אור ברסלב
נאות דשא שאלה קיג

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה קיג

שאלה קיב

מחזיקי הפאכט דהיינו הנתינה שנותנין חק המלך מן בשר כשר עשרה גדו' פו' מכל אוקי וכן מעופות כפי סך הקצוב ודרך המחזיקים נתינה ההוא דהיינו ששוכרים מהמלך דרכם להתפשר עם יחידי העיר דהיינו שכל יחיד שוכר מהם על משך שנה תמימה את הפאכט של עצמו באופן שיהיה לו רשות לשחוט ולאכול בשר כאות נפשו ובא עובדא לפני בכמה אנשים שהחזיקו אורנדיס בכפרים שסביב העיר מכמה שנים ונתפשרו גם המה עם המחזיקי הפאכט על שנה ובאמצע שנה נשלם משך אורנדא שלהם ושוב לא היו חפצים להחזיק עוד אותן האורנדיס ועקרו דירתם לעיר אחרת וטוענים מחזיקי הפאכט שישלמו להם כל ההתפשרות בעד כל השנה אעפ"י שעוקרים דירה באמצע השנה מ"מ כך נתפשרו שיתנו סך ההוא בין יאכלו בשר בין לא יאכלו וא"כ אף שעוקרים דירה לו יהא שיושבים כאן ואינם אוכלים והאנשים השוכרים טוענים שכיון שעוקרים דירה אין צריכין לשלם דהא מוכרחים לשלם במקום דירתם הדין עם מי:

תשובה הנה בעיקר התפשרות ושכירות הזה ששוכר כל יחיד את נתינה של עצמו על כל השנה אם נקנה לענין שלא יוכל א' מהם לחזור נ"ל דאע"פ שזהו דבר שלא בא לעולם דהא שום אדם אינו מתחייב ליתן הנתינה ההוא רק בעת שאוכל בשר וגם הוי דבר שאין בו ממש דהא אינו שוכר רק רשות בעלמא שיהי' לו רשות לשחוט ולאכול מכל מקום נקנה השכירות ההוא ואין שום א' מהם יכול לחזור כאשר ביאר מהרש"ל בתשובה סימן ל"ו בדף כ' ע"ד לענין שוכרי רשות למכור יי"ש והעלה דמהני בי' קנין. וכן בתשובת משאת בנימין סימן כ"ז דף מ"א (הבאתי כ"ז לעיל בסימן מ"ו בד"ה הנה ע"ש) וכל הטעמים שכתב מהרש"ל שם שייכים גם בזה והוא גם כן מנהג ודינא דמלכותא שהשוכר אותה הנתינה הן של עיר שלימה הן ששוכר את עצמו הוא קונה ואופן הקנין על פי המנהג או בת"כ כדרך התגרים או ע"פ כתב באופן שהדבר ברור דאותן אנשים המתפשרים ושוכרין את עצמם קנו ואין המשכיר יכול לחזור בו וגם אין השוכר יכול לחזור בו באופן שאעפ"י שאכילתו מועטת ואין עולה סך הנתינה מהבשר לערך אותו ההתפשרות אפ"ה צריך לשלם בעד כל השנה ואפילו אם לא יאכל כלום דהא עיקר ההתפשרות כך הוא שיתן לו סך זה בין יאכל הרבה או קמעא וממילא כיון דלא מצי למהדר בי' צריך לשלם לו אותו הסך וזה פשוט אכן נ"ל פשוט דזהו דוקא כל זמן שיושבין באותה העיר השייך לאותן מחזיקי הפאכט אז צריכין המתפשרים לשלם אפילו לא יאכלו כלום כיון דאדעתא דהכי הוא עיקר ההתפשרות משא"כ כשעוקרים דירה לא שייך למימר הכי דהא ענין ההתפשרות ההוא שמחמת שהם משועבדים לאותן מחזיקי הפאכט וחייבין ליתן להם הנתינה ההוא בכל עת שאוכלין לכן מתפשרים בכדי שלא יצטרכו לילך תמיד אצלם ושיוכלו לאכול כאות נפשם וא"כ זה לא שייך רק בעת שיושבין בעיר המושכרת להם ומשועבדים להם אבל כשיושבים בעיר אחרת ואינם שייכים כלל לאותן המחזיקין א"כ אין שייכות כלל התפשרות בזה וא"כ אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נתפשרו וגם בלא"ה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נתחייבו ליתן בעד כל השנה שהרי יהי' צריכין ליתן הנתינה ההוא במקום שידורו שם וזה הוא מושכל ראשון אין מהצורך להביא ראי' לזה ממילא דכשעוקרים דירה באמצע השנה הדבר פשוט שאין צריכין לשלם עוד אולם הדבר פשוט שגם המשכיר יש לו טענה ע"ז כיון שהוא נתפשר בעד כל השנה בהבלעה והדבר ידוע שאין הזמנים שוים שיש זמן ששוה יותר הנתינה ההוא כגון בימים טובים וכן בעתים השכיחים בהמות לשחוט שאז הבשר בזול והכל אוכלים בשר הרבה ואז שוה הנתינה הרבה ויש עתים שהבשר ביוקר והאנשים מקמנים באכילת הבשר ואז אין שוה הנתינה רק מעט והם מתפשרים בעד כל השנה בהבלעה ואעפ"י שדרכם לשלם בעד כל חודש וחודש חלק י"ב מההתפשרות מ"מ לא בשביל זה השכיר לחדשים רק שדרכם כך הוא ליתן תחלה בעד שני חדשים לבטחון ואח"כ נותנים בכל חודש וכן השוכרים מהמלך דרכם כך וזה לפי שא"א להם לעשות שומא בכל חודש כמה הוא שוה ולכן נותנים תמיד בשו' אבל מ"מ אין החדשים שוים שחודש א' שוה יותר מחברו וזה דבר ידוע ממילא דלפ"ז יכולין המחזיקי' לומר אדעתא דהכי לא השכרתי ושמא אותו הזמן שהיו יושבים פה קודם שעקרו דירתם שוה יותר ממה ששוה הזמן שאחר עקירתם וגם בלא"ה יכולין לומר שהקצבה שהתפשרו בעד כל חודש הוא מעט ובזול מאוד דהא נתינה המגיע מאתם כפי ערך אכילתם עולה לכפליים או יותר מסך ההתפשרות ולא נתרצו לוותר להם וליקח מאתם סך מועט אא"כ ושלמו בעד כל השנה שאז הי' סך חשוב עכ"פ אבל עכשיו שאין משלמין רק בעד חצי שנה אדעתא דהכי לא נתרצו לוותר אלא יתנו דוקא כפי שיעור מה שאכלו ונ"ל בזה דלפי הטענה של המחזיקי אורדנא הנ"ל שאמרנו דבעוקרים דירה שוב א"צ לשלם ולפי טענה של מחזיקי הפאכט דאדעתא דחצי שנה לא נתפשרו יהי' הדין בזה דהפשרה בטלה וחייבים לשלם בעד חצי השנה כשיעור שאכלו וכאלו לא נתפשרו כלל ודמי הא מלתא למקח שנעשה בטעות דהשוכרים טעו במה שנתחייבו לשלם בעד שנה תמימה משום שלא ידעו שעיקרו דירתם והמשכיר טעה במה שוויתר מסך המגיע לו לפי שהי' סבור שישלמו בעד שנה תמימה דהא לעולם אין דרך מחזיקי הפאכט להתפשר רק על שנה תמימה וא"כ פשיטא דאדעתא דחצי שנה לא היו מתפשרים וא"כ אין כאן פשרה כלום ומחויבים לשלם כפי מה שמגיע והם כשיעור אכילתם מיהו הא פשיטא דהברירה ביד האורנדריס דאם ירצו לשלם כל הסך של ההתפשרות בעד כל השנה כגון שאם ישלמו בעד שיעור אכילתם מאותו משך שדרו שם יעלה ליותר מסך ההתפשרות אזי הרשות בידם לשלם כל סך התפשרות ונפטרים רק אם אינם רוצים כל הסך לשלם אז צריכין לשלם כפי מה שאכלו וכ"ז פשוט:

אמנם היות ידוע כי האנשים המתפשרים אוכלים בשר יותר מאותם שאין מתפשרים כי אלו מקמצין עבור שצריכין ליתן הנתינה לזאת יכולין אלו לומר שאם היו יודעין שיצטרכו לשלם כל הנתינה לא היו אוכלים כ"כ ונראה דהא טענה מעלייתא היא ודמי לההוא דכתובות דף ל"ד הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה שחשבו שהוא של אביהם משלמים דמי בשר בזול שהוא שני שלישים והוא מבואר בח"מ סימן שמ"א סעיף ד' והטעם דיכולין לומר אם ידענו שאינו של אבינו לא היו אוכלים בשר אבל ב' שלישים משלמין שכן דרך בני אדם לקנות בשר בזול ולאכול (ודרך צחות אמרתי בזה טעם לשיעור שליש עפ"י מה שאמרו רז"ל בגיטין א"ל אליהו לר' נתן אכול שליש ושתה שליש כו' הרי כי האכילה לצורך קיום הגוף א"צ למלא כרסו אלא די באכילת שני שלישים והוא מדרך המוסר לכל הישר הולך שלא לאכול יותר מזה ואינשי דעלמ' הגם שאינו מתנהגי' בדרך המוסר וחפצים למלא את תאוותם מ"מ מחמת קמצנות שמקמצין להוציא הרבה אינם אוכלים ג"כ יותר מכפי ההכרח דהיינו ב' שלישי' כשהמאכל ביוקר משא"כ כשהוא בזול ממלא כרסו ולכן שיעור דמי בשר בזול פחות שליש הוא וק"ל) וכה"ג אמרינן בב"ק דף כ' באכלה מצדי הרחבה משלם מה שנהנית דהיינו ג"כ דמו שעורים מזול עיין בח"מ סימן שצ"א ממילא ה"ה בנ"ד שבשעה שאכלו היו סבורים שא"צ לשלם ועכשיו שמחוייבים לשלם א"צ לשלם רק ב' שלישים ואין לחלק ולומר דבפרה שאולה וצדי הרחבה אין העכוב מהאוכלין משא"כ כאן שהמניעה והעכוב הוא מצדם במה שעוקרים דירה ולכן לא יפחתו להם כלום וישלמו במלואו דהא ליתא חדא דמה יעשו אלה האנשים כי צריכים לצורך פרנסתם לעקור דירה ותו דהא בבבא בתרא דף קמ"ו אמרינן לענין חזרת סבלונות הדר הוא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר הדרא בה איהו הדרא אפילו כישא דירקא אמר רב הונא בדר"י ושמין לה דמי בשר בזול עד כמה בזול עד תלתא ע"כ ומבואר דין זה באה"ע סימן נ' סעיף ג' ע"ש וכ' הרשב"ם וז"ל כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם ישימו בזול לפחות שליש מדמיו שבענין זה שמין כל מחזירי אוכלין הנאכלין בתחלה שלא לדעת חזרה שאלו הי' יודע שצריך להחזיר לא הי' אוכל משלו ומיהו בזול מחזיר כו' עכ"ל הא קמן דהתם אע"ג דהאשה חזרה בה והמניעה ממנה אפ"ה פוחת שליש ממילא דלפ"ז בנ"ד גמי אפילו אותם הראנדאריש לא היו עוקרים דירה כלל רק שהיו חוזרים באמצע השנה נמי כך הוי דינא דא"צ לשלם בעד מה שאכלו רק שני שלישים אלא דהכא אין הדין כן מטעם אחר מחמת שאינן יכולין לחזור כלל בלא עקירת דירה וכמו שכתבתי בתחלת התשובה כי שכירות הזה נקנה וצריך לשלם בעד כל השנה בין יאכל בין לח יאכל ולא מצי למיהדר ותו דאפילו אי הוי מצי למיהדר נמי לא הוי דינא הכי אם היו חוזרים דא"כ לה שבקת חיי למחזיקי הפאכט דכל אחד יתפשר עמם ויחזור באמצע השנה ולא יצטרך לשלם רק שני שלישים אע"כ דיכולים המחזיקי הפאכט לומר להחוזרים בהם שמתחלה התפשרו אדעתא לחזור בהם וא"כ אין שייך לפחות שליש דהא מעיקרה אכלו אדעתא דתשלומין ולכן כל שחוזרים באמצע המשך צריכין לשלם בשלימות כאמור ומה שאמרו שם בב"ב בהדרא בה איהי דפוחתין שליש ולא אמרינן שעשתה זאת מעיקרא אדעתא לחזור זה פשיטא דליתא דאין זה חשש כלל שתתקדש אשה לאיש אדעתא לאכול כישא דירקא ולמיהדר ואנן סהדי דהחזרה ודאי לאו משום הא הוא ומתחלה אכלה אדעתה שלא לשלם (ועיין כה"ג בפ"ק דמעשר שני משנה ה' ובתי"ט שם אבל כאן ודאי חיישינן להכי ולכן חייבין לשלם הכל. משא"כ אלו שעוקרים דירה שכבר ביארתי לעיל דאדעתא דהכי לא נתחייבו לשלם בעד כל השנה אם יהי' עוקרים דירה ובטל ההתפשרות שפיר פוחתין שליש דהכא לא שייכי טעמים הללו דטעם הראשון לא שייך הכא דהא ההתפשרות בטל. וטעם השני ג"כ פשיטא דלא שייך כי היכי דלא אמרינן כך בסבלונות ה"נ כאי דמי פתי יעשה כזאת שבשביל פחת שליש יעקר סיכי' ומשכני' ורהיט (אם לא היכי דאיכא למיחוש שבעת ההתפשרות כבר ידעו שבאמצע המשך יצטרכו לעקור דירה ואז שפיר איכא למיחש שמח בכוונה זאת נתפשר מעיקרא ובכה"ג בלא"ה יש לפלפל בענין היכי דהאי הו"ל לידע והאי לא הו"ל לידע דאמרינן דהו"ל לאתויי ואבאר בזה אי"ה לקמן וכאן איירינן היכי דלא הו"ל לידע שיעקרו דירה ואין חשש ע"ז) ולכן שפיר הוכחנו דאף ע"ג שהמניעה מהם אפ"ה פוחתין שליש כי היכי דחזינן בההוא דב"ב דאע"ג דאיהי הדרא דינא הכי ונהי דהכא בהדרי לאו דינא הכי מהטעמים הנ"ל מ"מ בנ"ד שפיר הוי דינא דפוחתין שליש אע"ג דהמניעה מהם. ולכן כך הוא דינא בנ"ד שבעד כל מה שאכלו ישלמו שני שלישים:

אמנם בענין פחת שליש הזה איכא לאסתפוקי איך יהי' החשבון דהא הבשר בעצמי שוה ג"כ איזה סך מלבד דמי הפאכט ולכן לכאורה לפעמים לא יצטרכו ליתן ב שלישי פאכט ולפעמים לא יעלה אפילו למחצה ולפעמים לא יצטרכו ליתן כלום דרך משל אם כל אוקי בשר שוה י"ח גדולים פו' מחמת הפאכט ובלי הפאכט שוה ח' גדולים א"כ אפשר לומר דזה לח הי' אוכל בשר אלא בעד שני שלישי שווי' דהיינו י"ב גדולים ממילא כיון שכבר הוצרך ליתן בעת אכילתו בעד הבשר ח' גדולים א"כ לא יתן עכשיו דמי הפאכט אלא ד"ג שיעלה הכל לסך יב"ג ולפעמים לא יתן כלום דהיינו בעת שכל אוקי בשר שוה לבדו עשרים גדולים ועם דמי הנתינה שוה ל' גדולים וזה אכל בשר בעת התפשרותו וקנה כל אוקי בעד עשרים גדולים ושוב לא יתן אף פ"א דמי פאכט דהא כבר נתן שני שלישי שווי' של הבשר ויותר משני שלישים אין מגיע מאתו או נימא כיון דהללו לא שכרו מהמחזיקים הפאכט רק הפאכט אין לנו לחשוב שיוויו של בשר ואין לפחות רק שליש מהפאכט ול"ד להך דאכלה מצדי הרחבה ופרה שאולה וכישא דירקא דגוף דבר הנאכל הי' של האחר ופוחתין שליש ממנו משא"כ בזה שגוף הדבר הנאכל הי' שלו ואין כאן שום עסקים וטענות רק על דמי הנתינה לכן יפחתו תמיד שליש מדמי הנתינה ואין לנו לחשוב כלל שוויו של בשר כך יש להסתפק בזה ומסתברא כדמעיקרא דחושבין שפיר דמי שוויו של הבשר אעפ"י שאין כאן טענות רק על דמי הפאכט דהא האי דינא דפחיתות שליש לאו הלכתא בלא טעמא הוא אלא טעמא אית בי' וכמו שביארנו לעיל משום שחכמים אמדו דעתו של אדם שאכל מה שהי' סבור שהוא בחנם ואלו ידע שיצטרך לשלם לא הי' אוכל אזי אמדו חז"ל דעתו שאם הי' בזול שליש הי' ג"כ אוכלו אבל יותר מב' שלישים לא הי' נותן א"כ ודאי דצריך לחשוב גם מה שנתן בעד הבשר דהא יותר מב' שלישים אין אדם נותן וכ"ת דדוקא בהנהו דלעיל שהי' סבור שאוכל הכל בחנם ואח"כ מוכרח לשלם שיימינן ב' שלישים מהכל משא"כ כאן שבעת האכילה ידע שמשלם בעד הבשר ולא טעה רק במה שסבור שהוא פטור מתשלומי הנתינה לכן יש לחשוב ב' שלישים מהנתינה הא פשיטא דליתא וגם בהני דלעיל אי הוי כה"ג כגון מי שאכל מאכל שהי' שוה ג' דינרים והי' סבור שלא יצטרך לשלם עבורו רק שני דינרים ואח"כ נתברר שהכל אינו שלו ושיצטרך לשלם ג' דינרים פשיטא דלא נימא שישלם שני שלישים מהטעות דהיינו שישלם ב דינרים וב שלישי דינר דודאי אין לזה טעם וריח דמאן לימא לן דאלו הוי ידע שיצטרך ליתן ב' דינרים וב' שלישי דינר הי' אוכלו הא אדרבא אמדו חז"ל דעת האדם שאינו חפץ לאכול אלא בעד ב' שלישים ממילא אלו שני דינרים שידע הן הן הב' שלישים שחפץ ליתן ואלו הי' יידע שיצטרך ליתן יותר אף פרוטה לא הי' אוכל והרי אלו הי' אומדן דעת חז"ל שאין אדם אוכל רק בחנם ושאם יצטרך ליתן אף פרוטה אחת לא הי' אוכלו אז לא הי' חייב לשלם כלום משום דאדעתא דתשלומין לא אכל רק שלפי שידעו חז"ל דעתו של אדם שבעד שני שלישים ג"כ הי' אוכלו לכן חייבוהו ב' שלישים ממילא מה שסבור שיצטרך ליתן ב' דינרים ונתברר שצריך ליתן ג' דינרים מה מועיל לנו זה שעל הדינר הג' לבד היה טעותו ולא על הב' דינרים סוף סוף מ"מ הא יש אומדנא על הדינר הג' שאם היה יודע אפילו במקצת ממנו לא היה אוכל א"כ לו יהא שכל המאכל אינו שוה רק אותו הדינר וחז"ל אמדוהו שלא הי' רוצה לאכלו אפילו בעד פרוטה דהי' פטור אפילו מפרוטה וזה דבר ברור לא יסופק בו שום בן דעת ממילא דה"ה נמי בנ"ד שאם אוקי בשר שוה כ"ג ממילא הן הן הב' שלישים ושוב לא יתן שום נתינה וכנ"ל כן נ"ל פשוט ואפי' אם איזה מתעקש יאמר שמסופק בזה מ"מ פשיטא דאין להוציא בשביל ספק כזה מיד השוכרים ואפי' הם מוחזקים ועומדים פשיטא לי שצריכין להחזיר כי הדבר ברור כמו שבארתי ולא יסופק בו שום בעל לב ואפילו אם כל אוקי בשר שוה לבדו שנשים גדולים ועם דמי הנתינה שוה ארבעים גדולים דלכאורה י"ל הא חזינן דהחי גברא יצא מכלל האומדן שאמדי חז"ל דהא חזינן שנתרצה לאכול ביותר מן ב' שלישים דהי' אפי' לדעתו שהי' סבור מעיקרא שלא יתן הנתינה מ"מ נתן יותר מן ב' שלישים מ"מ פשיטא דבשביל כך לא חייבו ליתן יותר ולא נכחיש בשום אופן אומדן חז"ל ואף שאנו רואין שנתן יותר במאי דחזינן חזינן ודלא חזינן לא חזינן וא"צ ליתן יותר אף פרוטה מיהו דמי ההתפשרות פשיטת דבריך ליתן אע"ג שכבר נתן עשרים גדולים בעד כל אוקי והיינו שני שלישי שוויו מ"מ הא בעת אכילתו ידע שיתן ההתפשרות ואדעתא דהכי אכל מעיקרא וזה פשוט. באופן דהברירה ביד מחזיקי הפאכט ודטבא להי עבידו להו חם סך ההתפשרות יעלה יותר מן ב' שלישים ואפי' הם עפ"י חשבון ב' שלישים לא יהיה מגיע להם כלום אפ"ה חייבים ליתן להם סך ההתפשרות דהיינו לערך העולה בעד אותו משך שקודם עקירת דירתם ואם חשבון ב' שלישים עילה יותר מן סך ההתפשרות חייבים ליתן להם ב' שלישים כי ההתפשרות נתבטל שיכולים המחזיקי פאכט להחזיר בהם ואין מועיל ההתפשרות רק לענין דחזינן דאדעתא דהכי נתרצו מעיקרא ומש"ה צריכין ליתן אותו סך אפילו הוא יותר מן ב' שלישים אבל כל היכי שעפ"י חשבון ב' שלישים מגיע יותר מההתפשרות צריכין ליתן והיכי שכל אוקי בשר הי' כ"ג דכתבנו שא"צ ליתן בעד הנתינה כלום משום דאותן העשרים גדולים הן הן השני שלישים הין לומר דכיון דחזינן שנתפשרו מעיקרא נמצא נתרצו לאכול ביוקר משני שלישים ולכן יתנו הכל דהא ליתא חדא דהא כבר כתבתי דאפי' כל אוקי שוה שלשים גדולים אפ"ה במאי דחזינן חזינן ובמה דלא חזינן אין לנו להכחיש ולנטות מאומדן חז"ל ממילא ה"נ בהא ותו דכאן בלח"ה לא שייך למימר כך משום דסך ההתפשרות אינו ראוי לכלול כלל בחשבון דהא אותו הסך מחויב ליתן בין יאכל בין לא יאכל א"כ בעת שקונה בשר לאכול שפיר יש לו ליתן ב' שלישים בעד הבשר מלבד סך ההתפשרות דהא אותו הסך כבר נאבד דאפילו לא יאכל יצטרך ליתן וזה מובן וכל זה הוא פשוט בעיני וברור:

מיהו עדיין יש לי להסתפק בזה בענין א' והוא דידוע שאנשים שאינם מתפשרים בעד הנתינה הם מקמצין באכילתן ואעפ"כ מה שהוא הכרח להם חינם יכולים לקמץ והכל לפי מה שהוא אדם יש שמסתפק בשני אוקיס בשר בשבוע ויש שדי לו באוקי בשר מערב שבת לערב שבת ועכ"פ רוב בני אדם א"א להם בלתי אכילת בשר לגמרי בכל השבוע רק שאנשים המפשרים המה מרבים באכילת בשר. ולפ"ז מסתברא לכאורה דמה שאמרנו שיופחת להם שליש היינו דוקא ממה שהרבו באכילה ע"י ההתפשרות משא"כ מה שיושם עפ"י שמאים בקיאים שהי' אנשים אלו צריכין לאכול אף אם לא היה מתפשרים מזה צריכין לשלם הנתינה בשלימות כיון שהדבר ברור אצלינו שאף אם היו יודעים שיצטרכו ליתן הנתינה אפ"ה היו אוכלין. ולזה מסכים הסברא אלא דצריך ישוב למה בהני דוכתי שהבאתי שאמר הש"ס לפחות שליש ולא אמרו לשום כמה היו צריכין לאכול אף אם היו יודעים שצריכין לשלם ונ"ל בזה דאין מכל המקומות הנ"ל ראי' דבההוא דאכלה מצידי הרחבה דהיינו שאכלה שעורים שם מצי בעל הבהמה למימר שהי' מאכילה תבן ומה"ט דעת הרבה פוסקים הובא שם בח"מ שאין משלם רק דמי תבן ורוב הפוסקים ס"ל דמשלם דמי שעורים בזול שהוא יותר מדמי התבן ועכ"פ לא שייך התם לשום מה שהיתה צריכה לאכול דהא הי' מאכילה תבן ומה שהרויח במה שאכלה שעורים שא"צ להאכילה תבן משלם דמי שעורים פחות שליש ומההוא דפרה שאולה נמי אין ראיה דהתם יכולין למימר שאם היו יודעים לא היו אוכלים כלל בשר הפרה ההוא והיינו שיכולין לומר שלא הרויחו כלום באכילת הפרה ההוא כי מה שהיה מוכרח להם לאכול בשר אכלו בלאו הכי והפרה הזו אכלו על השובע מחמת שהיו סבורים שלא ישלמו עבורה ולא הרויחו כלום באכילתה שהי' די להם בלעדה מש"ה פוחתין שליש משא"כ בנ"ד שמכל בשר שאוכלין מגיע להם נתינה ממילא מה שהוא הכרח לאכילתם מחויבים לשלם הנתינה בשלימות וכן בההוא דכישא דירקא ג"כ הכי הוא דמצי האשה למימר שלא הרויחה כלום וכל מה שנתן לה לא אכלה רק על השובע בהיותה חושבה שלא תשלם עבורם לזאת לא קימצה ממאכלה כלום וכל מה שמוכרח לה לאכול תמיד אכלה גם עכשיו ובאלו המאכלים מילאה תאותה יתר על הכרח קיום גופה מש"ה פוחתת שליש משום שידעו חז"ל שלמילוי תאוה אין אדם להוט לאכול זולת בעד ב' שלישים ואה"נ אנו היינו יודעים שממה שנתן לה אכלה די הצורך לה נ"ל שהיתה חייבת לשלם בעד כמה שלא הוצרכה לאכול לחם ואם יבינו שמאים שהאשה זו צריכה לאכול בשר והרויחה עכשיו שלא הוצרכה לקנות בשר לאכילתה אזי אעפ"י שעכשיו אכלה בשר הרבה מה שחין דרכה בפעם אחרת כך היא דינה שיהי' נישום כמה בשר היא אוכלת כשצריכה ליקח במעות וככה תשלם במילואו ובמותר תשלם ב' שלישים כן נ"ל וה"נ בנ"ד דכוותי שיהי' נישום סך הפחות שבפחותים מה שצריך האי גברא לאכול בשר בתוך משך זה וישלם הנתינה במילואי ובהמותר ישלם שני שלישים כן נ"ל בזה והבן. אולם בהמותר שאמרנו שישלם שני שלישים ולעיל כתבנו דעפ"י חשבון ב' שלישים לפעמים אין מגיע כלום כגון בעת שכל אוקי בשר ניקח בעד עשרים גדולים רק כתבנו דאפ"ה סך ההתפשרות צריכין ליתן כאשר הארכתי תחלה בביאור דבר זה וויעתה שאמרנו שיושם כל מה שהי' מוכרחים לאכול וישלמו מזה הנתינה בשלימות והמותר ישלמו ב' שלישים ממילא עכשיו אם כל אוקי בשר עשרים גדולים שוב אינן צריכין ליתן כלום מהמותר דאע"ג שאנו רואין שנתרצה מתחלה בסך ההתפשרות היינו בעד מה שמוכרחים לאכול זולת אם סך ההתפשרות עולה יותר ממה שעולה סך הנתינה מאכילה המוכרחת הזו משלמין ממותר הבשר כשיעור המותר שבסך ההתפשרות ולא יותר משום דעל יותר מזה לא ראינו שנתרצה לאכול יותר מההכרח והבן והוא פשוט:

ולפ"ז אחרי שבררנו דמאכילה ההכרחית מחויבים לשלם הנתינה בשלימות והמותר ישלמו ב' שלישים לכאורה כך הוא דינא שיהי' נישום כמה אכילה הכרחית שלהם ועל המותר ישבעו כמה אכלו ויפחתו שליש ואם הם מסופקים כמה אכלו אזי בכל השיעור שהם מסופקים צריכין לשלם כדין חמשין ידענא. מיהו דוקא היכי שזה טוענו ברי שאכלו כך וכך מש"ה אם מכחישים בברי נשבעים ואם הם מסופקים הוי מחושואיל"מ אבל אם אלו אין טוענים ברי שאכלו כך וכך והללו טוענים ברי כמה אכלו אזי ודאי אין עליהם רק חרם סתם כמה אכלו ואם מסופקים כמה אכלו חין עליהם רק חרם סתם שאין ידוע להם אם אכלו יותר מסך כך וכך ופטורים מהמותר שהם מסופקים דהא אין כאן עסק שבועה כיון שאין התובע טוען ברי. ותו דלה הו"ל למידע כיון דמעיקרא לא היו יודעים שיצטרכו לשלם בעד מה שאכלו א"כ לא הי' להם לעשות חשבון מאכילתם והפי' למ"ש הש"ך בכמה דוכתי דאפילו היכי דלא הו"ל למידע אמרינן מחושואיש"מ מ"מ הא ביאר בכל אותן המקומות דהיינו דוקא היכי שהתובע אומר שהנתבע יודע אבל אם התובע עצמו מודה שהנתבע אינו יודע לא אמרי' מחושואיל"מ עיין בש"ך סימן שפ"ח ס"ק ל"א וס"ק ל"ו. ובנ"ד מחזיקי הפאכט עצמם מודים שאלו אין יודעים כמה אכלו דודאי לא עשו חשבון בעת שאכלו:

אכן נ"ל עוד שדין הזה תלוי בדין המבואר בחו"מ סימן של"ד ס"א השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר ופסק באמצע יום הן אם הבעה"ב והפועל שניהם ידעו שדרכו ליפסק לפעמים הן ששניהם לא הו"ל לידע הוי פסידא דפועל ואין יכול להוציא מהבעה"ב רק שכר חצי יום זולת חם הבעה"ב הו"ל לידע והפועל לא הו"ל למידע אז הוי פסידא דהבעה"ב ומחויב לשלם לו בעד כל היום מטעם דהו"ל להבעה"ב להתנות ומבואר שם ג"כ בהגה"ה דהשוכר בית מחברי לדור בו ומת בתוך זמן השכירות א"צ לשלם רק מה שדר בו משום דבעה"ב הוי בזה כפועל משום שהוא בא להוציא השכירות זולת אם כבר קיבל כל השכירות א"צ להחזיר משום דכיון דנתן לו כל שכרו נתרצה שיהי' שלו אפי' אם יארע אונס ע"ש בש"ך תראה כ"ז מבואר. לפ"ז נ"ל גם בנ"ד אם נראה לב"ד שאלו הראנדאריס הו"ל לידע ולחשוש שמא לא יוכלו להחזיק עוד האוראנדא ויצטרכו לעקור דירתם ומחזיקי הפאכט לא הוי להו למידע אז נ"ל דחייבים לשלם פאכט כפי ההתפשרות בעד כל השנה משום דהוי להו להחנות וכן היכי שהקדימו בעת ההתפשרות ונתנו בעד כל השנה אז אין צריכין מחזיקי הפאכט להחזיר להם מהטעם הנ"ל דכיון שהקדימו ונתנו כל ההתפשרות מסתמ' הי דעת' אפי' אם יארע אונס שיצטרכו לעקו' דיר' אבל היכי דתרוייהו הו"ל ליד או היכי דתרווייהו לא הו"ל לידע כמו בעובד שלפנינו שהאנשים הללו החזיקו בסביבות זה ארנדיס מכמה שנים רק עתה חידש השר איזה ענינים עד שא"א להם להחזיק עוד האורנדא ותרוייהו לא הו"ל לעלות כלל על לבם חשש זה וגם לא נתנו ההתפשרות של כל השנה. עדיין בזה הוי כמו ההוא דלעיל דאמרינן דבעה"ב הו"ל כפועל ה"נ מחזיקי הפאכט דין פועל להם שהם באים להוציא והוי פסידא דידהו וא"צ לשלם בעד כל השנה ונתבטל השכירות לגמרי כאשר כתבנו למעלה וכ"ת דהתם בח"מ מיירי באונס וכאן ליכא אונס הא ליתא דפשיטא דנ"ד אונס הוא שמוכרחים לבקש פרנסתם כמ"ש לעיל לכן כה"ג הוי פסידא דמחזיקי הפאכט דאינהו הוי כמו פועל כמו בשכירו' בתים הנ"ל ואע"ג דהתם בשכירות בתים יש חולקים וס"ל דלא הו"ל פסידא דבעה"ב מ"מ פשיטא דכאן אינם יכולים להוציא חדה כיון דהאורנדאריס מוחזקים ותו דכבר סתר הש"ך שם דברי היש חולקים בדברים נכוחים ע"ש. ותו דטעמא דיש חולקים שם הוא משום דס"ל דכיון דשכירות ליומי' ממכר הוא הו"ל כמכר לו כל הבית על שנה ע"ש ופשוט אצלי דבנ"ד גם הי"ח מודים משום דהכא לא שייך טעמא דידהו דנימא דהוי כמכר דלא שייך כאן מכר דאע"ג דכתבתי בתחלת התשובה דנקנה היינו לענין שאין יכולים לחזור בהם מצד שהמנהג לקנותו וכן שאר הטעמים שכ' מהרש"ל שם אבל לענין מכירה פשוט דלא שייך בזה וזה ברור לכל בר דעת. לכן נ"ל דבה"ג אפילו תפסו מחזיקי הפאכט מוציאים מידם ועיין בט"ז בא"ח ססי' ת"ן שכ' שם דומה לזה לענין שכירת אורנדא דכל פעם הוי ליה קנין חדש ולא נקנה תיכף ואף ע"ג דבנ"ד ל"ד לגמרי להתם כמבואר למבין מ"מ פשוט דהי"ח מודים בהא לכן בין תרוייהו הוי להו למידע בין תרוייהו לא הו"ל למידע ולא הקדימו לשלם כל ההתפשרות מתחלה היי דינא ככל מ"ש לעיל דמאכילה הכרחית משלמין ומהמותר פוחתין שליש זולת היכי דאינהו הו"ל למידע ומחזיקי הפאכט לא הו"ל למידע דאז צריכין לשלם בעד כל השנה כי ההוא דהתם דאמרינן בכה"ג פסידא דבעה"ב. וכן בלא"ה יש בזה טעם לחייבם משים דיכולין לומר שבכוונה נתפשרו וידעו שיעקרו דירה וכמו שביארתי בזה לעיל (בד"ה אמנם היות):

עוד זאת צריך לבאר בנ"ד שהמנהג של שוכרים הפאכט מהמלך שנותנין בעד שני חדשים לבטחון שאם יחזרו בהם בתוך המשך אזי נחלט אותו סך להמלך ובזה נפטרים ואין להמלך עליהם שום דין וכן אלו המחזיקים כשמתפשרים עם אנשים דרכם ג"כ ליקח אצלם בעד שני חדשים ונ"ל דאם מעיקרא התנו בפי' שאם יחזרו יוחלט אותו הסך אזי א"צ לשלם יותר כשחוזרין בתוך המשך וכ"ש היכי שעוקרים דירה כמו בנ"ד דהוי קצת אונס פשיטא דנפטרים בסך זה של הב' חדשים ואע"ג דמבואר בחו"מ סימן י"ב ס"ט דאינם נפטרים בהקנס היינו דוקא התם דהקנין והקנס שני דברים הם משא"כ היכי דהקנין על הקנס כמו בשידוכין כ' הט"ז שם דפטור בהקנס ה"נ בזה מאחר שזה הוא מנהג פשוט בשכירות פאכט שהם נפטרים בסך שני חדשים. ממילא כל שהי' ביניהם מדובר זה מעיקרא ודאי היתה הכוונה על המנהג דהיינו שלא יהי' עליהם שום קנס א' בעולם אבל אם לא הי' להם מדובר זה מעיקרא רק שבסתם הקדימו לו בעד שני חדשים אינם נפטרים בזה ואז הוי דינא ככל החילוקים שביארתי לעיל דכיון דההתפשרות נקנה ביניהם אין מועיל מה שיוחלט ביד המחזיקים סך הזה כיון שלא הותנו כך ואמרינן דמה שלקחו בעד ב' חדשים היינו לפי שמעותיהן בטילות מריוח ביד המלך בעד שני חדשים לכן כל המתפשר עמהם צריך ג"כ להקדים להם בעד ב' חדשים. אבל לא לענין שנפטרו בזה הסך מיהו באופנים שביארתי לעיל שהמתפשרים פטורים לא אמרינן דמ"מ בעד שני חדשים יוחלט ביד מחזיקי פאכט דהא ליתא ואף על פי שהתנו כך מעיקרא משום דאדעתא דהכי לא הותנו אלא התנאי קאי היכי שלא יעקרו דירה ויחזרו בהם מדעתם אבל אכל כה"ג לא הוי תנאי ואע"ג דכתבתי לעיל דאם הקדימו ונתנו בתחלה כל סך ההתפשרות אין צריך להחזיר להם שאני התם דהקדימו ליתן כל סך אמרינן דודאי נתרצו אדעתא דהכי אפילו יארע אונס משא"כ באלו שלא הקדימו רק בעד שני חדשים לא שייך למימר הכי ולא הקדימו ליתן רק לפי שכך דרך שכירות הפאכט בשביל שמעותיהן בטילות או כדי שיוחלט באם יחזרו מדעתם בלתי עקירת דירה או שאר אונס וכמו שכתבתי לעיל:

העולה מכל דברינו לדינא שמתפשרו פאכט אינם יכולים לחזור ומחויבים לשלם בעד כל השנה ולא מהני חזרתם זולת היכי שהתנו מעיקרא בפי' שכשיחזרו יוחלט הסך של שני חדשים אז כשחוזרין נחלט אותו הסך ולא יותר אבל היכי שהמתפשרים עוקרים דירה באמצע השנה אז ההתפשרות בטל והדין שישימו אלו המתפשרים כמה בשר היו אוכלין בכל שבוע אלו לא התפשרו ומזה צריכים לשלם פאכט בשלימות וממה שאכלו יותר מזה ישלמו רק ב' שלישים ובכלל ב' שלישים הללו יוחשב ג"כ דמי שוויו של הבשר ולכן לפעמים א"צ ליתן שום פאכט מהמותר כגון אם כל אוקי בשר שוה עשרים גדולים בלי הפאכט מיהו בכל זה שאמרנו שא"צ לשלם רק מאכילה ההכרחית ומהמותר רק ב' שלישים עדיין הברירה ביד המחזיקי פאכט דאם סך ההתפשרות שבאותו משך עד עת עקירתם עולה יותר מחשבון ב' שלישי' מחויבים ליתן כפי ההתפשרות וכבר ביארתי היטב כ"ז לעיל (ובד"ה אמנם בענין) ע"ש והיכי שמשלמים ב' שלישים וכנ"ל אם יש הכחשה ביניהם כמה אכלו אזי אם מחזיקי הפאכט טוענים ברי שאכלו כך וכך ואלו מכחישים חייבים שבועה ואם הם מסופקים צריכין לשלם (ואין על המחזיקי פאכט רק קבלת חרם על דבריהם) אבל אם אינם טוענים ברי אזי אם אלו טוענים ברי אין עליהם רק חרם ואם מסופקים כמה אכלו יקבלו בחרם שאין יודעים בברי יותר מסך כך וכך ואז אין משלמין רק מאותו סך אכילה הברור להם ובכל זה אין חילוק בין אם המתפשרים הקדימו דמי שני חדשים והותנו שאם יחזרו יוחלט הסך ובין הקדימו סתם ובין לא הקדימו כלל בכל אלה דינם שוה כאשר ביארתי. מיהו כ"ז היכי דתרוייהו הו"ל לאסוקי אדעתא שיעקרו דירה או תרויהו לא הו"ל לאסוקי אדעתייהו אבל היכי שהמחזיקים לא הו"ל לאסוקי אדעתייהו והמתפשרים הו"ל לאסוקי אדעתייהו אז צריכים המתפשרים לשלם בעד כל השנה ובזה יש חילוק דאם הקדימו בעד ב' חדשים והותנו שיוחלט אז נפטרים בזה הסך של שני חדשים אבל הקדימו סתם לא נפטרים בזה וצריכין לשלם בעד כל השנה והיכי שהקדימו לשלם בעד כל השנה אז בכל ענין א"צ המחזיקים להחזיר להם כלום אפילו אם תרוייהו הו"ל למידע או לא הו"ל למידע ואפשר אפילו אי המחזיקים הו"ל למידע ואלו לא הו"ל למידע והנראה לפי עניות דעתי כתבתי.

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה