נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה קיד
שנים הי' להם דין ודברים ולא רצה הרב שבעיר להתמצע ביניהם לטעם הידוע לו ובאו לפני איש אחד מתושבי העיר שהוא מוחזק ללמדן בעירו והאיש ההוא הוא גמור קצת אבל אינו סבור ולא רצה האיש ההוא להתמצע ביניהם בלתי הרב שבעיר ובאו הבעלי דינים לפני שר העיר ובקשו מאתו לכוף את האיש ההוא שידון ביניהם וכן עשה השר וכפה את האיש ההוא שידון ביניהם והוכרח להתמצע בדינם וחייב את הנתבע לשלם ואחר גמר דין לקח בידיו ממון מהנתבע ונתן ליד התובע אח"כ הראה הרב שבעיר לאותו הדיין שטעה בדינו. ואולם אין הטעות ההוא בדבר משנה ואינו ראוי להיות נקרא רק טעות בשיקול הדעת והדיין מודה לדברי הרב שטעה ואומר להתובע שיחזור מה שלקח מהנתבע והתובע אינו רוצה להחזיר והנתבע צועק על הדיין שיחזיר לו ממונו יורנו היכי דינא דהאי מלתא:
תשובה לענין אם צריך התובע להחזיר להנתבע מה שלקח שלא כדין נ"ל דא"צ להחזיר דאע"ג דדיין זה אינו מומחה (כיון דאינו סבור דמומחה אינו נקרא אלא חם כן גמור וסבור כמבואר בח"מ סימן כ"ה מכל הסימן ע"ש) מ"מ הרי קבלוהו בעלי דינים לדון בפניו וקיי"ל דבקבלוהו אעפ"י שאינו מומחה אם טעה בשיקול הדעת קם דינא לא מבעיא לשיטת הרא"ש וסייעתו שמבואר שם בסימן כ"ה סעיף ב והש"ך החזיק בדעת זו שם דבקבלוהו ואינו מומחה קם דינא אלא אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכוותייהו פסק המחבר דס"ל דבקבלוהו ואינו מומחה הדין חוזר אף בטעה בשיקול הדעת מ"מ בנשא ונתן ביד מודים שקם דינא ועובדא דידן נו"נ ביד הוי ולכן קם דינא ואע"ג שהרב שבעיר שהוא מומחה לרבים מראה להדיין שטעה מ"מ הרי הרא"ש והטור ומחבר ורמ"א שם הסכימו דאע"פ שיש גדול ממנו מ"מ אין הדין חוזר ע"ש ודלא כר"נ דאמר דביש גדול הדין חוזר ואפילו הש"ך שהחזיק במה דכ' הרא"ש בתחלת דבריו דגדול מחזיר הדין מ"מ הרי ביאר שם בס"ק י"ד אות י"ג דגדול מחזיר הוא דוקא אי ג' הדיוטות דחית בהו חד מומחה אבל בגוונא אחרינא אין הגדול מחזיר ממילא דבנ"ד כיון דליכא רק קבלוהו אין הגדול מחזירו ואע"ג דהדיין היא גמור מ"מ לא מהני וכמבואר בש"ך שם דדוקא גמור וסבור וקבלוהו יכול הגדול להחזיר אבל גמור לבד אע"ג דקבלוהו אין מחזירו ומש"ה בנ"ד קם דינא וא"צ התובע להחזיר מה שלקח מהנתבע וכ"ז פשוט להמעיין שם:
אמנם לענין אם חייב הדיין לשלם להנתבע צריך לעיין והנה לכאורה נראה דחייב לשלם לא מבעיא להרא"ש וסייעתו הנ"ל דלדידהו באינו מומחה (אע"ג דגמור כמבואר בש"ך ס"ק כ"ד) וקבלוהו מה שעשה עשו וישלם מביתו אלא אפילו להרי"ף וסייעתו דס"ל דאינו מומחה וקבליהו חוזר הדין מ"מ בנשא ונתן ביד מודים דמה שעשה עשוי וישלם מביתו א"כ לכאורה חייב הדיין לשלם אלא דלכאורה יש לפוטרו מהטעם שכ' רמ"א שם בסעיף ג' דבזמן הזה שמכריחים הקהל עפ"י החרם שיהיו דיינים בעל כרחם לא ישלמו דמה להם לעשות ה"ה בנ"ד כיון שהבעלי דינים עצמם השתדלו אצל השר עד שכפה לדון אותו ביניהם על כרחו ואעפ"י שדין זה אינו ברור וכמ"ש הש"ך שם סקל"א מ"מ פשוט דא"א להוציא ממין מהדיין דמצי למימר קים לי כהמרדכי שהוא בעל דין זה ואעפ"י שכ' הש"ך שם בס"ק ל"ד דהיינו דינא דפטור מחמת חרם הקהלות אינו נוהג היכי שדן ביחידי מ"מ בנ"ד אע"ג שהדיין הנ"ל דן ביחידי מ"מ פטור דבשלמא התם גבי חרם הקהלות אין מוכרח עפ"י החרם לדון יחידי משא"כ בנ"ד שלא מצאו הבעלי דינים שום דיין רצוי להם רק את זה ונשתדלו לכוף אותו לדון לבדו א"כ הוא אנוס לדון יחידי ופטור אכן דמ"מ יש לחייבו לשלם לפמ"ש הש"ך שם בסקל"ה דאם נשאו ונתנו ביד חייבים לשלם דדוקא על מה שדנין אמרינן מה להם לעשות שמוכרחין עפ"י חרם הקהלות אבל לא הו"ל לישא וליתן ביד ע"ש א"כ ה"נ בנ"ד יש לחייבו דנהי שהוא אנוס לדון מ"מ לא הו"ל לישא וליתן ביד איברא דלכאורה יש לפוטרו מטעם אחר והוא דהא מבואר ברא"ש וטור והוא מהירושלמי דהטעם באינו מומחה וקבלוהו דחייב לשלם הוא מטעם קנס משום שהגיס דעתו לדון יחידי הובא בש"ך ס"ק כ"ט וא"כ בנ"ד שהי' אנוס לדון יחידי שהרי הוא לא רצה כלל להתמצע בדין א"כ ליכא האי טעמא ופטור מיהו היינו דוקא לפי' הב' שפי' שם הש"ך דמה דצריך לטעם שהגיס ולא מחייבי' לי' משום דינא דגרמי היינו דכיון שהדיין רוצה לחזור ולא לגרום היזק ליכא כאן דד"ג מש"ה קנסוהו שהדין קיים ואז חייב משום דד"ג ממילא דלפ"ז שפיר י"ל דבנ"ד כיון דלא הגיס דעתו ליכא למקנסי' ופטור ואפשר דבכה"ג חוזר הדין כיון דבאינו מומחה וקבלוהו הי' הדין חוזר אי לאו משום קנסא ממילא היכי דליכא למקנסי' חוזר ואע"ג דבס"ק ל"ו כ' הש"ך על אותן שבזמן הזה שמוכרחין לדון ואפ"ה אין יכולין לחזור אע"ג דלא שייך בהו קנסא כיון דמוכרחים היינו לפי דהתם מיירי בג' וכמ"ש הש"ך בס"ק ל"ד מש"ה שפיר פסק דאין יכולין לחזור משום דבג' קם דינא מדרבנן בלי טעם קנס כלל וכמ"ש הש"ך שם בס"ק כ"ט דבמומחה או ג' הדיוטות ולא קבלו לא צריך כלל לטעמא דקנס אלא דכיון דראוים לדון מדרבנן מש"ה קם דינא מש"ה חייבים מדד"ג רק דבאינו מומחה וקבלו קאמר דמדינא הי' יכול לחזור כיון דאינו ראוי להיות דיין כלל מש"ה צריכין לטעמא דקנסא משום שהגיס ממילא אפשר דבנ"ד דלא הגיס הדין חוזר ומ"ש הש"ך בסקל"ד דא"א לפרש דברי המרדכי דמיירי ביחיד שדן וקאמר דכיון שהוא מוכרח עפ"י חרם הקהלות פטור מלשלם דלמה יופטר בזמן הזה דהא משום חרם הקהלות אינו מוכרח לדון יחידי עכ"ד ולא סתר בפשיטות דאי מיירי ביחיד ואינו מומחה א"כ למה לא יחזור הדין כיון שהוא מוכרח ולא שייך טעמא דהגיס ז"א דבהא לא הי' יכול לסתור פירושו דשפיר היה אפשר לפרש דמיירי ביחיד והיינו מפרשים באמת דמ"ש המרדכי מ"מ יש להם לחזור אם טעו היינו אפי' כבר הוציא הדין חוזר ומה"ט גופי' כיון דלא הגיס דאע"ג שבסקל"ו כ' שא"א לפרש כן משום דדוחק לומר דמעיקרא מיירי כשא"א בחזרה ובתר הכי מיירי כשאפשר ע"ש מ"מ בשביל זה שהוא דוחק קצת לפרש כך אין בו די לסתור רק דעיקר סתירתו שם בס"ק ל"ו הוא מה שהקשה אח"כ דלמה יהיו יכולין לחזור הלא קיי"ל דבכה"ג קם דינא ע"ש באורך ממילא דזהו דוקא אחר שהוכיח כבר בס"ק ל"ד דמיירי בג' אבל אי הוי מצינן לפרושי דמיירי ביחיד שפיר היה מפרש כהסמ"ע דהאי מ"מ יש להם לחזור היינו אפילו הם כבר הוציא וכנ"ל כיון דלא שייך ביה טעמא דהגיס ומש"ה לא סתר בסקל"ד רק מחמת דא"א לאוקמי ביחיד דאז אינו מוכרח כלל דמי מכריחו לדון ביחידי אבל לעולם אפשר דהיכי דהיה מוכרח לדון יחידי דאז ליכא טעמא דהגיס הדין חוזר ודו"ק וליכא למימר דמה שהוצרך לטעם קנס וכנ"ל היינו דוקא בלא נשא ונתן ביד דאז הוא דאיכא למימר דהיה ראוי שיהיה הדין חוזר אי לאו מטעם קנס אבל בנו"נ ביד הדין מתקיים בלא טעמא דקנס וכיון שהדין מתקיים שוב חייב הדיין לשלם משום דד"ג וכמ"ש תחלה לענין ג' הדיוטות דהא ליתא דהא הרא"ש וסייעתו ס"ל דאין חילוק כלל לענין קם דינא בין נו"נ בין לא נו"נ ודחו אוקימתא דרב חסדא מהלכה משמע שאין שום חילוק בעולם ביניהם לא לענין תשלומין ולא לענין קם דינא היכי דטעה בשיקול הדעת זולת בדבר משנה וכהאי גוונא יש חילוק ביניהם כמו שכתב הש"ך בסק"א וסק"ה ע"ש והיינו לענין תשלומין מה שאין כן לענין קם דינא לא תלוי בנו"נ אלא תלוי בחשיבותו של ב"ד אם שם הב"ד עליהם אז קם דינא ואפי' להרי"ף והרמב"ם דפסקו כרב חסדא דאפילו לענין קם דינא יש חילוק בין נו"נ הרי ביארו הטעם דכיון דבלא נו"נ פטור מלשלם ויהי' פסידא להבע"ד מש"ה הדין חוזר אבל בנו"נ שיתחייב הדיין לשלם אז קם דינא הרי בהדיא דאי לאו משום פסידא דבעל דין אין שום טעם וסברא לחלק לענין קם דינא בין נו"נ ובין לא נו"נ (וממילא כיון דאמר הירושלמי דאי לאו משום הגיס דעתו הי' הדין חוזר באינו מומחה וקבלוהו משום דאין שמו ב"ד. א"כ ה"ה בנו"נ נמי הכי הוא וליכא למימר דבנו"נ כיון דהדיין חייב לשלם אז בלא"ה קם דינא אפילו בלא טעמא דהגיס דז"א דהא אנן קיימינן השתא בסברא דחייב משום דד"ג היכי דקם דינא ואפילו בלא נו"נ ודלא כהרי"ף וא"כ אפילו בלא נו"נ לא הי' צריך הירושלמי לטעם הגיס אלא משום דהדיין חייב לשל' משו' דד"ג וליכא הפסד מש"ה קם דינא אע"כ דהוצרך הירושלמי לטעמו משו' דהוקש' לו דאע"ג דמדינא אם קם דינא חייב הדיין מ"מ למה יהי' קם דינא כיון שאין עליו שם ב"ד. וממילא דה"ה בנו"נ. ותו דאנן לא קיי"ל כלל כהרי"ף ולא תלי מידי בשו' דוכתא בפסידא דבע"ד ודו"ק) רק הרמב"ן במלחמות כ' כך הובא בש"ך סקי"ד אות ט"ו וכ בלשון אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דטעמא דר"ח משו' דכל היכי דלא עביד בה עובדא לא אלים למהוי דינו דינא כיון דטעה כו' הרי שלא החליט הדבר כך וא"כ משמע מכל דבריה' דלענין קם דינא אין לחלק כלל בין נו"נ ללא נו"נ ואפילו למה שרצה הרמב"ן לו כך מ"מ מאן לימא דבנו"נ גופיה אע"ג דעביד עובדא לא הי' הדין חוזר אי לאו טעמא דהגיס דודאי ליכא למימר דמחמת נו"נ הוי תמיד הדין קיים דהא חזינן ודאי דבאינו מומחה ולא קבלוהו הדין חוזר אפילו נו"נ וכמבואר בסעיף ד' שצריך הבע"ד להחזיר וא"כ גם בקבלוהו אף דהדין קיים בין נו"נ שפיר י"ל דהיינו רק משו' דהגיס וכדברי הירושלמי ובפרט כיון דאנן קיי"ל כהרא"ש ולדידי' בקבלו אף בלא נו"נ קם דינא הרי דאפילו היכי דלא עביד עובדא אלים למהוי דיני' דינא ואפילו הכי הוצרך הירושלמי לטעמא דהגיס אם כן ה"ה בנו"נ דכיון דאין שם ב"ד עליו הי ראוי שיהי' הדין חוזר אי לאו טעמא דהגיס. ועוד מוכח כך מדברי הרא"ש הובא בב"י שם סימן כ"ה שכ' וז"ל וכל היכי דקם דינא לא מצי למימר הדיין לבע"ד החזר מה שנתן לך כי טעיתי דאי אינו מומחה (ר"ל וקבלוהו) קנסוהו כיון שנשתדל לדון יחידי וג' הדיוטות ויחיד מומחה דינייהו דינא (פי' כיון דהנך שם ב"ד עליהן וראוים לדון בלא"ה קם דינא וא"צ לטעם קנס) לא מצי למימר החזר ולא כבעל עיטור שכ' בשם רב האי גאון דאינו מומחה וקבלוהו אפילו נו"נ ביד אם יש הבע"ד כאן צריך להחזיר דלישנא מה שעשה עשו לא משמע כלל הכי עכ"ל הרי דרה"ג דס"ל דאינו מומחה וקבלוהו כיון שאין שם ב"ד עליו צריך להחזיר ס"ל כך אפילו בנו"נ והרא"ש לא פליג עלי' אלא מטעם קנס ור"ל דאע"ג דמדינא הי' ראוי להחזיר מחמת שאין עליו שם ב"ד וכדברי רה"ג מ"מ מחמת קנס אין הדין חוזר הרי דאפילו נו"נ ביד אינו אלא מטעם קנס וכנ"ל ממילא דמכל מ"ש נתבאר לנו דבאינו מומחה וקבלוהו מה שאין הדין חוזר הוא רק מטעם קנם שהגיס דעתו לדון ביחידי ואפילו בנו"נ ביד אי לאו קנס הי' הדין הדר וא"כ בנ"ד שהיה מוכרח לדון יחידי וליכא טעמא דקנסא הדין חוזר וליכא למימר דכיון דנו"נ ביד שוב שייך למקנסי' דנהי דעל מה שדן יחידי הוא אנוס מ"מ מי כפה אותו לישא וליתן ביד הא ליתא דלח מצינו בשום דוכחא דקנסינן ליה להדיין עבור שנו"נ ביד ואע"ג דהש"ך בס"ק ל"ה כ' כך דכיון שהם פטורים מחמת חרם דקהלות חייבים בנו"נ ביד כיון שעל זה אינם מוכרחים לא דמי כלל דהתם מיירי בתלתא ואז מדינא חייבים לשלם דהא קם דינא ואינם פטורין רק מכח ההכרח ממילא כל שעשו שלא בהכרח כגון שנו"נ חייבים ונשאר אדיניה משא"כ באינו מומחה וקבלוהו דמדינא חוזר הדין דאין עליו שם ב"ד רק קנסוהו משום שהגיס דעתו ממילא כל דלא הגיס דעתי נשאר אדיניה וחוזר הדין ולא מצינו בשום דוכתי דע"י שנשא ונתן נקנסנו שיהיה קם דינא ותו דאם כן תקשי מה הוצרכו הרי"ף והרמב"ן במלחמות לבקש טעמים על דברי ר"ח שאמר דהיכי דנשא ונתן קם דינא ולא אמרו בפשיטות דמש"ה קם דינא משו' דקנסינן ליה על שנו"נ לפי דברי הש"ך בס"ק ל"ה דדוקא במומחה וקבלוהו מיחשב אונס על מה שנו"נ כיון דלבי' אונסי' ע"ש א"כ רב חסדא דקאמר החילוק בין נו"נ ובין לא נו"נ דמיירי או במומחה ולא קבלו או באינו מומחה וקבלו ה"כ שפיר הי' להם לפרש הטעם משום קנס על שנו"נ דבקבלו לבד לא הו"ל להיות נו"נ. וכן אפילו במומחה לבד אע"ג ששכלו נוטה בבירור מ"מ למה לו להיות נו"נ אחר שהבע"ד לא קבלוהו ואפילו תימא דבמומחה לחוד לה הי' מצי לפרושי טעמא משו' קנס כיון דלבי' אונסי' כסברות הש"ך והוי אנוס על הנו"נ ומש"ה הוצרכו הרי"ף והרמב"ן לפרש טעמי' אחרי' א"כ כ"ש דקשה טפי מנ"ל להרי"ף לדמות מומחה לחוד לקבלוהו לחוד הא ר"ח דמוקי בנו"נ לרישא דבכורות והתם מיירי בקבלוהו א"כ י"ל דוקא בקבלוהו תליא מלתא בנו"נ דאז קנסינן ליה דקם דינא אבל במומחה אפי' בלח קבלו הדין חוזר או דכיון דמומחה הוא ושם ב"ד עליו קם דינא בלי טעם קנס ואפילו לא נו"נ קם דינא וחייב לשלם רק דר"ח הוצרך לאוקמי רישא דבכורות בנו"נ כיון דשם מיירי בקבלו לחוד ואינו מומחה דהא בסיפא קתני ואם הי' מומחה מכלל דרישא באינו מומחה מש"ה מוקי דוקא בנו"נ ומטע' קנס אבל במומחה י"ל דאפילו לא נו"נ קם דינא ומנ"ל להרי"ף להשוות מומחה לבד לקבלוהו לבד לענין שיהי' חילוק בין נו"נ ובין לא נו"נ אע"כ דכל שאין לנו טעם לקנוס הדיין במה שעשה שלא כהוגן שוב אין לקונסו גם על הנו"נ דאע"ג דלא הו"ל למעבד הכי מ"מ אינו ראוי לקנוס ע"י זה כיון דלפי טעותו בדין הי' סבור שיש לו לעשות כך להציל עשוק מש"ה אין לקונסו כלל עבור זה לכן הוצרך הרי"ף לבאר טעמא דר"ח משו' פסידא דבעל דין. ולכן הצמיח מזה דמומחה לחוד ג"כ דינו כמו קבלוהו לחוד ודוק היטב הרי הוכחנו דכל שלא עשה הדיין שלא כהוגן בעיקר המשפט שוב אין לקנסו על מה שנו"נ ולא מצינו שחייב הדיין על מה שנו"נ זולת בדינו דהמרדכי בג' שמוכרחי' ע"פ הקהלות שהם מדינא חייבי' לשל' דהא ב"ד שלם הם וקם דינא ומשלמין משו' דד"ג רק שהם פטורי' ע"י מה שהן מוכרחי' לכן כל דחזינן שעשו דבר שאינו בהכרח נשאר אדיני' וחייבי' לשלם וכן נמי בטועה בדבר משנה וכל כה"ג שהדין חוזר דקיי"ל נמי דאפי' אי אפשר בחזרה פטור מטעם דלאו כלום עביד ומחייבינן ליה נמי בנו"נ ביד משום דטובא עביד וכמ"ש הש"ך בסק"א וסק"ה (ועיין מ"ש לעיל בזה בסימן קי"ב) אבל בשום דבר אחר הין חילוק בין נו"נ כלל משום דלא קנסינן על הנו"נ וממילא דאחרי שנתברר לנו דבאינו מומחה וקבלוהו מה שאין הדין חוזר הוא רק מטעם קנס שהגיס דעתו ואפילו נו"נ ביד אי לאו קנס הוי הדין הדר ונתברר לנו ג"כ דכל שלא עשה הדיין שלא כהוגן בעיקר המשפט שוב אין לקונסו על מה שנו"נ א"כ נצמח לנו דבנ"ד כיין שהי' אנוס לדון יחידי וליכא למקנסי' מש"ה אפילו נו"נ ביד הדין חוזר ואם א"א בחזרה אי לא הי' נו"נ ביד הי' פטור מטעם דלאו כלום עביד כדאמר הש"ס גבי טועה בדבר משנה ואע"ג דהרמב"ם פסק הובא בסעיף ג' דחייב אפילו היכי דהדין חוזר ותירץ שם הש"ך בס"ק כ"ו דדוקא בדבר משנה אמרינן לאו כלום עביד כיון שהדין חוזר מעצמו משא"כ בשיקול הדעת שהדיין מחזיר ע"ש מ"מ פשיטא דמשום זה אין לחייבו ואנן אשנויא ניקום ונסמוך וכן מבואר בש"ך סקי"ד אות י"ג דגם בשיקול הדעת כל היכי דחוזר ואפילו שהוא רק חוזר ע"י גדול ממנו ואפ"ה אמרינן לאו כלום הוא עביד ע"ש מיהו בנ"ד כיון דנו"נ ביד מש"ה אם א"א בחזרה צריך לשלם דבה"ג לא שייך לאו כלום עביד וכמו שהעלה הש"ך בסק"א ואע"ג דהביא שם באות ג' בשם הבעל המאור ורשב"א דפטרו בה"ג אפילו בנו"נ מ"מ הא ביארו הטעם משום פשיעותא דבעל דין דכל טועה בדבר משנה דבר ברור כו' הרי דדוקא בדבר משנה ס"ל הכי אבל בשיקול הדעת דליכא פשיעותא דבעל דין חייב לדידהו אפי' היכי דחוזר הדין אלא דאנן פטרינן מטעמא דמפרשינן כפשוטו דכיון דאלו הוי קמן הוי הדר לאו כלום הוא עביד ממילא בנו"נ דטובא עביד חייב לכ"ע ודוק היטב בכ"ז קצרו של דבר דבנ"ד שהי' מוכרח לדון יחידי דינא הכי דהדין חוזר אפילו נו"נ ביד ואם א"א בחזרה נו"נ ביד חייב הדיין ואי לא נו"נ פטור:
איברא דכל מה שכתבתי אינו אלא לפי' השני שבש"ך סקכ"ט אבל לפי' הראשון שכ' עליו שהוא עיקרא דלישנא דקנס שכתבו הרא"ש וטור לאו דוקא הוא ורצונו בהאי פירושא כפי המבואר בדבריו שם דגם באינו מומחה וקבלוהו שם ב"ד עליו ולכן אפי' בלאו טעמא דקנס שנשתדל לדון יחידי נמי קם דינא וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"ד דבקבלוהו לחוד נמי הוי דיין דאין אחר הקבלה כלום ולכן קם דינא ולא אמרינן דאשרה בעלמא ע"ש ולכן חייב לשלם משום דד"ג מדינא כמו ביחיד מומחה או בג' הדיוטות ואע"ג דהש"ך עצמו העלה בסימן שפ"ו סק"א וכמה דוכתי דעיקר דד"ג אינו אלא קנסא מ"מ נ"מ דא"צ להטעם שקנסוהו עבור שנשתדל לדון יחידי אלא שקנסוהו כמו בכל דד"ג שכל שגורם היזק לחבירו קנסוהו אעפ"י שלא פשע וזהו החילוק בין הפירושי' דלפירושו השני נהי דהיכי דקם דינא חייב לשלם משום קנס של דד"ג אפילו אי לא הוי בי' טעמא שנשתדל לדון יחידי מ"מ הוא גופי' טעמא בעי למה קם דינא הא אין עליו שם ב"ד מש"ה צריכין למימר דכיון שפשע ודן יחידי קנסוהו שיתקיים הדין ואז ממילא אית בי' הקנס של דד"ג וא"כ היכי דליכא טעמא שנשתדל לדון יחידי הדין חוזר משא"כ לפי' הראשון הוי בקבלוהו לחוד ג"כ שם ב"ד עליו ומדינא קם דינא ושוב חייב לשלם מחמת הקנס של דד"ג וא"כ אפילו היכי דליכא טעמא שנשתדל לדון יחידי אפ"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו כך הוא החילוק בין הפירושים נמצא דלפי' הראשון שכ' עליו הש"ך שהוא עיקר גם בנ"ד דליכא למקנסי' על שנשתדל לדון יחידי כיון שהוא אנוס אפ"ה קם דינא וחייב הדיין לשלם נתבאר דנ"ד תלוי בשני פירושים אלו של הש"ך:
והנה על פירושו הראשון הזה. לכאורה קשה איך כ' דלישנא דקנס הוא לאו דוקא הלא דברי הרא"ש וטור הללו הם דברי הירושלמי שנתן טעם באינו מומחה וקבלו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי ודברי הירושלמי הזה הביאו כל הפוסקים ומבואר דדוקא הוא. אכן רואה אני שכוונת הש"ך בפירושו הזה כמו התירוץ האחרון שתירץ השיך בסעיף קטן ט"ו אות ה'. (וגם שם כתב על אותו התירץ שהוא העיקר עיין שם) דהירושלמי שהוצרך לומר הטעם מפני שהגיס דעתו קאי לשיטתו דלא דאין דד"ג רק היכי דאיכ' איז' טעם למקנסי' מש"ה הוצרך ליתן טעם על חיוב התשלומין ר"ל דנהי דקם דינא מ"מ אין לחייבו משום דד"ג אי לאו משום שהגיס דעתו ואיכא טעם למקנסי' אבל לדידן דדיינינן דד"ג ור"ל שקנסו בכל דד"ג לשלם אפילו בלי שום פשיעותא לא צריך לה"ט אלא בלא"ה כיון דקם דינא חייב לשלם ע"ש ולזה כיון גם כאן דטעם דקנס לאו דוקא דקיום הדין הוא מדינא משום דיש עליו שם ב"ד וחיוב התשלומין הוא ג"כ מדינא משום דד"ג שקנסוהו אפילו בלאו טעמא שנשתדל לדון יחידי כן נ"ל פשוט בכוונת הש"ך ולפי פירושו השני שבס"ק כ"ט הוי מצי לתרץ בסקט"ו בפשיטות ולא היה צריך לכל התירוצים שלו שהאריך שם לומר דבג' הדיוטות וקבלוהו חייבי' לשל' אע"ג דליכא בהו טעמא דהגיס דעתו והאריך שם לבאר דאין מהירושלמי ראי' ע"ש ולפי פירושו השני שבס"ק כ"ט א"ש כפשוטו דהירושלמי לא הוצרך לטעמא דהגיס אלא ביחיד שאינו מומחה רק קבלוהו דאין שם ב"ד עליו והי' ראוי שיהיה הדין חוזר אי לאו משום טעמא דהגיס משא"כ בג' הדיוטות וקבלוהו דשם ב"ד עליהם ומדינא קם דינא וממילא חייבים לשלם וא"צ כלל לטעמא דהגיס והוי א"ש כפשוטו. אלא דהש"ך שם לא תירץ כך משום דפי' הב' דחוי הוא בעיניו וס"ל דגם אינו מומחה וקבלוהו שם ב"ד עליו משום דאין אחר הקבלה כלום וכמו שכ' בס"ק כ"ד מש"ה ס"ל דהירושלמי לא הוצרך לטעמא דהגיס רק לענין חיוב התשלומין דאע"ג דקם דינא היה ראוי לפוטרו אי לאו משום שהגיס וממילא דלפ"ז נמשך דבג' הדיוטות וקבלוהו פטור אע"ג דקם דינא מש"ה הוצרך לתירוצים שלו או דהירושלמי לשיטתי' דלא דאין דד"ג או משום דאפילו אי דיינינן דד"ג אפ"ה הוקשה לו דס"ל לפטור מתשלומין עבור הקבלה ביחיד אבל בג' לא מהני הקבלה כדברי מוהר"מ במרדכי או דהוקשה להירושלמי דס"ל לפטור מתשלומין כיון דאין הטעות מבורר יוכל לומר יפה דנתי וכוונת הש"ך בתירוץ זה הוא לומר דמחמת הקבלה ס"ל להירושלמי דיוכל לומר דיפה דנתי אי לאו משום שהגיס דעתו דא"א לומר דבלאו הקבלה ס"ל להירושלמי דכיון דאין יוכל הטעות להתברר ממשנה יכול לומר יפה דנתי אי לאו משום שהגיס א"כ לא הועיל הש"ך בתירוצו זה דאכתי יש סתירה לדבריו מהירושלמי דבג' הדיוטות וקבלוהו דליכא טעמא דהגיס הוי לן לפוטרן מתשלומין שיכולין לומר שיפה דנו אלא ודאי ר"ל דכוונת הירושלמי דע"י הקבלה יפה כחן בזה שיוכל לומר יפה דנתי וזה דוקא ביחיד אבל בג' בלא"ה לא מהני הקבלה וכדברי מהר"מ במרדכי ודו"ק ועיין בש"ך ותבין ובאמת על מה שתירץ שם הש"ך בס"ק ט"ו וז"ל א"נ לק"מ דהתם א"א בחזרה שהלך זה עם הדינר למדה"י אבל הכא סד"א שלא ישלם מביתו כיון דאפשר בחזרה יחזור עכ"ל הרי דבתירץ זה פי' דהוצרך הירושלמי לטעמא דהגיס שלא יחזור הדין וקשיא לי על דבריו אלו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דבג' וקבלוהו יחזור הדין כיון דליכא טעמא דהגיס ונצטרך לומר דבג' בלא"ה אין הדין חוזר כיון שהם ב"ד ולא קשיא לי' להירושלמי רק באינו מומחה וקבלוהו וכדבריו בס"ק כ"ט וא"כ לפ"ז קשה דלא הוצרך כלל לתירוצו לחלק כדברי מהר"מ שבמרדכי דביחיד מהני הקבלה ולא לג דהא בפשיטו' א"ש כיון דלא הוק' להירו' רק שיחזו' הדין א"כ בג' אין מקו' כלל לקו' הירו' דבלא"ה קם דינא ומש"ה חייבים לשלם וליכא למימר דכוונת הש"ך בתירוץ זה דהוקשה להירושלמי רק שיחזור הדין היינו מחמת הקבלה הי' ראוי להיות יפה כחם בזה שלא ישלמו ע"י שיחזור הדין וס"ל דבאמת אע"ג שהם ב"ד מ"מ יועיל הקבל' שיחזו' הדין ומש"ה לא קשי' תו בג' וקבלינהו יחזור הדין משו' דבג' לא מהני הקבל' כדברי מהר"מ ולא שס"ל להש"ך כאן כלל הסבר' שכ' בס"ק כ"ט דבג' שהם ב"ד קם דינ' בלי טעם דהגיס אלא אפי' בב"ד יועיל הקבל' לחזו' ואז א"ש כל דברי הש"ך והוא על דרך התירוץ שתי' אח"כ דהוק' להירושלמי על התשלומין משום שיאמר יפה דנתי ופרשתיו תחלה דהיינו שע"י הקבלה יפה כחו בזה לומר כך וה"נ נימא בכוונתו בתירוץ זה שהוקשה להירושלמי שיחזור הדין היינו ע"י קבלה דהא ליתא דפשיטא דליכא למימר הכי דודאי אין סברא בעולם כלל לומר כך דע"י הקבלה יגרע כחו של הדין שיחזור דאדרבא הקבלה גורם תמיד שיהיה קם דינא וכן לענין שיפטרו הדיינים מלשלם וכדפריך הש"ס לר' אבוה דמוקים רישא דבכורות דמה שעשה עשוי דקבלינהו ח"ה אמאי ישלם מביתו כו' יעו"ש אבל עכ"פ שהקבלה תעשה פעולה שיהא הדין חוזר זה לא שמענו. ואולי נפרש בכוונת הש"ך דלתירוץ הזה באמת תו לא צריך למה שחילק בראשונה בענין הקבלה בין א' לג' אלא דמ"ש הש"ך דקושיא זו לא תלוי בפירושו כו' א"ו לק"מ כו' ל' זה אינו סובל כלל לפרשו כך דהא משמ' שבא לחזק דבריו הראשוני' וצ"ע או אפשר לפר' כמו שרציתי לפר' תחלה דקושיות הירושלמי הוא שיחזור ע"פ קבלה. והיינו לפי שהירושלמי מוקי לרישא דבכורות שאמרו הרי את מקובל עלינו כג' ע"מ שתדיננו דין תורה. וכמ"ש הש"ך בס"ק ל' אות ד' ע"ש ולכן הוקשה לו להירושלמי דא"כ יחזור הדין כיון שהותנו בפירוש על דין תורה להכי קאמר הטעם משום שהגיס דעתו אבל אי לאו הקבלה לא הוי קשיא לי' שיחזור הדין ומש"ה בג' וקבלינהו לסברת מהר"מ דבג' אין הקבלה מועיל מש"ה אין חוזר הדין אע"ג דליכא טעמא דהגיס כך אפשר לכאורה אלא שנמנעתי מלומר כך כי הוא סתור מכמה טעמים להמעיין בש"ך סק"ל ועוד דבלא"ה א"א כלל לומר כך דנהי דמהר"מ אמר דהקבלה אין מועיל בג' היינו ליפות כח הדין משא"כ לדברינו דהקבלה מגרע כח הדין מחמת שהותנו על הדין תורה א"כ פשיטא דזה שייך נמי בג' וקבלינהו והדרא קושי' לדוכתא דגם בג' וקבלינהו יחזור הדין ויש עוד לפלפל בזה הרבה ולפי שלא הוטב בעיני לפרש דברי הש"ך עפ"י זאת הכוונה לכן לא הארכתי ודוק היטב:
יצא לנו דבמה שביאר הירושלמי הטעם משום שהגיס דעתו מפרש הש"ך שלשה פירושים. האחד הוא הפי' האחרון שבסקט"ו והוא הפי' הראשון בס"ק כ"ט דהירושלמי לשיטתי' דלא דאין דד"ג זולת היכי דיש לקונסו מש"ה הוקשה למה ישלם אבל על קיום הדין לא הוקשה לו משום דגם אינו מומחה וקיבלו הוי ב"ד כמו מומחה או ג' הדיוטות מש"ה קם דינא רק למה ישלם לכן הוצרך לטעמא דהגיס אבל לדידן דדיינינן לי' דד"ג א"צ כלל לטעם זה דבלא"ה כיון דקם דינא משלם והרא"ש והטור שכתבו טעמא דהגיס לאו דוקא הוא השני הוא פי' השני שבסקט"ו (וע"ש במ"ש א"נ י"ל דהירושלמי סבירא לי' כו') ומפרש ג"כ כך דעל קם דינא לא צריך טעמא דהגיס אלא שמפרש דהוקשה להירושלמי על חיוב התשלומין אפי' אי דיינינן דד"ג דמ"מ ע"י הקבלה יפה כח הדיין ויוכל לומר יפה דנתי כיון שאין הטעות מתברר מן המשנה מש"ה הוצרך לטעמא דהגיס ולפי' זה צ"ל דבמומחה בלי קבלה לא הוקשה כלל להירושלמי שיאמר יפה דנתי דכיון דליכא קבלה לא יפה כחו בזה ומש"ה במומחה לבד חייב ובאמת במומח' לבד לא הייתי צריך לפרש כך אלא דשפיר הי' אפשר לומר דשמומחה בלי קבלה ג"כ יפה כחו בזה שיוכל לומר יפה דנתי ומה שחייב לשלם היינו ג"כ מטעמא דהגיס כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד אות ה' דגם במומחה אם הוא בלי קבלה איכא טעמא דהגיס ע"ש רק מה שהוצרכתי לומר דבמומחה לחוד פשיטא לי' להירושלמי דלא מצי לומר יפה דנתי אפילו בלאו טעמא דהגיס היינו משום דאלת"ה קשיא בג הדיוטות דשוין תמיד ליחיד מומחה וא"כ אי יש כח למומחה לומר יפה דנתי אפי' בלי קבלה קשיא אהש"ך איך פסק שם בסקט"ו דג' וקבלינהו חייבין ג"כ לשלם עפ"י דברי מהר"מ דבג' לא מהני הקבלה וקשה נהי דכך מ"מ יאמרו שדנו יפה כמו מומחה בלי קבלה דהיה פטור אי לאו טעמא דהגיס ובג' דליכא טעמא דהגיס למה לא יאמרו שדנו יפה א"ו דדוקא בקבלה יפה כח הדיין לומר יפה דנתי אבל במומחה לבד בלא הקבלה א"צ לטעמא דהגיס כלל וה"ה בג' הדיוטות אפילו בקבלינהו לפ"ד מהר"מ דהקבלה בג' כמאן דליתא ודו"ק. מיהו לפי פי' הראשון ודאי צ"ל דטעמא דהירושלמי גם במומחה לבד הוא משום הגיס דעתו דאל"כ אין טעם לחייבו כיון דלא דאין דד"ג. ולפ"ז בג' הדיוטות אפילו בלי קבלה פטורים כיון דליכא בהו טעמא דהגיס רק שהש"ך פוסק דחייבין אפילו בקבלה היינו לדידן דדיינינן דד"ג ופשוט. הפי' השלישי הוא הפי' הראשון שבסקט"ו והוא פי' השני שבסקכ"ט דכל היכי דקם דינא לא קשיא ליה להירושלמי כלל על חיוב התשלומין דחייב לשלם לו ע"י שגרם לו היזק כמו במראה דינר רק דקשיא ליה להירושלמי באינו מומחה אף שקבלוהו מ"מ כיון שהיא הדיוט אין שם ב"ד עליו כלל מדוע קם דינא ולכן אמר שקנס הוא עבור שהגיס דעתו ובמומחה ולא קיבלו או בג' הדיוטות ולא קיבלו להרח"ש או אפילו בקבלו להש"ך בסקט"ו בלא"ה חייבים לשלם משום דהתם לא צריך כלל לטעמא דהגיס אלא דכיון שהם ב"ד קם דינא וממילא משלמין כ"ז יצא לנו מדברי הש"ך וכמש"ל בביאור דבריו:
ממילא דבנ"ד לפי' הראשון קם דינא וחייב לשלם לדידן דדיינינן דד"ג וחייב אעפ"י דליכא טעמא דהגיס ולפי' השלישי יהיה בנ"ד חוזר הדין ואם א"א לחזור ישלם וכאשר ביארתי כ"ז באורך לעיל (בד"ה אמנם בסופו ע"ש) מיהו לפי' השני יש לדון בדבר איך והיה הדין בנ"ד דלכאורה י"ל דכיון דליכא בנ"ד טעמא דהגיס כיון שהי' אנוס ומוכרח לדון יחידי א"כ ראוי לומר שיהיה קם דינא ופטור מלשלם משום שיאמר יפה דנתי. ולכאורה י"ל דאפ"ה חייב לשלם עפ"י דברי התמים דעים סימן ר"ז והבאתי דבריו בתשובה א' ולעיל בסימן נ"ז בריש התשובה) שהקשה למה אמרינן בשיקול הדעת קם דינא וישלם מביתו והלא אותו כח עצמו שיש להבע"ד שא"צ להחזיר מה שלקח משום שאומר הראו לי בפי' דשלא כדין דנני ואחזיר ואם לאו לא אחזיר הדיין נמי יאמר כך הראו לי בפי' דשלא כדין דנתי ואשלם ואיך יחייבו להדיין יותר מהבע"ד ותירץ שהדיין מודה שטעה והוא חכם ויש בו יראת שמים לכן משלם וה"ה אם הבע"ד מודה כך חיוב להחזיר אלא שסתם בע"ד אינו חכם עכ"ד וא"כ י"ל גם בדברי הירושלמי כך דמה שהוצרך לטעם הגיס דעתו היינו כדי שלא יאמר הדיין יפה דנתי והיינו כשאומר כך וכקושיות הת"ד משא"כ היכי שמודה שטעה ל"צ כלל לטעמא דהגיס וכתירץ הת"ד וא"כ בנ"ד שמבואר בלשון השאלה שהדיין מודה להרב שטעה א"כ חייב לשלם ומ"מ נ"ל שאין הדבר כך חדא דדברי הת"ד הללו לא נמצאו בשום פוסק וא"א לחייב ממון עפ"ז ותו דאדרבא לפי דברי הת"ד מוכח טפי דפטור הדיין דהא למה שרציתי לומר דטעמא דהגיס לא הוצרך הירושלמי אלא היכי שאומר שיפה דנתי. אבל כשאומר שטעה חייב א"כ יהי' הת"ד סותר להירושלמי דהת"ד מוקי להא דאמרינן ישלם מביתו במודה ואז אפילו לא הגיס וא"כ למה הוצרך הירושלמי לטעמא דהגיס ולהירושלמי דהטעם משום שהגיס א"כ חייב אפי' באומר יפה דנתי ואיך פסק הת"ד דבאומר יפה דנתי פטור אע"כ דכך הוא פשטן של דברים להת"ד דבשיקול הדעת קם דינא ואין התובע צריך להחזיר. ופשיטא דאפילו שותק ואינו טוען הראו לי כו מ"מ פסקינן קם דינא משום דמצי למימר הכי וכיון שהוא מוחזק חנן טענינן עבורו קים לי וע"ז הקשה להירושלמי דא"כ גם בעד הדיין נטעון אנן דלמא יפה דן כיון שהוא מוחזק ואהא משני דאנן אין טוענין עבורו משום שקנסוהו על שהגיס דעתו וע"ז הקשה הת"ד דנהי דקנסינן לי' ולא מעיינינן בזכותי' למטען עבורו מה דמצי למטען מ"מ היכי שהוא עצמו טוען ועומד וצווח הראו לי אין שייך לקנס בזה לכן תירץ דמיירי דמודה שטעה רק דהודאתו ג"כ לא מהני דמ"מ לענין תשלומין כיון דאין הטעות מתברר א"צ לשלם דאטו כל מוחזק הטוען קים לי אם הוא עצמו חכם ודעתו נוטה יותר להיפוך מדעת הפוסק ההוא מ"מ כיון דאיכא מי שפוסק כך מצי למימר קים לי ופטרי' לי' לכן צריך טעם הירושלמי מפני שהגיס דעתו (ק"ק דלפ"ז איך כ' הת"ד דה"ה אם הבע"ד מודה כך חייב לשלם והלא בבע"ד ליכא טעמא דהגיס ויוכל לומר קים לי וי"ל כיון דבסוגיין דעלמא כאידך לח מצי בשום פעם למטען קים לי רק דע"י הוראת הדיין נתחזק דעת זו עד שיוכל לומר קים לי כמבואר בש"ך שם סימן כ"ה בסוף הסימן ממילא כשהבע"ד חכם ומבין שטעה הדיין הו"ל דיני' כמאן דליתי' ואיך נטעון להבע"ד קים לי ע"י הוראות דיין זה כיון שהוא עצמו יודע שההוראה בטעות היתה משא"כ כל שאין הבע"ד מודה שטעה הדיין אז נתחזק דין זה ע"י הוראת הדיין וקם דינא ואז שפיר דאף שהדיין עצמו מודה שטעה מ"מ כיון שחין אנו מחזירין הדין משום שאין בנו כח לברר הטעות ח"כ נטעון בעד הדיין קים לי ואין סברא כלל לחייבו אי לאו משום טעמא דהגיס ודוק) א"כ הרי מבואר לפ"ד הת"ד דאפי' היכי שמודה הדיין שטעה מ"מ אינו חייב רק משום שהגיס ודו"ק כי כל זה ברור ממילא דבנ"ד כיון דליכא טעמא דהגיס קם דינא ופטור מלשלם אע"פ שמודה שטעה הנה נתבאר לנו דנ"ד תלוי בג' פירושים הללו דלפי' הראשון שהחזיקו בו הש"ך וכ' בסקט"ו וס"ק כ"ט שהוא עיקר קם דינא וחייב הדיין לשלם ולפי' הב' קם דינא ופטור מלשלם ולפי' הג' הדין חוזר והיכי דא"א לחזור ישלם הדיין:
ולפ"ז לכאורה דינא הכי דהדין אינו חוזר וא"צ התובע להחזיר משום שיכול לומר קים לי כפי' הראשון או כפי' השני והדיין פטור ג"כ משום שיאמר קים לי כפי' הג' ויחזיר לך הבע"ד או קים לי כפי' הב' ואפילו היכי שאי אפשר לחזור דאז לא מצי למימר קים לי כפי' הג'. כיון דגם לחותו הפי' חייב. וכן אפילו אם הבע"ד כאן ואפשר בחזרה מכל מקים י"ל דחייב משום דכיון דהתובע אומר קים לי הו"ל כא"א בחזרה וחייב מכל מקום יוכל הדיין לומר קים לי כפי' הב' דקם דינא ואני פטור מלשלם אף על גב דגם לאותו הפי' השני פטור הדיין הוה רק משום קים לי דיאמר קים לי שיפה דנתי ואם כן מחולקים פירושים הללו אם יכול לומר קים לי מ"מ יוכל לומר קים לי כדעת האומרים דיכול אני לומר קים לי ואע"ג שהש"ך כ' על פי' הראשון שהוא עיקר בעיניו מ"מ מאחר שלא הכריע הש"ך מכח ראיו' לדחות פירושים האחרים שפיר יכול לומר קים לי כפירושים האחרים כך נ"ל לכאורה. (אכן איני יודע היכי דאיכא פלוגתא אי מצי למימר קים לי איך נידייני' אי נימא דיכול לומר קים לי כדעת האומרים דיכיל לומר קים לי ואין ספרים לפני כעת ומההוא שהביא במסגרת השלחן ס"ס כ"ה בדיני קים לי בשם כה"ג היכי דאיכא פלוגתא אם הוא מוחזק או לא לא מצי למימר קים לי אין ראיה כ"כ דהתם שאני שהפלוגתא הוא אם נקרא מוחזק כלל וגרע מהיכי דהוא ודאי מוחזק רק שמחולקים אי מצי למימר קים לי ועיין כי אם נאמר דבה"ג נמי לא מצי למימר קים לי אז בנ"ד אין הדיין יכול לומר קים לי כפי' הב'):
אולם נ"ל דהש"ך שהכריע וכ' דנראה לו עיקר כפי' הראשון לא מסברא בעלמא כ"כ אלא מסתמא היה לו ראי' להכרעתו ולכן נחזי אנן להבין ולהכריע בזה ואמינא דפי' השלישי א"א לאומרו כלל דהא הצעת דברי הירושלמי הובא בש"ך סק"ל אות ד' דמייתי התם ההוא דשנים שדנו אין דיניהם דין ופריך ממתני' דמה שעשה עשוי ומשני בקבלו ופריך עלי' אמאי משלם מביתו וכל דבריו הוא כבש"ס דידן רק שהירושלמי האריך יותר בקושי' זו ופריך על מה דמוקי בקבלוהו במה אנן קיימים אי כשטעה בדבר משנה למה מה שעשה עשוי ואי בש"ה למה ישלם מביתו ומשני דמיירי בקבלו ע"מ לדון דין תורה וטעה בש"ה מש"ה מה שעשה עשוי מפני שטעה בש"ה וישלם מביתו משום שהגיס דעתו עכ"ד הירושלמי הרי מבואר דלא הוצרך לטעמא דהגיס רק על התשלומין אבל על קם דינא לא קשיא לי' כלום דהא הכי אמר בהדיא מה שעשה עשוי מפני שטעה בש"ה הרי בהדיא דאפי' קודם שחידש הסברא דהגיס אתי לי' שפיר מה שעשה עשוי וכן בדברי המקשה מבואר יותר כך דהא קאמר אי בטעה בד"מ למה מה שעשה עשוי ואי בש"ה למה ישלם ואם איתא דמאי דפריך בש"ה למה ישלם היינו כפי' השלישי דלא הו"ל לשלם ע"י שהדין חוזר א"כ כ"ש בטעה בד"מ דקשה קושי' זו למה אין הדין חוזר ומאי קאמר ואי בש"ה למה ישלם משמע דאלו בד"מ לא קשה קושי' זו א"ו הדבר כפשוטו דתי בד"מ פריך למה מה שעשה עשוי ואי בש"ה אז ניחא מש"ע רק למה ישלם והיינו כקושיות ש"ס דידן דפריך א"ה אמאי ישלם ואהא משני כתירץ ש"ס דידן שקבלוהו לדון ד"ת הרי מבואר דאפילו המקשה דלא אסיק עדיין אדעתי' סברא דהגיס הוי ניחא לי' דבש"ה קם דינא ותו דאי כפי' השלישי דהא דפריך מה אנן קיימי היינו ממש קושייתו הראשונה למה מש"ע ודאע"ג דמשני לי' דמיירי שקבלוהו מ"מ לא הוטב בעיני זאת אלא דכיון דב' שדנו אין דיניהם דין מש"ה אע"ג דקבלוהו אין עליו שם ב"ד ולא הוי לן למימר מש"ע א"כ מה האריך כ"כ בקושייתו השני' הא זהו עצמו קושייתו הראשונה ולא הי"ל לומר רק כי קבלוהו מאי הוי הא לא הוי ב"ד ואין צורך להאריך בדחיית פי' זה כי המעיין יראה שא"א להעמיס כלל פי' זה בדברי הירושלמי בשום אופן ונ"ל ג"כ דפי' הב' הוא דחוי לגמרי דאי נימא דס"ל לה להירושלמי דכיון דקם דינא מחמת שאין הטעות מבורר יכול גם הדיין לומר יפה דנתי א"כ הא מלתא לא תליא כלל בקבלה אלא דכל היכי דקם דינא יכיל הדיין לומר כך וכמו שבאמת התמים דעים שהבאתי לעיל הוקשה קושייתו בכל דוכתי דקם דינא כגון במומחה ולא קיבלו וכה"ג וא"כ מאחר דהירושלמי לא מצא טעם רק משים הגיס קשה במומחה ולא קבלו למה ישלם וכ"ת דגם במומחה שייך הגיס כדברי ש"ך ס"ק י"ד אות ח' אכתי קשה א"כ איך כל הפוסקים פה א' אומרים דג הדיוטות דינן כדין יחיד מומחה או דגרע מנייהו (לש"ך סקט"ו) וקשה דהא ג הדיוטות עדיפי דהוי לן לפוטרו אפי' בלי קבלה משום דיכולים לומר יפה דננו כיון דליכא בהו טעמא דהגיס א"ו הדבר ברור דאין התחלה כלל לומר יפה דנתי וכמו שכתבתי לעיל רסי' נ"ז כיון דהיכי דסוגיין דעלמא כאידך לא מצי למימר קים לי ממילא אין מקום להדיין לומר יפה דנתי רק דהבע"ד א"צ להחזיר מחמת דקם דינא וכיון שהיא מוחזק עפ"י הדין א"צ להחזיר אבל הדיין שאינו מוחזק רק עפ"י עצמו פשיטא דלח מצי למימר יפה דנתי וזהו דבר ברור ומש"ה א"א לפרש כלל דברי הירושלמי כפי' השני משום דאין מקום כלל לומר יפה דנתי וכנ"ל (אמת דכתבתי לעיל בד"ה יצא) בכוונת הש"ך בהאי פירושא דאין מקום לומר יפה דנתי רק בקבלה ע"ש בדברינו אבל הוא באמת דבר שאין הדעת סובלתו כלל הוא דמה ענין זה לקבלה ואם בקבלו מצי למימר יפה דנתי ה"ה במומחה או בג' הדיוטות וא"כ קשיא כנ"ל למה בג' הדיוטות ישלמו הא ליכא טעמא דהגיס ומש"ה דחה הש"ך פי' זה מהלכה והדין עמו וכאמור דהא נדחה מדברי כל הפוסקים כיון דכולם מסכימים דג' הדיוטות בלי קבלה ישלמו ולדעת קצתם אפילו בקבלה וכמו שהביא ש"ך סקט"ו א"כ מוכח דלא מצי כלל למימר יפה דנתי אפי' היכי דליכא טעמא דהגיס וגם מהירושלמי גופי' נדחה האי פירושא דאי נימא דקושייתו הוא דהו"ל לפטור עבור שיאמר יפה דנתי א"כ מאי ענין קושיא זו על מ"ד ב' שדנו אין דיניהם דין ולמאי דמוקים בקבלו והלא קושיא זו קשה בפשיטות על המשנה דאיך תני מש"ע וגם ישלם דחלו תרתי סתרן אהדדי דאם מש"ע יאמר גם הדיין יפה דנתי והמעיין היטב יראה עוד כמה קושיות נופלים על אלו הפירושים לבד מהפירוש הראשון דלית לי' פרכא והצעת הירושלמי כך הוא דמשום דס"ל דלא דיינינן דד"ג אלא היכי דאיכא טעם למקנסי' מש"ה למ"ד ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף לא הוי קשי' לי' אמתני' משום דמיירי שיחיד דן בכפי' ומש"ה איכא טעם למקנסי' לשלם על שדנה דיחיד ובכפי' דהא אנו קוראים אותו עבור זה ב"ד חצוף מש"ה קנסינן לי' משא"כ למ"ד ב' שדנו אד"ד וע"כ דמתני' מיירי בקבלו מש"ה פריך דכי קבלו א"כ אמאי ושלם מביתו הא ליכא טעם כלל למקנסי' ואפי' משום מה דדן יחידי ליכא טעם למקנסי' אם הבעלי דינים קבלו אותו לבדו דוקא שידון יחידי ביניהם ומה חציפות יש כאן לקונסו לכן הוצרך לתרץ שקבלוהו בפי' ע"מ לדון ד"ת ומש"ה כיון דהוא אינו מומחה הרי זה חציפות וגסות דעת שקיבל ע"ע לדון ד"ת ביחידי וה"ה במומחה ולא קיבלו חייב ג"כ מה"ט דאין לו לדון יחידי בלא כפי' כדברי הש"ך בסקי"ד אות ח' וממילא להירושלמי בג' אפי' בלא קבלה י"ל דפטורים דלא שייך בהו טעמא דהגיס אלא דאנן לא קיי"ל בהא כהירושלמי אלא דיינינן דד"ג וכל שגורם היזק חייב לשלם אפילו אי ליכא טעמא למקנסי' כלל מש"ה בג' ולא קבלום ולקצת פוסקים אפילו בקיבלם חייבים לשלם. ובזה מיושב היטב הצעת הירושלמי ולכן כ' הש"ך דהעיקר כפי' הראשון אמת דגם פי' זה הראשון אית לי' פירכא קצת והוא דקשיא לי בדברי הירושלמי דאמר במה אנן קי ימים אי כשטעה בדבר משנה למה מש"ע ואי בש"ה למה ישלם משמע דאי הוי מיירי בדבר משנה לא קשה למה משלם רק על מש"ע קשה אבל על התשלומין א"ש והרי בקצרה הו"ל להקשות בין אי מיירי בד"מ ובין בש"ה למה ישלם הא אין טעם לקונסו כיון דקבלוהו וקושיא זו כ"ש דקשה יותר לפי' השלישי אבל לפי' השני ניחא דהקושיא הוה למה ישלם הלא יוכל לומר יפה דנתי ומש"ה אי הוי מיירי בד"מ הוי א"ש דאין יכול לומר יפה דנתי כיון שהטעות מבורר ולא קשיא ליה רק למה מש"ע דכל טעות בד"מ אין כאן דין כלל אפילו מומחה וקבלו וע"כ דמיירי בש"ה לכן פריך למה ישלם יאמר יפה דנתי וא"ש אבל לפי' הראשון קשה ומיהו אי משום הא אין לדחות פי' הראשון משום דנוכל לומר דאי הוי סברא דגם בד"מ קם דינא ראוי לקונסו משום דכל טעות בדבר משנה דבר פשוט הוא והו"ל האי דיינא פושע והרי בעל המאור והרשב"א אומרים לפטור את הדיין בטעות בד"מ היכי דא"א בחזרה משום פשיעותא דבע"ד דהו"ל לשיולי ולגלוי טעותא אע"ג דסתם בע"ד אינו חכם כדברי תמים דעים הנ"ל אפ"ה חשבינן לי' לפשיעותא ופטור הדיין משום דעל עיקר הדין הינו חייב כיון דהדר דינא והאכילה לכלבים הוי הבע"ד פושע א"כ מכ"ש דמה"ט יש לנו לחייב ולקנוס את הדיין אי הוי סברא לומר דבדבר משנה קם דינא ראוי הדיין שיתחייב על שפשע וקנסינן לי' מש"ה קאמר הירושלמי דבד"מ ודאי לא מיירי דא"כ קשיא מש"ע אע"כ בש"ה וא"כ מדוע יש לקונסו וא"ש נמצא דעל פי' הראשון ליכא שום קושיא משא"כ על פירושים אחרים קשיא הנך קושיית דלעיל מש"ה כ' הש"ך דהראשון עיקר ובודאי דהכי הוא לדינא דנדחו פירושים האחרים בהלכה וקם פירוש הראשון וממילא דאחר שהכרענו בהכרעה מוחלטת דכוונת הירושלמי כפי' הראשון וכהכרעת הש"ך והפירושים אחרים לא כ' הש"ך רק בריהטא ולפלפולא בעלמא וכאשר ראה הש"ך בעצמו דא"א לאומרם כלל באמת לכן כ' בעצמו שהראשון עיקר א"כ פשיטא דלא מ"ל קים לי כפי' השני או השלישי וא"כ בנ"ד אע"ג דליכא טעמא דהגיס מ"מ מש"ע והדיין חייב לשלם ואין יכול הדיין לומר קים לי כפי' השני או השלישי משום דאותן הפירושים אינם להלכה וכאמור:
ואע"ג דאכתי יש ליישב לכאורה פירוש השלישי דלא תקשי עלי' כל הקושיא שהקשיתי ונאמר דבאמת מודה הירושלמי דבקבלו ואינו מומחה הוי עלי' ג"כ שם ב"ד וכדברי הש"ך דאין אחר הקבלה כלום וקם דינא ולא קשה לי' להירושלמי רק כקושיות הש"ס דידן דאי בקבלוהו למה ישלם אבל על מש"ע לא קשיא ליה כלום רק דבתר דמשני דמש"ה משלם כיון שקבלוהו בפירוש ע"מ לדון דין תורה אז הוקשה לו להירושלמי דא"כ למה מש"ע דכיון דהקבלה הי' על תנאי לדון ד"ת והוא טעה הו"ל הקבלה כמאן דליתא וכמ"ש בש"ך בסק"ל והו"ל כיחיד שדן בלי קבלה והדרי קושי' לדוכתי' למ"ד ב' שדנו אין דיניהם דין מש"ה הוצרך הירושלמי לחדש מטעם משום קנס על מה שהגיס דעתו קנסוהו דאין הדין חוזר וכאשר תעיין תראה שבזה נתיישב כל מה דהוי קשיא לן על אותו הפי' ובזה יהי' מיושב ג"כ מה דבש"ס דידן לא הוצרך לטעמא דהגיס והיינו משום דש"ס דידן לשיטתי' אזיל שמחולק בהא עם הירושלמי דהירושלמי ס"ל דקבלו סתם לא מצי למימר כי קבלנו אדעתא למידן דין תורה והו"ל לומר שפטור מלשלם והוצרך לאוקמי שקבלו בפי' לדון דין תורה ומש"ה קשיא לי' דא"כ נתבטלה הקבלה כשטעה ולמה מש"ע מש"ה הוצרך לטעמא דהגיס משא"כ ש"ס דידן דמוקי בקבלו סתם ואפ"ה חייב לשלם מטעמא דמצי למימר כי קבלנו אדעתא דלדון ד"ת וטעם זה הוא רק על התשלומין אבל הקבלה לח נתבטלה וככל מ"ש הש"ך בסק"ל ומשום הכי אין הדין חוזר הפילו בלי טעמא דהגיס ואתי שפיר ואם כן לכאורה יש פנים לפי' השלישי ותקשי לן אהש"ך מדוע דחה אותו הפי' והכריע כפי' הראשון. הנה יש לפלפל בזה הרבה ולסתור גם זאת אלא שאין רצוני לפלפל בזה כי אין אנו אחראין כלל לדחות פי' זה לפי שאין בזה כלל נ"מ לנ"ד דאפילו אם נאמר שיהי האמת כפי' הזה עכ"פ מודה הירושלמי דדוקא בקבלו בפי' ע"מ לדון דין תורה אז צריכין דוקא לטעמא דהגיס אבל בסתם קבלה מודה דקם דינא אפי' בלאו טעמא דהגיס מש"ה בנ"ד כיון דהי' סתם קבלה אין הדין חוזר וחייב לשלם ותו נ"ל לומר בקצרה בלא כל פלפולינו הנ"ל דמאחר דבש"ס דידן לא קאמר כלל טעמא דהגיס מש"ה שפיר קאמר הש"ך דפי' הראשון עיקר דטעמא דהגיס שכתבו הרא"ש והטור לאו דוקא הוא משום דש"ס דידן פליג אירושלמי מדלא אשתמיט בחד דוכתא לבאר האי טעמא וממילא יצא לנו מכל הנ"ל דבנ"ד אע"ג דליכא טעמא דהגיס מ"מ מש"ע וישלם הדיין מביתו:
מיהו אכתי קשיא לי על דברי הש"ך דשפיר אפשר לפרש דברי הירושלמי כפי' השלישי ולא תקשי עלי' שום קושיא והוא דהא אע"ג דס"ל להש"ך דאינו מומח' וקבלוהו הוי ב"ד וקם דינ' אפילו בלא טעמא דהגיס מ"מ מודה היכי דיש גדול להחזירו הי' הדין חוזר אי לאו משום טעמא דהגיס בין בקבלו לבד בין במומחה לבד וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ד אות ח' ע"ש והשתא יש לפרש דברי הירושלמי כפי' השלישי ולא תקשי עלי' שום קושיא ואפילו הקושיא שהקשיתי לפי' הראשון (לעיל בד"ה אולם נ"ל) בלשון הירושלמי דאמר אי בטעה בד"מ כו' משמע דחי הוי מיירי בד"מ לא הוי קשיא על מה דמשלם מביתו ע"ש בדברינו גם קושיא זו לא תקשי והוא ע"פ מ"ש הש"ך סקי"ד אות ו' דכל אינו מומחה כשטועה בש"ה מסתמא מיירי ביש גדול דאל"כ מנא ידע דטעה והיינו דוקא בש"ה אבל בד"מ ודאי דאפילו באין גדול יוכל להתברר לו שטעה דרמי' אנפשי' ומדכר שטעה וכמו במומחה בטעות בש"ה שכ' הש"ך דהוא אפילו באין גדול משים דרמיא אנפשי' ומדכר שטעה ה"ה באינו מומחה לענין ד"מ משום דטעות בד"מ הוא דבר פשוט ושוה בו אינו מומחה ומומחה וזה פשוט וא"כ שפיר נפרש כפי' השלישי דקשיא לי' להירושלמי למה אין הדין חוזר אע"ג דיש עליו שם ב"ד כיון שקבלוהו מ"מ כיון דמיירי בש"ה א"כ יש גדול ולמה אין הדין חוזר ומש"ה אמר מעיקרא במה אנן קיימין אי בד"מ ר"ל דאז לא הוי קשה קושי' זו משום די"ל דמיירי באין גדול וק"ל ומש"ה הוצרך לתרץ טעמא דהגיס וקנסוהו שיתקיים הדין ולא יחזירנו הגדול וא"ש נמי מה דפריך קושי' זו על מ"ד ב' שדנו אד"ד משום דבל"ז ידע די"ל דכיון דהן ב"ד חצוף קנסוהו שלא יחזירום הגדול מה שאין כן השתא דצריך לומר דמיירי בקבלו למה לא יחזירנו הגדול והוצרך לתרץ דכיון דקיבלו בפירוש על דין תורה והגיס דעתו וא"ש כל דברי הירושלמי וא"כ קשה מדוע דחה הש"ך פי' זה השלישי מהלכה אכן באמת דזה לא קשה כלל דאי אפשר לפרש הירושלמי כך מחמת הקושיא שהקשיתי (לעיל בד"ה הנ"ל) דאיך קאמר ואי בש"ה למה ישלם משמע דעל מש"ע לא קשיא לי' וכן בלשון המתרץ דקאמר מש"ע לפי שטעה בש"ה וישלם מביתו לפי שהגיס משמע דמש"ע ניחא אפילו בלי טעמא דהגיס ותו דהא מסיק הש"ך שם בסקי"ד אות יו"ד דבאינו מומחה בלא"ה אין הדין חוזר עפ"י גדול משו' שיוכל התובע לו' שהדיין אינו מבין דברי הגדול ומה שהוצרך הרא"ש לטעמא דהגיס הוא רק על התשלומין דבהא לא סגי טעמא דאינו מבין דברי הגדול משום שהדיין שהוא מוחזק יכול לומר אני מבין יפה דברי הגדול מש"ה הוצרך הרא"ש לטעמא דידיה ע"ש וממילא תו א"א לפרש בכוונת הירושלמי כפי' השלישי שהוצרך לטעמא דהגיס בכדי שלא יחזיר הדין דהא בלא"ה אין הדין חוזר וא"ש לפי שאינו מבין דברי הגדול ע"ש:
אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דנהי דהוצרך הש"ך לפרש הירושלמי כפירושו הראשון דלא אמר הירושלמי טעמא דהגיס רק על התשלומין מ"מ לא הוי צריך לפרש משום דלא דאין דד"ג ומוציא את דברי הירושלמי מהלכה משום דאנן קיי"ל דדיינינן דד"ג וגם הוצרך לו דהרא"ש וטור שכתבו טעמא דהגיס הוא לאו דוקא וגם קשה מ"ק אי בטעה בד"מ למה מש"ע כו' דמשמע דאם הי' יכול לאוקמי בד"מ הוי ניחא מה שמשלם מביתו וכמו שהקשיתי לעיל (בד"ה אולם נ"ל) והוצרכתי לדחוק שם הרי כמה מהדוחקים יש לפי דרכו וקשה מדוע לא נפרש הירושלמי כהנ"ל דהוקשה לו אי מיירי בש"ה א"כ ודאי יש גדול כיון דאינו מומחה שידע שטעה אע"כ דיש גדול א"כ נהי דמש"ע א"ש משום שיאמר התובע שאין הדיין מבין דברי הגדול מ"מ קשה אמאי ישלם הא הדיין הוא מוחזק ויאמר שמבין דברי הגדול ומשא"כ אי הוי מיירי בד"מ הוי א"ש משום דמיירי שאין גדול מש"ה משלם מביתו לכן לא הוקשה רק דא"כ למה מש"ע ואהא משני דמיירי בש"ה ויש גדול ואפ"ה ושלם כטעמא דהרא"ש משום שהגיס דעתו ופי' זה נאות מאוד בדברי הירושלמי ולא קשיא עוד שום קושיא עלי' וגם הם אליבא דהלכתא וגם לא יצטרך לומר דהרא"ש וטור לאו דוקא קאמרי אלא דשפיר הוצרכו לטעם זה כיון דהם ס"ל דאין גדול מחזיר ומש"ה הוצרכו לטעם זה וניחא נמי להאי פירושא הזה מה שלא הזכיר ש"ס דידן בשום דוכתא טעמא דהגיס (כי היכי דניחא לפי' הראשון של הש"ך) אע"ג דלפירושינו זה דברי הירושלמי הלכתא נינהו אפ"ה לא הזכיר בש"ס דידן והיינו משום דהא הביא הש"ס כבר תירוצו דר"נ דמשני כאן ביש גדול כו' ומוקים ההוא דמש"ע וישלם באין גדול ממילא תו לא צריך לטעמא דהגיס והאמוראים דפליגי עלי' דר"נ מפרשים הכל באין גדול ומוקמי באוקימתא אחרינא ממילא תו לא צריך להגיס משא"כ הירושלמי דלא מייתי א אוקימתא דגדול מש"ה פלפל בזה דאי מיירי בגדול והיינו בש"ה דמסתמא גדול וכנ"ל והבן:
ואומר אני בישוב קושי' זו דאע"פ שפי' זה הוא נאות וראוי לפרש כך דברי הירושלמי מ"מ כ' הש"ך דעיקר כפי' הראשון ולא חש להאריך בזה בביאור דברי הירושלמי ולא בא רק לומר דמאי דמשמע מפשטא דירושלמי דאפילו באין גדול צריך לטעמא דהגיס אין הדבר כן כיון דחנן דיינינן דד"ג ושוב לא רצה להאריך ולבאר דנוכל לפרש דבריו ביש גדול דאז שפיר צריכין לטעמא דהגיס משום דכבר ביאר לדינא בזה בסקי"ד כל הצורך דביש גדול אין הטעם רק משום דהגיס ועל מ"ש הש"ך דמ"ש הרא"ש והטור טעמא דנשתדל לדון ביחידי הוא לאו דוקא דלכאורה בהא ודאי קשה דהא בכל לשין הרא"ש והטור כתיב בהדיא האי טעמא דנשתדל על מה שאין הגדול מחזיר ובזה ודאי צריך לטעמא דנשתדל וכדברי הש"ך בסקי"ד מ"מ פשיטא דא"ש מ"ש הש"ך דלאו דוקא הוא דהא הרא"ש והטור פסקו כהראב"ד דאפי' במומחה וקבלוהו אין הגדול מחזיר והתם ליכא שום טעם למקנס דהא טעמא דהגיס לא שייך במומחה וקיבלו ומכ"ש בג' וקבלו ואפי' אין הגדול מחזיר ואפי' אי נימא דגם במומחה וקיבלו יהי' איזה טעם לקונסו מ"מ פשיטא דלא שייך התם קנסא כלל כיון דמומחה וקיבלו פטור מלשלם א"כ מה בצע לקונסו שיפסיד הבע"ד אע"כ ס"ל להרא"ש וטור וראב"ד דלא שייך הכא מלתא דב"ד מבטל דברי ב"ד חברו כל שגדול ממנו אלא אמרינן מש"ע ואין אחר מחזירו מן הדין אם כן יפה כתב הש"ך דמ"ש הרא"ש והטור טעמא דהגיס לאו דוקא ואע"ג דהש"ך עצמו ס"ל דגדול מחזיר מדינא במומחה וקבלו ומה שאינו מחזיר במומחה לחוד או קיבלו לחוד הוא מטעם קנסא וא"כ לדידי' טעמא דנשתדל דוקא הוא וא"כ לכאור' יקש' לויה כתב הש"ך זאת דלישנ' דהרא"ש וטור לאו דוקא מאחר דאליבא דהלכתא לדידי' דוקא הוא לק"מ דהוצרך הש"ך לזה בכדי שלא נטעה לומר כיון דלהרא"ש וטור אפילו במומחה וקיבלו אין הגדול מחזיר הרי אפילו בלא טעמא דנשתדל און גדול מחזיר וא"כ נימא מדהוצרכו הרא"ש וטור לטעמא דנשתדל היינו משום דאל"כ פטור מלשלם או שהדין חוזר וא"כ אפי' באין גדול ממנו דינא כך היכי דליכ' טעמא דנשתדל כיון דלדידהו אין גדול ויש גדול שוה להכי הוצרך הש"ך לבאר דהוא לאו דוקא לדידהו וממילא לדידן נהי דביש גדול בעינן דוקא טעמא דנשתדל מ"מ היכי דאין גדול קם דינא ומשלם אפי היכי דליכא טעמא דנשתדל וזה ברור בכוונת הש"ך:
עכ"פ יצא לנו דמודה הש"ך דביש גדול א"צ לשלם אלא היכי דאיכא טעמא דהגיס וכדבריו בס"ק י"ד אות י"ד והשתא יצא לנו דבנ"ד כיון שהרב שבעיר גדול מהדיין ומומחה ממילא הוי דינא דמה שעשה עשוי דאע"ג דיש גדול מ"מ כיון דהדיין אינו מומחה יוכל התובע לומר אין אתה מבין דברי הגדול דהא לענין קם דינא בהדי' וקבלו א"צ לטעמא דהגיס כמ"ש הש"ך שם רק הטעם משום שאין מבין דברי הגדול אבל הדיין פטור מלשלם משום דיכול לומר קים לי כהכרעת הש"ך דגדול מחזיר את הדין ואני מבין יפה כיון דטעמא דהגיס ליכא בנ"ד כיון שהי' מוכרח לדון יחידי יכול לומר אני מבין דברי הגדול:
ואם אמנם הש"ך בסוף הסימן בקיצור הדינים בסעיף ב' באות ח' פסק דבג' הדיוטות וקבלינהו מש"ע וישלמו מביתם ואפילו יש גדול להחזיר יעו"ש וא"כ זה סותר לדברינו דהא קמן דגם לענין לפטור הדיין מתשלומין לא מהני גדול אפילו היכי דליכא טעמא דהגיס ודלא כדברינו וליכא למימר וליישב שלא יהא דברי הש"ך הללו סותרים לדברינו ולומר דדוקא בג' וקיבלו פסק הש"ך כך ועפ"י דבריו בס"ק ט"ו דבג' הוי הקבלה כמאן דליתא ומש"ה אפילו בלי טעמא דהגיס משלמי ולא מהני גדול הבל בנ"ד יודה משום דבחד מהני קבלה ולכן כיון דליכא טעמא דהגיס מהני גדול לפוטרו מהתשלומין דהא ליתא חדא דפשוט דאע"ג דכ' הש"ך בס"ק ט"ו לחלק דבשלשה גרע דהקבלה כמאן דליתי' מ"מ ודאי דלא יעמוד הש"ך ע"ז יסוד לפסוק כך להלכה למעשה בדבר שלא נמצא בשום פוסק זולת במרדכי וגם שם לא בדרך דבר ברור יעו"ש ותו דהא הש"ך עצמו בס"ק ט"ו כ' לבסוף פירוש אחר וכ עליו שהוא עיקר ונאד מדבריו הראשונים במ"ש לחלק בין א' לג' ותו דאפילו אם נימא דס"ל להש"ך שפיר דבג' הו"ל הקבלה כמאן דליתי' אפ"ה לא נועיל כלום בזה דהא לדברינו דבררנו דכל היכי דיש גדול אין מקום לחייב להדיין אא"כ היכי דאיכא טעמא דהגיס וא"כ אפילו אם הקבלה כמאן דליתי' מ"מ כיון דליכא טעמא דהגיס ומה שאין הדין חוזר הוא רק ע"י שיאמר התובע שהדיינים אינם מבינים דברי הגדול מש"ה הדיינים פטורים משום שיכולין לומר אנחנו מבינים ואף על גב דבג' הדיוטות בלא קבלה כ' הש"ך בסקי"ד אות ט' טעם אחר על מה שאין הדין חוזר וטעם דלא היה להם לכתחלה לדין בכפי' ולא חידש שם בחות י"ד טעם דאין מבינים רק בג' וקבלו וא"כ שפיר י"ל לכאורה כנ"ל דמה"ט מחייב הש"ך בג וקבלו משום דהקבלה כמאן דליתי' והו"ל כג בלא קבלה ואין הדין חוזר אפילו אם מבינים דברי הגדול הא ליתא מתרי טעמי חדא דטעם זה שנתן הש"ך באות ט' משום דלא הו"ל לדון בכפי' ודאי דלא שייך רק היכי שכפי באמת אבל היכי דלא כפו נהי נמי דהקבלה יהיה כמאן דליתי' מ"מ כל שלא כפי ליתי' להאי טעמא וזה פשיט. ותו דהש"ך עצמו חזר בו מאותו הטעם שנתן באות ט' ומעיקרא הוא דהוכרח להאי טעמא דלא היה להם לדון בכפי' אבל אחר שחידש באות יו"ד הטעם דאינם מבינים אז לא ס"ל להש"ך כלל טעם הראשון כדמוכח מדבריו באות י"א שחזר בו כנ"ל ע"ש היטב תראה שכך הוא וא"כ מדחייב הש"ך להדיין לשלם בג' וקבלום אפילו ביש גדול יש סתירה לדברינו לכאורה:
ומ"מ אומר אני שאין דברינו נסתרים מזה. דבאמת צריך להבין טעמו של הש"ך איך פסק בקיצורי דינים כנ"ל והרי בסקי"ד אות יו"ד כ' דלענין תשלומין שישלם הדיין היכי שיש גדול אינו חלא היכי דאיכא טעמא דהגיס וא"כ בג' וקבלו למה ישלמו. אכן הדבר פשוט בכוונת הש"ך כפי מה שהתחיל באות יו"ד דעלה בדעתו דבג' וקבלו הדיין מחזיר זולת דבבעל המאור מבואר בהדיא בבבא תליתאי דבכה"ג מש"ע יושלם ולא מצינו חולק על זה דהא הרא"ש בלא"ה מסקנתו כהראב"ד דבשום פעם אין הגדול מחזיר לכן פסק בזה כהבעה"מ ויהיב טעמא לפי שאין מבינים וע"ז הקשה לו דא"כ למה לי' להרא"ש לטעמא דנשתדל ותירץ ע"ז דלענין תשלומין ס"ל להרא"ש דלא סגי בטעמא דאין מבינים מש"ה הוצרך לטעמא דנשתדל וממילא להרא"ש בג' אפי' בלי קבלה היכי דיש גדול פטורים מלשלם משום דיכולין לומר אנו מבינים דברי הגדול אבל הבעה"מ חולק על הרא"ש בסברא זו וס"ל דטעמא דאין מבינים מועיל אפילו לענין חיוב הדיינים ואעפ"י שהם מוחזקים לא מצי למימר אנו מבינין משום דאנן סהדי דכיון דלא גמירי וסבירי אינם מבינים יפה דברי הגדול דאל"כ למה פסק הבעה"מ דאפי' בג' וקבלו מש"ע וישלמו וממילא כיון דבסברא זו פליג הבעה"מ על הרא"ש והרא"ש עצמו חזר בו ופסק דבשום פעם אין הגדול מחזיר מש"ה פסק לגמרי בקיצורי הדינים כבעה"מ דאפי' בג' וקבלו ויש גדול חייבים לשלם והרי לענין חזרת הדיינים גופי' עלה בדעת הש"ך ג"כ דחוזר הדין רק דנאד הש"ך מזה מחמת שהבעה"מ לא כ"כ והרא"ש ג"כ מודה דהרי פסק כהראב"ד לגמרי ממילא ה"ה לענין התשלומין דהבעה"ו מחייבו לשלם והרא"ש אף דפוטרו מלשלם לדעת הפוסקים כר"נ דגדול מחזיר מ"מ הא חזר בו ופוסק כהראב"ד דלית הלכתא כר"נ ואין גדול מחזיר כלל ממילא אין אנו רואין מי שחולק בזה. על הבעה"מ לכן פסק כוותי' וזה פשוט בדעת הש"ך ולפ"ז מאחר דאנן קיי"ל דהמוחזק יכול לומר קים לי כפוסק בהא מלתא ולא קים לי כוותי' בהא כמבואר במסגרת השלחן בשם כנה"ג ובש"ך בכמה מקומות א"כ בנ"ד יפה אמרנו דהדיין פעור משום דמצי למימר קים לי כהרא"ש בסברא זו דהטעם דאין מבין דברי הגדול אינו מועיל לחייב להדיין ובהא דפסק הרח"ש כהראב"ד דלית הלכתא כר"נ לא קים לי' כוותי' אלא כרוב הפוסקים דהלכתא כר"נ דגדול מחזיר ואני מבין יפה דברי הגדול ופטור:
אמנם נ"ל בנ"ד לחייב את הדיינים עפ"י מה שנסתפקתי בתשובה א' (לעיל סימן נ"ז בריש התשובה) בשני דברים הא' הוא בראובן שנתן חפצו של שמעון ביד לוי ולוי יש לו דו"ד על שמעון וזוכה בטענות קים לי אי חייב ראובן לשלם לשמעון. שנית את"ל דפטור ראובן משום שאומר ג"כ זה הקים לי עצמו נסתפקתי היכי שראובן מוכרח לומר קים לי איפכא כגון שלפי הקים לי שאומר לוי חייב ראובן לשמעון בעד אותן הטענות אי מצי ראובן למימר קים לי איפכא ולוי גוזל אותך ומה לך עלי והארכתי שם בע"ה והעליתי דדוקא בספק הראשון מצי למימר קים לי והבאתי ראי' מדברי הש"ך בסימן ק"ה סק"ב אות ב' אבל בספק השני הוכחתי שם דחייב ראובן לשלם משום דמצי למימר מאי הוי לך דאזקתני ולא הי' לך למסור את שלי ליד לוי וההוא מגרומתא ביארתי שם הטעם לפי ששחט ברשות ובשליחות הבעלים יעו"ש והקשיתי שם דלפ"ז איך כ' הש"ך דיכול הדיין לומר אני מבין דברי הגדול ע"ש באורך ותירצתי דהיינו בלא נו"נ ביד אבל באמת בנו"נ לא הוצרך הרא"ש לטעם שלו משום דמה שנו"נ הוא שלא ברשות ע"ש בדברינו באורך לפ"ז בנ"ד שהדיין נו"נ ביד שוב אינו יכול לומר אני מבין דברי הגדול ויהי' הדין חוזר דהא ליתא כיון דסוף סוף הבע"ד א"צ להחזיר משום דאומר קים לי דאינו מבין יפה או קים לי כהרא"ש והראב"ד דאין מחזיר גדול כלל מש"ה לא מצי הדיין לומר קים לי איפכא ואני מבין דאלו לא נו"נ ביד שפיר י"ל כך אבל כאן למה נתן בידו ק שלא ברשות דלהא מלתא לא קבל הו ואע"ג דכתבתי שם (בסימן הנ"ל בריש הסימן בד"ה ולכאורה) דמדברי הפרי מגדים שתלה הטעם במגרומתא מחמת שסבור שכדין עושה משמע דיכול לומר אני מבין דברי הגדול אפילו בנו"נ מאחר שסבר שכדין עושה ע"ש ודאי דהא ליתא ושם לא כתבתי כך רק לרווחא דמלתא משום דבאותו הנדון פושע ראובן ועשה שלא כדין במה שמסרו ליד לוי. אבל באמת הדבר ברור דכוונת הרב פ"מ ג"כ כדברי התב"ש שם דכיון דברשות ובשליחות הבעלים עשה דאל"כ מה יושיעו זה שהי' סבור שעושה כדין רק שבא להסביר יותר דברי התב"ש ועיקר הטעם לפי שעשה ברשות ובשליחות וכדי דלא תימא הלא שליחות הבעלים הי' שישחוט שחיטה כשרה וזה שחט שחיטה פסולה. לכן אמר הרב פ"מ דהא לפי דעתי שחט כהוגן וזה פשוט משא"כ בנ"ד דלמה הי' לו לישא וליתן ביד אפי' אם הי' סבור שהדין הוא כך ותו דכבר כ' הש"ך שם בח"מ סימן כ"ה סקל"ה דבהדיוטות לה שייך לומר שהם אנוסים מחמת שהי' סבורים שהדין כך הוא דבשלמא מומחה אם טועה הוא אניס אפילו על הנתינה ביד משום דכיון ששכלי נוטה בבירור דדינא הכי לווה לא ישא ויתן ביד משא"כ הדיוטות אין הדין ברור להם ולכן לא הו"ל לישא וליתן ביד ע"ש. ממילא דבלא"ה לא דמי לטבח דהתם שהוא טבח ובקי בה"ש ולבי' אנסי' שהי' סבור דההוא לאו מגרומתא הוא ממילא הוא אנוס משא"כ דיין זה אף שהי' סבור דהדין כך מ"מ אין לפוטרו דלמה נו"נ ביד דהא יודע דאין הדין ברור אצלו כיון דלאו מומחה היא. לכן נ"ל דבנ"ד מה שעשה עשוי וישלם הדיין מביתו: