נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה נז
אלא שיש להסתפק בזה ובכל הדומה לו כגון שמעון שנטל חפץ של ראובן ונתנו ביד לוי ולוי זה הי' לו דוד עם ראובן ולא הי' יכול להוציא מיד ראובן ועתה נעשה מוחזק וזוכה נגד ראובן מטעם קים לי ועתה תובע ראובן לשמעון היכי נידייני מי נימא דלימא שמעון קים לי כאידך מ"ד והוא גוזל אותך או קים לי כהאי מ"ד שאתה באמת חייב ללוי או דלמא דמצי ראובן לומר את אפסדתני וחייב שמעון שגרם לו היזק שאלמלא הוא לא הי' לוי יכול להוציא מידו:
והנה בדין זה פשוט דשמעון פטור משום דהוא יכול לומר אותו קים לי שאומר לוי דהיינו קים לי שאתה חייב ללוי וכדין נתתי בידו וראי' מדברי מסגרת השלחן בדיני מגו דכנה"ג אות וי"ו שכ' אפילו להחזיק מה שבידו לאחר מצי למימר קים לי יעו"ש מכ"ש כיון שכבר נתנה ללוי וזכה מטעם קיסלי וזה פשוט אצלי מצד הסברא ועיין בסי' נ"ח סעיף א' בהגה"ה ובדברי האחרונים שם יעו"ש ולא אאריך בזה כי הוא פשוט בעיני מאוד וכן מוכח מדברי הרח"ש והטור ח"מ סי' כ"ה סעיף ה' שכתבו דבפלוגתא דרבוותא דליכא הכרעה וגם לאו סוגיא דעלמא כחד מינייהו לא יוציא הדיין ממון מיד המוחזק ואם פסק לחייב המוחזק מה שפסק פסק עכ"ד ופי' הש"ך שם ס"ק ב' אות ב' דא"צ הדיין לשלם ופסק שם כך גם בתיקו אם פסק הדיין להוציא מהמוחזק דקם דינא והדיין פטור וכתב שם דמיירי במומחה או קיבלו ע"ש וא"כ הרי דעת הרא"ש והש"ך שם באותו הסימן דבמומחה או קיבלו אם טעה בשיקול הדעת קם דינא והדיין משלם מביתו דדוקא אי איכא תרתי דהיינו מומחה וקיבלוהו אז מהני הקבלה למפטרי' לדיין כשטעה אבל אי ליכא אלא חדא דהיינו או מומחה או קיבלהו חייב לשלם בטעות א"כ זה שפסק בפלוגתא דרבוותא להוציא מיד המוחזק והוא מומחה או קיבלוה למה יפטר מלשלם הא ליכא באותו הדיין המעלות הפוטרת אותו מלשלם כשטעה והו"ל דיין זה כאינש דעלמא אע"כ כיון דאין יכולין לברר לו שטעה פטור הדיין מלשלם משום דאומר קים לי כמאן דאמר כמו שפסקתי והוא ממש כנ"ד וכ"ת דהכא שאני כיון שהוא בידיו נתן החפץ ללוי משא"כ התם שלא עשה בידים רק בדבורו ז"א דהיכי דקם דינא הוי לי' דבורי' כנו"נ ביד ומש"ה בההוא דהרא"ש וטור הנ"ל פטור הדיין אפי' נו"נ ביד וכמ"ש הש"ך שם בס"ק ד' אות ב' דהיכי דקם דינא ואפ"ה פטור הדיין ה"ה נמי דפטור בנו"נ ביד ע"ש א"כ ע"כ דהא דפטור הדיין בההוא דהרא"ש והטור הייני משום שאומר קים לי ומה שמשלם הדיין אם הי' בשיקול הדעת הטעות היינו משום דבה"ג לא מצי למימר קים לי כמ"ש בתקפו כהן סימן קצ"ג רק דהבע"ד א"צ להחזיר ע"י פסק הדיין דקם דינא לכן מוכרח הדיין לשלם דאיהו לא מצי למימר קים לי אבל בליכא שיקול הדעת אומר הדיין קים לי וא"כ איכא ראי' ברורה לנ"ד שוב ראותי הדבר מפורש יותר בתמים דעים סי' ר"ז שהקשה שם בשיקול הדעת דקם דינא וישלם מביתו והלא אותו כח עצמו שיש להבע"ד שא"צ להחזיר מה שלקח משום שאמר הראו לי בפי' דשלא. כדין דנני ואחזיר ואם לאו לא אחזיר הדיין נמי יאמר כך הראו לי בפי' דשלא כדין דנתי ואשלם ואיך יחייבו להדיין יותר מלבע"ד וי"ל שהדיין מודה שטעה שהוא חכם ויש בו יראת שמים לכן משלם וה"ה אם הבע"ד מודה כך חייב להחזיר אלא שסתם בע"ד אינו חכם עכ"ד בקצרה. ומבואר ממש נ"ד דאותו הכח שיש ללוי לומר קים לי יש ג"כ לשמעון מיהו באמת דבריו מגומגמים כיון דבשיקול הדעת לא אמרינן קים לי מש"ה משלם הדיין והבע"ד הוא דפטור מחמת דקם דינא ואין מקום לקושייתו וראיתי שעמד בזה בקצות החושן סימן כ"ה סק"ד ופי' דס"ל לתמים דעים דכי היכי דפסק הדיין מועיל להבע"ד שיוכל לזכות עפ"י דעת מזכהו ה"נ מועיל פסק הדיין לגבי עצמו ופטור מלשלם ע"ש ויפה כיון בדעת הת"ד:
ועכ"פ איכא ראי' לנ"ד וכי היכי דהתם בשיקול הדעת דאין אומרים קים לי רק ע"י פסק דיין מהני פסקו לגבי עצמו ואומר קים לי שיפה דנתי ה"נ בפלוגתא דרבוותא דליכא שיקול הדעת דיכולין לומר קים לי בלי שום פסק של דיין ממילא כמו שלוי אומר קים לי כמ"ד שאני מחזיק כדין כך אומ' שמעון קים לי כאותו מ"ד ויפה מסרתיו ביד לוי ואע"ג שלא הי כאן שום פסק של דיין מ"מ הא בזה דליכ' שיקול הדע' לא בעי' פסק של דיין ויש ראי' לנ"ד ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרתי מאוד ואין לסתור הראיו' שהבאתי ולומר דבאותו המקומות שאני שהדיין טעה וסבור ששלו הוא נותן ופוסק כדין אבל שמעון זה שידע שהחפץ של ראובן הוא ונתנו במזיד ללוי הוא חייב ז"א דהא היכי שהדיין חייב לשלם מביתו חייב אעפ"י שעשה בטעות ושוגג דאדם מועד לעולם ואין חילוק באדם בין שוגג למזיד ובקצות החושן שם בסק"א ראיתי שהשיג על מה שמחייב הש"ך בטועה בדבר משנה שנשא ונתן ביד וכ' דדוקא במזיק מרבינן שוגג כמזיד אבל לא בגניבה וגזלה יעו"ש ודבריו תמוהים דא"כ בשיקול הדעת היכי דקם דינא וישלם מביתו דאמרינן דכיון דקם דינא הוי דבורו מעשה והוי כנתן ביד ואכתי נפטרי' מטעם שוגג אע"כ דאין בדבריו כלום חדא דזה נקרא חזיק בלשון הפוסקים בכל הסימן שקראוהו חזיק ותו דאפילו בגניבה אין דבריו ברורים וראיותיו אינן ראיה כלל דהתם הטעם משום אשלד"ע יעו"ש כי אין רצוני להאריך בזה כיון דהש"ך עכ"פ לא ס"ל סברא שלו א"כ יפה הוא ראיה שלי מדברי הש"ך באופן שהדבר ברור דכמו שלוי זוכה מטעם קים לי כך פטור שמעון משום האי קים לי עצמו:
אולם בכל כה"ג בנ"ד שבסימן הקודם שהלוקח זוכה מצד שאומר קים לי כהראב"ד דהמקח קיים והסרסור משלם מביתו והשתא מוכרח הסרסור לומר קים לי בהיפך דהיינו קים לי שלוי חייב להחזיר לך והוא גוזל אותך ומה לך עלי בזה יש להסתפק טובא די"ל דמצי המשלח למימר את אפסדתני וגרמת לי היזק בידים וברא היזקא דמיד כשמכרת לו נעשה ההיזק דהרי מיד זכה ע"י שיוכל לומר קים לי ומקלי קלי' בידים ואתפסתי' לתוראי בידא דמאן דלא מצינא לאשתעי דינא בהדי' והוי כמזיק ממש ומחויב לשלם מביתו עד כפי שווי' של הטבעת.
וההוא מגרומתא דאתאי לקמי' דרב בב"ק דף צ"ט שהטריפוהו רב משום ס' איסורא ואפ"ה פטר את הטבח מלשלם משום דהממע"ה ויכול הטבח לומר קים לי כמ"ד דכשר ולא אמרי' סוף סוף הטבח הזיקו שע"י מעשיו נעשה טרפה שאינו יכול לאכלו משום ספק וא"כ לכאורה יש ראי' דגם כאן הסרסור פטור משום דיכול לומר קים לי כאידך מ"ד ולדידי' לא אזקתיך מידי אלא האי הוא דגזלך אלא דבי"ד סימן ד' בש"ך סק"ה כ' דאע"ג דהמנסך יין חברו הוי פלוגתא אם נאסר או לא אפ"ה מוכרח לשלם לבעל היין משום דאמר לי' את אפסדתני שאיני יכול להכניס עצמי בס' איסורא יעו"ש וכתבתי שם בגליון הי"ד שלי דלא קשיא מההוא מגרומתא משום דהתם שחט בשליחותו מש"ה אמר קים לי כמאן דמכשיר משא"כ בזה שעשה מדעתו מצי האי למימר נהי דקים לך כמאן דמכשיר מי ביקש זאת מידך לעשות זאת מידך כך ולי קים כמאן דאסר כך תרצתי בגליון שם ואחר ימים נדפס ספר פרי מגדים וראיתי שכ' דמההוא מגרומתא לא קשיא משום דהתם השוחט הי' סבור שכדין שוחט משא"כ זה שידע שעושה שלא כדין במה שניסך יעו"ש ממילא דלפ"ז בנ"ד בין לתירוצי בין לתירוץ הפמ"ג חייב בכאן דהא פשע ועבר על דעת המשלח שאמר לו בפירוש למכור בעד סך זה והוא מכר בפחות משא"כ התם שלא אמר לו רק שישחוט סתם והי' כשר לפי דעתו והבן. שוב ראיתי בתבואת שור שם סקי"ז כ' דל"ד לההוא מגרומתא דהתם שחט ברשות ולפי דעתו שחט כראוי ואם ידע דנאסור מספקא כבר כ' הש"ך בח"מ סימן ש"ו סק"י דחייב אבל הכא אפילו לא ידע דינא מאי הו"ל גבי חמרא דאזקי' וכה"ג אמרינן בב"ק דף ס"ב ותו דהו"ל לאסוקי דעתי' שמא יאסר עי"ז ועיין בש"ך ח"מ סימן הנ"ל דפסק דכל היכי דפשע לא יכול לומר קים לי עכ"ד התב"ש ודבריו ברורים בטעמם וא"כ הדבר פשוט דכ"ש בסרסור זה שפשע ועבר על דעת בעלים דאין לו מקום כלל לומר קים לי אלא הו"ל כמזיק ממש בידים וחייב לשלם מביתו ולכאורה יש להביא ראי' להיפך מדברי הש"ך ח"מ סימן כ"ה סקי"ד אות יו"ד שכ'. שם דבג' הדיוטות וקבלו לא שייך לומר שהגדול יחזירם כיון שאין בהם השגה להבין דברי הגדול יכול הבע"ד לומר אנו כבר קבלנו עלינו ב"ד זה של הדיוטות וחזרתם אינה חזרה כלל שאינם מבינים מה שהגדול אומר והא דהוצרך הרא"ש ביחיד שאינו מומחה וקיבלו לומר הטעם דאין גדול מחזירו הואיל ונשתדל לדון יחידי תיפוק לי' דבלא"ה כיון שאין משיג דברי הגדול היינו משום דטעם זה אינו מספיק אלא על דקם דינא שלא להוציא מדברי הבע"ד המוחזק ואומר אני יודע שאינם מבינים דברי הגדול ואין חזרתם חזרה מש"ה בג' הדיוטות וקבלו דפטורין מלשלם וא"צ טעם רק על מה דקם דינא שפיר מספיק טעם זה דאינם משיגים דברי הגדול משא"כ ביחיד שאינו מומחה וקבלו דצריך לשלם דהא אינו מספיק טעם הנ"ל דהא יכול לומר אני מבין דברי הגדול (כיון שהוא מוחזק יכול לומר כך) והדין חוזר ואם הבע"ד אינו רוצה לחזור מה לי בזה לכן הוצרך הרא"ש לטעם שלו עכ"ד הש"ך בקצרה הרי דזה הוי ממש כנ"ד שהדיין נתן ממונו של ראובן לשמעון וא"צ שמעון להחזיר משום שאומר קים לי דאין הדיין מבין דברי הגדול וקם דינא והדיין משלם מביתו והדיין אומר קים לו בהיפוך ר"ל שאני מבין יפה דברי הגדול והדין חוזר ושמעון גוזל אותך ומש"ה א"צ אני לשלם הרי דבכה"ג שזה אומר קים לי בהיפוך נמי מהני לי דמה"ט הי' הדיין פטור מלשלם אי לאו האי טעמא דיהיב הרא"ש כיון שנשתדל לדון יחידי וכ"ת דהתם שאני דהדיין עצמו לא נתן בידו ממונו של ראובן לשמעון רק שפסק את הדין בה"ג (פסק) הרא"ש מוכרח ליתן הטעם על מה שהדיין משלם משא"כ בנ"ד שהסרסור נתן בידים חייב ובאמת ביחיד שאינו מומחה וקיבלוהו היכי שנו"נ ביד הי' חייב בלאו טעמא דהרא"ש רק שהרא"ש הוצרך לטעמא דידי משום דקיי"ל התם דאינו מומחה אפי' לא נו"נ ביד ישלם דכך פסק שם הרא"ש ודלא כהרי"ף יעוי"ש הא ליתא דבודאי לענין הדבר שאנו דנין אין חילוק כלל דהא חזינן התם בכל הסימן דהדיין חייב לשלם אעפ"י שלא נו"נ בידים משום דגרם לו היזק ע"י הפסק שפסק וחייב כאלו נתנו בידים ואפ"ה בכה"ג שיש גדול הי' פטור משום שאומר אני מבין יפה דברי הגדול וממילא שמעון גוזל אותך ואני פטור וא"כ ודאי דה"ה בנ"ד אעפ"י שבידים נתן לו דמ"מ כיון דחזינן עכ"פ דקים לי איפכא מהני א"כ מה לי התם מה לי הכא. אמנם אחרי ההתבוננות אין דברי הש"ך הללו סותרים כלל לדברינו משום דהתם דמי לההוא מגרומתא דכ' התב"ש דטעמא דפטור משום שעשה ברשות וגם סבור שעשה כראוי ממילא ה"נ כיון דמיירי בקבלוה א"כ עשה ברשות וגם טעה וסבור שפוסק כדין מש"ה שפיר מצי למימר אני מבין יפה דברי הגדול ושמעון גוזל אותך ואני פטור משא"כ בסרסור זה וכמ"ש תחלה ומ"מ נ"ל דלא הוצרך הרא"ש שם לטעמו רק בלא נו"נ ביד אבל בנו"נ ביד לא הוי מצי למימר אני מבין יפה כיון שהעליתי דאין יכול לומר זאת רק מחמת שעשה ברשות וזהו דוקא הפס"ד דכיון שקבלוהו אם כן מה שפסק ברשות פסק אבל מה שנו"נ ביד זה נקרא שלא ברשות דאע"ג שקבלוהו לא קיבלו רק שיפסוק הדין וכמ"ש הש"ך שם בסק"א וסק"ד כמה פעמים דלא הו"ל לישא וליתן ביד ע"ש שכ' כך גם היכי דקבלוהו והי' עפ"י הדין פטור אם לא נו"נ מ"מ היכי דנו"נ חייב משום דלמה לו להיות נו"נ ור"ל דאהא לא קיבלוהו וממילא דמה שנו"נ הו"ל שלא ברשות וא"כ לפ"ד התב"ש דבמגרומתא הוא דוקא משום שעשה ברשות ממילא דיין זה שנו"נ שלא ברשות הי' חייב אפילו בלי טעמא דהרא"ש אע"כ דלא הוצרך הרא"ש לטעמו רק היכי דלא נו"נ ולדברי הפרי מגדים שהבאתי דתלי טעמא במגרומתא מחמת שסבור שעושה כדין א"כ י"ל גם בדיין זה כיון שסבור שעושה כדין מצי למימר אני מבין דברי הגדול אפי' בנו"נ אי לאו טעמא דהרא"ש ואין להאריך בזה עכ"פ בכל כה"ג דנ"ד בסרסור נתבאר לפנינו דלכ"ע לא מצי למימר קים לי וכאמור ומ"מ נ"ל לפמ"ש לעיל בסימן הקודם (בד"ה ומ"מ היכי) דאם המשלח צווח עתה שרוצה לבטל המקח אין בידי להורות למעשה שהמקח קיים עד יסכים כ"ת אבל היכי שרוצה לקיים המקח בעד ק' בהא ודאי המקח קיים ע"ש בדברינו ולפ"ז אם יסכי' כ"ת דהיכי שהמשלח רוצה לבטל אזי צריך להחזיר לו החפץ א"כ נ"ל דאע"ג דרוצה המשלח לקיים דאז המקח קיים אפ"ה א"צ הסרסור לשלם מביתו משום דהסרסור לא הזיקו שהרי עדיין הי' יכול לבטל המקח ואיהו דאפסיד אנפשי' במה שאומר שרוצה בקיום המקח וסברא כזו כ' הש"ך בסימן נ"ח סק"ט ע"ש אבל אם יסכים כ"ת דגם ברוצה המשלח לבטל אפ"ה המקח קיים אז בכל גווני צריך הסרסור לשלם כן נלפענ"ד.
ואחר שביארתי לך שאלה זו ושאלה שבסימן הקודם אשיב לגמור לך תשובת השאלה הראשונה שבסימן נ"ה ואומר כי אעפ"י שבארתי לך בסי' הקודם. (ד"ה ולכן) שנ"ל שיש חמשה שטות ושהרמב"ם חולק על דין הרמ"ה ולפי דעתי הוא דרך נכון מ"מ מאחר שהסמ"ע והב"ח והש"ך והט"ז לא רצו בזה ולכן דברי בטלים בזה אלא אני תופס העיקר כאשר כתבתי שם. (בד"ה דרך שני) לפי דעת האחרונים האלו דהי"א שהביא הוא דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם והרמ"ה לא פליגי אלא חילוק יש בין דין הרמ"ה לדין הסרסור כאשר חילקו הם ז"ל ואולם לפי שיש נ"מ לדינא בין תירוציהם ראוי לחקור איזה יוכשר להלכה בכדי דנודע היכי לידייני' והנה התירוץ שתירץ הש"ך בסימן קפ"ה בימי חורפו לחלק כיון שהחפץ מבורר בידו של ראובן בסוף ימיו חזר הוא בעצמו מדבריו ותירץ בסימן קפ"ב תירוץ אחר ושפיר עביד דהדר בי דלא מצינו בשום דוכתא חילוק כזה דמה לי אם יש בידו חפץ שיודע שהוא של ראובן או אם יש בידו מעות ויודע שהם של ראובן מש"ה תירץ בסימן קפ"ב תירץ א' והוא נכון בסברא דאחזוקי אינשי בשופטני לא מחזקינן מש"ה עד כדי ביטול מקח דחזינן דאם הוא עצמו קנה אין המקח בטל שפיר יש לתלות שמסר כח זה להשליח שיהי' כאלו הוא עצמו עושה אבל יותר מזה דקיי"ל בכל דוכתי דהמקח בטל לית לן לחשוש שעל אופן כזה עשאו שליח מש"ה בדין הסרסור כיון שהוא שיעור ביטול מקח חייב להחזיר ומ"ש שם הש"ך שוה מנה בדינר הוא לאו דוקא אלא בשיעור ביטול מקח תליא כמ"ש ברס"י הקודם והסמ"ע שתירץ בזה ב' תירוצים הנה התירוץ הראשון כבר כתבתי בר"ס הקודם דלא מסתבר כלל משום דהיכי דהוא שליח בשכר נהי דליכא ראי' על שנעשה שליח לעיוות מ"מ ספק השקול הוא ונימא בי הממע"ה ומ"מ בשביל זה לא נדחה דבריו ח"ו וגם שיש ליישב דבריו שיהיה זה קרוב לתירוץ הש"ך הנ"ל והיינו דאחזוקי אינשי בשופטני לא מחזיקינן ולית לן למיחוש כלל שיעשה אדם שליח ויתן לו כח גם לעוות משום דלא עבדי אינשי הכי כלל כי זה המשלח יחשוש שהשליח עם המוכר יעשו קנוניא עליו ויאכלו וחדו שהשליח יעוות והוא לא יוכל לבטל ויצטרך לעמוד עם השליח בדינא ודייני שיתן לו העוות מש"ה ל"ח כלל לזה רק דהיכי דהוא שליח בחנם דאיכא נמי הוכחה איפכא דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון בין לעוות וכיון דאיכא הוכחה כך והוכחה איפכא הוי ספק השקול ואמרינן הממע"ה משא"כ כשהשליח נוטל שכר ליכא רק הוכחה זו דאין אדם עושה שליח לעוות ולית בי' ספקא כלל ולא שייך הממע"ה וא"ש דברי הסמ"ע והם קרובים לדברי הש"ך הנ"ל ואין חילוק ביניהם רק דהש"ך ס"ל דדוקא בעוות הרבה אמרינן מסתמא אינו שופטני ואפילו בשליח בחנם משא"כ בעוות מעט לא הוי שופטני בהכי וחיישינן לי' אפילו בשליח בשכר והסמ"ע ס"ל דאפילו בעוות מעט אמרינן דמסתמא אינו שופטני אלא דזהו דוקא בשליח בשכר אבל בשליח בחנם דאיכא נמי הוכחה איפכא חיישינן לי' אפי' בעוות הרבה וק"ל. התירוץ השני שתירץ הסמ"ע ג"כ כתבתי בסימן הקודם דלא מסתבר כלל משום דאי חיישינן שעשאו שליח לעוות מכ"ש דאית לן למיחוש דלא הי' שינוי כלל משום דחזקה שליח עושה שליחותו יעו"ש ומ"מ גם בזה לא נדחה דבריו לענין שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותי' וגם יש ליישב דבריו ולומר דבתירוץ זה ס"ל להסמ"ע דאפילו בשכר אמרינן מסתמא אינו מתעסק עד שיעשהו שליח לעוות משום שהוא ירא אולי יטעה ויעוות מש"ה אית למתלי שעשאו שליח לעיוות והמשלח לא הוי שופטני בהכי משום דמסתמא לפי שעושהו שליח סמכא דעתי' עליו שיעשה באמונה ולטובתו וס"ל נמי הסברא שכתבתי בסימן הקודם. (בד"ה ולכן) דכל שהודיעו שהוא שליח מוכרח הלה להאמין להמשלח בכל מה שאומר יעו"ש ומש"ה א"ש דלענין מאה וחמישים המשלח נאמן כיון שידע הלה שהי' שליח משא"כ לענין אם עשהו שליח לעיוות בהא אין המשלח נאמן משום הסברא דמסתמא אינו מתעסק עד שיעשהו שליח לעוות וא"ש ודו"ק וקרוב לזה הוא תירוץ הט"ז בסימן קפ"ה שמחלק ג"כ בין עוות ובין מאה וחמישים דבהא המשלח נאמן ע"ש אלא שאין לשונו שם מובן קצת ואין להאריך:
הנה תירוץ הש"ך שבסימן קפ"ב ושני תירוצי הסמ"ע ותירוץ הט"ז ארבעתן צריכין אנו לתפוס לדינא באופן שכל א מאלו הארבעה תירוצים שמזכה להמוחזק יוכל לומר קים לי כהאי תירוצא משא"כ תירוץ הש"ך שבסימן קפ"ה כבר כתבתי שהוא נדחה משום שאינו מסתבר כלל בשום אופן וכתבו הש"ך בימי חורפו ואח"כ חזר בו בעצמו בסימן קפ"ב וחתנו של הש"ך הדפיס מה שמצא וציין איזה כ' בימי חורפו מש"ה לדינא ודאי הוא נדחה כיון שבעצמו חזר בו ולא מצי למטען קים לי כוותי' הרי נתבאר איך להורות בדין זה.
ועתה נבא אל שאלתינו שהשליח שינה בג' דברים מדברי המשלח כאשר בא בלשון שאלתך (בסימן נ"ה) ועל כולם מה שע"י שינוי דהרחבת זמן נמשך היזק רב בודאי ובבירור נלפענ"ד דבהא אע"ג שהמוכר מוחזק בסך אלף זהובים מ"מ יוכל המשלח לבטל המקח וצריך להחזיר לו המעות כיון שידע שהי' שליח ובזה כל הארבעה תירוצים מחויבים אותו כי לתירוץ הש"ך הרי יש כאן עיוות גדול שהוא היזק רב ע"י הרחבת הזמן ובאותו זמן יש ארבעה פעמים יותר מכדי ביטול המקח וגם שליח זה נוטל שכר מהמשלח מידי שבוע בשבוע וגם ששינה מדברי המשלח וזהו שינוי ולא עיוות נמצא דלכל הארבעה תירוצים המקח בטל אלא דהי' מקום לומר הרי ארבעה תירוצים הללו לא נאמרו אלא לשיטת המחבר בדין הסרסור אבל הרמ"א הא כ עלי' י"א שאין הקונה צריך להחזיר וא"כ יוכל המוחזק לומר קים לי כדעה זו אולם למה שבארתי בסימן הקודם (ד"ה ולתרץ) בביאור היש אומרים אלו היינו משום דהראב"ד אזיל לשטתי' יעיין שם. אבל בהחלוקים הללו שנתבארו דסבירא ליה לדעה הראשונה ליכא מאן דפליג כמו שהזכרתי כמה פעמים בסימן הקודם ואין טעם י"א אלו רק משום דהראב"ד לשטתי' דס"ל דהיכי דהמשלח רוצה בקיום המקח אז המקח קיים וישלם הסרסור ממילא בנדון שאלתינו לא מהני שיאמר קים לי כדעה זו דכיון דראובן רוצה לבטל המקח א"כ בטל המקח לדעה זו וא"כ ממ"נ בטל המקח ואע"ג דבסימן הקודם (ד"ה ולתרץ) כתבנו שם די"ל דאפילו המשלח רוצה לבטל המקח יוכל הלה לומר איני מחמין לך ואולי אתה תמכור לאחר יעו"ש בדברינו וא"כ לכאורה גם הכא אף אם המשלח אומר שרוצה לבטל המקח לימא לי' האי איני מאמינך אלא רוצה אתה בקיום המקח על האופנים שאמרת להשליח ותקנה אצל אחר הא ליתא חדא דכבר כתבתי בסימן הקודם (בד"ה ומ"מ) דגם שם לא ברירא מלתא להורות כך ואולם אף אם דבההוא דהתם נימא כך מ"מ ודאי בעשה שליח לקנות ושינה אינו כך דא"כ צא ופרנס לי דעת הראב"ד דס"ל דבדעת המשלח תליא מלתא דאם רוצה לבטל המקח הוא בטל אע"כ דלא דמי דדוקא בדין סרסור שהוא שליח למכור א"כ כל שרוצה למכור במנה הרי הוא כמו שרוצה בקיום המקח משא"כ במי שהוא שליח לקנות ושינה וזה צווח שירצה לבטל המקח הא קמן שלא יקח הדבר ההוא והרי הוא רוצה בביטולו מאי אמרת אולי יקנה אצל אחר כפי האופנים שרצה בתחלה ז"א דזה יהי' מקח אחר לגמרי ועכ"פ מקח זה רוצה לבטל משא"כ בסרסור דאם ימכור לאחר הוא מוכר אותו דבר בעצמו והוי כמו שרוצה בקיום המקח ודו"ק סוף דבר הנה נתברר לנו מה שהתחלנו לדבר ברס"י נ"ה איך לידייני' דייני מתחלה אחר המקח הראשון שהי' רוצה ראובן לבטל המקח ונתבאר לנו שהדין עמו והי' יכול לבטל המקח אז כן נראה לפענ"ד:
ואחרי דהמקח שעשה שבארנו השליח הוא בטל נראה לי גם כן דהמקח שעשה אח"כ ראובן עצמו עם המוכר עפ"י פשר דבר ליקח אצלו בעד ב' אלפים ונתן לו כל המעות כאשר בא בלשון השאלה (בסימן נ"ה) נ"ל דמקח זה ג"כ אינו כלום ויכול ראובן לחזור מהמקח אפילו בלי שום טענה ואמתלא מאחר שלא עשו אז שום קנין באותו מקח השני כאשר מבואר בהשאלה שם. וכסף קיי"ל דאינו קונה וליכא רק מי שפרע אם הי' חוזר בלי שום אמתלא ממילא בזה שטוען ראובן שהמוכר פשע שלא העמיד לו בזמן שקבע אעפ"י שהמוכר מכחישו נ"ל דאפילו מי שפרע ליכא דומה למ"ש הסמ"ע בסימן קפ"ב סקי"ד יעו"ש ואפילו אי תימא דל"ד לההוא דהתם מ"מ כיון שאין זה תובעו רק מי שפרע וזה מכחישו ודאי לאו כלום הוא:
וההוא דתשובת מוהר"מ מלובלין שהביא הש"ך בסימן י"ב סקי"ב דפשרה שעשו הבע"ד בעצמם א"צ קנין דלכאורה זה סותר את דברינו דלפ"ז אעפ"י שלא הי' קנין מ"מ נקנה המקח מחמת שעשו דרך פשרה שנתפשרו מעצמם על הדו"ד שהי' ביניהם מתחלה והנה גוף הספר אינו לפני אבל נ' פשוט דאין זה ענין לנ"ד כי התם מיירי לענין מאי דקיי"ל דהבעלי דינים יכולין לחזור מהפשרה אם לא היה קנין ולא מבעיא הנתבע שנתפשר שיתן להתובע ודאי דיכול לחזור בו דבמה קנה זה אלא אפילו התובע שנתרצה למחול וקיי"ל דמחילה א"צ קנין מ"מ כיון דאין המחילה מעצמו אלא ע"פ הפשרנים צריך קנין כמ"ש הסמ"ע שם מש"ה חידש מוהר"מ דאם הבע"ד עצמם עשו הפשרה הו"ל כמו מחילה דא"צ קנין והיינו דוקא התובע אינו יכול לחזור בו משום שכבר מחל אבל הנתבע נ"ל דיכול לחזור בו וא"כ בנ"ד ראובן זה שתבע להמוכר שיחזיר לו הסך אלף זהובים שלקח מהשליח והו"ל תובע על סך זה ושמעון תבע אז לראובן שיתן לו עוד ב' אלפים ויקח ממנו התבואות כפי המקח אשר עשה אז עם השליח וע"ז הו"ל ראובן נתבע ממילא כאשר נתפשרו אז נמחלו האלף זהובים לשמעון המוכר שהי' מוחזק בהם מקודם אבל האלף הב' שנתחייב לו ליתן עוד על תבואה מזה הי' יכול לחזור בו נמצא דאין כח בפשרה זו להיות כמו קנין אלא על אלף זהובים הראשונים ולא יותר ומש"ה אע"פ שאח"כ נתן לו עוד אלף זהובים אין זה אלא כלוקח שנתן כסף שיכול לחזור בו וכ"ת דאע"ג דאמרינן דיכולים לחזור מהפשרה היינו ודאי קודם קיום הפסק אבל אחר שקיימו את הפשרה פשיטא שאין יכולין לחזור א"כ הכא הרי כבר קיימו הפשרה שהרי נתן לו ראובן אלף זהובים כפי שנתפשרו א"כ הרי כבר נגמר הדין ולמה יכול ראובן לחזור בו י"ל דהא ליתא דבשלמא היכי שהי' הפשר שהנתבע יתן להתובע איזה סך וכבר נתן לו ודאי דשוב אין יכולין לחזור משא"כ כאן שהי' הפשרה שיהי' המקח ביניהם א"כ לא הוי הגמר עד שימחול ראובן את התבואה דאז הוא דנגמר הפשר אבל כל שלא לקח התבואה כיון דהמעות אינן קונות לא נגמר עדיין מעשה (של הפשר ועדיין יכול לחזור כמו אלו לא נתן מעות עדיין דנתינת המעות אינו עושה פעולה כלל כיון דלא נתן המעות שיהי' חלוט ביד שמעון לחלוטין בחנם רק שיקח תבואה עבור המעות וכיון דכבר תיקני חז"ל דמעות אינן קונות מש"ה כל שלא לקח ראובן התבואה עדיין לא נעשה מעשה הפשר כלל כן נ"ל וק"ל:
ודמות ראי' נ"ל לדברי מההוא דסי' קצ"ט ס"ב בהגה"ה וסי' ר"ד סעיף י' דאם הי' עליו חוב שלא מחמת מכר ואח"כ מכר לו מטלטלין בעד אותו החוב ונתרצו שניהם יכול לחזור בו יעו"ש וקשה הלא זה הי' לו תביעה עליו דהיינו שתבעו החוב שחייב לו ונתפשרו שניהם שיתן לו המטלטלין והוי דומיא דדין מוהר"מ הנ"ל ואמאי לא נימא דהפשר קיים אע"כ כמ"ש דמהנתבע להתובע ליתא לדינא דמהר"מ ממילא ה"ה בנ"ד ואע"ג דשם לא נתן כסף וכאן נתן כסף הרי הכסף לא מעלה כלל כיון דאין מעות קונות וכמ"ש תחלה ותו דגם בההוא דהתם הא ס"ל להמחבר דאיתי במי שפרע וכ' הסמ"ע הטעם משום דס"ל דהחוב הבא מחמת הלואה דינו כאלו המעות בעין ביד הלוקח ונותנן להמוכר בעד החפץ יעו"ש הרי דאע"ג דדיינינן לי' כאלו נותן המעות ואפ"ה יכול לחזור בו והרי בחוב הבא מחמת מכר דקיי"ל שם דקנה תקשי דנהי דלא שכיח ולית בי' גזרה דנשרפו חיטך אכתי במה יקנה הא אין המעות בעין אע"כ דמה שאין המעות בעין אינו מעכב כלל וכמ"ש שם הסמ"ע בסימן קצ"ט סק"ד בשם המ"מ דעשו חז"ל כאלו המכר הראשון הוא בעין כו' יעו"ש וא"כ ה"ה בחוב דהלואה אלו הוי שייך דינא דמהר"מ מהנתבע להתובע היו ג"כ עושין חז"ל כאלו המעות בעין ונותן לו עתה לא מבעיא לדעת המחבר דאיתי' במי שפרע הרי דבאמת עשאוהו חז"ל כך אלא אפילו לדעה ב' דליכא מי שפרע משום דס"ל דלא עשאוהו חז"ל כאלו נותן לו עתה מעות היינו משום דלענין מי שפרע שאינו רק תקנת חכמים כיון דקנין ליכא מש"ה כל היכי דאיכא שום טצדקי לא תיקנו חז"ל מי שפרע וכמ"ש הסמ"ע בסימן קפ"ב סקי"ד לכן גם בזה לא עשאו כאלו נותן לו עתה כיון דאפ"ה לא יהי' קנין רק מי שפרע משא"כ אם איתא דבנ"ד כיון שהי' פשר ונתינת המעות על המקח נקנה המקח א"כ ודאי דגם התם היו עושין חז"ל דלהוי כאלו נתן לו מעות כדי שיהי' נקנה לו ולא יכול לחזור דמ"ש מחוב הבא מחמת מכר דעשאוהו חז"ל כאלו הוא בעין אע"כ דהכא אפילו עשאוהו חז"ל כאלו נותן לו עתה אפ"ה לא הי' רק מי שפרע כיון דהפשר הוא על שיהי' מכירה ממילא נתינת הכסף לא מחשב גמר מעשה הפשרה כלל וכמו שהסברתי תחלה (בדבור הקודם) ומהנתבע להתובע לא מהני הפשרה ולכן כיון שלא יהי' רק מי שפרע ולא קנין גמור מש"ה לא עשאוהו חז"ל כאלו נותן לו עתה ואם כן יש ראיה לנ"ד וכי תימא דההוא דהתם אינו ענין כלל לדינו של מהר"מ דשם לא היה ביניהם דו"ד כלל רק שהי' לו חוב עליו וא"ל מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ונתרצו אבל באמת לא נתקוטטו כלל בעניני החוב ההוא ולכן אינו ענין פשר כלל רק כמו כל סתם מכירה נ"ל דהא ליתא דא"כ לא אשתמטו הפוסקים מלחלק דהיכי דהי' ביניהם קטטות ותביעות שדחקו לפרוע וזה טען שאין לו וכדומה דאז המקח קיים וסתמא דמלתא כך הוא א"ו דאין שום חילוק בזה ובכל ענין המקח אינו קיים ודו"ק:
ותו דהרי בההוא דסימן ע"ב סעיף כ"ו מי שיש בידו משכון מחברו ודחקו לפדותו וא"ל הלה יהא המשכון שלך ובסימן ע"ג סעיף י"ז בהגה"ה כ' דין זה בזה"ל וכן אם דחקו המלוה לפרוע וא"ל הלוה יהא המשכון שלך יכול הלוה לחזור בו יעו"ש והרי התם הוי ממש דינא דמהר"מ שהרי דחקו לפדותו או לפרוע והי' ביניהם טענות שזה תבעו ודחקו וזה אמר שאין לי או כל כה"ג ואח"כ נתפשרו שניהם ונתרצו שימסור לו המשכון בעד אותו החוב וא"כ אמאי יוכל לחזור בו ולמה לא נימא דהפשר קיים וגם נימא שחז"ל עשאוהו לחוב זה כאלו נותן לו עתה מעות ויהי' נקנה אותו המשכון אע"כ כדברינו דפשר על שיהי' מכירה אינו נקנה מהנתבע להתובע אפילו בנתינת כסף ומש"ה גם בזה אעפ"י שעשוהו חז"ל כאלו הוא נותן לו כסף מ"מ לא יהי' רק מי שפרע לאו אפשר דאפילו מי שפרע ליכא בזה ול"ד לההוא דסימן ר"ד סעיף יו"ד וכמ"ש בזה בגליון הש"ע שלי שיש להסתפק בדין זה ואין כאן מקום לביאור דין זה יעו"ש (והיינו כמו שמבואר בכל סי ע"ב דבעל המשכון מקרי תובע אעפ"י שהמשכון בידו כיון שאין לו תביעה על גוף המשכון ממילא פשר זה שיהי' נקנה לו המשכון הוי מהנתבע להתובע ואם כן כ"ש בנ"ד שאין התובע מוחזק כלום ואף על גב דהש"ך שם חולק על דין זה מההוא דסימן של"ו היינו משום כיון שהמשכון הוא ברשותו וכמבואר בסימן של"ו דכל שאינו ברשותו כ"ע מודו דיכול לחזור בו יעו"ש וכ"ת דמההוא ליכא ראי' כלל משום דהטעם דיכול לחזור בי משום דדחויי מדחי לי' וכמ"ש המחבר שם בסע"ג. וא"כ משמע אדרבא איפכא דאי לאו ה"ט הי' נקנה מקח זה טעות הוא דודאי כל מה שנעשה בדרך שקונה לא אמרינן דחויי מדחי או בדבר שא"צ קנין לא אמרינן כך כמ"ש המחבר שם בסימן ע"ג דאם אמר לו צא ומכרו והלך ומכרו אינו יכול לבטל המקח ולומר שלא כיון אלא לדחותו וכ' שם הש"ך הטעם משום שא"צ קנין לדבר זה שאדם מצוה לחברו ועושה ציוויו ע"ש ודוקא בהא שאמר לו המשכון יהא שלך שהוא ענין מכירה לדבר הצריך קנין דכיון שלא הי' קנין שייך לומר דחויי מדחי אבל עיקר הטעם הוא שיכול לחזור כיון דליכא קנין ומש"ה הרמ"א בסימן ע"ג כ' סתם יכול לחזור בו ולא כ' כלל דדחויי מדחי לי' והמחבר בסי' ע"ב שכתבו ודאי לאו דוקא דעיקר הטעם הוא כיון שלא הי' קנין או הצורך לזה כיון דהמשכון ברשותו (או י"ל שטעם זה מועיל שאינו חייב במי שפרע דלא מקרי אין עומד בדבורו כיון דלא נתכוין רק לדחותו וההוא דסימן ר"ד סעיף יו"ד מיירי בלא דחקו לפרוע דלא שייך דיחויי ודברתי מזה בגליון הש"ך שלי ואין להאריך) אבל עכ"פ פשיטא דאם נעשה בדרך דהוי קנין תו לא אמרינן דדחויי מדחי וא"כ אם איתא דבעלי דינים שנתפשרו ביניהם שיהי' מכירה וקיבל הכסף נקנה המקח ממילא הוי כאן ג"כ קנין ולא מצי למימר דדחויי מדחי והי' מקח קיים וא"כ יש ראי' לנדון שלפנינו. והנה אחרי התבוננות היטב נ"ל שכל דברינו בזה ישרים וברורים לדינא בע"ה. ואולם לפי שאין גוף ספר מוהר"מ לפני ואני חושש אולי מדברי מוהר"מ עצמו יהי' איזה סתירה לדברינו לא רציתי להעמיד יסוד ע"ז וכת"ר יעיין בדברי מוהר"מ ואם יראה שפוסק היפך מדברינו אמינא אי תניא תניא אבל הם לא תמצא משם סתירה אז לא תזוז מדברי וכל כי הני מילי ליתאמרו משמאי ולהורות הלכה למעשה בכל כה"ג שהבע"ד נתפשרו שיהי' מכירה וקיבל הכסף אפ"ה יכול לחזור כל שהי' הפשר להוציא מהנתבע כמו ההוא דנ"ד כמו שבארתי ועיין פר"ח מ"א ח"א סימן זיי"ן ח' ט' ע"ש בסוף תשובות אלו. דאיכא למשמע מהתם כדברינו ע"ש באורך ודו"ק:
ובלא"ה נ"ל הדבר פשוט דכל שלא מועיל הקנין מצד הפשר אין מועיל נתינת המעות כיון שחז"ל הפקיעו מחמת חשש נשרפו חיטך בעלי' א"כ אם נימא כאן דע"י שנתן הכסף נקנה א"כ עדיין החשש במקומו עומד ויותר מזה נ"ל דאפי' אי הוי אמרינן דדיני דמוהר"מ איתא גם מהנתבע לתובע דהפשר קיים אעפ"י שהוא להוציא מ"מ היינו דוקא היכי שהפשר הוא שהנתבע יתן לו איזה סך אז שפיר הוא די"ל דאעפ"י שהוא להוציא מ"מ נקנה ע"י הפשרה אבל כי ההוא דנ"ד שהפשר הוא על מכירה לא נקנה מקח דהרי כסף שקונה ד"ת אפ"ה הפקיעו חכמים קנינו משום חשש דנשרפו חיטך א"כ גם פשר זה אפי' אם נימא דקונה לא עדיף מקנין כסף והפקיעו חכמים כאן את הקנין מחשש נשרפו חיטך כן נ"ל. עוד מה שיש להעיר בענין זה שכפי מה שבא בלשון השאלה בסי' נ"ה שהי' ירא ראובן להתדיין עמו פן יתחייב בדין ויהי' היזק רב ומחמת זה נתפשר א"כ י"ל דבלא"ה הפשרה בטילה דהוי פשרה בטעות דבטילה אפי' בקנין מכ"ש פשר שעשו הבע"ד עצמן בלא קנין ואע"ג דסתם פשרה בטעות היינו שנולד ענין מחודש אחר הפשרה כגון בסימן י"ב שלא הי' לו עדים וראי' ושטר ואח"כ מצא וכן בההוא דסס"י כ"ה שהדיין טעה וחייב שבועה ומחמת זה נתפשר ואח"כ נודע שאינו חייב שבועה משא"כ בנ"ד שלא נולד כלל ענין מחודש ואם נבא לומר שמחמת זה יתבטל הפשרה לפי שמה שנתפשר היה מפני שהיה סבור שיתחייב בדין אם כן לא תמצא בשום פעם דינו של מוהר"מ וכן שום פשרה בעולם שיהי' קיים אפי' ע"י קנין דהרי כל מי שירויח יותר בדין יותר ממה שהרויח בפשרה נאמר דאלו הוי ידע הדין לא הי' מתפשר והוי פשרה בטעות וא"כ לא תמצא פשרה אא"כ נתפשרו אחר שפסקו להם הדין מ"מ נ"ל דנ"ד דמי להך דמוהרי"ק שהביא הסמ"ע בסס"י כ"ה אם א' נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו לו נכסים מרובין ואח"כ נודע שהי' נכסים מרובין ושהי' מגיע לחלקו כמעט בכפלים הוי פשרה בטעות עכ"ל וה"ה בנ"ד ול"ד לכל פשרה שאעפ"י שאחד מהבע"ד הי' מרויח יותר בדין תורה ואעפ"כ אינו נקרא פשרה בטעות אפשר דהיינו כי כן דרך בעלי דיני' כ"א ושלא להעמיד דבריה' על ד"ת משא"כ האי דמוהרי"ק דלא שייך לומר בו דברים שבלב אינן דברי' כי הדבר מובן לנו דבודאי אלו הוי ידע בהא מלתא מעיקרא לא הי' מקבל על עצמו היזק רב כזה ואפשר דבעינן ג"כ שיגלה זאת בדעתו בעת שנתפשר שבעבור זה הוא מתפשר כך לפי שלא נשאר רק סך מועט וכההוא שכתוב רמ"א ססי' כ"ה וא"כ ה"ה בנ"ד הדבר מובן לכל שאלולי שהי' סבור שיתחייב בדין ויהי' לו היזק רב לא הי' מתפשר ככה שהרי הוא לא רצה מתחלה לקנות רק בעד אלף זהובים ועתה נתפשר שיקנה בעד ב' אלפים וגם שכפי המובן מהענין שאיזה בעלי תורה אמרו לראובן שהמוכר יזכה בדין כי כך הוא בהשקפ' ראשונ' שהמקח קיי' הדין בין שליח למשלח ולפי שהשליח הוא איש עני לא רצה ראובן לירד לדין והוכרח להתפשר ואם כך הי' א"כ ודאי דאיכא גלוי דעת ומע"ל יחקור בדבר איך הי' גוף המעשה מדוע לא ירד ראובן עמו לדין בראשונה ואין להאריך יותר ובדבר הכחשות שביניהם שאומר ראובן שאין זה מגורן שקבע לו והמוכר מכחישו פשוט דישבע המוכר ואין צורך בזה לבאר יותר והנראה לפי עניות דעתי כתבתי.