נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה נה
ועל אשר דרשתני בראובן ששלח שלוחו לשמעון ומעות בידו אלף זהובים לקנות דגן שיעמיד לו שמעון בימים ידועים ויעשו כתב ע"ז ויחתום השליח ח"י ראובן וגם שמעון יחתום א"ע על האופנים שידברו בניהם והלך השליח וקנה דגן וחטים בעד ג' אלפים ונתן לשמעון האלף זהובים ועשו כתב בניהם וזמן העמדת התבואה נמשך יותר מכפי הזמן שציוה לו ראובן ואחר כך צעק מאוד ראובן על השינויים שעשה השליח אחד כי לא צוה לקנות רק דגן ב' שלא ציוה לקנות רק בעד אלף ג' להיות ששער התבואה הולך וזול מידי יום יום להיות הזמן הולך לבישול תבואה חדשה וא"כ בהרחבת זמן שהרחיב נמשך היזק רב כי כפי שציוה לשליח לקנות בעד אלף זהובים כל זה הי' צריך לו עד עת בא התבואה החדשה משא"כ עכשיו ולהיות שהי' ירא ראובן להתדיין עמו פן יתחייב בדין ויהי' היזק רב נתפשר עם שמעון שיקח דגן והטין בעד ב' אלפים ולהעמיד לו קודם התבואה החדשה ונתן לשמעון כל המעות והעמיד לו שמעון חצי התבואה והמותר נמשך עד אחר תבואה חדשה ועתה טוען ראובן כי גם החצי שהעמיד לו הי' גרוע והוא קבע מקום עם שמעון מאיזה גורן יתן לו ובודאי נתן לו מגורן אחר שנית טוען כי חצי נתעכב עד עתה בפשיעת שמעון השיב שמעון ששלח לו מגורן שקבע ועל העיכוב אומר שבגרמת ראובן נתעכב וזאת לדעת שבעת מקח השני שעשו לא עשו ת"כ ולא שום קנין ואמרת שנחלקו הלומדים בדבר זה ובקשת להודיעך הדין עם מי מהצדדים:
אבאר לך תחלה אם הי' עומדין לדין בראשונה אחר המקח הראשון שהי' רוצה ראובן לבטל המקח היכי לידייני דייני להאי דינא הנה בדין שליח שעבר על דעת משלחו עיין בח"מ סימן קפ"ב ובדברי האחרונים שם וע"ש בטורי זהב בסעיף וי"ו באורך וכשתעיין היטב בדבריהם יובנו לך כל מה שאכתוב בכאן כי לקצר אני צריך ואבאר לך כל השיטות אשר בדין זה כפי העולה מדבריהם ז"ל:
שיטה אחת היא דעת הרשב"א הביא הט"ז שם דבין הודיע השליח להמוכר שהוא שליחו של ראובן בין לא הודיעו מ"מ המקח קיים אעפ"י שזה עבר על דעת משלחו והדין בין המשלח והשליח ואפילו נתברר שלא אמר לו בין לתיקון בין לעוות אפי' הכי אין המקח בטל וזה מוכח מדברי הט"ז דאי נימא דהרשב"א מיירי היכי שאין יכול לברר דבר זה א"כ אינו שיטה אחרת כלל דהא כל הפוסקים הכי ס"ל כמבואר בש"ע סעיף ד' בשם הרמ"ה ולא מצינו חילק עליו ותו דהא הרשב"א מוקי בהכי ההוא דגט פשוט שציוה ר"נ שהשליח יקבל אחריות והרי בדין האחריות כ' שם הט"ז דליתה לדינא דהרמ"ה אלא חשבינן לי' להשליח למשנה גמור הרי דאפ"ה אין המקח בטל ונראה דאפי' ה"ה בנתן לשלוחו מעות לקנות לו חטין וקנה שעורים נמי ס"ל להרשב"א הכי ולא תימא כיון דקנה דבר אחר לגמרי ואין כאן שליחות אפי' במקצת מש"ה אין כחן מקח כלל דז"א חדא דשינוי אחריות נמי שינוי גמור הוא ותו דמאחר דבכל שיניו כל דהו בטל השליחות ואפ"ה אמרינן דדוקא בין השליח והמשלח נתבטל אבל המוכר אינו משגיח ע"ז מאחר שמכרו להשליח והמקח קיים בין שליח למוכר אפי' הודיעו א"כ מה לי שינוי כל דהו או שינוי גדול ועוד יתבאר כך מדברי התו' ב"ק שאביא אי"ה אח"כ ונראה עוד יותר מזה דאפי' הודיעו השליח שמשלחו ציוה לקנות חטין והוא קונה שעורין דנמצא ידע המוכר שהשליח משנה אפ"ה ס"ל לבעל שיטה זאת דהמקח קיים בין מוכר לשליח דאלת"ה חלא נימא דמיירי שבעת שהודיעו שהוא שליח לא הגיד לו שהוא משנה א"כ כל הפוסקים יודו בזה ואין כאן שיטה אחרת כלל דהרי אפילו בעוות פסק הרמ"ה שם בש"ע סעיף ד' דצריך לברר דוקא שלא אמר לו בין לתיקון בין לעוות א"כ ה"ה וכ"ש כשאין נודע שום עוות ושינוי כלל דבודאי יכול המוכר לומר לדבריך הראשונים אני מאמין שאמרת לי שעשאך שליח לקנות שעורין ובכה"ג כל הפוסקים מודים וכ"כ בפני יהושע בב"ק דף ק"ב ע"ב בתוס' ד"ה שאני עיי"ש אלא ע"כ דמיירי אפי הודיעו שהוא משנה או שנודע אח"כ בעדים שהי' איזה שינוי אפ"ה המקח קיים ולענין איך הדין בין שליח ומשלח אף שלא נתבאר היטב בט"ז בשיטת הרשב"א חיך הדין מסתברא דהמקח קיים אם ירצה המשלח והשליח יתקן לו העוות דהכי כתבו הש"ך והט"ז שם בביאור השיטות אחרות דכל היכי דהמקח קיים בין שליח למוכר אז ג"כ המקח קיים בין המשלח להשליח והברירה ביד המשלח דחם ירצה הוא מבטל המקח וצריך השליח להחזיר לו מעותיו כיון ששינה ואם ירצה המקח קיים והוא ישלם לו כל מה שנתאנה או עוותים אחרים שעשה מוכרח לתקן ודוקא היכי שהמקח בטל בין שליח למוכר אז אינו יכול המשלח לכוף לשליח לקיים המקח ולתקן העיוות אבל היכי דהמקח קיים בין מוכר לשליח יכול המשלח ליקח המקח לעצמו והשליח יתקן העיוות ע"ש בש"ך וט"ז בס"ו ממילא לשיטת הרשב"א דבכל ענין המקח קיים מסתברא דבכל ענין הברירה ביד המשלח כנ"ל. ועוד יתבאר כן בהדיא ממ"ש אח"כ כ"ז הוא שיטת הרשב"א ז"ל:
והעומדים בשיטה זו התו' פ' האיש מקדש ופ' אלמנה ניזונית והרא"ש פ' אלמנה ניזונית כ' כך בהדיא דהא דאמרי' שליח שטעה אפי' בכל שהו בטל משום דא"ל לתקוני שדרתיך היינו לענין שצריך השליח להחזיר לו האונאה אבל לעולם המקח קיים והיינו הך דג"פ שלא ביטל ר"נ המקח וחייב את השליח לקבל אחריות וכ"ז אפילו בהודיעו וכבר ביאר כך הרב בתומת ישרים סימן ס"ט בדעתם יעו"ש ובהא מיושבים דברי התוס' בב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה שאני חיטין שכתבו שם דהברייתות מיירי מסתמא בין הודיעו או לא הודיעו יעו"ש וקשיא היכי מצי מיירי בהודיעו הרי כתבו שם התוס' בד"ה מי הודיעו דמהברייתא משמע שקונה השליח ואין יכול לבטל המקח והרי בהודיעו המקח בטל וכן הקשה שם הפ"י והוצרך לתרץ שהודיעו ואמר לו ששלחו לקנות שעורין ומש"ה אין המקח בטל משום דיכול לומר לדבריך הראשונים אני מאמין יעו"ש ולהנ"ל א"ש בפשיטות דאעפ"י שהודיעו ששלחו לקנות חטין אפ"ה התוס' לשטתייהו דאין המקח בטל בין השליח להמוכר וא"ש ודע דבעלי שיטה זו ס"ל דאפילו המשלח רוצה לבטל המקח אין שומעין לו וא"צ השליח להחזיר הדמים למשלח ואין עליו רק לתקן העיוות או להחזיר האנא שברשב"א אין מבואר כך בהדיא ומש"ה כתבתי תחלה בדעת הרשב"א דהבריר' ביד המשלח או להחזיק המקח או שיחזיר לו השליח הדמים משום דכך הוא מצד הסברא מ"מ בתוס' והרא"ש באלמנה ניזונת מבואר דאין הברירה כך ביד המשלח אלא כל אחד יכול לכוף את חברו שיקיים המקח רק שיתוקן העיוות וכבר ביאר כך בדעתם בהדיא בתומת ישרים סימן הנ"ל ע"ש בד"ה איברא ורימז עוד לזה שם באותה תשובה בריש ע"ב שכ' וז"ל זולת להרא"ש דס"ל דלא כייפינן להשליח להחזיר הדמים עכ"ל ובודאי אין כוונתו לדברי הרא"ש שבפ' ג"פ דאדרבא שם מבואר דכייפינן לשליח להחזיר הדמים וכ"כ הט"ז בדעת הרא"ש ומש"ה הוכרח הרא"ש לאוקמי ההוא דג"פ שאין מעות לשליח אלא כוונתו לדברי הרא"ש והתו' באלמנה ניזונית שהם ביארו כך דכל מה דקיי"ל לתקוני שדרתיך היינו רק לענין שמוכרח השליח לתקן העיוות אבל מוכרח המשלח להחזיק המקח ודברי הרא"ש בג"פ ובפרק א"נ סותרים זא"ז כבר עמד עליהם שם בתי' ונראה דהרשב"א ז"ל אעפ"י שעומד בשיטה א' עם התוס' מ"מ בזה חולק עליהם הוא דכל כי האי חדושא הו"ל לפרש שהמשלח מוכרח להחזיק המקח וגם לא מצינו לשאר פוסקים שיאמרו כך הנה נתבאר שיטה א':
שיטה שני הוא דעת הראב"ד ז"ל דאין חילוק כלל בין הודיעו ובין לא הודיעו אלא בכל גווני תלי הדבר בהמשלח דחם רוצה לבטל המקח אז הוא בטל לגמרי וצריך המוכר להחזיר הדמים ואם רוצה בקיומו אזי המקח קיים והשליח מתקן העיוות או מחזיר אונאה בנתאנה ובתומת ישרים בסי' הנ"ל עמוד א' כתוב שם שהראב"ד לא חלק על סברת הרמב"ם מה שיש חילוק בין הודיעו ללא הודיעו ע"ש ודבריו תמוהים וכדומה משטחת לשונו שם שיש ט"ס בדבריו כי בודאי הראב"ד חולק בזה על הרמב"ם דס"ל דבלא הודיעו המקח קיים בין שליח למוכר ואלו להראב"ד אף בלא הודיעו המקח בטל וכמ"ש הט"ז שם בשיטתו דראב"ד והסמ"ע בס"ק יו"ד ע"ש ובודאי דכך הוא מדקשיא לי' להראב"ד אההוא דג"פ מהא דקיי"ל דשליח שעיוות המקח בטל ועי"ז הוציא דין חדש ולא תירץ דההוא דג"פ בלח הודיעי חלא ע"כ אפילו בלא הודיעו ס"ל דבטל וזה פשוט ומבואר בדברי האחרונים בדעת הראב"ד ובאמת קצת הדבר רחוק מסברא דכיון שאין ידוע שהוא שליח איך יוכל לבטל המקח וא"כ לא שבקת חיי דכל לוקח כשירצה לחזור במקחו יבא אל המוכר ויאמר לו שהוא שלוחו של פלוני ועבר על דעת משלחו ויבטל המקח וסבור הייתי לומר דמה שכתבו ז"ל דלהראב"ד אף בלא הודיעו המקח בטל היינו כשנתברר עכ"פ אח"כ בעדים שהי' שליח ושעבר ע"ד משלחו אבל בלא"ה המקח קיים בין שליח למוכר ובהיות כן לא קשיא מה שהקשיתי דלא שבקת חיי כו' ושוב ראיתי דז"א דא"כ אכתי קשיא אמאי לא מוקי הראב"ד ההוא דג"פ בלא הודיעו ולא נתברר כלל אח"כ שהי' שליח ומש"ה לא ביטל הר"נ המקח אע"כ ס"ל להראב"ד ז"ל דאעפ"י שלא נתברר כלל אפ"ה יכול לבטל המקח וכן יתבאר עוד אח"כ דבר זה בראי' ברורה ועל מה שהקשיתי דלא שבקת חיי י"ל דס"ל דהשליח חייב עכ"פ לישבע שלא קנה זאת לצורך עצמו רק למשלחו ועבר על דעתו ואע"ג דשליח זה בה להוציא מיד המוכר אפשר דס"ל להראב"ד ז"ל דמ"מ נאמן בשבועה מאחר דאין המוכר מכחישו בברי הו"ל כמידי דהאי ידע והאי לא ידע דשקיל בשבועה ואע"ג דלא דמי לגמרי להאי דינא כמבואר ובכל דוכתי לא מצינו נשבע ונוטל לבד מהשינויים בפ' כל הנשבעים י"ל דזה לא מקרי ממש נשבע ונוטל כיון שאינו מוציא מידו רק מבטל המקח ונוטל ממנו מעות ומחזיר לו את שלו:
ומצאתי לו חבר לדברי הראב"ד ז"ל בתוס' ב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לבעל חטין כו' יעו"ש בכל אותו דבור שפירשו שם בפירושם השני דכיון שלא הודיעו שליח מש"ה לא קנה המשלח וגם השליח לא קנה והמקח בטל יעו"ש הרי בהדיא דאעפ"י שלא הודיעו אפ"ה ס"ל שהמקח בטל אפילו בין שליח למוכר וכשיטת הראב"ד ומדבריהם הללו מוכח ג"כ כמ"ש תחלה דאעפ"י שלא נתברר כלל אח"כ שהי' שליח אפ"ה המקח בטל והיינו ממ"ש שם בסוף הדבור דלהאי פרישא ליכא למפרך כלל לר"א דלא מצי לאוקמי תרוייהו כר' יהודא דאמאי אם פחתו פחתו לו וחם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח ואמאי הרי המקח בטל עכ"ד ואם איתא הא י"ל דבברייתא מיירי שלא נתברר כלל אח"כ שהי' שליח אע"כ דאפילו בכה"ג יכול השליח לבטל המקח הרי הוכחתי דהתוס' ס"ל בהא כהראב"ד דגם בלא הודיעו המקח בטל ונ"ל דגם בהא ס"ל להתוס' כהראב"ד דאם המשלח רוצה בקיום המקח אז המקח קיים והשליח מחזיר אונאה ומה דהוקשה להו מההוא דפחתו לו הרי המקח בטל ולא נוכל לומ' שהמשלח רוצ' בקיו' המקח דמש"ה המקח קיי' והשליח משלם הפחת הא ליתא דא"כ למה הותירו לו הרי המשלח רוצה במקח א"ו מיירי דאין המשלח רוצה במקח מש"ה שפיר קשיא לה' למה פחתו לו אבל לעולם היכי דהמשלח רוצה במקח סבירא להו להתוס' כהראב"ד, ז"ל ומנא אמינא לה משום דלכאורה קשיא לי בדבריהם שכתבו דלא מצי לאוקמי תרוייהו כר"י משום דא"כ קשיא האי דפחתו פחתו לו והותירו לו משמע דאידך ברייתא דפחתו לו והותירו לאמצע א"ש והרי גם שם קשיא למה פחתו לו ולא יבטל השליח את המקח דאע"ג דמיירי לסחורה דלא הוי שינוי היינו דוקא בהותירו דאז אמרינן כיון דהוא לסחורה ניחא לי' בכל מידי דאיכא רווחא אבל בפחתו ודאי דהוי שינוי דהא אמר לתקוני שדרתיך וא"כ יבטל השליח את המקח:
(וקצת יש לדחות דלסחורה קני להו בעל המעות מיד בעת הקני ושוב א"א לבטל המקח אע"ג שפחתו אח"כ ואין המשלח רוצה ודו"ק) אע"כ דמהתם לא קשיא משום דאיכא לאוקמי שהמשלח רוצה בקיום המקח מש"ה פחתו לשליח משום שהמקח קיים והשליח משלם הפחת והותירו לאמצע מש"ה לא קשי' להו רק מהברייתא קמייתא דהתם א"א לאוקמי כשהמשלח רוצה במקח דא"כ למה הותירו לו וכאמור ועיי"ש בסוגיא היטב ותבין ודו"ק היטב מיהו נ"ל דאין זה ראי' כלל ואין מקום לכל דברינו בזה משום דמאי דס"ל להראב"ד ז"ל דכל היכי דמשלח רוצה בקיום המקח כופה לשליח לקיי' המקח ולהשלים העיוות או האונא' היינו אליבא דהלכתא דלא קיי"ל כחוכא דבני מערבא וכמ"ש הרא"ש ז"ל בהך שמעתא משום דאע"ג דשליח משנה מ"מ אין מכוין לקנו' ודעתו לזכו' לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה לשליח ידו כיד בעל המעות שהו' מתכוין לזכו' לו ע"ש מש"ה אמרי' דכל שהמשלח רוצה בקיום הדבר זכה במקחו משא"כ לפום סברות בני מערבא אין מקום לזה דכיון דהמשלח לא זכה מעולם בהמקח ממילא אפילו הוא רוצה בקיום המקח מ"מ השליח יכיל לבטל וא"כ נדחה דברינו אלה ומ"מ ממה שאכתוב בסמוך יהי' ראי' לדברינו אלה עיי"ש:
איברא דאכתי קשיא לי בהא דהקשו בני מערבא מי הודיעו כו' משמע דבהודיעו ניחא לי' וכ"כ התוס' בד"ה שאני דאברייתא גופא לא קשה משום דאיכא לאוקמי בהודיעו ע"ש והרי אותה קושיא עצמה שהוקשה לבני מערבא בלא הודיעו דלהוי מקח טעות כ"ש דתקשי להו בהודיעו דהא יותר בטל מקח בהודיעו מבלא הודיעו ולמה תני פחתו לו ובאמת שהפ"י בתוס' ד"ה שאני הקשה קושיא זו דאיך אפשר דמיירי בהודיעו א"כ יתבטל המקח ותירץ שלא הודיעו מהשינוי ע"ש ואין מקום לדבריו אלא לפירושם הראשון שבד"ה מי הודיעו שלאותו פי' ס"ל דבלא הודיעו המקח קיים רק בהודיעו בטל ואהא שפיר תי' הפ"י דנהי דמיירי בהודיעו מ"מ לא הודיעו השינוי משא"כ לפירושם השני דס"ל דאפילו בלא הודיעו כלל בטל המקח וכ"ש בהודיעו א"כ ליתא לתירוץ הפ"י דנהי דלא הודיעו השינוי מ"מ הרי אפילו בלא הודיעו כלל ג"כ בטל מכ"ש בהודיעו קצת אעפ"י שלא הודיעו השינוי ודוחק לומר דזה גרע מלא הודיעו כלל דדוקא בלא הודיעו כלל יכול אח"כ לבטל המקח ולומר שהייתי שליח ושניתי מדעת משלח משא"כ בזה שאמר לו תחלה שעשאו שליח על שעורין לא מהימן אח"כ לומר שעל חטים עשאו שליח כי יאמר זה לדבריך הראשונים אני מאמין דזה דחוק דאם היכי שקנה סתם לצורך עצמו יוכל אח"כ לומר שקנה לצורך אחר אף שחזקה מה שביד אדם הוא שלו מ"מ הוא נאמן בשבועה כנ"ל מכ"ש בזה דידעינן שהוא שליח ואף שאמר לו אז ששלחו לקנות שעורין יהי' נאמן עכשיו בשבועה שכיחש בו אז ושבאמת עשהו שליח לקנות חטין דאטו הודאה בב"ד הי' אז שלא יוכל לחזור בו ותו דמהראב"ד בעל שיטה זו מוכח דס"ל דאף בכה"ג מבטל המקח מדהוקשה לו אההוא דג"פ והוציא מזה דין מחודש ואמאי לא תירץ דעובדא הוי שהגיד שליח להמוכר שהאשה נתנה לו רשות לקנות שלא באחריות ומכ"ש להמבוא' בנ"י שם ובט"ז דהגיד בפירוש שלא באחריו' דאי בסתם הא קי"ל אחריו ט"ס הוא א"כ כיון דהגיד למוכר שהוא שליח האשה גם אמר לו בפי' שלא באחריות א"כ סתמא דמלתא משמע שהגיד לו שהאשה הרשהו בכך וא"כ מאי מקשה הראב"ד הלא נוכל לומר דמש"ה אין המקח בטל משום שיאמר לדברך הראשונים אני מאמין אע"כ דהסוברים דבלא הודיעו המקח בטל בהודיעו השליחות ולא הודיעו שהוא שינוי אפ"ה המקח בטל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ונ"ל בזה כיון דהראב"ד ס"ל דבכל גווני היכי שהמשלח רוצה בקיום המקח אז המקח קיים ושליח מתקן ההפסד רק כתבנו תחלה דלפום סברא דבני מערבא אין הדין כן ומה"ט מכחי ואמרי מי הודיעו ולא מוקי ברייתא כשהמשלח רוצה וכנ"ל משום הכי אתי שפיר דאי מיירי בהודיעו ניחא ומיירי שהמשלח רוצה דהא מסתמא בהכי מיירי כדאמרינן שהותירו לאמצע וממילא כיון דהמשלח רוצה א"ש דפחתו לו משום דהמקח קיים והוא מחויב להשלים הפחת וא"ש וממילא יש לנו הוכחה למה שרצינו דהתוס' ס"ל לגמרי כדעת הראב"ד דתלי בדעת המשלח דאם אינו רוצה אז המקח בטל אפי' בלא הודיעו וברוצה המקח קיים אפי' בהודיעו ודו"ק היטב.
ובהא מיושב מה דהוי קשיא לי על הראב"ד זל דנהי דחולק אהרמב"ם ואינו רוצה לחלק בין הודיעו אלא ס"ל דאפילו בלא הודיעו המקח בטל ומש"ה קשיא לי' ההוא דהג"פ ומוכיח מני' דבכל דיני שליחות כך הוא הדין דאם המשלח רוצה המקח קיים וקשה לי מי סני לי' להראב"ד לתרץ כמו שתירץ הרא"ש ז"ל שאין לו מעות ולא לחדש דין חדש כזה ולהנ"ל א"ש דמיד שסובר דהמקח בטל בלא הודיעו וא"כ קושי' בני מערבא שיתבטל המקח וא"כ קשה קושייתינו מה תלי קושייתם במי הודיעו הרי אף בהודיעו קשה כך ובהא ליכא תירוץ הפ"י כאשר בארנו מש"ה מוכרח ע"כ דהמשלח יכול לקיים המקח אפילו בהודיעו וא"ש ודינו של הראב"ד מוכרח ואעפ"י שדבר זה בדעת הראב"ד הוא דרך חידוד ורחוק קצת מפשוטו, מ"מ לא נמנעתי מלכתבו להיות הדבר מצד עצמו הוא ברור ואמת דכל שאנו תופסין דהמקח בטל אפי' בלא הודיעו מוכרח ע"כ דהמשלח יכול לקיים המקח ונ"מ לענין קים לי כגון אם תובע משלח לשליח בלא הודיעו ויאמ' שליח קי"ל כהראב"ד בהא דאפי' בלא הודיעו המקח בטל ממיל' המוכר גוזל אותך שלא כדין במה שאי' מחזי' הדמי' ואין לך עלי כלום ישיב אותו המשלח אני בעצמי רוצה קיום המקח ואתה מלא לי ההפסד כדס"ל להראב"ד ז"ל וישיב לו השליח בהא קים לי דלא כהראב"ד אלא כהפוסקים דכל היכי דהמקח בטל אין המשלח יכול לכוף לשליח שיתקיים המקח ושהשליח ימלא לו ההיזק וא"כ לכאורה הדין עם השליח דהא הכי קיי"ל דמצי המוחזק לומר בהא קים לי כפוסק זה ובהא כפוסק אחר אפי' בענין אחד אבל לפי מה שבארנו אין בדברי השליח ממש וחייב למלא להמשלח ההיזק משום דהני דינים תלי זה בזה ואינו יכול לתפוס החבל בב' ראשין וחייב ממ"נ דלהפוסקים החולקים אראב"ד וס"ל דבלא הודיעו המקח קיים א"כ חייב ולהראב"ד דס"ל דיכול לבטל המקח אז בדעת המשלח תלי וא"כ אומר המשלח אני רוצה בקיום המקח ממילא ממ"נ מחויב להשלים לו ההפסד ודו"ק היטב וכיוצא בזה כ' באו"ת סימן ע"ב ובמאיר נתיבים סימן ל"ד ושאר מחברים:
ועפ"י מה שכתבתי נתיישב לי וזה שהקשה הפ"י שם על דה"ת בד"ה שאני וז"ל ובחנם נדחקו התוספת לפרש דמסתמא איירי כך כו' ואמאי לא משני בפשיטות כאן כשהודיעו כאן שלא הודיעו ותרוייהו כר"י כו' יעו"ש בכל דבריו ולהנ"ל א"ש דהוצרכו התוס' לומד דמסתמא איירי כך דאי כדברי הפ"י דבני מערבא באו בממ"נ אכתי תקשי לפירושם השני שבד"ה מי שעומדים בשיטת הראב"ד דבין הודיעו או לא הודיעו המקח בטל וכתבנו דאפ"ה בהודיעו לא קשיא להו לבני מערבא שיתבטל המקח משום די"ל דמיירי שהמשלח רוצה בקיומו משא"כ בלא הודיעו דאז לא תלי כלל ברצון המשלח משום דהוא לא קנה ולפ"ז אין מקום כלל לקושיות בני מערבא די"ל לעולם דאין הוכרח לר' יוחנן לאוקמי בכל גווני והא דלא מוקי תרוייהו כר"י וחדא בהודיעו וחדא בלא הודיעו דא"כ תקשי ברייתא קמייתא דמיירי בלא הודיעו למה פחתו לו ולא יתבטל המקח מש"ה הוכרח לאוקמי תרוייהו בהודיעו מש"ה אין המקח בטל משום דהמשלח רוצה בקיומו וקמייתא כר"מ וקנה בשינוי ואידך כר"י וא"כ אין מקום לקושיות בני מערבא מש"ה הוצרכו התוס' לפרש דקושייתם משום דסתמא מיירי גם בלא הודיעו ובאמת לפירושם הראשון הי' אפשר להם לתרץ כדברי הפ"י רק שהוצרכו לתירוצם הזה לפירוש השני וכאמור ודוק היטב:
ודע דקשיא לי טובא בדה"ת ד"ה מי הודיעו שכתבו דלפירוש הראשון הוי מצי למפרך אר' אלעזר דלישני תרוייהו כר' יוחנן וקמייתא לאכילה ומטעם מי הודיעו יעו"ש. וקשה דהרי כתבו בעצמם בד"ה שאני דמש"ה פריך מי הודיעו משום דהברייתא מיירי מסתמא בכל ענין בין בהודיעו בין בלא הודיעו וא"כ איך יתוקם כר"י ומטעם דמי הודיעו דא"כ קשה בהודיעו למה התירו לו דהא בהודיעו נמי מיירי וצ"ע ועפ"י הפלפול שכתבתי עד הנה נוכל ליישבו ולפי שהוא רחוק מגדר הפשוטו נמנעתי מלהאריך כי בלא"ה כבר יצאתי קצת מגדר המצטרך לענינינו ותן לחכם כו' ודו"ק ונחזור אל הענין ונתבאר לנו שיטה שני' שהוא דעת הראב"ד והתוס' בחד פירושא דבין הודיעו בין לא הודיעו ואפילו הודיעו בשקר דהיינו שהגיד השליח להמוכר כי באלה חפץ המשלח בכ"ז תלי הדבר במשלח אם רוצה המקח בטל לגמרי ואם רוצה המקח קיים והשליח משלים האונאה או העיוות וכבר כתבתי דאפשר דהיכי דהמקח בטל צריך השליח לישבע ואפשר עוד לומר דהמשלח הוא לו עד המסייע ופוטרו משבועה ונאמן בלי שבועה:
שיטה ג' דעת הרמב"ם והרא"ש בפ' ג"פ והר"ן והרמב"ן והנ"י והרמ"ה וכן פסק המחבר ורמ"א והאחרונים וכפי מה שביארו הט"ז וש"ך שם בסימן קפ"ב סעיף וי"ו שאין מחלוקת ביניהם וכולהו ס"ל דיש חילוק בין הודיעו שהוא שליח דאז המקח בטל לגמרי והמוכר מחזיר הדמים אם נתברר שעבר על דעתו וג"כ אין המשלח יכול לכופו שיקיים המקח ושישלים השליח מכיסו וכן אין השליח יכול לכוף המשלח לזה אלא המקח בטל וחוזרין הד מי' והיכי שלא הודיעו בשעת המכיר' שהוא שליח או אפילו הודיעו רק לא הגיד לו שהוא משנה ולא נתברר שהי' שינוי אז המקח קיים בין שליח למוכר ואז גם המשלח יכול לכוף לשליח שיקיים המקח והשליח ישלים מכיסו ואם המשלח רוצה צריך השליח להחזיר לו כל הדמים והמקח נשאר ביד השליח כ"ז מתבאר מדבריהם למעיין והרב בתומת ישרים סימן ס"ט עושה חילוק בדעת זו בין הרמב"ם לשאר פוסקים הנ"ל וכ' דמלשון הרמב"ם שהעתיק המחבר בסעיף וי"ו שכ' הואיל וקנה במעותיו משמע דוקא כשקנה במעות המשלח הוא דיכול המשלח לכוף את השליח שיתקיים המקח והשליח יפסיד מביתו אבל אי קנה השליח במעות עצמו לא כייפינן לי' להשליח להפסיד:
ולשאר הפוסקים הנ"ל אין חילוק ותמיד כייפינן לי' לשליח אלו דבריו ז"ל. והאמת שאינו כך אלא דכל הפוסקים מיירי בקנה במעות המשלח דוקא אבל בלא"ה אין שום א' חולק אהרמב"ם דודאי אין השליח מפסיד אלא אם רוצה המשלח לקיים המקח לא יפסיד השליח וזה דבר פשוט וכמ"ש הסמ"ע שם בסקי"א דאם קנאה השליח במעות של עצמו הו"ל כמו ששולח את חברו לקנות לו סחורה ידוע והלך וקנאה לעצמו במעותיו דמה שעשה עשוי אלא שנקרא רמאי ממילא א"צ השליח ליתן להמשלח המקח אא"כ יקח לו כפי מה שנתן השליח ע"ש בסמ"ע ובזה נראה דאפילו רמאי אינו נקרא דומה להמבואר בסימן קפ"ב סעיף זיי"ן לענין מי שפרע ע"ש בסמ"ע סקי"ד שכ' כיון דקנין גמור לא הי' בזה רק שתקנות חכמים לקבל מי שפרע ובה"ג שאירע אונס שעבר ע"ד משלחו אעפ"י שלא נתברר מהימנינן לי' ואינו מקבל מי שפרע ע"ש ממילא ה"ה וכ"ש בזה שאין בו רק שנקרא רמאי ממילא בכה"ג שאירע אונס שיצטרך שליח להפסיד מביתו ודאי לא נקרא רמאי בהכי וכ"ע מודי בהא וליכא פלוגתא ודלא כהת"י וזה ברור הנה נתבארו על נכון ג' השיטות שהביא הט"ז שם ועוד יתבאר אי"ה אח"כ יותר מה שצריך לבאר עוד בשיטה זו השלישית אמנם יש עוד
שיטה ד' מה שלא הביא הט"ז והוא דעת ריב"ק במרדכי פ' האיש מקדש דס"ל דאפילו בלא הודיעו בשעת המכירה שהוא שלוחו של פלוני רק נתברר אח"כ בעדים שהי' שליח ושעבר ע"ד משלחו ג"כ המקח בטל ודוקא אם לא נתברר כלל שהוא שליח אז המקח קיים בין שליח למוכר משים שיאמר המוכר איני מאמינך כלל שאתה שליח ואינו נאמן להוציא ממנו אבל כל שנתברר דבר זה מבטל המקח והרב בתומת ישרים סימן הנ"ל הסכים דעת ריב"ק לשיטה השלישית הנ"ל ואומר דכולהו הנך פוסקים של שיטה ג' הכי ס"ל דבין הודיעו בין נתברר בכל גווני המקח בטל והאמת דלא דק בהא מלתא וכבר השגתי עליו בגליון הספר שלפני וכתבתי שם דליתא אלא הריב"ק לגרמי' הוא דס"ל כך וכל הפוסקים חולקים עליו משום דרהיטת לשון הרמב"ם והרא"ש והר"ן והעומדי' בשיטת' משמע דדוק' בהודיעו בשעת המכיר' תליא מלתא אבל כל שלא הודיעו אפי' נתברר אח"כ שהלה עשאו שליח מ"מ המקח קיים בין מוכר לשליח ובודאי דהכי מסתברא דהא יכול המוכר לומר דאעפ"י שזה עשאך שליח מ"מ אתה קנית לעצמך מאחר שלא הגדת לי אז שבשליחותו אתה עושה ומש"ה בעינן דוקא הודיעו בשעת מכירה וכן הוא בהדיא בש"ך סימן קפ"ה סק"ז ע"ש תראה שכך מבואר ונ"ל להביא ראיה לדברי הש"ך ודלא כהת"י מדברי התוס' ב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו שכתבו שם לפירושם הראשון דהשליח קנה מקח אפי' לסברת בני מערבא ופירושם זו הוא כפי שיטה זו השלישית דבלא הודיעו המקח קיים בין שליח למוכר ויהי' הדין בין המשלח להשליח והשתא אם איתא דלא הודיעו היינו שגם לא נתברר דאז הוא דהמקח קיים משום שיאמר המוכר איני מאמינך כלל שאתה שליח אבל אם נתברר אז גם השליח מבטל המקח א"כ איך כתבו התוס' דלהאי פירושא הוי מצי למפרך אר' אלעזר דלוקמי תרוייהו כר"י כאן לאכילה כאן לסחורה ע"ש והרי א"א לומר כך בהאי פירושא כמו לאידך פירושא דא"כ איך תני בברייתא קמייתא אם הותירו הותירו לו מטעם דקנה השליח הרי השליח צווח לפנינו שהוא שליח וא"כ מודה שלא קנה וא"כ הו"ל לומר דהותירו למוכר בשלמא פחתו לו א"ש משום שיאמר הלוקח איני מאמינך שאתה שליח ונקנה לך המקח אבל הותירו לו למה הרי יאמר מוכר אני מאמינך שאתה שליח ולא קנית גם אתה ונשאר המקח בידי ודוחק לומר דה"ט דהותירו לו משום דאע"ג דבעת המכירה לא קנה שליח משום דלא נתכוין לקנות מ"מ אחר שהותירו מתכוין לקנות הוא וזוכה אז במקחו דז"א דודאי הברייתא מיירי בין שהי' התבואה ביד המוכר בין ביד שליח או משלח רק שקנה בדרכי הקניה דאטו נימא דיש חילוק בזה דאם התבואה ביד משלח הוחזרו למשלח דאעפ"י שלא הודיעו ולא קנה משלח מ"מ אחר שהותירו נתכוין משלח לקנות א"ו דאזלינן בתר תחלת המכירה למי שנקנה אז (או מיירי שהתבואה ביד מוכר רק שהשליח קנה בדרכי הקניה) וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הותירו לו הרי יאמר המוכר אני מאמינך שאתה שליח ולא נקנה לא לך ולא למשלח אע"כ דסבירא להו דכל שלא הודיעו נקנה מקח ודברים שבלב אינן דברים וכיון שלא הגיד לו שקונה לצורך פלוני נקנה לו המקח ולא סבירא להו כהריב"ק ודלא כהת"י שכתב דכולי עלמא ס"ל כהריב"ק בדין זה והבן:
אמת דלפמ"ש לעיל בדברינו (בד"ה והעומדים) בביאור שיטה א' דהתוס' הללו בהך פירושא ס"ל דאפילו בהודיעו המקח קיים נסתר ראי' דלפי שיטה זו שפיר תני דהותירו לו ואין שום ראי' מ"מ מפרשי הש"ס פירשו שם בתוס' דס"ל להתוס' בהאי פירושא כשיטה ג' דמחלקים בין הודיעו ללא הודיעו וכמו שמבואר שם בפי' שהבאתי שם (בד"ה הנ"ל) ולהאי פירושא שפיר יש ראי' ודו"ק ויש לי עוד לדבר הרבה בענינים הללו אלא שאין רצוני להאריך בכאן ועיין בסימן נ"ז מ"ש עוד אי"ה והנה נתבארה לפנינו ארבעה שיטות בדין זה ואולם אחר שנדקדק היטב יתברר לנו שיש עוד שיטה חמישית בזה ולפי שאני רואה כי כשאבאר לפניך השיטה החמישית הלזו יתבאר השאלה שני' שלך לזאת אמרתי להשים ריוח בין הדבקים ואעפ"י שעדיין לא גמרתי לך תשובה על זו השאלה מ"מ אבאר ל תחלה השאלה השניה: