נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה ס
ועל אשר שאלת ראובן קונה חתיכת כבד מהטבח והניחו בביתו ואחר ערך ב' שעות מצא מסמר תחוב בסמפון א' שבו וצד העב מהמסמר הוא לצד חלל הבהמה וחודו לצד הראש של הבהמה והביאו ראובן והראהו לטבח והשיבו שאינו יודע רק שקצת תימא בעיניו איך לא הרגישו ואותו המסמר לא הי' בו חלודה ושאלו לראובן אם מצויים בביתו מסמרים כאלו ואמר שיש לו למכור ודמות מסמר זה ממש כמותם מה דין בהמה זו.
הנה בתשובה אחת לעיל (סימן כ"ב) על מעשה כיוצא בזה הארכתי בדין ע"א נאמן באיסורין וצויתי להעתיק ולשלוח לך את השייך לענין זה וכאן אכתוב לך מה שיש לחדש בנדון זה דברים אשר קחו מקומו באותו הנדון ונ"ל דבהמה זו שריא משני טעמים טעם אחד כי המעיין בסימן מ"א בי"ד יראה שיש ב' שיטות בפירוש קופא לבר ושיטה הראשונה אשר המחבר מסכים עלי' דבהיות הקופא לצד החלל טרפה והרשב"א וסייעתו ס"ל להיפך דבה"ג כשרה והסכימו כל האחרונים דמספק יש להחמיר כדברי שני הדעות ע"ש ובסימן קכ"ז בי"ד נתבאר דיש ב' שיטות בדין ע"א נאמן באיסורין השיטה הראשונה אשר המחבר והרמ"א מסכימים אלי' הוא דכל היכי שהבעלים שותקים מחמת שאינם יודעים בירור הדבר אין ע"א נאמן לאוסרה כיון דלא שייך למימר בהא שתיקה כהודאה רק הש"ך הביא שהרשב"א וסייעתו חולקים ע"ז וס"ל דכל שאין הבעלים מכחישין רק שותקין אעפ"י שהשתיקה אינו רק מחמת שאין יודעים בירור הדברים אפ"ה העד נאמן וכבר בארנו כ"ז באורך בתשובה הנזכרת מעתה בהמה זו לכ"ע שריא דהרי לשיטת המחבר ורמ"א בסימן קכ"ז אין ראובן זה נאמן כלל דהא ס"ל דהיכי דהבעלים שותקים מחמת שאין יודעים בירור הדברים אין העד נאמן ומכ"ש כאן שהדבר הוא תימה בעיני הטבח מה שלא הרגיש כמבואר בלשון השאל' וא"כ מה שבאנו לחוש כאן לדברי ראובן אינו רק מחמת שיטת הרשב"א וסייעתו דבשתיקה כי האי שאין הבעלי' יודעין בירור הדברים מהימן העד והרי לשיטת הרשב"א וסייעתו בלא"ה בהמה זו שריא אפילו לדברי העד דהא אינהו ס"ל דבקופא לצד חלל הבהמה שריא ממילא תורא לכ"ע משרי שרי איברא דמשום ה"ט לחוד לא הייתי מתיר משום דבההוא דקופא לבר נראין הדברים ששיטה הראשונה שהוא דעת המחבר הוא עיקר לדינא רק שהאחרונים חוששין גם לדעה ב' ובההוא דע"א נאמן באיסורין כ' הש"ך שם דנ"ל דדעת הרשב"א וסייעתו עיקר בש"ס יעו"ש וא"כ לחומרא יש לנו לתלות שפיר כחומרו' שני הדעות הללו אע"ג דלדברי כולהו שרי בשגם דבההוא דע"א נאמן באיסורין יש קצת פוסקים העומדים בשיטת הרשב"א ובההוא דקופא לבר אין עומדין בשטתו ולדבריה' אסור בנ"ד ואף ע"ג דיהי' לנגדם רוב מנין ורוב בנין אשר מותר לדידהו דהיינו הרשב"א וסייעתו בההוא דקופא ושיטה הראשונה בההוא דע"א מ"מ כיון דלאו מטעם א' המה מתירין אינן נחשבין לרוב כמבואר בי"ד סימן רמ"ב יעו"ש. אמנם יש עוד טעם להתיר בנ"ד דהנה עיין בשו"ת צמח צדק סימן ק"ז במעשה שנמצא בחתיכת כבד דבהמה בשעת אכילה מחט מאותן שרגילות הנשים להשתמש בצעיפים והיתה טמונה כולה בתוך החתיכה והתיר מטעם ס"ס שמא לאחר שחיטה נתחב כיון שמשמשו בו הרבה וחתכוהו לחתיכות והדיחוהו וצלו ובשלו אימר מהאשה בא לתוכו ואת"ל מחיים בא שמא לא ניקבה כלום יעו"ש ואולם כל הבאים אחריו חלקו עליו ואמרו שאינו ס"ס ועיין בת"ש סימן מ"א סיים בזה שכיון שנתחבה כולה לכבד רחוק לומר שבא ע"י משמושים ומסתברא טפי שבלע מחיים וע"ש באורך וסיים שם וז"ל מיהו היכי דאירע דלא נתחב רק אפס קצהו בחיצון של כבד ואין שום חלודה במחט ולא שום ריעותא יש להכשיר בה"מ דמסתבר טפי לתלותו באחר שחיטה ע"י ההתעסקות ההדחה ובישולים ומחטים של האשה כדתלינן בזאב שנטל בני מעיים כו' עכ"ל:
ובהיות כן בנ"ד שאין שום חלודה ודמות מסמר זה ממש במראה ובקומה כאותן מסמרים אשר ראובן מוכר בביתו שפיר יש לתלות שנעשה אחר שחיטה ואע"ג דהמסמר הי' תחוב כולו בחתיכת הכבד וכה"ג כ' התב"ש שרחוק לתלות שנעשה ע"י משמושים פשיטא דל"ד דהתם שנתחב בכח תוך בשר הכבד היא שכ' כן משא"כ בנ"ד שנתחב בסמפון דשם בקל נתחב שהמקום רחב ויותר בקל יש לתלות בזה שנעשה לאחר שחיטה מהיכן דנתחב קצהו בחיצון של הכבד שהכשיר התב"ש יעו"ש בתב"ש תראה שכך הוא איברא דמשום ה"ט לחוד ג"כ לא הייתי מתיר כי בנדון דידהו הי' התעסקות רב בחתיכה והדחה וצלו' ובישול משא"כ זה שעדיין לא נצלה ולא נעשה כ"כ התעסקות בו ולכן אין בידינו להתיר משום זה לבד אולם בצירוף שני הטעמים אומר בטח שיש להתיר הבהמה אמנם ראובן זה אסור לאכול מאותה הבהמה ולגבי דידי' ליכא היתר הראשון וכן אותו חתיכת הכבד אסור לכל אדם וכמו שהעליתי בזה לעיל בסי' כ"ב ע"ש כי לא אכפול בכאן את הדברים ויותר מזה הין להחמיר והשי"ת יראני מתורתו נפלאות ויחוש לנו ישועות הנבאות והי' לנו למחסה ולמסתור כחומה דברי ה"ק כו':