דאין זה נקרא חזקת איסור ואין דינו ככלי עכו"ם ולא סמכינן אדבורו דעכו"ם ומודה רש"ל בזה ותו דבלא"ה הש"ך שם ובסימן קכ"ז סק"כ חולק אמוהרש"ל יעו"ש כי אין להאריך בכ"ז בשגם שכבר נשתהה ביד ישראל מעל"ע דמתיר הרב בהגה"ה ושאר אחרונים שם יעו"ש ומה"ט ג"כ אין לדקדק אולי העכו"ם הסיח לפי תומו שכתבו הט"ז והש"ך שם בסי' קכ"ז דיש להחמיר דז"א דחדא דודאי העכו"ם לאו מסל"ת הוא דיודע שהסכין נאסר כשהנכרי משתמש בו ותו דמדברי הש"ך בסי' שי"ג משמע דס"ל דאפי' במסל"ת לא מהימן לאסור ודוקא התם בבכור סמכי' עלי' משום דאזלינן בתר אומדנא ע"ש ותו מאחר שנשתהא ביד ישראל מעל"ע וכמ"ש תחלה מיהו אם מהימן לי' העכו"ם דאז אסור עפ"י דברי העכו"ם וכמ"ש הט"ז שם וכמבואר בש"ע י"ד ססי' ט"ז בזה נראה דאין שום היתר כלל ואם אומר לו הנכרי שנשתמש בו ברותח על דרך שנאסר אזי אסור ולא מהני לי' הגעלה ואפילו אם לפי דברי הנכרי כבר לא הי' בן יומו בשעה שהחזיר לו אפ"ה אסור דכיון דמהימן לי' העכו"ם הו"ל כאלו ראה הישראל עצמו שנאסר סכינו דהוא בודאי אסור אפילו אינו בן יומו והגעלה לא מהני לי' עבור שיש בו חתיכות וחלקים כמו שנתבאר לעיל באורך כן נ"ל אבל בנ"ד כיון דאין העכו"ם מהימן לי' נ"ל דשרי אפילו בלא הגעלה מכל הנך טעמים שבארתי ומכ"ש בנ"ד שהוא סכין קטן ובזה יש להקל יותר בכמה דברים מטעם שאין דרכן כלל להשתמש בהן כ"א בצונן וכמ"ש התוס' בסוף ע"ז בד"ה יעו"ש ולפי דבלא"ה נ"ל פשוט דשרי לכן לא אאריך בכל זה ובזה נשלמו התשובות על כל שאילתך וה' ישים לך שלום והנראה לפענ"ד כתבתי דברי אוהבך הקטן והצעיר:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה