נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה נו
אשר שאלת בראובן נתן לשמעון טבעת למוכרו והלך ומכרו ללוי בעד שלשה אדומים וראובן צועק שהרשהו למוכרו בעד חמשה אדומים וכך שוה הטבעת ושמעון מודה לראובן וגם בעת המכירה הגיד שמעון ללוי שהטבעת של ראובן ושציוה למוכרו בעד ה' אדומים ואעפ"כ מכר לו בעד ג' ושאלת אם לוי חייב להחזיר הטבעת לראובן או לא:
והנה דין זה מבואר בח"מ סימן קפ"ה ס"ה בדין הסרסור דפסק המחבר שאם ידע הלוקח שהחפץ של ראובן מחזיר החפץ לבעלים כו' והרמ"א הביא י"א דאין הקונה צריך להחזיר אפי' מודה הסרסור לדברי המוכר והוא דעת הראב"ד יעו"ש היטב ובהיות כן פשיטא דיכול הלוקח לומר קים לי כדעת הי"א שהביא רמ"א ובפרט דדעה ראשונה אינו מובנת כלל מההוא דסימן קפ"ב סעיף ד' וכאשר כל האחרונים נדחקו ליישב הדעה ראשונה הסמ"ע בסעיף קטן י"ב תירץ שני תירוצים והש"ך שם בסעיף קטן ח ובסימן קפ"ב סק"ד יעו"ש ובט"ז שכולם נדחקו מאוד בישוב דעת זו וא"כ פשיטא שיכול לומר קים לי כדעה ב' ואולם נ"ד שאני דכיון דהסמ"ע שם בס"ק י"ב כ' שהראב"ד מסיים בטעמו דיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי וא"כ מסתברא דבנ"ד לא שייך למימר הכי כיון דבפי' הודיעו בעת המכירה שראובן ציוה למוכרו בעד ה אדומים א"כ אין כאן מקום חשש קנוניא אלא שעדיין יש להסתפק כיון שהסמ"ע כ' שם עוד טעם שיכול הלוקח לומר שמא עשאך שליח בין לתקן בין לעיוות וזה שייך גם בנ"ד ואע"ג דלכאורה בהא לא שייך לומר סברא זו כיון דבפי' ציוהו למכרו בעד ה' אדומי' א"כ אע"פ שאמר לו בין לתקן בין לעיוות היינו לענין דברים אחרים אבל לא לענין למוכרו בפחות מהסך שציוהו מ"מ אין זה מספיק דבאמת הסמ"ע שם בתירץ השני כתב סברא זו בלשון ועוד י"ל וא"כ משמע דבתירץ הראשין אינו מחלק בזה אלא תלוי בזה אם השליח נוטל שכר ממילא בנ"ד שלא נטל שום שכר יכול לומר כך וכן הש"ך שם שתירץ בדרכים אחרים וחולק על דברי הסמ"ע משמע דלא ס"ל החילוקים של הסמ"ע כלל. אמת דאין בכל זה שום ראי' לזכות לוי מתרי טעמי חדא דנהי דהש"ך חולק על הסמ"ע מ"מ גם לדברי הש"ך מחויב להחזיר לראובן את הטבע' דלפ"מ שתירץ בסי' קפ"ב דבעיוות גדול שאני ע"ש ובנ"ד נמי עיוות גדול הוא דאף. על גב דהש"ך כתב שם שוה מנה בדינר עיין שם ודאי הוא לאו דוקא דזיל בתר טעמא וכדכתב שם בתחלת דבריו דמיירי בענין שלא היה שם ביטול מקח דמסתמא עשאו שליח כאלו יהי' הוא עצמו ממילא דוקא בפחות מביטול מקח אמרינן שמא עשאו שליח גם לעיוות אבל לא ביותר וכן לפי התירוץ שבסימן קפ"ה סק"ח דכיון שהחפץ מבורר צריך להחזיר זה שייך ג"כ בנ"ד נמצא דלפי תירוצי הש"ך צריך לוי להחזיר ולא נשאר לנו רק תירוץ הראשון של הסמ"ע לזכות לוי ולומר דכיון שאין שמעון נוטל שכירות חיישינן שעשאו שליח גם לעוות ממילא מאחר שהש"ך וט"ז השיגו עליו נ"ל שאין יכול לומר קים לי כוותי' ובפרט דהסמ"ע עצמו לא ברירא לי' הא מלתא שהרי תירץ עוד תירוץ אחר בשגם שהתירוץ הראשון לא מסתבר כלל לדינא דהרי טעמא דהרמ"ה סימן קפ"ב הוא משום דהממע"ה ואמרינן שמא עשאו שליח גם לעיוות א"כ יזה מועיל הסמ"ע במה דנימא דאם אינו נוטל שכר מסתמא הוא שליח גם לעיוות אבל בנוטל שכר לא שייך לומ' מסתמ' ומה הועלנו דאכתי אף על גב דליכא ראיה לענין שנעשה שליח גם לעיוות מכל מקום ספק השקול הוא אם נעשה שליח לעיוות או לא וראוי לומר הממע"ה נמצא דתירוץ הראשון של הסמ"ע לא מסתבר כלל לדינא ופשוט בעיני שאינו יכול לומר קים לי כאותו התירוץ מכי הני טעמא דאמרן הא חדא. שנית דהדבר ברור בעיני דהסמ"ע בתירץ הראשון והש"ך והב"ח הא דנאדו מתירץ השני של הסמ"ע אין הכוונה שיאמרו דאפי' באמר לו שימכור במאה ומכר בחמשים אפ"ה חיישינן שמא אמר לו שהוא שליח גם לעיוות דהא ליתא דהוא מושכל ראשון דאפי' באמר לו בין לעיוות היינו לענין עוותים אחרים אבל לא לענין אם מכרו בפחות מהסך שהרשהו למכור אלא דמה שנאדו מאותו התירוץ הכוונה משו' דכיון שלא נתברר שראובן ציוה למכור במאה חיישי' דלמא באמת ציוהו למכור בנ' והדברים ק"ו דמה לענין עיוות אחר כגון בקנה שלא באחריות דנוכל לומר שהמשלח אמר לו סתם והשליח טעה וסבר שיתרצ' המשלח אפי' בלי אחריות אפ"ה אמרי' שמא עשאו שליח גם לעוות מכ"ש בזה שמכר בנו"ן דאיכא למימר שמא כך ציוה לו המשלח דחזקה שליח עושה שליחותו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן שיאמר המשלח בק' והוא ימכור בנ'. וכן הקשה הט"ז על הסמ"ע ומהאי טעמא הוא דנאדי מאותו התירץ אבל הא מודי כ"ע דאם ידעינן שאמר במאה לית לן למיחוש כלל שמא עשאו שליח גם לעיוות וכאמור וזה ברור בעיני כל משכיל. ממילא בנ"ד כיון שבעצמו הודיע ללוי שציוה למכור בחמשה אדומים נ"ל דכ"ע מודי דצריך לוי להחזיר הטבעת:
אלא דעדיין אין כל זה מספיק להכריח ללוי להחזיר הטבעת דנהי דכל מה שכתבנו הוא ברור היינו דוקא לדעה הראשונה שהוא דעת הרמב"ם שהביא המחבר וככל מה שבארנו משא"כ לדעת הראב"ד שהביא רמ"א דא"צ להחזיר דדעת זו חולק על כל דברים הללו ואינו עושה שום חילוק ומשמע דבכל ענין ס"ל שא"צ הלוקח להחזיר אע"פ שהוא חפץ מבורר ואע"פ שהוא עיוות גדול ומשמע דאפילו בהודיעו סבירא ליה כך כיון שאינו מחלק בין הודיעו שהוא משנה או לא ומספק אין להוציא ממון מיד לוי דהממע"ה:
אמנם לברר דעה זו היכי ס"ל נקדים תחלה מה דקשיא לי טובא על דעה זו שהוא דעת הראב"ד והרי בההוא דינא דסימן קפ"ב כבר בארתי היטב בסימן הקודם בביאור שיטה שני' שהוא דעת הראב"ד דסבירא ליה בשליח שעבר על דעת משלחו כגון ששלחו לקנות חטין וקנה שעורין או בכל שאר עיוות תלי הדבר ברצון המשלח דאם רוצה המקח קיים אפילו בהודיעו שהוא שליח והשליח משלים האונאה ומתקן העיוות וכשהוא רוצה מבטל המקח אפילו בלא הודיעו שהוא שליח יעו"ש בדברינו וא"כ איך פסק הראב"ד כאן אפי' בהודיעו דא"צ להחזיר החפץ ולמה לא יבטל המשלח את המקח הרי הראב"ד ס"ל דאפילו בלא הודיעו יכול המשלח לבטל המקח ולמה כאן בהודיעו לא יבטל המשלח את המקח ולא עוד דהדברים ק"ו דיותר יש לפסוק בדין הסרסור שמחויב הלוקח להחזיר החפץ ממה שיתבטל המקח בסימן קפ"ב וכמו שביארו הסמ"ע והש"ך והב"ח והט"ז בטעם שיטה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם דס"ל בדין הסרסור שחייב הלוקח להחזיר אע"ג דלדידיה בההוא דסימן קפ"ב אין המקח בטל וא"כ הראב"ד שפסק בההוא דסי' קפ"ב דהמקח בטל כ"ש בזה וזה תימא גדולה לכאורה בעיני ותמהני מאוד מה שלא הערה שום א' מהאחרונים ז"ל בזה:
ולתרץ קושיא זו הדבר ברור דטעמא דהראב"ד ז"ל היינו לפי שסובר בההוא דסימן קפ"ב דכל היכי דהמשלח רוצה בקיום המקח אז המקח קיים והשליח משלים הפחת מש"ה בדין הסרסור שראובן צווח עתה שלא הרשהו למכור אלא בעד מאה א"כ אינו מערער על המקח כלל ורוצה בקיומו רק שבעד מאה הוא שרוצה בקיומו ולא בעד חמישים ממילא כיון שעל כל פנים בעד מאה הוא רוצה בקיום המקח משום הכי המקח קיים והשליח משלם חמשים מביתו ומשום הכי אמר הראב"ד דאין הקונה צריך להחזיר אלא השליח משלים חמשים והמקח קיים. וחי תקשה לך אכתי אמאי אין מחלק הראב"ד בדין זה לומר דאם המשלח חוזר עתה מדבריו ואומר שאפי' בעד מאה אינו רוצה למוכרו אלא רוצה לבטל המקח דאז המקח בטל וצריך הלוקח להחזיר המקח בשלמא אם אין המוכר צווח רק על סכום המקח דאז בעד מאה רוצה בקיום המקח שפיר קאמר הראב"ד דא"צ הלוקח להחזיר החפץ כי השליח ישלם נ' מביתו משא"כ היכי שרוצה לבטל המקח וא"כ הו"ל להראב"ד לבאר דבכה"ג צריך הלוקח להחזיר נ"ל דאין זה קושיא כלל כי בכל גווני ס"ל להראב"ד דא"צ הלוקח להחזיר דאפי' יאמר המשלח עתה שחזר בו ואינו רוצה למכור ואפילו בעד מאה יוכל הלוקח לומר איני מאמין אלא לדבריך הראשונים כיון שאתה בעצמך מודה שמתחלה נתרצית למכור בעד מאה מסתמא גם עתה אתה רוצה בכך ואינך רוצה לחזור רק מחמת שלא להפסיד להסרסור להשלים מביתו ואתה רוצה למכרו לאחר בעד מאה כיון ששוה כך ואינך רוצה להפסיד להסרסור ממילא כיון שעכ"פ בדעתך למכור בעד מאה א"כ המקח קיים ואינו צריך להחזיר לך וישלים לך הסרסור נ מביתו ואפילו אם ישבע המשלח שלעולם לא ימכרנו אינו נאמן להוציא מיד לוי בשבועה בפרט שהוא מודה שמתחלה נתרצה למכור בעד מאה אמרינן מסתמא גם עכשיו רוצה בכך ולטובת הסרסור אומר כך ובשלמא בההוא דסימן קפ"ב שהמשלח רוצה לבטל המקח התם שפיר ס"ל להראב"ד שהמקח בטל דהתם ליכא שום חשש דהא חזינן שאין המשלח רוצה בקיום המקח שהרי מחזיר המקח למוכר משא"כ בזה דאיכא למיחש שבדעתו למוכרו לאחר בעד מאה והבן היטב כי זה נ"ל ברור בדעת הראב"ד ז"ל ולתירוץ זה הערני משכיל אחד והוא ברור ובהא ניחא נמי מה שלא ביאור הראב"ד לדעתו איך דין הסרסור עם המשלח אם צריך לשלם מביתו או לא כי לא כל אפין שוין דהיכי דהמשלח צווח מתחלה ועד סוף שאינו מרוצה למכור בעד חמישים אלא בעד ק' כאשר אמר להסרסור אז המקח קיים והסרסור משלם מביתו נ' משא"כ היכי דהמשלח אומר עתה שאינו רוצה למכור כלל אלא רוצה לבטל המקח אז אע"ג דהמקח קיים מהטעם שבארנו שאומר הלוקח איני מאמין לך ואולי אתה רוצה למוכרו לאחר בעד מאה אז א"צ הסרסור לשלם מביתו כי הסרסור יאמר אני מאמין לדבריך שאתה רוצה בביטול המקח והלוקח גוזל אותך ובכה"ג שניהם פטורין מש"ה לא ביאר הראב"ד דין הסרסור עם המשלח ולא מיירי רק מהלוקח דאיהו בכל גווני א"צ להחזיר וכאשר נתבאר כן נלפענ"ד בדעת הראב"ד ז"ל ודו"ק:
ולפ"ז קשיא טובא. על הרמ"א ז"ל מאחר דבסימן קפ"ב לא הביאו כלל דעת הראב"ד לא המחבר ולא רמ"א אלא פסקו כרוב הפוסקים דבהודיעו המקח בטל ואין יכול המשלח לכוף את השליח שיקיים המקח ושיפסיד שליח ולפי שיטה זו ודאי דגם בהך דינא דסרסור כך הוא הדין דהמקח בטל אפילו אם המשלח רוצה בקיום המקח וא"כ אין מקום כלל לדידהו לפסוק כדעת הראב"ד בסרסור וא"כ למה הביא רמ"א ז"ל בכאן דעת הראב"ד בשלמא אם הי' טעמו של הראב"ד כמ"ש הסמ"ע בסקי"ב דס"ל כהרמ"ה בסימן קפ"ב דיכול לומר הביא ראי' שלא עשיתו שליח בין לתקון בין לעוות ולא ס"ל להראב"ד אותן החילוקים שמחלקים הסמ"ע וב"ח וש"ך וט"ז אליבא דרמב"ם אז שפיר הביא רמ"א ז"ל דעת הראב"ד משא"כ כיון דכבר נתברר לנו דדברי הסמ"ע תמוהים דהראב"ד ודאי לא ס"ל כהרמ"ה וכמו שבארנו (בסימן הקודם) דמרחק רב בין שיטת רמ"ה לשיטת הראב"ד דלהראב"ד אפי' לא הודיעו שהוא שליח וגם לא נתברר כלל אח"כ שהוא שליח אפ"ה יכול המשלח לבטל המקח וא"כ כ"ש בהודיעו שהוא סרסור רק לא נודע שעשאו גם לעוות כ"ש דיכול המשלח לבטל המקח וא"כ אין מקום כלל לדברי הסמ"ע רק עיקר טעמי' דהראב"ד כמו שהביא הסמ"ע בשמו דיאמר קנוניא אתם עושים והיינו על הדרך שביארתי דיאמר הלוקח להמוכר שבאמת אתה רוצה בקיום המקח בעד מאה רק כדי שלא יפסיד הסרסור עושים קנוניא לבטל המקח ולמוכרו לאחר וכיון דזה הוא טעמא דהראב"ד ממילא לדידן דקיי"ל דאין ביד המשלח לקיים המקח ודאי מוכרח להחזיר החפץ ולמה הביא רמ"א כלל דעת זו וכ"ת דמש"ה הביא רמ"א דעת הראב"ד משום דגם להלכתא יוכל דין זה להיות אמת משום דאע"ג שהודיעו שהוא שליח מ"מ יוכל לומר שמא לא שינה השליח והממע"ה וכדברי רמ"ה בסימן קפ"ב ולא נימא כאותן החילוקים שחילקו הסמ"ע וש"ך וט"ז הא ודאי ליתא דמהיכן יוציא הרמ"א זאת כיון דבראב"ד עצמו א"א לומר טעמא דממע"ה כמו שנתבאר רק דאזיל לשיטתו א"כ דלמא באותן החילוקים שחילקו הסמ"ע והש"ך והט"ז מודה ראב"ד לרמב"ם וליכא מאן דפליג בהא ואיך הביא רמ"א י"א ודוחק גדול לומר דהא דרמ"א לא הביא דעת הראב"ד בסימן קפ"ב ובזה הביא דעתו הוא הכרעת עצמו דבההוא דסימן קפ"ב הכריע דלא כהראב"ד ובזה הוטב בעיניו דעת הרמב"ם שלדבריו אנו צריכין לחילוקים דחוקים שתירצו סמ"ע וש"ך וט"ז כ"ז הוא דוחק גדול מאחר דהרמב"ם ס"ל דחוקים הללו ולא נמצא מי שחולק עליו זולת הראב"ד וטעמו דלא כהלכתא וא"כ מי יחלוק על הרמב"ם ז"ל בדבר שלא נמצא עליו שום חולק וזה קושיא גדולה:
ולכן אין בידי לומר אלא בא' משני דרכים דרך א' נ"ל בשנדקדק תחלה במ"ש המחבר בסימן קפ"ב סעיף ד' דעת הרמ"ה בלשון יש מי שאומר הרי לא נמצא חולק עליו וכמה דוכתי דקדקו כך האחרונים בלשון הש"ע ותו קשה קושיות האחרונים על דעת הרמב"ם הנ"ל שבסימן קפ"ה מדברי הרמ"ה הנ"ל והמשכיל יראה שכל מה שתירצו האחרונים ז"ל במח"כ אין הדעת מתקררת בהם שיהי' איזה סברא נכונה להלכתא לחלק בין דין הרמ"ה לדין הסרסור לכן נראה לפי עניות דעתי דדינו של הרמ"ה שבסימן קפ"ב אינו מוסכם. (וזהו מ"ש בסוף סי' הקוד' הנ"ל דחמשה שטות יש יעו"ש) והיינו דהרמב"ם ז"ל שהועתק לשונו בקפ"ב סעיף ב' מאחר שלא כ' רק בהודיעו תליא מלת' משמע דכל שהודיעו שהוא שליח אעפ"י שלא נודע ולא נתברר כלל אם עבר ע"ד משלחו מ"מ המשלח נאמן ובפרט היכי שהשליח מודה לו והיינו כיון שזה ידע שהוא שלוחו של פלוני הוא תלוי בו והמשלח נאמן בכל מה שיאמר כי מה שלקח מיד השליח הו"ל כאלו לקח מיד המשלח ומש"ה כשהמשלח אומר שהי' שינוי והלוקח אינו יודע הוא מוכרח להאמין להמשלח וסברא זו מבואר בט"ז סימן קפ"ה סעיף ה' ע"ש והוא סברא נכונה משא"כ כשלא הודיעו שהוא שליח דאז אף שנתברר אח"כ שהי' שליח וששינה מ"מ אומר הלוקח למשלח לאו בע"ד דידי את ויהי' הדין בינך ובין השליח נמצא לא תליא מלתא רק בהודיעו שהוא שליח ומ"ש הרמב"ם שם אם נמצא שעבר ע"ד משלחו אין הכוונה שנתברר בעדים אלא שהמשלח אומר כך דאל"כ הי' לו להרמב"ם לבאר בהדיא דבעינן דוקא או שהודיעו שמשנה או שנתברר בעדים עכ"פ שמשנה ולמה לא כ' הרמב"ם בהדיא רק דבהודיעו תליא מלתא ודין הבירור של שינוי לא יבאר רק ירמז בלשונו במ"ש אם נמצא שעבר אע"כ דבאמת ס"ל להרמב"ם דכל שהודיעו נאמן המשלח לומר שהי' שינוי והמקח בטל וממילא דכ"ש כשידענו שעוות רק שלא נודע אם עשאו שליח לעוות דהמקח בטל ודלא כהרמ"ה ולכן הביא דברי הרמ"ה בלשון יש מי שאומר שהוא חולק על הרמב"ם כן נלפענ"ד וממילא דשוב אין התחלה לקושיות האחרונים בסימן קפ"ה דשפיר פסק הרמב"ם שם דמחויב לוי להחזיר החפץ כיון שידע שהוא סרסור ושליח והרמב"ם לשטתו אזיל והשתא א"ש שהביא רמ"א זכרונו לברכה י"א דא"צ להחזיר דהיינו דעת הרמ"ה דאעפ"י שהודיעו מ"מ לא נתברר אם הי' שינוי ומה שמצוין שם על דברי הי"א הללו טור בשם הראב"ד היינו משום דהראב"ד כ' כן בהדיא בהאי דינא מש"ה ציין כך כי הרמ"ה לא כ"כ על דין הסרסור אבל עכ"פ כוונת רמ"א לדעת הרמ"ה דהרי דעת הראב"ד כבר נתברר דאינו כהלכתא הרי לך דרך א' ביישוב דברי רמ"א ז"ל.
דרך שני לדעת הסמ"ע וב"ח וש"ך וט"ז דכולם הוצרכו ו לדחוק לחלק בין דין הסרסור לדין הרמ"ה ולא רצו לומר דרמב"ם פליג על הרמ"ה וא"כ לדידהו נשאר קושייתינו על הרמ"א ז"ל ואין בידי לתרץ אלא לומר דאע"ג דבסימן קפ"ב לא הביא דעת הראב"ד מ"מ הביאו כאן וסמך בסי' קפ"ב אהך דהכא וכיוצא בזה מצינו לפעמים בש"ע כאשר כתבתי בתשובה א' (לעיל בסימן כ"ח בד"ה וצריך לבאר ע"ש) שבדין שותפים שמחלו לאחד מהם המכס שנחלקו ר"ש ומהר"מ ובסימן קע"ח כ' המחבר רק דעת ר"ש ורמ"א לא הגיה כלום ובסימן קס"ג כ' רמ"א ב' דעות והארכתי שם איך יש לפסוק לדינא וכיוצא בזה מצינו עוד באיזה מקומות וכך נאמר גם כאן הרי לך ב' דרכים בישוב דברי רמ"א ז"ל ויש נ"מ בין שני דרכים הללו דלפי דרך א' שאין כוונת רמ"א רק לדעת הרמ"ה א"כ היינו דוקא בלא נתברר כלל שהסרסור שינה אבל אם נתברר וכ"ש אם הודיעו בעצמו בעת המכירה שהוא משנה ודאי צריך לוי להחזיר אבל לדרך ב' שהרמ"א מביא דעת הראב"ד ז"ל ודעתו כבר נתברר לנו דאפילו בהודיעו שהוא משנה אפ"ה א"צ הלוקח להחזיר החפץ והנה כבר ידעת שאנו נוהגין שכל דעה שלא הוזכרה בש"ע ומפרשיו אין יכולין לומר קים לי כאותה שיטה וא"כ לכאורה אין לומר קים לי כהראב"ד ואמנם הכנה"ג כ' בדיני קים לי הובא במסגרת השלחן דפוסק שסובל שני פירושים יכול לומר קים לי כהאי פירושא יעו"ש:
ולפ"ז נ"ל בנדון שאילתך דא"צ לוי להחזיר הטבעת כי אם נבאר דברי רמ"א כפי דרך הב' שהוא מביא דעת הראב"ד א"כ שפיר מצי למימר קים לי כהראב"ד ואפילו בהודיעו שהוא משנה כאשר נתבאר מש"ה אע"ג דלפי דרך הראשון לא הובא דברי הראב"ד בש"ע כלל לא מצי למימר קים לי כוותי' מ"מ יכול לומר קים לי כפי' השני ובפרט דלדעת כל האחרונים צ"ל כאותו הפי' כאשר נתבאר ותו נ"ל דבלא"ה אף לדרך הראשון שנאמר שלא הובא כלל דעת הראב"ד בש"ע אפ"ה יש לצדד לומר דמצי לומר קים לי והיינו משום דנ"ל מה שלא הביאו ב"י ורמ"א ואחרונים דעת הראב"ד ז"ל משום דמסתבר להו דלא מצי למימר קים לי כוותי' כיון שהראב"ד הוא יחיד בדבר וכל חכמי ישראל חולקים עליו ובכה"ג קיי"ל דלא מצי למימר קים לי וא"כ לפי מה שבררנו בסימן הקודם דהתו' בב"ק לחד פירושא קיימי בשטתי' דהראב"ד שפיר י"ל קים לי ולפי שלא הביא הב"י שום פוסק שיסבור כהראב"ד מש"ה השמיטו דעתו וח"כ מאחר שמצאנו לו חבר י"ל קים לי ואע"ג שהב"י ורמ"א דחו דעתו משום דהוי ס"ל דיחיד הוא בדבר מקום הניחו לי כו'.
ומ"מ היכי שהמשלח אומר בפנינו שרוצה לבטל המקח אעפ"י שהעליתי בזה לעיל (בד"ה ולתרץ) דגם בהא ס"ל להראב"ד דהמקח קיים והסרסור משלם מביתו מ"מ מסתפינא בהא להורות למעשה עד יסכים עמי כ"ת ועוד בעלי הוראה משום שלא מצינו דבר זה מבואר רק מתוך פלפול עלה כך בידינו ובקל יוכל הדוחה לדחות אבל עכ"פ היכי שאין המשלח צווח כך לפנינו אלא רוצה שיתקיים המקח בעד מאה דבהא ודאי ס"ל להראב"ד והתוס' דא"צ הקונה להחזיר המקח והסרסור ישלם מביתו אפילו נתברר ששינה אפילו הודיעו ששינה כאשר בארנו דעת הראב"ד בזה בסימן הקודם בזה אומר בטח דמצי הלוקח למימר קים לי בפרט דבהא גם שיטה ראשונה שהבאתי בסימן הקודם נמי הכי קיימו דהרי אינהו ס"ל יותר מזה דאפילו המשלח אין לו כח לבטל המקח אלא דבכל דוכתי המקח קיים והשליח ישלם מביתו יעו"ש באורך בביאור שיטה זו וא"כ פשיטא דמצי למימר קים לי כן נלפענ"ד:
ולענין הסרסור אם צריך לשלם מביתו לכאורה כיון דהלוקח אינו זוכה אלא מטעם קים לי א"כ מצי הסרסור לומר קים לי כרוב הפוסקים דמחויב הלוקח להחזיר והוא גוזל אותך ומה לי בזה וא"צ לשלם המשלח והרי אפילו באדם אחד שאמר מתחלה קים לי כהאי יכול אחר מעשה לומר קים כאידך אפי' באותו ענין עצמו כמ"ש במסגרת השלחן בדיני קים לי בשם הכנה"ג באות י"ג ולא מצי הלה לומר ממ"נ כיון שכבר נעשה מעשה הראשון וספר הכנה"ג אינו לפני ונ"ל שהדין נלמד מההוא דיבמות דף ל"ז ע"ב בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא דקיי"ל התם כר' אבא דקם דינא ולא מצי ספק למימר ממ"נ כיון שכבר נעשה מעשה דפליו בנכסי מיתנא כמ"ש התוס' שם ואפי' הרא"ש והנמשכים אחריו דפסקו דלא כר' אבא לא אמרו רק שהוא ספיקא דדינא ואין מוציאין מיד המוחזק יעו"ש ובאה"ע סימן קס"ג ממילא מודה עכ"פ דהמוחזק יכול לומר קים לי ועיין בח"מ סי' רכ"ח סעיף ג' בהגה"ה מ"ש דין כיוצא בזה בשם הת"ה שהוציא מהש"ס הנ"ל והש"ך שם בס"ק ז' חולק עליו יעו"ש ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו של ביאור דין זה אבל עכ"פ בתרי גברא כי הכא גם הש"ך מודה דשניהם פטורין דיכול הסרסור לומר קים לי דהלוקח חייב להחזיר לך דז"א קים לי כך וז"א קים לי כך: