נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה נב
ועתה נשוב ונדבר מהטענות אשר פלוני טוען נגד השותפים אם יש בהם ממש או לא והנה טוען שהשותפים יחזרו לו הוצאות כמבואר לעיל בהשאלה הקודמת סימן נ"א ועוד אומר כי כאשר דיברו ביניהם על הזבל"א ונתנו זה לזה ת"כ ולב השותפים בל עמם כי נסעו לרב הגליל אודות חילול שבת כמבואר בלשון המעשה סימן מ"ו ובתוך כך הביא פ' מעירו הנברר שלו עם השליש ותובע אותן ההוצאות.
והנה כפי אשר בארנו בסימן הקודם שפלוני בכל מעשיו הוא הנקרא מסרב לנגד השותפים שוב לא הי' מהצורך לחשוב כאן על טענות פלוני בתובעו הוצאות ולא העליתי זאת אל ספר רק בשביל קצת דברים שנתחדש ולהתלמד במקום אחר אף שבנ"ד אין צורך ואשיב על אחרון ראשון דלכאורה יזכה פלוני בטענה זו עפ"י דין המרדכי המבואר בסימן י"ד לך ואני אבא אחריך וכאשר נתבאר זה בסימן הקודם וה"נ עפ"י דבירם של השותפים הי' לו לפלוני הוצאות אכן זה הבל שהרי בעת שהי' ביניהם ת"כ על הנבררים ידע פלוני שהמה נוסעים לעיר הגליל ואח"כ בבוא השותפים מעיר הגליל אף שלבם בל עמם הי' מ"מ גוף הדבר לא נתבטל כי א תן השני דיינים התאמצו ודיברו על לב השותפים ועשו קומפראמעש והעמידו יחד על יום המוגבל בכדי שבתוך כך אולי יפתו השותפים גם לשותף הרביעי שידון בפני אותן הדיינים וח"כ הוצאות פלוני בראשונה לא הי' בכדי ואעפ"י שאח"כ נתבטל הקאמפראמעש הנה זה לא הי' בגרמת השותפים רק מחמת שהנברר שלהם לא רצה ואם פלוני הוציא על נברר שלו הוציאו הם על שלהם וכאשר לה רצה נתבטל הדבר ואם תרצה לומר מאחר שפלוני הוציא על השליש יהי' הוצאה זו לחצאין עכ"פ שהרי הוצאת השליש מוטל על ב' הצדדים פשיטת דזה דמי ציוה לו ליקח השליש בלתי ידיעת צד שני אין זה כי אם רוע הלב כאשר עשה בכל מעשיו שמיהר תיכף ליקח אצלו נברר שלי והשליש כדי שישבו אצלו יחד ויתקרבו דעתם ומחמת זה הי' למהר לעשותו שהרי ידע שהשותפים נסעו לעיר הגליל והיה יודע שהדיינים יצטרכו להמתין אצלו יום או יומים ולא הי' כוונתו רק לזה כאשר מתחלה ועד סוף הי רוצה לדון בפני יהודים באופן זה שכאשר יצא זכאי יחזיק דינם ואם לאו יסתור דינם ולזאת לקח דוקא קרוב שלו ולזאת לקח ג"כ השליש שישב אצלי יום או יומים וסבור שעי"ז יזוכה בדין ובאמת על לקיחת השליש הי' לו להמתין עד עת בא השותפים שיקחוהו יחד כנהוג ולכן הדבר פשוט כי נתבטלה טענה זו השני' ויצא פלוני נקי ממנה ואין לו בה הנאה של כלום:
ואם אמור יאמר שהשותפים עברו על הת"כ שנתנו זה לזה שידונו בפני אלה הנבררים ולבם בל עמם הי' כי נסעו תיכף לעיר הגליל לבקש לעצמם כח. נשיב ונאמר לו כי אעפ"י שהי' בדעתם לעבור על הת"כ בכל זאת לא חטאו חדא דהא נזדמן שלבסוף בבואם מעיר הגליל השתדלו הדיינים ונתרצו בטיב וכתבו שטרי ברורים ולא נתבטל אח"כ רק ע"י נברר שלהם שלא רצה ומאז רשות בידם לבקש להם כח כל מה שירצו שהרי הת"כ לא הי' רק שבפני אלו הג' יהי' המשפט הא חדא ותו דעפ"י הדין הת"כ בטל כמבואר בי"ד סימן רל"ב סעיף י"ב בהגה"ה דנאמן אדם לומר ששבועתו הי' באונס ואף שכתב שם הש"ך בס"ק כ"ה דבנשבע לחברו אינו נאמן מ"מ הא סיים שם דברגלים לדבר נאמן וא"כ לא גרע אותו עד א' שמסרו מודעא בפניו קודם הת"כ מרגלים לדבר ופשיטא דכיון שהי' מסירת מודעא קודם הת"כ ואמרו כי מוכרחים לעשות זאת באונס כי חוששין אולי למחר גם בזה לא ירצה ויפסידו לגמרי אבל כשיהי' לנו תוקף אין זה כלום וא"כ הוי ת"כ זה באונס וכמו נשבע בפי' וביטל בלבו בחושבם בעת הת"כ רק על תנאי אם לא ימצאו תוקף בעיר הגליל עיין מדינים אלו שם בסימן רל"ב סעיף י"ד. ואם נפשך לומר דמניעת הריוח לא הוי אונס וה"נ נימא שאין זה אונס מה שהיו יראים שלא ירצה כלל ויכפור להם וישתמט בפניהם דנמצא שנתנו הת"כ כדי שיומשך להם טובה שיעמוד עמם למשפט ויודה להם בקצת טענות ז"א כי אין זה נקרא מניעת הריוח מה שיש מעותיהם ביד פלוני והוא רוצה לגזול מאתם זה נקרא גזל גמור והפסד והוי אונס ולא מניעת הריוח וראי' לזה מדברי הרשב"ץ שהביא בב"י שם סימן רל"ב ובש"ע סעיף י"ח וע"ש בש"ך ובב"י והרי שביטלו המודעא מטעם אחר ולא אמרו שאינו רק מניעת הריוח יעו"ש ותבין כי לא נאריך בזאת מחמת שאין בו נ"מ כ"כ:
ועל ההוצאות שתובע פלוני להשותפים המה דברי שטות כי כל ההוצאות שגרמו לו לפני רב הגליל אין מהצורך לדבר בהן כי בודאי כל מה שעשה הרב יפה עשה וכל ההוצאות שגרמו לו אח"כ מעת שהחציף פניו בהרב וסירב לגמרי אז נתנו לו ב"ד רשות לילך בעש"ג וכבר פסקנו דינו בסימן הקודם שאדרבא הוא צריך להחזיר להם ההוצאות כיון שעשה ברשות ב"ד וכמבואר בסימן י"ד יעו"ש:
ועוד נ"ל ברור דאפילו אם מה שהלכו השותפים בעש"ג לא הי' ברשות ב"ד דאז לא הי' צריך פלוני לשלם להם הוצאתם כאשר כ' רמ"א בסימן י"ד מ"מ גם השותפים לא הי' צריכין להחזיר לפלוני הוצאותיו כל שהי' פלוני סרבן מלירד בדין ישראל ודוקא לענין שיחזור המסרב ההוצאות לכשנגדו הא דבעינן רשות ב"ד אבל לענין שלא יצטרכו התובעים בעש"ג להחזיר ההוצאות להמסרב די במה שהוא סרבן לבד אעפ"י שלא עשו ברשות ב"ד ויש לי לדבר זה כמה ראיות חדא דבסימן י"ד לענין שיחזור המסרב הוצאות ביאר רמ"א בהדיא וכ' ובלבד שעשאו ברשות ב"ד ואלו בסימן שפ"ח סעיף ה' בהגה"ה לענין המביא את חברו בעש"ג שיצטרך לשלם להנתבע את הוצאותיו כתב בזה"ל דמקרי מסור וחייב לשלם לו כל היזקו אם לא הי' חברו סרבן כל שכן אם התרו בו שידונו בפני ישראל ועבר עכ"ל ולא כ' רבותא יותר דאפי' התרה התובע בהנתבע שידון עמו ולא רצה וזה הלך בעש"ג ולא נטל רשות מב"ד חייב ג"כ לשלם לו הוצאותיו א"ו משמע דכל שנעשה סרבן אזי שכנגדו פטור מהיזקו ולכן כ' אם לא הי' חברו סרבן לאפוקי אם נעשה סרבן וכן הוא ג"כ לשון המרדכי עצמו ר"פ הגוזל קמא שמשם מקור דין זה ותו דלכאורה קשה לאיזה ענין הוצרך המרדכי לכתוב אם שמעון לא הי' סרבן מתחלה דהא פשיטא דבהכי מיירי דאי שמעון הי' סרבן א"כ אפילו הוצאות ראובן חל על שמעון א"ו דקמ"ל דכל שנעשה שמעון סרבן אפילו זה לא לקח רשות מב"ד דאז אין שמעון חייב בהוצאות ראובן מ"מ גם ראובן פטור מהיזק שמעון ותו דמאחר דהר"א מטול"א במרדכי בפ' הגוזל בתרא פסק דהמביא את חברו לדין עש"ג פטור לגמרי כמו שהביא רמ"א דעה זו שם בסימן שפ"ח דמשום דלא נתכוין רק להוציא את שלו פטור רק דמהר"מ פליג על הר"א מטול"א ומחייב לשלם אף בנתכוין להוציא את שלו א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דלא חזינן דפליג מוהר"מ אהר"א מטולא בהדיא רק היכי ששמעון לא הי' סרבן מתחלה א"כ מה"ת ניפוש פלוגתא לומר דאף בסרבן פליג עלי' אם לא נטל רשות מב"ד ותו דהכי הוא בהדיא מסקנתו של הש"ך שם בס"ק כ"ו דהר"א מטולא ומוהר"מ לא פליגי דהר"א מיירי כשלא הי' אפשר לו להציל בענין אחר יעו"ש בכל דברי הש"ך ממילא לפי דרכו היכי שא"א להוציא שלא בענין אחר כגון שזה מסרב כ"ע מודי דפטור מהיזקותיו של המסרב ולא בעינן יותר דהא המחייבים אינה מחייבים אלא מחמת שלא הי' צריך לעש"ג משא"כ במסרב ולא בעינן רשות ב"ד ותו דמאחר דמהר"מ מלובלין תופס להלכה דברי הר"א מטולא רק דהש"ך סתר דבריו משום דהר"א הוא יחיד נגד גדולי קולניאה שבמרדכי פ' המניח יעו"ש והרי שם במרדכי בהמניח כ' בהדיא בזה הלשין ופסק הרב דאם אפשר להציל את שלו בענין אחר חייב כמו הי' לו לשומטו כו' עכ"ל ממילא היכי דלת הי' אפשר להציל בענין אחר הלכה כהר"א מטולא והכי משמע נמי בתשובת רמ"א סימן פ"ח בשמעון המוכה שהביא את המכהו בעש"ג ואמר להשר שמגיע לו קנס כ"כ זהובים כמנין הרעפים שעל ביה"כ וכ' דלכאורה אין לשמעון דין מסור דיכול לומר לא כוונתי להזיק אלא לתבוע דין שלי וכן הוא דעת מרדכי בשם ר"א מטולא אמנם לא יועיל לו טענה זו כי פיו הכשילו במה שאמר שראובן חייב קנס כמנין הרעפים ובזה ודאי כוונתו להזיק דאל"כ למה אמר זאת ותו כיון שהתרה בו ראובן שיציית לו דין ישראל א"כ לא יוכל שמעון לומר שכיון להוציא דינו מיד ראובן וא"כ ודאי כוונתו להזיק והו"ל מסור וכ"כ המרדכי בשם מוהר"מ דראובן מסור הוא אם שמעון לא הי' סרבן תחלה עכ"ל בקצרה ומדבריו אלו מבואר בהדיא כדברי הש"ך הנ"ל שאין מחלוקת בין הר"א מטולא ובין מ והר"מ ועכ"פ חזינן דלא חייבו רק מהני תרי טעמי שהנתבע לא הי' סרבן וגם שהתובע אמר דברים שכוונתו להזיק וא"כ מוכח בהדיה דאם התובע אינו טוען רק טענותיו להוציא את שלו וזה הי' סרבן דזה פטור:
ואע"ג דלכאורה וישמע איפכא בתשובת רמ"א סימן פ"ו דפוס קראקא דף קע"ב וז"ל בקצרה אמנם מה שקלקלה מ' מירל פשרותו של הר"ר זעליקמאן שנתפשר עם הדוכס וע"י גרמא שלה נתקלקל והיא טוענת שלא נתכוונה להזיקה אלא עשתה כדי להציל את שלה בזה צריך דקדוק כי נראה שמי שהזיק לחברו והפסידו צריך לשלם לו אע"ג דלא נתכוין להזיק דאדם מועד לעולם ואין חילוק בין מזיד לאונס ואע"ג דנתכוין להציל את שלו אם מפסידו ע"י כותים ולא הי' נתבע סרבן כמ"ש מהר"מ במרדכי ואע"ג דכ' המרדכי בשם מהר"א מטולא דאין לו דין מסור היינו דוקא לענין מסור אבל לא לענין תשלומין דודאי חייב לשלומי מה שהזיקו ואע"ג דבמרדכי פ' המניח משמע דאם א"א לו להציל את שלו רק ע"י כותים והזיקו פטור כ' דדוקא דומיא דהו' לו לשמוט דאז א"א להמתין כלל ואם אפשר ליטול רשות מב"ד לאו כל כמיני' וצריך לשלם לזה הפסידו ומש"ה לא כ' באותו תשובה צד הפטור רק צד החיוב להורות דזה מקרי אפשר שהי' לו ליטול רשות מב"ד וכ"ז שלא נטל רשות אפשר להציל בע"א מקרי וכן משמע במרדכי במעשה דר' יואל ור' אפרים שהלך ר"א בעש"ג להכריח לר"י שיעמוד לדין ופסק מאחר שלא נטל רשות מקהלות חייב הפסדו כו' ועוד דאפילו למ"ד דאין דין מסור להולך בעש"ג היינו דוקא היכי שלא נתכוין רק להציל משא"כ זו שדיברה ג"כ דברים שכוונתה רק להזיק ועוד דפשיטא דאע"ג דפטורה ממה שגרמה לו היזק מ"מ אותו דבר שהביאה בעש"ג צריכה להחזיר וכמ"ש ר"א מטולא בעצמו באותו תשובה שצריך להשיב הדבר מן הכותי כו' עכ"ל בקצרה הרי משמע מדבריו לכאורה דרק בשביל שלא נטל רשות מב"ד חייב לשכנגדו יציאותיו משום דזה מקרי יכול להציל וזה דלא כדברינו:
איברא דברים הללו הם תמוהים כולם ולא זכיתי להבינם ברא"ש מ"ש בתחלה ואין חילוק בין מזיד לאונס הוא תמוה דהא במוסר שלא נשא ונתן ביד כי האי דנדון רמ"א ז"ל קיי"ל דפטור באונס וזו הלכה רווחת עיין סימן שפ"ח סעיף ב' ומכ"ש לפי מה שהאריך רמ"א עצמו בתשובה דף מ"ז דמוסר שלא נשא ונתן ביד אינו רק תורת גרמי ודלא כמהרש"ל יעו"ש והרי בגרמי כ' הש"ך בסי' שפ"ו סק"י דפטור באונס ושוגג יעו"ש וכ"ת דכוונת רמ"א שאין חילוק בין מזיד לאונס היינו באונס ממון ואזיל לטעמי' שכ' בסי' שפ"ח ס"ב בהגה"ה דאונס ממון לא מקרי אונס וחייב אפי' בלא נו"נ ביד ומש"ה אע"ג דבכל דד"ג פטור כה"ג מ"מ מוסר שאני דחייב באונס ממון ז"א חדא דאפ"ה איך כ' דאין חילוק בין מזיד לאונס ומייתי לה מההוא דב"ק אדם מועד לעולם הרי אינו ענין לזה דשם מיירי בהיזק ממש וחייב בכל מיני אונסין ותו דהא מסיק אח"כ וכ' דאע"ג דפסק ר"א מטולא שאין לו דין מסור היינו דוקא לענין מסור אבל בתשלומין חייב וא"כ כיון דאינו מסור ואינו חייב רק בכל דד"ג א"כ יש לפוטרו כיון שהוא אונס וא"כ איך מתחיל לומר שאין חילוק בין מזיד לאונס ומ"ש עוד דהר"א מטולא לא מיירי רק לענין דין מסור ולא לענין תשלומין הוא תמוה וסותר דברי ר"א מטולא שבמרדכי דמבואר בהדיא שפטור מלשלם וסותר דברי עצמו שהביא כ"פ בתשובותיו ומהם בסימן פ"ח שהבאתי תחלה דלהר"א פטור מלשלם וזה תמוה מאוד למעיין. ומש"ע ואע"ג דבפ' המניח כו' כל זמן שלא נטל רשות מב"ד אפשר להציל מקרי כו דבר תמוה הוא לומר כן. והגע בעצמך במי שהזמין חבירו לדין מאה פעמים ולא הועיל והלך בעש"ג ולא ידע שצריך ליקח רשות מב"ד היעלה על הדעת שיחזיר לזה הוצאותיו ותו קשה דלאיזה צורך הצריך והודחק רמ"א ז"ל בזה לומר דכל שלא נטל רשות מב"ד הוי אפשר להציל והרי במעשה דידיה מבואר כ"פ שר' זעליקמאן לא הי' סרבן בשום פעם ובזה פשיטא דהוי אפשר להציל וא"כ למה הוצרך לדקדק מהלשון דכל שלא נטל רשות כו'. ומש"ע וכן משמע במעשה דר' יואל ור' אפרים כו' הדבר תמוה שאם אותה עובדא דר' אפרים מיירי בכה"ג שהיה ר' יואל סרבן ולא חטא ר"י רק במה שלא נטל רשות איך קראו המרדכי שם מסור וכ' דמותר להרגו הרי זה דבר שאין הדעת סובלו א"ו המרדכי שם לא כ' רק בדרך דאי לומר דאפי' אם היה ר' אפרים ומסרו לר' יואל ומפסידו במה שאינו לתועלת עצמו כלום דאז מותר להורגו אפ"ה לא היה לו לר' יואל למוסרו ע"ש תראה כך בהדיא הנה כל זה תמוה מאוד לכן הדבר ברור שאין מכל זה ראיה וכמו שכתב הש"ך כמה פעמים שכן דרך כותבי התשובות לכתוב טעמים וסברות אף שאינם כהלכה והם לסניף בעלמא ועיקר מה שחייבה רמ"א זכרונו לברכה לשלם לר' זעליקמאן היינו משום שר"ז לא הי' מסרב בשום פעם וגם מחמת שהגידה להדוכס דברים יתירים שלא הי' הכוונה רק להזיק דכ"א מב' טעמים הללו מספיק לחייבה מכ"ש שניהם והם ממש אותן השני טעמים אשר חייב רמ"א ז"ל לשמעון המוכה בסימן פ"ח וכל שאר הדברים הם לסניף בעלמא וגם נ"ל ברור ביאור דבריו במ"ש דכל שאפשר לו ליטול רשות מב"ד מקרי אפשר להציל כאשר אגיד והוא כי מבואר בכל התשובה ההוא שר"ז לא הי' מסרב בשום פעם והוא לא הזמינו אותו כלל לדין יעו"ש ולזה פלפל רמ"א ז"ל לבל תאמר שיכולה מירל לטעון שידעה שלא היתה יכולה להציל בע"א לזה אמר דאין אנו מאמינן לה בזה ואפי' אם תאמר שבינו לבינה אמרה לו שיעמוד לדין ולא רצה לא מהני אפילו אם יהי' חמת כדברי' משום דהיא הי לה לעשות את שלה ולהזמינו לב"ד ואם לא הי' רוצה אז הי' הב"ד מתירין לה לילך בעש"ג וכיון שלא הזמינ' אותו כלל מקרי אפשר להציל משו' דאמרי' שאם הי' אותו מב"ד הי' דן א"ע ובהך גוונא הי' נמי עובדא דר' יואל למעיין שם שבשום פעם לא הזמינו ר"א רק הלך מיד לעש"ג לכופו לר"י שידון עמו בפני דייני ישראל וכן עלה המרדכי שראוי להלקותו לפי שלא נטל רשות מקהלות וכוונתו ג"כ כך דאפי' אם בינו לבינו הגיד לו שאינו רוצה לעמוד עמו לדין מ"מ הי' לו להזמינו מב"ד ואם לא הי' רוצה היו נותנין לו רשות יעו"ש ותראה שכך הוא וזהו ג"כ כוונתו של רמ"א ז"ל בזה כן נ"ל ברור בזה אחר העיון היטב באופן שהדבר ברור לדינא בראובן שהלך לעש"ג לכוף את שמעון לדין וגרם לו הוצאות והיזקות חייב לשלם לו אעפ"י שראובן ביקש ממנו כ"פ לילך לדין ולא רצה אבל אם הזמינו ג"כ לפני ב"ד ולא רצה שמאז נעשה סרבן אזי אעפ"י שראובן לא ביקש מהב"ד שיתנו לו רשות לילך בעש"ג ולא הגידו לו הב"ד נתינת רשות אע"ג דעביד איסורא במה שהלך בעש"ג מ"מ פטור מתשלומין וזהו כוונת מהר"מ במרדכי במ"ש ואם לא הי' חברו סרבן ור"ל באופן דמקרי סרבן דהיינו שהזמינו ג"פ מב"ד וסירב וכ"ז ברור לדינא הרי העליתי דבנ"ד אפילו אם לא היו השותפים נוטלין רשות מב"ד מ"מ מאחר שהזמינוהו כ"פ מב"ד וסירב והחציף פניו מאוד ברב גדול כמוהו ובאנשים חשובים שעמו והלכו השותפים בעש"ג פטורים מלשלם לפלוני את הוצאותיו:
עוד נ"ל מטעם אחר לפטור השותפים מלשלם הוצאות פלוני אפי' אם הי' עושין שלא כדין במה שהלכו בעש"ג כגון שלא נטלו רשות מב"ד וזה כיון שפלוני מסר ממונם ביד גוי בשאט בנפש בלי אונס כאשר בארנו לעיל באורך בסימן מ"ו בביאור טענה השני' ע"ש ולכן רשאים הם להוליכו בעש"ג אפילו אם לא יהי' מסרב ולגרום לו הוצאות והיזקות מאחר דהר"א מטולא פוטר בלא"ה בנתכוין להציל את שלו ואע"ג דמהר"מ חלק והש"ך החזיק בדעתו מ"מ כיון דמבואר בסימן שפ"ח סעיף י"ג בש"ך ס"ק סמ"ך דאע"ג דאסור לאבד ממון מוסר בידים מ"מ ע"י גרמי שרי רק למסור ממונו לכותים אסור ע"ש בש"ך בשם מהרש"ל וא"כ בה"ג דבלא"ה להר"א מטולא אין לו דין מוסר לכן אף למהר"ם דמחשיב לי' מוסר מ"מ לא משוינן פלוגתא רחוקה והיכי דהוא מסרו מעיקרא מודה מהר"מ להר"א מטולא כן נ"ל מסברא ומצאתי ראיה ברורה לזה בשו"ת רש"ל סימן י"א ואעתיק לשונו בקצרה וז"ל ומה ששאל כמ' שמעון גינצבורק שיתירו לו שיציל עצמו מן מוסרין ולנקום נקמתו מהם אומר אני אם יש עדות לכהר"ש שעדיין חמת המוסר עליו יכול להציל עצמו אפי' בנפשו של מוסר וכ"ש בממונו ואף אם המוסר כבר מילא זממו דאסור להורגו ולאבד גופו מ"מ נ' דממונו שרי לאבד דכבר כ' הטור דדוקא בידים אסור לאבד ממונו אבל בגרמי שרי ואפי' היכא שכבר מילא זממו דדוקא לענין הריגה יש חילוק אבל בממון שהוא דרך קנס והפסד אין חילוק בין קודם מעשה לאחר מעשה אכן חלילה להתיר למוהר"ש להזיקו ע"י מסירה דוקא ע"י שאר גרמי שרי אבל למסור ממונו בידי עכו"ם דקלי' בדבורו ודומה קצת למזיק ממש לא שרי ועוד דבשאר דד"ג אינו מהנה לעכו"ם אבל לאבד ממון ישראל ולהיות מהנה לעע"ז כה"ג לא שרינן וכך מבואר במרדכי בעובדא דר' אפרים ור' יואל דאפילו מסרו כבר אין לו לחזור ולמסור ועוד דדוקא המוסר ממון ישראל ביד עכו"ם בכדי הוא סתם מוסר הנזכר בכל מקום אבל האי מתנגד שמתחלה הי' סבור שרשות בידו להציל עצמו וביתו אין לו די מוסר אלא לענין שחייב לשלם לכשנגדו ודומה לזה כ' הר"א מטולא דלא מקרי מוסר אלא במתכוין להזיק ולא במתכוין להוציא את שלו ואע"ג דלא קיי"ל ממש כוותי' דהרי מהר"מ פוסק שיש לו דין מוסר היינו דוקא לענין תשלומין כאשר הוכחתי בספרי בראיות ברורות שאף מהר"מ מודה להר"א מטולא שאין עליו דין מוסר לשום דבר רק לענין תשלומין ממילא אסור לאבד ממונו אפי' ע"י גרמי עכ"ד בקצרה הנה פסק דמותר לאבד ממון מוסר ע"י גרמי אף לאחר מעשה רק למוסרו אסור משום קלי' דהוי כתוא מכמר וגם משום דמהנה לעינ"ז ואח"כ כתב דמודה הר"מ להר"א מטולא דאין זה מוסר רק שחייב לשלם א"כ דין זה דמוהר"מ שמחייבו לשלם הוא רק בתורת גרמי ולא מוסר וא"כ פשיטא שמותר לעשות כך למוסר אפילו לאחר מעשה דהא בזה לא שייכי הני טעמי דהא אינו מהנה לעע"ז וגם לא שייך קלי' דהא אינו מראה לעכו"ם שום דבר רק תובע אותו להוציא שלו והבן כי הוא ברור ודברי מוהרש"ל הללו הוא ג"כ בספרו פרק הגוזל בתרא בסימן סמ"ך ואין הספר בידי רק ראיתי שרימז הש"ך לדברים אלו שם בסימן שפ"ח ס"ק נ"ג וסק"ס ומשמע שהחזיק בדבריו יעו"ש ממילא פלוני זה שמסר ממון השותפים ליד גוי בכדי כאשר נתבאר לעיל סימן מ"ו רשאין לתובעו בעש"ג ולגרום לו הוצאות (ודע דתשובת רש"ל הזו הגיעה לידי רמ"א ז"ל יעו"ש בד"ק דף מ"ז והשיב עליו במ"ש רש"ל דאסור לאבד ממונו רק ע"י גרמי ולא למסור דהוי כמזיק והאריך להביא ראיות דמוסר הוי ג"כ גרמי יעו"ש בדבריו באורך ומשמע דפליג אמהרש"ל ומתיר לחזור ולמסור ועיין סימן שפ"ח סעיף ט' בהגה"ה דאסור וכדמוכח מעובדא דר' יואל ואי רמ"א בתשובה מיירי קודם שמילא זממו ומתיר כדי להציל עצמו א"כ מה פליג אמהרש"ל הא אז גם רש"ל מתיר אפי' לאבד בידים וצל"ע כעת ואין עת האסף פה ודו"ק). ותו כיון דמצד הסברא היה מותר למסור המוסר כמו כל גרמי ולא אסרה לה מוהרש"ל וש"ך אלא מחמת הראי' מעובדא דר' אפרים ור' יואל וא"כ אין לנו אלא מה שהראי' מכרחת ושם כפל ושילש במרדכי כ"פ שר' יואל לא נתכוין להציל את שלו רק להזיקו ולנקום נקם ממילא אין ראי' לאסור רק בכה"ג משא"כ לתובעו בעש"ג להוציא את שלו ובפרט היכי שהוא סרבן פשיטא דשרי ומדברי המרדכי הללו גופייהו מוכח כך דמדכפל כ"פ שאינו מחייב את ר' יואל רק מחמת שנתכוין להזיק ולא להציל את שלו והרי זו הוא תשובת מוהר"מ ואיהו גופי' הוא דפליג על הר"א מטולא וס"ל דגם במתכוין להוציא את שלו יש לו דין מסור היכי דלא היה שכנגדו סרבן וא"כ הרי ר' אפרים לא הי' סרבן דהא אדרבא הוא הלך בעש"ג לכוף לר' יואל לדין ישראל וא"כ הו"ל למוהר"מ לחייבו בפשיטות אפי' אם הי' מחכוין להציל שלו ולמה תלה הטעם במה דנתכוין להזיק אע"כ דמטעם שר' אפרים שמסרו תחלה הי' פטור אם הלך בעש"ג להציל שלו כיון שאין בזה תורת מסור רק גרמי והרי אותה עובדא הי' שכבר מילא ר"א את זממו ואפ"ה לא חייבו לר"י רק מחמת שנתכוין להזיק והרי זה ראי' ברורה לדברינו סוף דבר זהו שנ"ל לדינא במוסר שעשה זממו ותבעו הנמסר בעש"ג להוציא את שלו אעפ"י שלא הי' המוסר סרבן מ"מ פטור הוא מלשלם להמוסר הוצאותיו ואין רצוני להאריך יותר בזה כי כל פלפולינו האלו אינם אלא להתלמיד במקום אחר אבל בנ"ד אין צורך לכ"ז כי השותפים נטלו רשות מב"ד הצדק טרם התחילו לילך בעש"ג ועיין עוד מה שאכתוב אי"ה בסימן שאחר זה והנה נתבטלה טענת פלוני הראשונה: