אור ברסלב
נאות דשא שאלה סא

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה סא

שאלה ס

ראובן רצה ללות מהשר העיר שי"ן זהובים על שט"ח ברבית כך וכך לשנה ולהיות שלא הי' בטוח כ"כ בעיני השר אמר לו אם ירצה שמעון לחתום אתך על השט"ח אלוה לך אבל על חתימתך לבד לא אלוה והלך ראובן לשמעון וביקש ממנו על זאת עד שנתרצה והלכו אל השר וחתמו יחד וקיבל ראובן הסך מהשר ובסוף כל שנה נתנו לו הריבית ואמרו לו שיהי' עוד שנה ונתרצה להם תמיד השר להמתין כי כן דרכו תמיד להלוות בריבית לכן לא אלצם לסילוק הקרן כי שני האנשים הי' בטוחים לפניו ביחד ואלו רצו לפרוע לו איזה פעם באמצע השנה לא הי' מקבל מהם כי כך דרכו ואחר עבור ג' שנים באמצע שנה הרביעית נפטר ראובן לבית עולמו והניח יתומים גדולים וכאשר נשלם שנה הרביעית שלח לאלמנת ראובן ובני' וגם לשמעון שיסלקו לו את החוב ובאו שניהם להשר ואמר שמעון אליו הלא אתה יודע שאני לא נהניתי ממעות זה כלום רק בערבות חתמתי ואשת ראובן אמרה אליו לא כי אלא החצי מגיע משמעון ושלח השר אל דייני ישראל שהצדדים יעריכו טענותיהם לפניהם והם יגידו לו עפ"י הדין ממי יגיע לו המעות ויגבה ממנו וטענה האלמנה והיתומים אמת הדבר כדבר שמעון שכל הסך מגיע מראובן ויודעים זאת בבירור רק מענה בפיהם ששמעו פ"א מראובן שאמר שיש לו טענות וערעורים על שמעון וכשיהא לו פנאי יתבענו לדין ואפשר אזכה נגדו בדין והטו"ת הם בערך ק"ן זהובים כך שמעו מראובן השיב שמעון לה הלא כל המו"מ שהייתי נושא ונותן עם בעלך הכל היה על ידך כי אתה נו"נ בתוך הבית ותמיד אתה היית העיקר בכל המו"מ ובעלך לא הי' משגיח בכל המו"מ רק מעט מזער וא"כ אם אמת שיש לו עלי טו"ת למה אינך יודע מה הם ואמור לפני הב"ד וידונו בינינו השיבה שאינה יודעת מה הם הטו"ת. ועוד האריכו בדברים וזה תמצית כל הענין ועתה היכי נידייני להאי דינא:

ודאי אם נדון את שמעון זה בערב בעלמא אזי אפילו הי' ראובן חי וקיים והי טוען על שמעון טענות באופן שלפי טענותיו שמעון חייב לו ממקום אחר ושמעון כופר לא היינו מחייבים את שמעון שיפרע להשר אפי' פרוטה כיון דמדין תורה הלוה צריך לשלם להמלוה ולא הערב כל זמן שיש ללוה א"כ היינו דנין שראובן יפרע להשר ועל טענותיו ישבע שמעון ויפטר רק מה שיש לספק בזה הוא מאחר ששמעון חתם בשטר עם ראובן וא"כ עפ"י הדין הו"ל שמעון לוה על חצי הסך וכאלו לוה שמעון ק"ן זהובים מהשר וחזר והלוה לראובן (ובדבר הריבית שנתן ראובן להשר אין לנו עסק אם הוא מותר או אסור כי מסתמא עשו על צד היתר דתרוייהו צורבא מרבנן) וא"כ אם הי' ראובן קיים והי' טוען טענותיו לפנינו ושמעון כופר הי' לנו לפסוק ששמעון ישלם חצי החוב להשר כיון שהוא לוה לגבי השר וממילא הוי שמעון תובע והי' נשבע ראובן ונפטר ומש"ה גם אנן טענינן ליתמי מה דהוי אבוהון מצי למטען ומכ"ש שהיתומים אומרים ששמעו כך מאבוהן וא"כ אפשר שגם עתה מחויב שמעון לשלם להשר את חלקו והיתומים אינן צריכין אפילו שבועה ואע"ג דראובן לא אמר ששמעון בודאי חייב לו ק"ן זהנבים רק אמר שיש לו דו"ד עליו והי' בעצמו מסתפק אם יזכה בדין נגדו וא"כ אלו הי' חי וטוען בעצמו כה"ג דהיינו שהי' אומר כמדומה לי שאתה חייב לי ממקום אחר כבר פסק הש"ך דאפילו ספק הפרעון הוא קודם הלואה אפ"ה כיון שההלואה ודאי והפרעון ספק הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם וא"כ גם בזה היינו דנין דאעפ"י ששמעון מחויב לשלם חלקו להשר וחוזר ותובע לראובן מחויב ראובן לשלם כדין א"י אם פרעתיך וא"כ ה"ה עתה נימא דהיתומים מחויבים לשלם לשמעון לא דמי דודאי בכל כה"ג שהי' שמעון תובע לראובן מה שהלוהו וטוען ראובן בב"ד א"י א"פ אעפ"י שמת ראובן אח"כ חייבים היורשים לשלם משא"כ בזה דאעפ"י שראובן אמר בלשון ספק היינו משום שלא ידע הדין אבל אפשר אם עמדו לדין בהיות ראובן חי הי' מתבאר הדין לזכות לראובן וא"כ עתה כיון ששמעון מחויב לשלם להשר את חלקו וא"כ הו"ל בא להוציא מיד היתומים אנן טענינן להו כל מה דמצינן ואמרינן אולי אם הייתם עומדים לדין על אותן הטענות היית מתחייב נגדו וא"כ אין צריכין היתו מים לשלם לשמעון כלום זהו מה שיש להסתפק בזה:

אולם נראה דאין בטענות היתומים ממש משני טעמים כאשר אבאר טעם א' דנ"ל דאפי' הי' ראובן חייב והי' טוען לפנינו בריא ששמעון חייב לו ממקום אחר ע"י משא ומתן וחשבונות וטענות וכדומה ושמעון מכחישו אין ראובן נאמן כלל וטעמא דמלתא משום דראובן אינו יכול לטעון פרעתי על חוב זה משני טעמים חדא כמבואר בס"ס ק"ל דדוקא היכי דקדם הערב ופרע החוב קודם שיוודע להיורשים אז חיישינן שמא הלוה נתן ליד הערב כל החוב כיון שהמלוה כותי ובדיניהן תובע לערב תחלה אבל אם הודיעם תחלה שפרע לא חיישינן להכי משום דודאי אין הלוה פורע רק להמלוה ולא לערב וא"כ כיון שהשר עדיין תובע החוב ולא נפרע אין מקום בזה לומר פרעתי וכ"ת דאין ראי' מהתם דמיירי בערב בעלמא משא"כ בנ"ד דהו"ל שמעון לוה על חצי הסך וכאלו הוא הלוה לראובן ז"א דהתם נמי בערב דינא דכותי דאזיל בתר ערבא ואפ"ה אמרינן דהלוה אין דרכו לשלם להערב וה"נ בזה דנהי דעפ"י הדין אנו דנין אותו כלוה מ"מ כיון דבאמת לא לוה כלום. ואצל השר גופי' לא חתם רק בתורת ערבות דמי לענין זה לסתם ערב דאמרינן דאין דרך הלוה לשלם להערב הא חדא.

ותו כיון שמת ראובן תוך זמנו דהיינו באמצע שנה הרביעית ואז ודאי לא הי' ביד ראובן לטעון פרעתי אם הי' חי דהא כבר הכריע הש"ך בסימן ע"ח סק"ב דאפילו אם הגיע הז"פ והמלוה נתחסד והרחיב לו הזמן אמרינן ג"כ א"א פורע תוך זמנו ודלא כמהרשד"ם ופסק כך להוציא מן היתומים ג"כ וה"ה הכא דאף שכבר הגיע הז"פ בסוף שנה ראשונה מ"מ כיון שבתחלת שנה הרביעית הרחיב הזמן על שנה הו"ל תוך זמנו ובנ"ד ברור דגם מהרשד"ם מודה חדא כיון שאם הי' בא לסלק להשר באמצע שנה הי' מחויב ליתן ריבית בעד כל השנה א"כ מי פתי לעשות כזאת ותו דהדבר פשוט דרשד"ם לא מיירי אלא בהלוואה בלא ריבית דאמרינן דאע"ג דאין מדרך העולם לפרוע תוך הזמן מ"מ כיון שהזמן הזה נעשה בתורת חסד ונדבה עושה הלוה כל טצדקי דאפשר שלא יצטרך לחסדיו של זה משא"כ בהשר שמלוה לכל אדם בריבית ודרכו בכך ואדרבא הוא נהנה בעת שבאים ללות אצלו ממילא בתחלת כל שנה ושנה הו"ל הלואה חדשה וראי' שהרי באמצע השנה אם ישלמו לו לא ירצה וא"כ ודאי דשייך בהא חזקה א"א פורע תוך זמנו ומודה מוהרשד"ם וז"פ וברור ואם ירצה איזה מתעקש לסתור שני הטעמי' אלי ולו' על הטעם הא' דנהי דל"ח שמא פרע להערב דהיינו לשמעון אכתי נטעון בשביל היתומים שמא פרע אביהם להשר והוא השר רוצה לגזול וא"כ אין לנו לומר להשר אלא שממי שירצה יתבע ואם יתבע לשמעון יהי' יורשי ראובן פטורים דאין אדם נתפס על חבירו ונסתר טעם הראשון וגם טעם שני יש לסתור דנהי דלגבי השר הו"ל תוך זמנו ול"ח שפרע ראובן להשר אכתי כיון דשמעון הו"ל כאלו לוה מהשר ק"ן זהובים והלוה לראובן וא"כ ניחוש שמא במושלם שנה ראשונה או ב' או ג' פרע לשמעון חצי הסך ומאז והלאה שמעון הוא חייב להשר החצי ולא ראובן ולגבי חשש לזה לא מקרי תוך זמנו נשיב ונאמר דאפילו אם יהי' כך נצרף יחד שני הטעמים והי' לאחדים דהיינו דא"י לטעון שפרע להשר דלגבי' הו"ל תוך זמנו וכן לא חיישינן שפרע לשמעון מהטעם הראשון דאין דרך הלוה לפרוע להערב כאשר נתבאר בדברינו ותו דכיון שיש שטר ביד השר ל"ח בי' לפרעון וכשתובע להערב ופורע לו צריך הלוה לשלם להערב כיון דהלוה גופי' לא הי' יכול לטעון פרעתי וא"כ השר נוטל בדין ולא בגזלה ואע"ג דהי' יכול להשביע לבע"הש בטענות פרעון ובעה"ש גובה מהערב בלי שבועה אפ"ה מוכרח הלוה לשלם להערב וזה מוכח מדברי הסמ"ע ריסימ"ן ק"ל סק"ב והש"ך סק"ה מדהוצרכו לאוקמי במלוה בע"פ או בשטר רק שהלוה יכול לברר שיש עליו תברא ולא מוקי בפשיטות שהערב פרע למלוה קודם שנשבע המלוה שלא פרעו א"ו דאין בכך כלום והסברא כך הוא דהא גם המלוה עצמו כשטוען נגד המלוה אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לשלם לו תחלה קודם השבועה וא"כ לא פשע הערב כלום ותו כיון דמדינא נוטל בלי שבועה רק מדרבנן הוא נשבע מש"ה אף שנפרע בלי שבועה לא מקרי גוזל וזה פשוט ותו דאפילו אם הי' פורע להשר והניח השט"ח בידו ומחמת זה מוכרח הערב לשלם להשר חייב הלוה לשלם להערב כמבואר בסימן קל"א סעיף זיי"ן ע"ש ממילא מכל הלין טעמי ליכא חשש פרעון הכא להשר וחשש פרעון לשמעון נמי ליכא כאשר בארתי בטעם הראשון:

וממילא אחר שנתבאר לנו דליכא הכא טענות פרעון נ"ל דאפי' הי' ראובן חי והי' טוען יש לי בידך לא הי' נאמן דכבר הוכיח הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ב דטענות יש לי בידך אינו נאמן לטעון אלא היכי דאית לי' מגו דלהד"מ או פרעתי והוא הלכה רווחת בש"ע בכמה דוכתי לענין טענת מחילה ובודאי דה"ה לטענות יש לי בידך דשניהם שוים דהא מקור הדין הוא מדברי המרדכי ריש ב"ב שהוכיח דאינו נאמן לטעון מחלת בלא מגו דאל"כ יהי' נאמן לומר פרעתי תוך זמנו במגו דמחילה יעו"ש והוכחה זו שייכא נמי לענין טענות יש לי בידך דאם איתא דיכול לטעון כך הי' נאמן לטעון פרעתי תוך זמנו במגו דאי בעי אמר יש לי בידך ע"י המו"מ וחשבונות ועסקים שבינינו נשאר בידך מעותי א"ו דלא מהימן בלא מגו וכן מוכח ממלוה תוך זמנו דגובה מהיתומים ולא טענינן בעד היתומים טענות יש לי בידך א"ו דאבוהן נמי לא מצי למטען הכי ממילא בנ"ד דהוכחנו דליכא טענות פרעון נתבטלה ג"כ טענה זו (עיין בתשובת מוהרי"ט בחלק ח"מ סימן קס"א) ואע"ג דדברי הש"ך הנ"ל בענין טענות יש לי בידך קאי התם על דברי הש"ע דמיירי באומר יש לי בידך כסות או כלים וא"כ י"ל דאפשר דוקא זה והוי טענה גרועה ומלתא דלא שכיחא אבל יש לי בידך מעות ע"י עסקי המו"מ וחשבונות שבינינו הוא דבר שכיח והוי טענה טובה מצד עצמה כמו טענות פרעון הא ליתא דמאותן הראיות שאנו מוציאין דיש לי בידך כסות הוא טענה גרועה משם מוכח ג"כ דטענות יל"ב מעות היא גרועה דאל"כ יהא נאמן לומר פרעתי בתוך זמנו במגו דיל"ב מעות וגם למה תוך זמן גובה מן היתומים. אע"כ דאין חילוק וגם בטענות יל"ב מעות לא מהימן בלא מגו וממילא בנ"ד דליכא מגו דפרעתי לא הוי אבוהון מהימן למטען יל"ב מעות ולא טענינן נמי ליתמי וליכא נמי למימר דהי' ראובן נאמן במגו דלהד"מ דהיינו שאם הי' רוצה הי' אומר שמתחלת הלואה לוה שמעון לעצמו חצי הסך דז"א דכיון שידוע לכל תושבי העיר האי מלתא ששמעון חתם בעדו בערבות והשר עצמו יודע מזה הוי זה מגו גריעא טובא דאפילו אם נימא דבידיעת אנשי העיר אין ידיעה מספקת כ"כ עד שתקובל לעדות בב"ד ישראל עפ"י דיני עדות מ"מ הרי אפילו בקול בעלמא ל"א מגו כמבואר בכמה דוכתי מכ"ש בהא שהדבר ברור כשמש בעיני כל בעלי העיר ועדיף יותר מקול גדול ולא יסף ופשיטא דליכא מגו בהא ימה"ט אין להתעקש נמי ולומר דאבוהן הוי מצי למטען יל"ב כנגדו במגו דהי' טוען פרעתי לשמעון החצי בסוף שנה א' או ב' או ג' דאז לא הוי תוך זמנו כיון שעפ"י הדין הי' שמעון יכול להכריחו אז לזה אע"ג שהשר נתרצה להמתין עוד מ"מ הי' יכול שמעון לומר איני רוצה עוד להיות ערב בעדך כי לא נתערבתי תחלה עבורך רק על שנה א' וממילא כיון שהי' יכול להכריחו לזה ליכא כאן הסברא שכתבתי לעיל דאין הלוה משלם להערב אלא להמלוה כיון דהיה יכול להכריחו לזה אלא דהא ליתא כיון שהדבר גלוי וידוע לכל אנשי העיר שעד היום הזה מגיע כל הסך להשר מראובן ועדיף מקלא כנ"ל וליכא מגו. מיהו בלא"ה אין זה כלום דבודאי לא הי' שמעון יכול להכריחו שישלם לו דנהי שהי' יכול לומר איני רוצה עוד להיות ערב עבורך מ"מ ראובן ג"כ מצי למימר איני רוצה להיות ג"כ ערב עבורך דהא השר יכול לתבוע כל החוב ממי שירצה דהא דינא דעכו"ם דאזיל בתר ערבא ותובעו כל החוב אעפ"י שאינו רק ערב ומכ"ש כאן שחתומים שניהם וא"כ לא הי' שמעון יכול להכריח לראובן שיתן לו רק הי' יכול להכריחו שיפרע להשר וא"כ ממילא נשאר הסברא הראשונה דמסתמא אין הלוה פורע להערב כי אם להמלוה וליכא שום מגו:

ואחרי שבארנו דלא הי' יכול ראובן עצמו לטעון יל"ב כנגדו א"כ פשיטא דלא טענינן הכי ליתמי נמי וכ"ש הוא דהא להרבה פוסקים בסימן ק"ח דלא טענינן נאנסו ליתמי משום דהוי מלתא דל"ש לדידהו כ"ש דלא טענינן טענו מחילה או יל"ב ליתמי אע"ג דהוי אבוהו נאמן במגו דהא נאנסו עדיף מהנך טענות דמצי אינש למטען נאנסו בלח מגו ואלו הטענות המה גריעות דלא מהימן כלל בלי מגו משום דלא שכיח כלל יותר מנאנסו וגם י"ל דאפילו דעה השני' דס"ל דטענינן ליתמי נאנסו והכריע הש"ך שם כוותייהו בסק"ח מ"מ מודים בטענות מחילה או יל"ב חדא די"ל דאינהו ס"ל דנאנסו הוא טענה שכיחא ומש"ה ס"ל דטענינן נאנסו אבל מודים דמלתא דל"ש לא טענינן להו וכמ"ש הש"ך בדיני מגו ס"ק כ"ב דטעם פוסקים אלו משום דנאנסו שכיח ועוד י"ל דאפי' אי טעמייהו משום דס"ל דטענינן ליתמי אפילו מלתא דל"ש וכמבואר בדברי הריטב"א שהביא הש"ך שם בס"ק ק"ח מ"מ י"ל דבטענות אלו דטפי לא שכיחי מנאנסו מודים הם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ויש לי קצת ראי' לזה מלשון המחבר שם בסימן ק"ח סעיף ד' בדין שטר עיסקא היוצא על היתומים דאבוהון ה"מ למטען החזרתי במגו דנאנסו וטענינן נמי ליתמי וכ' המחבר וז"ל אבל אם אין אנו יכולין לטעון להם שהחזיר כגון שהודה אבוהן שלא החזיר או שהאמין לבעל העיסקא אם יאמר שלא החזיר או שמת תוך זמן אין טוענין להם שנאנסו וי"א שטוענין להם שנאנסו ואם יש מאותו העסק בעין ויש עדים שהוא מאותו העסק נוטל המלוה בלח שבועה עכ"ל והנה בהך תלתא בבי שכ' המחבר שאין אנו יכולין לטעון שהחזיר כו' בכולהו הוי אבוהן מצי למטען טענת מחילה (להאומרים דמהני מחילה אעפ"י שהשטר בידו) או טענת יל"ב כנגדו והוי מהימן במגו דנאנסו ואפ"ה ליתמי לא טענינן להו משום דהוא מלתא דל"ש וכנ"ל וא"כ לכאורה לדעת הב' דטוענין נאנסו מצינן נמי למטען טענות מחילה או טענות יל"ב אעפ"י שהוא מלתא דלא שכיחא וא"כ מדוע כתב דאם יש מהעסק בעין נוטלו וכ' דין זה סתם וקשה בשלמא היכי שבבואם לב"ד הי מיד עדים וראה אז אמרינן שפיר דגובה המלוה ולא טענינן מחילה או יל"ב משום דגם אבוהון בכה"ג לא הוי מצי למטען משום דאין לו מגו דנאנסו כיון דאיכא עדים וראה משא"כ היכי שלק נמצא מיד וליכא עדים וראה דאז הוי אבוהון מצי למטען מחילה או יל"ב ונטען נמי ליתמי ומדסתם המחבר משמע דכל אימת שנמצא מהעסק ועדים מכירין אותו אפי' שנמצא אחר יום או יומים נוטל המלוה אע"כ דמודים פוסקים אלו דאע"ג דנאנסו טענינן מ"מ טענת מחילה או יל"ב דטפי ל"ש לא טענינן להו וליכא למימר דביתומים כל זמן שרואין בידם אפילו אחר הדין הו"ל כאלו ראו ביד אבוהן דהא ליתא דהא מבואר בסימן רצ"ז בש"ך שם ובסימן שס"א ע"ש בש"ך סק"ד דאם לא ראו עדים אחר מותו טענינן שפיר ליתמי והדין ביתומים כאלו אבוהן קיים דאי איכא עדי ראה לאחר מותו אז ליכא מגו אבל מה שראו בידם אחר המשפט לא הו"ל עדי ראה ויותר מזה כ' שם הש"ך בסימן רצ"ז בקיצור הדינים שם דאעפ"י שהיתומים מראין לב"ד מ"מ כיון דלא הי' כאן עדי ראה טענינן להו לקוח יעו"ש וא"כ קשיא כנ"ל אההוא דעיסקא איך כ' המחבר דאם יש מהעסק נוטלו מדוע לא ביאר דהיינו דוקא שראו עדים לאחר מותו אבל אם לא ראו טענינן יל"ב או מחילה אע"כ משמע דהנך טענות דלא שכיחא כלל מודים דלא טענינן ליתמי דגרע מנאנסו וכנ"ל הרי נתבאר שמשני טעמים אין ממש בטענות היורשים אפי' אי הוי אמרו ששמעו מאבוהן ששמעון חייב לו בודאי ממקום אחר חדא דאב גופי' לא מהימן בכך כיון דליכא מגו ואידך כיון דהוא מלתא דל"ש לגמרי לא טענינן ליתמי ואמת דאי הוי ליתמי גופייהו איזה מגו והי' אומרים שאבוהן אמר בברי כך הוי מהימני בשבועה כדמוכח מסימן רצ"ז בהגה"ה בדין אם אמרו היתומים אבינו אמר שלו הוא נאמן בשבועה וכאשר ביאר הש"ך שם לדין זה יעו"ש אבל בנ"ד דלית להו מגו להיתומים לא מהימני אפילו אם הי' אומרים בברי והשתא שלא שמעו מאביהם רק שמא אפילו אי הוי להו איזה מגו לא מהני כיון דלאבוהן לא הי' מגו ולא הוי מצי למטען טענה זו לא טענינן ג"כ ליתמי ואע"ג דיש להם מגו וכן מחמת טעם ב' הנ"ל דכיון דלא באים היתומים רק עפ"י שמא הו"ל כאלו אנן טענינן להו וכיון דהוא מלתא דלא שכיח לגמרי לא טענינן להו אפילו למ"ד דטענינן ליתמי נאנסו וכנ"ל:

ובלא"ה נ"ל דאין בטענות היורשים ממש דהנה לא מצינו בשום דוכתא שיופקע חוב ברור ע"י ספק פרעון וכדומה ומש"ה א"י אם פרעתיך חייב אלא דביתמי אף שאינם יודעין בפרעון והחוב ברור אפ"ה פטורין והיינו מטעם שכ' הטור בסימן ע"ה דדוקא בבעל דבר גופי' אם אינו יודע משלם אבל ביורש לא הו"ל לידע ע"ש וא"כ הדבר פשוט אצלי דדוקא מה שאיננו ספק רק להיורש הוא דטענינן להו ונפטרם אבל מה שהוא ספק לאבוהן גופי' לא טענינן עבור היורש ומש"ה בנ"ד כיון שהיורשים שמעו מפיו שהוא עצמו מסופק אם יש ממש בטענותיו ותביעותיו שיש לו על שמעון אין מקום לטעון אלו הי' חי שמעון שמא הי' מתברר לנו שיש ממש בתביעותיו דהא ליתא אלא אמרינן שאין ספק זה מוציא חוב ברור ואין לנו לומר רק שישבע שמעון היסת שמן שום מו"מ שהי' בינו לבין ראובן אינו חייב לו כלום ונ"ל ראי' לזה מדפריך בהגוזל דף קי"ב אהא דתני בברייתא אם אמרו גדולים אין אנו יודעים חשבונות שחישב אבינו עמך פטורין ופריך משום דאמרי אין אנו יודעים פטורין והוצרך רבא לשבש הברייתא לגמרי ולומר דהכי קאמר גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו ולא פש לי' גבך ולא מידי פטורין וקשה למה משבש ולעשות מן שמא ברי ולא משני דמיירי בשמא כגון שיודעים שאביו הי' לו עמו כמה חשבונות מעסקים שביניהם ושמעו מאביהם שצריך להיות חשבון עמו ושמא אחר החשבון הי' מתברר שחייב אתה לאבינו ולמה הוצרך לאוקמי בברי דהיינו הן שאומרים ברי מצד עצמם הן ברי ששמעו מאביהם דהוי ג"כ ברי וכמ"ש הש"ך בסימן שס"א לוקמי בשמא כה"ג כגון ששמעו מאביהם שצריך חשבון והיתומים נאמנים ששמעו כך מאביהם דהא הרא"ש מוקי לה התם דמיירי דליכא עדים וראה דאיכא ליתמי מגו וכן להרמב"ן במלחמות שם שהביא הש"ך בסימן שס"א דמוקי לה ביש עדים וראה מ"מ לא ראו קודם הדין דאיכא מגו ליתמי ונאמנים שכך אמר להם אביהם אע"כ דכיון דלא שמעו מאבוהן רק ספק אין ספק מוציא חוב ברור ולא אמרינן אלו הי' אבוהן קיים והי' עושים חשבון שמא הי' נשאר חייב לו עפ"י חשבון וזהו ממש נ"ד ומש"ה נ"ל כיון דאבוהן אמר להם בלשון ספק והרי הודה להם אבוהן שאין לו עליו לא טענת פרעון ושום טענה ושאין לו מקום לישמט מחצי החוב של השר רק ע"י הדו"ד שיש לו על שמעון ושהוא מסופק אם יש באותן הטענות ממש אין מקום. לחייבו לשמעון לשלם להשר ושהם לא ישלמו לו כן נ"ל:

ועוד נ"ל טעם אחר לחייב את היורשים כי אני אומר אפילו היכי דהוי מצי אביהון למטען יל"ב ונימא ג"כ דכל מלתא דל"ש לגמרי נמי טענינן ליתמי אפ"ה לא טענינן להו מספק יל"ב ונ"מ כגון מלוה ע"פ תוך זמנו ולא נודע שהוא תוך זמנו רק מפי היורשים שיודעים זאת וח"כ לכאורה דאבוהון הוי מצי למטען יל"ב במגו שהי' אומר שהוא אחר זמן ופרעתי אפ"ה לא טענינן להו יל"ב וטעמא דמלתא דאע"ג דטענינן ליתמי מידי דספקא נגד חוב ודאי ובא הספק ומוציא מידי ודאי היינו דוקא כל טענות שמחמתן נעשה גוף החוב ספק כגון פרעתי או החזרתי ונאנסו ולקוח וכל כה"ג דע"י הדברים הללו נתבטל גוף החוב כאלו לא הי' כלל לפי שהטענות אלו הם על גוף התביעה ולכן נעשה גוף התביעה ספק ואין מיניחין מהיתימים מספק משא כ שנטען יל"ב מספק שאין זו טענה בגוף החוב רק מצד אחר באה אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דהחוב הוא ודאי מחויבין לשלם (ועיין ח"צ סימן ד' בסופו מ"ש בשם מהריב"ל ז"ל דומה לזה ע"ש) ומנא אמינא לה משום דקשיא לי בדברי רש"י ז"ל דאההוא דפריך בב"ק דף קי"ב משום דאמרי אין אנו יודעים פטורין פי' רש"י ז"ל בתמי' הואיל ויודעים שהגזלה בא לידו דברי ושמא הוא וברי עדיף עכ"ל ור"ל דהו"ל ספק בפרעון דחייב לשלם וקשיא טובא הרי ביורשים ליתא להאי דינא ואנן טענינן עבורם כל טענות מסופקות שאפשר לטעון וע"כ שטעם המקשה הוא או כדברי הרא"ש שם דמלתא דל"ש לא טענינן ליתמי או כדברי הרמב"ן שם דיש עדים וראה דאבוהן גופי' לא הוי מצי למטען כך וא"כ מה תלי רש"י ז"ל בברי ושמא ולכן נ"ל בכוונתו משום דלישנא דברייתא דתני אין אנו יודעים חשבונות שחישב אבינו עמכם משמע דה"ק שאנו יודעין שהי' בינך ובין אבינו משא ומתן ועסקים הרבה וחשבונות ואולי הי' לכם באיזה פעם חשבון שנשאר איזה סך בידך וזה הוי טענות יל"ב מש"ה פריך דכה"ג לא טענינן ליתמי מספק כיון דהחוב של הגזלה ברור הוא ולהכי הוצרך לתרץ שטוענים כך בברי ונאמנים במגו דכל היכי דטועני' ברי מה לי הוא מה לי אבוה וא"כ מוכח מדברי רש"י דטענות יל"ב לא טענינן מספק ואי תקשי לך הרי הרא"ש והרמב"ן חלוקים בזה מדהוצרכו לפרש דמש"ה אין טוענים בשמא משום דהוי מלתא דל"ש או משום דאיכא עדים וראה משמע דבלא"ה הוי טענינן להו הא ליתא דאינהו לא הוצרכו להכי רק משום דהקשה להם למה לי למימר דהיתומים טוענים ברי הרי בלא"ה נטעון להם לקוח שזה הוא טענה המבטלת גוף התביעה וכן הוא בהדיא בדבריהם דמשום טענת לקוח כתבו כך אבל בטענת יל"ב י"ל דמודים לרש"י ז"ל כן נ"ל. אכן בשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה בפרט להוציא מהיתומים כי הוא מלתא חדתא לא מצאנוהו מבואר בפוסקים אבל עכ"פ מחמת טעמים אחרים נ"ל ברור דאין על שמעון רק קבלת חרם שאין חייב לראובן משום מו"מ ושאר דברים שהי' ביניהם ויגבה השר כל החוב מעזבונו של ראובן אע"ג דשמעון יש לו דין לוה בחצי החוב מ"מ מאחר שמחויבים היורשים לשלם אח"כ לשמעון א"כ אפוכי מטרתא למה לי וליכא למימר דנ"מ לענין זב"ד שיצטרך שמעון להמתין זמן ב"ד אח"כ להיורשים דז"א דאין כאן מקום כלל לזמן ב"ד שניתן להשתדלות מעות ובזה מי ישתדל כי אין לו לגבות רק מה שנשאר תוך העזבון שעדיין עומד בתפיסת הבית וגובה ממה שיש בעין לכן כך הוא הדין שהדיינים יאמרו להשר שיגבה מעזבון ראובן והש"י יצילנו משגיאות והנלפענ"ד כתבתי אחר כתבי כ"ז ראיתי בפרח מ"א ח"א סימן קי"א עובדא ממש כנ"ד ופסק כדברי והביא קצת ראיותינו וע"ש אף דעובדא דידי' הוא קצת חלוק מנ"ד מ"מ המעיין בכל דברינו יראה דלדינא הין חילוק ואין להאריך ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה