אור ברסלב
נאות דשא שאלה קלב

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה קלב

שאלה קלא

ולענין ששאלת שיש בעירך חרש א' שאינו שומע ואינו מדבר זולת שבני אדם המורגלים עמו מבינים מחשבתו ע"י שעושה תנועות בפיו ושפתיו ומוציא קול מפיו ובזה מבינים אותו בני אדם מה שרוצה ומדברים כך עמו אבל בשאר תנועותיו ורמיזותיו א"א כלל להבין כוונתו ודוקא באופן הנ"ל מבינים וחרש זה נשא אשה בחרשותו ודר עמה כ"ג שנים ועתה רוצה לגרשה דוקא ושאלה אם יכול חרש זה לגרש אשתו ואם הוא יכול לגרשה באיזה אופן יגרשנה:

ואמת כי הרב המובהק בעל בית שמואל אשר כל בית ישראל נשען עליו כ' באה"ע סימן קכ"א סק"ט בזה"ל והאי רמיזה שמגרש החרש על ידה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני וכ"י תליא בפלוגתא אם יוכל לגרש על ידו כו' מיהו אם כינס ע"י כת"י י"ל כשם שכינס ע"י כ"י כן הוא מגרש וכן אם כינס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה עכ"ד הרי דלדעתו מותר חרש זה לגרש עפ"י אלו התנועות עצמן שעשה בעת הנשואין אמנם לפענ"ד אין נראה כן והגם שאיני כדאי מ"מ תורה הוא וראיות ברורות יתנו עידיהן ולזאת אאריך קצת בזה ואציע הסוגיא:

גרסינן בפ' הניזקין דף נ"ט במשנה חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין פירש"י ז"ל קפיצה בפיו ואינו סימן ניכר כרמיזה ולא מהני לת"ק ולבן בתירא מהני לענין מכירת מטלטלין ובגמרא אמר ר"נ מחלוקת במטלטלין שהוא מידי דממונא אבל לגיטין כ"ע מודי דוק' ברמיזה ולא בקפיצ' פשיטא במטלטלין תנן מהו דתימא אף במטלטלין קמ"ל פירש"י ז"ל וז"ל מהו דתימא אף במטלטלין קאמר וכ"ש בגיטין דלא תימא גיטין הוא דקילי משום דבקפיצ' כנס בקפיצה יוציא אבל מטלטלין שנפלו בירושה לא מש"ה תנן מטלטלין קמ"ל ר"נ מטלטלין דוקא נקט בן בתירא ולא גיטין עכ"ד ביאור דבריו דהוקשה לו באיזה סברא יהי' גט קיל ממטלטלין עד דהא דנקט בן בתירא מטלטלין לרבותא נקטי' וכ"ש בגיטין והרי איפכא מסתברא דמידי דאיסורא חמור מממונא מש"ה פי' דקילא דגיטין הוא היכי דכנס בקפיצה דאז י"ל כשם שכונס כך מוציא משא"כ מטלטלין שנפלו לו מאביו אבל באמת היכי דכנס ברמיזה ודאי אין שום סברא לומר שיהי' גט קיל ממטלטלין וא"כ ודאי הוי ידעינן בגט היכי דכונס ברמיזה דאינו מוציא בקפיצה מדתני מטלטלין דוקא רק דה"א היכי דכנס בקפיצה מוציא בקפיצה זהו כוונת רש"י ז"ל ולפ"ז כי קאמר הש"ס קמ"ל ר"נ דבן בתירא דוקא נקט מטלטלין ולא גיטין היינו דקמ"ל דבגיטין אפי' כינס בקפיצה אל יוציא בקפיצה ולכאורה קשה למה הא סברא גדולה היא דכשם שכינס כך מוציא וראיתי שמוהר"ם שיף ז"ל הרגיש בזה וכ' משום דקפיצה איני סימן ניכר כ"כ כמ"ש רש"י במשנה והיינו שיכולין ב"א לטעות והם סבורים שכוונתו על איזה דבר ובאמת אין כך כוונתו ממילא אין שייך לומר כשם שכונס בקפיצה דדלמא בעת הנשואין שהבינו בני אדם מתנועותיו שחפץ לכונסה אמת הי' כך כוונתו אז ולא טעו האנשים ועכשיו טועין ושמא לא נתרצה בגט כלל משא"כ רמיזה שהוא סימן ניכר א"א לטעות בכוונתו בשום פעם רק שהחסרון הוא שאינו בר דעת ואין גירושיו גירושין גמורה מן התורה מש"ה אמרינן כי היכי דכונס בדעת מועטת כך מוציא אלו דברי מוהר"מ שיף ז"ל ודבריו נכונים וברורים הרי העולה מהסוגיא לפי פירש"י ז"ל דהיכי שכינס ברמיזה אין שום ה"א וטעות שיוציא בקפיצה רק דבכינס בקפיצה הי' ה"א שיוציא בקפיצה וקמ"ל ר"נ דלא ובמח"כ מהבית שמואל דאשתמיטתי' כ"ז וכ' מסברא דנפשי' דבכינס בקפיצה מסתבר לומר כשם שכינס כך מוציא ומהסוגיא מבואר ההיפוך דאפי' בכינס בקפיצה אל יוציא בקפיצה אפי' לבן בתירא:

ואע"ג דאיכא התם עוד לישנא בתרא דאמר ר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין ומאי דקאמר בן בתירא במטלטלין היינו אף במטלטלין וכ"ש בגיטין ונמצא דלהאי לישנא ס"ל לבן בתירא דבגיטין נמי מהני קפיצה מ"מ פשיטא דהאי לישנא נמי מיירי בכנס בקפיצה כדפירש"י ז"ל בלישנא קמא דהא לא מני רש"י ז"ל לאשכוחי שום סברא שיהיה גיטין קיל ממטלטלין רק בכינס בקפיצה ממילא מדמפרש ר"נ אף במטלטלין וכ"ש בגיטין ע"כ היינו בכינס בקפיצה ממילא להאי לישנא בכינס ברמיזה כ"ע מודי דאל יוציא בקפיצה רק בכינס בקפיצה פליגי דלבן בתירא מוציא בקפיצה ולת"ק אינו מוציא בקפיצה ממילא כיון דפסקו הפוסקים כת"ק וכאשר אבאר אי"ה ממילא אינו מוציא בקפיצה אפילו כינס בקפיצה וא"כ דברי הב"ש נסתרים דהתחיל לכתוב דקפיצה לא מהני והם דברי הב"י וכוונתו משו' דפסק הרא"ש ז"ל כת"ק וסיים דבכינס ע"י קפיצ' מוד' דמגרש בקפיצה והא לית' דעיקר הפלוגתא הוא בכינס בקפיצה דאלו בכינס ברמיזה בן בתירא נמי מודה וליכא לאקשויי לפום האי לישנא בתרא דס"ל לב"ב דבכינס בקפיצה מוציא בקפיצה ולא חייש לטעות בכוונתו א"כ מדוע בכינס ברמיזה אל יוציא בקפיצה ומה בין רמיזה לקפיצה מאחר דגם בקפיצה אין טעות הנה אין אנו אחראין כלל ליישב קושיא זו משום דאפי' לא נמצא תירוץ על הקושי' מ"מ לא נוכל בשביל זה להכתיש דבר המבואר ומוכח בהדיא דמאחר דבן בתירא נקט מטלטלין לרבותא וגט יהי' כ"ש וכבר ביאר רש"י דאין גט כ"ש ממטלטלין הלא בכינס ע"י קפיצה אבל בכינס ברמיזה גט חמיר ממטלטלין לפי שהוה מידי דאיסורא וא"כ כי נקט ב"ב מטלטלין לא נכלל גיטין בתוכו רק בכינס בקפיצה ממילא מדחזינן דהש"ס פריך עלי' דר"נ דאיך אפשר לומר דפליג ב"ב בגיטין למה נקט מטלטלין ולא תירץ רק דלרבותא נקטי' והשתא אם איתא דבכינס ברמיזה נמי מוציא בקפיצה הדרא לדוכתיה קושיות הש"ס למה תני במטלטלין ליתני בגט בכינס ברמיזה ומכל שכן במטלטלין אלא על כרחך דלא פליג ב"ג רק בכינס בקפיצה ממילא מדאמר ר"נ כך מחלוקת בגיטין מוכח דלת"ק גם בכינס בקפיצה אינו מוציא בקפיצה וא"כ אף אם יהיה נעלם מאתנו טעמי' דב"ב ולא נמצא תירץ על הקושיא הנ"ל מדוע בכינס בקפיצה מוציא בקפיצה ובכינס ברמיזה אינו מוציא בקפיצה מ"מ לא נוכל להכחיש גוף הדבר מאחר שהוא מבואר בהדיא וכאמור. ותו דאפילו נרצה לדחוק ולומר דבן בתירא נקט מטלטלין וכ"ש גיטין היכי דכינס בקפיצה ומדהשמיענו בכינס בקפיצה דמוציא בקפיצה ולא חיישינן שיטעו האנשים בכוונתו בקפיצה תו ידענו דגם היכי דכינס ברמיזה מוציא בקפיצה (ונדחוק לומר כך דבר שאינו כדאי ליישב הקושי' שקשיא לן מ"ש בין כינס ברמיזה לכינס בקפיצה ולכן נאמר כך מה שבאמת א"א כלל וכאשר הוכחנו דא"כ קשיא קושיות הש"ס וכאמור) הנה אפי' אם נאמר כן מ"מ לא מצאנו מן המכוין שלנו דעכ"פ להת"ק דפליג אבן בתירא וס"ל דחיישינן שיטעו האנשים בכוונתו אפי' כינס בקפיצה אינו מוציא בקפיצה וכ"ז אלו לא מצאנו ישוב לקושי' שלנו הנ"ל אבל באמת שערי תירוצים לא ננעלו ויש ליישב בכמה אנפי והעיקר נ"ל דס"ל לבן בתירא דיש חרש אשר תנועותיו בקפיצה יהי' סימן ניכר א"א לטעות בו בשום פעם ויש חרש אשר אין תנועות קפיצותיו ברורות וא"א בשום פעם לעמוד על תוכן כוונתו לכן בכינס בקפיצה מוציא בקפיצה דאם עכשיו יטעו חזי ודאי גם בעת הנשואין לא הבינו כוונתו מה שאין כן בכינס ברמיזה ונהי דעדיין יש לפקפק ולומר דנהי דלעולם אין קפיצותיו ברורים ויכולים לטעות בכוונתו מכל מקום דלמא אירע אז באמת שנתרצה בקדושין יש לתרץ דסבירא ליה לב"ב דכיון דאי אפשר בשום פעם לעמוד על בירור כוונתו בהקפיצה ממילא בעת הקדושין אעפ"י שאירע הדבר שנתרצה לכנוס מ"מ כיון שהאנשים לא הבינו כוונתו בבירור הו"ל כמקדש בלא עדי' דהא לא ידעו סהדי אי מקדש והמקדש בלא עדי' אין חוששין לקדושין ולכן בכינס בקפיצ' מוצי' בקפיצ' ממ"נ משא"כ בכינס ברמיז' כך ס"ל לב"ב והת"ק ס"ל דלפעמים מבינים בטוב ענין קפיצתו וידעו הסהדי היטב מה כוונתו והיה קדושין גמורים ופעמים טועין ודלמא עכשיו הם טועין באופן שנתבאר לנו מתוך הסוגיא לפי פירש"י ז"ל דלא כהבית שמואל אלא דגם בכינס ע"י קפיצה אי מגרש ע"י קפיצה לבן בתירא תלוי בתרי לישני דר"נ ולת"ק ודאי לא ואנן קיי"ל כת"ק:

אמת דנוכל לפרש הסוגיא דלא כפירש"י ז"ל ואז ישתנה הדין והוא כי מה שהוצרך רש"י ז"ל לפירושו הוא משום דהוקשה לו באיזה סברא יהי' גט קיל ממטלטלין והוצרך לומר דה"א דקיל היכי דכינס בקפיצה ובאמת דלכאורה אינו מוכרח ושפיר י"ל דגם היכי דכינס ברמיזה ה"א דגיטין קיל ממטלטלין הואיל דעכ"פ הנשואין הי' בעת שכבר הי' חרש מש"ה ס"ל לבן בתירא דאע"ג דקפיצה אינו כ"כ סימן ניכר כרמיזה מ"מ כיון דהוי מיהת סימנא מועיל אף כשכינס ברמיזה כיון דסוף סוף גם ע"י הקפיצה אנו רואין שנתרצה עתה לגרש משא"כ מטלטלין שנפלו לו בירושה ודמי לגט ביבמה שנפל מאחיו פקח דקיי"ל דאין מועיל רמיזה כיון שנפל' לו ע"י נשואי פקח ה"נ במטלטלין שנפלו לו בירושה ונהי דעכ"פ ממכרו ממכר היינו משום תקנה משום כדי חייו ודי בתקנה שיועיל רמיזה ולא קפיצה דתו לא שייך משום כדי חייו דהא יכול למכור ברמיזה (א"נ כמ"ש הב"י באה"ע סימן קכ"א ובח"מ סימן רל"ה דיש סברא דגיטין קיל ממטלטלין משום עגונא נמצא שאין דברי רש"י ז"ל מוכרחים וממיל' דאם נא' כך יש לפר' הסוגיא בדרך אחר דללישנ' קמא קמ"ל ר"נ דלא תימא דגיטין קיל ממטלטלין אף בכינס ברמיזה קמ"ל ר"נ בכינס ברמיזה אל יוציא בקפיצה אבל כינס בקפיצה מזה לא מיירי ושפיר מוציא בקפיצה ולל"ב קאמר ר"נ כך מחלוקת בגיטין דלב"ב מוציא בקפיצה אף בכינס ברמיזה וכל הפלפול בסוגיא איירי לענין כינס ברמיזה אם יוציא בקפיצה אבל בכינס בקפיצה אין שום פלפול ומוציא בקפיצה וכדברי הבית שמואל כך יש לפרש לכאורה בש"ס:

והראיתי פנים לפירוש הזה דאם נפרש כך יתורץ קושיות הרא"ש ז"ל על הרי"ף וז"ל הרא"ש מדהביא רב אלפס הך מימרא דר"נ בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דר"נ לקולא וסברתו מדאמר ר"נ דבריו אליבא דב"ב אלמא קסבר דהלכתא כוותי' ולא מסתבר דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים אע"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה עכ"ל והי' נראה ליישב בפשיטות ע"פ מה שהביא הב"י בסימן קכ"א בשם בעל העיטור שיש מפורשים בהיפוך מפירש"י דקפיצה עדיף מרמיזה ע"ש ולדבריו פליג ב"ב דדוקא קפיצה בעינן אבל רמיזה לח מהני וקאמר ר"נ דדוקא במטלטלין פליג ב"ב אבל בגיטין מודה דסגי ברמיזה והיינו היכי ד קידש ברמיז' (והיינו לפי פירש"י ז"ל דבשו' אופן אין גט קיל ממטלטלין אלא היכי דאיכא למימר כשם שכינס כו') משום דכשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה משא"כ מטלטלין שנפלו לו בירושה ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא אף במטלטלין קאמר דאע"פ שהוא מידי דממונא בעינן דוקא קפיצה ומכ"ש בגיטין דהוא מידי דאיסורא קמ"ל דוקא מטלטלין אבל בגיטין הואיל וכינס ברמיזה מוציא ברמיזה וללישנא בתרא אמר דבגיטין נמי מחלוקת וס"ל לב"ב דאפילו כינס ברמיזה מוציא דוקא בקפיצה כך היא ביאר הסוגיא לפי מפרשי' הללו. ולפ"ז נוכל לומר דהרי"ף ג"כ ס"ל כמפרשי' הללו דקפיצ' עדיף נמצ' פוסק לחומר'. ותו לא קשי' קו' הרא"ש דהבא להקל צריך ראי' דאדרב' פוס' לחומר' כך הי' אפשר ליישב קו הרא"ש אלא דעדיין קשה כיון דפוסק לחומרא א"כ יש לו לפסוק כלישנא בתרא ולא מהני רמיזה בשום אופן אפי' כינס ברמיזה ואיך הביא הרי"ף ביבמות פ' חרש המתני' דכשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וא"כ אין מיושב עדיין דעת הרי"ף אכן לדרכינו הנ"ל שכתבנו לפרש דלא כפירש"י ז"ל במה שפי' דקילא דגיטין ממטלטלין הוא דוקא היכי דאיכא למימר כשם שכינס כך מוציא חלא דאפילו אם הנשואין הי' בסימן הטוב אפ"ה מהני הגירושין בסימן הגרוע הואיל ועכ"פ הי' הנשואין בעת היותו חרש ממילא לשיטת מפרשים הללו דרמיזה גרוע מקפיצה ג"כ נפרש הסוגיא באופן הזה דאמר ר"נ בלישנא קמא דבגיטין ד"ה ברמיזה אפילו כינס בקפיצה ובל"ב קאמר דבגיטין נמי מחלוקת וס"ל לב"ב דהיכי שכינס בקפיצה אל יוציא ברמיזה ממילא א"ש מה שהביא הרי"ף המשנה ביבמות כשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה משום דבהא כ"ע מודי דכל שהקדושין היה ברמיזה יכול גם הגט להיות ברמיזה ונתיישב דעת הרי"ף ז"ל הרי הראיתי פנים קצת לפרש הסוגיא דלא כפירש"י ולפום האי פירושא יוצא לנו כסברות הבית שמואל דכל שהגירושין הם באותו סימן של הקדושין כ"ע מודי דמהני אלא דאין כל כדאי לדחות דברי רש"י ז"ל המפורשים בהיפוך ולא מצינו לשום אחד מהפוסקים חולק עליו ודאי דהכי נקטינן ודלא כהבית שמואל וגם שמה שכתבתי בישוב דברי הרי"ף הוא באמת רחוק קצת לומר שהרי"ף יסבור כשיטת אותן המפרשים מאחר שכל הפוסקים לא סבירא להו כך אלא דקפיצה גרוע מרמיזה וגם הרא"ש שהשיג על הרי"ף וכ' דהבא להקל צריך ראי' הרי דברירא ליה דהרי"ף בה להקל ולא להחמיר והיינו משום דקפיצה גרוע ולכן אין לנו ליישב כלל דברי הרי"ף עפ"י המפרשים הללו ותו דכבר כ' הב"י ליישב דברי הרי"ף בדרך אחר ושהרי"ף ג"כ מסכים לשיטת הרא"ש ז"ל דקפיצה לא מהני יעו"ש באופן שאין לנו שום סמך וראי' משום פוסק שיפרש דלא כפירש"י ז"ל לכן הדבר ברור דנדחה דעת הב"ש אלא דעיקר פלפול בש"ס לענין קפיצה היינו היכי שכינס בקפיצה:

ובמה שפלפלנו עד הנה יש מקום אתי ליישב קושיא חמורה וז"ל הב"י באה"ע סימן קכ"א אהא דאמרינן בחרש כשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה כ' בירושלמי מתני' כשקדשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קדושי' מעשה וגירושין אינו וכתבו בעל נ"י אבל לא ראיתי לאחד והפוסקים שכתב כן עכ"ל ובאמת הוא תמוה על הפוסקים מדוע דחו דברי הירושלמי שאין מפורש בבבלי להיפוך והנראה ליישב משום דבאמת קשיא טובא על הירושלמי מאי נ"מ אם קידש בכסף או בביאה סוף סוף הא אמרינן כשם שכינס כו' ר"ל כשם שהנשואין בדעת מועטת להיותו אינו שומע ואינו מדבר ואינו יודע רק לרמוז והוא דעתא קלישתא כך בדעת מועטת זו עצמה יכול לגרש ומאי נפקא מינה במה שקידש בביאה סוף סוף דעתא קלישתא הוא ובשלמא כשנשא כשהיה פקח ונתחרש דהיה הקדושין בדעת גמורה ונתקדשה מה"ת לא מהני הגירושין אשר הם בדעתא קלישתא משא"כ כשקידש בהיותו חרש דהי' גם הקדושין מדרבנן בעלמא וזהו עיקר הסברא דכשם שכינס וזה שייך גם בקידש בביאה ולכן ס"ל להפוסקים לפרש הירושלמי באופן שאבאר דבאמת היכי שאנו מבינין היטב כוונת החרש בשעת הקדושין והגירושין אמרינן שפיר כשם שכינס כך מוציא הן אם קידש בכסף או בביאה אלא דלפי שיש סימן אחד שאינו סימן ניכר כ"כ והיינו קפיצה לפירש"י והפוסקים (ולהמפורשים שהביא בעל העיטור רמיזה הוא בסימן שאינו ניכר כ"כ) וקאמר ר"נ כלישנא בתרא דבגיטין נמי פליג ב"ב וס"ל דמהני קפיצה וכבר העליתי ע"פ פירש"י ז"ל דהיינו דוקא בכינס בקפיצה אבל כינס ברמיזה מודה דלא מהני קפיצה והקשיתי בזה לעיל ובד"ה ואף על גב) דמאחר דסבירא ליה לב"ב בכינס בקפיצה דמוציא בקפיצה ולא חיישינן לטעות בכוונת החרש אם כן מדוע בכינס ברמיזה לא יוציא בקפיצה ומה בין רמיזה לקפיצה מאחר דגם בקפיצה אין טעות וכתבתי שם ליישב דסבירא ליה לב"ב דיש חרש אשר תנועותיו בקפיצה מבורר תמיד אי אפשר לטעות בכוונתו בשום פעם ויש חרש אשר אין קפיצותיו מבוררי' וא"א לעמוד על כוונתו בבירור בשום פעם והו"ל כמקדש בלא עדים ולכן מהני הקפיצה ממ"נ משא"כ כשקידש ברמיזה יעו"ש בדברינו והשתא י"ל דס"ל להירושלמי כלישנא בתרא דר"נ כנ"ל וס"ל להירושלמי דמתניתין דכייל כללא כשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה משמע דה"ה לענין קפיצה דבאופן שהי' הקדושין כך יכולין להיות הגירושין ומהני קפיצה בקידש בקפיצה משא"כ כשקידש ברמיזה והלכה כב"ב וכלישנא בתרא להכי אמר הירושלמי דזהו דוקא כשקידש בכסף דאז שפיר אמרינן דמהני קפיצה אם הקדושין הי' ע"י קפיצ' דליכא למימר חששת מהר"ם שיף ז"ל שמא בעת הקדושין הבננו כוונתו ולא בעת הגירושין משום דכל שאין מובן הכוונה אין מובן בשום פעם והוי כמקדש בלא עדים משא"כ כשקידש בבעילה וה"ה אפילו קידש בכסף רק שכינסה ובעל אח"כ דכל שנהג מנהג אישות הרי מזה ראינו דכוונתו לשם אישות ואפי' שבעת קדושין לא הבננו כוונתו מ"מ כל שנתייחד בפני עדים הרי ודאי כינסה בכוונה וכמ"ש הב"י והב"ש שם בענין זה לענין שוטה יעו"ש מש"ה לא מהני לגרש עכשיו בקפיצה דשמא אנו טועין בכוונתו ובאמת דבדינא דמתניתין דמיירי ברמיזה בהא אין חילוק דאפילו קידש בביאה מוציא ברמיזה כיון דעכשיו אנו מבינין כוונתו בבירור שרוצה לגרש משא"כ בקפיצה דאיכא חשש טעות וכאמור וקאי הירושלמי על הכללא דכייל מתני' כשם שכינס כך מוציא דמשמע דה"ה לקפיצה אהא מחלק בין כסף לביאה ולהמפרשים הנ"ל שבבעל עיטור א"ש טפי בפשיטות דקאי הירושלמי אגוף המתני' דהיינו על רמיזה שהוא סימן הגרוע ומהני כשכינס ברמיזה משא"כ כשכינס בקפיצה לא מהני רמיזה ואז קשה ג"כ קושייתינו דכיון דקידש ברמיזה מהני רמיזה ול"ח לטעות א"כ גם בקידש בקפיצה ליהני רמיזה וצ"ל ג"כ כתירוצינו הנ"ל דבקידש ברמיזה איכא ממ"נ דאם אין רמיזותיו מבוררים והוי כקידש בלא עדים ומש"ה מחלק הירושלמי לענין רמיזה בין כסף לביאה וכאמור אלא לפי שכל הפוסקים לא ס"ל כמפרשים הללו לכן צ"ל דקאי הירושלמי לענין קפיצה וקאי על הכלל דכייל במתני' כשם שקידש כו' וכאמור. ומעתה כיון דכך הוא ביאור דברי הירושלמי יפה עשו הפוסקים שלא הביאו הירושלמי הזה מאחר דבש"ס דידן איכא תרי לישני ופסקינן כלישנא קמא דר"נ לחומרא דבגיטין מודה ב"ב דלא מהני קפיצה אף בקידש בקפיצה (או שפוסקים לגמרי כת"ק) ממילא אין נ"מ כלל בדינו של הירושלמי דהא רמיזה שהוא סימן מבורר אין מקום כלל לחלק בין כסף לביאה והירוש' גופ' מודה בי' ובקפיצה אינו מגורשת אפי' בקדושי כסף וא"ש ולפ"ז יש ראי' לדעת הב"י דהרי"ף נמי מודה דלא מהני קפיצה בשום פעם דאם כמו שהבין הרא"ש ז"ל בדעתו דפוסק כב"ב וכל"ב דמהני קפיצה בקידש בקפיצה א"כ הדרא קושיות הנ"ל על הרי"ף דהו"ל להביא דברי הירושלמי הנ"ל לחלק בין כסף לביאה אע"כ עומד בשיטת כל הפוסקים דלא מהני קפיצה וכן מוכח נמי שאין כוונת הרי"ף כמו שרציתי תחלה ליישב בדעתו דס"ל כהמפרשים שבבעל עיטור דרמיזה גרוע מקפיצה ולא מהני אלא בקידש ברמיזה ולא בקידש בקפיצה יעו"ש בדברינו באורך דא"כ אכתי קשיא על הרי"ף דהו"ל להביא דברי הירושלמי לחלק בין כסף לביאה לענין רמיזה אע"כ הדבר בהיפוך וכמ"ש הב"י לדעתו דקפיצה גרוע ואינו מועיל בשום פעם אף בקידש בקפיצה ותו לא נ"מ כלל בדינו של הירושלמי כאמור כן נראה לי נכון בכל זה ודוק היטב:

ועפ"י סברות רש"י הנ"ל שהמציא בסוגיא כאשר הבאתי בתחלת דברינו דהיינו כפי מה שביאר מוהרמשי"ף ז"ל לומר דאפילו כינס בקפיצה אל יוציא בקפיצה משום דכיון דהסימן אינו ניכר כ"כ חיישינן שמא בעת הקדושין הבינו כוונתו ולא בעת הגירושין בסברא זו מיושב לפענ"ד קושיות הב"י באה"ע סימן קכ"א ובד"ה ומ"ש רבינו מוציא ברמיזה) וז"ל ומפשט משניות דחרש והניזקים נראה שחרש גמור שנשא אשה כשהוא חרש ברמיזה סגי לי' לגרש וא"צ בדיקה דבדיקתו אינו מוציא אותו מחזקת דעתא שגישתא דהא אם נשאה כשהי' פקח ונתגרש אינו מגרש אפי' ע"י בדיקה והיכי שנשא כשהוא חרש מש"ה שרינן לי' לגרש אע"ג דדעתא שגישתא משום דכשם שכינס ברמיזה ולא הי' קדושין גמורים כך מוציא וכן משמע מדברי הפוסקים שלא הזכירו בדיקה אלא בנשתתק אבל מצאתי לר' ירוחם שגם החרש צריך בדיקה כדין מי שנשתתק ולמה שכתבתי בסמוך דלהרשב"א אלם בעי בדיקה אפשר דגם חרש בעי בדיקה עכ"ל כוונתו לתמוה על ר' ירוחם דמאחר כשנשא אשה כשהוא חרש למה לי בדיקה דהא עיקר הבדיקה הוא לראות שהוא בר דעת משא"כ זה שנשא כשהוא חרש אמרינן כשם שכינס כו' וכן תמה שם באותו הסימן (בד"ה ודוקא בנשתתק) על דברי הרשב"א הנ"ל שצריך בדיקה באלם מתחלת ברייתו ע"ש שנשאר ג"כ בקושיא למה לי בדיקה מאחר שנשא כשהי' אלם יעו"ש באורך והנראה אצלי ליישב כל זאת והוא לדעתי ברור דהנה הא חזינן דדעת המפרשים שבבעל עיטור שהבאתי לעיל דרמיזה אינו סימן ניכר בקפיצה והיינו שנוכל לפעמים לטעות בכוונת הרומז עם היותו בן דעת ומכוין ברמיזתו לכוונה מיוחדת רק שהאנשים אינם מבינים על בוריו וממילא דאף דקיי"ל דלא כמפרשים הללו אלא דרמיזה הוא סימן ברור א"א לטעות בו מסתברא דהיינו דוקא ע"י בדיקה שבודקים אותו ג"פ על לאו וג"פ על הן ועומדים האנשים עי"ז על בירור כוונתו ברמיזותיו והרכנותיו ואז הוא סימן ברור א"א לטעות בכוונתו משא"כ בפעם ראשונה שמרמז ואין בודקים אותו נוכל לטעות בכוונתו מכיון דחזינן לאותן מפרשים שאומרים דרמיזה אינו סימן ניכר אפילו ע"י בדיקה למה נשמי פלוגתא רחוקה ולפ"ז לכאורה תקשי בהא דבגיטין דף ס"ז ע"ב ודף ע' ע"ב וכן בכל הסימן קכ"א באה"ע שם דמבואר בדברי כל הפוסקים במי שאחזו קורדייקוס או נשתתק מתוך בוריו או מתוך חוליו דאין בודקים אותו רק משום דחיישינן שמא שיחיא דהן הן נקטי' דלפירש"י שיחיא היינו שגעון ושטות וצריך לבודקו אם הוא בר דעת ולכמה מפרשים שיחיא היינו מינא דחולי שעל ידו הוא מרכין בראשו וע"ש בב"י ובב"ש הנ"מ לדינא בין הפירושים הללו וקשה למה לא נימא דבלא"ה בעי בדיקה ג"פ משום דדלמא אנו טועין בכוונת רמיזותיו מיהו הדבר פשוט דז"א דהתם מיירי באחזו קורדייקיס או בנשתתק מתוך בוריו או מתוך חוליו וכל ימיו הי' פקח ומדבר והי' בני אדם יודעים אותו ומכירין ברמיזותיו וקריצותיו עד שברור להם כוונת רמיזותיו. ועתה שמרמז לכתוב גט אי לאו שהי' חשש שחיא לא הי' צריך בדיקה לבלתי לטעות בכוונתו מאחר שכל הבני אדם מכירין רמיזותיו מאז היותו בן דעת שלא הי' אז אפשר לטעות בכוונתו כלל מש"ה לא צריך שם בדיקה משום חשש שחיא:

ולפ"ז מיושבים קושיות הב"י הנ"ל דבאלם מתחלת ברייתו או חרש מתחלת ברייתו שפיר מצריכין הרשב"א ורבינו ירוחם בדיקה דאל"כ דלמא טועין ברמיזותיו דהא אין בני אדם מכירין בבירור רמיזותיו דהא לא הי' בשום פעם בר דעת ולכן א"א לעמוד על בירור כוונת רמיזותיו אא"כ בבדיקה וכ"ת נימא דכשם שכינס ברמיזה בלי בדיקה כך מוציא ברמיזה בלי בדיקה ז"א כסברות מוהר"מ שיף הנ"ל דכל היכי דהחשש משום טעות בכוונתו לא שייך סברא זו דשמא בעת הנשואין לא הי' טעות בכוונתו ובעת הגירושין יהי' טעות כמו דמה"ט לא מהני בקפיצה אף שכינס בקפיצה כיון שהוא סימן שאינו ניכר כ"כ ה"נ רמיזה בלא בדיקה אינו ג"כ סימן ניכר כ"כ והוי כקפיצה ונהי דלב"ב דר"נ ס"ל לבן בתירא בכנס בקפיצה מוציא בקפיצה ולא חייש לסברת מוהר"מ שיף הזו וכמו שביארתי לעיל בד"ה ואע"ג טעמו בזה מ"מ אנן קיי"ל כל"ק דר"נ או כת"ק דאינו מוציא בקפיצה מחששת מוהר"מ שיף ז"ל כן נ"ל נכון בזה בישוב קושיות הב"י הנ"ל ואולם מה שיוצא לנו מתוך תירוצינו הזה דנשתתק ונשא אשה אחר שנשתתק וכן פקח ונתחרש ונשא אשה אחר שנתחרש לא בעי בדיקה דאמרינן כשם שכינס ברמיזה בלא בדיקה כך מוציא וחשש טעות ליכא בזה מאחר שהיה תחלה בר דעת ומן אז בני אדם מכירין רמיזותיו אם שנ"ל נכון לדינא ולסברא מ"מ ודאי לדינא אין לסמוך ע"ז כי עדיין צריך להתיישב בדבר רק להיות שראיתי שהב"ח שם מקיל לגמרי ופוסק דא"צ שום בדיקה ונמשך הפר"ח שם אחריו וכן בגט פשוט נראה שמסכים לדברי הב"ח לזאת יש להסכים לדינא כדבריהם דוקא בנשתתק או נתחרש ונשא אח"כ אשה משא"כ באלם או חרש מתחלת ברייתו נ"ל ודאי דבעי בדיקה כי תירץ זה שתרצתי לעיל על קושיות הב"י הוא נכון לדינא לפענ"ד דצריך בדיקה שלא יהא טעות בכוונתו וכאמור כן נראה לי נכון ודו"ק:

ובהיותי מעיין עוד בזה לידע דעת האחרונים ז"ל בענין גירושין ע"י קפיצה ראיתי להגט פשוט בסימן קכ"א ס"ק כ"ט שכ' וז"ל ומיהו כ' מרן הב"י דכמה גדולים ס"ל דאם נתגרשה בקפיצה שהיא מגורשת עכ"ל ואני תמה עליו ולא ידעתי כלל מי הם אותם הגדולים אם כוונתו להרי"ף ז"ל הרי דאדרבא ביאר הב"י דגם הרי"ף מודה דקפיצה לא מהני וגם הרא"ש אעפ"י שסבר בדעת הרי"ף דמהני קפיצה מ"מ הרי הוא עצמו חולק עליו ואם כוונתו לבעל העיטור שהביא בשם ר"ח דכבן בתירא ס"ל מ"מ הא הביא שם בשם ר"ח דכלישנא קמא דר"נ קיי"ל וכן סיים בעל העיטור עצמו דכך מסתברא לילך אחר המחמיר וממילא דכיון דקיי"ל כל"ק דר"נ לא מהני קפיצה בגט וכבר ביררנו דלהאי לישנא אפי' אם כינס בקפיצה לא יוציא בקפיצה ואולי כוונות הג"פ על אותן המפרשים שהביא הבעה"ע דקפיצה עדיף מן הרמיזה ממילא דלדעתם בקפיצה כ"ש דמגורש'. איברא דהא נמי ליתא דזה לשון בעה"ע שהביא ב"י שם ואית דמפרשי קפיצה יותר מן הרמיזה ירושלמי קופץ ונקפץ שוור וישתוור קופץ ונקפץ ממקום למקום עכ"ל כוונתו דבאמת איך יהיה כ"כ פלוגתא מן הקצה אל הקצה בדבר חוש שאלו יאמרו דרמיזה הוא דבר הניכר אין לטעות בו וקפיצה אינו דבר הניכר ואלו יאמרו ההיפוך לכן כ' הבעה"ע דהמפרשים אלו הם מחולקים בביאור מלת קפיצה לפי שראו בירושלמי שפירושו קופץ ממקום למקום לכן הוצרכו לפרש המשנה והסוגיא בהיפוך דבן בתירא מחמיר לפי שקפיצה זו דממקום למקום עדיף מרמיזה וזה פשוט כוונת בעה"ע למעיין אבל מודים מפרשים אלו דבקפיצה שבפיו ודאי גרוע מרמיזה ואפשר דאדרבא לדידהו אין קפיצה זו מהני כלל מאחר שלא נזכר כלל במשנה לא מהני לשום מ"ד ממילא בקפיצה דאיירי בה הג"פ לא מצאתי שום דעה דמהני ואפילו בכינס ע"י קפיצה וכאמור ודברי הג"פ תמוהים גם בדעת הרמב"ם כ' שם הב"י דמדלא הזכיר קפיצה אלא רמיזה משמע דלא קיי"ל כבן בתירא ע"ש:

ואצלו דברי הב"י הללו תמוהים במה שהוצרך להוכיח מהרמב"ם מדלא הזכיר קפיצה משמע דס"ל דלא מהני והכי דברי הרמב"ם ז"ל ברור מללו דבגט לא מהני קפיצה דהא כ' בפי' המשניות וז"ל ובן בתירא אומר שמקחו וממכרו במטלטלין אינו כלום עד שיקבל הדבר ויהיה ברשותו ויתן ג"כ למי שהוא מוכר ולא תספיק לו הרמיזה בלבד עכ"ל כנראה שכך הוא מפרש לשון קופץ ונקפץ ובאמת אני תמה דלדבריו איך מפורש כל דברי הש"ס מה שמפלפל אם מחלוקת בגיטין או לא ואיך שייך ענין זה כלל בגיטין וכן הראב"ד ז"ל בספר תמים דעים סימן רל"ט כתב ג"כ כדברי הרמב"ם הללו ולשונו שם תמוה עוד יותר יעו"ש ועכ"פ הרי דלפי' הרמב"ם והראב"ד אין לנו לפלפל כלום אם מהני קפיצה בגט ופשיטא דלא מהני ואם היות שנעלם מאתנו איך הם מפרשים דברי הש"ס (ותמיהני על המפרשים שלא ראיתי מי שהערה בזה) אכל עכ"פ ודאי לדינא אין ענין קפיצה כלל לגט וגם לשונו של הב"י תמוהים בזה הענין במה שכ' דמדלא הזכיר הרמב"ם קפיצה משמע דלא קיי"ל כבן בתירא משום דסתם מתני' רמיזה דוקא נקט עכ"ל והרי להרמב"ם קפיצ' עדיף מרמיזה ומה מפלפל לדידי' אי סגי בקפיצה אי בעי דוקא רמיזה וצ"ע. ואגב אכתוב עוד מה שצל"ע בדברי הב"י שם במה שסיים בשם בעל העיטור ומסתברא לן כר"ח דאמרינן בשל תורה הלך אחר המחמיר עד כאן לשונו ולא ידע מאי של תורה יש כאן דהא הכא מיירי בחרש שנשא כשהיה חרש ואם כן אין קדושין אלא מדרבנן ור"א דאמר בפ' חרש איכא ספקא דאורייתא לא קיי"ל כוותי' וגם בלא"ה לשון בעה"ע שבב"י שם מעורבב קצת אם לא שיש שם איזה ט"ס גם במ"ש שם הב"י וז"ל שהרי"ף לח הביא דברי ר"נ אלא ללמדינו אלא דלת"ק דהלכתא כוותי' גיטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עיגונא עכ"ל וצל"ע דמי סני' לי' לפרש כפירש"י בגמרא שהבאתי כבר דמש"ה ה"א דגיטין קיל ממטלטלין משום דאמרינן כשם שכינס בקפיצה כך מוציא בקפיצה משא"כ במטלטלין שנפלו לו בירושה ולמה לו לכתוב הסברא משום עגונא באה"ע סימן קכ"א גם בח"מ סימן רל"ה וצל"ע ואין להאריך:

ומדברי הב"י הללו למדתי דבר א' מה שהי' ראוי להסתפק בו והוא במה דאמרו הפוסקים דקפיצה לא מהני בגט מי נימא דזהו דוקא בחרש שיש בו דעת גם לרמוז אבל חרש שכל עיקר משאו ומתנו עם בני אדם הוא ע"י קפיצה אז מהני הקפיצה דהא חזינן דהוא נושא ונותן תמיד בתנועות הללו והם מבינים אותו ואין בו חשש טעות או דלמא דקים להו לחז"ל דקפיצה אינו סימן ניכר לעולם וא"א לחרש לגרש בו כך הי' ראוי להסתפק קצת ובאמת שהדעת נוטה לסברא זו האחרונה דחילוק כזה לא אשתמיט חד מהפוסקים לבאר בהדיא ומסתברא נמי הכי דקים להו לחז"ל דבתנועות אלו יכולין לפעמים לטעות בכוונתו אכן מדברי הב"י איכא נמי הוכחה לסברא זו האחרונה מדכ' דה"א דבגט מועיל קפיצה משום עגונא והיינו ע"כ בחרש שאינו מבין ברמיזות דאל"כ מאי עגונא איכא הכא הרי יכול לגרש ע"י רמיזה אע"כ דמיירי שאינו נודע לרמוז ואפ"ה קאמר דבקפיצה לא מהני וזה ברור ויותר יש להוכיח מהש"ס כך דהרי לפי זה שכתב הב"י הסברא דגיטין קיל ממטלטלין משום עגונא בודאי דעתו לפרש כך הש"ס דקאמר ר"נ בלישנא קמא במטלטלין דוקא אבל בגיטין ד"ה ברמיזה משום דה"א אף במטלטלין קאמר וכ"ש בגיטין דמהני קפיצה משום עגונא קמ"ל דלא מהני עגונא ר"ל אפילו היכי דאיכא עגונא כגון שהחרש אינו יודע לרמוז ול"ב קאמר כך מחלוקת בגיטין ובן בתירא אף במטלטלין קאמר וכ"ש בגיטין משום עגונא הרי דכל פלפול הש"ס לבן בתירא אי מהני קפיצה בגיטין הוי משום עגונא והיינו באינו יודע לרמוז ממילא לפי מה שפסקו הפוסקים כלישנא קמא דר"נ או כת"ק ממילא אפילו באינו יודע לרמוז לא מהני קפיצה ואין תקנה לחרש זה לגרש ואפילו לפירש"י ז"ל דלא מפרש הקולא דגט ממטלטלין מחמת עגונא וא"כ לכאורה איכא למימר דמיירי הכל בחרש היודע לרמוז אבל באינו יודע לרמוז מהני קפיצה אי משום עגונא אי משום הסברא שכתבתי תחלה דכיון דעיקר משאו ומתנו עם הבריות הוא ע"י קפיצה ליכא בי' חשש טעות מ"מ מדברי רש"י נמי יש להוכיח דאין חילוק כלל והוא מדכתב וז"ל מהו דתימא אף במטלטלין קאמר וכ"ש גיטין דלא תימא גיטין הוא דקילי משום דבקפיצה כנס בקפיצה מוציא כו' עכ"ד ואיכא למידק בלשון משום דבקפיצה והכי הו"ל לכתוב דלא תימא גיטין הוא דקילי וכגון דכנס בקפיצה ולשון משום משמע כאלו הדבר ברור ומוכרח מבחוץ דבהכי מיירי לכן נ"ל בכוונתו דס"ל דודאי הוא דמקיל ב"ב בקפיצה היינו דוקא היכי שאינו יודע לרמוז דא"א בענין א' דאלת"ה נהי נמי דיסבור בן בתירא דבקפיצה נמי יכולין לברר כוונתו שלא נטעה מ"מ מוטב לעשות אופן היותר נאות וברור אע"כ דפלוגתייהו דת"ק וב"ב הוא בחרש שאינו יודע לרמוז כלל וקאמר ת"ק דחרש זה אין לו תקנה לגרש כלל דדוקא רמיזה בעינן וב"ב מתיר בזה בקפיצה הואיל וא"א בענין אחר ולהכי כ' רש"י שפיר דה"א גיטין הוא דקילי הואיל דבקפיצה כנס ר"ל דזה ברור ומוכרח בלא"ה דכנס בקפיצה דהא באינו יודע לרמוז כלל עסקינן ודוק הרי מוכח גם מדברי רש"י ז"ל דפלוגתייהו בחרש שאינו יודע לרמוז ואפ"ה לת"ק ולל"ק דר"נ אליבא דב"ב לא מהני קפיצה ואין לו תקנה לגרש ובלא"ה יש ג"כ הוכחה מהש"ס ורש"י דמיירי באינו יודע לרמוז מדמועיל במטלטלין קפיצה ופירש"י דתקנו רבנן משום כדי חייו ואי ביודע לרמוז הא לא שייך כדי חייו דהא יכול למכור ע"י רמיזה אע"כ דבאינו יודע לרמוז עסקינן באופן שהדבר ברור דלמאי דקיי"ל כת"ק או כל"ק דר"נ אליבא דב"ב לא מהני קפיצה אפילו באינו יודע לרמוז:

ומהא גופ' איכא נמי סתירה לדברי הב"ש שאנו דנין עליו בתחלת התשובה במה שהמציא לומר דהיכי דכנס קפיצה כ"ע מודי דמגרש בקפיצה ומלבד מה שסתרתי זאת לעיל מדברי רש"י ז"ל עוד יש סתיר' מדברי הב"י הנ"ל ג"כ שכ דה"א דגט קיל ממטלטלין מחמת עגונא קמ"ל דלא מהני ובארנו דעגונא לא שייך אלא בחרש שאינו יודע לרמוז וא"כ ודאי דכינס ע"י קפיצה ואפ"ה פסק דלא מהני קפיצה ודלא כהב"ש ואי תקשי לך לפי דברינו דעגינא לא שייך אלא באינו יודע לרמוז ובהכי איירי הב"י וקידש בקפיצה ה"כ קשיא למה הוצרך לומר דה"א דגיטין קיל משום עגונא לימא בפשיטות כדברי רש"י דמש"ה קיל הואיל ובקפיצה כינס דבשלמא בלא דברינו היה הפשר לומר דהב"י בכוונה נאד מדברי רש"י משום דס"ל כהב"ש דבכינס בקפיצה כ"ע מודי דאמרינן כשם שכינס וכל פלפול הש"ס מיירי בכינס ברמיזה מש"ה הוצרך הב"י לפרש הקולא דגיטין משום עגונא ודלא כרש"י והוי ניחא אבל לדברינו דעגונא לא שייך הלא באינו יודע לרמוז וח"כ כינס בקפיצה וא"כ למה לי להב"י לפרש הטעם משום עגונה ולה כפירש"י ז"ל לק"מ די"ל דאדרבא הב"י ס"ל סברת מוהר"מ שי"ף ז"ל לדבר פשוט דכיון דהסימן אינו ניכר ליכא למימר בי' כשם שכינס כך מוציא דדלמא בשעת נשואין לא טעו ובשעת גירושין טעו וא"כ אין זה רבותא כלל במה שכינס בקפיצה דכשם דבכינס ברמיזה לא מהני קפיצה דדלמא טועין ה"נ בכינס בקפיצה איכא האי חששא גופי' ואינו קיל כלל ממטלטלין מש"ה הוצרך לפרש אופן הקולא מחמת עגונא לפי שהינו יודע לרמוז ואולי י"ל דגם רש"י ז"ל עצמו נמי ס"ל דהקולא דגיטין ממטלטלין משום עגונא הוא לפי מה שהוכחתי תחלה גם מדברי רש"י דפלוגתא דת"ק וב"ב מיירי דוקא בחרש שאינו יודע לרמוז אלא דאפ"ה לח פירש"י דגיטין קיל ממטלטלין מחמת עגונא משום דגם במטלטלין שייך כדי חייו כיון דאינו יודע לרמוז ומוכרח לומר בקפיצה וכך כדי חייו כמו עגונא מש"ה הוצרך לרש"י לצרף לסברא דעגונא גם סברא זו דכך כינס בקפיצה משא"כ מטלטלין שנפלו בירושה וכאשר נפרש כך יהיה דברי הב"י עם דברי רש"י ז"ל לאחדים ויתורץ מה שהקשיתי לעיל (בד"ה ואצלי) על מה שתלה הב"י קולא דגיטין ממטלטלין משום עגונא ומי סני לפרש כדברי רש"י ז"ל דהקולא הוא הואיל וכינס בקפיצה ולהנ"ל א"ש ודבריהם לאחדים המה אלא שיש לפקפק בזה ואין להאריך אבל עכ"פ מה שהוכחתי מהב"י ורש"י ז"ל דכולא סוגיא מיירי באינו יודע לרמוז וכינס בקפיצה הוא ברור ושמעי' מיניה תרתי דאפילו אינו יודע לרמוז אפ"ה לא מהני קפיצה ואידך דאפי' כינס בקפיצה לא מהני קפיצה ול"א כשם שכינס כו' ודלא כהב"ש:

ואולם במ"ש הב"ש (הביאותיו בתחלת התשובה) דאם כינס ע"י כת"י י"ל שמוציא ע"י כ"י בהא מסתברא כדבריו להמעיין היטב בסימן ק"כ בב"י דעות הפוסקים במי שנשתתק אי מצי לגרש ע"י כ"י די"א דמצי לגרש ע"י כ"י כי היכי דמגרש ע"י הרכנה וי"א דלא מצי לגרש ע"י כ"י מדאמרינן בש"ס קולו לאפוקי כ"י ואע"ג דע"י הרכנה מצי לגרש הרכנה עדיף משום דעביד מעשה בגופו כדאמרינן בירושלמי הוא הרכנת הראש הוא קולו יעו"ש בכ"ז באורך ממילא דלהפוסקים דס"ל דכ"י הוי כהרכנה ודאי דחרש מעיקרו מצי מגרש ע"י כ"י אע"ג שכינס בהרכנה ואפי' להפוסקים דכ"י גרע מהרכנה מ"מ עכ"פ היכי דכינס ע"י כ"י מוציא ע"י כ"י דבשלמא לענין קפיצה הוא שאמרנו דאפילו כינס בקפיצה אינו מוציא בקפיצה מחמת סברת מוהרמשי"ף ז"ל כיון שהוא סימן שאיני ניכר כל כך ועשויין לטעות בו ושמא בעת קדושין לא טעו ועכשיו טעו משא"כ בכת"י דלא שייך סברות מהרמשי"ף דהא כת"י הוא סימן גמור וברור בודאי והרי ב"י נוטה בסימן ק"כ לומר דכ"י לא בעי בדיקה כלל משום דחזינן דיש בו דעת ורוצה לגרש הרי דכת"י הוא סימן ברור יותר מרמיזה רק מה דלא מהני כת"י לגרש וגרע מהרכנה משום שאינו מעשה בגופו ולא חשיב כקול ואנן ישמעו קולו בעינן ממילא היכי שקידש בכ"י מהני גם הגירושין בכ"י וכדברי הב"ש מיהו זה נ"ל פשוט דדוקא בקידש ולא בעל ולא נתייחד הוא דאמרינן כיון שקידש בכ"י מגרש בכ"י משא"כ בבעל או נתייחד דהוי כבעל קדושיו מעשה וגירושיו אינו והרי הירושלמי הביאותיו לעיל (בד"ה ובמה) אומר כן גם לענין רמיזה אלא שהפוסקי' דחו זאת מהטעם שבארתי שם דכיון דהרמיזה הוא סימן ברור שרוצה לגרש וחשיב נמי כקולו כיון שהוא מעשה בגופו ואין בו שום חסרון רק מה שאינו בר דעת מש"ה אמרינן כיון דהקדושין הי' ג"כ כך בדעת מועטת כך יהיו הגירושין וסברא זו שייך גם בבעל משא"כ כ"י דיש בו חסרון דל"ד לקול ואנן ישמעו קולו בעינן רק דאמרינן דכיון דהקדושין כך הי' רשאי כך לגרש ממילא זה לא שייך רק היכי דלא קידש רק בכ"י משא"כ בבעל תו לא מהני כ"י וזה ברור אצלי וממילא לשון הב"ש שכתב בכינס ע"י כת"י אמרינן כשם שכינס כך מוציא אינו מדוקדק דבכינס אינו מגרש בכ"י והכי הו"ל לומר בקידש ע"י כ"י אמרינן כשם שקידש בכ"י וכמו שכתבתי לעיל (בד"ה הנ"ל) דבקפיצה איתא שפיר לדינו של הירושלמי יעו"ש ה"נ בכ"י משום דבכ"י וקפיצה יש בכ"א ריעותא לא ראוי זה כראוי זה והיינו דקפיצה הוא מעשה בגופו וחשיב כקול רק שאינו סימן ברור וכ"י הוא סימן ברור רק דאינו מעשה בגופו ולא חשיב כקול ואפילו הכי אמרינן בהו כשם שכינס ולא שייך זאת היכי שבעל אחר כך משא"כ רמיזה שהוא סימן ברור והוא ג"כ מעשה בגופו זה מהני אפילו בעל אלא דבקפיצה לא נ"מ מידי מזה כיון דאנן קיימא לן דקפיצה לא מהני בלאו הכי אפילו קידש בקפיצה ולא בעל וכת"ק דב"ב או כל"ק דר"נ אבל בכ"י נ"מ מזה שפיר דנהי דמסתברא בהא כהב"ש דבקידש בכ"י מוציא בכ"י מ"מ היינו דוקא בקידש ולא בעל ולא נתייחד באופן דזהו העולה לדינא מדברינו דרמיזה מהני אפילו בקידש ורמיזה ובעל ודלא כהירושלמי ופי' מהני היכי דקידש בכ"י ולא בעל ולא נתייחד ואם קידש ברמיזה ולא בעל וגירש בכ"י תליא בפלוגתא דבסימן. ק"כ וקפיצה לא מהני אפי' קידש בקפיצ' ולא בעל ולא נתייח' ואפי' בחרש שאינו יודע לרמוז וכאשר הוכחתי כ"ז באורך בראיות ברורות ומכרחות בעזרת השם

עוד אחת מעט הוא מה שצריכין אנו לבאר בענין זה בחרש שעושה תנועות בשפתיו ומוציא קול בעת תנועותיו אלו ועי"ז נושא ונותן עם בני אדם אי נימא דחשיב זאת כקול או כהרכנה והדבר פשוט דאין זה קול כלום דאינו קול בן דעת אלא קול כסיל בעלמא ולא חשיב קול אלא קול דברים ממי שמדבר משא"כ קול הברה הזה ודאי אינו כלום והרי הקפיצה גופ' בלי הקול ג"כ כקולו חשוב כיון שהוא מעשה בגופו כמו הרכנה רק שהחסרון שלו הוא שאינו סימן ניכר ומה יועיל קול זה וזה פשוט אין מהצורך להרבות בראיות על זאת כי ידעתי שלא יסופק כל שום אדם בזה עד שנצטרך להביא ראיות עליו:

ומעתה אחרי שפלפלנו עד הנה נבא לענין השאלה דשאילנא ונתבאר מדברינו דאינו יכיל לגרש בשום אופן ואין לו תקנה כלל לגרש ואפילו בדיעבד אם גירש לא מהני וזה מכמה טעמים חדא דדעת הרא"ש וטור וב"י דאין מגרשין בקפיצה וכבר הוכחנו דהכל מיירי אפילו כינס בקפיצה ואפילו בחרש שאינו יודע לרמוז וכן דעת הרי"ף לפ"ד הב"י וכן דעת בעל העיטור ור"ח אף דפסק כבן בתירא מ"מ הא פסקו כלישנא קמא דר"נ ולא מהני קפיצה רק במטלטלין ולא בגיטין וכבר נתבאר דכ"ז מיירי בקידש בקפיצה וכן דעת הרמב"ם והראב"ד בתמים דעים כאשר הוכחתי לעיל (בד"ה ואצלי) ע"ש וכן דעת המפרשים שהביא העיטור אף שפירשו דקפיצה עדיף מרמיזה כבר הוכחתי לעיל (ד"ה ובהיותי) שהם מפרשים קופץ ממקום למקום אבל קפיצה שבפיו לא די דלא עדיפא לדידהו אלא אפילו גרוע טובא דאפילו לב"ב דר"נ נמי לא מהני יעו"ש בדברינו באורך ואפילו למאי דס"ל ז"ל בדעת הרי"ף דפוסק כב"ב וכלישנא בתרא דהיכי דקידש בקפיצה מוציא בקפיצה מ"מ אין זה מעלה ארוכה בשאילתינו משום דסברא זו לא שייך אלא בקידש בכסף ולא בעל אבל בבעל תו אינו מוציא בקפיצה כאשר ביררתי זאת היטב לעיל בד"ה (ובמה יעו"ש) וממילא בנ"ד שכבר דר עמה איזה שנים תו אינו מוציא בקפיצה ומה גם דכבר הוכחתי לעיל (בד"ה הנ"ל) שאין דעת הרי"ף ז"ל כדסבור הרא"ש ז"ל בדברינו אלא כדפי' הב"י יעו"ש וגם אין צד היתר בנ"ד ע"י שאינו יודע לרמוז וכל עיקר משאו ומתנו עם בני אדם הוא בקפיצה כאשר כבר ביררתי זאת לעיל ובד"ה ומדברי) באורך יעו"ש וגם אין צד היתר ע"י שמוציא ג"כ הקול עם קפיצותיו כאשר כתבתי מזה לעיל ובד"ה עוד) יעו"ש באופן שאין שום א' מהפוסקים מתיר בנ"ד לגרש ולכן ברור לפענ"ד דאפילו בדיעבד אם גירש בקפיצה אינה מגורשת ואין לו תקנה כלל לגרש בשום אופן ואם גירשה הרי זו ספק מגורשת דשמא אין טועין בכוונתו ונ"ל דאם הוא כהן אסור להחזירה ונשארה כך ספק מגורשת לעולם ואסורה לבעלה ואסורה לעלמא (מיהו בזה עדיין יש לעיין כיון דנשואי חרש הוא רק מדרבנן וא"כ זו שהיא ספק מגורשת הוי ספקא דרבנן דהא מן התורה עדיין פנוי' היא ומותר להחזירה דספקא דרבנן לקולא וגם אפשר לומר דגם לעלמא מותרת אם גירשה בדיעבד מטעם דהוי ספקא דרבנן כיון דמדאוריי' היא פנוי' שלא תפסו הקדושין כלום רק מדרבנן הי' קדושין ועכשיו הוי ספק' דרבנן אלא דהא ודאי ליתא דהא אתחזק איסור' שהיתה בחזקת א"א מדרבנן ואע"ג דקפיצה אינו סימן ברור ויכולין לטעות בו וזה קידשה ע"י קפיצה ויש ספק בקדושין עצמן וליכא חזקת איסור א"א ז"א חדא דסוף סוף הא רבנן תקנו קדושין לחרש בין שיודע לרמוז בין שאינו יודע לרמוז ומקדש ע"י קפיצה ותו כיון דדר עמה א"כ ליכא תו ספקא בקדושין כאשר כבר בארתי לעיל בד"ה ובמה ע"ש באורך וא"כ ודאי איכא חזקת א"א ואסורה לעלמא אבל לענין להחזירה מחמת ספקא דרבנן צריך עדיין להתיישב בדבר הרבה ולפי שלא נשאלתי ע"ז לא אאריך עוד מזה ודוק:

ואפילו אם הי' חרש זה יכול לדבר מתוך הכתב אפ"ה לא מצי מגרש לא מבעיא בנ"ד שכבר דר עמה איזה שנים דבה"ג כבר כתבתי לעיל (בד"ה אולם) דאפילו בקידש בכ"י אינו מוציא בכ"י יעו"ש אלא אפילו אם לא הי' רק קדושין ולא בעל דבה"ג כתבתי שם דאם קידש בכ"י מוציא בכ"י מ"מ בנ"ד שקידש בקפיצה אינו מוציא בכ"י דהא כ"י אית בי' חסרון דאינו חשוב כקולו ולא מהני רק היכי דהקדושין הי' ג"כ בכ"י מה שאין כן בנ"ד שהקדושין הי' בקפיצה והוא מעשה בגופו ואין בו חסרון רק שאינו סימן ברור ויכולין לטעות אבל כל שמבינים כוונתו בלי טעות הוי ליה כרמיזה ואינו מוציא בכ"י דחיישינן שמא בעת הקדושין הבונו כוונתו והוי קדושי מעלייתא ותו לא מהני גירושין בכ"י דבעינן שישמעו קולו סוף דבר בעניני גירושי חרש כך הוא דאית בי' שלשה דברים דהיינו רמיזה וקפיצה וכת"י ודינם כך הוא דברמיזה מגרש בכל ענין שהי' קדושין ואפילו בעל ובקפיצה אינו מוציא לעולם אפילו קידש בקפיצה ולא בעל ואפילו אם הוא חרש שאינו יודע לרמוז ולא לכתוב אפ"ה לא מהני גירושין בקפיצה ובכת"י אינו מגרש בין אם קידש ברמיזה בין בקפיצה ואפילו לא בעל זולת אם קידש בכ"י ולא בעל ולא נתייחד אז מוציא בכ"י מיהו לענין כ"י תלוי בפלוגתת הפוסקים שבסימן ק"ב דלהאומרים שם דכ"י לא גרע מהרכנה אזי אפילו קידש ברמיזה ובעל מגרש בכ"י רק דלהחולקים שם ואומרים דכ"י גרע מהרכנה אז הדין בכ"י כאשר כתבתי כאן ולענין בדיקה אם צריכין לבודקו ג' פעמים בעת הגירושין כתבתי לעיל (בד"ה ועפ"י) מה שנלפענ"ד דבאלם מעיקרו או חרש מעיקרו בעי בדיקה כשמגרש ברמיזה (מיהו כשמגרש בכ"י נ"ל דא"צ בדיקה עיין בב"י סימן ק"כ) אבל כשנשתתק או נתחרש ונשא אח"כ א"צ בדיקה יעו"ש בדברינו באורך כל זה הוא מה שנראה לפע"ד בדינים הללו והמה דברים ברורים לפי עניות דעתי והנראה לפי עניות דעתי כתבתי:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה