נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה נא
ולענין הטענה השביעית שטוענים השותפים מה שעפ"י סירובו של פלוני שלא רצה לעמוד עמהם למשפט יהודים הוציאו הרבה בעש"א כדי להכריחו לדין תורה כמבואר לעיל בהשאלה בסימן מ"ו ופלוני אומר אדרבא כי הוא רוצה דין תורה רק שלא רצה שיהי' כתוב תיבת קומפראמעש כמבואר בסימן הנ"ל בהכחשת פלוני ע"ש ואומר כי תמיד רצה דין תורה והם רצו דוקא פשר ולכן תובע הוא את השותפים שיחזרו לו הוצאותיו ע"י שלחצוהו בעש"א הוכרח להרבות בשחדים אח"כ העידו ב"ד צדק שהם בעצמם התרו בו כמה פעמים שיעמוד לדין תורה והוא השיב הלא כבר נתפשרתי עם אחד מהשותפים והתרו בו כ"פ ולא השגיח בהם אבל על ענין הסירובים שהיה קודם הפשר לא נודע יותר רק כמבואר בסימן הנ"ל עפ"י הודאת עצמו:
אין ספק שכל ההוצאות שהוציאו השותפים בעש"א אחר הפשר שהתפשר פלוני עם אותו השותף מחויב פ' לשלם להם. מאחר שנתברר שמאז הי' מסרב מש"ה מחויב לשלם כמבואר בסימן י"ד סעיף ה' בהגה"ה עיי"ש וענין חזרת אלו ההוצאות פי' שם הש"ך בסקט"ז דבעינן דוקא בירור בעדי' ושומא יעו"ש ולבסוף סיים אך בד"מ כו' וצ"ע כו' בכל דבריו ונ"ל דדעת הש"ך שהוא עצמו תופס להלכה בסיום דבריו כדברי הד"מ בשם הרא"ש ובפסק ההגה"ה וזה מתרי טעמי חדא דאעפ"י שהש"ך הקשה קושיא על פסק זה וגם סיים וצ"ע שהוא לשון קושיא אי בשביל הא לא נסתר פסק מבורר של רמ"א בשם הרא"ש שלא נמצא חולק עליו והש"ך עצמו אינו חולק רק מקשה ומש"ה אפילו קים לי ליכא למימר בהא כהש"ך כיון דאין הש"ך רק מקשה ולא חולק וכאשר האריך בזה בשו"ת שארית יוסף סימן י"ט בראיות ברורות יעו"ש בריש התשובה ומש"ה גם בהא אין לזוז מפסקו של רמ"א ז"ל ואי משום הקושיות שהוקשה הש"ך ז"ל פשיטא דיש ליישבן דהקושיא ראשונה שכתב וז"ל אלא צריך לברר דין זה תמוה עכ"ל וכוונתו שהוא דבר תמוה שישלם זה עפ"י ברורו של זה כמה שהוציא ואולי לא הצריך להוציא כ"כ הוצאות ולא כל כמיני' של זה שיבזבז הוצאות די והותר בכדי להפסידו לזה שהוא יחזור לו זהו כוונת הש"ך ובאמת לק"מ כי בזבוז שמבזבז בחנם אינו נכנס בגדר לשון הוצאות ולכן כשאנו אומרים שישלם הוצאות היינו מה שהיה לפי הבנתינו דבר הכרחי וע"ז אמר שכאשר מברר כמה הוציא ככה משלם דאלו בלא בירור אמרינן דלמא אעפ"י שלפי הבנתינו היה מוכרח להוציא כ"כ מכל מקום אולי בגמלא פרחא אזיל ולא הוציא כ"כ משא"כ כשמברר צריך לשלם והש"ך עצמו לא תמה מעיקרא רק כפי המובן. מהלשון בתחלת העיון שכל מי שיברר ישלם ולכן צריכינן לפרש כנ"ל וכן הקושיא השני' שהקשה דבתשובת הרא"ש לא משמע הכי קושיא זו מתרצא ממילא דברי הש"ך גופי' אחר שהביא מה שכ' הד"מ בשם הרא"ש בלשון אחר וא"כ כך הית' גירסתו בהרא"ש וא"כ פשיטא דהעיקר לדינא כפסק רמ"א מאחר דהש"ך אינו חולק רק תמה ועוד נראה דאפילו התמי' של הש"ך לא הי' רק על דין הבירור אבל על דין השומא אין כאן תימה כלל ואדרבא אם היינו אומרים להיפוך יש כאן תימה דאי שומא לא מהני א"כ פתחת דלת בפני כל הגזלנים וחמסנים עושי עולה שלא ירצו לעמוד לדין וזה יוכרח להוציא בעש"א בשחדים אשר הוא דבר שא"א כלל להיות רק בצנעא וא"כ לא יכול לברר אח"כ וא"כ לקתה מדת הדין (ואף אם תאמר שגם בזה תמה הש"ך י"ל דהוא בזמן שעפ"י הרוב יכולין לכוף בין יהודים משא"כ בזמנים הללו בעו"ה שאין דין בישראל אפילו אי עפ"י הדין הי' פטור מההוצאות כל שאינם עפ"י בירור מוטל על חכמי הדורות לתקן מצד התקנה שלא יהי' כך כאשר מצינו לחז"ל בכמה דברים שתקנו בשביל לנעול דלת בפני עושי עולה ואדרבא אי איישר חילי הייתי מתקן שכל שהתרה בבעל דינו בב"ד שיעמוד לדין ולא רצה ומתירין לו הב"ד לילך בעש"א אזי מתרין בו הב"ד שכאשר אח"כ עפ"י הוצאות ושחדים יכוף אותו לדין לפני יהודים אזי כל מה שיאמר עפ"י דבורו הקל מהוצאות ושחדים יהי' מוכרח להחזיר לו אפי' אם יהי' נראה לנו שלא הי' צריך להוציא כ"כ וראוי לעשות כך חדא לנעול דלת בפני הרשעים ותו דעכשיו אין שיעור וקץ להוצאות הצריכין אפילו בפת חריבה לזאת נקרא מדהבה אולם בזה הי' צריך קיבוץ חכמים לתקן כך וכעת אין בידינו לעשות כך אבל עכ"פ מה שעפ"י שומא והבנה שלנו הוצרך להוציא מה שא"א בלעדם ודאי לא עלה על הדעת לפוטרו) א"ו לא תמה הש"ך כלל בזה רק שכ' תחלה דבהרא"ש משמע דבעינן תרתי בירור ושומא משא"כ אחר שהביא דברי הרא"ש שראה רמ"א ממילא נשארו דברי רמ"א שרירן וקיימין ומה שמסיים וצ"ע אין כוונתו להקשות רק על דין הבירור דאיך עפ"י בירור לבד יתחייב לשלם אולי הי' יכול לקמץ ולא קימץ אבל באמת גם בזה לק"מ כאשר כתבתי דמ"ש הרמ"א והרא"ש שעפ"י בירור ישלם היינו מה שנכנס בגדר הוצאות ר"ל מה שעפ"י הבנתינו הי' מוכרח להוציא ומ"ש ומה שאינו יכול לברר ישומו ב"ד כו' נ"ל דה"פ דכשזה תובע ההוצאות אומרים לו הב"ד שיברר וכל מה שמברר טוב ואם אינו יכול לברר נוטל עפ"י שומא לבד או אפשר לי לומר דכל מה שיוכל להתברר לאו כל כמיני' ליקח עפ"י שומא לבד משא"כ מה שמבינים הב"ד שא"א לברר יקח עפ"י שומא וכההוא דסימן רצ"ד ורצ"ו וסימן שמ"ד וכמה דוכתא דדבר שאנו מבינים שאם הי' אמת הי' יכול להביא עדים אזי אם אינו מביא עדים ישלם מכ"ש בזה שבכל מה שהסברא נותנת שיוכל להתברר בעדים אם אינו מביא עדים שיפסיד וזה נראה לי עיקר לדינא בדין הוצאות המסורב שמחוייבים הב"ד להגיד לכשנגדו שכל מה שיוציא הוצאות מה שיוכל להיות בעדים יעשה עפ"י העדים זולת מה שא"א לו שיהי' בעדים מש"ה אח"כ כשגובה ההוצאות אזי כל מה שהי' יכול לעשות בעדים מוכרח להביא עדים ואם אינו מביא עדים מפסיד ומה שאנו מבינים שהוכרח לעשות בצנעא אזי עפ"י הבנתינו מה שהי' מוכרח להוציא ישלם לו וכל הפורש מזה אין לו דעת ולא גרע הא מההוא דסימן ת"ח ובס"ס ליה שבמקום שאין עדים מצויין גובין עפ"י עבדים יעו"ש מכ"ש בזה מה שברור לנו שבודאי הי' מוכרח להוציא וזה עומד וצווח שהוציא כך ואנן סהדי שהי' כך והוי עדות בידיעה בלא ראי' אטו אנן אניסא ניקום ונסמוך ולומר דלמא לא הוציא כך אין זה אלא רעיון רוח וכן מבואר בדברי הגאון נכדו של בעל של"ה זצ"ל בתשובה אחת שהשיב לה"ג בעל המחבר שו"ת אבן השוהם בספר הנ"ל סימן ס"ב ע"ש בסוף התשובה כ' וז"ל מה שתובע הוצאות א"א לדבר מבחוץ כו' מי שהוא בפנים ויראה עין בעין אותו ההוצאות ויבינו איזה הוצאות הן הכרחי או לאו כו' ע"ש מבואר בהדיא כנ"ל דכל מה שהכרחי מחויב לשלם ולכן נ"ל לדינא כמ"ש דהוצאות שיכול להיות ע"י בירור בעינן בירור ובהא אפילו שבועה לא מהני וזהו שכ' רמ"א בשם הרא"ש אין אומרים שישבע כו' אבל מה שאינו יכול להיות עפ"י בירור נוטל עפ"י שומא לבד ואולי יש להחמיר להצריכו שבועה כן נ"ל:
ודע דכל מ"ש אינו אלא להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד בלא"ה א"צ לכ"ז כי ברור בעיני דאפילו מי שירצה לתפוס כקושיות הש"ך דלא מהני שומא משום דלמא לא הוציא הנה אין זה שייך אלא היכי דלא ידעינן אם הוציא כלל וכגון שהשתדל אצל השרים לכופו לדין ואומר שהרבה בשחדים וגם אנו מבינין ששרים הללו מקבלי שוחדא נינהו אפ"ה חיישינן אולי מצא זה חן בעיניהם ולא נצטרך לזה משא"כ כי האי דנ"ד שהוצרכו השותפים ליסע לכמה מקומות משפט ופלוני עצמו יעיד ע"ז שהוציאו הוצאות רק שאינו יודע סכום ההוצאה א"כ הדבר פשוט דשיימינן הפחות שבהוצאות לפי ערך העגלות אשר הוצרך להשכיר ושאר הוצאות הדרך גם הוצאות מה שצריכין ליתן במקום משפטם בעד טענה ובעד תשובה כפי שהוקבע מהמלך חק ולא יעבור וזה א"א שיומחל לשום אדם בעולם כנודע א"כ כל מה שמודה פלוני סכום ההזמנות והאיגרת ששלחו לפלוני מהעש"א וסכום העגלות הכל צריכים ב"ד לישום שומא היותר קטנה וככה ישלם במוכרח ממילא בכל הוצאות אלו א"צ לכל פלפולינו רק לענין השחדים לכן נ"ל בכל כה"ג בנ"ד דינא שכל הנסיעות הידועים יהיו נשומים בפחות שבשומא וככה ישלם המסרב והוצאות השחדים יגבה עפ"י שבועה כל מה שנראה לב"ד שהי' צריך כך ליתן כדבריו כן נ"ל.
איברא בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דאפילו נימא דאין שום נאמנות להוציא מהמסרב זולתי עפ"י בירור ושומא מ"מ בנ"ד מוכרח פלוני לשלם להם כל מה שאומרים שהוציאו אם עפ"י השומא הי' מוכרחים לזה והוא עפ"י מה שביארנו לעיל בסימן מ"ו בסוף ביאור טענה הראשונה והעליתי שם שלפי טענות פלוני יגיע להשותפים סך מרובה רק שלפי שהשותפים מכחישין אותו ולפי דבריהם אין מגיע להם כלל בעד אותה טענה ואמרנו שם דבכל כה"ג שכ"א מהבעלי דינים מזכה לכשנגדו אין מוציאין מיד המוחזק יעו"ש בדברינו. (ועיין עוד בדברינו בסימן הקודם) ממילא הדבר פשוט דבשאר הטענות שהשותפים תובעים לפלוני והוא מכחישם והדין הי' נותן שהשותפים יטלו בשבועה עבור שפלוני חשוד וכשנגדו נשבע ונוטל ודאי דנוטלים עתה בלי שבועה כיון שפלוני עצמו מודה שמגיע להם והשותפים ג"כ אומרים שמגיע:
להם אע"ג דפלוני אומר שמגיע להם מזה הטענה והשותפים אומרים שמגיע להם מטענה אחרת מ"מ כיון שלפי דברי שניהם מגיע ממנו חייב לשלם וה"נ נימא לענין השחדים אף אי נימא דמדינא אפילו בשבועה אין מוציאין והיינו מטעמא דלא הימני' רחמנא לשום אדם בשבועה להוציא מכשנגדו כמ"ש הסמ"ע בסימן י"ד מ"מ כיון דאלו היינו יודעין שהאמת כדבריהם הי' מוכרח פלוני לשלם להם ממילא ה"נ עכשיו דאין אנו יודעים אם הוציאו מ"מ כיון שפלוני מודה בלא"ה שמגיע להם ממקום אחר ולא פטרנוהו רק משום דלפ"ד השותפים עצמם הוא פטור מאותה הטענה מש"ה כיון שלפי דבריהם מגיע להם ממקום אחר חייב לשלם כן נ"ל בזה:
ואין לטעות ולומר דזה הוי כטוענו חטין והודה לו בשעורים דפטור אף משעורים וה"נ כיון שהשותפים תובעים אותו עפ"י טענות הוצאות סירוב והוא מודה שמגיע להם עפ"י טענות אחרות דזה הבל חדא דכל הטעמים שנאמרו בח"מ סימן פ"ח על פטור שעורים לא שייכים הכא כמבואר למעיין שם ובפרט לעיקר הטעם דמסיק שם הש"ך בס"ק ט"ז וי"ז וס"ק כ"ב דטעמא משום דטענינן עבורו שכיון להשטות במה שהודה בשעורים כיון שהודה על מה שלא טענו א"כ ברור דהיכא דלא כיון להשטות חייב וכמ"ש ש"ך שם ס"ק כ"ב היכי שזה חומר אח"כ לפחות תן לי שעורים צריך לטעון דוקא השטאה רק דכל זמן שאין זה תובע ליתן לו שעורים טענינן מעצמינו שלא אמר רק בדרך השטאה א"כ בנ"ד שלא כיון להשטות אדרבא העריך וסידר טענותיו לפני ב"ד א"כ חייב. ותו דהא מבואר בסימן פ"ח סעיף י"ט שכל שזה תובעו ממון וזה הודה אע"ג שהתביעה מלוה וההודאה פקדון וכה"ג אפ"ה כל שהתביעה וההודאה במעות חייב ליתן מה שהודה וע"ש בש"ך ס"ק ל"ט וא"כ כ"ש בנ"ד שזה תובעו ע"י טענה זו וזה מודה ע"י טענה אחרת כיון שלפי דברי שניהם חייב מוכרח לשלם ולכן בנ"ד כל מה שהי מגיע להשותפים עפ"י טענות פלוני (היינו טענה ראשונה שבסימן מ"ו). ופטרנוהו שם עפ"י הודאת השותפים אזי כל מה שהשותפים תובעים אותו עוד ע"י טענות אחרות והוא כופר מ"מ עד אותו הסך שמגיע להם עפ"י טענתו הנ"ל חייב לשלם להם בלי שביעה וזה ברור ופשוט הנה נתבאר דבנ"ד אין אנו צריכין כלל לכל הפלפול הנ"ל:
ועכ"פ להתלמד במקום אחר נ"ל לדינא ככל מה שהעליתי לעיל דהב"ד המתירין להבע"ד שילך בעש"ח אם כשנגדו מסרב ככה יגידו לו שכל הוצאות שיהי' לו מה שאפשר שיעשה בפני עדים יעשה ומה שא"א יעשה בלי עדים ואזי אח"כ כשמראה בב"ד ההוצאות שהיה לו כל מה שהי' יכול לעשות בעדים אם אינו מביא עדים מפסיד ומה שהי' בלתי אפשר שיעשה בעדים ישבע ויטול כל מה שהסברא נותנת שהוצרך להוציא והיכי דלא אמרו לו הב"ד שיעשה בעדים נ"ל דנוטל כל הוצאות עפ"י שומא ושבועה אף למאי דמשמע מרהיטת לשון הש"ך בסימן י"ד דשומא ושבועה לא מהני כבר כתבתי דאין הדבר כך ומכ"ש בגוונא שכתבתי תחלה (בד"ה ודע) שידענו מהנסיעות ושאר עשיותיו רק שא אנו יודעים סכום ההוצאות דאז ודאי דנוטל בשבועה וקצת ראי' נ"ל להביא לזה מדין המרדכי שהבי' רמ"א שם שאם אמר לו לך ואני אבא אחריך והלך והוא לא בא לשם מחויב להחזיר לו הוצאותיו יעו"ש ומבואר בתשובת רמ"א סימן פ"ו בדפוס קראקא דף קס"ט דנשבע על הוצאותיו ונוטל יעו"ש. וזה מרומז ג"כ בלשון רמ"א שם שכתב כשהסרבן כו' אין אומרים שישבע כו' רצונו בזה דדוקא בסרבן דינא הכי משא"כ בדין הראשון נוטל בשבועה וא"כ קשה לפמ"ש הסמ"ע בסימן צ"א סקט"ז דאין נוטל בשבועה אלא היכי שהוציא לטובתו משא"כ בסרבן דלאו לטובת שכנגדו הוציא א"כ קשה למה בדין זה יטול בשבועה הלא לא הי' ההוצאה לטובת שכנגדו ובשלמא לפמ"ש הש"ך שם דתלי דין נטילה בשבועה אם הי' ברשות א"ש דגם דין ואני אבא אחריך הו"ל הוציא ברשות משא"כ לפ"ד הסמ"ע דתלי דוקא אם הי' הוצאה לטובתו קשה אע"כ ה"ט דכיון דידענו דזה הלך לאותו מקום והי' לו הוצאה וא"כ ידענו שזה חייב לו רק שאין אנו יודעים כמה וגם הוא עצמו א אינו יודע כמה מש"ה נוטל בשבועה ואף אם יש לסתור ראיה זו מ"מ כך נ"ל ברור מסברא ולא ראיתי להאריך יותר בזה מאחר שאין בו צורך כ"כ לנ"ד:
הנה דברנו עד כה מההוצאות שהי' להשותפים אחרי הפשר שנתפשר עם השותף הרביעי אשר נתברר בעדים שמאותו העת היה מסרב גמור כאמור ועתה נדבר מההוצאות הראשונות מתחלה ועד סוף ע"פ סיפור כל המעשה שנתבאר בדברינו בסימן מ"ו. והנה הוצאת הזמנה הראשונה שהביאו מרב הגליל פשיטא דפטור פלוני שעדיין לח הי' אז מסרב דהא השיב שרצונו להביא הרב הגליל לשם ובזה אין בידו עון אשר חטא אכן מה שהוציאו אח"כ בנסיעתם לרב הגליל ע"פ דבורו של פלוני שדיבר עמהם ששולח שלוחיו לרב הגליל שיבא לשם ושגם הם יסעו להרב כי הוא יהיה השליש ולא יבא זולתם בהיות שני הצדדים אצלו וע"י בקשות והרצאת דברים לפני הרב שיתרצה לבא לעירם לדון ביניהם ועל סמך זה נסעו גם המה להרב והרי ממש דינו של המרדכי לך ואני תשא אחריך ממילא הוצאות אלו צריך לשלם וכמבואר שם ברמ"א ובתשובה סימן פ"ו שהבאתי תחלה ובשארית יוסף בסוף הספר יעו"ש וזה פשוט:
ואולם ההוצאות שנעשה אחר כך צריך עיון ולכאורה יש לומר שפלוני נעשה מסרב במה שאמר שאינו רוצה לדון לפני הרב הגליל דהוא ב"ד הגדול אין בכל הגליל כמוהו מומחה לרבים וגדול ליהודים ומבואר בסימן י"ד דהתובע מצי למימר לב"ד הגדול אזילנא בטענת ניזק ונגזל ע"ש בסמ"ע ס"ק וי"ו ובפרט שהוא עיר שאין שם ב"ד ע"ש בהג"ה סעיף ח' ואע"ג דכתוב שם בהגה"ה שאין עכשיו ב"ד הגדול לא כ' זאת רק בעיר שיש בה ב"ד ע"ש וכן הוא משמעות המרדכי בס"פ זה בורר דכל שאין ב"ד בעיר מצי לכופו לילך לב"ד הגדול ע"ש ותו דבלא"ה כ' שם הסמ"ע ס"ק יו"ד בשם הת"ה שחין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות ע"ש והנה זה נגלה לכל הרואים שפלוני זה במה שלא רצה לדון לפני רב הגליל הי' כוונתו לעקלקלות ודחיות ובה"ג ודאי מדינא כופין לילך לב"ד הגדול אשר חכמת אלקים בקרבם לעשות משפט וכן כ' רמ"א בתשובה סימן ס"ד על כהר"ר זיסקינד דמצי למימר נלך לבדה"ג אע"ג שהי' ב"ד בעירו ע"ש והיינו ע"כ משום שהי' נראה לו צורך שעה לפי ראות עיניו וא"כ מאחר שעפ"י הדין הי' פלוני מחויב לדון בפני הרב הגליל ולח רצה ושחק ולעג נעשה מסרב ומחויב לשלם כל הוצאות חיברא אי משום הא אין בידינו להוציא ממון חדא דלא מצינו דין זה מפורש שבשביל כן יהי' חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו וי"ל דאע"ג דמדינא מחויב לילך לבדה"ג וכופין אותו מ"מ לא נקרא בשביל זה מסרב לפרוע הוצאות ודוקא מי שאינו רוצה לדון כלל הוא הנקרא מסרב לענין תשלומי הוצאות אבל לא המסרב מלדון בפני בדה"ג ועוד י"ל דאע"ג דמבואר במרדכי פ' ז"ב ושאר פוסקים דגם בזה"ז הגדול בדורו מיקרי ב"ד הגדול לא נאמר זה אלא בימיהם שהי' תוקף לדין תורה משא"כ עכשיו שאין שום תוקף לדין תורה ואין שום רב רשאי להזדקק לדין אפי' ברצוי הצדדים אם לא שחותמין הבעלי דינים א"ע בקומפראמעש שמקבלין על עצמן אלו הדיינים שיפשרו אותם א"כ אין שייך ב"ד הגדול דהא מבואר בש"ע דכל שקבלו הבע"ד דיינים על עצמם הרי הם עליהם כב"ד הגדול ממילא כיון דא"א לשום דיין לדון אם לא בקבלה הו"ל כולהו בדה"ג והגם דסברא זו דחוי' אצלינו מ"מ הדוחה ידחה וא"א להוציא ממון.
אמנם נ"ל דהוי מסרב מכמה טעמים חדא דהא בכל פעם שאמר פלוני שמרוצה לדון בזבל"א לא רצה בשום אופן רק שהקרוב שלו הוא והי' נברר שלו ועפ"י הדין הוא פסול לדינו ח"כ הו"ל מסרב ממש דמה לי מי שאומר שאינו רוצה לדון כלל או שרוצה לדון דוקא בעש"א או בפני קרובים ופסולים מאחר שעפ"י הדין הוא מוכרח לדין לפני דיינים אחרים והוא אינו רוצה הו"ל מסרב. וזה הוא מושכל ראשון אין מהצורך להביא ראיות לזה. ותו כיון דכל דבריו שאמר שרוצה לדון בזבל"א לא הי' רק דחיות ואמתלאות והשמטות כאשר ניכר לנו וגם בעת שישבו הנבררים למשפט חקר עפ"י נברר שלו שהוא קרובו איך יפול דבר וכאשר נודע לו כמציץ מן החרכים שיצטרך ליתן איזה סך אזי מיד נתעסק בעש"א בעוד שישבו הדיינים לקלקל את הקומפראמעש בטענות שקרים ומלשינות על הנבררים וכן בכל דבוריו ומעשיו ראו כל בני אדם שאינן רק דחיות וסירובים א"כ הו"ל מסרב לשלם הוצאות וחכם א' רצה לדחות ולומר דלמא מסרב אינו נקרא אלא כשאומר בפי' שאינו רוצה כלל להעמיד לדין אבל כל שאומר שרוצה לעמוד בדין רק שלבו בל עמו ועושה דחיות והשמטות ועי"ז מוכרח שכנגדו להוציא הוצאות אין זה נקרא מסרב וא"צ לשלם הוצאות והשבנו לו שדבר זה הוא זר בסברא ואין הדעת סובלו כלל וכלל וגם הבאנו לו ראיות ברורות שאינו כך אך לא אאריך כאן בראיות לפי שהדין הוא פסוק בהדיא בתשובת רמ"א סימן ק"ח וז"ל בקצרה אני מיפה כח האלמנה לגזור על כ"ה שלמה שתוך למ"ד ידון עמה ולא ימשיכה בתוחלת ממושכה דק הוא ימציא עצמו לדון עמה ואם ימשיכה עוד בהמשכות ודחיות כדי שלא יהי' גמר לדבר זה תוך למ"ד ינתן לה רשות לתובעו בעש"ג ויתחייב כל הוצאות והיזיקות שיגיע לה עי"ז כדין המסרב עכ"ל בקצרה הרי מבואר דדין העושה דחיות והשמטות כדין מסרב ועוד אנו אומרים דכיון דבכל עת שרצה לדון לא רצה רק שיכתבו בשטרי ברורין שידונו דין תורה ותיבת קומפראמעש לא יהי' נזכר כלל א"כ הו"ל כאלו לא רצה לדון כלל כיון שהדבר ידוע שכל שכתוב לשין דין תורה בשטרי ברורין ולא לשון קאמפראמעש אותו הדין בטל לגמרי א"כ הו"ל מסרב גמור הגע בעצמך מי שאומר שרצונו לדון אלא שאין רציני לכתוב שטרי ברורין דזה ברור דהוי מסרב כאלו אינו רוצה לדון כלל וה"ה בזה ומה שאומר פלוני שזה לא הי' מחמת סירוב רק שרצה דוקא דין תורה ולא פשר אין זה אלא הבל ורעות רוח כיון שנודע עתה שכותבין לשון קאמפראמעש שהוא ענין קרוב לפשר בכדי שיהי' תוקף לאותו הדין שיפסקו אבל הדיינים דנין דין תורה כי הבעלי דינים אומרים להדיינים שרוצים דין תורה וגם חלו השותפים צועקים לפניו שנאמר לה דיינים שידונו דין תורה רק שלשון קאמפראמעש יהיה כתוב בשטרי ברורין בכדי שלא יהיה יגיעתיני לריק יהוא לא רצה הרי ניכר שאין זאת מחמת שלא רצה בפשר כי האי גברא לאו למדנא הוא לידע שהדין תורה טוב לו מהפשר רק כוונתו הי' שיוכל לבטל הח"כ את דינם והרי אפילו אח"כ שהי' השטרי ברורין כתובין בנימוסם והשתדל הוא בכל מאמצי כחו ותחבילותיו ורמאותיו לבטל הבירורין ובכל כה"ג אין לי לדיין אלא מה שעיניו רואות ומחויב להוציא הדין אמת לאמתו לבלתי אהני לרמאי רמאותו ודאי אי לא הוי בזה רק מה שלא רצה בתיבת קאמפרחמעש ולא ראינו שום רמאות אחרות ודחיות הייני תילין הדבר לרוב הבירות אשר בי שהיה ירא אלו בהיות כתיב תיבת קופראמעש יעשו הדיינים פשר אף אם יאמרו שידונו דין תורה כ כן דרך איש בור שאינו מאמין לשום אדם והוא לא רצה רק דין תורה שאפשר שאל לאיזה חכם בדעתו והגיד לו שיצא זכאי עפ"י הדין ולכן לא רצה בפשר. ובהיות כן לא הי' בידינו לחייבי הוצאות כי אעפ"י שע"י שטותו ומיעוט שכלו גרם הוצאות לכשנגדו ואדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד מ"מ י"ל כי דין המסרב שחייב הוצאות הוא גרמי שהאריך הש"ך בסימן שפ"ו לומר דהוי קנסא ובכי ה"ג שעשה בשוגג ליכא למקנסי' ועיין בש"ך שם סק"ו דכל דד"ג אם הי' באונס או בשוגג פטור יעו"ש וה"נ בזה ולכן מחמת זה לבד אין לחייב לשלם הוצאות אולם בנ"ד שיש כל הטעמים הנ"ל ועשה להם דחיות והשמטות פשיטא דחייב לשלם כדין מסרב וכל זה ברור:
והנה פלפולינו הנ"ל הוא בכל ההוצאות שהיה להשותפים לפני רב הגליל אבל אח"כ בנוסעם משם לביתם של פלוני לעשות שטרי ברורין והשיב להם כבר עשיתי ואמרו לו הלא הנברר שלנו שכתוב בהבירורין אינו רוצה לשבת על המשפט והוא לא השגיח בהם ולא ענה אותם ואז נתנו להם הב"ד רשות לילך בעש"ג אותן ההוצאות שמאז והלאה לא דינא ולא דיינא שמוכרח לשלם כדין מסרב והנה אף שבקצת סירובים לא הוגבה עדיות בפנינו רק שפלוני לא הכחיש אין לפוטרו מטעם מודה בקנס דכבר כ' הש"ך בסימן שפ"ח סקמ"ט דדין מודה בקנס אינו אלא בקנס הכתוב בתורה ודלא כמהרש"ל ואף שבחידושינו לגיטין בסוגיא דהמטמא כתבתי קצת סמך לדעת רש"ל מאותה סוגיא יעו"ש מ"מ ודאי דלדינא ברור כהש"ך שהביא ראיות ברורות ע"ש ותו דבזמן הזה לא מהני מודה בקנס ולא מיפטר בהודאתו כמבואר בסי' ב בסמ"ע סקי"ח וש"ך סקט"ז יעו"ש. וק"ק לי על הש"ך מדוע לא השיג מה"ט על מהרש"ל בסימן שפ"ח סקמ"ט וכן ק"ק על תשובת ה אביגדור שהביא הש"ך שם דמחייב בהודאה דגרמי משום דחינו קנס דאורייתא ולא כתב ג"כ משום דבזה"ז לא מהני הודאה ויש לישב אלא שאין כאן מקומו הנה זאת חקרנוהו כן הוא שמענה ועתה דע לך שמחויב פלוני לשלם כל ההוצאות כדין מסרב וכן ההוצאות שהיה להשותפים אח"כ בדינם שדנו לפני דייני ישראל ואח"כ ביטל הפסק ההוא עפ"י עש"ג ממילא הי' אותן ההוצאות בחנם לזאת מוכרח לשלם אם מדין מסרב ואם מדין לך ואני אבא אחריך דהא נמי דמי לי' ופשוט והנה בין כל ההוצאות שהי' להשותפים מתחלה ועד סוף יהיה נמצא איזה הוצאות אשר אין פלוני חייב לשלם ולא העליתי ליתי זאת על הספר כי לא העליתי רק איזה דבר שנתחדש מעט או רב ושאר כל דברים אשר המה פשוטים מאוד הנחתים מלכתוב והנה נתבארה הטענה השביעית ונשלמו טענות השותפים: