נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה קלא
ועל אשר שאלת ראובן נשא ושה ונתן כתב בעת הנשואין פתשגן הכתב איך שהתחייב ראובן חיוב גמור במעכשיו ובכל אופנים המועילי' לדחז"ל באם שתעדר אשתו קוים לו אזי מחויב ראובן להחזיר ליורשים שיש לה מבעלה הראשון הנדניא שהכניסה לו אשתו הנ"ל ונאמנות למוציא השטר ועוד האריך באתו הכתב בלשונות של חזוקים והכתב ההוא ניתנה ביד בני האשה הנ"ל אחר כמה שנים הלכה לעולמה ותובעים בנים הנדוניא בכתב זה והציא ראובן כתב פטורין ומחילה מאשתו הנ"ל שכתבה לו ג' שנים אזר הנשואין כתוב בו איך שמוחלת לו הכתב שנתן לה בעת הנשואין ופוטרת אותו מכל מה שמבואר באותו הכתב ושאלת אם יש ממש בכתב פטורין ההוא:
נראה לי ברור כאשר אמרת שאין בכתב ההוא ממש שהרי בעת הנשואין לא נתחייב ראובן נגדה רק נגד בנים ואיך תמחול האשה את אותו הכתב הלא אין לה שום זכות בו כי אותו הסך הכניסה נדוניא לבעלה ונתן לה עבר זה כתובה כנהוג ממילא שוב אין לה שום זכית באותן הממון דהא נתנה לבעלה רק שבעלה התחייב א"ע נגד בניה באם תעדר האשה אבל נגדה לא נתחייב וא"כ מאין ולאין תוכל האשה למחול זאת ההתחייבות ואעפ"י שכתוב בכתב שמתחייב ראובן א"ע להחזיר ליורשים וכיון שכתוב בו לשון ירושה משמע שיבואו אז מכח ירושה וא"כ י"ל שכל ימי חיי' יש לה רשות למחול ושוב אין מקום לירושה הא ליתא דפשיטא דאין לשון יורשים מזיק כלל ואין בלשון זה תורת ירושה כלל כי מה יש להם לירש ממנה הלא אין לה כלום דהא אותו הסך כבר הוא של בעלה אע"כ האי יורשים לאו תורת ירושה קאמר אלא כאלו כתוב בנים אלא דחשש שמא לא יהי לה בנים אז בעת פטירתה דשמא ימותו וכה"ג ואז יתן לשאר בני אדם הראוי' ליורשה ותיבת יורשים נכתב לידע למי נתחייב אבל אין כאן שום תורת ירושה ובאמת דבלשון כתב זה ליכא לפרושי הכי דהא כ' שיש לה מבעלה הראשון הרי שלא נתחייב רק נגד בנים ולא נגד יורשים אחרים וא"כ לא הו"ל להסופר לכתוב יורשים אלא בנים ורואה אני כי כתב זה לאו ספרא דוקנא כתבי' ואולי הוא הדיוט ומה לנו לדרוש בזה לשון ההדיוטות מאחר שאנו מבינין ורואין פתשגן הכתב שהתחייב נגד בני האשה אשר לה מבעלה הראשון ואולי יש לנו לדון את הסופר לכף זכות דאעפ"י שראובן זה לא נתחייב רק לבני האשה ולא לשאר יורשים שלה מ"מ שפיר עביד דכתב דנ"מ לבני בנים אם ימותו הבני' דאז בני בנים במקום בנים קיימי ולהכי חשש אותו הסופר ולא כתב בנים פן יהי' אח"כ איזה ספק לענין בני בנים להכי כתב יורשים שהוא לשון מבורר ויועיל גם לבני בנים וכדי שלא יהי' כל שאר יורשים בכלל לכן כ' שיש לה מבעלה הראשון ויהי' איך שיהי' מאחר שראובן זה לא נתחייב רק נגד בני אשתו ולאשתו אין לה שום זכות כלל בכתב ההוא וכאשר אנו רואין ג"כ ממה שנתן הכתב ההוא ביד בניה לכן אין פטור ומחילה מהאשה מועיל כלום וזה לדעתי פשוט:
ומה שאמרת שמקצת אנשים מפקפקים בדבר ואומרים דאולי כיון שנזכר תוך הכתב שמחויב ראובן להחזיר ליורשים הנדוניא שהכניסה לו אשתו יכולה היא למחול דבשלמא אלו כתוב בכתב סתם שמתחייב ליורשים ליתן לה סך כך וכך שפיר אמרנו שאין להאשה שום שייכות בזה אבל מאחר שנזכר שיחזיר להיורשים את הנדוניא שהכניסה דמלשון להחזיר ומלשון שהכניסה אשתו משמע דעדיין נשאר לה כח וזכות זה באותה הנדוניא שאם תעדר ירשו בנים אותו הסך ולכן היא יכולה למחול כיון דתוך הכתב מבואר שהסך זה אשר הוא מתחייב נגד בני האשה הוא הוא המעות אשר הכניסה לו אשתו וא"כ עדיין יש להם כח וזכות בזה ויכולה למחול עכ"ד. הנה דברים אלו מביאים אותי לידי גיחוך ומה בכך במה שאנו יודעים וגם בכתב מבואר מאיזה סיבה בא ההתחייבות הזאת סוף סוף כיון שההתחייבות הוא נגד בני האשה כבר נסתלק יד האשה מזה לגמרי ואינה יכולה למחול וכ"ז ברור ופשוט לכל בר דעת ואולם בכדי להפיס דעת אותן המפקפקים אומר להם שדבר זה הוא ש"ס מפורשת בכתובות בהכותב דף פ"ו ע"א בההוא דהמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול וקאמר התם אי פקח הוא מקרקיש לי' בזוזי וכתב שטרי על שמי' וכ' שם הריטב"א וז"ל פי' שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטר הראשון ומיהו אפ"ה אם חזר ומחלו מחל הוא לענין שלא יטרוף מהלקוחות בשטר מזמן הראשון וזה ברור עכ"ל כוונתו לפי שהוקשה לו בהאי דכתוב שטרי על שמי' דממ"נ אם נאמר לקרוע שטר הראשון שנכתב על שם המוכ' ולכתו' על שם לוקח זה שטר אחר א"כ ע"כ צריכין לכתו' זמן של עכשיו דודאי אסור לכתוב בו זמן שטר הראשון והו"ל מוקדם וכיון שכותבין זמן של עכשיו א"כ מאי פקחות הוא זה הא מפסיד שעבוד הלקוחות עד אותו הזמן ואי כותבין שטר אחר על שם הלוקח וגם השטר הראשון שבקינן ביד הלוקח גם זה א"א דהא יתבע שני פעמים לכן פי' הריטב"א דהשטר החדש שכותבין ע"ש הלוקח אינו כתוב כשטר בפ"ע אלא כותב לו לוה אני מתחייב עכשיו נגד שמעון (הלוקח) לפרוע לו את הסך הכתוב בשטר של ראובן (המוכר) שאפרע לראובן מעתה אני מתחייב א"ע לפרוע אותו לשמעון ומהני לענין דמאותו העת והלאה אינו יכול ראובן למחול אבל עכ"פ מהני מחילת ראובן לענין השעבוד דעד זמן כתיבת שטר השני שאינו טורף מלקוחות אם מחל זהו ביאור דברי הריטב"א ז"ל ודבריו אלו הובאו בש"ך ח"מ סימן ס"ו ס"ק ע"ז בקצר' יעו"ש הרי לך מבורר דאע"פ שבאותו השטר שנתחייב נגד שמעון מבוא' בהדיא שנתחייב נגדו לפרוע לו מה שלוה מראובן אפ"ה כיון שכבר נתחייב לשמעון ומועיל שאין ראובן יכול למחלו והשתא הרי הדברי' ק"ו דמה התם שהי' הלואה והי' לראובן המוכר זכות בהחוב ההוא שהי' החוב שייך אליו לגמרי ואפילו אחר שמכרו לשמעון עדיין שעבוד הגוף נשאר אצלו כידוע ואפ"ה בכתיבה זו שכותב שמתחייב לפרוע לשמעון מה שלוה מראובן מהני לענין שנפקע כחו של ראובן מזה ושוב אינו יכול למחול מכ"ש בנ"ד שאין זה הלוואה כלל דהא האשה לא נתנה לבעלה אותו הסך בהלוואה רק הכניסה לו ומה שקנתה אשה קנה בעלה ומיד שהכניסה לו שוב אין לה שייכות וזכות בהסך ההוא וא"כ מעולם לא היה לה שום שעבוד על ראובן בעלה כ"ש שבכתיבה זו שנתחייב ראובן להחזיר לבנים מה שלקח מאתה שנפקע זכות אשתו ואינה יכולה למחול וזה ברור ופשוט מאוד ועתה אני מקוה ששוב שום אדם לא יפקפק עוד מאחר שהדברים מבוררים כשמלה בש"ס ופוסקים והנה בתשובה א' ולעיל בסימן י"ח וסימן י"ט ע"ש פלפול ארוך בזה) פלפלתי הרבה בהא דכתוב לי' שטרי' על שמי' ולא נתקררה דעתי בביאור דברי הש"ס בזה אם כותב מזמן ראשון או מזמן שני ולא הי' אז בידי ספר חדושי הריטב"א על כתובות ועתה שזיכני ה' לראות הספר הנ"ל הנה הדברים ברורים כמו שכתבתי באופן שענין שאילתך הוא ש"ס מפורשת והנראה לפי עניות דעתי כתבתי: