אור ברסלב
נאות דשא שאלה עה

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה עה

שאלה עד

ותחלה אבאר דין בועא על יתרת בדרי דאוני או סרכא על יתרת וכן איזה שאר ריעותא שנקראת ריעותא לענין להצטרף ולהיות נקרא תרתי לריעותא מה דינה אם עומדת על יתרת בדרי דאונא ואח"כ נבא לנדון דידן:

והנה התב"ש סימן ל"ז סעיף ה' כתב דבועא על יתרת בדרי דאונא הוי ב' לריעותא והטעם הואיל ורבא בגמרא מטריף יתרת הו"ל ריעותא והוסיף הרב פרי מגדים בסימן ל"ז בדיני ב' לריעותא אות ט' דה"ה סרכא ומראה כשרה וכל ריעותא העומדת על יותרת הכל נקרא ב' לריעותא יעו"ש ודעתי הקלושה אינו מסכמת לכל זה מכמה טעמים האחד דנ"ל דיתרת בדרי לא מקרי ריעותא כלל דאע"ג דרבא רצה להטריף מ"מ כיון דאיפסקא הלכתא בהדיא בש"ס באין חולק דלית הלכתא כרבא ביתרת ורבא גופי' ג"כ לא בהדיא אמר להטריף יתרת בדרי רק משמעות דבריו כך הוא לכן לא נכנס זה כלל בגדר ריעותא ורואה אני את הדברים ק"ו דאם בחסרון בפנים כ' התב"ש עצמו שם בסק"ו דלא מקרי ריעותא כלל אע"ג דס"ד בגמרא דטריפה וגם משמע דרמב"ם ס"ל להטריף אפ"ה משמע דלא מקרי ריעותא כלל עכ"ד ובאמת כן מבואר בהדיא בש"ך שם סק"ה דחסרון מבפנים אינו ריעותא ע"ש והרי בחסרון מבפנים כמה מטריפים יש לה בגמרא אע"ג דהתב"ש כ' דס"ד בגמרא דטרפה אין הדבר כך כי כמה מטריפין יש בגמרא ע"ש בדף מ"ח ע"ב דר' ירמי' ואיתימא ר' זריקא הקשו להטריף ובדף מ"ז ע"ב איתבי' ר' אבא לעולא להטריף חסרון מבפנים וכ"ת דהוא רק סלקא דעתך אבל באמת ר' אבא גופי' לא ס"ל הכי למסקנא דהרי התוס' דמ"ח ד"ה שדרה הוכיחו דמאן דמותיב לעולא קיבל תירוצו של עולא מהא דמכשי' ר' אמי במחט משמע דבלאו הוכח' זו הוי משמע להו דמאן דמותיב ס"ל כתיובתי' ממילא ר' ירמי' ואיתימ' ר' זריקא כתיובתי' ס"ל ובפרט דלא תירצו בגמרא לר' ירמי' שום תירץ בכדי דנימא דקיבל התירץ וא"כ משמע דס"ל לר' ירמי' או ר' זריקא דחסרון מבפנים טרפה ולתירץ שני שבתוס' שם דגריס לעיל ר' אחא א"כ ביארו התוס' בהדיא דגם ר' אחא ס"ל להטריף חסרון מבפנים וכן מבואר בתוס' בדף מ"ב ע"ב ד"ה אפיק שכתבו שם ולמ"ד דחסרון מבפנים לא שמי חסרון כי' מבואר בזה בהדיא דאיכא מ"ד דס"ל שמי' חסרון ודלא כהתב"ש שכ' דהוא רק ס"ד ממילא הנך רואה דחסרון מבפנים יש לה מטריפין בש"ס ואפילו הכי מבואר בפוסקים דאינה ריעותא כלל והיינו ע"כ מטעם כיון דאדחי דעה זו בש"ס עצמה ור' אמי ור' יצחק נפחא לא השיבו כלל ור' ירמי' ואיתימא ר"ז שרצו לאסור ולא חשו כלל להשיבם להיות הדבר פשוט בעיניהם דל"ש חסרון מש"ה אמרינן דאינו ריעותא כלל מכ"ש יתרת בדרי שלא הטריפה רק רבא במשמעות לשונו ולא בהדיא ומיד נדחה בגמרא מכל שכן שאינו נחשב ריעותא כלל ואם אמור יאמר דבלא"ה יהי' יתרת בדרי ריעותא אפי' אם לא הי' לה שום מטריפין וכמו דבוע נקרא ריעותא אע"ג דלא מצינו לה שום מטריפין ובש"ס פשיט להתיר בועא יחידית הא ליתא חדא דאם כך הי' לא הוי הוצרך למיהב טעמא ביתרת משום דרבא אסרו ותו דא"כ אטו נאמר בכל הדברים שנחשבים ריעותא ובהצטרפם יחדיו יטרפו הא פשיטא דליתא ואם כך הי'. מנ"ל להש"ך בחסרון מבפנים לומר דאינו ריעותא כלל אע"כ דלא כל הדברים נלמדו מבועא דדוקא מה שביארו בפוסקים בהדיא דנקרא ריעותא או דהסברא נותנת דהוו ריעותא ובחסרון מבפנים הוי מסתבר להו דאינו ריעותא וכן ביתרת מסתבר להו דאינו ריעותא כיון דאין כאן קלקול בריאה לכן הוצרך לטעם משום דרבא אסר ובלא"ה אין ללמוד מבועי כיון דמבואר בש"ס דסמיכי אסורה הרי מבואר דיחידית עכ"פ ריעותא הוי שמצטרף לריעותא אחרת דהא ב' ריעותות שמשני שמות חמור משתי ריעותות שמשם א' כידוע משא"כ בשאר דברים שלה מצינו בש"ס כלל ולא בפוסקים שיהי' נקר' ריעותא אין לנו לומר כלל מעצמינו שיהי' נקרא ריעותא זולת בדבר שאנו רואים שיש אוסרים אותה אמרינן דהוא ריעותא אע"ג דאנן קיי"ל להתיר וא"כ מאחר דחזינן דחסרון מבפנים אינו נקרא ריעותא אע"ג דיש לה מטריפין בש"ס ש"מ דמה שנדחה בגמרא בפי' לא נקרא יש אוסרים ולא הוי ריעותא וא"כ הדברים ק"ו דאם חסרון מבפנים דיש עכ"פ קלקול בריאה ואפ"ה כיון דדעת המטריפין נדחה בגמרא לא חשיב ריעותא מכ"ש יתרת בדרי דאין קלקול בגוף הריאה ודעת רבא נדחה מיד בש"ס לא כ"ש ותו דרבא גופי' לא א' כך בהדיא רק אמר סתם יתיר וא"כ י"ל דמרימר דאמר לית הלכתא כרבא ביתרת והש"ס קאמר עלה והנ"מ בדרי דאונא כו' ה"פ דבאמת רבא דמטריף ביתיר ביני וביני מיירי ומרימר אפילו בהכי פליג דלית הלכתא כוותי' והש"ס קאמר וה"מ בדרי דאונא ר"ל דלא כמרימר אלא דוקא בדרי עבדינן כמרימר והא דלא אמר הש"ס הלכתא כרבא היינו משום דרבא אמר סתמא להטריף ביתרת ולא פי' דבריו באיזה יתרת מיירי מש"ה לא אמר דהלכתא כרבא משום דלא ידעינן במאי מיירי ואף אם יאמר האומר דזה דחוק הוא אלא דרבא מטריף אפילו בדרי כדמשמע פשטא דלישנא דהש"ס מ"מ יש כבר די במ"ש תחלה דכיון דנדחו דברי רבא בש"ס בהדיא לא מקרי ריעותא כלל הא חדא.

שנית נודע דעיקר ענין ב' לריעותא הוא ששני הריעותות נדמו כשני עדים המעידים שיש נקב או שסופו לינקב ובעינן דוקא שיהי' עדותן מכוונת שמעידים על דבר א' שהי' נקב או שסופו לינקב ואז עדותן מצטרף אבל אם אינן מעידין על דבר א' אין עדותן מצטרף וכ"ז נודע ומבואר בכל המחברים והשתא אומר אני אמת דבועת או סרכא או מראה מעידות או על נקב או על לקותא דהוי כנקב או סופן לינקב משא"כ יתרת אינו עד כלל דאינו מעיד על שום דבר לא שהי' נקב ולא שסופו לינקב ולא על שום לקותא דהא רוב יתרת נעשו כך מתולדה ואין כאן שום לקותא והתורה אסרתו וא"כ מה ענינו להיות נקרא ולהצטרף עם סרכא וכדומה להיות ב' לריעותא מאחר שביתרת אין כאן שום עדות ואמת כי הרב התב"ש דחשיב יתרת לריעותא אזיל לשטתי' שכ' בסימן ל"ה סקמ"ז דטעם יתרת דטרפה היינו משום שכל יתרת סופו לינטל הוא וחבריו ונסתייע לזה מהגהות מהרי"ו ע"ש ומש"ה חשבה הרב לריעותא משום דמעידה על שסופה לינקב וליחסר אמנם לבבי לא כן ידמה ותורה היא וראיות ברורות יתנו עידיהן שאין הדבר כן לכן מוכרחני להאריך קצת.

ותחלה אבאר כי היסוד שבנה הרב התב"ש עלי' את בנינו לומר דיתרת סופו לינטל היא יסוד רעוע כי לא נמצא זאת בשום מחבר זולתי בהגהת מוהר"ץ בדיני יתרת וז"ל ופי' כל יתר כנטול דמי פי' כאלו נחתך היתרת והוי נקב טעם אחר (ר"ל על יתיר דטרפה) לפי ששניהם יונקים מאבר א' ואין כח באבר א' ליתן יניקתו לשניהם וא"כ האחד גובר על חברו ונוטל יניקתו ממנו וא"כ אותו אבר סופו ליבש וזהו כנטול דמי ולכך טרפה. טעם אחר שמעתי למה חסר ויתיר וחליף טרפה מפני שאמרינן כל מום רע עכ"ל. והנה תראה כי א"א להעמיד שום יסוד על הגה"ה זו ואפשר איזה טועה כתבו כי דברים אלו מביאים לידי גיחוך היעלה על הדעת להטריף משום כל מום רע וכמה דברים דהוי מומא ואינם טרפה ואין מהצורך לסתור זאת ומדהא ליתא הא נמי ליתא (ואולי מהר"ץ שטרח בכמה דברים ליתן סימנים על הכשירות וקטריפות כמבואר לבקי בדבריו אף שאותן הסימנים למותר הן רק נתכוין לש"ש על קצת שוחטים שאינם בעלי תורה ובהיות לו סימן ואסמכתא במילי דבדיחותא יניח הדבר בזכרונו ע"י הבדיחותא והגיחוך ולא ישכח ולכן גם דברי הגה"ה זו כך הוא בדרך סי' ואסמכתא וגיחוך הוא לומר כל מום רע או שסוף היתרת לינטל כי הא' גובר על חברו אבל ודאי לא נתכוין ליתן על דברי חכמים טעמים לפגם כאלו ח"ו כן נ"ל. ותו דגם טעם השני עצמו הוא דבר מתמיה בלי שום ביאור כלל דאיך נתן טעם שאותו ההיתר סופו ליבש וליבטל ממציאותו תינח בריאה דכשיתבטל ממציאותו יהי' נקב בריאה שיתקלקלו הקרומים ויהי' מפקי זיקא אבל מה יאמר בכל שאר אברים דיתרת טרפה בהו אם סוף היתרת שיתבטל ממציאותו טוב הוא כך ולא ישאר רק א' ולמה טרפה והלשון שהביא התב"ש בשמו סופו לינטל הוא וחברו הנך רואה דבאמת בהגה"ה עצמו אין כתוב כך והתב"ש עצמו הרגיש בחולשת ההג"ה מחמת הקושיא הנ"ל מש"ה אסברה לה שסוף שינטלו שניהם אבל באמת בעל ההג"ה מעולם לא כיון לזה דהא ביאר טעמו משום שהא' גובר על חברו כו' וא"כ דבריו תמוהים דמה יענה בשאר איברים ואם יאמר דסוף שינטל היתרת ויהי' נקב וכשיטת האומרים דלא אמרינן כל יתר כנטול דמי אלא היכי שאם ינטל יהי' נקב כאשר יבואר אי"ה הנה זו דלא כהלכתא דהא לא קי"ל כך ואיך נעמיד יסוד עליו ותו דמי ביקש זאת מיד בעל ההגה"ה ליכנס בתגר זה ולהכריע בין הקדמונים בפי' כל יתר כנטול דמי ובלא"ה אין ביאור כלל לדבריו שכ' ששניהם יונקים מאבר א' ולא ידעתי שום ביאור ללשון זה ובריאה יתכן קצת ששני האונית יונקות מאבר א' דהיינו הריאה אבל בשני כבדים או שני טחולים או שני רגלים או תרי סניא דיבי' איך יפורש זה הלשון ששניהם יונקים מאבר א' הא אפילו כל א' עומד בפ"ע טרפה ואפי' לדעת הסוברים דאין טרפה אא"כ מחוברים יחד ומטעם דהוי כאלו ניטל ממקומו ועשה נקב בהשני מ"מ איך יפורש ששניהם יונקים מאבר א' שזה אין לו ביאור כלל דרך משל בשני רגלים או ב' סניא דיבי דבהו הוא עיקר מקור דין יתר כנטול הנאמר בש"ס מה הלשון אומרת בהו ששניהם יונקים מאבר א ואין כח באבר א' ליתן יניקתו לשניהם הרי שניהם משמשים בשוה ואם כוונתו לומר שכל אבר יש לו חיותו השופע עליו מלמעלה ואין אותו החיות של אותו אבר א' מספיק לשניהם א"כ הל"ל שסוף שיתיבשו ויתבטלו שניהם כיון שאין לכל א' מהם חיות כדי צרכו סוף דבר אין לדברים אלו ביאור כלל ודברי תוהו המה מאיזה טועה או לבדיחותא וסימן בעלמא אמרם ע"ד כל מום רע וגם הטעם הראשון שכתב כאלו נחתך היתרת והוי נקב הוא דבר מתמיה דמי ביקש זאת מאתו להכריע בין הקדמונים אם יתר הוי כניקב או כניטל או כחסר ועכ"פ כוונתו בטעם הא' אינו לומר דסופו לינקב אלא בכל יתרת אמרה תורה שיהא דינו כניקב וכאשר יבואר אי"ה. דודאי ליכא למימר דכוונתו שסוף א' לינטל וישאר ניקב דאם כן הוא לגמרי כטעם השני ומה חילקם לשני דברים אלא על כרחך דבטעם הב' חידש זאת שסופו לינטל ולעשות נקב ובטעם הראשון ס"ל שאין סופו לינטל כלל אלא דכך אמרה תורה דדין יתרת כדין ניקב וכל אבר שניקב פוסל בו יתרת פוסל בו וטעם זה הוא העיקר (מיהו לאו שיהי' כניקב דזה הוא מחלוקת הקדמונים אם כניקב או כחסר) דאין סופו כלל לינטל או לינקב וטעם השני גם טעם כל מום רע לא כתבן אלא לסימן ובדיחותא וח"ו שנעמוד יסוד ע"ז או להורות דין על פיהם דאם תבא לפסוק דין מתוך דברים אלה תוכל לומר דמום בדוקין שבעין דלדידן הוי מומא הוא טרפה א"ו כ"ז הוא שיחה בטילה וכך הוא הטעם השני בעצמו כמו השלישי ומה"ט לא נמצא בשום א' מהמחברים דיתרת סופו לינטל אלא אדרבא מבואר בדבריהם להיפוך כאשר יבואר אי"ה:

ואם אמנם הגאון מוהרי"ט בחלק יו"ד סימן י"א כ ליישב דברי בה"ג שכ' בבועי בשפולי להטריף מטעם יתרת והתוס' בא"ט דף מ"ז ד"ה אי שפכי תמהו עליו מה ענין זה ליתרת אלא הטעם הוא דכשעומד בשיפולו סופו לינקב ותירץ מהרי"ט דגם בה"ג מטריף מטעם שסופה לינקב ומ"ש דהוי יתרת דוגמא ומשל הוא שהטעם שאמרו ביתר שהוא טרפה מטעם שסופה להינטל אף כאן אע"פ שהיא עכשיו שלימה אסרוהו משום סופ' עכ"ד ומשמע דס"ל דיתרת סופה להינטל ויש מזה ראי' לכאורה לדברי התב"ש ומהתימא על התב"ש שלא הביאו לראי'. אמנם לא ויסתבר כלל לומר דס"ל הכי למוהרי"ט כי הדבר ברור בראיות שאינו כך כאשר אבאר אי"ה וברור אצלי הדבר דלשון מוהרי"ט בזה לאו דוקא וכוונתו רק ליישב דברי בה"ג דנקט לשון יתיר בנטול לדוגמא בעלמא דכי היכי דיתיר אבר אסרה תורה ואמרה שדינו כנטול ה"נ ביתיר זה של בועא אסור משום שסופו לינטל כן נ"ל ומיהו בלא"ה נ"ל בפשיטות דדברי מוהרי"ט נכונים כי ודאי יתרת מגבו סופו להתפרק כדיהבי הפוסקים טעם לדבר משום שמתחכך בדופן וא"כ שפיר אמר מוהרי"ט על יתרת דסופו לינטל ומכ"ש לדידן דאנן מכשירין יתרת מקמא וא"כ אין אצלינו שום יתרת שתהי' טרפה אם לא מגבה ממילא כל יתרת שאנו מטריפין בריאה סופה להתפרק וכמו שאבאר כ"ז אי"ה לקמן ועל כוונה זו כ' מהרי"ט שהטעם ביתר הוא משום שסופו לינטל אבל מודה ביתרת בדרי לרבא או מקמא להמטריפין מקמא אין הטעם כלל משום שסופו להתפרק כיון דליכא חיכוך ואין טעמו רק משום יתר כנטול ואכתוב אי"ה מזה לקמן כן נ"ל ברור ופשוט באופן שאין ראי' להתב"ש לדבריו. ועתה אבחר ראיות להיפוך דכל יתר אין סופו לא לינטל ולא לינקב רק דהכי הלכתא גמירי דיתיר דינו כחסר וכל שחסר טרפה גם יתיר טרפה הוא.

והנה המ"ב בסימן ס"א כ' להתיר יתיר כיס דכיון דחסר הכיס אין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת הורדא ולא אמרינן תרי רואי' רואי' כאלו ניטל הכיס וכאלו ניטל הורדא וע"ז כתב התב"ש בסימן ל"ה סקמ"ז לא ידענא מנ"ל הא הא אנן לא מטעם. רואין אתינן אלא כל יתר סופו לינטל הוא וחבירו ותינטל הורדא עכ"ד מבואר בזה דהמ"ב לא ס"ל הכי הא דיתיר כנטול וס"ל דאין סופו לינטל כלל רק דבמקום שאסרה תורה ניטול אסרה גם יתיר והיינו דוקא היכי דנטיל טרפה מחמת עצמו משא"כ כיס דבנטיל טרפה משום דאמרינן סוף שתנטל הורדא ממילא ביתיר דאינו מזיק להורדא כפר הנה אנו רואים שהמ"ב חולק על התב"ש ממילא כל האחרונים שהביאו דברי המ"ב הללו ולא ערערו בדבר מבואר ג"כ דהכי ס"ל (ואגב אבאר דמה שסתר התב"ש שם עוד את דברי המ"ב שהביא ראי' מסרכא דטרפשא דמקילינן כל היכי שאין הנקב טריפה מחמת עצמו וכ' התב"ש וז"ל נ"ל דל"ד כלל דהתם ה"ט דלא מהני קרום שעלה כו' א"א לחזור ולחרות כו' ומה"ט נ"ל מחלקינן ביבמות כו' מכה ורפואה כדרך שהעולם נוהגים עכ"ל ע"ש ואין דבריו ברורים כלל וסותר דברי עצמו שכתב בסימן ל"ו סק"ד דטעמא דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום היינו משום שסופו ליסתר אבל היכי דהוי סתימה מעליותא דידעינן שלא תתפרק הוי סתימה וחוזרת להכשירה ולא משגיחין במה שכבר היתה טרפה וא"כ אין חילוק כלל בין סרכא דריאה ובין סרכא דטרפשא דאם בריאה סופו ליסתר גם בטרפשא כך הוא לכן שפיר הביא המ"ב ראיה דמשום שאין הטרפות בטרפשא מחמת עצמו מקילינן בי' ויש בזה אריכות דברים עיין בחידושינו למס' חולין דף מ"ז בתוס' ד"ה היינו ריבותייהו מה שפלפלנו שם בענין זה אם טרפה תוכל לחזור להכשירו ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק.

ועתה אביא ראיות לדברי המ"ב שכדבריו הוא מוכרח הנה לשיטת רש"י והרמב"ם דמפרשינן כל יתר כנטול היינו כנטול מתחלת ברייתו ואין טרפה ביתרת אלא היכי דטרפה אם חסר מברייתו אבל באבר שאם נחסר מברייתו כשר וניטל ביד טרפה כשר ביתיר א"כ מוכח דלא כהתב"ש דאי נימא דיתר סופו לינטל א"כ הוי יתר כניטל ביד דהא נדון ע"ש סופו והנה האחרונים תפסו עיקר כשיטה זו (ועיין בש"ך סימן נ"ד סק"ט ועיין שפתי דעת סימן מ"א ס"ק ט"ז) ומוכח כהמ"ב וכ"ת לעולם דיתר סופו לינטל רק דכל שניטל ע"י שהי' יתר מתחלתו אין דינו אלא כחסר מתחלת ברייתו מש"ה אינו טרפה ביתר אלא היכי דטרפה בחסר מברייתו הנה מלבד שזהו דבר בטל ומבוטל לומר כך וא"צ להביא ראי' לסתור זאת מ"מ עוד אביא ראי' לסתירת סברא זו והוא ממ"ש הכ"מ והב"י בי"ד סימן מ"א והוזכר באחרונים דשני כבדים כשר להרמב"ם דס"ל דכל היכי ששנינו ניטל טרפה כשר בחסר מברייתו ובכבד שנינו ניטל וכשר בחסר רק שכ' הב"י דאפשר דלא יצוייר כלל שתברא בהמה בלי כבד מש"ה שנינו ניטל יעו"ש אלמא דאם איתא דאפשר לבהמה להיות חסרה כבד מתחלת ברייתו כשר בשני כבדים והשתא הרי התוס' בר"פ א"ט בד"ה ניקב הלב הקשו הא כשניטל' הכבד ניטלה גם המרה וא"כ טרפה מחמת המרה ותירצו דאפשר שתשאר המרה דבוק בגידי הסמפונות ע"ש ולפ"ז אם נימא לדעת הרמב"ם דחסר כבד מברייתו כשר ע"כ דהיינו דוקא באופן שיש הגידים והסמפונות והמרה דבוקה בהם דאל"כ טרפה מחמה ניטל המרה דמרה טרפה בודאי גם בחסר מברייתו דהא ניקב אוסר בה ולפ"ז ביש שני כבדים וכל כבד הוא עם גידים וסמפונות דאז כי אמרינן סופן שינטלו שניהם א"כ ינטלו גם הסמפונות וא"כ תינטל גם המרה ואיך מקום להכשיר להרמב"ם בשני כבדים אע"כ דכל יתר אין סופו לינטל רק דאמרינן דדינו כשניטל מתחלת ברייתו ולכן בשני כבדים דיינינן רק כאלו ניטל כבד ולא מרה.

הרי דלשיטה זו אין מקום כלל לדברי התב"ש זולת לשאר השיטות והרשב"א מכללם דמפרשים יתר כנטול היינו נטול ביד דאז י"ל כהתב"ש דטעמא דמלתא משום שסופו לינטל וזה דבר שאי אפשר שהרי הרשב"א עצמו שהוא מפרש יתיר כנטול היינו כאלו ניטל היתיר ויעשה נקב בהשני ודין יתיר כדין נקב ומטריף היכי שהנקב מטריף והרי הרשב"א עצמו כ' והובא בש"ך סי' נ"ז סקמ"ח דביתרת לא נאמר הכלל דאין טרפה חי' משום שהל"מ לא אמרה רק שדין יתרת כדין ניטל וכל שאלו ניטל טרפה ה"ה יתר אעפ"י שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו וא"כ ע"כ אין סופו לינטל דבדבר שסופו לינטל או לינקב אינו חי יב"ח כמו שאבאר אח"כ וממילא אע"ג דהרבה פוסק ים חולקין עליו וקיי"ל דיתרת נמי חין חי וכמו שהארכתי בזה בתשובה ולעיל סי' י"ד) מ"מ לא פליגי רק בהא דאינהו ס"ל דכי היכי דניטל אינו חי ה"ה יתר נמי אבל לא מצינו לשום א' מהחולקים עליו שיסתור את דבריו לומר איך אפשר דיתר חי הא סופו לינטל א"ו דליתא. ותמיהני שהתב"ש עצמו בסימן ל' סק"ח נטה שם בתחלה לדברי הרשב"א דיתרת חי ע"ש ואיך הסכימה חכמתו הגדולה לומר דסופו לינטל ומה שאמרתי דכל שסופו לינטל או לינקב אינו חי הוא דבר ברור ומוכח בכמה דוכתי ואזכיר קצתן ונ"מ כגון ניקב חצר הכבד דטריפה מטעם שסוף הכבד לינטל וכן בסרכא שלח כסדרן להסוברים דטריפה משום שסופו להתפרק אמרינן דמיום שניקב חצר כבד אף שעדיין לא ניטל הכבד אינו חי ולא אמרינן כיון דעדיין עכשיו יש הכבד חיו יחי' וראי' מדברי התוס' ר"פ ח"ט דף מ"ב ע"ב בד"ה ואמר רב יהודה כו' שכתבו שהרי יש בני אדם הרבה שניטל יותר מן מלא מקדח ועדיין חיים יעו"ש ותראה שאין כוונתם שחיים אחר שנפסק הקרום דזה א"א כמובן רק כוונתם שבהיות נחסר הגלגילת לבד ועדיין הקרום שלם הם חיים הרבה הרי דאפילו אותן שהן טרפות ע"ש סופן אינם חיים ועוד ראי' ממ"ש התוס' בסוגיא דאזלינן בתר רובא שחובשין י"ב חדש עיין שם ואכתי ניחוש שמא יש בו טרפות שנטרף על שם סופו וכן ראיתי להרב פרי מגדים בשפתי דעת סי' ר"ן סק"ה כ' דפשיטא לי' דמה שטרפה ע"ש סופו אינו חי רק דמספקא לי' אם אינו חי יב"ח מיום שניקב הטרפש א"ד דתוך יב"ח סופו שתנטל הכבד ומן אזלא יחי יב"ח ונ"מ בספק אי סגי בשהי' יב"ח או בעינן כד"ח יעו"ש והנה ספק זה לא מוכח מהראיות שהבאתי די"ל דמ"ש התוס' שחיים הרבה היינו כד"ח וכן מ"ש דחובשין יב"ח י"ל דלאו דוקא אלא כד"ח ומ"מ דברי עדיין חזקים חדא דנהי שיהי' כן דבעינן כד"ח מ"מ הרי הרשב"א כ' דיתרת מרבה כחול ימים והו"ל לומר דחי כד"ח ולא יותר ותו דהרב פרי מגדים שם פשט ספקו מדברי רש"ל דאינו חי יב"ח מיום שניקב הטרפש ועוד יש לי כמה ראיות לספקא דהרב ז"ל חדא מהנך פוסקים דאסרו בסרכא החלב מהבהמה כל יב"ח עיין בש"ך סימן פ"א סק"ד ואע"ג דבכללן יש הסוברים דסרכא טריפה מטעם שסופה להתפרק ואפ"ה לא אסרו למפרע עד כד"ח אע"כ דאינו חי מיום הסרכא יב"ח. ועוד ראי' מדאמר בש"ס פא"ט דף נ"ז ע"ב על ההוא דחסרון הגרגרת כאיסר והרי רחל אחת היתה בשכונתינו שנקדר קנה שלה וחיתה והביא לו ראי' דע"כ לא חיתה אלא יב"ח ע"ש ומדמה לה לשמיטת ירך ע"ש והרי התוס' בדף מ"ג בד"ה הנך כתבו דטרפות דחסרון הגרגרת הוא רק משום דסוף שיפסק הרוב וא"כ הו"ל לומר דחי כד"ח וגם מדמדמה לה לשמיטת ירך שהוא טרפה מעצמה ושם ודאי דוקא יב"ח קאמר ה"ה בהא ע"ש ותבין ותו פריך התם על חסרון גלגולת ממעשה בענבול בא' שנפחתה גלגלתו וחי וקאמר ימות החמה הי' וקאמר בהדיא דא"א לו לחיות יב"ח אף ע"ג דהתוספת בר"פ כ' דאינו טרפה אלא משום שסוף הקרום לינקב ש"מ דהכל שוה והוי השיעור אצלם י"ב חודש ואף על גב שכתב התב"ש סי"ל סק"ח על ההוא דענבול וקרימות קנה דמשני לי' קושטא דמלתא דתוך י"ב חודש הוי ואלו היה מקשה ממי שראה שחי יותר מיב"ח היה אומר לו זה חזק טבעו היה וחי ב' וג' שנים יעו"ש מ"מ הדבר פשוט שאין זה ענין רק לנדון דידי' שאמר דמה שאמרו דאין טרפה חי' יב"ח היינו בבינונים אבל יש שטבעם חזק ומתקיימים יותר אהא שפיר קאמר דהא דקאמר בההוא דענבול י"ב חודש היינו על הסתם דבכל דוכתי השיעור י"ב חודש אבל לומר דבההוא דטרפה ע"ש סופו הוי תמיד השיעור כד"ח א"כ לאיזה ענין הזכיר יב"ח וגם מדמי' לי' לשמיטת ירך שהוא טרפה מחמת עצמו וזה פשוט (ומדי דברי בזה אזכיר מה שראיתי שם מלתא דתמיהא באותו הס"ק שכ' וז"ל ותו בלא"ה אין להכשיר פחיתות הגלגולת מטעם שחי יב"ח שהרי רבותינו בעלי התוספת העידו בדף מ"ב שיש אנשים הרבה שניטל מגלגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים כו' ע"ש שהוציא טרפות דגלגולת מן הכלל שנתנו חז"ל דטרפה אינו חי ע"ש באורך והדברים תמוהים דאדרבא בדברי התוס' הנ"ל מבואר להיפוך דהרי מתוך קושיא זו דעדיין חיים הוציאו דטרפות דגלגולת היינו עם הקרום ור"ל שאותן אנשים שחיים היינו כשהקרום שלם ע"ש ואין להאריך כי אין כאן מקומו ודו"ק) ועיין ג"כ בח"ץ סי' ע"ז שהאריך להוכיח דאע"ג דאמרינן כל יתר כנטול מ"מ אינו דומה ממש לנטול ע"ש ואלו הי' סופו להיות ניטול הי' דומה אליו ממש כאשר הוכחנו דכל מה שסופו להיות הוי עתה כאלו הי' באופן שנתבאר בראיות דאין יתר סופו לינטל ויתבאר אי"ה עוד ראיות לזה אח"כ אי"ה ואם שהכרו"פ בסימן נו"ן כ' בלשונו שסוף האבר להיות כלה ונחסר אגב שיטפא כ' כן ועיקר כוונתו אינו אלא לומר דדין יתר כדין ניטל ולא כדין חסר וכן הוא בדבריו ברסי' י"ג ע"ש ודו"ק):

אולם אין מהצורך להרבות עוד בראיות ע"ז כי הנ"ל הדבר ברור דגם התב"ש מודה דאין שום יתרת סופו לינטל ולא חידש זאת התב"ש רק בריאה וס"ל דכיון דהריאה מליאה רוח ומרחפת תמיד והוא ג"כ חלושה בטבעה לכן אם יש בה יתר סופו ליפסק אמנם כל הבא לחלק בזה בין יתרת דריאה ליתרת דשאר איברים עליו הראיה מהש"ס או מהקדמונים וכל זמן שאין אנו רואין לזה ראיה ברורה מהש"ס או מהקדמונים ודאי דאין שום חילוק וכולהו בחדא מחתא מחתינהו. ותו דגם ביתרת דריאה עצמה מבואר שאינה כך מדכתבו הפוסקים ביתרת מגבה שסופה להתפרק ושום שמתחככת בצלעות ש"מ דבדרא או מקמא דליכא חיכוך אין סופו להתפרק ומאן דמטריף לא מטריף רק משום כל יתר כנטול דמי והכי מוכח מ ברי הד"מ והש"ך בסימן ל"ה ס"ק ל"ט שכתבו לענין יתרת נגד חריץ הורדא דיש לאסור במקום שאוסרין יתרת מקמא ולא דמי לפיצול שתחתיו גומא דהתם אינו יתרת כלל וגם איכא הגנה שלה תתחכך אבל בשאר יותרת מה מהני הגנת החריץ הא אמרינן כל יתר כנטול דמי עכ"ד ע"ש הרי מבואר שאין ענין הגנת החריץ כלל ליתרת מקמא משום דאין טעמא כלל מחמת שסופה להתפרק רק משום כל יתר כנטול דמי. וזהו שכתבי מה מהני הגנת החריץ ואם איתא דיש ביתרת מקמא שני טעמים להטריף חד משום כל יתר וחד משום שסופו להתפרק אם כן הכי הוי להו לכתוב נהי דמהני הגנת החריץ לענין שלא תתפרק מכל מקו הוי יתר כנטול ומדכתבו וזה מהני ש"מ שאין יתרת מקמא סופה להתפרק כלל ומכ"ש יתרת בדרא והמטריפים הוא רק משום דס"ל דלאו אורחי והוי יתר כנטול והכי משמע מדכתבו הפוסקים שם דפיצול מקמה טריפה משום דכיון שנתפצל אינו חזק וסופו להתפרק משא"כ יתרת חזק הוא ואינו סופו להתפרק ומשמע דליכא מאן דפליג בהא דהמטריפים נמי מודים דאין סופו להתפרק והכי רהיטת לשון כל האחרונים מורה לזה. ותו דמבואר בהדיא דאפילו ביתרת מגבה דלכולו עלמא לאו אורחי' אפי' היכי דליכא למיחוש לחיכוך בצלעות אין סופו להתפרק כי אמ"ש הט"ז בסימן ל"ה סקי"א לענין פיצול שתחתיו גומא דאם הפיצול קצר מהגומא מזה נראה שהיא יתרת ולא פיצול וטרפה כ' בנה"כ דמה בכך מ"מ כיון שמונח בגומא אין מתחכך ולח יתפרק ואם איתא נימא כיון דמגבה לאו אורחא אם כן יתפרק אע"פ שאינו מתחכך אע"כ דכל היכי דליכא חיכוך אין סופו להתפרק אפילו במידי דלאו אורחי' ומכ"ש ביתרת בדרי או מקמא אפילו למאן דמטריף (ונהי דדברי נה"כ לכאורה קשיין דנהי דיש לה מקום לנוח ולא תתפרק מ"מ כיון דיתרת הוא יהיה טרפה מטעם יתר כנטול וכמו שכ' הוא עצמו והד"מ לענין יתרת נגד חריץ הורדא שהבאתי תחלה וצ"ע ואין כאן מקומו ועיין מה שאכתוב אי"ה לקמן בסימן קי"ז הא מיהת עכ"פ נקטינן מיני מה שאנו מבקשין דביתרת כל היכי דליכא חיכוך אין סופו להתפרק).

ובהא מיושב מה שהקשה התב"ש סימן ל"ה ס"ק כ"ט אהא דאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא והקשה דהא דאמר ה' אוני אית לה לריאה הוא מיותר והיה די באומרו ג' אוני אית בריאה בימין וב' בשמאל יעו"ש שהאריך והנ"ל דאחר דרבא רצה לומר דיתר טרפה וכוונתו לכל מין יתר הן בדרי הן מקמא הן מגבה ולפי הכלל המונח בידינו בדיני יתיר דלא אמרינן כל יתר כנטול דמי אלא בהיות היתר עומד במקום שראוי איתו האבר להיות הבל בלח"ה אינו נחשב רק דלדול בשר בעלמא אעפ"י שיש לו צורת אותו האבר וא"כ בשלמא יתרת בדרי דאונא שפיר יש להטריף כיון שעומד במקום שראוי להיות אונא אמרינן כל יתר כנטול משא"כ שלא בדרי דאונא דלא שייך לומר יתר כנטול למה יהי' טרפה הא תינח ביתרת מגבה דנהי דליכא למימר בי' כל יתר כנטול מ"מ יש טעם להטריפו משום שיתחכך בצלעות וסופו להתפרק משא"כ מקמא דחיכוך ליכא ולא יתפרק וגם ליכא למימר בי' יתר כנטול הואיל שאינו במקום האונות לכן הקדים רבא ואמר ה' אוני אית לה לריאה ר"ל דאע"ג דמקומן הם ג' בימין וב' בשמאל מ"מ כל הריאה הוא מקומן של האונות כיון דכל הריאה אינה רק אבר א' שלם אין לחלק בה שום חילוק וכולה הוא נקרא מקומן של האונות ולכן בכל מקום שנמצא שם יתיר אונא שייך למימר ביה כל יתיר כנטול דמי מש"ה טרפה גם במקמא כן נ"ל נכון והתב"ש שלא רצה לתרץ כך משום דאזיל לשיטתי' דסובר דכל יתרת דריאה למאן דמטריף סופו להתפרק כיון דלאו אורחי' בהכי ומש"ה א"צ לבקש שום טעם לטריפות יתיר אוני רק דכיון דלאו אורחי' בהכי סופו להתפרק ויהי' נקב וטריפה אפי' במקום דלא שייך למימר בי' כל יתר כנטול אבל לי נראה ברור שאין הדבר כך אלא ככל אשר דברנו וכמו בכל האברים דאע"ג דלאו אורחייהו למהוי תרתי אפ"ה לא מטרפינן לה אלא היכי דאיתי לטעם יתר כנטול דהיינו בהיותו עומד היתרת במקום האבר אבל כל שעומד למטה ורחוק ממקום האבר אע"ג דהתם נמי לאו אורחי' אפ"ה כיון דשם ליכא יתר כנטול כשר ה"נ ביתיר אונא אפי' במה דלאו אורחי' כלל לא מטרף (זולת מגבו דשם סופו להתפרק ע"י חיכוך ונהי דלאו אורחי' מ"מ אין לנו משום מאי להטריף דאטו אם נמצא איזה שום שינוי בבהמה מה דלאו אורחי' נטרפיני' וה"נ באוני יתירה נהי דלאו אורחי' לא מטריף עבור הא משום דאין סופה להתפרק בכל מקום דליכא חיכוך וגם טעם דיתר כנטול לא שייך בהיותו עומד שלא בדרי לכן הוצרך רבא להסביר ולומר ה' אוני אית לה לריאה לומר דהא צ"ד יתיר אונא ליתיר אבר אחר כיון שהריאה כולה אינה רק אבר א' והאונות הם ענפים מתפרדים ממנה ממילא כל הריאה הוי מקומם של האונות ושייך בהו בכל דוכתי למימר כל יתר כנטול דמי והבן. הארכתי בזה קצת יותר מהצורך כי הוא הוא מצטרך למ"ש אי"ה אח"כ.

ובזה מיושב היטב דברי הט"ז בי"ד סימן ל"ה סק"ד שהקשה למה נהגינן לאסור ב' ורדות מאחר דברש"י ותוס' והרח"ש מבואר דהאוסרים ב' ורדות היינו מטעם יתרת מקמא כיון דתרתי לאו אורחייהו וא"כ לדידן דמכשירינן יתרת מקמא למה נטריף ב' ורדות ותירץ דהא דמטריפון ב' ורדות לאו מטעם יתרת מקמא הוא אלא משום יתר כנטול והו"ל חסרה ורדא ולכן כ' דאין טרפות ב' וורדות אא"כ עומדים שניהם במקום הראוי להיות ורדא ויש לשניהם צורת ורדא דבענין א' לא אמרינן יתר כנטול כמבואר גבי רגל זהו תורף דברי הט"ז. וכ' עליו התב"ש בסי' הנ"ל בס"ק מ"ם וז"ל ותמיהני טובא אהט"ז דהא עדיין גם לתירוצו. עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון דמתירין יתרת מקמא ולא אמרינן כל יתר כנטול אלמא גמירא דאורחא בהכי א"כ אפי' ב' וורדות במקום א' כיון דאורחא בהכי לא מטרף מטעם יתר כנטול אע"כ צ"ל דדוקא בצורת אונא אורחי' ולא בצורת ורדא א"כ מה דוחקי' לימא דכל מקמא אורחי' בצורת אונא ולא בצורא ורדא ואי אתרמי בצורת ורדא אפי' בשמאל הו"ל ביני וביני וטריפה וכן העיקר בהיתר קושיות הט"ז וכ"כ הש"ך בס"ק י"ז דהכי גמירא דמקמא אורחי' ביתיר אונא ולא בצורת ורדא עכ"ד התב"ש בקצרה יעו"ש. ואני אומר שכפי מה שבארתי תראה שדברי הט"ז נכונים מאוד דמה שהקשה התב"ש דעדיין הקושי' במקומה כו' אלמא גמירא דאורחא בהכי כו' לק"מ דבאמת אפילו מידי דלאו אורחי' מ"מ אין להטריפה אלולי היכי דשייך למימר יתר כנטול ולא רצה הט"ז לומר דגמירי היכי דבצורת אונא אורחי' וצורת ורדא לאו אורחי' שהי' זה דחוק בעיניו לומר כך בדבר שלא נמצא בש"ס ומאן ספין וחכים למימר כי הך מלתא שאין ליחס כזאת רק לחכמי הש"ס אשר ברוח קדשם ובינתם הרחבה ידעו בטבעי הברואים אבל לזולתם לא מצינו כך ולכן כיון שלא נמצא דבר זה בש"ס מי הוא היודע דצורת אונא אורחי' וצורת ורדא לאו אורחי' ומש"ה הוקשה להט"ז דכיון דמכשרינן יתרת מקמא דלא כרבא וזה ע"כ או משום דס"ל דמקמא אורחא כמו בדרי או דס"ל דאע"ג דלאו אורחי' מ"מ מקמא אין נקרא מקומן של האונות מש"ה לא שייך למימר בי יתר כנטול ולית הלכתא כרבא בהא דאמר ה' אוני אית לריאה לומר דכל הריאה מקומן של האונות ואנן לא ס"ל כך חלא דאין מקום האונות רק בדרי ולכן אין מקום טריפות ביתרת רק מגבה מטעם שיתפרק משא"כ במקום אחר כשר כי בדרי אורחי' ומקמא ל"א יתר כנטול הכי סבירא לן ממילא הוקשה להט"ז דלפי א' מב' טעמים הנ"ל הי' להתיר גם ביתר ורדא כיון דהאוסרים לא אסרוהו רק מטעם יתרת מקמא וע"ז תירץ הט"ז בהתבוננות רב דבאמת אנן דמכשירין יתרת מקמא מודינן דלאו אורחי' ואפ"ה מכשירינן מטעם הב' כיון דמקמא אין מקומן של האונות לא הוי כחסר אונא ממילא זה שייך דוקא ביתיר אונא משא"כ יתר ורדא דשם הוא מקום הורדא שפיר שייך יתר כנטול והו"ל חסרה ורדא וממילא דאם הורדא יתירה עומדת שלא במקום ורדא גם כן כשר כמו כל יתרת מקמא וכ"ש הוא דאם ביתרת מקמח דאמר רבא דכל הריאה מקומן של האונות אפ"ה לא ס"ל כוותי' בהא מכ"ש בורדא דנוכל לומר דגם רבא מודה דלא הוי מקום הורדא אלא במקומה המיוחד לה ולא בשאר דוכתי הרי שדברי הט"ז בהתבוננות נאמרים ודבריו נכונים וראוים למי שאמרם ואע"ג שגם שיטת הש"ך והנמשכים אחריו נכונים ג"כ דס"ל דהא דפלגינן ארבא ביתרת מקמא היינו משום דס"ל דאורחי' בהכי אבל בהא מודינן לרבא דכל הריאה הוי מקום האונות ואי לאו הי' אורחי' להזדמן יתרת במקמא היינו מטריפין רק דמכשרינן בהכי משום דאמרינן דאורחי' בהכי וקים לן דבצורת ורדא לאו אורחי' והו"ל יתרת מקמא וטרפה דהוי כחסר אונא זאת היא שיטת הש"ך והנמשכין אחריו להמדקדק היטב וכדבריהם ראוי להורות כיון שהם מחמירין דלדידהו ע"פ אותן הסימנים שנתנו לידע שהוא ורדא טרפה אפי' שלא במקום הורדא וכן נוהגין וגם נ"ל מוכח דהב"י לא ס"ל כט"ז מדבריו גבי השלמת הורדא הובא בש"ך סימן ל"ה סקמ"ב דאלו להט"ז איפכא הוי דמאן דמטריף מקמא היינו משום דכל הריאה הוא מקום האונות יותר ראוי שהורדא ישלים ולמאן דמכשיר מקמא דס"ל דמקמא אין מקום אונא כלל א"ו ס"ל כהש"ך ע"ש ותבין ודו"ק ועיין מה שהארכתי מזה לקמן בסימן קי"ז ומ"מ עכ"פ גם שיטת הט"ז נכונה יותר כאשר בארתי ולא קשיא עלי' קושיות התב"ש כלל וכמש"ל. ועכ"פ לכל השיטות הדבר מבואר דאפי' יתרת דלאו אורחי' לא מטרפה אלא מטעם כל יתר כנטול דמי ר"ל שכך אמרה תורה דכל היכי דמטריף בחסר מטריף נמי ביתר אבל אין סופו להתפרק זולת מגבו מחמת שמתחככת בצלעות וכמש"ל:

ואם אמנם מודינא למ"ש התב"ש בסימן ל"ה סק"א דכל טריפות שבריאה כולם מחמת נקובה הם והביא ראיה לזה מדהתחילו הטור והמחבר וכתבו הריאה שניקבה טרפה ואח"כ כתבו דין חסר ויתר וחליף וכן הוכיח מתו' חולין דף מ"ב ד"ה אפיק מדכתבו שם דלרבנן ליכא אלא י"ז טריפות דליכא למיחשב לדידהו בריאה רק ניקבה הרי דלא מצי התוס' לאשכוחי שום טרפות בריאה שלא יהי' בכלל ניקבה והיינו משום דכולהו טריפות שבריאה מחמת ניקבה הם אלו דבריו ז"ל ובהא מודינא ליה והכוונה דכל טריפות שבריאה אינם יוצאים מגדר ניקבה למנין חשבון הטרפות דכל אברים דניקב טרפה כ"ש חסר וניטל וכן יתר דדינו כחסר וכמו דלא חשבינן במתני' ניטל רק בכבד ולא בלב וריאה ודקין כמ"ש התוס' שם דף הנ"ל בד"ה ניקב הלב וכן לא חשבי' יתר לב ודקין וכבד והיינו משום דניקב כל שהוא הוא הקל שבכל הריעותות מש"ה כל אבר שאמרנו בו שחמור כ"כ דמיטרף בנקב משהו שוב אין לחשוב בו ניטל וחסר ויתיר דהוי כולהו בכלל ניקב ומש"ה התחילו הט"ו לכתוב הריאה שניקבה טרפה להיות הקדמה לכל דיני חסר ויתיר וחליף ומש"ה נמי כ' התו' דלרבנן ליכא אלא י"ז אבל מ"מ מ"ש שם התב"ש דכולהו הריעותות סופן לינקב ע"ש בהא לא מודינא ליה דבחסר וחליף אי סופו לינקב יש לפלפל הרב' א"כ מקומו וביתר ודאי אין סופו לינקב זולת מגבו וכנ"ל.

ועתה אחרי שהעלנו מתוך פלפולינו זה דיתרת אין סופו לינקב הדרינן למה שהתחלתי לעיל (בד"ה שנית) דאין מקום לומר כלל דבועא או סרכא על יתרת בדרי יהיה נחשב תרתי לריעותא דהא אין כאן שני עדים כלל דהסרכא או הבועא מעידה על נקב אבל היתרת אינו מעיד שום עדות כלל הרי לנו שני טעמים להיתר בזה ולקמן אי"ה אביא ראיות עוד לזה.

שלישית נ"ל להכשירו אפילו אם איתא לדברי התב"ש דיתרת המטריף סופו להתפרק והיינו דהא בדין ב' לריעותא בעינן דוקא שיהא ריעותא א' על חברתה דאז אמרינן דשניהם מעידין שבאותו מקום יש נקב או סופו לינקב אבל אם יש הפרש בין הריעותות אינו כלום כיון שאינם מעידין על מקום א' ואפילו בריעותות סמוכות ממש זו אצל זו באין שום ריוח לא מצינו לחסור מפורש בדברי הפוסקים שלא כתבו אלא בריעותא א' על חברתה כגון סרכא על הבועא זולת התב"ש חידש זאת דבסמיכות נמי מיטרף ונוהגין כדבריו ועתה אף אנן נימא ביתרת אף להתב"ש שסופו להתפרק אטו אמרינן שסופו ליפול תלחי תלחי כל שטח היתרת זה ודאי אינו ואנן לא אמרינן אלא דהיתרת מתוך שנפרד מהריאה פירוש דלאו אורחי' אינו מושרש היטב אל הריאה ויהי' סוף שתפול היתרת מהריאה ויהי' נקב למטה בשורש היתרת וא"כ אם סרכא או בועא או שאר ריעותא עומד בראש היתרת או באמצע היתכן שזה יהי' נקרא תרתי לריעותא הא היתרת אינו מעיד כלל על נקב באותו מקום שהריעותא עומד רק על מקום אחר ואם כן יש הפרש בין הריעותות בשלמא אם יש סרכא או שאר ריעותא ממש במקום השרשת היתרת אז יש ידים לומר דהוי ב' לריעותא לפ"ד התב"ש שהיתרת מעיד שיהי' נקב במקום השרשתו והריעותא מעידה ג"כ על זה משא"כ אם עומדת הריעותא בשאר מקומות מהיתרת לא מסתבר כלל לקרותו ב' לריעותא (ומיהו אפי' עומד' הריעותא במקו' השרשת היתרת אע"ג דטעם זה הג' לית בי' מ"מ גם מב' טעמים הראשונים די להכשיר) הנה עם שלש הטעמים האלה שבררנו נ"ל נכון להכשיר כל ריעותא העומדת על יתרת בדרי דאונא.

ויש ג"כ ראיה לדברינו ממ"ש הש"ע סימן ל"ט סעיף ו' דיתרת לכל היכי דסריכא טרפה משום דכולהו לגבי דידה הוי שלא כסדרן וכ' הש"ך שם סקי"ט דהיינו דוקא ביתרת מקמא אבל בדרי פשיטא דכסדרן כשרה עכ"ד הרי דסרכא אפי' ביתרת מקמא הי' כשר אי לאו דהו"ל שלא כסדרן ויותרת בדרי כשר ולא אמרינן דהוי ב' לריעותא והרי זה ראיה לנדון שלנו ממש דסרכא מתוך יותרת בדרי כשר. וראיתי בשו"ת גבעת שאול סימן נ"ו כיון לראיה זו ג"כ אלא שכ' דמסתפי להקל מראיה זו משום דיש לדחות דהא דאמרינן דסרכא מיתרת בדרי כשר היינו למטה מחצי' בלי חלון דסרכא כי הך לא מקרי ריעותא כלל אבל לעולם דיתרת בדרי מקרי ריעותא וטרפה בתלוי' היוצא ממנה זהו תוכן כוונתו ע"ש. וכן ראיתי שכ' הרב פמ"ג בשפתי דעת שם בסימן ל"ט סקי"ט דדוקא בכה"ג אבל למעלה מחציין או חלון הו"ל ב' לריעותא יעו"ש. אכן האמת יורה דרכו דאינו כך חדא דהא לשון הש"ך בס"ק הנ"ל כך הוא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה הרי דמשוה לה לדין האונא ממש וכל כסדרן הכשר בכל אונא כשר גם ביתרת בדרי אפי' בחלון (עיין מ"ש בסי' שאח"ז ובסי' ע"ז) והכי מוכח נמי מהב"י והא"ח שהביא הש"ך שם דמוקי לה ביתרת מקמא דוקא ולא מוקי אפילו בדרי וכגון בחלון או למעלה מחצי'. ותו דאכתי קשיא לפ"ד הרב ג"ש ופ"מ למה יהבי טעמא ביתרת מקמא משום דהו"ל שלא כסדרן תיפוק ליה דאפילו בתלוי' טרפה משום ב' לריעותא אע"כ דאפי' יתרת מקמא אינו נקרא ריעותא והמעיין יראה שמה שתירץ הרב ג"ש על קושיא זו דבריו שם תמוהים ומגומגמים אין צורך לסותרן. והרב פ"מ הקשה שם גם כן קושיא זו וכ' ואפשר דרבותא קאמר עכ"ד ראה כמה מהדוחק נדחק ואני תמה מי ראה כזאת שיהיה תלוי' גרועה משלא כסדרן עד שיהיה שלא כסדרן רבותא נגד תלוי' ועיין בתב"ש סימן ל"ז סק"ד שמוכיח מהט"ז להכשיר תלוי' מבועא ע"י מיעוך מדאסר הט"ז דבוקה ולא מהני מיעוך ולא אשמועינן רבותא טפי בתלוי' אלא פשוט דס"ל דשרי בכה"ג עכ"ל שהרי שעשה התב"ש דיוק זה לדבר פשוט ממילא כאן איכא נמי הוכחה זו גופי' מדאמרי דבוקה מיתרת מקמא פשוט דמתלוי' כשרה והרי זה ראיה ברורה שאין עלי' תשובה. ועוד מוכח הכי מדברי הש"ך בסימן ל"ט סקמ"ו שנתן כלל דכל הסרכות שנתבארו בסימן ל"ט להטריף נוהגין להתירן ע"י מיעוך ע"ש ומשמע מזה דה"ה סרכא מתוך יתרת מקמא שנתבאר שם דטרפה מטעם שלא כסדרן מהני ג"כ מיעוך ול"א דהוי ב' לריעותא וראיה זו עצמה הביא הרב פ"מ שם במשבצות סקי"א דעינונותא לכל מקום שתסרך מכשירין אני ע"י מיעוך מלשון הש"ך הנ"ל דבכל אותן הסרכות שבאותו הסימן מהני מיעוך וא"כ ראי' זו עצמה איתי' גם כן ביתרת מקמא כי היכי דאיתי' בעינונותא דבחדא מחתא מחתינהו המחבר שם וא"כ מהתימא על הרב פ"מ איך הונח לו לומר דסרכא מתוך יתרת הוי ב' לריעותא אחר שהביא ראיה בעינונותא דיהני מיעוך מכל הלין טעמי וראיות אני אומר בטח להכשיר סירכא או בועא או שאר ריעותא העומדת על יתרת בדרי דאונא ובפרט שדין תרתי לריעותא הוא דבר שאין לו שורש בש"ס כן נראה לפי עניות דעתי:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה