נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה עא
ואשר בקשת מאתי עוד לכתוב לך ביאורים בלשונות הט"ז והמ"א מן סימן ח' עד סוף ה' ציצית במקומות הצריכין ביאור. הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה אולם לרוב אורך הדברים לא אכתוב לך רק כל מה שציינתי בגליון הש"ע שלי בקצרה שמענה ואתה דע לך:
כתב המג"א בסימן ח' סק"א יתעטף כו' מיד אחר נט"י ע"כ לכאורה הטעם דקודם נט"י לא היינו כדי שיוכל לברך עובר לעשייתן ממש עיין בסעיף י' ולפ"ז אין דבריו אמורים אלא בשוכב ערום עיין בסימן ד סעיף כ"ג. וי"ל טעם אחר משום שאינו יכול ליגע במלבושיו עמג"א סימן ד' סק"ד בשם סדה"י ואע"ג שכ' שם דבגמרא לא משמע הכי אלא דמותר ליגע בבגדיו י"ל דדין זה של סדה"י חומרת האחרונים הוא וממילא דלדינא דגמרא הי' לובשים הציצית קודם נט"י כשלא שכב ערום ונ"ל דהדבר מוכרח כך דדברי המג"א אלו לא נהגו בימי הגמרא דאל"כ מגמרא זו שהשיג מג"א לעיל על סדה"י משם יש ג"כ השגה על עצמו דהיינו על דבריו אלו דאיך כ' אחר נט"י והר' בגמרא הנ"ל מבואר שלבש כל בגדיו קודם נט"י א"כ ע"כ לבש גם הציצית תחלה לדעת המג"א עצמו בסקי"ג שמסכים לדברי הכתבים שלובש הט"ק תחת הבגדים לכן נראה לי כמ"ש דדבריו דכאן תלי בדין של סדה"י ובימי הגמרא לא נהגו איסור זה של נגיעת בגדים. ולכן גם הציצית לבשו קודם נט"י. ונ"ל דמה"ט לא כ המחבר דברים אלו משום דאזיל לשיטתיה דבסימן מ"ו הביא דברי הגמרא להלכה ממילא מבואר דלא ס"ל כסדה"י ממילא יכול ללבוש קודם נט"י ולברך כשלא שכב ערום ואין להקשות אהמחבר איך כ' סתמא הך דסימן מ"ו דלובש מלבושיו קודם נט"י ולא ביאור דבשוכב ערום לא יוכל לעשות כך מחמת הט"ק דז"א דהמחבר לשטתי' שבסעיף י"א שלובשו על בגדיו לכן אפילו בשוכב ערום א"ש הך דסי' מ"ו שלובש כל מלבושיו קודם נט"י והציצית לובש באמת אח"כ על בגדיו והבן כל זה:
ובס"ק י' בסופו וכ"מ בסימן ש"א כצ"ל ור"ל דשם מבואר דמותר לצאת כך לרה"ר בשבת א"כ ע"כ שהוא דרך מלבוש ולכן מצא בזה ודע דמ"ש המג"א ויש נוהגים כו' מיירי בטלית גדול כי בט"ק לא שייך זה ואע"ג דסעיף זה מיירי בט"ק לא תקשה לך על המשך דברי המג"א כי כך המשך דבריו וכתו' בכתבי האר"י כו' מיירי בט"ק ובכוונת הגירסא כו' לגירסא זו מיירי בט"ג וע"ז כ' ויש נוהגים הוא בט"ג ור"ל עפ"י דברי האר"י נוהגים כך דלדידי' אין קפידא במה שמשימין צד ימין על שמאל וק"ל:
ובס"ק י"א ולא ידענא מאי קאמר כו' משא"כ כאן דנתקנו הציצית כו' ע"כ ר"ל דל"ד להתם דשם קלקול החזקה תליא במעשה משא"כ כאן דקלקול החזקה הוא מידי דממילא אף שעשיית והתחלת החזקה הי' ע"י מעשה מה לנו בזה מ"מ אחר שנעשה המעשה הראשון עומד תמיד בחזקתו כמו מקוה שנעשה ג"כ ע"י מעשה דהמשכה:
שם ולפי טעם זה אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל כו' ר"ל דבה"ג דמי כאלו אין יכולין לבררו כיון דמתבטל עי"ז מן תפלה בצבר:
ובס"ק י"ב אעפ"י שכבר לבשו רצונו דלא תימא כיון שכבר לבשו אין לברך להתעטף שהוא לשון להבא אלא על מצות ציצית שהוא לשון עבר עט"ז ס"ק ז' לזה כ' המ"א דמ"מ מברך להתעטף והטעם י"ל לפי משמעו עפ"י דברי הב"י הובא בט"ז סק"ט דקאי על מה שמקיים אח"כ ולכן שייך שפיר לשון להבא ויהי' לשון להתעטף כאלו אמר להיות מעוטף ועפי"ז מיושב קושיות הט"ז סק"ט על הב"י:
ובס"ק י"ג וזהו מ"ש בגמרא אין ציצית אלא יוצא הוא במנחות דף מ"א ע"ב:
ומ"ש אבל מלשון התוס' בברכות משמע כו' היינו משום שכתבו שם דבטליתות של מתים משימין ציצית תוך הכנפות וממ"נ אי צריך להשים הרי יש להם כו' ע"ש משמע דיוצאין בכה"ג ודה"ת אלו הביא המג"א בסימן כ"ג סק"א וקצת יש לי מקום עיון בזה מההוא דמנחות דף מ"א ע"ב רבינא חייט להו מיחט פירש"י שהי' מחביא חוטי הציצית תוך שפה ותופר השפה הרי דאפילו תפר הכנפות שרי דאל"כ הו"ל תולמ"ה וכמבואר בסימן כ"ג במ"ח סק"א לענין אם קשרן לציצית ע"ש וי"ל דהא דמי להך דלבוש התם בעושה סוכה תחת הגג דפסול תלוי בדבר אחר המונעו ועיין מ"ש לעיל בתשובה סימן ס"ג ודו"ק:
ובס"ק י"ד לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים כו' היינו משום דאם ישיח הרי הכניס עצמו בס' פלוגתא ומ"מ בעבר ושח יברך כי כך הכריעו האחרונים וע"ז כתב דבהפסק גדול לכ"ע צריך לברך א"כ לכאורה הפסק גדול שרי לכתחלה דבזה לא הכניס עצמו לספק לכן כ' דאעפ"כ אסור מטעם אחר שגורם ברכה שא"צ כך המשך דבריו ומיהו ק"ק לי כשהפסיק מעט למה יברך ולסמוך אהכרעת האחרונים נגד החולקים מוטב לומר לו שיפסוק עוד יותר ויוצא ידי כל הדעות דבשלמא להפסיק לכתחלה הרבה אסור מטעם גרם ברכה משא"כ כשהפסיק מעט יפסיק עוד וק"ל:
ובסקי"ז אם פשט צ"ע כו' הקשה תרתי חדא דהת"ה במסקנתו לא מסיק כך אלא דא"צ לברך כמו בשחיטה ותו דאפילו בה"א של הת"ה לא כ"כ אלא למהר"מ דס"ל דהפסק אין מזיק ובעינן דוקא היסח הדעת לכן ס"ל לת"ה דאם פשט הו"ל היסח דעת דהליכה לב"ה ותפלה וחזרה לביתו ופשיטת הטלית הו"ל היסח דעת אבל להמחבר בסעיף י"ג דהליכה או שאר הפסק מועיל ג"כ ול"א דא"צ לברך אלא כשלא הי שום הפסק א"כ מה יזיק מה שפשט וע"ז מסיק דכך נוהגים בטלית משי ללובשו אחר הפשיטה וק"ל.
ובט"ז בס"ק י"ב צריך לברך כו' כי רבינו נסתפק בדין זה כו כך הוא לשון הטור אם פשט אדעתא לילך לבית הכסא והי' דעתו ללובשן יש להסתפק אם צריך אח"כ לברך אם הוא דומה לתפילין שזזו או דלמא גם בתפילין כו' ולזה דעתי נוטה עכ"ל והבין הב"י דגם בחלוץ תפילין לגמרי מעל ראשו ליכנס לבית הכסא ג"כ נסתפק משום דשוים הם ולכן פשט הב"י כל הספק מפרק לולב וערבה:
ובמג"א סקי"ט וז"ל הרר"י כו' כשחולצן נגמרה מצותן ר"ל היכי שחלצן סתם ומ"ש וזהו ג"כ כוונת מהר"ח ר"ל דמיירי שחלצן סתם ולכן אם נשאר עליו ט"ק עדיין לא נקרא נגמרה מצותן ומה שסיים וכן משמע בד"מ אע"ג דהד"מ כ' דמהר"ח מיירי באין דעתו וכמו שהביא בט"ז ס"ל להמ"א דהאי אין דעתו כוונתו בסתמא דאי שלא היה דעתו בהדיא ודאי הוי נגמר המצוה אפי' אם נשאר ט"ק. (סי' ט) מג"א סק"א וא"כ אינו פוטר אלא במינו משום דהא דצמרה פסול לתכלת יליף בש"ס מקרא והיה מקום לומר דצמר מקרי ואפ"ה התורה פסלה לציצית ולא יפטור אפי' במינו מש"ה הוצרך לכתוב דבמינו פוטר משום דקרא קמ"ל שאינו נקרא צמר כלל והרי הוא כשאר מינים. ובס"ק ג' כי י"א דבמשי דוקא משי פוטר זהו דעת הגהות מיימוני הובא בב"י דס"ל הא דאמר בש"ס צמר ופשתן פוטרין בין במינם בין שלא במינם היינו דוקא צמר ופשתן יחדיו ע"ש ממילה בזה"ז דליכא תכלת וא"א לעשות מכלאים א"כ במשי דוקא משי פוטר.
ובסק"ד דלדעת הר"מ מרונטנבורג אין לטלית זו תקנה ר"ל דעת הגה"מ הנ"ל דאז אין לו תקנה דצמר אין פוטר למשי ומשי אין פוטר לצמר ופשתן בלאו הכי א"א לכן אין לו תקנה וסיים ומ"מ לדעת המקילין כו' ר"ל שנוהגים דלא כהב"ח שהביא בס"ק הקודם גם בזה יעשה ציצית צמר אבל לא משי כיון דבטלית מעורב צמר ואין המשי פוטרו. ובסק"ה ועיין ברא"ש בשם בעל עיטור דסובר דמדאורייתא בעי צמר כצ"ל ור"ל דס"ל דפשתן אין פוטר אפי' בפשתן ובעי' דוקא צמר והא דאמר הש"ס בשיראין או צמר או פשתן היינו למ"ד דשיראין מדרבנן דלכך מיפטרי בכל דהו הבל טלית דאוריי' לא מיפטר בלא תכלת או צמר לבן במקומו עכ"ל בעל העיטור ובזה יובנו לך דברי המג"א ובסק"ז דעיקר הגזירה משום תכלת כו' ר"ל ר"ת והגאונים שאסרו לעשות טלית פשתן הטעם הוא כיון שתכלת הוא עיקר המצוה חיישינן דלמא אתי למרמי בי' תכלת ויעשה כן בכסות לילה או שמא יקרע הטלית ויהי' כלאים שלא במקום מצוה אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כלל כו' עכ"ל תשובת הרא"ש הובא בב"י:
בט"ז סק"ד ופי' ב"י הטעם כו' מלהטיל בו ציצית כמ"ש בסמוך כו' ר"ל דשאר מינים אין פוטרים בו וצמר א"ח משום כלאים וא"א למיעבד בי' רק ציצית של פשתן וגזרו חכמים שגם זה לא יעשו משום גזרה אטו כסות לילה עיין מ"ש לעיל בדברי המ"א סק"ז:
שם ומש"ה כ' בסמ"ק בשל משי כו' ור"ל וקמ"ל סמ"ק להוסיף על דברי ר"ת שלא לעשות ציצית של פשתן אפי' בשאר מינים משום גזרה שמא יעשה כך בטלית של פשתן:
שם הא מסיק רבינו הטור אח"כ היתר ציצית כו' אחר שהביא הטור דברי סמ"ק וז"ל אעפ"י שהגאונים ור"ת אסרו לעשות אפילו ציצית פשתן לטלית פשתן ר"ש ורב אלפס התירו ולזה הסכים א"א הרא"ש עכ"ל וא"כ לדברי הב"י בטעם הסמ"ק דאסור בשאר מינים גזרה אטו פשתן א"כ מה הביא הטור דברי הסמ"ק הרי הטור הוא מתיר בפשתן גופי:
שם ונ"ל פירוש דברי סמ"ק כו לטעם האוסרים בשם הרי"ף וכו' היינו דס"ל דמוכח מלשון הש"ס ריש יבמות דלית הלכתא כרבא דאמר צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן כו':
שם וגירסת הטור בסמ"ק כו' תיבת אפילו ולכך פי' כו' ר"ל שבסמ"ק שהיה לפני הר' הב"י הי' כתוב ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפי' בטלית של משי ע"כ דלפ"ז משמע דכ"ש שלא יעשה אפילו בטלית של פשתן וכפי' הב"י אבל הטור לא העתיק תיבת אפילו.
שם כן נ"ל לדעת הטור על נכון דמש"ה הביא כולי כוונתו דאלו להב"י דטעם הסמ"ק הוא רק גזירה אטו פשתן א"כ תחלה הו"ל להטור להביא דין פשתן ואח"כ דברי הסמ"ק:
שם דאי הביאו בסוף ה"א דמפרש דברי הסמ"ק כו' ר"ל דהטור נזהר שלא יטעה המעיין לחשוב שהטור הביא דברי הסמ"ק כמכריע בין הגאונים ובין האלפס משא"כ כשהביא דברי הסמ"ק בראשונה א"א לטעות כך:
שם כמ"ש באמת לשאר גירסות ר"ל להגורסים בסמ"ק תיבת אפילו וכמ"ש בסמוך:
ובסק"ט הפשט בריש יבמות כו' יובן לך ממ"ש לעיל בט"ז סק"ד גבי בשם הרי"ף לטעם האוסרים יעו"ש וראוי שתדע שסימן זה הוא מעיין עמוק ובדברי האחרונים הוא קיצור מאוד ולא תקוה שאפרש לך הכל היטב כי זה א"א אם לא באריכות נמרץ רק כל זה שכתבתי לך הוא רק לצורך כל מתחיל ללמוד בש"ע בלי לימוד הב"י מתחלה ואז דברי האחרונים בעיניהם כספר החתום ממש ויועילו דברי אלה הקצרים שידעו עכ"פ קצתו צורתא דשמעתא:
סימן יו"ד ט"ז סק"ג ה"ה נמי אם הי' לה תחלה כו' הוא רבותא דאע"פ דחתך מדבר הפטור מועיל החתך להתחייב עתה וזה לא מוכח מדין הש"ע:
מג"א סק"ג ה"ה ב' נעשית כו' הוא רבותא דלא תימא כיון שחתך שני כנפות באלכסון נעשה כקרן עגול ופטור מציצי' קמ"ל:
ט"ז סק"ד דסופו לחזור כו' ר"ל משום דבודאי לא יניחנה כך אלא סופו להתיר חת התפירה דלכך נחשב כאלו כבר התיר את התפירות:
מג"א סק"ד והטיל ציצית על הכפל שרי כו' ולא אמרינן בה"ג דסופו להתיר התפירה ונחשב כאלו כבר התיר ואז הציצית יותר משלשה אצבעות לשפת הבגד לא אמרינן הכי אלא כיון שכפל בענין שנשאר בו הקרנו' אמרינן דיניחנה כך:
סק"ה דאם תפר על הכנף שרי ר"ל דאם תפר עור על הכנף שרי אפילו למ"ד בתר כנף אזלינן וע"כ היינו טעמא שהתחתי' טפל לעיקר:
ט"ז סק"ו וסק"ט ומג"א סק"ט בארתי באורך לעיל סימן ס"ג גם מה שכתב המג"א שם בסק"ט בשם הב"י והט"ז בסק"ט כ' בשם הב"י להיפוך ביארתי שם באורך מה שמחולקים הט"ז והמ"א בביאור דברי הב"י ע"ש:
מג"א סקי"ג שהרי אין חוגרין אותם בחגור דאם היו חוגרין הוי מה שלמעלה מהחגור כסתום:
(סימן י"א) מג"א סק"א לא חיישינן בזמנינו לקמיע היינו משום דבזמן הש"ס הוי חיישינן להכי עיין מג"א בסימן ש"א סקנ"ג להכי קאמר דבזמנינו ל"ח:
סק"ו ארוכין משום גרדומין עיין בסימן שאח"ז בט"ז סק"א. ט"ז סק"ט הבגד וקרן קרוי סוף הבגד כוונתו לפי שכ' הטור יעשה הנקב ג' אצבעות סמוך לקרן ויש מי שפירש דקרן פירושו זויות ור"ל שמודד באלכסון ג"א מהזויות לכן כ שאינו כך אלא קרן הוא שפת הבגד בין באורך בין ברוחב מודדין ג"א מהשפה:
מג"א סקי"ג ש"מ קשר עליון דאורייתא פי' הקשר אשר למטה אצל הגדיל כלומר קשר א' בציצית מיהת דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד לי' שמקיים את הגדיל ועיין במנחות דף ל"ט בגמרא וברש"י:
ט"ז סקי"א ברחבו סמוך לארץ שזה מקרי כו' משמע שמפרש בהיפוך ממג"א סקט"ז וי"א דכוונת הט"ז על דעה ב' דטעמם דעיקר הכנף קאי ארוחב לא אאורך שאינו מקרי כ"כ כנף וכן בט"ז סקי"ז מבואר דסובר כמג"א ע"ש:
ט"ז סקי"ב דיש לחוש שהכובס יטלו כו' לא יהי' הציצית בבגד כלל ר"ל דכיון שלא ישאר רק מעט כה"ג ודאי לאו מבגד מקרי:
בש"ע סעיף י"ח אם הגדיל שקורין אורי"לייו היינו שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים עיין ט"ז ס"ק י"ב:
ט"ז סקי"ד ומ"ש שאם כרך כו' זהו קושיא על מ"ש מעיקרא דתרי לכתחלה יש והיינו דגם הזהירות דקודם הכריכה הוא רק לכתחלה ע"ז הקשה ממ"ש דאם כרך כו' דפסול אפילו דיעבד משום תולמ"ה ע"ז תירץ דפסול הדיעבד הוא דוקא כשהי' גם קשר:
סקי"ז לאורך הטלית פי' מה שיוצא מהבגד לרחבו ר"ל מה שתלוי לרחבו דהיינו לצד הקרקע:
שם יהי' לאורך הטלית כו' ר"ל שיהי' מונח בצד שנקרא אורך היינו צד אשר לרוחב שם יהא מונח על החוד של בגד ממש והוא מובן:
שם ולא כמו שטועים כו' ממש בבגד ר"ל שתוחבין הגדיל בנקב הטלית ועי"ז שוכב הגדיל ממש על הבגד לא על החוד אלא על הבגד עצמו:
מג"א סקכ"ה ולפ"ז אפי' של עור מותר ר"ל דאעפ"י דעור אינו בגד ופטור מציצית מ"מ הא קיי"ל בסימן יו"ד הוא של בגד וכנפות של עור חייב:
סקכ"ו עיין סי' ט"ו ע"ש בסקי"ד:
(סי' י"ב) ט"ז סק"א וקשה למה אמר אם יש בהם כ"ע כו' דאלו בשני חוטין שיש בהם כ"ע ע"י צירף לא מהני וא"כ אין לפרש לשון בהם ע"י צירף דז"א דיש לחוש שמא חוט א' הם אע"כ כוונת הטור דצריך בכ"א כ"ע:
שם וע"ק לשון אפילו ר"ל מ"ש הטור ולפ"ז אפי' כו' הא לדעה קמייתא פשיטא דכשר אפילו נפסקו ח' חוטין ונשתייר כ"ע:
סק"ג גם בתחלת מוצאם עיין בסימן ח בט"ז סק"ח מזה.
שם ואח"כ נפסק ונפסל בביאור דברים אלו הארכתי לעיל בסימן ס"ג ע"ש:
שם ותפילין אימת דממשמש צריך לברך כגון שזזו ממקומם וממשמש להחזירן ה"נ בציצית כשפשטן ליכנס לבית הכסא ועיין בט"ז סימן ח' סקי"ב שהביא דברי הטור אלו.
מג"א סק"ג יש להסתפק אם פסול היינו הב"י עצמו נסתפק בזה ולכן כ' בש"ע שנפסק כולו דבה"ג פסול ודאי ובנשאר ע"י צירף פסול רק מספק ועיין ט"ז סק"א ומש"ש.
ש"ע ריש סעיף א' כדי עניבת כל החוטין הפסוקים ביחד כו' לכאורה נראה דאם נפסקו כל הח' חוטין די בעניבת ארבע חוטין הפסוקים בהדדי ולא בעינן כדי עניבת ח' חוטין אהדדי כיון דלא בעינן רק ד' חוטין שיש בהם כ"ע. כמבואר בש"ע מיהו יש לעיין די"ל אע"ג דסגי בד' חוטין שיש בהם כדי עניבה מ"מ שיעור העניבה הוא על ח' חוטין בהדדי ולכאורה איכא למשמע הכי מדברי בעל העיטור שהביא המ"א בס"ק וי"ו ועמש"ש ודו"ק:
ט"ז סוף התשובה עיין מ"ש בביאורו לעיל בסי' ס"ג:
מג"א סק"ה אבל אם נפסקו ב' מב' הצדדים ולא נשתייר בכ"ע פסולין כו' רצה לומר דבכהאי גוונא אין מועיל הדקדוק ועל זה כתב ומיהו כו' רצה לומר דגם לזה יש דקדוק להועיל כגון שיעשה סימן על ידי הקשרים דהיינו שיעשה בכל חוט בב' ראשיו קשר משונה מקשרי חוטין האחרים דאז יהי' ניכר אם ב' הראשים הפסוקים הם מחוט א' וע"ז סיים דהשתא מיושב שפיר מ"ש הרבים אם לא דקדוק דאם דקדק בה"ג ע"י הקשרים ליכא חשש זה ומ"מ אין מדוקדק מ"ש המחבר שהיו ניכרים הד' ראשים שמצד א' של הקשר כו' דהא דקדוק ע"י הקשרים שוב א"צ כלל לדקדוק זה שיהא ניכר כל צד מהציצית בפ"ע והבן.
סק"ו לכרוך על ח' שערות דיו ר"ל דלא בעינן חוטין בינונים אלא די בשערות ולשון לכרוך על ח' שערות שכ' העיטור אפשר דמיירי שכל הח' נפסקו דאז בכולהו משערינן הן לדעת המחבר שיעשה עניבה מכולם יחד הן להמ"א סק"ב לענוב על כל א' מהחוטין הפסוקים ולשון העיטור יסבול א' מדעות אלו ומ"מ ח' שערות שכ' העיטור צ"ע דהול"ל זיי"ן ונ"ל מוכח מזה דסובר העיטור כפי' המחבר לענוב כולה בהדדי ולכן לכוונה זו כ' ח' ר"ל ח' אחרים שכולם כשערות ושייך שפיר מ"ש ח משום דאפי' האי חוט דאיירינן בי' לא משערינן אלא בשערה וזהו המשך דבריו אפי' אין באותו החוט אורך כ"כ כי אם לכרוך בשיעור אותו אורך ח' שערות וזהו כדי לכרוך על ח' שערות ר"ל באותו אורך יש שיעור לעשות עניבה על (תיבת על כלומר מן) ח' שערות וא"ש כן נ"ל להעמיס בדברי בעה"ע משא"כ פירושו של המג"א הנ"ל א"א להעמיסו שיסבול לשון ח' חוטין והבן ודוק היטב:
שם בינונים שהם נאים יותר ר"ל אף דעבים מנכר יותר מ"מ בינונים נאים יותר ואית בהו מעלה דזה אלי ואנוהו משא"כ בנפסקו לא מנכר כלל אז אא"כ הם עבים לכן המצוה טפי בעבים.
סק"ז לעיל סס"א כ' היכי דאפשר כו' הוקשה לו למה לעיל כ' היכי דאפשר טוב לחוש וכאן כ' הצד השני דהיינו היכי דלא אפשר:
שם ומ"מ נ"ל דלא יברך ק"ק דאפילו בלא ברכה איך מלובש טלית שאינו מצויצת ועיין בט"ז סימן י"ג סק"ג ובסימן ח' בט"ז סק"ח דלענין ברכה מחמירין טפי וא"ש. אולם מהמג"א לעיל ולקמן משמע דהינו מחלק בכך ונ"ל עפ"י המבואר בסימן שאח"ז ע"ש במג"א סק"ח דבלבישת טלית שאינו מצויצת ליכא לאו אלא דאחר הלבישה קאי בעמוד ועשה ולכן הוי שב ואל תעשה ובשבת ליכא עשה זו וכן בחול אם אין ציצית נמצאים ע"ש ולכן כיון דכאן מיירי שאין נמצאין ציצית אחרים ליכא איסור אבל הברכה אסור הוא מש"ה לענין הלבישה גופי' ליכא אלא איסור דרבנן אפילו בטלית שאינה מצויצת כלל במקום שאין נמצאין ציצית לכן סמכינן על ר"י אבל הברכה הוא איסור דאורייתא.
שם וגם אסור לצאת בו ברה"ר בשבת אפי' למ"ש ט"ז סימן י"ג סק"א דמותר לצאת בציצית פסולין י"ל דמיירי המג"א שיש קצת ציצית כשרים לכן אסור לצאת מחמת הציצית הכשרים א"נ י"ל אפילו בכולם פסולים אסור לצאת משום דחיישינן לדעת רש"י שפסולין ואפ"ה חשובין אצלו משום דבדעתו כשלא ימצא ציצית אחרים לסמוך על אלו והבן כי זה סברא נכונה ודו"ק:
סי' י"ג מג"א סק"ח והא דנקט בש"ע בשבת לרבותא כו' קאי אמ"ש רמ"א בתחלת ההגה"ה ואפי' בט"ק וקאי אדברי מחבר דמיירי בשבת וע"ז תירץ דרבותא קמ"ל אבל על המחבר לא הקשה המג"א כלל דהא המחבר בט"ג מיירי:
(סי' י"ד) ט"ז סק"ב ויליף לה מדכתיב בני ישראל למעוטי נכרי כו' וליכא למימר דקרי אתי לפסול אפי' ישראל עע"ג דרמב"ם לשטיתי' בסימן י"א ס"ב דלא מהני עע"ג היכי דצריך לשמה.
סק"ג דר"ש והרא"ש ס"ל כו' הרא"ש לשיטתי' בסימן י"א ס"ב דס"ל דלענין לשמה מהני בנכרי ישראל עע"ג ולכן ליכא ראיות הרמב"ם הנ"ל.
סק"ה אלא שקשה כו' וי"ל דהא דאין איסור מן התורה כולי קושיא זו ותירץ זה תמוהים דמה קושיא יש כאן על הלבישה ועיקר הקושיא לא יפול רק על הברכה כמו שהקשה אח"כ ותו קשה לפי תירץ זה לא שייך כלל למימר ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה דהא אינו עושה מצוה כלל וא"כ היה זה אסור ללובשו אי לאו משום האי סברא דנותנו במתנה ואם כן מוכח ג"כ מהלבישה גופי' דנותנו במתנה וליכא למימר דמ"מ מצוה דרבנן איכא אפי' להמרדכי בשם ר"י כמ"ש המג"א בסימן הקודם סק"ח דז"א דמהט"ז שם סק"ה מבואר שחולק בזה על המג"א ע"ש סוף דבר דברי הט"ז כאן כדברי ספר החתום וצע"ג:
ש"ע סעיף ב' אבל לא יברך עליו נ"ל דה"ה לא יצא בהן לרה"ר דזה דמי לברכה וכן משמע מהמג"א ססי' יו"ד ב' ואע"ג דכל הציצית פסולין וא"כ י"ל לדעת ט"ז רסי' י"ג דלא חשיבי ובטלי ע"ש מ"מ י"ל דהני הוי שפיר חשיבי כיון שיכול להתירם ולקשרם בכוונה גם י"ל דחשיבי משום שיסמוך עליהם כשלא ימצא ציצית אחרים וכמ"ש על דברי המג"א הנ"ל:
מג"א סק"ה כמו נשים שמברכות כו' דהא דאמרינן בכמה דוכתי דאין מברכין במקום שאין הטלית בר חיובא או שהציצית הם פסולין היינו דוקא היכי שהפסול או הפטור לכל העולם משא"כ נשים אף שהן פטורות מ"מ כיון דאנשים חייבים שייך ברכה גם בהם כמ"ש המג"א סימן י"ז סק"א ה"נ בשאולה דגבי הבעלים הוי האי טלית בר חיובא יכול גם השואל לברך עליהן.
סק"ו אבל ברא"ש ריש ה' ציצית משמע כו' היינו מדכ' הרא"ש הובא בט"ז סק"ד דאותן החזנים בסליחות טועים אעפ"י ששואלין לעבור לפני התיבה:
סי' ט"ו ביאור סימן זה יש בו דברים ארוכים וכבר בארתיו היטב לעיל סי' ס"ג כל הצורך.
סי' י"ו ט"ז סק"א והטור כ' כלשון הברייתא רק כו' וגדול אינו מתבייש דלשון זה משמע דדינא קאמר ולא רבותא לכן כ' דנראה דס"ל דתרתי בעינן:
שם וא"ל תרתי שיעורי ל"ל כו ראיתי שפי' הפרי מגדים דזה חוזר על דברי הרמב"ם והש"ע דלדידהו תלי רק בקטן ולמה תני כלל הך דגדול יוצא לרבותא ותירץ דלא הוי ידעינן שיעורא דקטן דאפילו בן ט' אין א' שוה לחברו לכן תני שיעורא דגדול ובגדול לחוד נמי לא סגי דאינם שוים ולכן שיעור א' דהיינו קטן לחוד אי גדול לחוד לאו סימנא מעליא הוא לכן צירפו שני השיעורין יחד ולי נראה דאדרבא לרמב"ם וש"ע לק"מ דתני רבותא רק על הטור קשה דס"ל דתרתי בעינן ובאמת ע"כ תרוייהו חד שיעורא נינהו ותרתי למה לי וע"ז תירץ כנ"ל והמדקדק יראה בעיניו שכן הוא כוונת הט"ז:
שם וב"י בשם מהר"י חביב כ' שדברי הטור שלא בדקדוק ר"ל במה שהצריך תרתי משום דהא דאמר וגדול יוצא בי לאו שיעורא הוא אלא משום דהתחיל לומר טלית שהקטן מתכסה בו כו' ה"א דקטן חייב בציצית לז"א וגדול יוצא דאין חיוב אלא בגדול אבל לא כל הטור שיהי' זה שיעור:
מג"א סק"א דהטור חולק על הסמ"ק היינו במ"ש הסמ"ק שיעור חינוך:
סק"ב דהא הב"י נקט כאן לשון הרמב"ם שיעור כו' ר"ל דבשלמא בגמרא דחמר טלית שהקטן מתכסה בו ה"א דהחיוב על הקטן לכן הוצרך לומר והגדול יוצא כו משא"כ הב"י דכתב שיעור כו' ש"מ דהחיוב על הגדול רק שהשיעור הוא בקטן:
שם והב"ח כ' דאם יוצא כו' הביא מהב"ח שני דברים חדא דביוצא בקבע לא צריך שיעור כלל תע"ג דבס"ס זה כ' דאמרי' בטלה דעתו היינו בארעי ולא בקבע שנית דתרתי בעינן דשיעורא דקטן לחוד לא מהני ועל ב' דברים אלו הביא ראי' מגמרא מדאמר יוצא לשוק דאי כפי' החבי"ב דקמ"ל דהחיוב על הגדול לימא בקצרה והגדול לובש א"ו דזה הוא ג"כ שיעור ומוכח דתרתי בעינן וגם דין ראשון מוכח מדאמר יוצא ארעי משמע בהא בעינן תרתי אבל בקבע סגי לחוד ולא בעינן כלל שיעורא דקטן ודע דלפ"ז יש ללמד זכות על ההמון שאין בטלית שלהם שיעורא דקטן ומברכים משום דלגבי מי שיוצא בה בקבע הוי טלית זה בר חיובא דהא לא אמרינן בטלה דעתו מש"ה מברכין אפי' אותן המתביישין לצאת בו אפי' ארעי כמו נשים המברכין על מ"ע שהזמן גרמא כמ"ש המג"א סימן י"ד סק"ה ועמש"ש ותבין:
שם ואם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בטלה דעתו היינו ארעי אבל בקבע לא אמרינן בטלה דעתו כמו שהביא תחלה בשם הב"ח (סי' י"ז) מג"א סק"ג פי' ליקח לו טלית דללשון הש"ע ליקח לו ציצית א"ש דהיינו כשיש לו טלית בת ד' כנפות ודינו של קטן זה כמו גדול ברסי' כ"ד אבל לשון זה ליקח לו טלית ע"ז כ' עיין ברסי' כ"ד דגם בגדול איני חובה רק טוב ונכון ע"ש. (סימן י"ט) מג"א סק"ב שאני הכא כיון דכתיב על כסותך משמע כו' ר"ל דבשלמא כסות לילה דאימעוט מוראיתם אותו ס"ל לרמב"ם דאין משמעות בקרא דתלוי ביחוד רק תלוי בעת הלבישה חבל זה אמעוט מכסותך מודה רמב"ם דלשון זה מורה דתלוי ביחוד. (סי' כ"א) ט"ז סק"א ונלפענ"ד דברי רבינו הטור כו' אבל השתא דאיכא תרתי אסור בנפלו אפי' בח"ה כו' ר"ל אפי' בח"ה אסור בנפלו אע"ג דשני הטעמים לא שייכי דמוקצה ליכא כיון שהוא ח"ה וביזוי ליכא כיון שנפלו מ"מ צירף הטעמים אוסר משום דשייך קצת מוקצה בח"ה ושייך נמי קצת ביזוי בנפלו ולכן אף דטעם א' אין בו די לאסור מ"מ בצירוף שניהם נאסר:
שם וזהו גורם איסור אפי' בח"ה כמ"ש התו' ר"ל מחמ' צירף הטעמי' של קצת מוקצ' וקצ' בזיון כמש"ל.
שםם וא"כ יש להתיר בציצית שיש תרתי לטיבותא ר"ל דמוקצה ליכא בי' כלל ובזיון נמי ליכא משום דבאותו שעה שמשתמש אין מבקש להיות עליו שם מצוה וקצת בזיון לבד אין אוסר:
סק"ג אבל בטליתות של מצוה שלנו כו' ר"ל דטליתות אלו חמורים הם מן הציצית עצמן של בגד ד' כנפות אע"ג שציצית מיוחדים בודאי למצוה מ"מ כיון שעיקר הבגד למלבוש והציצית באים להתיר המלבוש משא"כ טלית זה עיקרו למצוה:
שם בסעיף שקודם לזה נתן חומרא כו טפי מציצית שנתקלקלו לפ"ד הש"ע כו' ר"ל דבסעיף א' מתיר לזרוק הציצית למקום מגונה ובסעיף ג' דאוסר לייחד לתשמיש מגונה ס"ל להט"ז דה"ה לזורקן למקום מגונה משום טליתות של מצוה חמורים מציצית של בגד ד' כנפות ולפ"ז צ"ל שבסעיף א' שמתיר לזרוק ציצית למקום מגונה הייני דוקא ציצית של בגד אבל ציצית של טלית של מצוה פשיטא דלא גרעו הציצית מהטלית עצמו אדרבא עדיפא מיני' ודאי וק"ל:
שם כדי לכנוס בו לב"ה כו' ואע"ג דשם בסימן ח' סקי"ב מחלק הט"ז בין ציצית לתפילין לענין ברכה מחמת דבתפילין אסור ליכנס לב"ה ובטלית שרי ואיך אסור כאן ליכנס בטלית לבה"כ צ"ל דל"ד דבתפילין איכא איסורא אבל בטלית ליכא איסורא רק בתורת דרך ארץ וק"ל
מג"א סק"ב ועיין סי' י"ח סעיף א' ר"ל דאלו לפ"ד כתבי האר"י קשה להרמב"ם דפוטר כסות שלובש בלילה מציצית אפילו הוא מיוחד ליום א"כ למה לא אמר דוד כן בלילה אע"כ משום מזוזה וק"ל:
סק"ג וכ"מ ממ"ש בסימן י' סוף הסימן יעו"ש בס"ק י"ג במג"א בשם הב"י שפוטר הגלימא מציצית לפי שהי' נפסקים מפני דריסת הרגל ע"ש משמע דמחמת דריסת הרגל לבד ליכא קפידא רק מחמת שהיה נפסקים ע"ש וק"ל. (סי' כ"ד) מג"א סק"א והלבוש כ' כו' הסוכה לא הוי תולמ"ה ע"ש היינו דהלבוש שם ס"ל דאם עשה הסוכה קודם שהסיר הגג פסול אבל אם היתה פתוחה כשעשה הסוכה ואח"כ סגרו מפני הגשמים כשר כשפותחו ולא אמרינן תולמ"ה משום שמתחלתו נעשה בהכשר ה"נ ציצית אלו כיון שמתחלתן נעשו בהכשר לא אמרינן הילמ"ה:
שם אבל הכא הפסול בגופו כו' דכיון שהוא עצמו נפסל נתבטל עשייתו הראשונה והוי כאלו מעולם לא נעשה בהכשר ואפילו מאן דס"ל דלא אמרינן תולמ"ה היכי שנעשה מתחלה בהכשר מודה הוא היכי שהפסול בגופו והארכתי בכ"ז לעיל בסימן ס"ג בביאור כל הצורך ע"ש:
שם וכ"מ סימן יו"ד סעיף וי"ו ע"ש כו' דשם מבואר לשיטת רמב"ם בנתכוין להוסיף אי חתך בתראי לא מתכשרי בקמאי אף על גב דמתחלתן נעשו בהכשר והיינו משום דבל תוסף הו"ל פסולו בגופו ע"ש ובזה נשלם ביאור על ה' ציצית לח באורך רק כפי צירתא דשמעתא ונשלמו תשובת כל שאלותיך הש"י יאיר עינינו בתורה הניתנה ע"י משוי מתיבת גומא ה"ק כי':