אור ברסלב
נאות דשא שאלה צב

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה צב

שאלה צא

ואשר שאלת בסרכא תלוי' או בועא או מראה כשרה וכדומה משאר דברים אשר נקראים ריעותא. לענין להצטרף לב' לריעותא אם הם עומדים על צימוק במקצה הריאה אי הוי ב' לריעותא או לא לפי שהרב פרי מגדים בדיני ב' לריעותא אות י"ד מטריף בזה והיא דבר חדש לא נמצא בדברי המחברים:

גרסינן בפרק אלו טרפות דף מ"ו ע"ב גופא אמר רבא ההיא ריאה דאיגלד כאהינא סימקא כשרה ואמר רבא ריאה שהאדומה מקצתה כשרה כולה טריפה א"ל רבינא לרבא מקצתה מ"ט דהדרא בריא כולה נמי הדרי ברי' מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכ"ת לח' שרצים מדמינן לה דתניא נצרר הדם אעפ"י שלא יצא א"ה אפילו מקצתה נמי אלא לא שנא ע"כ. וקשיא לי מאי פריך רבינא אמאי דחולק רבא בין כולה למקצתה הא מצינו דוגמתה בצמקה ריאה דכולה טרפה ומקצתה כשר כמבואר ביו"ד ס"ס ל"ו ולכאורה יש ראי' מזה לדעת הב"ח דאוסר צמקה מקצתה מדחזינן כאן דפשיטא לי' להש"ס דאי כולה טרפה מקצתה נמי טרפה וא"כ ה"ה בצמקה כיון דכולה טרפה ה"ה מקצתה הבל כל הפוסקים לא השוו בזה להב"ח וא"כ קשיא מאי פריך רבינא:

וקודם בואי לבאר מה שיש ליישב קושיא זו אבאר תחלה מה דלכאורה תו קשיא לי מאי פריך רבינא הא מצינו דכוותי' גבי וושט ביו"ד סימן ל"ג אם נתחלף עור א' דהיינו שיש בו לקותא כולה טרפה ומקצתה כשר הרי דחזינן דיש חילוק בין כולו למקצתו ולדעת הסוברים דמראות פסולות בריא' אינם אוסרות אא"כ עובר המראה בשני הקרומים הובא דעה זו בט"ז סימן ל"ח ע"ש א"ש דפריך דאין חילוק דבשלמא בההוא דושט שאין לקותא רק בעור א' וניקב עור א' כשר מש"ה אין לקותא זו מזיק רק בכולה משא"כ הכא בהאדומה דמיירי ע"כ ששני העורות האדומו דאל"כ גם בשחור כשר מש"ה פריך שפיר דאין חילוק בין כולה למקצתה דאם אדום היא לקותא א"כ הרי ניקבו ב' העורות ואם אינו לקותא אפילו בכולו כשר וא"ש אבל לדעת הט"ז שם דמראה הפסולה פוסל אפילו אינו רק על קרום העליון משום דהוא כמו זיהרא דדרוסה וסופו לנקוב גם קרום התחתון קשה מה פריך דלמא קים לי' לרבא דאדומה אינה כמו שאר מראות הפסולות ואינו כמו זיהרא דדרוסה והוי כנתחלף עור א' דוושט דבכולו טרפה ובמקצתו כשר אולם הט"ז שם בסימן ל"ג סק"ט הקשה אההוא דנתחלף עור א' בוושט דטריפה מ"ש מריאה דנגלד כולו כשר ותירץ בשם הפרישה דבושט אין עור א' מגין משום דאכלה ופעיא ובריאה עור א' מגין מש"ה נגלד כולי כשר יעו"ש. ולפ"ז פריך שפיר רבינא בריא' דאי מקצתו לא הוי לקותא בכולו נמי כשר ומיושב ג"כ מה שיש לדקדק בש"ס דציין גופא אמר רבא כו' ואמר רבא כו' לאיזה ענין מייתי האי גופא כיון דאינו מפלפל בכאן על אותו הדין רק שבא להסמיך מימרות רבא להדדי והיא מיותר דהא דברי רבא אלו כבר הוזכרו בסמוך ולהנ"ל א"ש משום דיש לו שייכות לפלפול זה דע"י דאמר רבא דאיגלד כשר משום דריאה מתקיים ע"י עור א' ותו קאמר נמי בהאדומה לחלק בין כולה למקצתה מש"ה פריך ליה רבינא מאי שנא אבל אי לא הוי אמר דין דאיגלד לא הי' מקום לקושיות רבינא כאמור וא"ש וכ"ז לדברי הפרישה. אכן הט"ז שם סתר דבריו ותירץ בדרך אחר דאיגלד לגמרי עדיף מהיכי דשוכבים זה על זה ולקותא של זה דבוק בזה תמיד דאז חיישינן שיקלקל גם עור השני א"כ קשה מאי פריך רבינא וכנ"ל וצריך לומר דמסתבר לי' למימר דאי הוי לקותא ראוי שיטריף אפילו במקצתו כמו כל מראות המקלקלת את הריאה דקים להו לחז"ל דכל מראה המקלקלת את הריאה יש בה כח לקלקלה אפילו אינה עומדת רק על קרום העליון לבד והיא כמו זיהרא ה"נ באדומה אם איתא דהוי לקותא הי' ראוי שתהי' כמו כל המראות הפסולות ויאסור אף במקצתה ואפשר עם זה ליישב מה דקשיא לי בדברי רבינא לאיזה ענין הוצרך להמשיל כאן לשרצים ולא הוקשה בקצרה ח"ש כולו ממקצתו ויובן עם הנ"ל והוא דהנה בנודע ביהודה חלק יו"ד סימן י"ח כתב דדוקא בושט אמרינן שאם עור א' נתקלקל כולו טרפה משום שגם השני יתקלקל מטעם שעורות הושט חלושין בטבען ולקותא של א' יזיק לחבירו וגם בריאה מסתבר להו להט"ז ודרישה לדמותו לושט שגם קרומי הריאה חלושין אבל שאר אברים כגון קורקבן וכה"ג שעורותיו חזקים אפילו נרקב עור א כולו אינו מזיק לשני יע"ש והשתא י"ל שלא הי' יכול רבינא להקשות בקצרה מ"ש כולה ממקנתה דהא חילוק גדול יש דבמקצתו לא יזיק הלקותא לעור השני ואם הוא בכולו יקלקל גם עור הב' וכדאמרינן גבי ושט רק הקשה דרך ממ"נ דאם תאמר דכל שנלקה קרום העליון כולו יקלקל גם קרום הב' כמו בושט א"כ מוכרח עתה לומר דעורו רך וא"כ אין אדום לקותא כלל כדחזינן בשרצים. ואם אתה אומר דהוא לקותא א"כ מוכרח אתה לדמותן לח' שרצים שעורן קשה א"כ שוב אין חילוק בין כולו למקצתו ולא דמי לושט וכל שאתה פוסלו בכולו יפסול גם במקצתו והבן להעמיס זאת בדברי רבינא כי נכון הוא והשתא דאתינא להכי נתיישב ג"כ קושייתינו הראשונה מה דהוי קשיא לן מאי פריך רבינא הא משכחינן נמי חילוק בין כולה למקצתה בצמקה ולהנ"ל א"ש דקושי' רבינא אין לה מקום זולת באדומה עפ"י ממ"נ הנ"ל דהם עורה רך אין זו לקותא ואם עורה קשה אין חילוק בין כולה למקצתה אבל בצמקה שפיר י"ל דיש חילוק בין כולה למקצתה כמו בושט דמקצתי הדרא ברי' ולא כולו וא"ש ובהא יש ליישב ג"כ שיטת ר"ת והראב"ד שהביאו תו' שם בדף הנ"ל בד"ה אוכמי אוכמי דס"ל דכדיותא אינו טרפה אלא ברובא או בכולי ולא במקצתו והקשו עליהם הא בש"ס אמר בהדיר גבי האדומה דאין לחלק כלל בין כולו למקצתו ואיך המה מחלקים בזה. ובאמת היא תמי' רבא אמנם לדברינו הנ"ל י"ל דר"ת והראב"ד ס"ל כהט"ז דמראה פסולה די בעור א' וא"כ הא דפריך רבינא לרבא היינו רק מצד הממ"נ כנ"ל ממילא אין לקושיות הש"ס מקום רק באודם דהוא אינו לקותא בעור רך ואיכא ממ"נ אבל בשאר כל מראות שפיר יש לחלק בין כולו למקצתו וא"ש והבן. איברא אע"פ שכל הדברים האלה נכונים הם ופלפלתי בזה בחדושי לחולין מ"מ גוף התירץ על קושייתינו הראשונה הוא בעיני קצת רחוק מפשוטו ולח באלה חפצתי אלא צריך ליישב הדבר קרוב אל פשיטו:

לכן נ"ל בפשיטות ליישב על קושייתיני הראשונה דלא קשיא כלל מצמקה משום דרבינא לח פריך רק במידי דלקותא שהוא מטעם ניקב מש"ה מ"ל כולו מ"ל מקצתו דהא ניקב כל שהו' טרפה אבל צמקה לאו לקותא הוא כלל רק הטעם דצמקה טרפה הוא לפי שאינה ראוי לעשות מלאכתה להניף על הלב מחמת צמיקותה אבל לקותא אין בה מש"ה דוקא בכילה או ברובא טריפה דאין מניף על הלב משא"כ במקצתה וכ"כ התב"ש בסימן ל"ו סק"פ בהדיא דטעמא דצימוק הוא רק משום שאינה ראוי לעשות מלאכתה ומש"ה בצמקה מקצתה כשר אע"ג דלא ידעינן דהדרא בריא ותשאר כך אפ"ה כשר כיון דרוב הריאה יכולה לעשות מלאכתה הוי כאלו כולו ראוי' למלאכתה דהמיעוט נגרר אחר הרוב משא"כ בצמקה רובא הוי איפכא דהמיעוט נגרר אחר הרוב והוי כאלו כולו אינו ראוי למלאכתה ע"ש בתב"ש הרי בבירור דצמקה אפי' כולה האינה לקותא כלל דאם איתא דהוי כלקותא וכניקב או סופו לינקב א"כ אפילו מקצתה נמי דבשלמא בושט בעור א' הלקוי דמחלקים בין כולה למקצתה הייני משום שהוא רק בעור א' וקים להו לחז"ל דלא יזיק לעור השני אלא כשהלקותא בכולו אבל במקצתו אינו מזיק להשני והדרא בריא משא"כ בצמוק שהוא כולל ב' קרומי הריאה ואם איתא דהוא לקותא אפילו מקצתו נמי כיון דגם במקצתו אמרינן דלא הדרא ברי' ותשאר כך תמיד ותו דבהדיא אמר רבינא כאן דאין שום מקום לחלק בין כולה למקצתה אע"כ כמ"ש דדברי רבינא אינם אמורים רק במידי דהוא לקותא דהוי כניקב אז אין לחלק בין כולה למקצתה משא"כ צמקה דידעינן דאף אם יהי' הריאה כך לעולם אין זה לקותא בגופה של ריאה שיהי' כניקב או סופו לינקב ואינה טרפה כשהוא בכולה אלא מטעם שאינה יכולה להניף על הלב וסוף הלב לינטול וכמו שביארו האחרונים ז"ל שיטת הרשב"א באטום דאינה לקותא כלל בריחה רק שסוף הלב לינטול ה"נ בצמקה מש"ה כיון דאין בה תורת לקותא שפיר יש לחלק בה בין כולה למקצתה וזה מדוקדק מאוד בלשון התוס' בד"ה אוכמי כשהקשו על שיטת ר"ת והראב"ד כתבו וז"ל כיון דאמר לקמן דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מ"ל רובא מ"ל מקצתה כיון דע"י לקותא היא עכ"ל. דלכאורה אין הבנה לדבריהם דלא הו"ל להקשות רק הא הש"ס אמר בהדיא לענין האדומה דאין חילוק בין כולה למקצתה אלא דבאו לשאול אולי בדיותא אין הטעם משום לקותא דאז אין מקים לדברי רבינא דשפיר יש חילוק בין כולה למקצתה לכן הביאו שהוא מטעם לקותא הרי דדברי רבינא אינם אמורים אלא בלקותא ומש"ה לא קשיא מצמקה משום שהוא אינה לקותא כלל וכדברי הרשב"א הנ"ל:

ונראה לי עוד להביא ראיה ברורה לדברי התב"ש דצימוק לאו לקותא הוא כלל מהא דפריך בר"פ א"ט דף מ"ב ע"ב והאיכא חרותא והוצרך לתרץ תפיק מרה ועייל חרותא וכן בתר הכי דקאמר נקובי תמניא הוי ולח קאמר דעשרה הוי והיינו משים דחשבינן המסס ובה"כ לחדא ואפיק נמרה כמי שפירש"י שם הרי דגם שם תפס הש"ס במושלם דמפקי' למרה עבור חרותא וגם בסוף המסקנא ע"כ חשבינן חרותא בין הח"י טרפות דהיינו כי מסיק הנך תרתי דאפקת לא תיפוק דאז חשבינן הטרפות כך הוא דבמתני' יש ח"י טרפות ובסגר ושב שמעתתא הרי כ"ט ויש ביניהם י"א ניקובי דהיינו עשרה דמתניתין והך דרב עוירא דניקב הטחול וחשבינן להו כחדא הרי נחסר עשרה ועוד יש תרי פסוקי דחשבינן בחד הרי נחסר י"א ונשאר שמינה עשר טרפות כך היא החשבון בקצרה במסקנא הרי דנחשב חרותא בין הטרפות. והשתא חם חיותא דדצמקה בכולה דטרפה הוא מטעם לקותא א"כ קשה איך נחשבים בין הטרפות הרי כ' שם רש"י בדף מ"ג בד"ה לא תיפוק דכל טרפות הריאה כגון מראות וחליף ואטום אין לחשוב בין הטרפות משום שהם בכלל הריאה שניקבה או שחסרה לפי שהם לקותא והוי כניקב א"כ מדחשבינן צמקה בין הטרפות שמע מינה דצמקה אינה לקותא כלל ואינה טרפה רק משום דאין ראויה לעשות מלאכתה וזה נ"ל ראיה ברורה ואם כי בחדושינו לחולין כתבתי ישוב לזה אינו רק בדרך פלפול הלכה אבל לפשיטא דמלתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא הדבר ברור כמ"ש כאן. ולכאורה היה אפשר לתרץ ולומר דלעולם דצמקה הוי לקותא והוי כניקב או כחסר והא דחשבינן לי' בין הטרפות היינו לפי דאין שיעורן שוה וכמ"ש התוס' שם בכמה דברים דמה שאין שיעורם שוה נחשב בפ"ע וה"נ אינם שוים דניקב או חסר שיעורם במשהו משא"כ צמקה הוא דוקא בכולה. איברא דהא ליתא דלפ"ז תקשה מ"ט לא חשבינן יתרת דריאה לטרפות בפ"ע דאע"ג דהוא נכלל בחסר משום דכל יתר כנטול דמי אפ"ה הא אין שיעורם שוה דחסר הוא במשהו ויתרת בעינן כט"ד ובשלמא יתרת מגבה לא קשה דלחשבי' דהא התם סופו לינקב משום שמתחכך בצלעות וכנקוב דמי משא"כ יתרת מקמה להמטריפין בש"ע או יתרת בדרי דאינא לרבא דהנהו אין מתחככין בצלעות וטעמא שהם טרפה היא רק כמ"ש רש"י בפא"ט דף נ"ח ע"ב משום יתר כנטול א"כ נחשבינהו כיון דאין שיעורם שוה אע"כ צ"ל דבהא אין שייך לומר דאין שיעורן שוה משום דבהא דבעינן ביתרת כט"ד היינו משום דפחות מזה לאו שמי' יתר כלל להיות כחסר וכשהוא כט"ד אז הוי כחסר ולו יהא כחסר משהו נמי הוא טרפה ולא הוי אין שיעורם שוה וממילא דה"ה בצמקה אם נימא דהוי כלקותא וע"כ דהא דבמקצתה כשר היינו משום דאין צימוק לקותא אלא כשהוא בכולה אבל במקצתה אינה לקותא כלל א"כ כל שצמקה בכולה דהוי לקותא לו יהא שנלקה משהו היה ג"כ טרפה א"כ שפיר נכלל בניקבה או שחסרה ואיך חשבינן לחרותא באפי נפשה לכן מחוורתא כדאמרן דצימוק אינו לקותא כלל רק שאינ' יכולה להניף על הלב וכדיהיב הרשב"א טעמא באטום ואי תקשי דלפ"ז איך חשיב צמקה באפי נפשה כיון דטעמא הוא משום שאינה יכולה להניף על הלב א"כ משמע דטריפתה משום הלב שסופו לינטל ואין הטרפות מחמת עצמו והוי בכלל ניקב הלב כמו בכמה דברים שכתבו התוס' דלא חשבינן להו בין הטרפות משום שאין הטרפות מחמת עצמו וי"ל דזה נקרא טרפה מחמת עצמו לפי שעיקר בריאת הריאה היא להגין על הלב ולהניף עליו וכשאינה ראוי למלאכתה שנבראת אליו הו"ל כמאן דליתא והוי כטרפות מחמת עצמו דהא גם בניקב הריאה משמע קצת מהפוסקי' דטרפה מטעם שאינ' יכולה לכלוא את הרוח בקרבה והיינו ושוב אינה יכול לרחף על הלב ואפ"ה הוי טרפה מחמת עצמו לפי שעיקר' לכך נבראת ולהרשב"א דס"ל דטרפות דאטום היינו משום שאינה יכולה להניף על הלב קשיא אמאי לא חשבינן אטום בין הטרפות ויש יותר מן ח"י טרפות ואפשר בדוחק דהיא בכלל צמקה דחד טעמא לתרוייהו ודברי התב"ש בזה תמוהים מאוד שבסימן ל"ו ס"ק נ"ח הקשה קושיא זו דלהרשב"א מ"ט לא חשוב לאטום בהדי ח"י טרפות ותירץ דהוי בכלל ניקב הלב ע"ש ולא הרגיש דלפ"ז קשיא איך חשיב חרותא בין הטרפות לפי דברי עצמו שפי' דטעמא דצמקה נמי מה"ט גופי' הוא ואין להאריך בזה. ועכ"פ הנה הוכחנו בשני הוכחות דצימוק לאו לקותא הוא וטעמא דצימוק הוא רק כטעמא דאטום דיהיב הרשב"א ז"ל דהיינו הוכחה ראשונה מדחזינן בצמקה דיש חילוק בין כולה למקצתה ובש"ס מבואר דמה שהוא משום לקותא אין לחלק בו בין כולו למקצתו. ותו מדחשבינן לי' בהדי טרפות ש"מ דאין טעמו שסופו לינקב או לחסר או דהוי כניקב או נחסר מחמת דאית לקותא בי' דז"א דבאמת בגופה של ריאה ליכא שום לקותא רק מטעמא דהרשב"א ז"ל וכאמור ואל תטעה מלשון היש"ש הובא בש"ך סימן ל"ו שכ' דצמקה אונא שלימה הו"ל כחסר אונא משא"כ כשצמקה מקצתה חסרון מבפנים אינו מזיק כל שהוא שלימה מבחוץ עכ"ד ע"ש בש"ך סקכ"ט לא תטעה מזה דצמקה הוי חסר דז"א ואדרבא מוכח מזה איפכא דאם איתה דהצימוק הוא כחסר או שסופו שם לחסור א"כ מדוע כתב שהוא חסרון מבפנים ושלימה מבחוץ הא כל הצימוק הוא נחסר מהריאה אלא כמ"ש דבאמת האי צימוק אינו שום לקותא ולא נחסר כלל רק מ"ש דהו"ל כחסר אונא הכוונה כיון דאונא שלימה אינו ראוי להניף על הלב הו"ל דומה לריאה שנבראת בלי אונא לענין ההנפה על הלב כי הקב"ה ברא כיניניות שהלב צריך שיניפו עליו ה' אולי דוקא ומה"ט כתב דכשצמוק מעט מהריאה ואינה אונא שלימה אע"ג דבאמת אותו מעט אינו ראוי להנפה מ"מ אינו מזיק דלו יהא חסרון מבפנים שחסר מעט מהריאה ואינו מניף על הלב ואפ"ה מכשרינן כל שהוא מבחוץ שלם ממילא זה שהוא שלם דהא אין בו שום לקותא רק שחסר מעט לענין ההנפה על הלב לית לן בה דהא חזינן שהריאה מתקיימת אף אם מעט ממנה אינה מניף וכל שהיא שלימה מבחוץ כשר וה"נ דכוותיה כיון שהריאה גופא מבחוץ הוא שלימה דהא הצימוק אין בו לקותא כלל מש"ה כשר והבן כי זה ברור ואף שראיתי מהר"ם שיף ז"ל כ' בריש א"ט ההא דעולא דאמר שמנה מיני טרפות וכ' דחרותא היא חסרה או ניטל או לקותא אין נ"ל כדבריו מכל הנך ראיות שהבאתי דלקותא אין בו וגם דא"א לומר דהוי חסר דא"כ מאי פריך מחרותא הא הוא בכלל חסרה הריחה ומה שהוקשה למהר"מ שיף ז"ל במאי נכלל חרותא בדברי עולא י"ל עפ"י דברי התב"ש הנ"ל דהוי בכלל ניקב הלב ואע"ג דלעיל השגתי עליו בזה היינו דבמנין הח"י טרפות נמנה בפ"ע מדחזינן דמנה חרותא אבל בדברי עולא שהם סוגים יותר כוללים נכלל בניקב הלב ובמנין הח"י נמנה בפ"ע כיון שנקרא טרפות מצד עצמו כמו שביארתי לעיל וזה ברור ומ"מ קשיא לי על מנין ח"י טרפות דחשיב צמקה למה לא חשיב אטום לפ"ד הרשב"א ומה שתרצתי לעיל דהוי בכלל צמקה קשה הא אין שיעורם שוה דאטום מיטרף במשהו דמה שכתבתי לעיל דזה אין נקרא אין שיעורם שוה היינו חי הוי אמרינן דהוי לקותא וכמו שביארתי משא"כ לדברינו דאין לקותא לא באטום ולא בצימוק רק מטעם אחר טרפה א"כ ודאי דהוי אין שיעורן שוה והוא מובן וא"כ איכא יותר מן ח"י טרפות וי"ל עכ"פ קושיות התוס' שם ד"ה אפיק שהקשו דלרבנן ליכא י"ח יעו"ש וא"כ י"ל דעייל אטום וכה"ג כ' מהרש"א שם ליישב קושיות התוס' הזו שבד"ה אפיק ע"ש ומ"מ לפי פשוטו עדיין אינו מיושב אצלי ודוק היטב ומה"ט נ"ל ששגג הרב פרי מגדים במשבצות זהב סימן ל"ו סק"כ בהמעשה שהביא שם וכ' דצמקה אונא דכ' בה"ג שהוא חסר היינו שהוא סופו לינקב ע"ש וכ"כ עוד בשפתי דעת סימן ל"ה סק"ה ולדעתי הוא טעות מחמת כל הראיות שהבאתי וכן מ"ש שם בסימן ל"ו בשפתי דעת סקכ"ט ביתרת שצמקה דאסור מטעם ב' לריעותא וזה לשיטתו דצימוק סופו לינקב אבל לפי מה שכתבתי חין צימוק נכנס בגדר ריעותא כלל דהא ב' לריעותא אינו אלא כששניהם מעידים על נקב משה"כ צימוק אינו עד כלל. ומאוד אני תמה על הרב שדורך תמיד בכל דרכי התב"ש לבלתי לנטות מדבריו והביא שם ג"כ דבאטום לטעם הרשב"א דטרפותו הוא משום שאינו יכיל להניף אזי אם יש בו עוד ריעותא אינו נקרא ב' לריעותא והוא ג"כ מדברי התב"ש וא"כ איך לא השגיח דבפסול דצמקה כ' התב"ש עצמו אותי הטעם שכתב הרשב"א באטום וא"כ אין לקרותו ב' לריעותא ואי"ה לקמן אבאר עוד בדינים הללו דצימוק ביתרת איך הדין בהם להלכה:

ואחרי שביארתי עד כה אבוא לעיקר השאלה. יהנה לשון הרב פ"מ שהבאתי בלשון השאלה כך היא סרכא תלוי' או בועא מתוך צימוק במקצת יש לעיין כיון שהב"ח מטריף ואף דהוא נגד הגמרא מ"מ לקותא הוי ומקרי ב' לריעותא עכ"ל. הנה שהוא עצמו כ' הדבר בלשון יש לעיין ומבואר שהרב ז"ל הי' מסתפק בי ואני בעניותי אומר כי מלתא דמבעי' לי' פשיטא לי לדעתי להתיר מכמה טעמים חדא כי הרב שנסתפק בזה אזיל לשיטתי' דס"ל דצימוק סופו לינקב אבל לפי מה שביארתי דשום צימוק אפי' צמקה כולה אינה שום לקותא ואין בו משום לתא דניקב כלל איני ראוי כלל להצטרף ולהיות ב' לריעותא כי הצימוק אינו מעיד על שום דבר וכמו באטום להרשב"א וכמו שכתבתי תחלה שנית אפי' אי הוי טרפות דצמקה כולה משום לתא דניקב אפ"ה נמקה מקצתה אינו ראוי להיות נקרא ריעותא מאחר דהדבר פשוט בש"ס ופוסקים להכשיר וראה כמה כרכורים כרכרו הפוסקים על דברי בה"ג בדין צמקה אונא שלימה ואמרו כיון דלאו כולה היא כשרה וכן הקשה בב"י שם ומה"ט לא הביאו הב"י בש"ע כלל וגם רמ"א ז"ל לא הגיהו עד שבא היש"ש ולימד נתינת טעם על דברי בה"ג וכתב מאחר שדבריו דברי קבלה ראוי להחמיר כוותיה חבל צמקה מקצת הריאה לא עלה בלב שום פוסק להחמיר רק הב"ח כתב להחמיר בדבר וכל הבאים אחריו השיגו עליו לא יתכן כלל שיהי ריעותא ועיין במ"ש לעיל בסימן ע"ה (בתחלת הסימן) בטעם הראשון שכתבתי שם דיתרת אינו נקרא ריעותא ושהוא כ"ש מחסרון מבפנים ע"ש בכל דברינו בזה ותראה שכל אותן הדברים עולים ג"כ לכאן ושלא יתכן כלל שיהיה צימוק במקצת הריאה מצטרף לב לריעותא יעו"ש כי לא אכפיל הדברים שלישית נ"ל שאין מקו' כלל להסתפק בזה ולהוכיח בשום הוכח מאחר שמבוא' בש"ך ובתב"ש דחסרון מבפנים אינו נקרא ריעותא כלל וכמו שביארתי בריש סי' ע"ה ע"ש וא"כ הרי ביש"ש פא"ט סימן כ"ב כ' דריאה שצמקה מקצתה הו"ל חסרון מבפנים והביאו דבריו הש"ך והט"ז בסימן ל"ו ושאר אחרונים א"כ אין לנו שוב לספק עוד ואינו נקרא ריעותא ומכ"ש כיון שדין ב לריעותא אין לו שורש בש"ס אין ראוי להחמיר בו הרבה מכל הלין טעמי אני אומר בטח דשום ריעותא העומדת על צימוק מקצת לא הוי ב' לריעותא וכשר כן נלפענ"ד:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה